מחו"ר כולל זכרון קדושים, ב"ב
הקדש בכור בהמה טהורה
במסכת נדרים פרק קמא (יא:) הקשו בגמרא: "בעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו וכו' מאי בעיקרו קא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס". ובהמשך דבריה הגמ' רוצה ליישב ולתרץ את הקושיא. [בביאור קושיית הגמ' יש לעיין דברי הראשונים שם על הדף].בהמשך הסוגיא לקמן (דף יב:) שואלת הגמ': "לימא כתנאי הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר ורבי יהודה [יש גורסים 'רבי יוסי'] מתיר, היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי, ואי לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר וכו', ומשני, לא, דכו"ע לפני זריקת דמים ומ"ט דמאן דשרי, אמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור, לאפוקי בכור דדבר האסור הוא וכו' ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא, דתניא משום רבי אמרו, מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו [בפה] שנאמר הזכר תקדיש, ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש", עכ"ל הגמ' בסוגיין. [ומקורה של הברייתא הוא בגמ' ערכין דף כט. עיי"ש היטב, וכן הוא בגמ' נזיר דף ד:].
והנה יש לעיין הדק היטב בדין זה מה שכתוב בברייתא דיש מצוה להקדיש בפה את הבכור ולומר 'הרי זה קודש', הלא ידוע שבכור בהמה טהורה קדוש מרחם אמו, וא"כ מה שייך להקדישו ומה מצוה יש בה. ותו יל"ע, במאי פליגי הני תרי מ"ד - האם נאמר דפליגי אי יש מצוה להקדיש, וא"כ מאי סברתם להתיר או לאסור, או דילמא דפליגי אי בכור הוה נחשב כדבר הנדור ואפשר להתפיס בו או דהוי כדבר האסור וא"א להתפיס, ומאי סברתם.
ובתחילה נביא את דברי הרמב"ם (פ"א מהלכ' בכורות ה"ד) וז"ל: "מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש, שנאמר תקדיש לה' אלוקיך, ואם לא הקדיש הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא", עכ"ל.
ובאמת דיש לדייק טובא בדבריו, דבפשטות היה לו לומר באופן אחר, דכל בכור בהמה טהורה קדושתו מרחם והרי זה מתקדש מאליו, ומצוה להקדישו בפה משום שנאמר 'תקדיש' וכו', ולכן יל"ע למה שינה סדר דבריו לכתוב כך. ותו קשה, באופן שהאדם הקדיש את הבכור, האם נימא דהבכור לא נתקדש מאליו, הרי לא יעלה על הדעת לומר כן, וא"כ צריך ליישב את דברי הרמב"ם.
והנה מצינו פלוגתא רבוותא בראשונים ובאחרונים בביאור הענין של 'מצוה להקדישו'. ובראשית דברינו נביא את דברי הסמ"ג (מ"ע רי"א) וז"ל: "מפורש במס' ערכין (דף כט.) כתיב תקדיש וכתיב לא יקדיש, הא כיצד, אי אתה מקדשו קדושת מזבח אבל אתה מקדשו קדושת חביבות, פי', שמוזהר ישראל בהולד בכור בהמה טהורה לומר 'הרי הוא מקודש בקדושת בכור', אע"פ שהוא קדוש מעצמו מצוה להקדישו בקדושת בכור מפני חביבות המצוה", עכ"ל.
מבואר מפשטות דבריו שאין באמירתו 'הרי הוא מקודש בקדושת בכור' שום תוספת קדושה, אלא להראות חביבות מצוה זו, ויש להבין בטעם הדבר.
