הרב משה מרדכי אייכנשטיין
ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב

בדין היתר מכירה של קרקע בא"י לערבים בזמנינו[2]

א. איסור חניה בקרקע משום הפקעת ישוב א"י או משום ביעור ע"ז

מתני' ע"ז (יח:): אין מוכרין להם במחובר לקרקע. ומהו להם? לפי המשנה לעיל של אין מוכרין לנכרים בהמה דקה, משמע שהוא כולל כל נכרי, ששם הוא מטעם שחשודים על הרביעה, או שמפקיעה מן המצות (ירושלמי), או אטו בהמה גסה, ומטעם שביתת בהמתו.
והטעם הכא יתפרש לפי זה, משום הפקעת ישוב א"י, שנתינת חניה בא"י לכל נכרי שלא יהיה, הלא היא מפקיעה מיישוב א"י בידי ישראל.
ואף שמתבאר להלן במתני' דלר"מ אין להתיר להם אלא משיקצץ, שמא ישהה הנכרי ויש לו חניה בקרקע, כמבואר בגמ' (להלן יט:) וברש"י (שם ד"ה משהי ליה). ואף שפשיטא שלא קנה כלל שום קרקע, שהרי היה ע"מ שיקצץ. מכל מקום, יש כאן איזו חניה לנכרי, והפקעה מישוב א"י.
אמנם לפי עניין הקרא של לא תחנם, שמתפרש לפי פשוטו בת"א, לא תרחם, וכמו שהעתיק הרמב"ם לדינא בתחילת פ"י מע"ז. משמע שהוא משום ביעור ע"ז, והוא עניין כלל הקרא שם לא לכרות להם ברית וכו', וכן הם כל דברי הרמב"ם שם.
ובפרט אם לומדים כמקור לדין זה בסה"מ (ל"ת נא) ובחינוך (צד) שהוא מהקרא דפרשת משפטים: (שמות כג, לד) "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי". בוודאי משמע, שהוא משום עניין הע"ז שהם אוחזים בה.
והטעם שמכל מקום נא' דין זה בא"י דווקא אף שהוא משום ביעור ע"ז - הוא פשוט, שאין משמעות כלל למה שאין מניחו לגור או מוכר לו קרקע מחוץ לארץ, שהרי יש לו הרבה מקומות לגור, ולכן לא נצטוונו לסלקו אלא מארצנו (ועי' לשון רש"י במתני' להלן (כא.) לעניין טעם איסור מכירה בא"י דווקא, '... דחשיבה חנייתה' עי"ש וצ"ע). ואף שבגלות אין א"י מיושבת לפעמים רק בעם ישראל, עכ"פ הדין לא השתנה, וגם שעתידה היא עוד לשוב ולהתיישב בהם.
וכמובן הנפק"מ מזה לפי פשוטו, האם נאסר למכור גם לנכרי שאינו עע"ז, שאם הוא תלוי בישוב א"י יש לאסור לכל נכרי. אולם אם הוא מדין ביעור ע"ז מארצנו, יתכן שיש להתיר לכל מי שלא עע"ז.
אמנם להלן נבאר, שאינו לגמרי פשוט שהוא תלוי בזה.
♦

