מהות וגדרי ההיתר של 'ליכא דרכא אחרינא'

הערות שוליים

1. ↑ מטרת מאמר זה היא בירור עיקר הדין בעניין זה של ליכא דרכא אחרינא –מה שנחוץ מאד בימינו אנו שרבים מהיקרים בני התורה גרים במקומות 'מתחרדים' ונתקלים במראות פריצות דבר יום ביומו. אני הקטן אמנם לא הגעתי להוראה, ואינני קרוב לשם כלל, אבל חושבני שבירור ההלכה כמות שהיא יציל רבים מכישלונות. וכל יר"א שיתבונן בליבו יראה עד כמה קל הוא לקיים את עיקר הדין, וכמה ממידת החסידות טבועה בו בפעמים רבות שנהג לעצמו בדרך החסידות. אשריכם ישראל! עם זה בקשתי שטוחה לפני כל מי שיכול להאיר עיני במקומות שטעיתי בהם.
2. ↑ לכאורה נראה שעצימת עינים המדוברת כאן, אינה עצימה כפשוטה שסותם עיניו מכל וכל, אלא שעוצמן 'מראות ברע' על ידי זה שהוא מטה אותן למקום אחר. וכן פירשו הרשב"ם (ד"ה למינס) והמאירי (ד"ה מדת) לגבי עצימת העינים כשליכא דרכ"א שהיא הטיית העינים מהערוה ולא עצימה ממש. אבל אם עוצמן ממש שאינו רואה כלל, שרי אפי' שאיכא דרכ"א. ויש להביא לזה ראיה מהיד רמה, שלגבי המידת חסידות של עצימת עינים כשליכא דרכ"א פירש שיעצום את עיניו לגמרי [וכפי שיובא להלן], ולגבי מה שכתבה הגמרא שאם יש דרכ"א רשע הוא כתב היד רמה שכוונתה שלא יועיל מה שלא יתכוון לראות [וז"ל 'אי דאיכא דירכא אחרינא ואזיל מהכא כי לא מיכוין נמי לאסתכולי רשע הוא דלא הוה איבעי ליה למיזל מהכא']. והיינו שאם יעצום עיניו ממש אין סיבה לאסור אפי' באיכא דרכ"א [אם לא שיש חשש שיפקח את עיניו, או שיכשל בקול או בריח וכדו', וראה בזה בתורת ההסתכלות (סי' ט)]. ולא נאמר האיסור אלא כאשר הוא רק מכוון את עצמו שלא לראות, שבזה קיים איזה ספק מכשול. אולם יל"פ בזה להמפרשים שטעם האיסור כשאיכא דרכ"א אפילו שמעצים את העינים הוא משום לזות שפתיים [עי' חפץ חיים (כלל ו באר מ"ח אות יד, בסו"ד)], שלפי"ז אפשר שילעיזו עליו גם כשיעצום את עיניו לגמרי. ונראה שלצד זה יהיה הכל תלוי לפי הענין אם שייך שתהיה לזות שפתיים או לא. וכל זה הוא רק לפי פשוטו, אבל במרומי שדה (ד"ה אי) כתב שלשיטת הנימוקי יוסף (לא. מדפי הרי"ף, ד"ה היכי) גם כשאיכא דרכ"א שרי בעצימת עיניו, ואע"פ שמביא את עצמו לידי נסיון, ורק שאם לא יעצום יהיה רשע [וזהו שלא כבמקום שליכא דרכ"א, ששם עצימת עינים היא רק ממידת חסידות], ועיי"ש שפלפל בזה קצת בגדרי מכניס עצמו לאונס [ובענין זה ראה גם בבתי כהונה (ח"ד בית המדרש דף ב ע"ד)]. אמנם דברי המרומי שדה צ"ב, כיון שכל לשונו של הנימוקי יוסף היא העתקה מהרשב"ם ולא מובן היאך שייך לומר שיש ביניהם מחלוקת, וצע"ג.וראה בחפץ חיים (כלל ו באר מ"ח אות יד) שתמה על סברת האיסור באיכא דרכ"א, שלכאו' יש להתיר בזה משום דין לא אפשר ולא קא מכוין, ועיי"ש מה שתי' שביצרא דעריות החמירו יותר [וכעי"ז כתב בספר משרת משה (עטייה, על הרמב"ם הל' תשובה פ"ד ה"ד)]. אמנם לשיטת הנימוק"י קושיא מעיקרא ליתא ואה"נ בעוצם עיניו שרי [ועיין עוד תי' על קושיא זו בשרידי אש (פסחים, השלמות ס"ז)]. וכן ראה בשו"ת תורה לשמה (סי' שצד) שכן התיר באיסורי ראיה והרהור על פי גדרי אינו מתכוין. ובאמת שצ"ב עליו לפי"ז מדוע באיכא דרכא אחרינא נאסר אף שעוצם עיניו, וכקושיית החפץ חיים. ונראה שהוא פירש שאין האיסור אלא משום שהאדם מכניס את עצמו למקום שהוא עלול לבוא בו לידי מכשול של ראייה בכוונה, או משום לזות שפתים, אבל עצם הנאתו מהערוה אינה אסורה. והיתרו של התורה לשמה נכתב באופן שהערוה באה אצלו ולא הוא הכניס את עצמו למקום שהיא נמצאת בו כמבואר בדבריו, ושמא כל דבריו נאמרו רק באופן זה [ובאמת שדבר חידוש הוא להתיר איסורי ערוה ע"פ גדרי אינו מתכוין, שהם נאמרו לכאו' רק כאשר מהות האיסור היא בהנאה, משא"כ באיסורי עריות שלא ההנאה עצמה אסורה, אלא במה שנגרם לו עי"ז קירבה לערוה, ולזה מה יועיל שאינו מכוין. ורק במקום שהחפצא של האיסור הוא איסור הנאה שייך לומר שכשאינו מתכוין אין המעשה מתייחס אליו כ"כ, אבל במקום שהעיקר הוא התוצאה מה יועיל שאינו מתכוין, וצ"ת. ובדרך דומה לזה כתוב גם בספר ברכת אברהם (ארלנגר, פסחים כה: ד"ה בחפץ)].וראה גם בשלמת חיים (אהע"ז סי' ס, ובמהדו' ישנה סי' תרפו) שהתיר נסיעה בעגלה שיש בה נשים פרוצות, אם רק בדעתו שלא לפנות אנה ואנה להסתכל, והוסיף שאם יש בידו ספר יעיין בו. ולכאו' תמוה, שהוא שלא כשיטת הראשו' שאסרו באיכא דרכ"א אף שיאנוס עצמו שלא להסתכל. ונראה שכוונתו שבימינו אנו כל הדרכים בבחינת ליכא דרכ"א, ואי דייקינן כולי האי לא אזלינן, ולכן לעולם מותר לילך כרגילותו ורק ישתדל שלא להסתכל משום מידת חסידות (וכלשונו 'העיקר שצריך להיות בדעתו שלא לפנות אנה ואנה ולהסתכל'), או שהחשיב את הנסיעה בעגלה כצורך ומשום כך סבר שההליכה ברגל אינה נחשבת כדרכא אחרינא, ולפיכך הרי זה כמו שלית ליה דרכא אחרינא, וכסברות שהעלה שם השואל (- ר"ש סובל) [וכסברא זו שבימינו כל הדרכים בחשש סכנת פריצות משמע גם באורחות הבית (שטרנבוך, הדרכה והערות פי"ג)].
3. ↑ ההוה אמינא שאינו מחוייב בזה אפילו ממידת חסידות, היא משום שבעצימתו את עיניו עלול הוא להיות ללעג ולקלס לעוברים והשבים, וביותר ילעגו לו אם ידעו שעצימתו היא כדי שלא להביט בנשים. ועוד, שמחמת עצימתו עלול הוא להיכשל בעץ ואבן או בבני אדם ולהינזק. בניהו (ב"ב נז: ד"ה אי). וכהפירוש השני כתב כבר היד רמה (ב"ב נז: אות רסא).
