ראש ישיבת ארחות תורה, בעל משנת טהרות
בדברי הגמ' שמא יעלה באילפס ראשון, ובגדרי דין בישול בבשר בחלב ובשבת
א. דברי הגר"א "דכל שע"י האור" הוא דרך בישול ואסור מן התורה, וצ"ב מה כוונתו לרבות
חולין ק"ד ב': מתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא, אמר אביי גזר שמא יעלה באילפס רותח, סוף סוף כלי שני הוא, וכלי שני אינו מבשל, אלא גזירה שמא יעלה באילפס ראשון. ופירש"י שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דהו"ל בישול.והנה בשו"ע סי' פ"ז ס"א כתב "כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים, אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין", ע"כ.
ובבהגר"א סק"א "שאינו וכו', שם חולין ק"ח א'. ועי' רש"י שם ק"ד ב' ד"ה מתקיף כו', וכל שע"י האור הוא דרך בישול כמ"ש שם גזירה שמא יעלה, ולא קאמר רק לאפוקי כבוש, כמ"ש לקמן סוף סי' צ"א, וכמ"ש בפ"ג דפסחים (דף מ"ד ב') ופ"ו דנזיר (דף ל"ז א')", ע"כ. [והיינו דאי תרו לי' כוליה יומא בחלבא שרי].
וצ"ב בכוונת הגר"א "כל שע"י האור", ומה אתא לרבויי. והיינו דמשמעות הדברים היא שלא רק ע"י האור ממש, אלא כל שע"י האור הוא בכלל דרך בישול, אבל לא נתפרש להדיא איזה אופן של בישול שאינו על האור ממש בא לרבות, ושיש לדין זה ראי' מסוגיין.
♦
ב. יש לדון דכוונת הגר"א לצליה
ויתכן שכוונתו לאופן של צליה, והיינו לא רק בישול אלא כל שע"י האור בין בישול בין צליה ה"ז בכלל דרך בישול. ובאמת בדין זה נחלקו האחרונים, דהפר"ח סק"ב הוכיח מדברי הר"ן בדף ק"ח א' (דף מ"ג א' מדפי הרי"ף) שבצלי אין איסור בב"ח מדאו', אלא רק בבישול ממש, אבל הפר"ח מסיק שגם בצלי אסור מן התורה. וכ"כ הפלתי ר"ס פ"ז. אמנם החוו"ד נקט לעיקר דצליה לא הוי בב"ח מה"ת ושרי בהנאה, וע"ע בזה בפמ"ג ופ"ת ר"ס פ"ז. ואם כוונת הגר"א לצליה נמצא שדעת הגר"א שגם צליה אסורה מן התורה.ומה שהוכיח לדין זה מסוגיין יש לפרש די"ל דאין חשש כ"כ שיכניס את הגבינה לתוך קדרת הבשר, אלא כל מאי דחיישינן הוא שהגבינה תיגע בקדרה מבחוץ, ותקבל טעם בשר, וכה"ג ל"ה רק צליה, ויהי' ראי' שגם צליה חשוב בב"ח מן התורה.
ולפ"ז יהי' מוכח מדברי הגר"א דבב"ח דאו' זה גם בבישל חלב בטעם של בשר, ולא בבשר ממש, דהרי הכא הגבינה מקבלת טעם בשר, אבל לא היתה עם הבשר בקדרה אחת, וכן נקט הגרע"א בתשו' ר"ז (והועתק בחידושים דף צ"ז) וכן נקט הקרי"ס פ"ז ממאכא"ס. אמנם בפ"ת סי' פ"ז סקי"ט כתב בשם החת"ס תשו' פ"א "חתיכת בשר היתר שלא נאסר עדיין, ומוצצין ממנו ציר, לא מצינו שתהי' זאת הציר כעיקר גדי לאסור בשר בחלב מן התורה אם בשלוה עם חלב, ואין לך בו אלא חדושו", ע"כ. והיינו דאם לא נתבשל עם הבשר ממש ל"ה בב"ח מה"ת. וכתב שם הפ"ת שהפמ"ג ר"ס פ"א אין דעתו כן.
ובאו"ש פט"ו ממאכא"ס הלכה ל' ד"ה ובפרק גיד הנשה ג"כ דן בזה, וכתב דתליא בדין טעם כעיקר, דאי טעם כעיקר דאו' חשיב בב"ח דאו', ואי לאו דאו' שרי.
אמנם לא נראה שזו כוונת הגר"א, דלפ"ז נמצא דכל הראי' מסוגיין זה אם החשש הוא שיגע החלב בקדרה מבחוץ וכנ"ל, וברש"י מבואר להדיא דהחשש הוא שתהא הגבינה בתוך האילפס. והגר"א בדבריו הביא מדברי רש"י בסוגיין, ולא מסתבר דהראי' מסוגיין זה על אופן שהגבינה נוגעת בקדרה מבחוץ. [ואף דיתכן דגם בתוך הקדרה הוי רק צליה באופן שהגבינה על גבי הבשר מלמעלה ולא בתוך הרוטב, מ"מ אכתי אין לזה ראי' מסוגיין, ועי' להלן אות י"ב].
♦
ג. נראה דכוונת הגר"א לרבות כלי ראשון שהוסר מהאש, וצ"ב דהא לגבי שבת פשיטא דהוי בישול
ונראה דכוונת הגר"א דדרך בישול הוי ע"י האור גם באופן שאינו ע"ג האור ממש אלא בכלי ראשון, דגם זה נחשב ע"י האור דהוי תולדות האור, וכיון שכלי ראשון מבשל חשיב דרך בישול.ועיקר הדין מפורש בשו"ע סי' ק"ה ס"ב "חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו מבשל ואוסר כולו, אבל חום של כלי שני אינו מבשל", ע"כ. אלא דאינו מפורש שמבשל מדאו'. וכוונת הגר"א כאן דכל שעל ידי בישול הוי מדאו' היינו גם באופן של כלי ראשון שהוסר מהאש ג"כ מבשל מדאו' וחשיב דרך בישול. וזה מוכח מסוגיין מדגזרינן שמא יעלה באילפס ראשון.
אלא דלכאו' צ"ב דמשמעות הדברים היא דיש נדון בבשר בחלב אם בכלי ראשון חשיב בישול מן התורה. ולכאו' הרי לגבי בישול בשבת תנן בשבת מ"ב א' האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, ובפשוטו היינו מבשל מדאו', וא"כ ה"ה בבשר בחלב, ומשמע שצריך לאשמועינן גם בבשר בחלב דהוי בישול בכלי ראשון, וצ"ב.
