מח"ס שאלת שלום ג"ח ושא"ס
בדין חיוב ממונו שהזיק ע"י צרורות והמסתעף
לכבוד ידידי היקר הרה"ג וכו'באשר שאלת דהיית נוכח במעמד החופה של אחד המקורבים, ואחד מבעלי השמחה רצה לייקר את המעמד והזמין אדם שיפריח יונים בעת סיום החופה. ואחת היונים עשתה את צרכיה ונפל היישר על ה'פראק' שלבשת, וגם אחר ניקוי יבש במקום מקצועי נשאר רשימו ב'פראק' וקלקלו (והיינו אף שירד הכתם אינו מכובד לילך עם הרושם הנשאר). ורצונך לדעת אם אפשר לחייב את בעל ההיזק.
♦
תשובה: ראשית ודאי בודאי שכבודו אדם מכובד ואינו שואל למעשה, שלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה כדאיתא במציעא (עלה ל' ע"ב) ורק בדרך דרכה של תורה לדעת לאמיתה של תורה, ומסתמא גם תהיה נפ"מ לשאלות אחרות.
וראה למרן בסימן שצ' ס"ח 'בהמה שהטילה גללים לעיסה היינו צרורות וכגון דדחיק לה עלמא שאין לה מקום לנטות אנה ואנה דאי לאו הכי הוי שינוי ותולדה דקרן הוא'. וראה בסוגיה בב"ק עלה י"ח ע"ב בזה דמבואר דהיכא דדרכה בכך יש לבעל הבהמה לשלם חצי נזק צרורות שהוא מדין רגל, ואם אין דרכה בכך הוי שינוי ומשלם חצי נזק מדין קרן.
ונפקא מינה היא לזמננו אנו, דאין דנים דיני קנסות בבבל אלא המומחים הסמוכים בא"י, ולכן אין דנים אלא דבר השכיח ויש בו חסרון כיס. ומשום הכי אין דנים דיני קרן, ורק בחצי נזק צרורות דנים דיינים דאינם סמוכים בארץ ישראל, דהוא ממון ולא קנס, וכמ"ש מרן בחו"מ סימן א' ס"ב ובסעיף ג' עיי"ש (ומ"מ גם גבי נזק של קרן, אם תפס שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין מידו, וכמ"ש שם בסעיף ה').
ושיטה נוספת אית לן בעשיית הבהמה גלליה על הפירות תמצא לרבנו חננאל, הבי"ד בשטמ"ק עלה ג' ע"א (ד"ה 'טינפה'), דהוא מדין שן דיש הנאה להיזקה 'כי אלולי שעשתה צרכיה על הפירות היתה מצטערת שנהנית' (וראה שם בשם התוס' שאנץ דהקשה ע"כ דאיזו הנאה עשו לה הפירות יותר מאשר אם לא היו שם, עיי"ש). וע"ע בשטמ"ק עלה י"ח ע"ב ד"ה 'והר' יוסף הלוי', שחילק דהיכא דהגללים לחים והוי חיבור מגוף הבהמה לעיסה הוי שן ואם יבשים שאין חיבור הוי צרורות עיי"ש. ואיך שיהיה, בפשטות בהמה שהטילה גללים דין חצי נזק צרורות לה, וכמ"ש רוב ככל הפוסקים. ומה גם דאנן בדידן בתר מרן גרירן, ודבריו בירור מיללו דהוא מדין צרורות.
ואם אכן יש לחייב מדין צרורות, אופן החיוב הוא כמ"ש בסימן ת"ג ס"א דשמים כמה נפחתו דמי הכלי שנשבר ויקח הניזק את השברים והמזיק ישלים עליהם. ובנד"ד כמה נפחת 'הפראק' ממה שהיה שווה, וע"ז משלים הניזק (ולגבי ההוצאה של הניקוי יבש נראה דגם אותה יש לחשב, דהוא חלק מהפחת. והיינו שלולא הניקוי היבש לא היה ראוי כלל ללבישה, וכעת אחר הניקוי היבש עוד ראוי מעט, רק אינו מכובד לילך כך). ואף דדברי מרן אלו איירי גבי קרן, מ"מ גם במזיק דרגל יש לחשב כך למעיין, ורק בשן השומא אחרת, ראה בסימן שצ"א ובסימן שצ"ד ואכמ"ל.