ב. סוגית הגמ' על לאו דלא תחנם

ולעניין לא תחנם, בגמ' שאלו דבעי ליה לדרוש מכך ללא תתן להם חן, ולא תתן להם מתנת חינם, ותירצו דא"כ היה צריך להיות כתוב לא תחינם או לא תחונם, וממילא משמע כולהו. ולכא' יש להקשות, מנ"ל שאינו רק לעניין חניה בקרקע. ואכן רבינו בחיי עה"ת שם כתב, שאם כן היה לנו לכתוב לא תְּחַנֵּם בפתח, מלשון חניה. אולם בגמ' לא ביארו מזה כלום (ואולי אין להבדיל כ"כ בין פתח לקמץ, ואף שהוא קמץ קטן).
ומשמע מזה, שאכן חניה בקרקע הוא הדבר הרחוק ביותר מדרשת הכתוב, שהרי בזה נדרש מהכתוב דין בקרקע, והוא רחוק יותר מפשוטו של מקרא שלא לרחם עליו, ומתאים יותר לדרוש שלא לתת לו חן ומתנת חינם שגם הם דין בו, ולא לדרוש דבר רחוק כמו לתת לו חניה בקרקע, ולכן לא מסתבר להקים דרשת הכתוב רק בו.
וזה הטעם, שאכן הרמב"ם בסה"מ הנ"ל לא העמיד את הדרשה של לא תחנם, אלא על שלא לתת לו חן, ואיסור מכירת קרקע וכו', למד מלא ישבו בארצכם, שהוא יותר מפורש לעניין זה, אלא שבספרו נקט כדרך הגמ'.
והוא גם יכול להיות תלוי בהנ"ל, שעד כמה שאנו אומרים שגם לפי הילפ' מלא תחנם הוא מחמת דין ביעור ע"ז, כמו שנראה מספרו, אם כן הוא גם מעניין הכתוב הזה כמו לא לרחם עליהם ולא לתת להם חן וכו'. ולכן נקטו הרמב"ם בספרו כראשון לדרשות הכתוב (כמו בבריתא בגמ'), ולא כבגמ' שנראה שהוא אחרון לדרשות (וכן הוא בדרש הכתובים בירושלמי), משום שלפשטות המשנה משמע שהאיסור אינו משום ביעור ע"ז, אלא לכל נכרי נאסר כנ"ל.
♦

ג. לאו דלא ישבו בארצכם

והנה לעניין הלאו דלא ישבו בארצכם, כתב הרמב"ם שם בסוף הפרק: 'מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וכו'. אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות או שיד גויים תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד'.
מבואר ברמב"ם שבזמן שיד ישראל תקיפה אסור להניח לכל גוי שלא קיבל על עצמו להיות גר תושב אף לעבור בארץ. והטעם דדין מהתורה תלוי בזמן שיד ישראל תקיפה, נראה פשוט, משום שגוף הדין הזה הוא השלטה של עם ה' בא"י על יחוד ה', וכל דין השלטה זו לא שייך אלא בזמן שיש ישראל תקיפה, שאז באוכפם את ידם על עע"ז, הם מבטאים את ניצחון דת האמת על דת השקר. אולם כל שאין ידם תקיפה, אין כאן השלטה של אמונת היחוד בכך שאין מרשים להם לעבור בארצנו, ושפיר טפי אף לזונם מפני דרכי שלום.
אולם הראב"ד שם בהשגתו ביקש לצמצם דין זה[3] וכתב על מה שכתב הרמב"ם - ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו. א''א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם, והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא, ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה. ועל מה שכתב הרמב"ם - אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. כתב: א''א איני משוה לו בישיבת הארץ.
היינו שהוא משיג על הרמב"ם, שלא מצינו עד כדי כך שנאסר לעבור בארץ בעלמא, ואף מה שנאסר - לא נאסר אלא בז' אומות. וכן משיג הראב"ד, שלא מצינו שנאסר בזמן שאין מקבלין גר תושב עד שיהיה גר צדק, שכל שאין הוא עע"ז בפועל דין שלא יהיה נוהג בו איסור זה[4].
ועי' כס"מ שם שכתב לעניין ההשגה הראשונה, שמסברא אין לחלק בין שבעה עממין לגוי אחר שמחטיא. אמנם דעת הראב"ד שלא צוונו אלא על יושבי הארץ שלא לקיימם כאן, שהם מרגישים שייכות וחזקה, ויותר מתקיימים כאן.
ולעניין ההשגה השניה כתב, שבזה נראה שהרמב"ם מסכים עם הראב"ד. אמנם מפשיטות לשון הרמב"ם נראה כמו הראב"ד, וכן מדבריו בסה"מ שם לא נראה כן, שגם שם נראה שתלה דין זה בקבלתו שלא לעבוד ע"ז דווקא.
אלא שנראה שדעת הרמב"ם, שכל שלא קיבל על עצמו בפני בי"ד ישראל כגר תושב, מנ"ל שלא עובד ע"ז שהיא ירושה לו מאבותיו. ואף אי הוא משתייך לדת הישמעאלים שאינה ע"ז, ואינה מכלל העברת הדת, כדברי הר"מ בתשובתו, עכ"פ באופן פרטי כל אחד מהם, אין אנו יודעים אם אינו מחזיק בע"ז, כל שלא קיבל ע"ע בפני בי"ד.
♦