4. ↑ וכלשון הרשב"ם (ד"ה היכי דמי) 'דמשתבח ביה קרא' 'חסיד הוא', וכלשון זו נמצא גם בר"י קרקושא. וכעי"ז כתב במאירי, וז"ל בקיצור 'מדת הצניעות משובחת עד למאד, אף באנשים, דרך הערה אמרו עוצם עיניו מראות ברע זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה'. וכבר עמד בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רכד אות יג) על דבר זה שהוא רק מידת חסידות לפנים משורת הדין, וכן הוא גם בעובר אורח (להאדר"ת, סי' רלז) אגרות משה (אבן העזר ח"א סי' נו ד"ה וגדולה) מעין אומר (חי"ב פ"ג סי' קמג) וחוט שני (אבהע"ז סי' כא סק"ה) [ומשמע כן גם בעין אליהו (מגילה כח. ד"ה א"ל)]. ובקובץ תשובות (אלישיב, ח"א אור"ח סי' יג) הנוסח הוא 'ובדליכא דרכא אחרינא ולא עוצם עיניו לא צדיק ולא רשע הוה', וכנוסח זה נכתב כבר בספר מירא דכיא (לרבי מסעוד רפאל אלפאסי ראב"ד תוניסיה, נפטר תקל"ה. פרשת יתרו פ"כ פ"ז, דף רח. מדפי הספר). ובאמת שכ"ה פשטות לשון הגמ' שדנה בביאור הקרא דעוצם עיניו וכתבה 'זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה', שהוא לשון של התפעלות ששייכת רק כשדורשים הנהגה טובה שנרמזה בקרא. והוא גם בלשון יחיד (- 'זה שאין מסתכל') כיון שהיא מידה שמתקיימת רק בצדיקים ולא בכל העולם. וראה גם בספר חסידים (סי' ט) שמנה את עצימת העיניים כאחד מהדברים שנוהג בהם החסיד, ואפשר שגם מדבריו יש ללמוד שהוא רק מידת חסידות. וגם רבי צדוק הכהן מלובלין (ישראל קדושים אות ב) כתב ש'איש קדוש' עוצם עיניו גם בכה"ג של ליכא דרכא אחרינא. ובשרידי אש (פסחים, הוספות סוף סי' ז) משמע שעצימת עינים מחוייבת מן הדין, ואינה מידת חסידות אלא כשקשה לו לעוצמן וכגון שאינו יכול לילך כך, אבל להסתכל בשופי אסור מדינא, וכתב שכך משמע ברשב"ם, וצ"ת היכן ראה כן בדבריו [וראה להלן הערה יא שגם הערוגת הבושם (בכרך, אהע"ז סי' כא סק"ה) כתב שהטיית העינים מחוייבת מן הדין].וראה עוד בברכות (סב:) שנאסר שם להסתכל בנשים בעת שהן מפנות עצמן רק משום שלאו אורח ארעא הוא, וזהו לכאו' אע"פ שאינן מכוסות כראוי [כמבואר בשו"ע (אור"ח סי' ג ס"ד), והוא מגמרא ברכות (כג:), ואם היו שם נכריות ודאי לא הקפידו אף על הלכה זו וגילו עצמם יותר], והיינו משום שהם בושות וגם משום 'עוצם עיניו'. ומבואר שאין בזה איסור עצמי אלא רק משום שגורם לביישן או משום עוצם עיניו שהוא מידת חסידות, וכן פירש שם בברכת אברהם (ארלנגר, ד"ה כי). אמנם ראה בדקדוקי סופרים שבכת"י הגירסא היא 'אינשי' ולא 'נשי' ולפי"ז ישבו שם גברים ולא נשים ואין ראיה שגם בנשים אין איסור מדינא. ומיהו עכ"פ ודאי נוסח הדפוס עיקר להלכה, ובפרט כשלא העירו בו הפוסקים למרות שנוסח הכת"י לא היה לעיניהם [ובאמת בספר שפתי חכמים (ברכות סב: ד"ה דילמא) תמה מדוע נאסר האיסור רק משום אורח ארעא, וכתב שלגי' הכת"י מיושב, אבל כאמור עכ"פ גירסת הדפוס עיקר ובה מוכח שבליכא דרכ"א האיסור אינו מהדין. ומה שבשפתי חכמים לא תי' כן נראה שהוא משום שסבר שאיירי באיכא דרכ"א וכסברת המליץ נעים שבסמוך]. אבל יעויין ביפה תלמוד (בגמ' שם) שהוא פי' שהיה באופן שאין בו איסור כלל ונאסר להם להסתכל רק משום שכך הנהגת ת"ח, ולדבריו בודאי אין ראיה. וביאור אחר עד"ז כתב גם בטהרת הקודש (קדושת עינים פ"ד), עיין בהם.ובספר מליץ נעים (ויכוח נעים אות פה דף ל ע"ג מדפי הספר) סבר שדברי הגמ' נסובים על אופן שאיכא דרכ"א ולכן העמיד כשהיו הנשים לבושות בצניעות, ולדבריו אין להוכיח מהגמ' שגם בפרוצות אין איסור מדינא. אבל עכ"פ מדבריו של המליץ נעים עצמו יהיה מוכח כן, דלא הוצרך להעמיד שלבושות בצניעות אלא משום שאיכא דרכ"א, אבל אם לא היה דרכ"א לא היה קשה בעיניו להעמיד כשאינן צנועות [ובעיקר הדבר שלא רצה להעמיד כשליכא דרכ"א, נראה שהוא משום שהיו נפנות בשדה הפתוח ולא היה מסתבר ליה שאין שם מקום אחר לעבור בו. אבל לכאו' גם האוקימתא שהן צנועות היא קצת דוחק, שהרי הותר להן לגלות עצמן., ואולי שייך לדחוק (שלא כהמליץ נעים) שבאותו המקום מאיזה טעם לא הייתה דרך אחרת לעבור בה].ובקובץ אור ישראל (מאנסי, כרך י"ד טבת תשנ"ט, עמ' קעה) כתב חכם אחד שאין להוכיח מלשון 'לאו אורח ארעא' שהוא רק מידת חסידות, ואשכחן במקום אחר שנאמרה לשון כזו בדבר שהוא איסור מן הדין, והוא בגמרא בסוטה (כא:) 'היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה', ושם הלא הוא דבר שנאסר מן הדין כשאין בו פיקוח נפש. ועם זה שראיה זו היא ראיה נפסדת, שהרי לא הגמ' כתבה שהוא לאו אורח ארעא אלא השוטה הוא זה שאומר כן לעצמו, ואין להביא מזה ראיה ללשון שכתבה הגמרא עצמה, עוד זאת, שהרי שם באמת הותר הדבר להצילה משום פיקו"נ והשוטה הוא שממציא סברות של חסידות מטופשה שיהיה אסור לו להצילה משום מידת חסידות, ולכן הוא בא בטענות של לאו אורח ארעא. ובאמת שפשוט הוא בכל דוכתא שלשון 'לאו אורח ארעא' הוא לשון של הנהגה טובה, והוא פשוט לכל מי שקרא או שנה דבר בדברי הגמ'. ומ"מ אציין מקופיא שתי מקומות שברור שם שזהו הפירוש, והם גמ' ברכות (מט:) ושם בתלמידי רבינו יונה (לו. מדפי הרי"ף ד"ה ואיידי), ויד רמ"ה (סנהדרין לו: ד"ה מתני'). ומלבד זאת כך מבואר גם ביפה תלמוד שפתי חכמים ומליץ נעים הנ"ל, שטרחו לפרש מדוע אין באמת בהסתכלות בנשי משום איסור גמור, והוא משום שסברו שלשון לאו אורח ארעא אינה מתפרשת כאיסור ממש. וראה גם בעולת שלמה (ליפשיץ, זבחים סג. ד"ה שם שלמים) שפשוט לו שלשון לאו אורח ארעא אינו איסור מדינא והתקשה עפ"ז בדברי רש"י עיי"ש, וכעין זה ראה גם בפני יהושע (שבת כג: ד"ה שם דביתהו; ביצה כה: ד"ה בגמרא) וראשון לציון (ביצה כה: ד"ה שם גמרא אורח).וראה עוד במה שנתבאר להלן אם לשיטת הרמב"ם והטוש"ע הוא ג"כ רק מידת חסידות.