מחבר שו"ת אבני דרך י"ח חלקים
חטף ברכה בשבע ברכות
מעשה אמיתי אירע שבוע שעבר בחופה שהכריזו ברם קול שם של רב שיברך את ברכת אשר יצר את האדם בצלמו. ניגש אדם אחר חטף את הכוס ובירך בלי רשות את ברכת אשר יצר. המסדר קידושין שהיה במקום הורה לברך שוב את ברכת אשר יצר. ונשאלנו, האם זו ברכה לבטלה.חטף מצווה
בתחילה חשבתי כי דינו של המברך כדין חטף מצווה, וממילא הברכה שבירך תקפה, אך עליו לפייס. ואם בירכו שוב את הברכה הוי ברכה לבטלה. ואבאר בקיצור, הגמרא במסכת בבא קמא (צא, ב) אומרת: "תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי לברייתא כל כמיניה א"ל איסמייה א"ל לא תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין ליה דא"ל אנא בעינא למיעבד הא מצוה. דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים". וכן מצינו בגמרא במסכת חולין (פז, א): "תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסנו. מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים".דין זה פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (ז, יד) וזו לשונו: "וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט. חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים[2]", וכן פסקו ראשונים רבים, ומדבריהם עולה דזהו קנס. וכן איתא בריא"ז (ד, טו. מובא גם בשלטי גבורים אות ג), רבינו ירוחם (אדם טו, ד) ובדברי המאירי (חולין פז, א). אולם יש ראשונים שציינו דזה דין ולא קנס, וכן מובא בדברי הרי"ף (בבא קמא לב, ב), הרמב"ן (חולין פז), הרא"ש (בבא קמא ח, טו) והר"ן (חולין כט, א בדפי הרי"ף).
הנפקא מינה הגדולה לשאלה האם זהו דין או קנס היא האם ניתן לדון זאת כיום.
הטור והשולחן ערוך (חושן-משפט שפב, א) הביאו דין זה להלכה (כמו לשון הרמב"ם). נראה דניתן לדייק מהטור דהוא סובר דזהו קנס, שכן במקרה שחטף אחד מחבירו המצווה וכיסה את הדם במקומו המובא ביורה דעה (כח), נקט הטור שאין גובים זאת בזמן הזה. יתרה מכך, מצינו שראשונים רבים נקטו דאם תפס (המצווה) אין מוציאין מידו, ועל פניו זהו ככל דיני קנסות, כמבואר בגמרא בבא קמא (טו, ב).
הסמ"ע (שם, סק"ז) כתב דיש חילוק בין כשחטף הברכה ממי שמחוייב בברכה, כגון אב החייב למול את בנו, לבין מי שחטף ממי שאינו מחוייב בה יותר מאחרים. ולפי זה כיוון שאין חיוב לאחד על חבירו, אלא השבע ברכות הן חובה של הציבור הנוכח באותו מעמד, ממילא לא נוכל לחייב את החוטף דבר. דזהו חיוב על כולם, ועיין בתוספות (חולין פז, א ד"ה 'וחייבו') שכתבו: "ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה".
וראיתי שכתב הסמ"ק (מצוה קנו): "ואם כסהו חייב ליתן לו י' זהובים, אף על פי שאין אנו דנין דיני קנסות, מכל מקום אנו למידין כי לא טוב עשה וצריך לפייס חבירו". דברים אלו הובאו בט"ז (יורה-דעה כח סק"ח). ועיין עוד בדברי הפרי מגדים (שם) שציין ש"צריך על כל פנים לפייסו שביטל חבירו מהמצוה". בשו"ת בית שערים (אורח-חיים שנה) העלה לחלק בנידון, וזו לשונו: "כיסוי ומילה והריגת שור וקציצת אילן ובהמ"ז והמצוה על כל ישראל או בבהמ"ז על ג' או על עשרה ויותר שיעשה אחד מהם מצוה זו ואחד מהם יש לו קדימה במצוה זו ובא חבירו וחטף ממנו המצוה אז צריך לשלם י' זהובים לפי שביטל חבירו ממצותו והוא עשה אותה מצוה שזכה בה חבירו אבל במצוה שכאו"א מישראל מחויב לעשותה כמו תפילין... א"צ לשלם י' זהובים". ועיין עוד בהרחבה בזה בשו"ת המהר"ם שיק (יורה-דעה שכח) ובשו"ת דברי בניהו (כא, צב).