ד. לעניין חניה בקרקע האם די שאינו עע"ז בפועל לדעת הראב"ד

אמנם לעניין חניה בקרקע (שהוא דין בפ"ע אף למי שאינו מתיישב בא"י, אלא קונה כאן אילן שלא ע"מ לקוץ, וגם בזמן שיד ישראל אינה תקיפה נאסר למכור להם), לא התבאר ברמב"ם ובראב"ד מה דינו של מי שאינו עובד ע"ז או שקיבל ע"ע להיות גר תושב.
אלא שמסברא הוא פשוט שכיון וכבר מבואר ברמב"ם שאיסור חניה הוא גם מלתא של ביעור ע"ז, הלא פשיטא שגר תושב הותר בזה. וכן הלשון גר תושב משמעו שמותר לו להתיישב בארץ. ועל כרחך הוא משום שהאיסור מחמת ע"ז - ובו אין לחוש לכך.
אולם אכתי יש מקום עיון לדברי הראב"ד שהתיר אף ללא קבלה בפני בי"ד, כל שבפועל אינו עע"ז. שיתכן שלא אמר כן אלא להקל בלאו דלא ישבו בארצכם, האוסר עליהם ישיבה מכל וכל, שבזה רצה הראב"ד להקל ולא לאסור כל שאינו בכלל מה שנא' שם 'פן יחטיאו אתכם'.
אולם הכא, שנאסר מחמת לאו דלא תחנם כדברי הגמ', שהוא איסור על עצם החניה, הלא גם אם האיסור מחמת ביעור ע"ז, עכ"פ י"ל שלא הותר אלא אם נעשה גר תושב, שאז הותר להתיישב בארץ, ואין כאן מניעה מחמת מושבו בארץ, כאילו קיבל אשרת מגורים בא"י מבי"ד. אבל כל שלא קיבל ע"ע להיות גר תושב בפני בי"ד, אין לו אישור למגוריו בא"י, ואף שאינו בכלל פן יחטיאו אותך, לא הותרה ישיבתו בא"י.
ולפי זה הלא העולה מזה, שאין להתיר מכירה של קרקע בא"י בזמנינו אף לישמעאלי, אף לדעת הראב"ד, כי אין לנו יכולת לקבל גר תושב, ואף הראב"ד יתכן שהודה שנאסר בזה, עי' היטב.[5]
♦

ד. נתינת חן לנכרים בזמנינו

אבל לעניין נתינת חן, נראה כפשוטו שהוא תלוי בעבודה זרה ולא בנכריות גרידא. שהוא דין בנכרי עצמו, כנ"ל באיסור כריתת ברית ואיסור רחמנות עליהם. אמנם עי' סוגית הירו' כאן שאמרו שאסור למגדלת להיות גודלת לנכרית, משום לא תתן עליהם חן. ואפשר לשון נכרית לאו דווקא.
ועי' שם בהמשך הסוגי', ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום לא תתחתן בם (שמביא לידי קרבה). רבי יצחק בר גופתה בעא קומי רבי מנא, לילך לבית המשתה שלו אסור, להיעשות לו שושבין לא כל שכן? א"ל ליתן עליהם בלא תעשה (ופשיטא שאינו ממש לא תעשה להיעשות לו שושבין, אלא משום לא תעשה זה של לא תתחתן בם).
ויש לעיי', דאם הכוונה לילך לבית המשתה של בנו, משום ע"ז כבסוגי' לעיל, הלא יש נפק"מ ששם לא נאסר אלא משום ע"ז, כמו שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו, ואיסור חתנות מה"ת הלא אסור אף באינן עע"ז, כמבואר מלשון הרמב"ם פי"ב מאיסורי ביאה, וצריך עיון.
♦ ♦ ♦