פתח תקווה
פרטי דינים בהלכות תרומות ומעשרות
א. האם יש להכשיר את הטבל לפני הפרשת תרומות ומעשרות
לצורך בירור ענין זה – נדון בתחלה מה דין תרומה טמאה ומה דין תרומה טהורה בזמננו, ולאחר מכן נדון האם מותר או אסור להכשיר את הטבל לפני הפרשת תרו"מ, ומה הדרך הנכונה בזה.♦
תרומה טמאה בשריפה
כתב השו"ע ביו"ד סי' של"א סי"ט תרומה גדולה, בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה, שיעורה כל שהוא ע"כ. והא דתרומה טמאה בשריפה מבואר הוא במשנה במסכת תמורה ל"ג ע"ב שהתרומה היא מן הנשרפין. ואיתא שם [ל"ד ע"א] שהנשרפין לא יקברו. ובגמ' בשבת כ"ה ע"א אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. ופרש"י משום דאקרי קודש. א"נ משום תקלה. והראשונים שם הקשו על הפירוש השני, דהא במשנה בתמורה הנ"ל מפורש שבדוקא יש לשרוף ולא לקבור, ואי משום תקלה גם קבורה מהני. ולכן הסכימו לפירוש הראשון. ורש"י בתמורה ל"ד ע"א פירש שהנשרפין לא יקברו דילמא אתי איניש ומשכח להו ואכל להו. והקשו הגרע"א בגליון המשנה והשפת אמת ועוד אחרונים, שאין זה הטעם, אלא משום גזה"כ שצריך שריפה. ועי"ש ברש"ש ובחידושי הגרי"ז ועוד מה שתירצו. ובשו"ת בנין ציון סי' ק"א תירץ דרש"י לשיטתו במסכת שבת הנ"ל דס"ל שהשריפה היא משום תקלה עי"ש. אולם כאמור שא"ר חלקו עליו וכן פשטות הגמ' שהשריפה היא בדוקא. וכ"כ בסה"ת הלכות א"י גבי תרומה טמאה, וז"ל אבל בקבורה לא, כיון שהיא טמאה, דהנשרפין לא יקברו - שלהי תמורה[2] ע"כ. וכן מתבאר מדברי המבי"ט בח"ב סי' קצ"ח [ובאבקת רוכל סי' ט'] שכתב בכל השנים היה קשה בעיני כשהייתי מפריש תרומה ותרומת מעשר מן היין להשליכו אחורי החביות כי יש זלזול בקדושת התרומה אעפ"י שהיא טמאה, ובמתני' דסוף תרומה תנן את שדרכו ליקבר יקבר דהיינו משקין של תרומה טמאה דאין ראויין לשריפה דנקברין עי"ש. ומבואר שרק משקין היה קובר, אבל אוכלין היה שורף. וכ"כ בספר שערי צדק פי"ד סל"ד, וז"ל החלה וכן התרומה בזמן הזה שהוא טמא צריך לשרוף דוקא, ולא כמו ששמעתי שנוהגין לאבדו או לזרוק לים ע"כ.והנה בדורות האחרונים לא נהגו לשרוף את התרומה, ומצאנו כן כבר ברדב"ז[3] ח"ב סי' תשל"א שכתב בפשיטות שמכשיר את הפירות לקבל טומאה ומפריש תרומה ומשליך אותה תרומה לאיבוד במקום שלא יבואו ליהנות ממנו עי"ש. וכן מתבאר מדברי החי"א הנ"ל שכך היו נוהגים. וכ"כ החזו"א בדמאי סי' ט"ו אות א' שאנו נוהגים להקל בקבורה משום שטורח עלינו שריפתן וחיישינן שמא אתו עלה לידי תקלה עי"ש. אולם כיום התנורים מצויים בכל בית, ובקלות ניתן לשרוף את התרומה והחלה הטמאים בקרקעית התנור ע"ג נייר כסף, ואין חשש לתקלה. ונראה שכן יש לנהוג כפסק השו"ע וככל הנהו רבוותא. וכן האריך בספר באר בשדה ח"ב מעמ' תרמ"ג עי"ש.
והנה יש אחרונים שכתבו שמצות שריפה בתרומה וחלה זה רק בכזית, אבל בפחות מזה אין מצות שריפה, ולכן כיום שמפרישים כל שהוא אין מצוה לשרוף – עי' בחזו"ע תרו"מ עמ' רכ"ח בשם מהר"י אסאד יו"ד סי' שנ"ב בשם רבו, וכתב בחזו"ע שלפ"ז אפשר להקל לעטוף בניר ולהשליך לאשפה עי"ש. אולם מדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות תרומות ה"א [שהעתיק השו"ע בסי' של"א סי"ט] מבואר להדיא שגם כל שהוא נשרפת, שכתב: ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה ע"כ. וכך מתבאר מדברי האחרונים שהביא הברכ"י בסי' שכ"ב לענין חלה שהמנהג שמפרישים כל שהוא ושורפים עי"ש. וע"כ נראה שאין לסמוך על סברא זו, ולשרוף בין בחלה ובין בתרומה טמאה.
♦
תרומה טהורה תירקב
כתב ספר התרומה בהלכות א"י שתרומה טהורה אסור לשורפה כדתנן בחלק [קי"א ע"ב] ותרומות ירקבו אבל לא ישרפו עם שלל העיר, א"כ טוב לקוברה ותמאס שם שלא יבאו לידי תקלה לאכלה אם ימצאוה עי"ש. והובא בקצרה בטור בסי' של"א סי"ט. ומבואר מדבריו שאע"פ שמעיקר הדין יש להשאיר תרומה טהורה שתרקב מאליה – מ"מ מחשש תקלה טוב לקוברה שתמאס. וכתב החזו"א [הובא בדרך אמונה בפ"ב מתרומות אות קל"ט ועוד] שניתן לעוטפם בנייר ולהשליכם לאשפה עי"ש. וכן בדין, שהרי תרומה טהורה אינה מן 'הנקברין' שצריך קבורה בדוקא, אלא מעיקר הדין היה צריך להשאיר אותה להרקב מאליה, אלא שאנו חוששים לתקלה ולכן קוברים, וא"כ ה"ה להשליך באשפה, אלא שכדי שלא יהא הפסד בידים וביזיון צריך לעטוף בשקית ניילון וכדומה ולהשליך.♦
הכשרת טבל לאחר המירוח
כתב הרמ"א שם וטוב להכשיר אותם קודם מירוח, כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשרפה ע"כ. ומקור דבריו הם מהטור בשם סה"ת, ושם מבואר שלאחר המירוח לא יכשיר משום דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו, ואסור לטמא תרומה מדין משמרת תרומותי עי"ש. וכן העתיקו הלבוש, הערך לחם, ר' אברהם אזולאי בהגהותיו על הלבוש [כדרכו שמעתיק את דברי הערך לחם]. וכן מתבאר מדברי שו"ת הלק"ט ח"ב סי' קמ"ג שכתב את הנהגתו בהפרשת תרו"מ וכתב שירים את התרומה הגדולה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ושופך את התרומות במקום נקי, 'ואח"כ מכשיר את השאר אם הוא דבר יבש משום שאין פודין מעשר שני טהור בירושלים' עי"ש. ומבואר שבשנת מעשר עני, או אם הוא חוץ לירושלים שמותר לפדותו לא היה מכשיר. וכן מבואר בספר שערי צדק פי"א ס"ה וז"ל קודם שיבואו לידי חיוב תרומות ומעשרות כמו שנתבאר לעיל פ"ג, יכשיר אותם במים כדי שתקבל טומאה, ואז יכול לשורפה עי"ש, ומפורש ג"כ שצריך להכשיר קודם המירוח[4].אמנם סה"ת שם סיים בזה"ל מ"מ בזמן הזה דלא קדשה לעתיד לבא, ותרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן כיון שאין לה אוכלין, אם טהורה היה מותר להכשירה ותהא טמאה בהפרשתה שלא יכשלו בה עוד שהכהן ישרפנה ויהנה ממנה בשעת שריפתה וכו', דאי לאו הכי תמה על עצמך היאך לשים שום עיסה בארץ ישראל עכשיו שאין לנו הזאה וכולם טמאים הלא עכשו אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אלא כיון דבזמן הזה חלה ותרומה מדרבנן היקלו חכמים היכא דלא אפשר לתקן. מיהו מזה יש לומר דקודם חיוב חלה דהיינו קודם גלגול ליכא קפידא בגרום טומאה שלה עי"ש. ובהלכות א"י למרדכי העתיק את דברי סה"ת שבזה"ז מותר להכשיר גם לאחר המירוח עי"ש. ולפ"ז ל"צ להזהר להכשיר רק קודם המירוח, ודלא כפוסקים הנ"ל. וכן מבואר בדברי הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תשל"א שכתב: והרי לך הסדר. מקבץ החביות או הפירות לבית אחד ואם הוכשרו לקבל טומאה מוטב ואם לאו מכשירים במים ומברך וכו' ואומר הרי זו תרומה וכו' עי"ש. הרי שגם כשהכל בחביות או בבית וכבר נגמרה מלאכתם מכשיר אותם במים.
אולם הגר"א בס"ק נ' כתב שבסה"ת 'נסתפק' כיון שתרומה בזה"ז דרבנן 'אפשר' שאפי' אח"כ מותר משום תקלה שלא יכשל בה עי"ש. וכבר האריך בזה ר' ברוך מאני [בנו של ר' אליהו מאני] בביאורו להלכות א"י למרדכי שנדפסו בכמה מקומות [ואני מציין לספר 'ברוך אברהם' מהדורת אהבת שלום עמ' קנ"ב], וכתב שבפשטות הסיבה שכתב כן הגר"א זה משום שסה"ת הביא ראיה מחלה ודחאה. אולם כתב שאין לומר כן והוכיח כן מסוף דברי סה"ת, דס"ל כן למעשה, ופירש בדעת סה"ת שכוונתו שיש לחוש לכתחלה ולהכשיר לפני המירוח, אבל אם לא הכשיר יכול להכשיר גם לאחר המירוח, וכתב לפרש כן גם בדעת הטור שהשמיט את הסיפא של סה"ת הנ"ל שיכול להכשיר גם לאחר המירוח עיש"ב. אולם אין נראה כן, ואדרבה נראה ברור שהטור לא ס"ל כן, והטעם פשוט, כיון שכל חילו של סה"ת זה משום דקי"ל שתרומה דרבנן כיון שלא קידשה לעתיד לבוא, אולם המעיין בטור בריש סי' של"א יראה שהוא ס"ל שתרומה בזה"ז דאוריתא [ועכ"פ הביא את המחלוקת ולא הכריע בצורה ברורה שהוא מדרבנן] עי"ש. וא"כ ודאי שלשיטתו אין להקל את הקולא של סה"ת הנ"ל.