ומענין לענין באותו הענין, בספר עלינו לשבח (דברים ח"א, שו"ת סימן מ"ד, עמוד תרל"ז) נדפסה תשובה של הגר"י זילברשטיין שליט"א, שנשאל על ידי בחור בעל תשובה האם הותר לו לטייל עם אמו החולנית בחוצות קריה למרות שאינה לבושה בצניעות, והשיב לו הגר"י שכיון ובלאו הכי הרחוב שבאזור מגוריה עמוס בפריצות מותר לו לקחתה לרחוב [וכעין הדברים הללו נדפס בשם הגר"י זילברשטיין גם בספר מתחזקים בתורה של לב לאחים (תשע"א, שו"ת קרוב רחוקים, עמוד רי"ג)]. והדברים צ"ע, שהלא אף שבלא"ה מלא הרחוב בפריצות, מ"מ כל ראיה וראיה מהווים איסור בפנ"ע ואיך הותר להכשיל את העוברים והשבים בראיית דבר פריצות נוסף. וגם קצת יש לשאול שבדבריו של הגר"י הוא העלה ארוכה רק בהמעשה הנ"ל, אבל הלא כל המזמין אנשים לשמחה עלול להכשיל את הציבור אם תבוא אפילו אחת מהמוזמנות שלא בצניעות גמורה. ולדאבונינו הוא מכשול ששייך גם אצל מי שיזמין רק ממשפחות היראים לדבר ה', כשפעמים רבות ניתן לצפות מראש על נשים מסוימות שלא תנהגנה ע"פ כללי ההלכה, וד"ל. ובאמת בחוברת ווי העמודים וחשוקיהם (גליון ל' סימן ה') הביא הגר"י זילברשטיין שהוראתו הנ"ל יסודה בסברא שאמר לו הגרי"ש אלישיב שבמקום שרגילים בפריצות ראייתה של האם לא תגרום להרהור, עיי"ש. ובזה יתיישב מה שהקשנו היאך מותר להכשיל אפילו בראיה אחת, ויתחדש בדבריו של הגרי"ש שראייה שלא גורמת להרהור אינה אסורה. אולם אכתי צ"ב במה סמכו העולם להזמין מוזמנים לשמחות, הגם שעלולות הנשים להכשיל בדרכן את הגברים [ואילו לא היה מזמינן לא היו מתגנדרות כ"כ ולא היו מביאות חלק מהמכשולות], שזהו מכשול שעלול להביא לידי הרהור כיון שאינו במקומות שפרוצים בלא"ה. ואפשר שמנהג העולם להקל בזה הוא משום שבד"כ אלו שיראו את הנשים יעשו זאת באופן של ליכא דרכ"א ונמצא שלא נכשלו בפועל באיסור, ויל"ע בזה. שוב העירני חכם אחד לספר זיקי אור (תנינא ח"א סימן מב) שהאריך להוכיח שאם כבר קיים מכשול אין איסור לפני עיור או מסייע לדבר עבירה במה שמוסיף עוד מכשולות, ולפי"ז מובן מה שהותר לאותו הבעל תשובה לצאת עם אימו, הגם שמוסיף מכשולות נוספים של ראייות חדשות. ואחד הגאונים מרבני עיה"ק ירושלים שליט"א כתב לי בנוגע להזמנה לשמחות שנעשות בתוך ריכוזי היראים, ואלו דבריו (לאחר תיקוני לשון): עיינתי בדבריו בסוף ההערה, איך נוהגים להקל להביא נשים בלתי צנועות למקום שעד עתה כולם צנועות. ולולא שהייתי מפחד פן יסקלוני הייתי אומר גם על זה לא ניתנה תורה למלאכת השרת. וכי שייך לחשבן בכל מצב ומצב פן ההזמנה שלי גורמת לחסר את הקדושה וכו', - מה שמביא לידי מתח ונערווין. וחוץ מזה וכי אישה שמתאפרת כדת וכדין עם כל ההידורים ומלובשת בצניעות אינה מכשילה את רואיה? ולכן העיקר הוא רק שאנו מבקשים מהקב"ה שלא להכשיל ושלא להיכשל, ותו לא. ופעם אמר הגרשז"א זצ"ל על הפסוק 'לכו בנים שמעו לי' שלכאורה היה צריך לכתוב 'בואו בנים שמעו לי' ולא 'לכו בנים', ואמר שהקושיא לא כל כך קושיא אבל אפשר לומר תירוץ טוב, שהפסוק בא לומר לאדם שלאן שירצה ילך אך בתנאי שיתקיים לבסוף הסיפא של הפסוק 'יראת השם אלמדכם'!. עכ"ד.
5. ↑ כן משמע ממה שכתב שעלול לבוא ע"י העצימה לידי סכנה, והיינו משום שלא יראה אפילו במכשולות המונחים בדרך שלפניו, עיי"ש [וכן דקדק מדבריו בתורת ההסתכלות (סי' ט)]. והנה בספר תורת ההסתכלות (סי' ט) כתב שלהרמ"ה מחוייב לעצום עיניו דייקא ואפי' שיסתכן עי"ז בנפשו, והוא משום שראיה אסורה ביהרג וא"י. ודבריו תמוהים, שהלא כל עצימת העינים כשליכא דרכ"א היא אך מידת חסידות, ולא יתכן שמחוייב ממידת חסידות למסור נפשו, ובודאי אם הוא נתקל בראיה אסורה כל יום ויום. ומה שכתב הרמ"ה שבעצימתו הריהו מסכן את עצמו כוונתו לסכנה מועטת של נזק ולא לספק פיקוח נפש. וראיתי מי שהוכיח כן, שהלא אם הוא בחשש פיקוח נפש פשוט שאסור לו לבוא לשם ולסכן את עצמו, ואינו חסיד אם על ידי מעשיו בא לידי סכנת נפשות.
6. ↑ ובפשוטו הרשב"ם והמאירי אינם מצריכים עצימה ממש לעולם, ובודאי לא באופן שיסכן אותו, אבל יתכן שלא פליגי וכוונתם רק לאופן שהטיית העיניים תועיל לסלק את הערוה מתחום ראייתו [שבאופן זה בודאי יודה גם היד רמה שאי"צ לעצום ממש]. ומ"מ אי"ז הפשטות, ובפשוטו משמע מהרשב"ם שעצימה ממש אינה נדרשת מההולך כדרכו, וכשם שהר"י חכמון והב"ח התירו לבחור או בעצימת העינים ממש או בהסטת המבט. ויתכן עוד שהוא דרגא ע"ג דרגא, שבאופן רגיל אי"צ להתחסד כ"כ, אבל בעל דרגות גבוהות מאד צריך להתחסד עוד יותר ולעצום עיניו ממש (כשהדבר נצרך).וכל זה הוא לפי פשוטו, אבל בפירוש הרי"ף (על עין יעקב ב"ב נז:) מבואר להיפך שהטיית העיניים היא מידת חסידות גדולה יותר, וכתב שזו השקלא וטריא בגמ', שגם בהו"א ידעה שקיימת מידת חסידות לעצום את העיניים, אבל להטותם לצד אחר סברה שאינו חייב אפי' ממידת חסידות, ומותר לו ללכת כדרכו, ולבסוף חידשה שהחסיד גם מטה את עיניו לצדדים.
7. ↑ וראה עוד בקובץ בנתיבות ההלכה (כרך ל עמ' 127) שבעל הקה"י נתן עצה ללכת עם משקפי שמש, והיינו שאף שרואה דרכם מ"מ הרי זה כמו שמסיט את מבטו [ויועיל שלא יצטרך להסיטם ממש באופן שיבייש אותו, וגם לא יהיה לו כ"כ ניסיון שלא להסיט את המבט].
8. ↑ וגם רבינו ירוחם (אדם וחוה נכ"ג ח"א, דף קצב טור ב) העתיק כדברי הגמרא בקיצור, וז"ל 'אסור לעבור דרך הנהר על הכביסה משום נשים אם יש דרך אחר', ואפילו יעצום עיניו נקרא רשע, ואם אין דרך אחרת יטה עיניו לצד אחר'. וכעין זה נכתב גם בספר הזכרון (טנוג'י, ב"ב עמ' שכח). וכן הועתקה הגמרא כצורתה גם במנורת המאור (אבוהב, נר א' ח"ג פ"כ, עמ' 67 במהדו' מוה"ק) ראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח) נתיבות עולם (למהר"ל, נתיב הפרישות פ"ב) ושל"ה (שער האותיות קדושת הזווג אות שכז).‏
9. ↑ אמנם בספרו קיצור פסקי הרא"ש (ב"ב פ"ג סי עא) העתיק את עניין עצימת העיניים כשליכא דרכ"א.