אברא דיש לדון בנד"ד, דנהי דבהמה דהטילה גללים לעיסה הוי צרורות (כמובן היכא דדרכה וכגון דדחיק לה עלמא), יש לדון אם דרכה של יונה לעשות צרכיה בכה"ג. והיכא דיושבת על עץ או חוט חשמל נראה פשוט שכן דרכה, ומעשים בכל יום דעושות צרכיהם. ולפני ביתי יש אילן שמתגוררות עליו ציפורים רבות והרכבים שחונים מתחת (יותר מיום ברציפות, שכן הן חוזרות לישון על העץ רק שעה קודם שקיעה ומתעוררות בעלות שחר לערך ומשוטטות ברחבי העיר וכן חוזר חלילה) מלוכלכים הרבה מצואת הציפורים (וגם מעשים בכל יום שקורה שמטילות צואתן ורואים זאת). אך היכא שעושה כן בתעופה הדבר צריך עיון אי חשיב דרכה בכך (או שהוא משונה, כיון שעשתה כן מביעתותא).
ושאלתי אצל כמה מפריחי יונים וכולם ענו פה אחד שזה דבר שקורה באירועים (ורק שיפגע במישהו י"ל). וביארו לי שגם אלו שמשתדלים לא להאכיל את היונים יום לפני, מ"מ הן אוכלות, כיון שיש אפשרות לאכול כשהן יוצאות לשדות (הן אינן סגורות אלא מגדלים אותן ויש להן אפשרות לצאת למרחב הפתוח), והיונים החדשות שעדין לא רגילות בזה כל כך (ואלו שאחר שנתיים רגילות ועפות ראשונות ונהנות מכך) עושות כן מפחד. והיינו, דכמה שעות הן נוסעות בחושך וטלטלת הדרך, ומעט מכים על הכלובים קודם שמפריחים אותן, ויש גם רעש גדול מהקהל מהשמחה ומחיאות הכפים, והן עשויות לעשות צרכיהן, וכדרך טבע של בעלי חיים (ואף אצל אדם יש כן מפחד, ראה במכות דדרשו בעלה כ"ג ע"א על הפסוק 'ונקלה אחיך לעיניך') שעושים כן מפחד. וגם אמרו לי שמצוי אצל יונים וציפורים לעשות תוך כדי תעופה, וא"כ ממה נפשך אי הוי דרכן, הוי רגל, ואי משום שמרוב פחד ובזמן שמשחררים אותן הן עושות כן, ונמי הוי דרכן, וא"כ שפיר חשיב כצרורות דחייב חצי נזק.
ואם היה כח אחר מעורב בה, והיינו שע"י הרוח עפה הצואה שהטילה היונה והגיעה לבגדי האדם ונתקלקלו, י"ל אי שייך לחייב מתורת מזיק דאש, דהוא ממונו שהניח וכח אחר מעורב בו (ואחר שנח ודאי דפטור, דאיש בור ולא שור בור אמר רחמנא ונפסק בסימן ת"י ס"ה). וראה בסוגיה דדליל של אדם שלא הצניעו והתיזו תרנגול של הפקר, דכתב הטור בסימן ש"צ בשם הרמ"ה דחייב מדין אש (ועיי"ש בב"ח משם המהרש"ל מש"כ להעיר בזה שאש הוא ממונו שיצא מרשותו וכו' עיי"ש, וע"ע בחזו"א בב"ק סימן י"א ס"ק י"ד) והובא על המפה בסעיף י'. ועיי"ש בביאור הגר"א ס"ק כ"א דכתב דחייב בכה"ג משום אש, וידוע דאש היינו ממונו שהזיק ע"י כח אחר מעורב (וי"ל דלולא הרוח לא היתה נופלת הצואה על בגד האדם). והנה סתם צואת היונים אפקורי מפקר להו הבעלים (ובב"ק מ"ח ע"א דסתם גללים אפקורי מפקר להו, אלא דזה לשיטת רב שם עיי"ש. והנה איתא במציעא כ"ז ע"א דגללים מפקירן למוצא האבידה, ומשמע דבסתמא אינו מפקיר להו. וראה עוד שם בעלה ס"ח ע"ב ובתוס' שם. ועוד ראה בסימן שי"ג בחו"מ ובנו"כ. מ"מ לא תקשי. חדא, דהאידנא שאני, וביותר צואת יונים אינה עשויה לתשמיש ואין הבעלים רוצים בה, ושאני מגללי בהמה).