ובאמת נראה שכיון שאין דבריו של סה"ת מוכרחים גם לשיטתו שתרומה בזה"ז דרבנן, וכפי שרואים שהוצרך להביא ראיה ודחאה, ואין זה ברור שכך הדין אפילו אם תרומה בזה"ז דרבנן, ומאידך דעת הרבה ראשונים שתרומה בזה"ז דאוריתא, ולדבריהם ודאי דליתא לקולתו של סה"ת – נראה שיש להחמיר בזה ולא לסמוך על קולא זו להכשיר לאחר המירוח אלא רק לפני המירוח וכדעת רוב האחרונים.
♦
הכשרת טבל בזמננו
ועכ"פ נראה שגם למסקנת סה"ת שבזה"ז 'מותר' להכשיר לאחר המירוח – אין 'ענין' או 'מצוה' להכשיר, ואדרבה עדיף שלא להכשיר בזמננו, וכפי שכבר כתב בבאור ההלכה פ"ד מתרומות הי"ד, וז"ל עוד כתב סה"ת והסמ"ג והטור והרמ"א שטוב שיכשירנה לפני מירוח כדי שיוכל לשרפה, אבל מרן [החזו"א] השמיטה בהלכות תרו"מ שכתב. ונראה שטעמו שאנו נוהגין לקבור גם תרומה טהורה וגם תרומה טמאה א"כ אין לנו שום נ"מ בזה ואין שום סיבה לגרום טומאה בחנם, ובזמן הרמ"א שהיו מעט ישראל בא"י ומעט תרומה היו נוהגין לשרוף תרומה טמאה ולשהות תרומה טהורה עד שיקברנה ולכן כתבו לטמאותה, אבל בזמנינו שיש הרבה ויש לחוש לתקלה, שלכן מנהגינו לקבור הכל או לעטוף בנייר ולהניחה באשפה כמש"כ בחזו"א - אין בזה נ"מ עכ"ד. ולפי מה שכתבנו שיש לשרוף תרומה טמאה בדוקא – א"כ מלבד מה שמטמא תרומה בחנם גם מבטל את מצות השריפה אם לא שורף, ולכן עדיף שלא להכשיר כלל. ואפילו מי שרוצה לקיים מצות שריפה בתרומה טמאה – מ"מ כיון שיש חשש איסור בטומאת הטבל לאחר המירוח – עדיף להמנע מזה ולא לטמא אותו, אלא להפרישו בטהרה ולהשליכו לאשפה בתוך שקית וכנ"ל.♦
סיכום
תרומה טמאה מצותה בשריפה ולא בזריקה, וכך יש לנהוג לכתחלה.תרומה טהורה דינה להירקב, אולם מחשש תקלה יש לעוטפה בניילון ולהשליכה לאשפה.
מותר להכשיר טבל לפני המירוח אם מטרתו לשרוף את התרומה.
יש להימנע מלהכשיר טבל לאחר המירוח גם אם מטרתו לשרוף את התרומה, אלא יפריש בטהרה וישליך לאשפה ע"י עטיפה בשקית ניילון.
♦
ב. הפרשת תרומות ומעשרות מיין שעושים מענבים שגדלו ומורחו ע"י גוים
בענין זה מצינו כמה דעות בגדולי האחרונים.דעת המבי"ט בתשובותיו ח"ב סי' קצ"ו שאף שהענבים עומדים ליין אעפ"כ מעיקר הדין פטורים הם מתרו"מ ורק מחמת מנהג לחומרא נהגינן להפריש תרו"מ. וזת"ד ומירוח דישראל בקרקע גוי נמי אפילו בדגן הוי גזרה לגזרה, אטו דגן ישראל בזה"ז, דהיא גופא גזרה מדרבנן, ולפ"ז בענבים שאנו לוקחים מן הגוי ומתמרחים בתירוש על ידינו לא היינו חייבים להוציא מן היין תרומה ומעשר, והמנהג פשוט בכל א"י להוציא, ואיני רואה שום דרך לחייב לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אם נאמר דכולה חדא גזרה היא חיוב בשדה שלו ובמירוח בשל גוי כדקאי מעיקרא, וגם שמא חששו בדורות הקודמים לנו לסברת האומרים דדגן תירוש ויצהר הוי דאוריתא בזמן הזה בקרקע ישראל, ובקרקע גוי במירוח ישראל יהיה מדרבנן ומשום ספיקא דגברי רברבי דפליגו בהא מילתא לא מברכינן על הפרשתם וכ"ה המנהג ע"כ. ובהמשך הוסיף וכתב ודגן של גוי במירוח ישראל נמי נ"ל שלא יוכלו המחמירים להוציא תרו"מ משום חשש החרם שהחרמנו שלא יוציאו אלא כדעת הרמב"ם ז"ל ולדעתו כתבתי כי לא היו חייבים מדין משום גזרה לגזרה אלא שהתרנו לבקש דרך ליין של מנהג קדום בא"י להוציא ממנו תרו"מ כשלוקחים ענבים מן הגוי ודורכים אותם ישראלים אבל בדגן ויצהר ושאר פירות אילן שאנו לוקחים אותם מן הגוי אחר מירוח ולמרחו ע"י ישראל ליכנס בספק החרם כי אולי אינו מספיק הטעם של גזרה א' כדקאי מעיקרא ואנו סומכים עליה להעמיד המנהג הקדום שאנחנו מוציאים תרומה מענבים שאנו לוקחים מן הגוי ועושים מהם יין אבל לחדש מנהג ליקח דגן ולמרחו ע"י ישראל לא סמכינן אהאי טעמא וכו'. ובהמשך כתב עוד שכיון שהגמר של הענבים הוא כשחיפה בסלסלה והגוי עשה כן וכיון שמן הענבים שאנו קונים מן הגוים אפילו לדורכן ולעשות מהן יין אנו אוכלים מהם קודם בלי הפרשה משום שקנאן מן הגוי אחר מירוח מי הכניסן לחיוב אח"כ כשידרוך אותם כיון שיצאו כבר בפיטור מיד הגוי וכו'. וכ"כ עוד בסוף התשובה שאפילו לקח הענבים לכתחלה לעשות מהן יין כיון שיכול לאכול מהן בלא הפרשת תרו"מ מאין בא ליין חיוב וכו' וסיים ואפ"ה איני רשאי לבטל המנהג של הראשונים וכו' וגם מפרישי תרומה ומעשר מן היין שעושין מן היין העשוי מענבים של הגוים. אבל לענין ברכה אני חושש להם למברכים מחטא ברכה לבטלה ואני מחפש על מעט יין של כרם ישראל לברך עליו וכו' עיש"ב[5]. וכ"כ עוד בח"ג סי' ס"ח עי"ש.
ובשו"ת אהל יוסף [מולכו] בהשמטות שבסוף הספר כתב באורך בענין זה וחיזק את דברי המבי"ט הנ"ל להלכה דליתא לסברא שאם ליקט הגוי לעשיית יין חייב בתרו"מ ושגם מהרשד"ם [שעליו סמכו כמה אחרונים שכתבו להפריש תרו"מ מהיין] לא ס"ל כן למעשה, ופסק שכל ההפרשה היא מחמת מנהג ולכן אם לא הפרישו ונכנסה שבת מותר לאכול ללא הפרשה על סמך שישיר וכמו בחו"ל עיש"ב. וכן נקט בשו"ת שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' כ"ה, ולאחר שהביא את דברי מהרשד"ם והמבי"ט לגבי ענבים שקונים מן הגוים ועושים מהם יין, כתב במסקנת הדברים: דכל דבר שקונים מן הגוים אחר גמר מלאכה אע"פ שתורם מן הספק אפ"ה תורם התרומה והמעשר בלא ברכה. וכ"כ בסוף התשובה שכל הקונה פירות מן הגוי אינו מברך על הפרשת תרו"מ, רק על הפירות שגדלו בא"י בקרקע ישראל. ולאחר מכן כתב שאם ידוע שהגוי נטע את הענבים ליין, אז אפילו שאוכלם חייב לעשר עי"ש, ולא הזכיר שצריך לברך, נראה מדבריו שבכל גוני אין מברכים על ענבים שנקנו מגוי. והברכ"י בסי' של"א אות כ"ג כתב: המנהג בעיר קדשנו ירושלם ועיר עוז לנו חברון תוב"ב שכשמפרישין מן היין שעושין ישראל וכיוצא אין מברכין, וחיפש טעמים למנהג, ובסוף כתב: שוב ראיתי להרב המבי"ט ח"ב סימן קצ"ו שכתב דלא נהגו לברך מטעם דלדעת הרמב"ם פטורים שהוא קרקע עכו"ם עי"ש. הרי שגם הוא העיד על המנהג שלא מברכים בעשיית היין, ולא נחה דעתו אלא בטעם המבי"ט הנ"ל.
ובספר ארץ חיים סי' של"א סעיף ע"ח כתב שמדברי מהרי"ט ח"א סי' מ"ג שכתב שמרן הב"י היה נוהג להפריש תרו"מ בשביעית מפירות גוי שנתמרחו ע"י ישראל בלא ברכה, מתבאר להדיא שבשאר השנים היה נוהג לברך עי"ש. אולם ראיה זו היא רק לענין פירוש הגוי 'כלל' לא מירחן, אולם בענבים שהגוי עשה את המירוח בענבים אלא שהישראל עושה מזה יין – אין ראיה שהב"י היה מברך, דהמעיין במבי"ט ובאהל יוסף הנ"ל יראה שכתבו גם סברא שאין זה דומה למירוח ישראל, כיון שהגוי כבר עשה את המירוח בענבים עי"ש.
מאידך דעת הרבה מגדולי האחרונים דתלי בדעת הקונה, ומהם הרדב"ז בפירושו לרמב"ם הלכות תרומות פ"א הי"ד וז"ל אם קנה פירות תלושים מן הגוים ועדיין לא נגמרו מלאכתן למעשר כגון ענבים לעשות יין או לעשות צימוקין חייבים במעשר וכו', אבל אם קנה פירות לאכול אותם כאשר הם הוי גמרו ביד גוי ופטור מכלום ולהאי מילתא יש קנין לגוי להפקיע מיד מעשר וכן המנהג עי"ש. וכ"כ יותר במפורש בתשובה סי' ב"א ק"ז גבי זיתים וז"ל אם הוא קנה אותם לאכילה א"צ לעשר שהרי נגמרו ביד הנכרים מידי דהוה הענבים שאם קונה אותם לאכילה א"צ לעשר וכו'. ואם רוצה לעשות מהן שמן וכו' חייב לעשר מידי דהוה אענבים שקונים אותם לעשות יין שחייב לעשר וכו' עי"ש, ומבואר להדיא שהולכים רק אחר הקונה ולא הזכיר כלל דעת הגוי. וכן מתבאר מדברי ספר חרדים, שכתב וז"ל גם הענבים שקונים לעשות מהן יין כיון דנגמרה מלאכת היין ביד ישראל מעשרין מדאוריתא וכן אם קנה ישראל זתים מן הגוי והוציא שמנו או קנה ענבים מן הכרם לאכילה ומלא ישראל את הכלי וכו' חייב מן התורה וכו' עי"ש. ובהמשך כתב ויש מין ענבים שדרך העולם לעשות מהם יין שאין ראויין לאכילה כ"כ ולכאורה היה נראה שאסור לאכול מהם אכילת קבע דכיון דדעתו לדורכן ה"ז נגמרה מלאכתו וכו' ובשלמא אם היה קונה אותן לאוכלן ע"י הדחק יש להתירן בלא מעשר וכו' אבל כיון שכונתו לדורכן הרי לא נגמרה מלאכתן וכו' עי"ש, ומבואר שתלה הכל בקניית הישראל ולא בבצירת הגוי[6]. וכ"כ החיי"א בספרו שערי צדק פ"ו, וז"ל ישראל שקנה מגוי ענבים לעשותם יין וכו' מותר לאכול מהן כרצונו עד שיגמור מלאכת היין וכו' עי"ש, ומבואר דתלי בקונה וכנ"ל.