10. ↑ כן הוא גם באור זרוע (אלפא ביתא סי' לט), עץ חיים (נדה ושאר עריות פי"ב, עמ' שיז), אלמרשד אלכאפי (לרבי תנחום ב"ר יוסף, שהיה מהראשונים בתקופתו של רבינו פרץ, ערך 'כבס'), כלבו (סי' עה) וארחות חיים (כתובות סי' ט), וכן בפירוש מהרש"ל על הטור (אור"ח סי' קסה), לבוש (אהע"ז סי' כא ס"א), יוסף אומץ (נדה וערוה אות ה), חכמת אדם (שער בית הנשים כלל קכה ס"ג), פת לחם (חביליו, הל' דרך ארץ דף יג: מדפי הספר), עוד יוסף חי (שנה ראשונה שופטים סעיף ט"ו) ונדחי ישראל (להח"ח, פכ"ד).וראה בפסקי הרי"ד (ב"ב נז: ד"ה א"ר) שהזכיר רק את הדין של עצימת העינים כשליכא דרכ"א, וז"ל 'א"ר חייה בר אבה זה שאינו מסתכל [בנשים] בשעה שעומדות על הכביסה, ואע"ג דלית ליה דירכא אחרינא מיבעי ליה למינס נפשיה שלא יסתכל', וכעי"ז נכתב גם במאירי (ב"ב נז: ד"ה מדת) קיצור פסקי הרא"ש (ב"ב פ"ג סי עא) ואגודה (ב"ב סי' קב).
11. ↑ ולפי"ז נמצא שאין ללמוד חידושים להלכה מהשמטה זו, וכן משמע גם בצפנת פענח (איסורי ביאה פכ"א הכ"א) שהעיר על ההשמטה וכמדומה שלא למד ממנה כלום. ונראה שאין כוונת הרמב"ם ושאר הכותבים כמותו, אלא ללמד את עיקר הדין שאסור להסתכל בכובסות, ואולי כוונתם ללמדנו בזה שאף שהוא אבר שלפעמים מגלות אותו, ובמקום הכביסה הוא רגילות לגלותו, אעפ"כ דינו כדין מקומות המכוסים. וכסברא זו כתבו הראשונים בברכות (כד:) בכדי לבאר את עיקר הדין של שוק באשה ערוה, עיי"ש בחידושי הרא"ה (ברכות כד. ד"ה ושוק) ריטב"א (ד"ה שוק) תוס' הרא"ש (ד"ה ואמר) ושיטה מקובצת (ד"ה שוק) [ולגבי סברא זו ראה עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ו אור"ח סי' יד)]. והרמב"ם השמיט את דין שוק באשה ערוה ורמז לו בהלכה זו של הבטה בכובסות, ועיין בעינים למשפט בברכות שם (אות יט). ואפשר עוד שאין חידוש להלכה בדין זה, וכתבוהו רק משום שהבטה בכובסות הייתה עלולה להיפרץ, ובדרך כלל לא היה אפשר להביט בנשים משום שהיו ספונות בביתן, ורק בעת יציאתן לכביסה היו נכשלים בהן. וכך משמע בארחות חיים (כתובות סי' ט) שכתב 'אסור להסתכל בפני נשים בשעה שעומדות על הכביסה', הרי שאזהרתו אינה על מקומות המכוסים שמתגלים רק בעת הכביסה, אלא אף על הסתכלות בפני הנשים, שבעת הכביסה עלולים להיכשל ולהסתכל בהם. ועי'.ועכ"פ לפרטי הדינים של ליכא דרכ"א ואיכא דרכ"א לא נכנסו, משום שהיא מידת חסידות. ויש להביא אסמכתא לזה מסדר הדברים בערוך השלחן (אבהע"ז סי' כא ס"א) שגם הוא העתיק כלשונם של הרמב"ם והטוש"ע ושוב המשיך וכתב את החילוק של ליכא דרכ"א ואיכא דרכ"א, והיינו שסבר שהוא תוספת שראוי להוסיפה על דברי הפוסקים, ואין היא סותרת לדבריהם [ומה שהם לא כתבוה זהו רק משום שהיא מידת חסידות, או מטעם אחר].
12. ↑ בביאור ההשמטה על דרך זו נאמרו שלוש ביאורים, וכדלהלן. א. בספר מירא דכיא (פרשת יתרו פ"כ פ"ז, דף רח. מדפי הספר) פירש שזהו משום שתפסו שגם כשליכא דרכ"א אסורה ההסתכלות מן הדין, ואילו עצימת העיניים מותרת גם כשאיכא דרכ"א, ולפיכך סתמו הפוסקים וכתבו שההסתכלות אסורה בכל אופן והדרך לעולם אינה אסורה [וע"ש שביאר את סדר דברי הגמ' לשיטה זו, וכתב גם שמה שלא תירצה הגמ' שאיכא דרכ"א ועוצם את עיניו, זהו משום שאם הולך שם אף שיש לו דרך אחרת בודאי שהלך בכדי להסתכל, ולא יעצים את עיניו, ושוב רשע הוא]. וכסברא זו כתב מדיליה גם בספר אז נדברו (ח"ז סי' עה) [ובאופן קרוב לזה כתב גם בספרו תורת ההסתכלות (סי' ט)]. אמנם כתבו האחרונים הנ"ל שנמצאה לפי"ז מחלוקת בין הפוסקים, שברשב"ם ובעוד ראשונים משמע שמהניא עצימת עינים כשליכא דרכ"א, ולשיטת הרמב"ם ועוד פוסקים עצימת העינים לא תועיל אף בזה [וכבדרך אגב יש להעיר שבמירא דכיא הביא שברא"ש משמע כהרמב"ם, וכוונתו לקיצור פסקי הרא"ש, שהרי הרא"ש העתיק את הדינים של איכא דרכ"א וליכא דרכ"א].ועל פירוש זה יש להעיר ב' הערות. הא' שבשו"ע העתיק דין זה בסתמא ולא הזכיר כלל שקיימת שיטה אחרת, ואילו היה הדבר תלוי באשלי רברבי ופסק רק כשיטת חלק מהראשונים הלא היה לו להביא שיש שיטה החולקת, ובפרט שגם בבית יוסף, ששם דרכו להאריך, ציין על דין זה רק את הגמ' בב"ב ולא רמז שהוא ע"פ הבנת הרמב"ם וכדו'. ומשמע שלא נאמרו בדבריו חידושים והם מבוארים מהבנת הגמ' כפשוטה וכפי שפירש הרשב"ם. וגם בעוד ספרים עשו כך וציינו רק לדברי הגמרא [ראה לבוש (אבהע"ז סי' כא ס"א), ובאר הגולה (אות ד). וראה גם באלמרשד אלכאפי (ערך 'כבס') שהביא רק את האיסור להסתכל בכובסות, וכנוסחתו של הרמב"ם, וכתב שהוא דין המבואר בחז"ל]. והב' שאם אמת נכון הדבר שקיימת מחלוקת בענין בין הראשונים, הלא הועיל הדבר רק ליישב את דברי הרמב"ם, אבל השו"ע הרי דרכו להכריע כשיטת הרי"ף והרא"ש כשהם חלוקים על הרמב"ם, וכאן הרי שניהם העתיקו את דברי הגמ' כצורתה ומדוע פסק השו"ע שלא כוותיהו [הערה זו ראיתי בספר עטרת פז (ח"א כרך ג אבן העזר סי' ו ד"ה אמנם קושטא), ועיי"ש שהגר"ע יוסף בספרו שו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סג) העתיק את דבריו של האז נדברו, אבל כשהרצה בפניו את הטענה הנ"ל הסכים על ידו ואמר שהעתיק את הדברים רק כתוספת להערה בעלמא ולא כהכרעה לדינא. ואכן ראה בספר מעין אומר (חי"ב פ"ג סי' קמג) שלהלכה תפס הגרע"י שההסתכלות כשליכא דרכ"א אסורה רק משום חסידות].