בספר חבל נחלתו (ח, מו) הסתפק האם הקנס בחטיפת מצוה הוא מפני שקיים את מצוותו של חברו או בעקבות שהפסיד אותו מעשיית מצווה. ועיי"ש בדבריו שהביא את דברי שו"ת ציץ אליעזר (ה, כה פרק כח אות ב. טו, לה): "אבל במצוה שאדם עושה ויעשה מה שייכות בה לחבירו לזכות בה, ואם מתורת שכר, שכר מצוות בהאי עלמא ליכא וכו' ומה דאמרינן במונע מצות עשה מבעליו דצריך לשלם י' זהובים היינו דוקא מתורת קנס דצערי' לחבריה שבטלו מעשות מצות עשה שהוא ראוי לעשות, אבל לא שכר המצוה וכו' יעו"ש, ובנוגע לתשלום י' זהובים ומכירת מצוות יעוין מ"ש בזה עוד השלטי הגבורים שעל הרי"ף סו"פ החובל ומג"א או"ח סי' ש"ו ס"ק ט"ו, ויש"ש ב"ק שם סי' ס' עיי"ש, והדברים ארוכים", ועיין עוד בהסתפקות זו בשו"ת משנה הלכות (ט, רפ). ועיין עוד באריכות בחבל נחלתו (יד, א).
אגב, בתוספות (בבא-קמא צא, ב ד"ה 'וחייבו'), כתבו: "ומעשה באחד שקראו הש"ץ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא, ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות. ואין נראה לר"י טעם זה, דאם כן למה חייבו ר"ג עשרה זהובים. ועוד פטרו ר"ת משום שיענה אמן, וגדול העונה אמן יותר מן המברך. ועוד אמר ר"ת דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס כדאמר לעיל (פד, ב)".
♦
חובת הציבור
אגב, יש שאלה האם השבע ברכות הן של החתן או של הציבור. ואחת הנפק"מ בזה היא אם החתן אמר שלא כיוון לצאת בברכה של מי שחטף.דעת רוב הפוסקים שהשבע ברכות הן חובת הציבור לברך את החתן והכלה. ואין בזה דין שהחתן יצא ידי חובה. כלומר, הברכות אינן שייכות לחתן והמברך אינו שלוחו. וכ"כ בשו"ת חיים שאל (ב, לח) בשם ספר מעשה רוקח (והובא במנחת שאול על הלכות ומנהגי חופה וקידושין עמוד סה) שאין ראוי שהחתן יברך בעצמו בשבע ברכות, לפי שהשבע ברכות הם שבח לשם יתעלה וברכה לחתן והכלה וישראל, ולכן הראוי שיברך אותם הגדול שבנמצאים, ואין ראוי שיברך אותם החתן לפי שהם ברכה לו, ואין ראוי שיברך אדם ברכה כזו לעצמו, והרמב"ם כעס על החתן שבירך ברכות אלו לעצמו, כן כתב רבי' אברהם בן הרמב"ם (וע"ע בספר ברכת אברהם עמ"ס פסחים קב, ב בשם הגרי"ז).
וכן הובא בשו"ת יביע אומר (ה אבן-העזר ח): "וכ"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם, והובא בריש ס' מעשה רוקח (ח"א ד"א ע"ד), שצריך החתן לברך ברכת אירוסין בעצמו, שברכת המצות היא, משא"כ שבע ברכות של נישואין אין החתן רשאי לברכם, אלא גדול הנמצאים שם, שאינם אלא ברכות השבח. ואבא מארי כעס על חתן שבירך ז' ברכות לעצמו, ואמר שסיבת כעסו הטעם שזכרתי". וכ"כ כי החתן אינו יכול לברך את הברכות, ערוך השלחן (אבן-העזר סב, סק"ט), השדי חמד (מערכת חתן וכלה אות יח), החופת חתנים (ט, י), שו"ת מנחת יצחק (ג, קיד), הנישואין כהלכתם (יד, פט), הנטעי גבריאל (צט, א) ועוד.