[והנה הא דלגבי שבת ודאי הוי דאו' בכלי ראשון, יעוי' בר"ן על הרי"ף בשבת שם שהביא שבירושלמי בשבת פ"ג ה"ד וה"ה מבואר דגם זה רק מדרבנן, ובר"ן מבואר דהבבלי פליג ע"ז. ועי' בראש יוסף בסוגיא שם מש"כ להוכיח שכ"ה דעת הבבלי. ועי' אגלי טל מלאכת אופה סי' כ"ג אות ב' שהוכיח מדעת הרמב"ם דכלי ראשון ל"ה בישול אלא מדרבנן, דכתבו בפרק כ"ב משבת בהדי שבותין ולא בפרק ט'. אמנם בפ"ט ה"ב כ' להדיא שעל תולדות האור חייב, ועי' שביתת השבת מלאכת מבשל בפתיחה אות ו' ז'. ובפמ"ג סי' ס"ח בסוף הסימן כתב כל דיני כלי ראשון ועירוי, ובדין השני [הוא כלי ראשון שהוסר מהאש והיד סולדת בו] האריך הרבה אם זה דאו' או דרבנן, וע"ש כמה ראיות שהוא מדאו', ובתוה"ד הביא ראי' גם מסוגיין דגזרינן אטו כלי ראשון, ש"מ שהוא מן התורה, וע"ש שדחה הראי'. אמנם גם לענין בישול בב"ח כ' בצ"פ פ"ט ממאכא"ס בשם הירושלמי במעשרות פ"א סוף ה"ד שאין בישול בב"ח מן התורה בכלי ראשון שהוסר מהאש].
ומבואר דאף שמצינו דהוי בישול מדאו' לענין שבת בכלי ראשון עדיין ס"ד דלענין בשר בחלב אינו כן, וצ"ב אמאי.
♦
ד. אם כלי ראשון הוי אב או תולדה
ולכאו' י"ל דאף אי כלי ראשון הוי בישול בשבת מן התורה, מ"מ יתכן דהוי רק תולדה, והיינו דתולדות האור ל"ה אב מלאכה אלא תולדה, וא"כ מדחייב בשבת אין ראי' לבב"ח, דרק בשבת נתרבה תולדות, כמו שהוכיחו כבר האחרונים. ונתבאר בזה במקו"א בארוכה, ממש"כ התוס' בכורות כ"ה לענין תולש לאו היינו גוזז בלאו דלא תגוז בכור צאנך, ולענין קוצר קודם לעומר אי שרי קיטוף. וכן ממש"כ השעה"מ פ"ט מרוצח בשם תשו' מוצל מאש לענין לאו דזורע בנחל איתן, ונתבאר בזה בריש מו"ק, וכן לענין נותן שמן בנר דחייב משום מבעיר, אי מהני כה"ג למנורה ולנ"ח ואכ"מ).ויעוי' באג"ט מלאכת אופה סי' כ"ב שדן בזה אי תולדות האור הוי אב או תולדה, והוכיח מדחשיב בישול גם לענין בב"ח ש"מ דהוי אב, דהא לא נתרבה תולדות אלא בשבת וכנ"ל, ונמצא לפ"ז דבאמת משבת ליכא ראי', ואדרבה מבב"ח מוכח דחשיב אב.
אמנם בפשוטו ודאי הוי אב, דכיון דהוי תוצאה של בישול כמו באור, כל דמבשל הוי כאור, וא"כ אכתי קשה.
♦
ה. ד' הגרע"א דבשר שור אין מתבשל בכלי ראשון גם לענין בשר בחלב והקושיא ע"ז מסוגיין
ויל"ע עוד, דהנה הגרע"א בשו"ע ס"ס צ"א כתב וז"ל "בשר שור שנפל לתוך חלב שהעבירו מהאור יש לומר למה דפסק בשו"ע או"ח סי' שי"ח ס"ט דאפילו בכלי ראשון לא בשלה, א"כ אף דבלע ופלט מ"מ הוי רק כמו כבישה ומותר בהנאה", ע"כ.והיינו דכמו דאמרינן לענין בישול בשבת (בשבת דף מ"ב ב') דבישרא דתורא אינו מתבשל בכלי ראשון שהוסר מהאש, ה"נ לענין בשר בחלב כן, לא יהי' נחשב דרך בישול ול"ה בב"ח מן התורה.
ובספר דרכי תשובה סי' פ"ז סקי"ד הקשה על דבריו, דבסוגיין מבואר דגם בבשר איכא בישול בכלי ראשון, דהא הכא גזרינן שיהי' בב"ח בכלי ראשון שהוסר מהאש.
ולכאו' יש לדון דיש לגזור משום בשר כבש ועז, דל"ה בישרא דתורא, אבל כבר הוכיח האג"ט (מלאכת אופה סי' כ"ו) מדברי הרשב"א שבת דף מ' דמשמע דכל בשר אין מתבשל בכ"ר ולא רק בשר שור, וא"כ קשה דנמצא דלא משכח"ל בישול בכ"ר של בשר שיהי' מדאו'. [ועי' בתשו' מהרש"ם ח"ב סי' ע"ג שכתב דמדאמרה הגמ' בישרא דתורא משמע שרק כשהוא שור אין מתבשל, אבל בשר עגל מתבשל גם בכ"ר, ועכ"פ בעגל הרך כן. ולפ"ז יש להעמיד את דברי הגמ' על עגל. אמנם משמעות דברי הרשב"א היא דבכל בשר אינו מתבשל בכלי ראשון].
והדרכ"ת מכח קושיא זו כתב דיש לדון דאף דבישרא דתורא אינו מתבשל בכלי ראשון כמבואר בגמ', כ"ז לענין שבת, אבל לגבי בב"ח י"ל דהוי בישול גם בבשר.
והדבר צ"ב, מהכ"ת שיהי' נחשב בישול לגבי בב"ח טפי מלגבי שבת.
ונמצא עכ"פ דמצינו ב' חילוקים - הא' לענין כלי ראשון שהוסר מהאש, דאצטריך לאשמועינן דהוי בישול לענין בב"ח אף דלגבי שבת פשיטא דהוי בישול. הב' לענין בישרא דתורא בכלי ראשון, די"ל דאף דל"ה בישול לענין שבת, מ"מ לגבי בב"ח הוי בישול, והדבר צ"ב.