ב. בספר ערוגת הבושם (בכרך, אהע"ז סי' כא סק"ה) כתב שלא הוזכר ההיתר בליכא דרכ"א, דאף שאינו מחוייב מן הדין לאנוס את עצמו, מ"מ הטיית העיניים לצד היא דבר שאפשר לעשותו בקל, ואינו מוגדר כאונס, ולפיכך חייב לעשותו מן הדין [ואי"ז כהמירא דכיא והאז נדברו שהם סברו שלהלכה אין כלל היתר של ליכא דרכ"א, ואילו להערוגת הבושם קיים היתר כזה אלא שהטיית העיניים מחוייבת מן הדין. וגם הוא שלא כהמירא דכיא והאז נדברו במה שהם כתבו שעצימת העיניים מועילה גם כשאיכא דרכ"א, שהוא פרט דין שהערוגת הבושם לא כתבו].וגם על פירושו יש להעיר בתרתי. הא' מדוע עכ"פ לא הזכיר השו"ע את הדין שכשאיכא דרכ"א נאסרה ההליכה גם כשעוצם את עיניו. ב' עצם החידוש שהטיית העינים מחוייבת מן הדין תמוהה, שהיא נגד דברי הרשב"ם והמאירי ועוד ראשו' שכתבו לגבי המידת חסידות שעניינה הוא הטיית העיניים [וכמובא לעיל], וא"כ מצד הדין אינו חייב בהטיה [ואף לשיטת הרמ"ה שממידת חסידות חייב אף לסגור את עיניו ממש, מ"מ יתכן שמצד הדין אינו חייב אפי' בהטיה].אמנם קצת יש להביא אסמכתא לשיטה זו המחייבת את ההטייה מעיקר הדין, מלשונות של כמה ראשו' שכתבו ש'צריך' להעצים עיניו, וכמובא בהערה יד, והיינו שצריך להטותם. אלא שבאמת לשון זו לקוחה מהגמרא שהיא כבר כתבה ש'מיבעי' ליה למינס נפשיה, וכשם שיתפרשו דברי הגמ' שלא כחיוב מן הדין, כך יתפרשו גם לשונות הראשו'. ובפרט בולט הדבר ברשב"ם (ד"ה אנוס) ובמאירי (ב"ב נז: ד"ה מדת) שכתבו לשון זו של 'צריך' ואעפ"כ מפורש בדבריהם שאי"ז חיוב מן הדין. וראה עוד ברדב"ז (ב' אלפים נז) שפעמים שלשון 'צריך' שייכת בדבר שאינו מחוייב מן הדין, ואכמ"ל.ג. בחידושי בתרא (ב"ב נז: סי' תסב) כתב שאין להתיר משום ליכא דרכא אחרינא אלא כשמהלך על שפת הנהר וכדו', שבאופן זה הוא עסוק בהליכתו ולא יבוא לידי הרהור, וכיון שמציאות זו רחוקה השמיטוה הפוסקים. וגם על תירוץ זה יש להעיר שהלא דרכו של הרמב"ם להביא כל חידוש שנתחדש להלכה, ואף אם הוא רק הילכתא למשיחא, ולא היה לו להשמיט הלכה זו רק משום שאינה מצויה. ומלבד זאת הוא דוחק להעמיד את כל דברי הגמרא רק במהלך בדרך מסוכנת, שהלא בגמרא אין רמז לזה, ומשמע ממנה שכאשר ליכא דרכא אחרינא שרי בכל גווני, ואפילו כשהדרך שסמוכה לנהר אינה משובשת כל כך בשיעור כזה שיתפוס את כל מחשבתו.
13. ↑ כן הוא לשון הבתי כהונה (ח"ג, בית דין סי' יב, דף יח. מדפי הספר). ובביאור הסברות בהיתר זה יעויין באגרות משה (אבהע"ז ח"א סיוף סי' נו) ובמה שכתב הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל ונדפס במאסף ישורון (כרך י"ד עמוד שע"ו). וראיתי שהאריך בזה גם בספר ברכת יצחק (ברכה, ב"ב נז: מעמ' תרכ"ו ואילך).
14. ↑ וכתב הרוב דגן עוד שהוא הוכחה שכופים על לפנים משורת הדין, ונראה שכוונתו לכפיית מי שראוי למידה זו, ויש לבדוק בגמ' בבא קמא (קי.) ובתוס' שם.
15. ↑ כפי שנתבאר, כן הוא פשטות לשון הגמ' שכתבה שמיבעי ליה למינס נפשיה, אמנם בלשון הגמ' שייך לפרש שדבריה נאמרו על המתהלך בחסידות, וכפי שפירש הרוב דגן, אבל יש מהראשונים שכתבו בסתם לשונות שצריך לאנוס את עצמו [ממידת חסידות] ומבואר שכל אדם צריך לנהוג בהנהגה זו, ראה או"ז (ח"א סי' תרפ) פסקי ריא"ז (ברכות פ"ג הלכה ג ס"ו) מאירי (ב"ב נז: ד"ה מדת) קיצור פסקי הרא"ש (ב"ב פ"ג סי עא) ספר הזכרון (טנוג'י, ב"ב עמ' שכח) ורבינו ירוחם (אדם וחוה נכ"ג ח"א, דף קצב טור ב). וכלשון זו של 'צריך שיעצים את עיניו' כתוב גם בב"ח (אור"ח סי' א ס"ג).
16. ↑ וראה גם בערוך השלחן (אבן העזר סימן כא ס"א) שהעתיק בסתם שיסתום עיניו משום (מידת חסידות של) עוצם עיניו, ומבואר שכך יש לנהוג למעשה. וכן הוא גם באגרות משה (אור"ח ח"א סי' מ) וז"ל 'וזה (- הבטה בכוונה במקומות שאין צריך לכסותם) אסור בכל מקום אפילו ברחובות ויש חיוב על כל אדם להביט כפי האפשר למטה כשהולך בשוק אך לא באופן שיהיה פרוש קיזאי שיהיה מקיז דם לכותלים עיין בסוטה דף כ"ב וברש"י שם ד"ה מקיז. וכן כשבאה אשה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבא ליהנות ח"ו מהראיה וכן בכל מקום שפוגע בנשים', וכיוצא בזה כתב גם בחלק אבן העזר (ח"א סוף סי' נו) [ואין כוונתו לאיסור מן הדין וכשיטת הערוגת הבושם והאז נדברו המובאים לעיל, שהלא בחלק אבן העזר שם (ד"ה וגדולה) כתב בפירוש שמדינא מותר להסתכל כשליכא דרכ"א, וכפי שצוין בהערה ג], ויתכן שמשמע כן גם בשלמת חיים (אהע"ז סי' ס, ובמהדו' ישנה סי' תרפו) וכפי שנתבאר בהערה א.כמו כן, מבואר עוד בספר חסידים (סי' קעז) שאף שכנזדמנה לו ראיה לאונסו, יצטער על כך שנתחלל שמו של הקב"ה ולא יהיה ח"ו כשמח לאיד שנזדמן לו לעבור עבירה בדרך של היתר, ויחשוב בליבו שמא חטא היה בידי שזימנו לי שאראה ראיה זו [וידוע גם מה שמספרים על רש"י שראה אישה נכרית ונצטער ע"ז עד שנתברר לו שבזה יבין מהו האפוד וכפי שכתב באמת בפירושו על התורה (שמות פכ"ח פ"ד). אמנם אין למעשה זה מקור מהימן, וכמדומה שהוא נכתב לראשונה בספר שיח שרפי קודש (ח"ה דף כד.) בשם רבי יחיאל מאיר מגוסטנין בתורת השערה בעלמא, ובטעות העתיקוהו משם כעובדה מוגמרת].
17. ↑ וכלשון זו כתב גם המיוחס לרגמ"ה (ד"ה אנוס) וז"ל 'אנוס הוא אי מסתכל דרך הליכה'. וכ"ה גם בר"י קרקושא.