אבל הרבה אחרונים חולקים וסבירא להו דיש כן באמירתו חלות ומעשה הקדש בקדושת הבכור [עיין בזה בקובץ שמועות (למרן הגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד) על מס' שבועות אות ז', חידושי מרן הגרי"ז על הש"ס נזיר דף ד: ועוד כמה מגדולי אחרונים]. ועתה נביא בראשונה את הסברו המחודש של כב' הגאון הגדול רבי שמעון שקאפ זצ"ל בחידושיו על מס' נדרים (סי' ט'), וכן גם מה ששמעתי את מהלכו הנפלא של מורי הגאון הגדול רבי יונה רכניצר שליט"א [מעיה"ק ירושת"ו ור"מ בישיב"ג טשערנאביל] בעת אשר דנתי לפניו בענין זה, ואמר לחדש ולבאר דין זה ליישב דבר דבור על אופניו.
רבי שמעון שקאפ בא לחדש בהיכלי הישיבות חידוש גדול ומתוק. וזה לשונו: "דכוונת התורה היה שתהיה קדושתו ע"י האדם, היינו אף שאם לא יקדיש האדם יהיה קדוש מאליו, אבל אם יקדיש האדם תהיה הקדושה ע"י האדם". ובהמשך דבריו מוסיף עוד לומר: "דכוונת התורה שתופקע הקדושה דמעיקרא ותחול עליה קדושת האדם, רק אם אינו מקדישו נשארת עליה קדושתו דמקודם, אבל איך שיהיה כיון שציותה התורה להקדישו ודאי יש בזה ענין מה שמתחדש ע"י האדם, דאל"כ לא שייך הקדש על מה שקדוש כבר, ומשום הכי נקרא דבר הנדור", עכ"ל.
מבואר מדבריו, דודאי בכור קדוש מרחם ומאליו, אך כוונת התורה במה שאמרה "הזכר תקדיש", דע"י זה שהאדם יקדיש את הבכור בפיו, נפקעת מהבהמה הקדושה דמעיקרא, ועכשיו יש על הבהמה קדושת בכור מכח קדושת האדם, וקדושה חדשה שיש על הבהמה מכח קדושתו. ושפיר מובן דהוה דבר הנדור, כיון שהבהמה קדושה מחמת קדושת האדם, וה"ט דמאן דאסר והויא התפסה בדבר הנדור.
ואפשר דלפי הסברו של רבי שמעון שקאפ זצ"ל יבוארו היטב דברי הרמב"ם הדק היטב. הרמב"ם סידר דבריו באופן זה דווקא ללמדך שמצוה על האדם להקדיש את הבכור בפה ויאמר 'הרי זה קודש', ואז הוי קדושתו מכח קדושת האדם. וממשיך הרמב"ם עוד, "ואם לא הקדיש", ר"ל, דבאם אין על הבהמה קדושת האדם, פשיטא דהבכור קדוש מאליו עוד מרחם אמו, ויש עליו את הקדושה דמעיקרא. ולפי"ז נפלאים דברי הרמב"ם במה שכתב דבריו הק' דייקא באופן זה ולא כפי שהקשינו לעיל, ודו"ק.
ועתה נביא את המהלך הנפלא ששמעתי ממורי הגר"י רכניצר שליט"א בביאור סוגיא זו. והוא, דזה ודאי וברור דאין נעשית שום חלות תוספת קדושה על הבכור מחמת דיבורו של האדם כשמקדיש, אלא, כוונת התורה היא דהבהמה תהיה קדושה בקדושת בכור מחמת שני סיבות - א. הקדושה מאליה שזהו כבר מרחם אמו, ב. הקדושה שהאדם מקדיש מכח אמירתו ודיבורו 'הרי זה קודש'. כלו', דאין נעשית שום תוספת חלות קדושה מכח קדושת האדם, אלא דהתורה זיכתה להאדם 'מצוה' שבאפשרותו לומר ולהקדיש את הבהמה גם מכוחו. ואפשר לפשט זאת ביתר שאת עפ"י המושג הידוע של "אתערותא דלעילא ודלתתא", היינו, דהבכור כשנולד הוא מיד קדוש מרחם ומאליו בבחי' "אתערותא דלעילא", ואח"כ כשהאדם בא ומקדיש בפיו הוא מוסיף בבחי' "אתערותא דלתתא". וא"כ כפי מהלך זה הוא להדיא דלא כהסברו הנ"ל של רבי שמעון שקאפ דסובר מפורש דקדושת האדם על הבהמה היא קדושה חדשה.