וכ"כ להדיא מהרח"ו בשו"ת באר מים חיים סי' פ"ד שאפילו שהגוי בצר לשם אכילה וגמר מלאכתו – אם הישראל החליט לעשות יין חייב לעשר, ששם העיד השואל שמנהג רוב העולם הדרים בא"י הוא להפריש תרו"מ מיין הנעשה מצימוקים הנקנים מהגוי, והוקשה לו שהרי גמר המלאכה היה אצל הגוי, והשיב מהרח"ו דאע"ג דנגמרה מלאכתן בהיותם ענבים עכ"ז כשבא לעשות מהם יין נתברר שעדיין לא נגמרה מלאכתן האמיתית שהיא דריכתן [ולכן אפילו ביהודי שגמר מלאכתן בחיפוי הכלכלה עכ"ז מותר לשתות עראי כשהחליט לעשות יין]. וכה"ג אמינא אע"ג שאלו הענבים נעשו צימוקים ביד הגוי ונגמרה מלאכתן לגמרי כיון שהישראל קונה אותם לעשותם יין גילה דעתו שרצונו לדרוך אותם ולשרות אותם במים ולהוציא מהם יין והרי נגמרה מלאכתן האמיתית ביד ישראל ונתחייבו במעשרות ועכ"ז מספיקא לא מברכינן עי"ש[7]. וכן העיד ר' ברוך בנימין שהובא בשו"ת משפטי צדק סי' צ"ה על מנהג צפת שנהגו להפריש מהיין שנעשה מענבים הנקנין מהגוי מהשוק ומהיין שעושים מהצמוקים שקונים בשוק עי"ש. וכן העיד [בשנת תר"כ] ר' יעקב משה מקאסוב שהתיישב בעיר צפת שהמנהג הוא שתורמין מיין הנעשה מצמוקים הנקנים מהגוים, והובאו דבריו בשו"ת בית שלמה [דרימר] סוף סימן נ"ד, ושם כתב ליישב מדנפשיה כסברת מהרח"ו הנ"ל שכשעושים יין מהצמוקים הוברר הדבר דליין עומדים עי"ש. וכן העיד הרב שמעריל בראנדס אב"ד רומנוב שעלה לא"י [כנראה באזור צפת] בשאלתו להגרש"ק שהובא בספר סת"ם [נדפס בשנת תרט"ז] בסופו דף פ"ו ע"ב אות ו' שנוהגים לעשר היין צמוקים כיון שנגמר ביד ישראל, ונראה שהגרש"ק מסכים לזה עי"ש. וכ"כ בספר שערי דמעה [לר' שמואל מדולהינוב, ירושלים תר"ט] בסוף הספר בסדר הפרשת תרו"מ אות ה', וז"ל עכשיו שקונין הכל מן הגוים אחר שנגמר מלאכתו ביד הגוי אין לנו דין תו"מ בכל התבואות והפירות וכ"ש ירקות רק בענבים וזיתים שקונים מן הגוי ועושים מהם יין ושמן זית דזה הוי גמר מלאכתו ע"י ישראל וכו'. ועכשיו וכו' אין לנו לקיים המצוה אלא ביין שעושים מן הענבים ומהצימוקים שקונים מן הגוים עי"ש. ומפורש כנ"ל. וכ"ד ר' שמואל סלנט שהובא בשו"ת הר צבי זרעים א' סי' פ"ו בזה"ל חכם אחד אמר לי בשם הגאון ר' שמואל סלנט ז"ל שפסק דבקונה ענבים מעכו"ם והפריש מעשר מהענבים, אח"כ כשעושה יין מחוייב להפריש שנית, דבשעת ההפרשה מהענבים פטורים היו דכבר היו בחזקת גמר מלאכה ברשות עכו"ם, ולבסוף כשנעשה יין נתחייבו ולכן אינו נפטר בהפרשה שהפרישו בעת שהיו פטורים ע"כ. הרי שפשוט לו שכשעושים יין מענבים של גוי שעומדים לאכילה חייבים להפריש, ולא עוד אלא שחידש שאף כשהפריש מעשר מקודם לכן [כשהיו פטורים] חייבים לאחר מכן. וההר צבי שם כתב שיש לדון בזה, דאף דפטורים היו הענבים, מ"מ איגלאי מילתא למפרע דסופן היו לבוא לכלל חיוב עי"ש. הרי שגם הוא מסכים שצריך להפריש מהם בהיותם יין, אלא שההפרשה שהפריש בהיותם ענבים פטרה אותם. וכ"פ החזו"א בשביעית סי' ז' אות כ"ד, וז"ל ומ"מ לחומרא בלקח ענבים מן הנכרי לעשות יין אפשר חייב לעשר ולא מיפטר משום מירוח נכרי אף בחשב הנכרי לאכילה, דעיקר מירוח של ענבים הוא גמר היין עי"ש. וכ"כ עוד במעשרות סי' ה' אות ב' שאם לקח מן הנכרי צמוקין ועשאן יין דינו כמו לקח ענבים ועשאן יין במקום שרוב ענבים לאכילה וכו' ומפרישין בלא ברכה עי"ש. וכ"פ בספר המעשר והתרומה פ"ג ס"ט ובהערה ט"ו עי"ש. וכן הורה ר' נתן סאלם בשנת תש"א [הובא בשו"ת יבי"א ח"י יו"ד סי' י"א עי"ש]. וכ"פ ר' נסים כדורי בספרו חובת הארץ פ"ב ה"ד וה"ה, וז"ל הקונה מן הנכרים ענבים וזיתים ועשה מהם יין ושמן או סחט הענבים לשתות המיץ חייב לעשר ולא יברך. אם הביאו צימוקים מחוץ לארץ וקנה הישראל ועשה מהם יין חייב לעשר בלי ברכה ע"כ. ובמהדורה החדשה [תשע"ג] התקשו העורכים בדבריו מדוע חייב להפריש והרי היה גמר מלאכה בחו"ל וגם ע"י הגוי עי"ש. אולם לפי האמור סבירא ליה להחמיר כדעת האחרונים הנ"ל.
ורבים מהאחרונים כתבו דתלי בכונת גוי הבוצר. כ"ד ר' יוסף אשכנזי בתשובתו שהובאה בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ב' בד"ה והמנהג השלישי, וז"ל כי המרוח אינו תלוי אלא בדעת הממרח והרי דעתו של גוי לא היתה אלא ליין עיש"ב. וכ"ד ר' ברוך בנימין בתשובה שהובאה בשו"ת אדמת קודש ונדפסה בשלמותה בשו"ת משפטי צדק סי' צ"ד ובנספחות שם סי' ב' באורך, וסיים שאם מכרן הגוי בשוק דסתמן לאכילה אליבא דכו"ע א"צ להפריש מהיין שנעשה מהן כיון שהענבים נגמרה מלאכתן ביד גוי לאכילה והמפריש אפילו בלא ברכה מספק עובר על בל תשחית ויש בו משום ביזוי אוכלין וכך היה מורה מורי הלכה למעשה כמה שנים ושום אחד מהרבנים בזמנו לא פקפק אלא הודו לו וכיון שכבר הורה זקן כדעת הרבנים ומי הוא זה אשר יבוא אחרי המלך כיון שכבר פשט המנהג פה ירושלים כסברתו וכו' עיש"ב. וכן האריך מהר"ש גרמיזאן בתשובתו שם ובנספחות סי' ג' לחזק את פסק ר' ברוך בנימין הנ"ל דאזלינן בתר הגוי הממרח ושסתם ענבים שמביאים הגוים הם לשם אכילה ולכן א"צ לעשרם כלל עי"ש. וכ"ד רבינו האר"י כמובא בשער המצוות פרשת וילך, וז"ל באלו המקומות שהענבים שלהם מיוחדים לעשות מהן יין כגון הענבים השחורים שבא"י שאינם ראוים אלא ליין אזלינן בתר דעת הנוטעים אותם ונמצא שגמר מלאכתן אינה אלא כשעושין מהן יין ולכן היין ההוא חייב במעשר לדברי הכל ונמצא כפ"ז שאין לאכול אותם הענבים כלל עד שיוציא מהן המעשר כי אכילתן הוא גמר מלאכתן והוי ביד ישראל אבל בשאר מקומות אע"פ שעושין יין מן הענבים רוב הנוטעים אותם הוא לאכילה ולא ליין שלהם ע"כ, ומבואר דאזלינן בתר הגוי הנוטע. וכ"ד מהרמב"ח בשו"ת קול גדול סוסי' צ"ח, וז"ל דבענבים שמביאים הגוים לעשות יין אנו מחייבים להפריש תרו"מ מפני שלא נגמרה מלאכתן ביד גוי משום דהביאם אדעתא לעשות מהן יין וכו' וענבים דמייתי גוים אדעתא לאוכלן ענבים אע"ג דלוקחן ישראל ועושה אותן יין הם פטורים ממעשר עי"ש. וכ"ד מהר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' קמ"ג שכתב סדר הפרשת תרו"מ ביין, וכתב וזה מן היין שנעשה מן הענבים הלקוחות מן הגוי שבצרן ע"מ לידרך וכו' עי"ש. וכ"ד הר"ב פרי האדמה בח"ד ובתשובה שהובאה בשו"ת אהל יוסף שם.