היינו, שהברכות אינן שייכות לחתן, והמברך אינו צריך שיהיה שלוחו (וכן גם דעת התימנים, וכפי שכתב לי הגר"ר הלוי ערוסי כי "שבע ברכות אינן תלויות בכוונת החתן"). וכן נראה לדייק גם מדברי הפתחי תשובה (אבן-העזר סב, סק"ז). וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ט, רלד) דהוי הברכות על הציבור (ועיין בשו"ת שבט-הלוי ח, רעג). וכן נקט בשו"ת הר צבי (או"ח א, מד) "שהיא מצווה על הנוכחים". וכן ניתן לדייק מערוך השולחן (סב, לז) שכתב: "כיון שאותם שבשארי הבתים התחילו לאכול כשהתחילו אותם האוכלים עם החתן ולאו דווקא ברגע אחד אלא כלומר שכולם באו בשביל השמחה אך מפני דוחק המקום נפרדו בפ"ע לחדרים אחרים וכולם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים כיון שאוכלים כולם מהסעודה שהתקינו להחופה וכיון שכולם אין ביכולתם לשמוע הברכות מפי המברך בשולחנו של החתן לכן יברכו בפ"ע השבע ברכות, ואף על גב דהחתן והכלה לא ישמעו הברכות מפי אלו מ"מ אין זה כלום דזה שנהגו להביא גם את הכלה לשמוע הברכות אין זה לעיכובא אלא מנהג יפה לפי שהברכה היא על הצלחת שניהם, ראוי שיעמדו לשמוע את הברכות אבל אין זה לעיכובא".
כלומר, מדבריו עולה כי החתן והכלה אינם חייבים לשמוע את השבע הברכות, שכן עיקר חיוב הברכות מוטל על הציבור, לברך להודות לה' על הבריאה של חתן וכלה. וכן כתבו גם בשו"ת התעוררות תשובה (ב, פא) ובתבואות שור (יורה-דעה א, סקנ"ט) שעיקר חיוב הברכות מוטל על הציבור.
ולפי זה אף שחטף ברכה, אין לחזור ולברך את אותו ברכה שוב, דהרי זו ברכה של הציבור ואין זה משנה מי מברך אותה (וכן כתב לי הרה"ג רצון הלוי ערוסי: "אין לחזור על הברכה. הברכה היא ברכת שבח, ולכן אף שנחטפה היא נאמרה"). ולכאורה מדברינו עד כה עולה כי אם מברך שוב את הברכה שנחטפה, הוי ברכה לבטלה.
ולא אכחד להזכיר כי יש שדייקו משו"ת נודע ביהודה (תנינא א) דהחיוב של הברכות הוא על החתן. דאחר שהנוב"י דן בברכת האירוסין כתב: "אמנם חרש שנשא חרשת ודאי לדעתי אין כאן ברכה ואפ"ה מקרי נישואין כמבואר ביבמות בפרק חרש במשנה ב' אחין חרשין נשואין לשתי אחיות חרשות". מדבריו משמע דאם לא שמע החתן ברכת נישואין לא יצא ידי חובה, שכן הברכה חובת החתן (אלא דחלו הנשואין גם בלא ברכה, דהברכה אינה מעכבת). כדעה זו כתב לי הרה"ג בן ציון יעקב הלוי ואזנר: "הדבר פשוט שדינו כחוטף מצוה, על כל פרטיה (עיין חו"מ סי' שפב). ובוודאי שייכא (הברכה) לבעליה היינו החתן והמחותנים, וכדקיי"ל במילה ופדיון הבן עיין שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' נז). ומאחר שעשאה ברבים, בייש וציער את החתן והכלה בעודם תחת חופתם ובייש הרב שנתכבד האמיתי, וודאי דינו כרשע (וגרם לטירחא דציבורא וכו' דינו כרשע) - חש"ו, שברכתו אינה ברכה".