ובאמת דמהלך זה שפיר מובן גם לדעת הרמב"ם, ואף שהסברנו לעיל את דעת הרמב"ם עפ"י דברי רבי שמעון שקאפ זצ"ל, מ"מ הוסיף מורי הגר"י רכניצר שליט"א לבאר גם לדברי הרמב"ם, דמדיוק לשונו שכתב "ואם לא הקדיש", אפשר לומר דכוונתו "ואם" מלשון "ואפילו", ור"ל, ואפילו לא הקדיש האדם ג"כ קדוש הבכור מאליו, ואז שפיר מובן מהלך נפלא זה גם לדעת הרמב"ם.
ועוד אפשר לחדש חידוש נפלא, דאף דברי הסמ"ג הנ"ל מבוארים היטב עפ"י מהלך זה, דהא הסמ"ג כתב דקדושה זו שהאדם מקדיש בפיו היא בבחי' "קדושת חביבות". ור"ל, דזה ודאי דס"ל להסמ"ג ג"כ דלא נעשית שום חלות תוספת הקדש מחמת הקדושה שמקדש האדם בדיבורו [והוא כהסברו הנ"ל של רבי שמעון שקאפ זצ"ל], אלא דס"ל דמחמת ה'חביבות מצוה' שיש להאדם, נקראת הקדושה גם על שמו כעין בחי' "אתערותא דלתתא". וזהו מה שכתוב בגמ' "מצוה להקדישו", היינו מחמת החביבות מצוה שיש לו לאדם.
ואחר כ"ז יוצא לנו הערה גדולה ומחודשת מאוד, והיא, דבתחילת הסוגיא כשהגמ' אומרת "לימא כתנאי הרי עלי כבכור רבי יעקב אוסר", מוכח מכל הנ"ל, דלאו כל בכור יכול הוא להתפיס, משום דשנינו לעיל דרק בכור שהקדישו אדם הוה דבר הנדור ובו אפשר להתפיס, ולא בבכור שלא הקדישו אדם מעולם אלא הוא קדוש מאיליו, דאין זה דבר הנדור אלא דבר האסור וא"א להתפיס בו, וא"כ כשאומר 'הרי עלי כבכור', היינו כוונתו בבכור שהקדישו אדם דייקא. (וכשהצעתי הערה מחודשת זאת למורי הגר"י רכניצר שליט"א אמר שכמדומה לו שכן כתוב בכמה ראשונים להדיא, ויש לדון בזה עוד).
ואחר שהסברנו דלמ"ד דאסר והויא התפסה בדבר הנדור, הן משום חביבות מצוה והן מחמת אתערותא דלתתא, והן לפי ההסברים הנ"ל בדין זה, יש לעיין היטב מאי טעמא דמאן דשרי דסבר "כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש", דהא הסברנו היטב הדק למה הוי נחשב כדבר הנדור.
ואפשר לומר, דהאי מ"ד סבר לפי הסברו הנ"ל של רבי שמעון שקאפ זצ"ל, דאחר דזהו קדוש בקדושת רחם, אין לומר דנפקע מחמת הקדושה שחלה ע"י דיבור האדם, כיון דקודם לזה כבר היה קדוש, ומשו"ה נחשב כדבר האסור. ולפי הסברו העמוק של מורי הגר"י שליט"א צריך לומר אחר שהאדם לא מוסיף שום תוספת קדושה בבכור, איך יחשב כדבר הנדור רק מחמת שגם בסיבתו הוא קדוש. וממילא יוצא לנו דפלוגתתן היא מהו נחשב דבר הנדור אחר דיבורו של האדם. ויש עוד להרחיב הרבה בביאור זה הסוגיא, אך קצר המצע מהשתרע ועוד חזון למועד בס"ד.
♦ ♦ ♦