♦
ההנהגה למעשה בענבים שנקנו לצורך יין והגוי נטעם לשם יין
נראה שהעיקר בזה הוא כדעת המבי"ט וסיעתו ועדות כמה אחרונים שיש להפריש ללא ברכה. וכפי שהעלה הארץ חיים שם, וז"ל עכ"פ כיון דהוא פלוגתא דרבותא נקטינן להקל מטעם סב"ל וכו', וכ"ש כשכבר הוקבע המנהג מקדם עי"ש. וכ"פ באור לציון שביעית פ"ד הערה א' שכתב שכן היה מנהגנו כאן בעיה"ק ירושלים ת"ו כשהיינו קונים שבלים כדי לעשות מהם קמח או ענבים ליין והמירוח נעשה בידי ישראל מפרישים בלא ברכה עי"ש.אמנם בשו"ת יבי"א ח"ה יו"ד סי' כ"ח [ובחזו"ע תרו"מ עמ' ע"ב] פסק לברך בכה"ג. אולם דבריו צע"ג, שהביא שם את דברי הפרי האדמה ושדה הארץ שהעידו שהמנהג לא לברך, וכתב שלפי דעתו אין מנהג זה מנהג ותיקין, שהרי דעת הרדב"ז והלק"ט [שהבאנו לעיל] שיש להפריש בכה"ג עם ברכה, והגאון ר' ברוך בנימין הנ"ל העיד שכך המנהג, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל, והביא שם את דברי הברכ"י והארץ חיים הנ"ל, ואעפ"כ פסק לברך עי"ש. אולם דבריו צ"ע, דמה שכתב שאין זה מנהג ותיקין משום דעת הרדב"ז והלק"ט – אטו גברא אגברא קרמית? הרי המבי"ט ס"ל שאין לברך בכה"ג וכפי שכתב הוא ז"ל בעצמו שם, וא"כ הנהיגו חכמי הדורות הבאים אחריו לחוש לדבריו, ומה יתן שדעת הרדב"ז והלק"ט לברך? ומה שכתב שהגאון ר' ברוך בנימין העיד שכן המנהג וכו' – הרי הפוסקים האחרים שהיו בדור סמוך לו העידו שהמנהג לא כך, אלא אין מברכים, וגם החיד"א אישר וקיים מנהג זה ונדחק ליישבו ולא מצא אלא עפ"י דברי המבי"ט. אז סמי המנהג שהביא ר' ברוך בנימין מפני המנהג שקיימוהו שאר גדולי הדורות, שהוא מיקל בברכות וכן הדין נותן. ובפרט שמרן הגרע"י זצ"ל לא ראה את דבריו של האהל יוסף שהביא את הפוסקים שהורו לברך, וכתב שהם נסמכו על הרשד"ם, והוא פירש בדבריו אחרת, וכתב שלמעשה אין לברך עי"ש. ולאחר שהוא ראה את דבריהם ולא סמך לברך – בודאי שאין לומר שהמנהג לא לברך הוא לא מנהג ותיקין, ולהורות לברך.
וע"כ העיקר הוא שהקונה ענבים מגוי, אף שהם עומדים ליין, לא יברך על ההפרשה, וכפי שפסקו הארץ חיים והאור לציון.
♦
ההנהגה למעשה בענבים שנטע הגוי לשם אכילה והיהודי נמלך לעשות מהם יין
ממה שהבאנו לעיל מתבאר שנחלקו חכמי צפת עם חכמי ירושלים בענין זה, שחכמי ירושלים ס"ל דאזלינן בתר הגוי הנוטע, ואם הוא כיון לשם אכילה – אף שהיהודי עושה מהם יין, פטור מתרו"מ, וכן הונהג בירושלים. אולם בצפת המנהג היה לחוש ולהפריש ללא ברכה גם כשהגוי כיון לשם אכילה ואפילו כשעשה מהם צימוקים. וכך נקט גם החזו"א מדנפשיה, וכן נקטו חכמי ירושלים בדורות האחרונים. וכיון שאין אתנו יודע להכריע במחלוקת זו, נראה שיש להחמיר גם בזה להפריש ללא ברכה[8].אמנם בשו"ת יבי"א ח"ה יו"ד סי' כ"ח ויחו"ד ח"ג סי' פ"ב האריך בזה והעלה לפטור לגמרי מהפרשת תרו"מ, אולם דבריו שם צע"ג. ראשית, כבר הזכרנו לעיל שבשו"ת יבי"א לא העלה בדעתו שיש צד בגדולי האחרונים דאזלינן בתר הקונה, ופירש גם בדעת הרדב"ז והחרדים דס"ל דאזלינן בתר הגוי הנוטע, וכבר כתבנו שאינו נכון. ועוד, הביא שם את דברי החזו"א הנ"ל, וכתב שבמחכ"ת נעלם מעינו הבדולח דברי כל האחרונים הנ"ל שפסקו להדיא לפטור מתרו"מ, ושכן פשט המנהג ע"פ גאוני ירושלים עי"ש. ואנא דאמרי, במחכ"ת של מרן הגרע"י זצ"ל נעלם מעינו הבדולח שמנהג צפת הקדום, וכפי שהעיד ר' ברוך בנימין וכן מהרח"ו שמעשרים יין שנעשה מצימוקים, וא"כ מאי חזית דאזלת בתר מנהג ירושלים ולא בתר מנהג צפת שקיימוהו גדולי הדורות. אטו החזו"א שהיה בבני ברק מחוייב למנהג ירושלים יותר ממנהג צפת? וכמו כן שאר ערי הארץ אין להם עדיפות למנהג ירושלים על פני מנהג צפת. ואף בירושלים, מי שרוצה לחוש ולהחמיר ולצאת ידי חובת כל הדעות, מה איסור יש בזה? ואע"פ שחלק מחכמי ירושלים הנ"ל כתבו שמי שמפריש עובר על בל תשחית וביזוי אוכלין – זהו לשיטתם שברור להם שכך ההלכה, אבל אנן דמספקא לן האם ההלכה כמותם או כמו מהרח"ו וסיעתו, ודאי שראוי ונכון להחמיר בזה. ועוד, הביא שם את שו"ת בית שלמה הנ"ל שהעיד שמנהג צפת לעשר, וכתב שלפי האמור אין זה מנהג בקיאים בהלכה, ואדרבה גדולי ישראל מעידים בגדלם שהמנהג פשוט להיפך עי"ש. וגרם לו לכתוב כן משום שלא עמד על זה שמנהג צפת הקדום מזמנו של מהרח"ו ולפני כן הוא כדעת הרדב"ז והחרדים ומהרח"ו שמעשרים והולכים לפי הקונה, ומנהג זה נמשך עד שנת תר"כ וגם לאחר מכן, ואין זה מנהג 'שאינם בקיאים בהלכה', אלא מנהג הבקיאים בהלכה שחוששים לסברות החולקות בזה וכנ"ל. וכפי שהבאנו לעיל שרבים מהפוסקים האחרונים נקטו כן לחייב להפריש ללא ברכה.
וע"כ נראה שהקונה ענבים מגוים ועושה מהם יין יפריש מעשרות ללא ברכה, ולא משנה אם הענבים עומדים למאכל או ליין, ובזה יצא יד"ח לכל הדעות.
♦
ג. חיוב תרומות ומעשרות בפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל לאחר המירוח
בשו"ת יבי"א ח"י יו"ד סי' מ"ו האריך בכחא דהיתרא לפטור מתרו"מ פירות א"י שנתמרחו בארץ ויצאו לחו"ל עי"ש. ובספר הנפלא באר בשדה [להרה"ג בעז כדורי] ח"א פ"ה [מעמ' תי"ג] האריך בדברים נכונים, והוסיף אמבוהא דספרי שלא הוזכרו ביבי"א הנ"ל שמחייבים בתרו"מ, ודחה את דברי היבי"א הנ"ל. ובספר חזו"ע תרו"מ עמ' מ"ד והלאה האריך יותר בענין זה וכתב לדחות את דבריו של הרב בעז כדורי עי"ש. אולם נראה שהעיקר הוא כדברי הרב בעז כדורי. וכן האריך בזה בשו"ת דברי דוד [טהרני] ח"ה סי' ס"א לחיובא. ומכיון שהרבנים הנ"ל האריכו כל הצורך בסוגיא זו – אכתוב רק את עיקרי הדברים בס"ד.איתא במשנה בחלה פ"ב מ"א: פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה. יצאו מכאן לשם ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר ע"כ. והיראים בריש מצוה קמ"ח כתב דקי"ל כדברי המחמיר. ובסוף המצוה נקט בפשיטות שמשנה זו מיירי רק לענין חלה ולא לענין תרו"מ, וז"ל וכי מפלגינן בין קרוב לרחוק [שמקומות הרחוקים מא"י כמו ספרד פטורים מתרו"מ] דוקא במצות שחובתם אינה יכולה להיות בארץ כי אם ברחוק [כמו תרו"מ, שאין מציאות שפירות חו"ל יתחייבו בתרו"מ, גם אם נכנסו לארץ] אבל מצות חלה שחובת עיסה זאת יכולה להיות בארץ כאשר פירשנו למעלה פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה אין חילוק בין קרוב לרחוק אחרי שפירות הללו שעשה מהן יכול להוליכן לארץ עי"ש. אולם נראה שלשיטתו לאידך גיסא, פירות א"י שיצאו לחו"ל לכל הדעות חייבים בתרו"מ, ואין בזה מחלוקת בין ר"ע לר"א.
ומ"מ שא"ר פסקו כר"ע לקולא, ופירשו משנה זו גם לענין תרו"מ, וכפי שמפורש ברמב"ם בפ"א מהלכות תרומות הכ"ב ובראב"ד שם. וכן גרס הרמב"ם בכתב ידו בפירוש המשנה חייבים בחלה 'ובמעשרות'. וכ"ה בקטע גניזה ישן לפני כ1100 שנה המובא במשנה עם שנו"ס מכת"י בעריכת הרב ניסן זק"ש עי"ש.
ובספרי במדבר פיסקא ק"י מובאת משנה זו, ובדפוסים לפנינו הגירסא בחלה 'ובמעשר', אולם עי' במהדורת הורוביץ שם שבכתה"י ליתא למלה זו עי"ש. וכן ליתא ביראים שם ובאו"ז סי' רי"ג, וכן מתבאר מפירוש ר' הלל ור' מיוחס שם. וכן מפורש להדיא בפירוש המיוחס לראב"ד[9] שם שביאר בדעת ר' יהודה המובא שם, שהוא ס"ל שמחלוקת ר"א ור"ע היא לענין פירות שנכנסו לארץ, אבל פירות שיצאו מהארץ לכו"ע פטורים מחלה. וכתב וז"ל וא"ת הא לענין מעשרות פירות הארץ חייבין אפילו יצאו. י"ל דשאני לענין מעשרות דכיון דאידגון טבלי להו והוצאתן לא מפקעא מינייהו חיוב מעשרות, אבל לענין חלה לישה הוא דמחייב להו בחלה, ולישת חו"ל פטורה ע"כ. ומבואר להדיא דלא גרס 'ובמעשרות'. אולם מפורש בדבריו דפשיטא ליה לענין מעשרות שדיגון א"י מחייב פירות שיצאו לאחר מכן לחו"ל לכל הדעות.