♦
ו. יש לדון ביישוב הקושיא דעכ"פ החלב מתבשל והוי בב"ח
והנה הקושיא שהק' הדרכ"ת ע"ד הגרע"א מסוגיין דמבואר דגם בשר בכלי ראשון הוי דאו', אין בזה כדי לדחות את דברי הגרע"א, דיש לדון ליישב בכמה אופנים.הא' י"ל דאף שאין בשר שור מתבשל בכלי ראשון, מ"מ החלב שפיר מתבשל. וכעי"ז כ' החוו"ד סי' צ"א סק"ז, דאע"ג דבנתבשל הבשר פחות משיעור מאכל בן דרוסאי אין הבשר נאסר, מ"מ החלב שפיר נאסר דהא נתבשל עם הבשר, וממילא אף הבשר נאסר משום החלב שנבלע בו. וא"כ ה"ה בכלי ראשון אף שאין הבשר מתבשל בו, ול"ה בישול לענין הבשר, מ"מ החלב מתבשל, וא"כ החלב נאסר מדאו'.
וכעי"ז כתב ג"כ הפלתי סי' צ"ב סק"ג גם על בשרא דתורא, דאף שאינו מתבשל בכלי ראשון כש"כ הרא"ש בשבת (פ"ג סי' י"ז) מ"מ הלחלוחית שפיר מתבשל, אלא דלענין שבת אינו חייב משום שבלחלוחית אין שיעור, אבל לגבי בשר בחלב נחשב שנתבשל החלב עם לחלוחית הבשר ושפיר הוי בב"ח דאו'. [ועי' במשנ"ב סי' שי"ח סקס"ט שהביא טעם זה לאסור בשבת גם בבישרא דתורא משום הלחלוחית וכנ"ל].
וכל דברי הגרע"א הם לענין שהבשר לא נתבשל ולא נאסר, ואע"ג שבלוע בו החלב, מ"מ הבשר עצמו מותר בהנאה, דהבשר לא נעשה בב"ח, אבל החלב נאסר משום שנתבשל עם לחלוחית הבשר שנתבשל גם בכלי ראשון, וכנ"ל.
♦
ז. י"ל שבבשר שנתבשל כבר, חוזר ומתבשל גם בכלי ראשון
ובאופן נוסף יש לדון ביישוב קושית הדרכי תשובה ע"ד הגרע"א, דהכא לא רק החלב מתבשל אלא גם הבשר מתבשל, דהא דאין בישול לבשר בכלי ראשון, היינו בשר שעדיין לא נתבשל, אבל בשר שכבר נתרכך ונתבשל, חוזר ומתבשל גם בכלי ראשון, ולגבי שבת אין נפ"מ בזה דהא אין בישול אחר בישול, אבל לענין בשר בחלב י"ל דשפיר חוזר ומתבשל והוי בב"ח. ויתכן דגם כשנתבשל רק כמאכל בן דרוסאי שייך לגמור בישולו אף בכלי ראשון, אבל עכ"פ במבושל לגמרי ודאי נראה כן, והכא בפשוטו איירי במבושל, והחשש שיעלה לשולחן בשר הוא בשר מבושל, וא"כ בזה מתבשל אף בכלי ראשון. [אלא דיש לדון גם לענין בב"ח משום אין בישול אחר בישול, ויבואר בזה להלן אות ט' בעז"ה].ויעוי' בדרכי תשובה שהוסיף שכל הראי' מהגמ' רק אי איירי שאינו מבושל [והכי מוכח להשיטות שגם בבשר בחלב אין בישול אחר בישול, ויבואר להלן] אבל אם איירי שהבשר כבר נתבשל, הרי שפיר שייך בו בישול גם בכלי ראשון, וכנ"ל. [ולכאו' אדרבה, אם איירי שאין הבשר מבושל, י"ל כש"כ הפמ"ג ס"ס ס"ח במש"ז בדיני כלי ראשון ועירוי וכו', בדין השני ד"ה הנה הפר"ח, כתב על הראי' מסוגיין לענין בישול בכ"ר "יש לדחות דיעלה באילפס רותח ובעודו על האור ישכח ויתן גבינה לתוכו אי שרית לי' להעלות בשר וגבינה על שולחן וכו', או שמא יעלה בכלי ראשון ויהא בלוע ואח"כ ישכח ויבשל על האש עם הבלוע ויהיה דבר תורה"].
♦
ח. דין בישול אחר בישול לענין בשר בחלב
והנה נתבאר ב' נדונים שיש לדון בהם לחלק בין דיני בישול בשבת לדיני בישול בבשר בחלב. הא' לענין בישול בכלי ראשון. הב' לענין בישרא דתורא בכלי ראשון.ונדון נוסף יש לענין בישול אחר בישול, דהנה קיי"ל לגבי שבת דאין בישול אחר בישול, וע"כ דבר יבש שנתבשל אף שנצטנן אין בישול אחר בישול, וכן בדבר לח עכ"פ כשלא נצטנן. ולענין בב"ח דנו בזה הפוסקים, ובפלתי סי' פ"ז סקי"ג כתב דאין לומר דכל החסרון של אין בא"ב הוא רק בשבת משום דל"ה מלאכת מחשבת, דהא מדמינן לי' גם לענין בישול קרבן פסח בבישול אחר צליה, וע"כ דהוי בכל דיני התורה, וא"כ גם לגבי בב"ח ראוי לומר כן. והקשה דבסוגיין מוכח דלגבי בב"ח לא אמרי' אין בא"ב, דהא הכא חיישי' שמא יעלה באילפס ראשון, ובפשוטו איירי במבושל, ובע"כ דאף במבושל יש בב"ח ולא אמרי' אין בא"ב. [אמנם בדרכי תשובה סי' פ"ז סק"ד כתב בשם היעב"ץ שנסתפק בזה, וכ' דרק לגבי שבת אמרי' אין בא"ב דמלאכת מחשבת אסרה תורה]. וע"ע בזה בפמ"ג שפ"ד סק"ב, ואמרי בינה דיני בב"ח סי' ג'.
ועכ"פ מבואר דאף אי אין בא"ב לענין שבת י"ל דלגבי בב"ח אינו כן, וצ"ב טעם החילוק.
♦
ט. היכא שכבר נתבשלו יחד הבשר והחלב י"ל שודאי אין בישול אחר בישול
אמנם הגרע"א בריש סי' פ"ז הביא בשם הגהת שערי דורא דהא דיש בא"ב בבב"ח הוא רק בנתבשל כ"א בפ"ע וחוזר ומבשלם יחד, אבל אם כבר נתבשלו הבב"ח ביחד, אין איסור לחזור ולבשלם.ונראה דלאו משום דדמי לשבת הוא דשרי, אלא משום דבבב"ח כל האיסור הוא התערובת שנעשה ע"י הבישול, אבל כשיש כבר עירוב ביניהם ליכא איסור בבישול.