ונ"ל דיש לחלק דבאש הוי ממונו שהזיק ע"י כח אחר מעורב, אך בצואת היונה לא חשיב ממונו ואינו חפץ בצואה. ונהי שבבור שוויתיה רחמנא כברשותו וכמ"ש בב"ק כ"ט ע"ב (ומה גם שעשה את הבור בעצמו, ואילו צואת היונה בהמתו עשתה, וי"ל). ואף אחר שהפקיר הוי תקלה שלו. אך לא מצינו דבדין אש שוויתיה התורה צואת בהמתו כשלו לענין חיוב נזיקין דאש. וכ"ש דאינו חפץ בצואה (ובצרורות, אף שאינו שלו חשיב היזק בהמתו והיינו נמי בגללים. ותו אין לדמות להיכא דהזיק שור ואדם ובור, וכמ"ש בסימן תי"ח דשאני דין בור, עיין ותבין). וע"ע בחזו"ע בב"ק סימן י"א ס"ק י"ד. ואחר ההתבוננות נראה דאין שייך מזיק דאש במה שהטילה בהמתו (אף שאינו מתכוין להפקיר), דמה דמצינו דחייב אדם באש דהניח אין חפציו במקום רוח מצויה, אין גילוי בתוה"ק ובחז"ל לגבי צואת בהמתו שהזיקה ע"י הרוח וכדומה. ודין זה דמזיק דאש שייך רק בממון של הבעלים דוקא ע"י כח אחר מעורב בו, ולא במה שבהמתו עשתה וע"י כח אחר. ואם היה דין כזה היה צריך להשמיענו. ואיך שיהיה, בנד"ד איירי שלא היו רוחות, וצואת היונה הגיעה ישירות מהיונה ללא כח אחר מעורב בה.
ותהילות לאל בלמדי מצאתי שכ"כ להדיא התוס' בב"ק עלה כ"ב ע"א ד"ה 'לאו ממונו' דעל אש כלבו לא חייבה התורה. ושם הקשו מבור דאצטריך למעוטי איש בור ולא שור בור, וכתבו דמ"מ פשוט לגמרא דמשום איזה דרשה פטור על אש דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר עיי"ש. ואיך שיהיה, בנד"ד איירי שלא היו רוחות וצואת היונה הגיעה ישרות מהיונה ללא כח אחר מעורב בה.
ותו יש לדון אם היונה הטילה את הצואה ואח"כ הגיע לשם האדם. וראה במכות ח' ע"א 'ת"ר ומצא פרט לשהמציא עצמו דפטור'. והתם הדין הוא דאדם שזרק אבן, ואחד היה כבר שם, זה הזורק שלא ידע חייב גלות. ואם אח"כ הוציא הלה את ראשו, פטור הזורק. וכ"ה בב"ק עלה ל"ג ע"א (ונפסק ברמב"ם ראה בפ"ו מהלכות רוצח ה"ח והלכה ט'), והנה נלמד מהפסוק. ויש לומר דהוא גזירת הכתוב, וא"א ללמוד מדין זה. ומאידך גיסא יש לומר דלולא הפסוק, בכל גוונא היה לחייב, אלא דיש לחלק דהיינו דוקא בדיני גלות שחייב בשוגג ה"א דגם זה חשיב שוגג. אך שאר מילי פשוט שאם אדם הכניס עצמו למקום הנזק דפטור המזיק, ומצד הסברא נראה דבכה"ג דאדם הביא עצמו למקום שהנזק מצוי וקיים דפטור המזיק. ולמעשה הדברים מפורשים אצל רבינו הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ"א הי"ט דדין זה גם גבי נזיקין, דכתב 'הזורק אבן ולאחר שיצאת מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו'. ופסקה מרן בסימן ת"כ ס"ל. ואיך שיהיה בנד"ד כבודו עמד על עומדו בשעת המעשה.