והראב"ד בהשגות שם כתב שלא נחלקו ר"א ור' עקיבא אלא בחיוב תורה ובפטור תורה, דר"א אזיל בתר גמר פרי ורבי עקיבא אזיל בתר מקום קביעות למעשר דהיינו מירוח, אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו חו"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב. ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה ע"כ. ומבואר מדבריו דפשיטא ליה שהמחלוקת של ר"א ור"ע היא במירוח חו"ל, אבל במירוח א"י חייב לכל הדעות. ומלבד זה ס"ל שגם כשהמירוח בחו"ל חייב מדרבנן.
וכן מבואר בדברי החינוך סוף מצוה רפ"ד גבי טבל שכתב: וכן נוהג האיסור בכל מקום, כלומר שאסור לאכול הטבל של פירות ארץ ישראל בכל מקום ע"כ. וכפי שביאר בדבריו המנחת חינוך שם דמיירי בפירות שנגמרו מלאכתן בא"י והוו 'טבל', ואסורים גם בחו"ל מהתורה, וכסברת הראב"ד הנ"ל, שלא נחלקו במירוח א"י[10].
וכ"ד ר' יונה כמובא בארח"ח הלכות ברכות אות ט' [מדברי תר"י ברכות ל"ב ע"א, אלא ששם יש שנו"ס והגהות המפרשים], וז"ל אם באו פירות הארץ בחוצה לארץ אין צריך לשנות מטבע חוצה לארץ אבל צריך להפריש מעשר וכן עשה הר' יונה הלכה למעשה ע"כ. וסתם פירות המגיעים לחו"ל גמר המלאכה שלהם היה בארץ, ואעפ"כ ס"ל שצריך להפריש תרו"מ, וע"כ דס"ל שבזה לא נחלקו.
וכן מתבאר מדברי כמה ראשונים בפירוש המשנה בדמאי פ"ב מ"א ואלו מתעשרין דמאי בכל מקום. ז"ל ריבמ"ץ שם כלומר אפי' הלוקחן מעם הארץ 'בחוצה לארץ' מעשר דמאי, שבידוע המינין הללו אינן אלא מארץ ישראל ע"כ. ולשון הר"ש שם: אפילו מכזיב ולהלן ע"כ. ולשון הרא"ש: אפילו מכזיב ולהלן 'בחוצה לארץ' ע"כ. וכ"כ הרע"ב שם. וכבר כתב בספר הון עשיר שם דס"ל להנהו ראשונים דע"כ לא פליגי ר"א ור"ע אלא בחלה משום דבה כתיב 'שמה' וכו', אבל בתרו"מ כ"ע מודו דפירות הארץ מחייב אפילו חוצה, ופירות חוצה מפטרי אפילו בארץ, דבהו לא כתיב שמה עי"ש. ולא חילק בין לפני המירוח לבין אחר המירוח. והמשנה ראשונה שם כתב דס"ל להנהו רבותא שכל הפטור הוא לפני המירוח, אבל אם היה מירוח בא"י חייבים עי"ש[11].
ובספר כפתור ופרח סוף פרק ל"ז כתב: שמעתי מה"ר ברוך על רבינו מאיר רבו, שפעם אחת אירע שהביאו לו אורז יפה, עמד הרב ז"ל ועשרם ואמר שמא מארץ ישראל הם, ואותו הרב מאשכנז היה ע"כ. הרי שגם הוא ס"ל שמעשרים לאחר שהיה מירוח בא"י.
וכך נקטו בפשיטות אחרונים רבים, ומהם הרש"ס בביאורו למשנה בחלה, הרדב"ז והמל"מ על הרמב"ם שם, המבי"ט בח"ב סי' קצ"ו, ועוד אחרונים רבים שהובאו בספרים הנזכרים בראש המאמר. אמנם דעת הב"ח בסי' של"א והמנח"ח במצוה רפ"ד ומעט אחרונים דעמם שלדעת הרמב"ם גם אם נעשה מירוח בא"י פטור כשיצא לחו"ל עי"ש, אולם להאמור שדעת כל הראשונים היא שלאחר מירוח בא"י חייבים גם בחו"ל – אין להתחשב בדעת הב"ח ודעימיה, דודאי אם היו רואים את דברי כל הראשונים – היו מפרשים גם בדעת הרמב"ם כן, ואין לעשות מחלוקת בין הרמב"ם לשאר המפרשים ללא צורך.
אמנם בדברי הר"י קורקוס והכס"מ בפי"ג מהלכות מעשר ה"ד יש משמעות כדעת הב"ח, דהרמב"ם שם הביא את דין המשנה בדמאי פ"ב הנ"ל בזה"ל פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אע"פ שהן נמצאות בסוריא ואצ"ל בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי עי"ש. וכתבו הר"י קורקוס והכס"מ דמה שכתב הרמב"ם 'בסוריא' היינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח"ל לא[12], כמ"ש בפ"א מהלכות תרומות שפירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים עי"ש. ונראה מדבריהם שלדעת הרמב"ם בכל גוני פטור בחו"ל אף אם יצא לאחר המירוח, דאם חייב ביצא לאחר המירוח – היה יכול הרמב"ם לפרש כפשוטו בכל מקום היינו גם בחו"ל ממש. אולם הרדב"ז שם ביאר בדעת הרמב"ם בזה"ל דשאר א"י וסוריא שנוהג בהם מעשר גזרו שם על הפירות של א"י דמאי, אבל שאר ארצות שאין מעשר נוהג בהן לא גזרו על הפירות של א"י דמילתא דלא שכיחא היא להוציא פירות מארץ ישראל אלא למקומות הסמוכים לא"י ולפיכך לא גזרו דמאי במקומות הרחוקים דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ע"כ. וכתב בספר תורת הארץ [קלירס] ח"ב פ"ד אות ל"ח שי"ל שכונת הר"י קורקוס והכס"מ כדעת הרדב"ז הנ"ל דכיון דאם היו נגמרים בחו"ל היו פטורים לכן לא גזרו ע"ז דמאי שם עי"ש. והחזו"א בדמאי סי' ה' אות ג' [הובא בדרך אמונה על הרמב"ם שם אות מ"ו] כתב בדעת הכס"מ דצ"ל דמשום שכלל רבנו בין שבאו לחו"ל קודם גמר מלאכה ובין שבאו אחר גמר מלאכה נקט סוריא וארץ שלא החזיקו עולי בבל עי"ש. ובפרט שמדברי הכס"מ בפ"א מתרומות הכ"ב נראה כדעת הרדב"ז וסיעתו הנ"ל עי"ש.
ובשו"ת הרמב"ם [בלאו] סימן קכ"ט כתב: וממה שראוי לדעת ג"כ, שחיוב המעשרות אינו נחשב לפי חישוב מקומות גידול הפירות, אלא לפי חישוב מקומות מציאותם, ולכן וכו', ופירות ארץ ישראל שיצאו לסוריא חייבין במעשרות מדבריהם והוא אומרם בדמאי [פ"ו מי"א] המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן חייבין לעשר ע"כ. וכתב בספר מעדני ארץ פ"א מתרומות הכ"ב שמדבריו נראה כדעת הב"ח, דאל"כ מה ראיה הביא מהא דהמוכר פירות בסוריא וכו', והא אפשר דמיירי התם בשיצאו מן הארץ לאחר שכבר נתמרחו שם כיון דהמשנה ודאי מיירי בלוקח אחר מירוח ולא קודם שצריך לתקנם ודאי ולא דמאי, ומוכח מזה דאף בכה"ג שפיר פטור אם יצאו לחו"ל עכ"ד. אולם גם זה אינו מוכרח, דאיכא למימר שהרמב"ם ס"ל דמתניתין בכל ענין איירי, בין ביצאו מן הארץ לפני מירוח והתמרחו בסוריא, ובין ביצאו לאחר מירוח. ובפרט שע"כ הרמב"ם שם לא דקדק כ"כ בפרטים, וכפי שכתב המעדני ארץ גופיה לעיל מיניה גבי פירות שנכנסו מחו"ל לא"י עי"ש.
נמצא שאין הכרח שהרמב"ם פליג על כל הראשונים הנ"ל, אלא דבריו סתומים בזה. וגם אין הכרח שדעת הכס"מ להקל כדעת הב"ח, וכפי שביארנו.
אלא שכמה אחרונים חידשו מדנפשייהו שאם המירוח בארץ היה על דעת להוציאם לחו"ל פטורים ממעשר גם לדעת הראשונים והאחרונים הנ"ל. אולם בקובץ אגרות לבעל האחיעזר סי' ש"ט והחזו"א בדמאי סי' ט"ו אות ד' מיאנו בזה, וכתבו שאין לחילוק זה מקור ובסיס עי"ש. ובאמת שכן נראה מסתימת הראשונים והאחרונים שכתבו לחייב אם המירוח היה בא"י, שאף אם נעשה על דעת להוציא לחו"ל נשאר הדין שחייבים, וכן עיקר גם בזה.
וע"ע בספר באר בשדה הנ"ל שפלפל בעניני הספקות שאפשר לצרף לפטור ולחייב, והעלה כאמור.
וע"כ נראה שהעיקר הוא כדעת כל הראשונים ורובא דרובא דהאחרונים שפירות שיצאו מא"י לאחר המירוח חייבים בתרו"מ 'בברכה', ולא שייך בזה 'ספק' ברכות להקל כדעת הב"ח וסיעתו, דאין דבריהם חשובים כנגד כל הראשונים, ובפרט שלא ראום, ובפרט שאין הכרח בדעת הרמב"ם וכנ"ל.
ויש לידע שבד"כ פירות א"י שנשלחים לחו"ל אינם מתעשרים בארץ, ויש להפריש מהם תרו"מ בברכה וכנ"ל.
♦
ד. חילול פירות מעשר שני על פירות
ידועים דברי הרמב"ם בהלכות מעשר שני פ"ב ה"ב שכתב: והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה"ז פודה וכו'. וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה 'מפירות אחרות' ה"ז מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, כפדיון נטע רבעי בזה"ז כמו שבארנו בהלכות איסורי מאכלות ע"כ. וכ"כ בפ"ד ה"ב וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות, יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע ואפילו באותו המין ואם חילל הרי הן מחוללות עי"ש. וכ"כ עוד בפ"י מהלכות מאכ"ס הי"ז גבי נטע רבעי: או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן עי"ש. וכתב הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' ד' שמה שכתב הרמב"ם בפ"ב ה"ג הנ"ל 'אם חילל' דמשמע דיעבד - אפשר לכתחילה נמי התיר הרב וכו', אפשר שסמך על מה שכתב כמו שביארנו בהלכות איסור מאכלות ששם מוכיח בהדיא דלכתחילה נמי פודה פירות על פירות שהרי כתב או מחללין על שוה פרוטה מפירות אחרות ע"כ. ויותר הוי ליה למיתי מפ"ד ה"ב הנ"ל שכתב 'אם רצה לחלל', דמשמע ג"כ לכתחלה.ובהא דכתב הרמב"ם בהלכות מא"ס שמחלל על חטים ושעורים שאינם ממין הפירות, ובהלכות מעשר שני כתב שלא יחלל ממין על שאינו מינו – כתב הלח"מ בהלכות מא"ס שכיון שבדיעבד אם חילל על שאינו מינו הרי הן מחוללות – בזה"ז מותר לכתחלה, כמו שמחללים על שוה פרוטה כיון שגם בזמן הבית אם חילל מחולל בדיעבד עי"ש. וכ"כ המרכבת המשנה שם. וכן נהגו בצפת ובירושלים לחלל על קמח וכפי שנביא לקמן.