אולם על דברי הנוב"י השיג בשו"ת אגרות משה (ח"א אבן-העזר פז) וזו לשונו: "הנה ברכות אירוסין בחרש וחרשת ודאי הנכון כהנוב"ת אה"ע סי' א' שאין לברך וכן הביאו בחדושי רעק"א בריש סי' ל"ד וסובר כן. אבל פשוט לע"ד שהוא רק בברכת אירוסין משום דלהרמב"ם פ"ג מאישות הכ"ג הוא ברכה על מעשה מצות קידושין כמו בכל המצות שעל העושה לברך ומנהגנו שאחר מברך הוא כדי שלא לבייש מי שאינו יכול לברך כדאיתא בב"ש סק"ב שלכן צריכין החתן והכלה לצאת בשמיעתן וכיון שאינם שומעין אינם יוצאין בברכה זו. אבל ברכות נישואין צריך לברך גם בחרש וחרשת כי ברכות נישואין מעולם לא ניתקנו דוקא על החתן והכלה אלא על כל המסובין בעת הסעודה והנמצאים בשעת הנישואין ולכן אף כשהחתן והכלה הם חרש וחרשת ואין יוצאין בהברכות מחוייבין כל הנמצאים שם לברך ולכן ברכות נישואין צריך לברך".
כלומר מדברי האגרות משה עולה כי החיוב בשבע ברכות הוא על הציבור ולא על החתן, וממילא יש לברך גם אצל חרש ברכות אלו (בניגוד לברכות האירוסין). וכן הורה גם בשו"ת שבט הלוי (ח, רעז) כאגרו"מ דיש לברך ברכת נישואין בחתן חרש.
♦
ברכה בכוח
ואולי הוי כמי שבירך בכוח שאין עונים אחריו אמן, ואז אין זו ברכה לבטלה שחזר אחר ובירך ברכה זו. שכן פסק הרמ"א (או"ח נג, כב): "וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות, אין עונין אמן אחר ברכותיו (בנימין זאב סי' קסג, ואגודה פרק כיצד מברכין)". וביאר שם העטרת צבי (סקל"ה) כי "אין עונין אמן אחר ברכותיו. שנאמר (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה' ", וכ"כ גם הגר"א דאין זה מברך אלא מנאץ, ואסור לענות אמן אחריו. וכן הורה המשנה ברורה (נג, סקס"ו) וכן פסק בערוך השלחן (נג, כב): "ואסור לאדם להתפלל בלא רצון הצבור. וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות - אין עונין אמן אחר ברכותיו". ולכאורה יוצא מכאן כי חטף ברכה ובירך שלא בהסכמת בעלי השמחה ובדרך אלימות, ברכתו היא ברכה לבטלה ולא יוצאין בה ידי חובה.ולפי"ז לכאורה טוב עשה המוזמן שחזר לברך את הברכה, מפני שבעלי השמחה והקהל לא יצאו יד"ח בברכה שבירך הקופץ בראש, ואין מנוס מלברך שוב.
וכ"כ לי הרה"ג שלמה דיכובסקי: "שבע ברכות מברכים לכבודם של החתן והכלה ושל הציבור. אמירת ברכה בחטיפה אלימה אינה לכבוד, אלא לביזיון. זו ברכה יתומה ללא חתן וכלה וללא ציבור, ולדעתי לא יוצאים בה כלל ידי חובה. ראוי שלא לענות אמן, ולכבד אדם אחר באמירת הברכה פעם נוספת".[3]
אלא דהובא בגליון מעדני כהן (165) מהגר"נ קופשיץ, בהאי לישנא:
הכא נמי בנידון דידן שבירך אחד אחת מברכות הנישואין שלא ברשות, בין אם נימא דהברכות שייכי לחתן והכלה בין אם נימא שהברכות שייכי לכל הציבור, מ"מ כיון שבירך שלא ברשות הרי זה בכלל דברי הרמ"א שאין עונין אמן אחר ברכותיו, והיינו שאין ברכתו ברכה, וא"כ מהאי טעמא לכאו' לא יצאו יד"ח וצריכים לברך שוב אותו ברכה. אולם... לפי המבואר בתוס' בחולין י"ל דהכא לא הוי בוצע ברך ניאץ ה', דהנה בגמ' בחולין (פז, א) מבואר דאם חטף מחבירו ברכה הוא חייב לו עשרה זהובים.