18. ↑ כן הוא לפי פשוטו, וכלשון המיוחס לרגמ"ה שבדרך ההליכה מותרת ההסתכלות ממש, ולא בדרך העברה בלבד. ומטעם זה התיר באגרות משה (אבן העזר ח"א סוף סימן נו) את השהות על שפת הים כשליכא דרכ"א אע"פ שיהיה מוכרח להסתכל בערוה לזמן ממושך, וממידת הזהירות הריני מעתיק את לשונו 'אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות, וכן אם צריך לרפואה להיות אצל הים נמי אם סובר שלא יבוא לידי הרהור מותר להיות שם אם אינו מוצא מקום ושעות שאין שם נשים, ואם אינו בטוח צ"ע לדינא' [וראה גם במועד לכל חי (סי' ט סכ"ז) שהתיר לבעל ללכת עם אשתו לים לצורך רפואתה, הגם שהזהיר ממכשולות רבים המצויים שם. אולם יתכן שאין כוונתו למכשול של לבוש בלתי צנוע, ואולי מכשול זה לא היה בזמנו].אמנם בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סג) חלק על האגרות משה וכתב שהותרה רק הסתכלות ב'דרך העברה בעלמא', אבל לא הביא מקור לדבריו, ובפשוטו מה שהתירה הגמרא כשהולך אצל הנהר הוא אע"פ שבכל דרך הליכתו יש בנהר נשים כובסות, שאי אפשר שיראה אותן רק בהעברה בעלמא, ואפ"ה מותר לו מדינא שלא להטות את עיניו, ולא איירי דווקא כשיש כובסת אחת או שתים [ובאמת שלדברי היחוה דעת נמצאה חומרא גדולה בהרבה מקרים, וכגון שצריך להמתין בתור או ליסוע בתחבורה ציבורית או לטוס במטוס וכדו', שכולם דומים לפעמים לחוף הים, בכך שלא יוכל להסתכל רק בהעברה בעלמא, ולשיטת היחוה דעת יהיה אסור ללכת שמה]. אולם, יתכן שאף האגרו"מ לא התיר בזה לכל צורך אלא רק כשנצרך לרפואתו, ומשום שכשהוא מקום הפרוץ מאד צריך שיהיה צורך גדול יותר, וצ"ת. ולע"ע לא ראיתי מקור לחילוק בזה. ויעוין בארחות רבנו (מהדו"ח, ח"ה עמ' צו), שגם כתב שבדרך העברה שרי, ונוהג כן בבני ברק שכשנוסע באוטובוס יש נשים פרוצות בלי שרוולים והוא מסיע את ראשו מהם לכיוון החלון, ומה שרואה בחלון הוא העברה בעלמא. ומשמע לכאו' שתפס שמה שאינו בדרך העברה בעלמא אינו מותר, ומשמע כך גם בלשונו עיי"ש, והוא כשיטת היחו"ד [אמנם שייך לדחוק שאין כוונתו לאיסור אלא למה שצריך לנהוג ע"פ מידת חסידות, וקצת ראיה לזה ממה שכתב שגם בעל הקה"י עצמו נהג להקל בראיה בהעברה, למרות שפשוט שנהג במידת חסידות, וכיון שדבר זה הוא סיבה להתיר אף למידת חסידות שמא מעיקר הדין אי"צ אפי' לזה ומותרת גם ראיה ממש]. ובספר מקל יעקב (לרבי יעקב מעסקין, התכתב עם כמה גדולים וביניהם הגדול ממינסק כמובא בזכר יצחק ח"א סי' סה ובח"ב סי' ה, מכות כד. סי' קסו) כתב על דרך הממוצע שההבטה בעיון בעלמא תוך כדי הליכתו מותרת, והסתכלות בהתבוננות בעיון ובמחשבה זרה אסורה [וזהו שלא כהיחוה דעת שהתיר רק בדרך העברה בעלמא, ולא כהאגרו"מ שהתיר אף בחוף הים למרות שיאלץ לראות כל העת. אולם יתכן שגם להאגרות משה יאסר כאשר מכורח המציאות יצטרך לתת את עיניו זמן רב בערוה מבלי להסיטן ממנה באופן שיתבונן בה בעיון, וצ"ת]. ובהגדרת ענין 'הבטה בלי התבוננות' ראה בחוט שני (אבהע"ז עמ' מב).והנה בחוט שני (אבעה"ז סי' כא סק"ה) כתב שאין ההיתר אלא כשמסתכל כבדרך אגב ובלא כוונה [וכעי"ז כתב גם בפירוש תקון תפלה שנכתב ע"י המדפיסים בסידור אוצר התפלות (בפירוש וידוי יום הכיפורים ד"ה במראית העין, דף תקסג.), ושם הנוסח הוא שאסור להסתכל בערוה 'במזיד' ורק בלא אפשר ולא קא מכוין פטור]. והיא סברא מחודשת יותר, שלא די בכך שיראה בדרך העברה אלא צריך גם שיהיה כמתעסק בזה ולא יהיה מתכוין למה שהוא רואה, וכגדרי דין 'אינו מתכוין'. אולם הוא חידוש לומר כך, ומהיכי תיתי לערב כאן סברות של אינו מתכוין שלא הוזכרו בפוסקים מלפנים [והאמת שיתכן שהוא טעות המדפיס, כיון שהחוט שני בהמשך דבריו מפלפל בדברי הח"ח (כלל ו באר מ"ח אות יד) שדן לגבי איכא דרכ"א שיהיה מותר עכ"פ משום שאינו מתכוין ולא אפשר, וכפי שהובא בהערה א, וסבר המדפיס שזאת היא גם סברת ההיתר בליכא דרכ"א. והאמת שזה אינו, ובליכא דרכ"א היא סברא חדשה ולא משום שאינו מתכוין. וראה גם בעין אליהו (מגילה כח. ד"ה א"ל) שהזכיר שבאיכא דרכ"א הוא ראיה במתכוין, ומשמע שבליכא דרכ"א איירי באינו מתכוין. אבל מדבריו נראה שאין כוונתו שצריך להיתר של אינו מתכוין אלא שכל שאין לו דרך אחרינא יש לכנותו כמו שאינו 'עובר בכוונה' אבל הוא היתר אף שיודע שמסתכל ומתכוין לזה. וראה גם בפירוש הר"י בן חכמון שהשתמש ג"כ בשימוש לשון כעין זה].
19. ↑ והנה בחידושי בתרא (ב"ב נז: סי' תסב) היה פשוט לו שבמקום הרהור אסור, וכתב שבמהלך על הנהר אין לו הרהור משום שטרוד במלאכת ההליכה, ולפי"ז נמצא שלא נאמר ההיתר של דרכ"א אלא על שפת הנהר וכדו', והוא דוחק. וכבר הערתי על דבריו בהערה יא.
20. ↑ וכן תפס הר"ש סובל בשו"ת שלמת חיים (אבהע"ז סי' קב, ובמהדו' ישנה סי' תשכו), וגם הגרי"ח זוננפלד לא השיגו על סברתו.
21. ↑ במקום אחר (אבהע"ז ח"ב סי' יד) דן האגרות משה אודות הנסיעה ברכבת ובאוטובוס כשיש שם דוחק של אנשים ונשים, והתיר אפילו כשיבוא לידי הרהור, וז"ל הנוגע לענייננו בקיצור 'בדבר הליכה בסאבוויי ובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם... עכ"פ לדינא בנשים אחרות אף בא"א ונדות ונכריות ליכא איסור שלא בדרך תאוה לכו"ע, ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבוויי ובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים... וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשה כשליכא מקום אחר דג"כ אין זה דרך תאוה וחבה... אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז ג"כ לעבודתו אין לאסור לו אף בכה"ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הי"ט וע"ז יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל ח"ו לאדם להיות כן דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות דף נ"ט על האשה וה"ה על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך'. וראה עוד בשו"ת רבבות אפרים (ח"ז סוף סי' שס"ט, עמ' שכ"ח) של הג"ר אפרים גרינבלט שהיה תלמידו של בעל האגרות משה, וגם הוא נטה להתיר כשליכא דרכ"א אף שיבוא לידי הרהור.
22. ↑ והנה בתורה לשמה (סי' שצד) כתב על אדם שבאה אצלו אישה (צנועה) לצורך איזה עניין של עסק והוא מוכרח להסתכל בה, ובהסתכלותו יש לו הנאה ממנה, שהדבר אסור אם לא שאינו מתכוין להנות, ואופן זה הוא לכאורה מציאות של ליכא דרכא אחרינא, שהרי צריך הוא להתבונן בה לצורך עסקיו, ואף על פי כן אסר את ההנאה והתירה רק מצד שאינו מתכוין. ולשיטה זו יש לפרש שהגמרא לא תירצה שחייב לעצום את עיניו כדי שלא יהנה, שהרי יש בידו פתרון אחר על ידי שלא יכוין, וגם לא קשה שנפל כל ההיתר של ליכא דרכ"א בבירא שהרי בנקל יכול שלא לכוין. אולם כל זה לשיטת התורה לשמה שתפס שמהני אינו מתכוין באיסורי עריות, אבל להמובא לעיל מהחפץ חיים (כלל ו באר מים חיים אות יד) שדיני אינו מתכוין אינם שייכים באיסורי עריות, הרי שוב נמצא שאין לו עצה על ידי שלא יתכוין ושוב יהיה מוכרח שכשליכא דרכא אחרינא מותרים גם ההרהור וההנאה.
23. ↑ ובשאלה זו של הסתכלות שלא תביא לידי הרהור ראה גם בתורת ההסתכלות (סי' ז), ואכמ"ל.