ויעוי' תשו' חת"ס יו"ד סי' פ"ב ד"ה אעוררהו שכבר עמד בזה, וכתב להוכיח כן מסוגיין, ע"ש בזה"ל "יש לי עיון בזה אם שייך בבשר בחלב בישול אחרי בישול, הא לא תבעי לי דבשר שנתבשל בפ"ע עם חלב שנתבשלה בפ"ע ואח"כ נתבשלו זה עם זה, בודאי שייך בי' בשר בחלב דאורייתא, מש"ס ריש פרק כל הבשר דמשני שמא יעלה באילפס רותח אבל אחר שכבר נתבשל הגדי בחלב אמו אם חזר ובשלו אפשר דלא שייך בי' תו בב"ח דאו', ואפי' נצטננו ומחממו נמי לא. דדוקא לענין שבת הו"ל כבשול דהו"ל מלאכת מחשבת, וכמש"כ בט"ז או"ח סי' שי"ח סק"ד", ע"כ.
ומבואר דהוכיח כן מסוגיין דבזה ודאי יש בישול אחר בישול, והיינו דאיירי הכא במבושל ואפ"ה הוי בב"ח. ומיושבים בזה דברי הגרע"א הנ"ל דבבישרא דתורא ג"כ שייך בישול בכלי ראשון כשהוא מבושל ואפ"ה הוי בב"ח משום שעדיין לא נתבשלו יחד. [אמנם הפלתי הנ"ל סי' פ"ז סקי"ג שדן בדין בא"ב בבב"ח, לא נחית לחלק בין נתבשלו ביחד לבין נתבשל כ"א בפ"ע, והוכיח מסוגיין דבכל גווני יש בא"ב, אמנם לפימש"כ החת"ס והגרע"א י"ל דבסוגיין דיש בא"ב הוא משום דעדיין לא נתבשלו יחד, וכש"כ החת"ס וכנ"ל].
♦
י. ונפ"מ שבזה גם בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול
ובהא דבנתבשלו כבר יחד לא חשיב בישול בב"ח כשחוזר ומבשלם וכש"כ הגרע"א והחת"ס ולא מטעמא דאין בא"ב, אלא דכל האיסור הוא התערובת והכא כבר מעורבין וכנ"ל, איכא בזה כמה נפ"מ. והיינו דגם באופן שלענין שבת יש בא"ב, י"ל שכאן לא יהי', משום דכבר מעורבין יחד.הא', במה שמבואר בתוך דברי החת"ס, דלענין בב"ח כשנתבשלו כבר יחד אין בא"ב גם בלח שנצטנן, ואף דלענין שבת קיי"ל דלח שנצטנן יש בא"ב, מ"מ הכא כשכבר נתבשלו יחד ל"ה תו בישול בב"ח גם בלח שנצטנן, וכש"כ כן החת"ס.
וכן מוכח ג"כ ממש"כ בתשו' שער אפרים סי' ל"ח דחמאה שנתבשלה בקדרת בשר בן יומו שריא לנר חנוכה דמצוות לאו להנות ניתנו ול"ה הנאה מבב"ח. ובאלי' זוטא הלכות חנוכה סי' תרע"ג תמה ע"ד דנהי דלא הוי הנאה, מ"מ הא קעבר בהדלקתו משום בישול בשר בחלב, ואף שכבר נצטנן מ"מ הא קיי"ל דבלח שנצטנן יש בא"ב. (והובא כ"ז בפמ"ג סי' פ"ז שפ"ד סק"ב).
ולפמשנ"ת מיושב היטב, דכיון שכבר נתבשלה החמאה עם הבשר, א"כ כשחוזר ומבשלה גם בלח שנצטנן אין בא"ב, ומיושבים דברי השער אפרים [וע"ע להלן אות י"ד שיתבאר בעז"ה אם בהדלקת נר איכא משום בישול, שכן נקט בפשיטות האלי' זוטא בקושייתו, עכ"פ לענין בב"ח].
וכ"כ בפמ"ג או"ח סי' תרע"ג א"א סק"א, דלגבי בשר בחלב אין בישול אחר בישול גם בלח שנצטנן.
♦
יא. עוד נפ"מ בצליה אחר בישול, וצ"ב אמאי אסור לחזור ולבשלם כשלא נתבשלו יחד
ועוד נפ"מ יש, דהנה שיטת היראים דלענין שבת אף שאין בא"ב, מ"מ יש צליה אחר בישול, ודבר מבושל שחוזר וצולהו חייב, ויש לדון כה"ג לענין בשר בחלב.ונראה דהכא דכבר נתבשלו יחד הבשר בחלב, ליכא בא"ב גם בצליה אחר בישול, דרק לענין שבת כיון דאיכא תוספת ושבח בהצליה, חשיב בישול, אבל לגבי בשר בחלב, כיון דכל האיסור הוא התערובת, כל שנתערבו יחד ל"ה בב"ח גם כשעושה אח"כ צליה.
ועכ"פ מבואר דהאחרונים הוכיחו מסוגיין דהיכא דנתבשלה הגבינה בפ"ע והבשר בפ"ע, בזה ודאי יש בא"ב כשחוזר ומבשלם יחד. וגם בזה צ"ע, דלכאו' לית לי' שם בישול השתא, ואע"ג דע"י שחוזר ומבשלם איכא נתינת טעם זמ"ז, מ"מ הא ל"ה דרך בישול, כיון שהם כבר מבושלים. וכמו בכלי שני דאין איסור מן התורה ליתן בשר וחלב, ואע"ג דלכמה ראשונים הוא בולע ופולט כש"כ בשו"ע סי' ק"ה, מ"מ ל"ה דרך בישול ושרי מדאו'. וה"נ כשכ"א כבר מבושל, כשחוזר ומבשלם לכאו' ל"ה דרך בישול.
ונתבארו עכ"פ ג' נדונים בדיני בישול אי דמי שבת לבב"ח - הא' לענין כלי ראשון שהוצרך הגר"א לראי' בבשר בחלב. הב' לענין בישרא דתורא בכלי ראשון. הג' לענין בישול אחר בישול.
♦
יב. צ"ב מאי שנא דצליה וטיגון ל"ה בכלל בישול לבב"ח ולגבי שבת הוי בישול
ולבאר ענין זה יש להקדים, דהנה לענין בשר בחלב דנו הפוסקים אם צליה אסורה כבישול, וכפי שהובא לעיל אות ב', דהפר"ח והפלתי נקטו דאסור גם בבב"ח, והחוו"ד נקט לעיקר דשרי, ובתשו' חת"ס סי' צ"ז בתשובה להגרע"א דכתב לחלק בזה בין דבר כחוש לשמן. וכן דנו הפוסקים לענין טיגון בבשר בחלב, דהפמ"ג ריש סי' פ"ז כתב בשם מהר"ם שי"ף בחולין והמנחת יעקב דטיגון ל"ה כבישול לענין בשר בחלב.ובאגלי טל מלאכת אופה סי' א' עמד מאי שנא לענין שבת דפשוט דצליה וטיגון הוו בכלל מלאכת מבשל, ולגבי בשר בחלב דנו בזה האחרונים, ואמאי לא פשיטא לן דהוי בישול.