ולגבי את מי יש לחייב, פשוט וברור דאת בעל האולם אין לחייב, שהוא רק נתן רשות ואין זה שייך לגבי דידיה. ואף בעלי האירוע שהזמינו את מפריח היונים, הרי הם הזמינו את שירותיו ואין להם בעלות על היונים. ולגבי מפריח היונים שהן בבעלותו, יש לדון. הנה בסימן ש"ע ס"א אמרינן שהמשלח יונה ומביא משובך אחר הוי גזל מדבריהם, וראה שם בסמ"ע ס"ק א' שאינו קנין גמור דמעלמא באו לשובך שלו. אולם בנד"ד בעל היונים הנ"ל הן שלו, והוא מגדלן ומאמנן וחוזרות אליו אחר שפורחות ומכך מתפרנס, ובכה"ג נראה דהם בעלים גמורים שלו (ומ"מ היכא שמגדלם אך הן באו מעלמא והזיקו נראה דאינו חייב לשלם). וכדרכי ביררתי עד היכן שידי משגת, ושאלתי למפריחי היונים, ואמרו לי שביונים אין דרך לבנות שובכים ועי"כ מגיעות יונים (ויש ציפורים ממינים אחרים שכן יש דרך בכך), אלא קונים מאנשים (שמגדלים אותן או שצדים להקות ולוקחים את היונים הלבנות ומשחררים את השאר), ואח"כ היונים מתרבות. והם בעלים גמורים על היונים.
קושטא קאי, שנזקי שן ורגל שייכים רק ברשות היחיד ולא ברשות הרבים, וכמבואר בסימן שפ"ט סט"ו (וראה בסימן ש"צ ס"ג שמשלם מהיפה שבנכסיו. והיינו אף שאין הבהמה המזיקה שווה את כל הנזק, הוא משלם מכיסו עיי"ש בסמ"ע ס"ק ח'). וראה להרמב"ם פ"א מהלכות נזקי ממון וה"ח 'הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה אם בשן ורגל הזיקה כדרכה ה"ז פטור מפני שיש לה רשות להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה'. ובהלכה ט' 'היתה חצר של שניהן מיוחדת לפירות ולא להכניס בה בהמה והכניס שם אחד מן השותפין בהמתו והזיקה חייב אפילו על השן והרגל'. ופסקה מרן בסימן שפט סי"א והלאה.
והנה לנד"ד, הרי חצר זאת אינה של האורחים וגם אינה של בעל הבית אלא של בעל האולם. ואת"ל שמשכיר בעל האולם לבעלי האירוע את החצר ונותן רשות להיכנס לשאר האורחים, א"כ הוי כחצר של שניהם (והיינו כל היכא שיש רשות להיכנס ולהכניס את הצריך לו חשיב כחצר השותפין שלהם יש רשות, ולגבי דידהו הוי רשות היחיד לענין נזקי שן ורגל, וראה בסימן שפ"ט סט"ז דקדק ותבין). והנה לגבי להכניס היונים נותן האולם לבעל האירוע לעשות כחפצו, שזה חלק משירותיו. וא"כ יש לבעל האירוע רשות להכניס את היונים, והרשות בכללה נתונה לבעל היונים, והרי זה מכניס ברשות. כך שאם דרך היונה לעשותה צרכיה בזמן מעופה הוי צרורות מדין רגל, ופטור בעל היונים, ואם אין דרכה הוי שינוי וחייב מדין קרן, שאין דנים כיום. וכבר העלנו לעיל דבכה"ג דרכה של היונה לעשותה צרכיה.
תבנא לדינא. אדם שהגיע לאירוע ובאירוע הייתה הפרחת יונים, ואירע שאחת היונים עשתה את צרכיה וטינפה את בגד אחד הנמצאים, כיון שיש לבעליה רשות להכניסה, ודרך ההיזק הוא בצרורות (כיון דדרכה בכך), שהוא מדין רגל שפטור היכא שיש לו רשות להיכנס, א"כ הכא שעשה ברשות אין הניזק יכול לתבוע לבעל היונים.
זה מה שיש להשיב כמסת הפנאי.
ע"ה השלו"ם ס"ט.
♦ ♦ ♦