ובתוס' (שם ד"ה 'וחייבו') כתבו דאחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור מעשרה זהובים וכו' משום דכולם חייבים בקריאת התורה, וכן פירש ריב"א, ואפילו עמד במקום כהן וכו'. וכ"כ באור זרוע (הל' כיסוי הדם סי' שצט) וז"ל "והיכא ששליח צבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדימו שמעון. פר"ת וכן ריב"א דאין לו עליו כלום. שכולנו חייבין לקרות בתורה, ומשום שקראו שליח צבור לא זכה בברכה יותר מאחריני".
ומבואר דכיון שכולם חייבין בקריאת התורה אע"פ שקרא השליח ציבור לאחד שיקרא אם אחר קרא במקומו לא חשיב שחטף לו כיון שכולם חייבין בקריאה וגם הוא בכלל הציבור, א"כ הכא נמי לעניין ברכת הנישואין אם נימא דהברכות שייכי לכל הציבור שעומדים שם כשאחד מברך שלא ברשות לא חשיב שגוזל את הברכה ולא הוי בכלל בוצע ברך ניאץ ה'.
אולם סברא יפה כתב לי בזה ידידי הגר"א מחפוד (מח"ס שו"ת ברית הלוי), דגדול העונה אמן יותר מן המברך, וממילא זה שחטפו ממנה את הברכה לא הפסיד כלום. ועיין בדבריו המלאים בהערה ובמה שביאר דין החוטף ברכה ועניה אחריו.[4]
♦
הלבנת פנים
ועדיין ליבי נוקפני, דאם קוראים לאחר שיברך שוב ברכה זו, הרי מלבינים את פני החוטף ברבים, והוי שפיכות דמים. וכידוע הלבנת פנים הוי מהדברים החמורים ביותר. ושנינו במסכת אבות (ג, יא): "רבי אלעזר המודעי אומר... המלבין פני חברו ברבים... אין לו חלק לעולם הבא", וכן איתא במסכת כתובות (סז): "א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (וכעין זה במסכת ברכות מג). ומבואר בגמרא במסכת בבא מציעא (נח) כי כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים.ומבואר במדרש תנחומא (פרשת ויגש סימן ה): "ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי אלא כך אמר יוסף בלבו מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים". ואומרת הגמרא בבא מציעא (נט) כי אף שהבא על אשת איש מיתתו בחנק - יש לו חלק לעוה"ב, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. וה"ה הכא, אף אי נימא דהברכה שבירך הראשון לא היתה רצויה, עדיף שלא יברכו כעת עוד ברכה, ממה שילבינו את האדם שחטף הברכה.
ודין זה נפסק להלכה, והכי כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ו, ח): "מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". וכן שנה בהלכות חובל ומזיק (ג, ז), וכן פסק השולחן ערוך (חושן-משפט תכ, לט): "וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא". וממילא מאחר שכבר בירך האדם ברכה זו, אם יכריזו לברך שוב ויברכו שוב, אין לך הלבנת פנים גדולה מזו (וע"ע בשו"ת יביע אומר ו יורה-דעה יג אות יב).
ובייחוד דיתכן דהאדם שחטף את הברכה עשה כן בשוגג ומחמת איזו טעות בשיקול הדעת או בלבול או רוח שטות שעברה עליו, וכי בעבור זה יהא מותר ח"ו לשפוך דמו, חלילה חלילה.