וכתב דלכאו' יש לדון דצליה וטיגון הוו רק תולדה, ול"ה אב. וממילא א"ש דתולדות נתרבו רק בשבת ולא בשאר דיני תורה (ונתבאר בזה לעיל אות ד'), אבל כתב שזה אינו, דברמב"ם מבאר דצליה הוי אב, דבפ"ט משבת הזכיר כל האופנים, וגם צליה, ודיני תולדות הזכיר רק מהלכה ו'. וכן מוכח מהא דאפיה חשיב אב, אף דבמשכן הי' רק בישול סמנים, וע"כ דכל האופנים הוו אב. וא"כ אמאי לגבי בב"ח לא פשיטא לן שגם צליה וטיגון בכלל בישול.
ומדברי מהרש"ל נראה ג"כ להוכיח דצליה ל"ה בב"ח דאו', דהנה שיטת מהרש"ל ביש"ש פרק גיד הנשה סי' מ"ד דבדבר גוש אין קולא של כלי שני, וכ"ז שהיד סולדת בו הוא מבשל ככלי ראשון. ולפ"ז קשה בסוגיין דמאי אצטריך לאוקמה בכלי ראשון, הרי בשר הוי דבר גוש ומבשל שפיר אף בכלי שני.
ויעוי' בהגר"א סי' ק"ה סקי"ז שהביא את דברי מהרש"ל ודחה דבריו מהא דסוגיין דמבואר דלא מצי לאוקמה בכלי שני אף דהוי בשר וגבינה דהוי גוש, ובע"כ דגם דבר גוש אינו מבשל בכלי שני.
ולכאו' י"ל דס"ל למהרש"ל דבצליה ל"ה בב"ח דאו', וא"כ בע"כ צריך את הרוטב בשביל דין בב"ח דלהוי בישול, ורוטב הוי דבר לח שמצטנן בכלי שני, וכ"כ החת"ס. [ואם נימא דכוונת הגר"א בסי' פ"ז – שהובא לעיל - דכל שע"י האור היינו לרבות צליה, א"ש ראיית הגר"א מכאן לטעמי' דגם דבר גוש אינו מבשל בכלי שני, אבל נתבאר דלא משמע שזה כוונתו וכנ"ל]. ועכ"פ צ"ב מאי שנא משבת.
♦
יג. בשבת יסוד האיסור הוא המלאכה, ובבשר בחלב האיסור הוא המעשה בישול
והביאור בכ"ז, דהנה לענין שבת לא כתיב בתורה לא תבשל בשבת, אלא האיסור הוא לא תעשה כל מלאכה, וא"כ בשבת אין האיסור במעשה הבישול, אלא אסרה "מלאכת בישול".וזה יסוד הדבר דרק לגבי שבת מצינו תולדות, ובשאר איסורי תורה אין תולדות (כש"כ תוס' בכורות כ"ה א' לענין קצירה קודם לעומר, ובאיסור גיזה דבכור), דכיון דבשבת האיסור הוא איסור מלאכה, גם התולדות נכלל בשם המלאכה, וגם קיטוף נכלל במלאכת קצירה, אבל כשהאיסור הוא המעשה קצירה ליכא תולדות. וסברא זו הוזכרה לענין תולדות בשעה"מ פ"ט מרוצח, ובאו"ש פ"ז משבת ה"ד (ד"ה ואם כן זכינו) דתולדות יש רק היכא דהוי מלאכה. [וע"כ דנו האחרונים דלמ"ד הבערה ללאו יצאת ול"ה בכלל מלאכה ליכא תולדות].
ומעתה ה"ה בבשר בחלב, כיון שאסרה תורה את הבישול, י"ל שרק בישול הוי בכלל האיסור, אבל צליה אינה בכלל. משא"כ בשבת דהאיסור הוא המלאכה, א"כ כל תוצאה ותיקון דהוי כמו בישול הוי בכלל אב דמבשל, וע"כ טיגון וצליה בכלל.
ויש להוסיף עוד דלגבי שבת יסוד האיסור הוא התוצאה והתועלת, וע"כ כל שלגבי התוצאה איכא תועלת דבישול הוא בכלל בישול, אבל בבשר בחלב שהאיסור הוא המעשה בישול, בעי' מעשה בישול ואין צליה וטיגון בכלל.
♦
יד. וכחילוק זה מבואר בחת"ס לענין בישול שע"י הבישול מתכלה מן העולם
ויסוד הדברים מבואר להדיא בתשו' חת"ס יו"ד סי' צ"ב, שהביא שנקטו גדולי האחרונים שהמדליק נר של בשר בחלב חשיב מבשל [וכן נקט הא"ר או"ח סי' תרע"ג (הובא לעיל אות י') דמה"ט תמה על השער אפרים שהתיר לנר חנוכה נר של בב"ח משום מצוות ללה"נ, דמ"מ יש בזה איסור בישול].ותמה החת"ס מאי שנא לענין שבת דפשיטא דל"ה מבשל, ולא לישתמיט בשום דוכתא דהנותן שמן בנר יש לחייבו משום מבשל בשבת, ולא משמע דתליא בפלוג' דמלאכה שאצל"ג, וע"כ דלא חשיב בישול כלל, ומאי שנא מבב"ח.
וביאר החת"ס דלענין שבת בעינן שהדבר המתבשל יהי' בעולם, משא"כ כשכלה והולך ולא נשאר בידו מאומה לאחר הבישול פטור, דבעינן דומיא דמשכן שהי' בישול הסמנים דבר שנשאר בעולם לאחר הבישול. משא"כ לגבי בב"ח אף אם ע"י הבישול אין הדבר בעולם, מ"מ קפיד רחמנא אמעשה בישול, ואיכא תועבה במעשה זה אף שמתכלה והולך מן העולם.
והן הן הדברים שנתבארו, דהכא דהאיסור הוא המלאכה, י"ל שצריך שיהי' תועלת מהבישול, ואם מתכלה ע"י הבישול אינו בכלל מבשל, משא"כ בבשר בחלב שהאיסור הוא המעשה בישול, זה יש גם באופן שמתכלה מן העולם.