והראב"ד בפ"ב ה"ב כתב: תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה"ז פירות על פירות אלא במעשר שני של ח"ל שעשאו כדמאי ע"כ. וכ"כ עוד בפ"ד ה"ב שאם חילל פירות על פירות - הראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם, ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללין אלא על הכסף ואפילו דיעבד, משמעתא דמסכת סוכה פרק לולב הגזול [מ"א ע"א]. ופרי שני נמי דיעבד אין לכתחלה לא אלא בדמאי דמחלל לכתחלה ע"כ.
והר"י קורקוס והכס"מ כתבו שמה שכתב הראב"ד שרבינו תלה זה בדברי הגאונים אין נראה כן מדברי רבינו, שלא כתב בשם הגאונים אלא שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה פודה ע"כ. אולם מדברי הרמב"ם שכתב הורו הגאונים וכו' 'וכן' אם חילל וכו' 'כפדיון נטעי רבעי' וכו' נראה שגם הוראה זו היא מהגאונים, וכפי שהבין הראב"ד. ואכן מצאנו כן בדברי הגאונים לענין נטע רבעי, וכפי שהביא בספר האשכול ח"ב עמ' 24 בשם 'וכתב גאון' [ועי"ש בהערה ה' עוד מקורות שהביאו דין זה בשם הגאונים] שאומר תיחול קדושתיה דהאי פרדיסא על הלין 'חיטי או שערי' וכו' וקלי להון להני חיטי ושדי להון וכו' עי"ש. ומבואר שמחללין נטע רבעי [שדינו כמעשר שני] על פירות. אלא שהראב"ד הרגיש בזה וכתב שהם דיברו על חו"ל שדינו כדמאי ולא על א"י, וע"כ אין ראיה מדבריהם לא"י דמהני. וראיה לזה מדברי הריטב"א, שבחידושיו לסוכה מ"א ע"א ס"ל שאין מחללין על פירות וכפי שנביא לקמן. אולם בתשובה סי' קמ"ה העתיק את דברי הגאון הנ"ל וסיים: זה מצאנו לגאונים ז"ל שהיו נוהגין לעשות, ואע"פ שיש דברים בזה שלא מצאנו להם שורש מן הגמרא אנו מנהיגין כמותן, כי אולי דבריהם קבלה. ומיהו מי שאין לו חטי או שעורים פודה על שוה פרוטה וישחקנו ויזרנו לרוח או יטילנו לנהר עי"ש. וכדי שלא יסתור דבריו צריכים לומר שדברי הגאונים הם בחו"ל, והריטב"א בסוכה מ"א מיירי מעיקר הדין בא"י.
וגדולי האחרונים נשאו ונתנו בדברי הרמב"ם, ובאמת שפשטות הסוגיות ודברי חז"ל מראים כדעת הראב"ד, וכ"ד רוב הראשונים, וכפי שנבאר בס"ד.
♦
הראיות שהביאו לסברת הרמב"ם ודחייתם
הכס"מ בפ"ד ה"ב כתב שיש להביא ראיה לדברי רבינו ממה ששנינו במסכת טבול יום פ"ד מ"ה בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה חזרו לומר אף על מעותיו. וכן פירשה רבינו דמיירי בפירות לחלל על פירות דסתם חילול הכי משמע ע"כ. אולם כבר כתב מהר"י קורקוס שם[13] שלדעת הראב"ד צריכין אנו לפרשה 'במעות' שחלל עליהם הפירות ורוצה לחזור ולחלל הפירות על פירות וכן פירשה שם רבינו שמשון ע"כ. ויש להוסיף שאין זה דוחק, שכבר הגמ' בסוכה מ"א ע"א [שהביא הראב"ד הנ"ל] אמרה כן בפשיטות על הברייתא שהביא שם 'אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין וכו', שאין הכונה ל'פירות' מעשר אלא 'לדמי' מעשר, דפירות אין מתחללין אלא בכסף, וא"כ ה"ה על משנה זו יש לומר כן.עוד ראיה הביאו הר"י קורקוס והכס"מ והרדב"ז מדברי הירושלמי פ"ד ממעשר שני ה"א שאמרו שם אין פודין מעשר שני אלא במין על מינו דלא כן מה נן אמרינן פודין מן השעורין על חטין ומן חטין על שעורין [בתמיה, דפשיטא שלא פודים על שאינו מינו] לכן צריכה אפילו מן האגרו על שמתית ע"כ. פי' אגרו ושמתית שני מיני חטין הן אחד רע ואחד יפה [שאין מחללין], וראיה שמחללים על פירות. והראב"ד שם כבר כתב שמה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וטעם ההקפדה הזאת לפי שהתורה אמרה על כסף והוא מחלל על פירות כשיחלל חטים על חטים לא יראה שיצא מעשר שני לחולין בפדיון אלא יאמרו הם הראשונים ע"כ, והסכים לדבריו הרש"ס בפירושו שם. והכס"מ שם כתב על דברי הראב"ד שדוחק שלדמאי קראו מעשר שני סתם עי"ש[14].
אולם הר"ש ליברמן בספרו 'על הירושלמי' עמ' 27 [ובתוספתא כפשוטה עמ' 751] פירש ירושלמי זה בדרך אחרת לגמרי, שבתחלה כתב שהפירוש של המפרשים בירושלמי צ"ע, שהרי 'בסברא' יותר נראה שמועיל חילול על שאינו מינו מאשר על מינו, ומה הלשון אומרת 'דלא כן מה נן אמרין' כאילו זה דבר שאינו יכול לעלות על הדעת. ולכן פירש שהירושלמי כיון לתוספתא מעשר שני פ"ג ה"א, וז"ל פודין מעשר שני כשער הזול כמו שחנוני לוקח ולא כמות שמוכר. רשב"א אומר כמות שחנוני לוקח 'מאותו המין' ע"כ. והיא היא הבריתא שמבין הירושלמי תני אין פודין מעשר שני אלא 'במין על מינו', והיינו שאע"פ שיכול לפדות מע"ש כשער הזול, בכ"ז הוא צריך לפדות רק לפי מחיר אותו המין. וע"ז שואל הירושלמי איך יכול לעלות על הדעת שפודה חטין ע"פ המחיר של שעורים [דפשיטא שלא שייך כן, ומה צריך לומר זאת], ומשיב שמותר לפדות כשער הזול של חיטים ולא למחיר של חטה זולה [אגרו על שמתית וכדומה], ואין זה ענין לחלול מעשר שני על פירות עכת"ד. וא"כ גם מירושלמי זה אין ראיה לדברי הרמב"ם, או כפירוש הראב"ד או כפירוש הר"ש ליברמן.
ובספר טל אורות חיו"ד סי' א' האריך בענין זה, וכתב להביא ראיה לרמב"ם מתוספתא דשביעית פ"ז ה"ג דאיתא שם שביעית מתחללת על הכל ומעשר שני אין מתחלל אלא 'באותו מין בלבד' ע"כ, ומבואר דשרי לחלל על פירות, עכ"פ מאותו המין. אלא שכתב שלדברי הראב"ד אפשר לפרש על דמאי. אולם אדרבה מכאן נראה ראיה לדברי הראב"ד, דבכתי"ו וכתי"ע שם איתא ומעשר שני אין מתחלל 'אלא על מעות בלבד' – עי' בתוספתא כפשוטה שם. ויש להוסיף שכלשון זו כ"ה להדיא גם בתוספתא במעשר שני פ"ב ה"ח [שהביא הרדב"ז בפ"ד ממעשר שני ה"ב כראיה לדברי הראב"ד]: הקדש מתחלל על הכל מעשר שני אין מתחלל אלא על מעות בלבד ע"כ [והובא בלשון זה גם בפירוש רבינו מיוחס לויקרא כ"ז כ"ז], ושם גירסא זו מצויה גם בדפוסים, וזו ראיה שהיא הגירסא הנכונה גם בתוספתא בשביעית, וא"כ זו ראיה גדולה ומפורשת לדעת הראב"ד.
והרדב"ז והטל אורות הביאו ראיה לרמב"ם מתוספתא מעשר שני פ"ד ה"ב מערימין על מעשר שני לפוטרו מן החומש וכו' א"ר יהושע בן קרחה בראשונה היו עושין כך משרבו הרמאין אומר אדם לחבירו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הם מחוללין על 'פירות' שיש לי בבית ע"כ, הרי לך בהדיא שמחללין פירות על פירות עכ"ד הרדב"ז. והטל אורות הוסיף שהיא ראיה שאין עליה תשובה, ואדרבה תמהני איך אישתמיט תוספתא זאת מכל הני רבוותא ובפרט להראב"ד שהוא תמוה מאוד עי"ש. אולם החס"ד שם הגיה בפשיטות שצ"ל על 'מעות', וכתב בתוספתא כפשוטה שכ"ה בקטעי גניזה, וכ"ה הנכון ושכ"ה במשנה פ"ד מ"ה עי"ש. וא"כ גם מתוספתא זו אין ראיה לרמב"ם. ומעתה מה שכתב הרדב"ז מכח ראיה זו שצ"ל שיש מחלוקת תנאים האם מחללים פירות על פירות, והרמב"ם סמך על התוספתא הנ"ל, ואין להקשות עליו ממקומות אחרים עי"ש – אין שום הכרח לומר כן, דהא לא מצאנו שום מקום מפורש וברור שמחללים פירות על פירות, ואדרבה מצאנו מקומות מפורשים להדיא להיפך וכמו שנביא לקמן בס"ד.