24. ↑ כן הוא בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ה) וז"ל 'והיינו כשהאריך בהרהור ההוא הרבה, והביא עצמו לידי הרהור, כמו שאמרו במסכת נדה (פרק ב) המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, שאז ודאי הוא בא לידי טומאה ומוציא זרע לבטלה שנקרא רע, כדפי' בזוהר. אבל אם בא לו הרהור ודחה אותו מלבו הרי לא עשה פרי ואינו נחשב לו לעון הרהור, הרי אמרו ז"ל ג' דברים אין אדם ניצול בכל יום ואחד מהם הרהורי עבירה', והו"ד בפלא יועץ (מחשבה), וכעי"ז נכתב גם בעזר מקודש (אבהע"ז סי' כג ס"ג) ובדרך פקודיך (ל"ת לה חלק המחשבה סי' ד), ואכמ"ל.
25. ↑ וכן הביא גם בחשוקי חמד (ב"ב נז:) בשם אחד מגדולי הדור, ומשמע כך גם באורחות הבית (שטרנבוך, הדרכה והערות פי"ג) שהזהיר שלא לעבור ברחובות שיש בהם פריצות 'כשאפשר לעבור בניקל ברחוב שאין שם פרוצות', ומשמע שמדינא אי"צ לטרוח ע"ז הרבה.ואמנם, החשוקי חמד עצמו, הגם שהסכים לסברא זו, מ"מ כתב שלא יפתח חשבון בנק בסניף הקרוב אליו אם יש שם פריצות, אלא ינדוד למקום רחוק, משום שעתיד לבוא לבנק פעמים רבות ויכשל בהרבה ראיות. ודבריו צריכים ביאור שאם ראיה אחת מותרת משום שליכא דרכ"א ה"ה שראיות רבות יותרו כדי שלא יצטרך להאריך את דרכו הרבה פעמים. ואמנם מעיון נוסף בדבריו נראה שכוונתו שעלול להיכשל בראיה שאינה נצרכת לו, וכן משום מידת חסידות של איבעי ליה למינס נפשיה.
26. ↑ וכיוצא בזה הורה הגרח"ק בשאלה אם יש להסיר את המשקפיים בעת ההליכה ברחוב כשעי"ז מיטשטשת הראיה, וכתב 'טוב שיסיר' [נדפס בקובץ אליבא דהלכתא (כרך נו עמ' צז)], והיינו שאי"ז חיוב מדינא משום הטורח אבל מידת החסידות קיימת גם בזה.
27. ↑ ובאז נדברו (ח"ז סי' עה) ציין שדן בזה בספרו תורת ההסתכלות (סי' ט) וכתב שהוא תלוי בסברות האיסור לגבי עוצם עיניו כשאיכא דרכ"א, עיי"ש. אמנם גם הוא כתב (בהערה במהדורה הישנה) שאין צריך ליסוע מבני ברק עד לים נתניה שהוא אריכות הדרך פי כמה מהים של תל אביב, ושלא כסברת המחשבת מוסר שבסמוך [וכתב גם סברא להעדיף את ימה של ת"א שיתקל בו פחות בפריצות].
28. ↑ וכ"ה גם בשו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' ה, וחי"ג סי' שמג), וראה גם לב אליהו (מהדו' תשמ"ג, ח"א עמ' 26) שהג"ר אליהו לופיאן הקפיד על כך שבכדי לקצר לו את הדרך לקחוהו דרך שוק מחנה יהודה אשר בירושלים, ובא אליהם בטענה שיש דרכא אחרינא.
29. ↑ עיי"ש שכתב שכאשר איכא דרכ"א לא ילך במקום פרוץ אע"פ שהוא דרך קצרה, הרי שאף שהוא דרך קצרה נחשב הדבר כאיכא דרכ"א.
30. ↑ ומלבד שפשוט כך מסברא יש להביא לזה גם ראיה מהאור זרוע (ח"א סי' תרפ) שכתב שבסתמא אין אנשים מצויים בנהר במקום שעומדות בו הנשים לכביסה משום שצריכים להעצים עיניהם. והנה האופן שמהני לעצום בו את העינים הוא רק כשליכא דרכ"א ואעפ"כ מסתמא אין האנשים באים לשם, וזהו בהכרח משום שאין מחוייב המציאות שיבואו לשם, דאם היה זה נוגע לחיותם היו בודאי כאלו שיבואו ויעצמו את העינים. ומוכרח א"כ שגם דבר שאינו נוגע לחיות האנשים ממש מוגדר כליכא דרכ"א, והיינו או שהייתה שם עוד דרך ורק היא הייתה ארוכה, או שהצורך להגיע לנהר אינו צורך כ"כ, ואעפ"כ נחשבה הדרך כליכא דרכ"א.
31. ↑ וראה להלן שהגרי"י פישר התיר אף ללכת למקום פריצות בכדי לקנות חפץ בזול [ולא רק שאינו צריך לקום ולהוציא הוצאות עבור הליכה בדרך אחרת]. אמנם שמעתי שהיו אומרים, שהגר"מ גפן זצ"ל (ר"מ דישיבת חדרה) הקפיד ליסוע אך ורק במוניות משום טעם זה של דרכ"א, ונראה שהיה זה ממידת חסידות ולא מעיקר הדין, שו"ר בשו"ת משנת יוסף (ח"ה סי' ג) שתפס לדינא שצריך להוציא ממון עבור דרכא אחרינא, ויתכן א"כ שגם הגר"מ גפן סבר כך.
32. ↑ וכן הוא גם לשון הריטב"א (מכות כד. ד"ה שאינו) 'שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. פירושו אף על פי שצריך לעבור דרך שם ולית ליה דרכא אחרינא'. והוא פשוט. והשאלה היא רק מה מוגדר כצורך. וכן פשוט שאין צריך שיהיה צורך של פיקוח נפש, וכפי שכתב בשו"ת בתי כהונה (ח"ג, בית דין סי' יב, דף יח. מדפי הספר).
33. ↑ ובכה"ג שנכנס לחנות שהמוכרת בה אינה צנועה, ולית לו דרכא אחרינא שלא לרכוש שם, מותר מן הדין להביט בה, וכמובן. וראה בספר נקיות וכבוד בתפילה (שו"ת מהגרח"ק סי' סא) ששאל מהגרח"ק האם מותר להסתכל באשה כאשר היא תיפגע כשימנע עצמו מהסתכלות, וכגון שקונה בחנות וכדו', והשיב לו הגרח"ק 'מה שאסור אין היתר'. ויש לפרש בכוונתו שאם הוא באופן שמותר משום ליכא דרכ"א שרי, אבל אם יש לו דרכ"א, וכגון שיש גם מוכר איש, אין היתר במה שהיא נפגעת [והיינו גם כשהפגיעה אינה חשובה מצ"ע כליכא דרכ"א, אבל לפעמים גם הפגיעה עצמה היא כעין ליכא דרכ"א, וכגון בבעל תשובה שאמו או קרובת משפחתו אינה צנועה, ויש לו להיזהר שלא לפגוע בה]. וראה גם בשו"ת תורה לשמה (סי' שצד) שאסר התבוננות של הנאה באישה המדברת עמו לצורך עסקיו ואף שמוכרח להתבונן בה, אם לא שמכוין שלא ליהנות, ונראה שגם הוא סבר שדבר זה הוא כליכא דרכא אחרינא אלא שלדעתו אף כשליכא דרכא אחרינא נאסרה ההנאה כשהוא מתכוין, וכפי שהובא לעיל.
34. ↑ ואמנם המליץ על ים נתניה, ובפשוטו זהו משום שהוא מקום שיש בו פחות פריצות, וגם זה בכלל איכא דרכ"א שימעט את הראיות האסורות, וכעין סברא זו כתב בתשובות והנהגות (ח"ד סי' רצז) לגבי ענין אחר [אבל יתכן שהמלצתו היתה מסיבה אישית משום שרצה שכותב הספר ילך גם לבית הבראה שהיה ממוקם בנתניה. והכי מסתבר טפי, שהלא משום דין דרכ"א אי"צ להאריך את דרכו כ"כ, וכפי שהובא לעיל מאז נדברו (ח"ז סי' עה בהערה)].וראה בתשובות והנהגות (שם) שאסר ללכת לקייט במקומות שיש בהם מכשול של פריצות, וצריך בירור אם כוונתו לאסור גם כשאין לו מקום אחר לטייל בו.ומענין לענין באותו ענין ראה באז נדברו (ח"ז סי' עה) שכתב שכהיום כל הרחובות עלולים להיות פרוצים ואין חיוב לבחור ברחוב אחד יותר מחבירו, ומה שממעט את הפריצות אינו סיבה להעדיף רחוב אחד על פני חבירו, ואדרבה לפעמים ברחוב הידוע כפרוץ שומר בו האדם את עצמו יותר, ועיי"ש מה שפלפל בזה.