♦
טו. פלוג' הראשונים לענין מבשל בשבת היכא דהולך לאיבוד
והנה במש"כ החת"ס דלענין שבת לא לישתמיט בשום דוכתא דהנותן שמן בנר חייב משום מבשל, באמת נחלקו בזה הראשונים, דבתוס' יבמות דף ו' ע"ב הקשו בהא דר' ישמעאל קרא והטה, ומבואר דהיה חייב חטאת, דכתב שיביא חטאת שמינה, והקשו התוס' דהא יש צד לגמ' שר' ישמעאל ס"ל הבערה ללא ויצאת וא"כ ליכא חטאת.ובתוס' הרא"ש שם כתב בשם רבינו מאיר דהא דחייב חטאת אינו משום מבעיר אלא משום מבשל, דכשמטה הנר חשיב מבשל את השמן בשלהבת של הפתילה.
ומבואר דהתוס' פשיטא להו שאין בזה בישול, אבל בתוס' הרא"ש בשם רבינו מאיר כתב דגם לגבי שבת חשיב בישול בכה"ג. וע"ע באמרי בינה דיני יו"ט סי' א' שכתב לדון ע"ד החת"ס ממש"כ היראים דהא דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל היינו משום שמייבש המים שע"ג, וכן מדברי התו"י שבת י"ז ב'.
ועי' יבמות ל"ג ב' לגבי נר שהקטיר בשבת דמבואר שכל האיסור משום הבערה ולא משום בישול, ובירושלמי שבת פ"ב סוף ה"ה (המובא שם בגהש"ס) איתא דכיון שרוצה בעיכולם כמבשל הוא, ועי' או"ש פכ"ג משבת.
ובשו"ע או"ח סי' ש"א סעיף מ"ו כתב דבגדים השרויים במים אסור לנגבם סמוך לאש. ובמג"א סקנ"ז כתב משום מלבן או משום מבשל, וע"ש הגהות רעק"א בזה.
עכ"פ בשיטת התוס' מבואר דכה"ג ל"ה מבשל כיון דהולך לאיבוד, ואפ"ה לגבי בשר בחלב הוי בישול, וזה כחילוק החת"ס וכנ"ל.
♦
טז. בהא דלא אסרינן לשרוף בב"ח שהוא מהנקברין מטעמא דהוי כמבשל
ולכאורה יש להעיר בהא דתנן בתמורה ל"ג ב' אלו הן הנקברין וחשיב בהדייהו בשר בחלב, ותנן התם כל הנקברין לא ישרפו, ומפרש טעמא משום דאיכא חשש תקלה באפרן, ור' יהודה פליג וס"ל דהנקברין ישרפו. ולכאו' בבשר בחלב יהי' אסור לשרוף משום דחשיב בישול בשר בחלב, ואף דהולך לאיבוד, הרי כתב החת"ס דלגבי בב"ח גם זה בכלל מבשל, ועי' בתשו' מהר"ם שי"ק יו"ד סי' צ"ז שעמד בזה.ובספר ברוך טעם (שער הואיל ומתוך דין ג') הוכיח מזה דבבשר בחלב אין בישול אחר בישול. ולפמשנ"ת מדברי החת"ס הרי כאן כבר נתבשלו ביחד הבשר והחלב ובזה ודאי אין בא"ב, ומשו"ה שפיר שרי לר' יהודה אף לשרוף ואין בזה איסור בישול.
אלא דאכתי יש להעיר לפי דעת הפלתי שלא חילק בין נתבשלו ביחד או לא, וס"ל דאם יש בא"ב כדמוכח בסוגיין, ראוי להיות כן גם בנתבשלו ביחד, א"כ שיהי' אסור לשרוף את הבב"ח מדין איסור בישול. [אמנם לכאו' אינו קושיא כ"כ, די"ל דס"ל דבהולך לאיבוד גם בבב"ח אין איסור בישול, ודלא כהא"ר].
♦
יז. ועפ"ז יש לבאר את החילוק בין שבת לבב"ח לענין מליח וכבוש
והנה מצינו עוד חילוק בין בב"ח לבישול בשבת לענין מליח ה"ה כרותח, דהנה לענין מולח בשבת אי חשיב כמבשל כתב הר"ן בסוף ע"ז (ל"ח ב' מדפי הרי"ף) דחייב משום מבשל (ובזה דחה את דברי הרמב"ן שהוכיח דכלי שני אף שאינו מבשל מ"מ הוא מבליע ופולט מהא דמליח, די"ל דבמליח איכא נמי איסור בישול, והא דאיתא בשבת פ' כלל גדול דף ע"ה ב' דאין חיוב במולח היינו משום מעבד, דאין עיבוד באוכלין, אבל מבשל חשיב).ובנובי"ת יו"ד סי' מ"ג הקשה השואל דהא ל"ה תולדות האור, ותי' לו הנוב"י דמדחזינן דאפיה חייב אף שבמשכן הי' רק בישול סמנים, חזינן דכל שהוא דרך בישול חייב, וא"כ גם מליח חייב.
ובשו"ת בית מאיר סי' י"א כתב כן ג"כ הדיין ר' טעבלי מליסא דבמליח איכא משום בישול, והוכיח כן ממנחות דף כ"א דכשם שדם שבישלו אינו עובר עליו ה"ה דם שמלחו, והרי בישל דם בחמה חייב, וע"כ דמליח הוי כבישול גמור, והבית מאיר שם האריך לחלוק ע"ד.
אמנם לענין בישול בב"ח ודאי מליחה ל"ה כבישול, וכ"כ בפר"ח סי' פ"ז סק"ב מהא דפסחים מ"ד ב', וכ"ה בשו"ע סי' צ"א ס"ח דבב"ח ע"י מליחה שרי בהנאה, וצ"ב מאי שנא.
וכן לענין כבוש, הרי לענין בב"ח ודאי ל"ה כבישול, כדאמר בפסחים מ"ד ב' אי תרו לי' כולי' יומא בחלבא, ולענין שבת הוכיח הפלתי סי' ק"ה סק"ב מדברי הרמב"ם פכ"ב משבת ה"י דכובש חייב משום מבשל [אמנם בחכ"א כלל נ"ח ס"א הביא את דברי הפלתי וחלק עליו, דודאי ליכא בישול דאו' בכבישה, וכוונת הרמב"ם בפכ"ב דאסור מדרבנן, וכ"ה בחיי אדם הלכות שבת כלל לב-לג ס"ח, וכ"ה בפמ"ג יו"ד סי' ק"ה מש"ז א' ד"ה וכבישה]. וצ"ב מאי שנא שבת מבב"ח. [ויתכן דהוי רק תולדת מבשל כלשון הרמב"ם שהוא כמבשל, וע"כ בשבת חייב ולא בבב"ח].