אולם עדיין יש לגשת בסתר לאדם שחטף ברכה ולהוכיחו, וכפי שכבר בספר המצוות הקצר (לא-תעשה עט): "מצות לא תעשה שלא לבייש את חבירו. שנאמר (ויקרא יט, יז): 'ולא תשא עליו חטא'. וכל שכן ברבים, ועון גדול הוא, ואמרו חז"ל (בבא מציעא נט, א): 'המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא'. לפיכך יזהר שלא לבייש קטן וגדול, ולא יקראהו בשם שהוא בוש ממנו. ודוקא בדבר שבין אדם לחבירו, אבל במילי דשמיא, אם לא חזר בו כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו ברבים עד שיחזור למוטב" (וע"ע ברמב"ם בהלכות דעות ו, ז-ח).
ולפי זה מכיוון דפשוט וברור דע"י זה שיברכו כעת שוב את הברכה, החוטף יושפל עד עפר, אנן סהדי שבדיעבד בעלי השמחה מתרצים בברכתו[5], שלא יתכן שיעשו עוון גדול כזה בעת חופתם, בזמן שכל עוונותיהם נמחלים, וממילא, מאחר שמסתמא נתרצו, נמצא למפרע שבדיעבד כולם יצאו יד"ח בברכה. ולפי דברינו עולה כי על הרב שהורה שם לברך שוב, שגה בדין, דעברו על עוון המלבין פני חבירו ברבים החמור. וע"ע בזה בדברי בעל שבט הקהתי בקובץ הישר והטוב (ז תשס"ט עמוד רנט) בקובץ אור ישראל (לד, תשס"ד עמוד צז) בדברי הגרמ"מ שפרן.
אלא דיש ליישב ע"פ דברינו, כיצד פסק הרמ"א (או"ח נג, כב) כי המתפלל בחזקה אין עונים אמן על ברכתו (ולא עונים אמן על הקדיש) הלא זה מלבין את פניו שלא עונים אחריו אמן. וי"ל כי הרמ"א מדבר על חצוף ידוע או כגון שהתרו בו להדיא, ומחציף להתפלל כנגד דעת הקהל, וכיון שחטא על עצמו, מותר לביישו ואין עונין אחריו. משא"כ בנד"ד שקרה מקרה, מהר, בזה אין להשפיל כבודו, ואפשר שעשה טעות בשיקול הדעת.
♦
שוטה
אולם יש להוסיף על דברינו כי אם האדם שחטף את הברכה ידוע לכל דהוא שוטה גמור, בזה וודאי דלא יצאו ידי חובה, וצריך לברך שוב את הברכה שחטף ובירך השוטה. שכן כתב הרמב"ם בהלכות עדות (ט, ט): "השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצוות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הר"ז פסול ובכלל השוטים יחשב", והוסיף הרמב"ם (שם הלכה י): "הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכון הדעת בכתב".אחר כותבי את התשובה, שמחתי לראות כי כיוונו לדעת גדולים. שכן מצאתי שהגריש"א זצ"ל נשאל (מובא בספר ציוני-הלכה, הלכות נישואין עמוד קסו) לגבי חטף ברכה בחופה, והשיב: "גנב?! אינני רואה סיבה למה לא טובה הברכה שלו". ועיי"ש בהערה יט דכתב הגרב"צ קוק כי יל"ע ע"פ דברי הרמ"א במי שמברך בחזקה ודרך אלמות, וביאר "ושמא דווקא בחזרת הש"צ נאמר דין זה שביסודה נתקנה להוציא את הציבור ידי חובה". וכן הורה גם בעל שו"ת דברות אליהו במכתבו אלינו, וסיכם: "הואיל ושבע ברכות הם ברכת השבח ולא מוטלים על החתן והואיל וכבר אחד אמר את הברכה, אין מקום לחזור עוד עליה. אולם החוטף הזה אין רוח חכמים נוחה הימינו".
♦
העולה לדינא: אדם שחטף כוס בשבע ברכות ובירך בלי רשות את אחת הברכות. אין לקרוא לאדם שהיה מיועד לברך ברכה זו שיברך ברכה זו בשנית. ויצאו יד"ח במה שבירך האדם שחטף. אך על הרב להוכיח בסתר ולגעור בנזיפה גדולה את החוטף.
♦ ♦ ♦