35. ↑ והסתפק אם להתיר בזה גם כשיבוא לידי הרהור, וכמובא לעיל.
36. ↑ דבריו של השלמת חיים נסובים על טיול רגיל ולא דווקא לצורך בריאות, כמבואר למעיין בדבריו שם ובחלק אורח חיים (סי' שסג).
37. ↑ ז"ל השלמת חיים 'צ"ב בב"ב (צ"א ע"ב) כד הוו מטיילין טליא וטלייתא בשוקא כבר שיתסר, מהא דב"ב (נ"ז ע"ב) אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא. תשובה: כנראה דבשוקא שהיו רגילים לשחק הוי כליכא דרכא אחרינא, ופשיטא שהיו נזהרים לכתחילה. אבל סיפר שלא היו חוטאים, כשרותו של דור'. ויש להעיר בדבריו ב' הערות. הא' שלמרות שאף טיול חשוב כצורך שהותר לעבור בעבורו במקומות המכשול, מ"מ זה פשוט שהוא רק כאשר יש לו איזה סיבה למה הוא הולך לטייל במקום זה דייקא, ואם הוא יכול לטייל גם במקום אחר שוב יש לו דרכא אחרינא לטייל בו ואסור, וכן מוכח מלשון השלמת חיים 'דבשוקא שהיו רגילים לשחק הוי כליכא דרכא אחרינא', והיינו שרק משום שהורגלו כבר לשחק שם הותר, אבל אם אין לו סיבה להעדיף מקום זה על פני מקום אחר אין היתר. והערה הב' היא שלכאו' צ"ב מדוע לא תי' שהיו הטלייתא לבושות כהוגן ולפיכך הותר לטייל עמהן אף שיכלו לטייל במקום אחר. ויש ללמוד מזה שאין הדבר תלוי באופן הלבוש של האישה, וגם אם היא לבושה כהוגן אבל יש בה חשש מכשול אין ללכת עמה כשיש דרכ"א. וזהו שהוקשה לו שמדברי הגמ' מבואר שהיה עלול להיות מכשול ורק שהם שמרו עצמם. ולעיקר הדין בטיול, ראה גם באגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' נו ד"ה וגדולה) שכתב 'וה"ה כשאין לו צורך לילך שם דהולך רק לטייל שאף בליכא דרכא אחריתא הוא אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו', אבל אין נראה שכוונתו לאסור מה שאנו קוראים טיול, וכוונתו ל'שוטטות' שאין לו שום עניין ללכת במקום זה דווקא [ובדומה ללשון זה נכתב בשו"ע (אור"ח סי' קנא ס"א; סי' תרלט ס"א)]. אבל מה שרוצה לטייל ולהתאוורר ודאי מותר, והוא בכלל 'שאר צרכיו' שהתיר בעבורם [וק"ו לפי הנוסח שהועתק למעלה ממסורת משה, שמשמע שמותר כל שיש לו איזה רצון מסויים במקום זה].
38. ↑ באגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' נו ד"ה וגדולה) הנוסח הוא 'שצריך לילך לשם לפרנסתו ולעבודתו ולשאר צרכיו' וחזר על נוסח זה כמה פעמים שם ובהמשך דבריו. וא"כ מסתבר שגם במסורת משה אין הכוונה שאין לו צורך כלל ורק רצון הוא שמפעם בליבו, וכפי שנתבאר לעיל שבאגרות משה כתב להדיא לאסור כשהולך רק לשם טיול. וכפי שהובא בהערה לא כן משמע גם מלשון הריטב"א (מכות כד. ד"ה שאינו) שצריך להיות לו איזה צורך.
39. ↑ והוסיף שיזהר מה שיכול שלא להסתכל וכדו', וזהו כפי מה שכתב באגרות משה להנהיג כהמדת חסידות שיעצום עיניו.
40. ↑ וראה כעי"ז במעין אומר (ח"א פ"ה סי' פב; חי"ב פ"ג סי' קמג. ועי' חי"ב פ"א סי' א/יב), וכן בספר צדיק כתמר יפרח (הוניגסברג, פ"מ עמ' תסב) הביא שהגראי"ל שטיינמן זצ"ל הורה לאדם שמקפיד מאד בשמירת עיניו, ואף אינו נוסע באוטובוס, שאעפ"כ ילך להצביע בבחירות משום שליכא דרכ"א. ובספר ווי העמודים וחשוקיהם (כרך לד, בתשובות הגר"י זילברשטיין סי' יא) כתב כעי"ז גם לגבי מצוות כיבוד אב ואם כשביקשו שיבואו הוא ומשפחתו לבקרם במקום מגוריהם אשר באילת [אמנם עורר שם הרבה על המיבעי ליה למינס נפשיה]. והדבר נוגע גם לענייני הטבלת גיורת בפני ב"ד, וראה ע"ז בשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' יט) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' לד). ועיין בספר שו"ת י"ד משה (מכתב א אות כו, עמ' קלא) שהגר"מ פיינשטיין הורה שלא להימנע מלהשתתף במסיבה (-דינר) של ישיבה וכדו' (- חתונה) שמשמשות בו מלצריות שאינן צנועות [ועכ"פ באופן שלא יביא לידי הרהור], ובפשוטו הוא משום שהם דברי מצוה וליכא דרכ"א לקיימם [וראה גם בספר יג"ל יעקב (דרדק, עמ' רט - ריב) שבישיבת טעלז ערכו מסיבה (-דינר) והזמינו קייטרינג שהביא מלצריות נכריות שאינן צנועות משום שלא היה באפשר להביא גברים, ולאחר מכן כתב רה"י הג"ר ברוך סורוצקין שמכאן ואילך יתקנו את הדבר]. וכן עיין בשו"ת חת"ס (ח"ה סי' קצ) שכתב 'אע"כ פשיטא שכל המצות נדחות מפני חטא הרהור עבירה', ולפי"ז יתכן שלא יהיה מותר אפי' לצורך מצוה כשעלול לבוא לידי הרהור. אבל יותר נראה שכוונת החת"ס לדון בגדרי דחייה כדוגמת עשה דוחה ל"ת, ובזה כתב שהמצוה אינה מתירה הרהור אלא להיפך שההרהור דוחה את המצוות. אבל כאשר ליכא דרכ"א שאין איסור בהרהור [אם נתפוס שכשליכא דרכ"א מותר אף שיבוא לידי הרהור, וכש"כ לעיל] שוב אי"צ לדיני דחיה ופשוט שלא ימנע מקיום המצוה, וכפי שאכן האריך החת"ס שם לבאר שניתן לקיים את המצוה (ה"ה מצות כיבוד הקיסר יר"ה) מבלי שיהיה הרהור, וצ"ת. ועכ"פ אם לא נפרש כך את דברי החת"ס יצא חידוש גדול לדינא, שבכל מקום לא יקיים אדם מצוה אם בדרכו עלול להיכשל בהרהור.
41. ↑ והוסיף בזה תנאי שאין הדבר אמור אלא כשיודע שלא יכשל, אבל במסופק שמא יבוא לידי מכשול לא יבוא שמה. וכתב כן ליישב מה שהקשה לו השואל (- ר"ש סובל) מדברי הספר חסידים (סי' שצג) שכתב שלא לבוא לחתונה שיש בה פריצות הגם שהיא מצוה, ובזה רמז השלמת חיים שאיסורו של הספר חסידים הוא משום חשש שיבוא לידי מכשול. אמנם לא נתברר מהו המכשול שהתכוון אליו השלמת חיים, האם גם כשלא יקפיד על המידת חסידות של עצימת עיניו עדיף שלא יבוא. והנה לשון הספר חסידים הוא 'ואם יש פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם'. הרי שכתב כמה מכשולות שהם סיבה להימנע ממצוה, ומשמע שכל חשש שכזה הוא סיבה להימנע ממצוה. אבל ראה בשלמת חיים לעיל (סי' יט) שהקשה מהו טעמו של הס"ח, שהלא אם עובר בדרך שיש בה פריצות ע"מ להגיע לחתונה לכאו' שרי, ומאי שנא כאשר הפריצות היא בחתונה עצמה, ותי' שהקפדתו של הספר חסידים היא רק משום שהוא מקום שמחה ויש שם גם תערובת. ולפי"ז זהו גדר המכשול שחשש לו השלמת חיים גם בנידו"ד.עוד בשאלה זו של דבר מצוה ראה גם בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' נט אות יב).
42. ↑ וכעין לשון זו נכתב גם בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' נט סוף אות יב).