♦
הראיות שהביאו לדברי הראב"ד
הראב"ד גופיה הביא ראיה לדבריו מהגמ' בסוכה מ"א ע"א שהביאה ברייתא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף, ואמרה הגמ' דע"כ 'דמי' שביעית קאמר, דאלת"ה מעשר מעשר ממש והכתיב וצרת הכסף בידך, אלא 'דמי' מעשר ה"נ דמי שביעית עי"ש. הרי שפשוט לגמ' שאין מעשר מתחלל על בהמה משום וצרת 'הכסף'. וכבר כתב הר"י קורקוס שם שכן מתבאר להדיא מדברי רש"י שם שכתב: דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה ע"כ. ומבואר דאתי למעוטי כל דבר שאינו מטבע. ובספר טל אורות שם הוסיף שכן מתבאר מדברי הריטב"א שם שכתב: והא כתיב בפדיון מעשר וצרת הכסף שאין פודין אותו אלא על מטבע שיש עליו צורה חשובה שהיא יוצאת עי"ש. ויש להוסיף שכן פירש ר"ח שם, וז"ל וכי מעשר שני מתחלל בבהמה והלא אינו מתחלל אלא בכסף שיש עליו צורה אלא בדמי מעשר שני ע"כ. וכבר כתב הר"י קורקוס שפשט הסוגיא הנ"ל היא כדברי הראב"ד, וכתב הוא לדחוק לדעת הרמב"ם דשאני חיה ועוף מפירות, דחיה ועוף יש לו לחוש שמא ימותו או יפסידו שקרובין הם למיתה ולהפסד ונמצא מאבד המעשר. ומה שאמרו והכתיב וצרת הכסף בידך לא שיהא צריך כסף דוקא אלא ה"ק כיון שהתורה הקפידה שיחלל על כסף אף אם נרבה פירות אין להרבות חיה ועוף כלל דאף שחוטין קרובין להפסד. או אפשר דמחיים לחוד פריך שקרובין למיתה אבל שחוטים הרי הם כפירות ע"כ. וכבר כתב הוא ז"ל שדוחק הוא, וכפי שיראה המעיין. והכס"מ כתב שאין כונת הגמ' שיהא כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו עי"ש. וגם זה דוחק שהעיקר חסר מהספר. והרדב"ז כתב שמחלוקת תנאים יש בזה עי"ש, וכבר כתבנו לעיל בזה. וע"כ נראה שפשט סוגיא זו, וכפי שפירשוה הראשונים הנ"ל, שאין מחללין פירות על פירות אלא על מטבע.הרדב"ז הביא ראיה לראב"ד מדברי התוספתא במעשר שני פ"ב ה"ח: הקדש מתחלל על הכל מעשר שני אין מתחלל אלא על מעות בלבד ע"כ. והדברים מפורשים. וע"ע לעיל מה שהבאנו מהתוספתא דשביעית ומה שכתבנו בזה.
עוד הביא הרדב"ז מהתוספתא במעשר שני פ"ב ה"ז: אף בדמאי מחללין אוכלין על אוכלין ע"כ. משמע דבשל ודאי אין מחללין אותו אוכלין על אוכלין עכ"ד. והחס"ד שם כתב שלרמב"ם צריך לגרוס 'בודאי' עי"ש. אולם לא מצאנו גירסא כזו בכתבי היד, ובפרט שמפורש במקומות אחרים בתוספתא שאין מעשר מתחלל על פירות וכנ"ל.
ובספרי פרשת ראה פיסקא ק"ז איתא ונתת בכסף מלמד שאינו מתחלל אלא על הכסף ע"כ. וכתב בפירוש תולדות אדם [לבעל מרכבת המשנה] שריהטא דברייתא מסייעתא לראב"ד עי"ש. וכן מתבאר מפירוש ר' הלל שם שכתב: משמע בכסף 'ולא בדבר אחר' עי"ש. הרי שמיעט כל דבר שאינו כסף.
♦
הראשונים שסוברים כדעת הראב"ד
לעיל הבאנו שדעת ר"ח, רש"י, ריטב"א, ר' מיוחס ור' הלל כדעת הראב"ד. ויש להוסיף שכן מתבאר מדברי הרמב"ן ר"פ כי תבא שכתב שמע"ש אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה עי"ש. וכ"כ יותר להדיא בחידושיו לב"מ מ"ד ע"א גבי פולסא, וז"ל ומפני שאין צורתו חשובה ואינו שוה אלא ככסף שאינו טבוע חשיב כפירות ואין מחללין עליו מעשר שני, דבעינן דבר שיש עליו צורה כלומר שתהא צורתו חשובה ויוצאה למקח וממכר מפני צורת מטבע שבה עי"ש. הרי שכתב שאין מחללין על 'פירות' משום שצריך דבר שיוצא במקח וממכר. וכ"ה בהלכות א"י המיוחס לטור[15] הלכות חלה אות י"ב שכתב ולענין מעשר פודים אותו בכסף ודוקא חוץ לירושלים עי"ש. ובספר מקדש דוד מעשר שני סי' ח' אות א' הוכיח מדברי התוס' בבכורות ל' ע"א דס"ל כראב"ד עי"ש.והמאירי בסוכה מ' ע"ב כתב: היו בידו מעות של מעשר שני שכבר חלל את המעשר עליהם אין מחללין אותם על בהמה חיה ועוף חיין וכו', אבל מחללם הוא על השחוטים וכו', הא מעשר שני עצמו אינו מתחלל אלא בכסף שיש בו צורה כמו שהתבאר במקומו מדכתיב וצרת הכסף בידך עי"ש. הרי שכתב כפשט הסוגיא וכראב"ד. אולם בקידושין ה' ע"א כתב כרמב"ם, וז"ל הקדש ומעשר שני שבאו לפדותם פודין אותם על הכסף. ואע"פ שפירות מעשר שני איפשר לחללם על פירות אחרים ממינם כמו שיתבאר במקומו מכל מקום עיקר הפדיון בכסף שהרי במעשר נאמר וצרת הכסף בידך עי"ש. ואין לדעת מה דעתו העיקרית בזה.
♦
דעת האחרונים בענין זה
רוב גדולי האחרונים כתבו כדעת הרמב"ם, וחלקם אף העידו שכך נוהגים. כ"ה בחידושי דינים מרבני ירושלים משנת רס"ט שנדפס בסוף ספר חיים וחסד, אות ס"ט, וז"ל זה סדר המעשר בירושלים וכו', ואח"כ יקח פרוטה או שוה פרוטה מפירות שיגמרו מלאכתן ויאמר וכו' אני פודהו בפרוטה זו או בשוה פרוטה זו ויקברנה. וי"א שצריך לומר לשון חילול דלא שייך פדייה אלא במי שפודה המעשר לאכול בירושלים עי"ש. וכ"כ הרדב"ז בח"ב סי' תשל"א, שנשאל על סדר תרו"מ בירושלים, כתב בתוך הדברים: ופודהו בשוה פרוטה או בפירות אחרים ממינן בשוה פרוטה ומוליך אותו לים הגדול או משליך אותם לאיבוד עי"ש. וכ"פ השו"ע בסי' של"א סעיף קל"ח. וכ"כ הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' ד' עי"ש. וכ"כ בפשיטות בספר כסא אליהו בסוף סי' של"א עי"ש. וע"ע בארץ חיים [סתהון] סי' של"א סקל"ג.אולם נראה שאין זה המנהג הקדום בא"י לחלל על פירות, ואדרבה המנהג הקדום היה לחלל על מטבע, וכפי שמתבאר מדברי הכפתור ופרח פרק מ' שהביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ולאחר מכן הביא ראיה לזה וראיה לזה, ובסוף הפרק סיים בזה"ל ומנהגנו היום בארץ הצבי לייחד בתיבה או בכיס חתיכה אחת כסף ממטבע היוצא ונחלל על שוה פרוטה ממנה, וכשאנו אומדים שהיא כבר טענה משאה נקח לה פרוטה ונחלל החתיכה ההיא עליה ונשליכה באחת הבורות לאבוד, ועתה תצא החתיכה לחולין והפרוטה תהיה פדיון המעשר, עוד נחזיר החתיכה למקומה וחוזר חלילה לעולם עי"ש. הרי שהמנהג בפועל היה לפדות בכסף, ורק בתקופה מאוחרת יותר, כשפשטו הוראות הרמב"ם, החלו לנהוג כמותו ולחלל על פירות.
ואכן כמה אחרונים לא קיבלו את המנהג כדעת הרמב"ם ובזה ופסקו כדעת הראב"ד. הרש"ס במעשר שני פ"ד ה"א [דף ס"ג ע"א] נקט כדעת הראב"ד. וכן ר' יהוסף אשכנזי המובא בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ב' הביא שבצפת נוהגים לפדות על קמח, ותמה על זה שהרי אין פודין בפירות [וכבר הקשה הטל אורות על דבריו שלא זכר מדברי הרמב"ם הנ"ל] עי"ש. וכן רבינו האר"י בשער המצות פרשת וילך כתב: הפודין מעשר שני זה על מעט קמח וכיוצא בזה הוא אסור לפי שאין מחללין פירות על פירות ע"כ. והביאו הכה"ח באו"ח סי' ק"ע אות נ"א וכתב שכן יש לנהוג בדבר שהוא ודאי חייב במעשרות, אבל בדבר שהוא ספק אם חייב נראה דיש להקל עי"ש. וכ"ד הגר"א ביו"ד סי' של"א ס"ק כ"ד שכתב על דברי הראב"ד ש'דבריו נראין' עי"ש. ועל פיו החמיר החזו"א בדמאי סי' ג' סוף סק"י עי"ש. וכ"פ הערוך השולחן העתיד מעשר שני סי' ק"ל ס"ג עי"ש.
וספר חרדים במצות התלויות בארץ פ"א ה"ט הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ולא הכריע עי"ש.
♦
חילול על פירות טמאים
ויש להוסיף שרוב הפירות בזמננו עוברים שטיפה לפני שמגיעים אלינו, והוכשרו לקבל טומאה, ואנו טמאים ומטמאים את הפירות, ובאנו למחלוקת האחרונים האם מותר לחלל על פירות טמאים.הרב יהוסף אשכנזי בתשובתו שם כתב שהמחללים על קמח טועים בעוד טעות [מלבד מה שאין מחללים פירות על פירות], כי רוב הקמח טמא, שבאו עליו מים כי כן מנהג הארץ ללתות את החטים, ולא קנה המעשר, דהא אפילו בקונה פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים תנן לא קנה מעשר מכ"ש זה שטמא מתחילתו ע"כ. והחזו"א בדמאי סי' ג' אות י' הביא מדברי התוספתא מעשר שני פ"א הט"ו [שהובאה בראשונים במעשר שני פ"א מ"ו ובתוס' בקידושין נ"ו ע"א] גבי הלוקח במעות מעשר: אם היו פירות טמאין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן ע"כ. וה"ה לפודה בפירות לדעת הרמב"ם, שאפילו בדיעבד לא מהני.