והביאור בב' חילוקים אלו בכבוש ובמליח בין שבת לבב"ח הוא כש"נ, דלענין שבת תליא בתיקון של בישול, ולכן אמרי' דגם בכבישה ומליחה יש בזה תיקון דומיא דבישול והוי בכלל מלאכת בישול, אבל לענין בשר בחלב בעינן שיהי' לזה שם מעשה בישול, וכבוש ומליח לא חשיב מעשה בישול.
♦
יח. חילוק בין בב"ח לשבת אי סגי מאב"ד או בעי' כל צרכו
ועוד חילוק מצינו, דהנה לענין בישול בשר בחלב, לשון רש"י לקמן ק"ח ב' ד"ה אחרים דבעינן שיהי' בישול כל צרכו, ולא סגי כמאב"ד. וכן דייקו בדברי רש"י הפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח ד"ה הנאה כיצד, ובמנ"ח מצוה ז' אות ג', ומצוה קי"ג אות ג', ועי' מצוה צ"ב אות ג'. וצ"ב דלענין שבת הא סגי כמאב"ד, ואמאי בבב"ח בעינן כל צרכו [והפר"ח כתבה גם לענין בב"ח דסגי כמאב"ד, והפמ"ג בפתיחה הקשה עליו מדברי רש"י].ולכאו' הביאור הוא כנ"ל, דבשבת שהאיסור הוא תיקון של בישול, סגי בשיעור בישול של כמאב"ד, אף דל"ה גמר בישול מ"מ יש כאן תחילת בישול והוי מלאכה, אבל בבב"ח דבעי' שיהי' לזה שם מעשה בישול, ולזה י"ל דצריך בישול גמור.
ובכתבי הגרי"ז מנחות נ"ו ב' כתב ג"כ די"ל דכל מה שמצינו שיעור בישול של כמאב"ד הוא רק לגבי שבת דהוי מלאכה, אבל בבב"ח דבעי' בישול בחפצא, לא סגי לזה בשיעור כמאב"ד, ובעינן בישול גמור.
♦
יט. לפ"ז יבואר החילוק לענין כלי ראשון, ובישרא דתורא, ובישול אחר בישול
והשתא יש לבאר את היטב החילוקים שנתבארו לעיל, דהנה בהגר"א משמע דמה שמצינו שכלי ראשון הוי בישול לענין שבת, ל"ה ראי' לדין בישול בבשר בחלב. וי"ל משום דאף דגם בכלי ראשון חשיב מלאכת בישול, משום דהתועלת והתוצאה הוי כמו ע"ג האור, אבל אכתי י"ל דשם מעשה בישול ליכא אלא ע"ג האור ממש. [ובסי' ק"ה ס"ב דפסק השו"ע שגם חום של כלי ראשון מבשל ואוסר כולו, ציין הגר"א סקי"ב וסקי"ג דברי הגמ' בשבת מ"ב א' האילפס והקדרה וכו', ועי']. וזה הוכיח מסוגיין דגם בכלי ראשון הוי בב"ח דאו'.וכן מבואר לפ"ז הא דיש לחלק דאף אי בישרא דתורא אינו מתבשל לענין שבת בכלי ראשון, י"ל דלגבי בב"ח הוי בישול. והביאור דאף שבמציאות יש בישול, מ"מ ל"ה בישול מעליא, וגרע ממאב"ד דהוי תחילת בישול, וחשיב מלאכה, דסו"ס איכא תחילת בישול אף שלא נשלם. אבל בבישול בשר בכלי ראשון, אף שמתבשל כל צרכו מ"ש ל"ה בישול מעליא, ואין כאן תוצאה טובה, וע"כ לית לי' חשיבות מלאכה, אבל מעשה בישול יש כאן, וסגי בזה לענין בב"ח.
ומעתה י"ל גם לענין בישול אחר בישול, דאף אי לגבי שבת ליכא חיוב, משום שבתוצאה הוא כבר מבושל, מ"מ לגבי מעשה בישול יש לדון דשייך גם בדבר מבושל, דהשתא מבשל שוב את הבשר והחלב, ויש לזה שם מעשה בישול. [וקרבן פסח דמי לשבת דתליא בחפצא].
♦
כ. דין חמי טבריא בשבת ובב"ח
והנה לענין בישול בחמי טבריא ג"כ מצינו חילוק, דלענין שבת הלכה פסוקה היא בפ"ט משבת ה"ג דהמבשל בחמי טבריא פטור, והיינו דהוי איסור דרבנן. ובפ"ט ממאכא"ס ה"ו פסק הרמב"ם לענין בשר בחלב, דהמעושן והמבושל בחמי טבריא אין לוקין עליו, וכתב הה"מ דמעושן הוא בעיא דלא איפשטא בירושלמי נדרים פרק הנודר מן המבושל, וידוע שספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו, והמבושל בחמי טבריא ג"כ נראה שהוא שוה למעושן. והוסיף הה"מ דמ"מ לגבי שבת קיי"ל שהמבשל בחמי טבריא פטור, ולכאו' תולדות חמה דמי לחמי טבריא לענין בב"ח.ומבואר בדבריו דלענין בב"ח הוי ספק דאו' במעושן ובחמי טבריא [ומה"ט כתב בפרי תואר סי' פ"ז סקי"ד דמספק אסורין אף בהנאה]. ובפר"ח סי' פ"ז ססק"ב תמה ע"ד הה"מ, דאמאי לגב,י בב"ח הוי ספיקא דאו', ומאי שנא משבת דפשיטא דל"ה איסור תורה. ומ"מ מלשון הרמב"ם אין לוקין עליו משמע דהוי דאו', ולא כתב פטור כמו שכתב על שאר דינים דרבנן.
[ועוד תמה הפר"ח דלענין מעושן מסיק בירושלמי בשבת פ' כלל גדול דחייב משום מבשל בשבת, א"כ אמאי לגבי בב"ח הוי ספק].
ולכאו' יש מקום לומר דהא דפטור לגבי שבת בחמי טבריא משום דל"ה דומיא משכן, וע"כ ל"ש פטור זה בבב"ח, או דנימא דהוי משום שלא כדרך דפטור משום מלאכת מחשבת, כלשון רש"י ביצה י"ג ב'. אמנם ז"א, דהא בפסחים מ"א א' מבואר דכשם דחמי טבריא ל"ה בישול לענין שבת ה"נ ל"ה בישול לענין פסח, ופסח שבישלו בחמי טבריא ל"ה מבושל, וא"כ מאי שנא בב"ח דיש צד דחשיב בישול מן התורה.