ובספר מקדש דוד מעשר שני סי' ח' אותיות ב'-ג' כתב ליישב את קושית הרי"א הנ"ל, שלדעת הרמב"ם שפירות מתחללין על הפירות אין זה משום לקוח בכסף מע"ש, ויכול לחזור ולפדותן ולא שייך בהם דין דפירות שא"א להגיע לירושלים דזהו בלקוח ע"כ. ולפ"ז מיושבת גם הקושיא מהתוספתא הנ"ל, דשאני הכא שאין זה 'לוקח' אלא 'פודה', ובפודה לא נאמר איסור זה. אולם עדיין אינו מובן מדוע שיהיה אפשר לפדות על פירות טמאים, ומה המקור לזה שאם הוא בגדר 'פדיון' אין את האיסור של פירות טמאים. דמה שהתוספתא אמרה רק לוקח זה משום שהוכחנו לעיל בכמה ראיות מדברי התוספתא דלא ס"ל כלל שאפשר לפדות בפירות, ולכן לא נקטו דוגמא זו, אבל לעולם אימא לך דאף לפי הרמב"ם שאפשר לפדות בפירות – זה רק בטהורים, דומיא דלוקח.
והרב משה רוזנטל ב'כרם ציון' ח"ד עמ' רט"ז אות ו' כתב גם חילוק זה, והביא ראיה מדברי הירושלמי מעשר שני פ"א ה"א דמהני לחלל מעשר שני על מעות של נסך או נוי ע"ז והפירות יוצאין לחולין אע"פ שהמעות אסורים בהנאה וכפי שביאר הגר"א שם, וה"ה לפירות טמאים עכת"ד.
אולם, גירסתנו היא מעות של 'סכנה', ופירש הרש"ס דהיינו מטבע שפסלתו מלכות ויש סכנה להוציאו ולהשתמש בו. ומיירי בזה"ז שהכסף שפודים בו משליכים אותו לים המלח הילכך כך הוא חלול על כסף של סכנה כמו כסף היוצא עי"ש, ולכן מהני הפדיון, אבל אין מכאן ראיה לפירות טמאים דמהני.
עוד כתב הרב רוזנטל שם להוכיח דמהני לחלל על פירות טמאים, מהא דכתב הרמב"ם בהלכות מא"ס שלאחר שמחלל על חטין ושעורים שורף אותם כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. וכתב הגר"א בביאורו לשו"ע בסי' של"א ס"ק ר"ב דהיינו אם נטמאו כמו תרומה טמאה ע"כ. וכתב הרב רוזנטל דע"כ מיירי שכבר היו טמאים לפני החילול, דדוחק לומר שרק אם היו טהורים לפני כן ונטמאו לאחר מכן מיירי, וע"כ שמותר לחלל על פירות טמאים עי"ש. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ס"ו עי"ש. אולם אין זו הוכחה, דהא בלא"ה הרמב"ם והשו"ע סתמו ולא כתבו כלל דמיירי בנטמאו הפירות, אלא שאנו עושים אוקימתא בדבריהם, ואם כן אפשר בהחלט לומר דמיירו שנטמאו לאחר מכן, ודוק היטב.
וא"כ אין לנו הכרעה ברורה בענין זה האם ניתן לחלל על פירות טמאים או לא. וכיון שרוב הפירות בימינו טמאים עדיף להימנע ממחלוקת זו ולא לחלל על פירות.
♦
הנראה למעשה בענין זה
ועל כן נראה שיש להחמיר בענין זה ולחלל על מטבע ולא על פרי, דהא כך פשטות דברי חז"ל בכמה דוכתי שהבאנו, וכך דעת רוב הראשונים, וגם רבינו האר"י והגר"א החמירו בזה [אם כי ודאי שאין דברי רבינו האר"י אמורים לפי הסוד, אלא כך סבירא ליה על דרך הפשט], ובנקל אפשר לפדות על מטבע. וע"כ אין טעם להכניס עצמו למחלוקת הנ"ל בכדי, אלא יחלל על מטבע ותו לא מידי.♦
חילול מעות על פירות
אלא שיש לברר האם ניתן לחלל את המעות שהצטברו על פרי ששוה פרוטה או לא.כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשר שני ה"ו: אין 'מחללין' מעות מעשר על הפירות ואם חילל יעלו הפירות ויאכלו בירושלים ע"כ. ומקור הדברים ציין הרדב"ז שם לירושלמי מעשר שני פ"א סוף ה"ג אמר ר' חגי מתניתא אמרה כן שאין מחללים מעות על הפירות בריחוק מקום. אמרה קומי ר' אבינא וקלסיה. תני בן ביבי ונתת בכסף בריחוק מקום אתה פודהו ואי אתה פודהו בקירוב מקום ונתת הכסף בקירוב מקום אתה מחללו ואי אתה מחללו בריחוק מקום ע"כ. ובפ"ז הט"ו גבי 'הלוקח' פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר כתב הרמב"ם שבמזיד יעלו הפירות ויאכלו בירושלים, 'ואם אין מקדש יניחם עד שירקבו' עי"ש. ומקור הדברים לגבי לוקח הוא במשנה במעשר שני פ"א מ"ה עי"ש. ומבואר שלכתחלה אין לחלל מעות על פירות. אולם בדורות האחרונים נהגו לחלל מעות על פירות, וכפי שמתבאר מדברי הלק"ט ח"א סי' קל"ט שכתב: ואח"כ ברכו להפריש מעשר שני והרי הוא מחולל על חלק א' מארבעים במייד"י של כסף טבוע שיש לי בכיסי ואני פודה אותו חלק במעט קמח שאשליך לאש עי"ש, וכ"כ עוד. ולזה אפשר לומר כפי שכתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ס"ו עפ"י דברי השו"ע בסי' של"א סעיף קל"ח לגבי כמה דברים שיש להקפיד בפדיון מעשר שני דאפשר שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל אין להקפיד בכך עי"ש, וה"ה לענין חילול מעות על פירות – כיון שבדיעבד נפדה, בזה"ז עושים כן לכתחלה.
אולם הקושי הגדול בדעת הרמב"ם הוא מה דאיתא בירושלמי שם: מעות על הפירות דברי הכל [ב"ש וב"ה] לא קדשו והתנינן אם אין מקדש ירקבו. תיפתר שהקדישן בשעת מקדש וחרב המקדש ע"כ. ומבואר להדיא שהמשנה שאמרה ירקבו לא מיירי בזה"ז, ודלא כמו שפסק הרמב"ם. וירושלמי זה הביא התוס' שאנץ שהובא בשטמ"ק ב"מ נ"ה ע"ב, וז"ל דבזמן הזה אין לו כח ליתפס על מעות כדאמר בירושלמי הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה בין אלו בין אלו קדשו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים מעות כמו שהן ופירות כמו שהן ופריך עלה מההיא דאם אין מקדש ירקבו ומשני תפתר שהקדישו בשעת המקדש וחרב המקדש וכו'. [וטעמא דמילתא] משום דהוה להו כבהמה טמאה עבדים וקרקעות הואיל ואין ראויין ליאכל בירושלם בזמן הזה או משום דלא קדשה לעתיד לבא או משום דאין מזבח עי"ש. וכן הביא הסמ"ג בסוף עשה קל"ו וז"ל שנינו בפ"ק דמעשר שני הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר וכו', במזיד יעלו הפירות ויאכלו בירושלים, ואם אין מקדש יניחם עד שירקבו וכו'. בירושלמי מעמידה במסכת מעשר שני כשהקדישה בשעת המקדש וחרב המקדש, אבל המחלל מעות על הפירות בזמן הזה הואיל ואין נאכלים אמרי בית הלל דלא חילל ע"כ. והאחרונים טרחו ליישב את דברי הרמב"ם שלא פסק כירושלמי זה – עי' בחידושי ר' מאיר שמחה ב"מ מ"ד ע"ב שכתב שהבבלי לא ס"ל כהירושלמי. ועי' בביאור ההלכה פ"ב ה"ג שכתב שהירושלמי ס"ל קדושה ראשונה לא קידשה, אולם הרמב"ם סובר שקידשה אלא שאין מזבח, ואפשר לבנות מזבח ולכן מהני בדיעבד עי"ש. אולם צ"ע, דהא עד שיבנה מזבח ויטהר הפירות ירקבו מאליהם, וא"כ חשיב כאינו יכול לבנות מזבח. וע"ע בחזו"א דמאי סי' ג' אות י' מה שכתב בזה.
♦
חילול מעות על מעות
כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשר שני ה"ה: אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות וכו', ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין. ובה"ז כתב בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על של נחושת עי"ש. וכתב בספר דרך אמונה שם ס"ק ל"ו [עפ"י החזו"א בדמאי סי' ג' אות י'] בזה"ל ובזה"ז דמעות מע"ש משליכין לים שלא יבא לידי תקלה מותר לחלל כסף על נחשת כדין שעת הדחק בסמוך ה"ז. ובזמנינו שאין לנו מטבע כסף וכל המטבעות הם כמו נחשת על נחשת מ"מ מותר לחלל את המטבע הגדולה על מטבע יותר קטנה אע"ג שאין מחללין נחשת על נחשת אפי' מדוחק כנ"ל כיון דבדיעבד מחולל כאן שיש הפסד מרובה הוי כדיעבד ועוד שבזה"ז שמחללין שוה מנה על פרוטה ל"ש חומרות אלו עי"ש. וכבר נהגו כן בזמנו של הכפתור ופרח, וכפי שכתב בסוף פרק מ', וז"ל ומנהגנו היום בארץ הצבי לייחד בתיבה או בכיס חתיכה אחת כסף ממטבע היוצא ונחלל על שוה פרוטה ממנה, וכשאנו אומדים שהיא כבר טענה משאה נקח לה פרוטה ונחלל החתיכה ההיא עליה ונשליכה באחת הבורות לאבוד, ועתה תצא החתיכה לחולין והפרוטה תהיה פדיון המעשר, עוד נחזיר החתיכה למקומה וחוזר חלילה לעולם עי"ש.♦
הנראה למעשה בענין זה
ונראה שלמעשה עדיף לחלל מעות על מעות ולא מעות על פירות, שהרי לכתחלה מעיקר הדין שניהם אסורים, ובדיעבד לדעת הרמב"ם שניהם מותרים, אולם מעות על פירות לדעת הירושלמי והר"ש והסמ"ג אסור אפילו בדיעבד בזה"ז, ולכן עדיף לחלל את המעות שהצטברו על מטבע ממש.♦
סיכום
הדרך הנכונה בזמננו בענין חילול מעשר שני היא לחלל את הפירות על מטבע [ולא על פרי, שיש ראיות רבות מדברי חז"ל דלא מהני], וכשהמטבע מתמלא לחלל אותו על מטבע בשווי פרוטה ולאבד את המטבע וחוזר חלילה [ולא לחלל את המעות על פרי, שלדעת הירושלמי ועוד ראשונים אינו מועיל בזמננו אפילו בדיעבד].♦ ♦ ♦