♦
כא. יסוד הפטור לגבי שבת בחמה וחמי טבריא, וביאור החילוק לפ"ז לענין בב"ח
ולכאו' הביאור בזה הוא כש"נ, ובהקדם דיסוד מה דבישול בחמה ל"ה כדרך לענין שבת כלשון רש"י, ונראה דאין כונת רש"י דהוי שלא כדרך, דהא בכל שלא כדרך אסור מדרבנן. ועוד, אמאי תולדות חמה הוי טפי שלא כדרך מתולדות האור, ועוד מה הפלוג' בחמי טבריא.אלא יסוה"ד דהוי שלא כדרך הכוונה דהוי אופן אחר של בישול בחפצא, ובדבר המתבשל יש כאן תוצאה אחרת, ומה"ט גם לגבי קרבן פסח לא חשיב בישול, ויש עוד הרבה ראיות לזה דנחשב תוצאה אחרת של בישול [ונתבאר בארוכה בספר שלמי יוסף שבת סימן קכ"ט].
ומעתה י"ל דכ"ז היכא דבעינן מלאכת בישול, ובזה קובעת התוצאה או בקרבן פסח דבעי' שם מבושל בחפצא, ובישול בחמה או חמי טבריא אין לו תיקון בחפצא כמו האור, אבל לגבי בב"ח תליא אם יש לזה שם מעשה בישול, וי"ל דגם בחמי טבריא כיון דזה מבשל שפיר חשיב מעשה בישול.
ובאופ"א קצת י"ל בזה, דלגבי בב"ח לא איכפ"ל מאיכות התוצאה, דיסוד האיסור הוא עירוב טעם בשר בחלב ע"י בישול, וכל שיש כאן עירוב טעמים ע"י בישול הוא בכלל בב"ח.
ומיושבת בזה גם קו' הפר"ח לגבי מעושן, דאף אי מעושן הוי כבישול לענין שבת, משום דהוי כצליה ואפיה שיש כאן תוצאה כמו בבישול, אבל מעשה בישול י"ל דליכא במעושן. [והנה בהא דבחמה וחמי טבריא ל"ה בישול לגבי שבת ונתבאר משום דהוי שינוי בתוצאת הבישול. ויש לדון לפ"ז במה שדן הפמ"ג או"ח סי' שי"ח מש"ז סק"ו בבישל בחמה, אי שרי אח"כ לבשל באור אי אמרי' אין בישול אחר בישול, וכן דן בזה במנ"ח מצוה ז'. ולכאו' אי נימא דשרי משכח"ל לבשל בשבת בהיתר, דיבשל בחמה, ואח"כ בחמי האור. וע"כ דאסור, והביאור הוא כש"נ, דל"ש בזה אין בא"ב כיון דהוי שינוי בתוצאת הבישול].
♦
כב. דין צירוף בבישל חצי זית ועוד חצי זית בשבת ובבשר בחלב
והנה נסתפק הגרע"א בשו"ע ריש סי' פ"ז (בשו"ע הנדמ"ח) בבישל חצי זית בב"ח וחזר ובישל עוד חצי זית בב"ח אם מצטרף ללקות. והפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח ד"ה הנאה נקט שלא מצטרף, והגרע"א שם הביא את קושית הפלתי למה לי קרא לאסור בב"ח בהנאה, תיפו"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ודרשה דר' אבהו דגם איסוה"נ בכלל.וכתב הגרע"א דיש ליישב דנפ"מ באופן שלא עבר על בישול, וממילא ל"ה תועבה, ולא נאסר משום לא תאכל כל תועבה, והיינו בבישל חצי זית ואח"כ עוד חצי זית, דכיון שלא מצטרף וליכא לאו דלא תאכל כל תועבה, ובזה אצטריך קרא לאיסור הנאה. ודן דאולי נימא דמצטרף כמו בשבת בהוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא עוד חצי גרוגרת. [וצ"ע, דאכתי נפ"מ כשבישלו ב' אנשים כל אחד חצי זית, דודאי לא מצטרף וליכא לא תאכל כל תועבה].
ולכאו' צ"ב מהו הנדון ומ"ט באמת יש צד שאינו מצטרף, ועי' בתשו' נפש חיה יו"ד סי' י"ב, בתשובה מהגהמ"ח לבעל ס' ישועות מלכו (ה"ה הג"ר יהושע מקוטנא זצ"ל) שעמד בזה ע"ד הפמ"ג, מ"ט יש צד שלא יצטרף ב' הבישולים ומאי שנא משבת דמצטרף.
וביאר שם דבשבת תליא במה שתיקן, והרי חזינן דאין מצטרף אא"כ קיים החצי שיעור הראשון כשהוא עושה את הח"ש השני, ולכן מצטרף גם בזא"ז. משא"כ בב"ח האיסור הוא המעשה בישול, והרי אי נימא דמצטרף הרי יתחייב גם כשהחצי הראשון כבר לא קיים, וא"כ ליכא צירוף דאין מה שיצרפם, והיינו דהיכא דבעי' מעשה בישול ודאי לא מצרפינן ב' המעשים.
[ויעוי' במנ"ח מצוה צ"ב אות ח' שנסתפק במש"כ הרמב"ם פ"ט משבת ה"ד בהא דאחד נתן את האור ואחד את העצים ואחד את הקדרה ואחד את המים וכו', דהא דכולן חייבין פי' הרמב"ם "שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל", ונסתפק המנ"ח "א"כ אפשר בבשר בחלב ג"כ בדין זה כולם, או אפשר יש לחלק בין שבת לבשר בחלב וצ"ע", ע"כ. ונראה דלפמש"נ י"ל דהא דכל העושה מצרכי הבישול חייב היינו משום דהמחייב זה התוצאה שנתבשל, וכל מי ששותף בזה חייב, ול"ה שנים שעשו כמו שהאריכו האחרונים. אבל י"ל דמעשה בישול ליכא בכה"ג ועוי"ל דלא הוי אלא תולדה, דכל שהוא מצרכי הבישול לא הוי אב, ומשו"ה רק לגבי שבת נתרבו תולדות משא"כ בבשר בחלב].
ונתבארו בזה כמה וכמה נדונים בדיני בישול בשבת ובבשר בחלב - הא' דין כלי ראשון שהוסר מהאש. ב' בישרא דתורא בכלי ראשון. ג' דיני בישול אחר בישול וצליה אחר בישול. ד' דיני צליה וטיגון. ה' דיני בישול שמתכלה מן העולם. ו' דין מליח וכבוש. ז' אי סגי כמאכל בן דרוסאי או בעינן כל צרכו. ח' דין חמה וחמי טבריא. ט' דין מעושן. י' דין צירוף בבישל חצי זית ועוד חצי זית. י"א צרכי הבישול בשבת ובב"ח.
♦ ♦ ♦