ותשלח את אמתה - דאישתרבב אישתרבובי
נאמר בשמות פרק ב פסוק ה: "ותֵּרֶד בַּת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל־הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל־יַד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת־אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶֽהָ". בביאור המילה אמתה נחלקו תנאים במסכת סוטה (דף יב ע"ב): "ותשלח את אמתה ותקחה - ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר: ידה, וחד אמר: שפחתה. מ"ד ידה, דכתיב: אמתה; ומ"ד שפחתה, מדלא כתיב ידה[2]". שואלת הגמרא: "ולמאן דאמר ידה, ליכתוב ידה! הא קמ"ל, דאישתרבב אישתרבובי, דאמר מר: וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה; וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב: שני רשעים שברת, ואמר ריש לקיש: אל תיקרי שברת אלא שריבבתה".על דרך הפשט[3] כתב הבכור שור שיש עדיפות לפרוש שפחתה: "שפחתה, שאם היתה יד שלה היתה האלף פתוחה והמ"ם דגושה". מאידך העיר האלשיך: "אמרו רבותינו ז"ל (סוטה יב ב), שנשתרבבה אמתה כמה אמות. ואפשר הזקיקם לזה, אומרו את אמתה ולא אמר ותשלח את ידה כמד"א פן ישלח ידו (בראשית ג כב), וישלח ירבעם את ידו (מלכים א, יג ד)".
בדעת זקנים מבעלי התוספות הוסיף על מ"ד אמתה: "ולמד"ר אמתה היה לו לכתוב ידה הא קמ"ל שנשתרבב אמתה עד ששים אמות", והוסיף: "ורמז לדבר כי מן המים משיתהו [נ' דמן המים וי'] דמשיתהו יתרים הם הרי ששים". והמהרש"א [חידושי אגדות מסכת מגילה דף טו עמוד ב ד"ה העמידו] הוסיף רמז נוסף: "ואמר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה דמרישא דהאי קרא ותרד בת פרעה וגו' ותשלח וגו' יש ס' אותיות". הרי שלפרוש זה יש סיעתא מהפשט ומהרמז.
אלא שנשאלה עליו שאלה: "הנה באמת קשה הגם שנעשה לה נס כדי שתיקח את תיבת משה... אבל האיך עלתה על דעתה לשלוח זרועה למקום שאין היד שולטת שם" (שיח שרפי קדש ב, תמ"א), וכמה תשובות ניתנו לה. ננסה לעמוד על ההבדל ביניהן.
בספר חלק יעקב לרי"ל בנדזאמין תירץ בשילוב בין שני הפירושים: "רש"י מפרש שני פירושים ואני אומר שחדא היא, כי בת פרעה רמזה לשפחתה בידה שתקח את התיבה ליטול בעצמה, ולולי זאת קשה איך סמכה לכתחילה על נס, שהושיטה את ידה ליטול בעצמה, שראתה שהתיבה רחוקה ממנה, ועוד למה רצתה לכתחילה ליטול בעצמה, הלוא היו אצלה השפחות, ולדברנו יתורץ הכל, שהיא הושיטה את ידה רק לרמז להשפחה שתיטול ותושיט לה, ותיכף עשה הקב"ה הנס הזה: וזהו ותשלח את אמתה, ותקחה - היא בעצמה, ומדלא כתיב שפחתה וכתב אמתה, דרשו שנשתרבבה ידה אמות הרבה". משמעות דבריו היא שאכן לא שלחה ידה להבאת התיבה שכן אין שום סיבה שתחשוב שתגיע לשם. אולם רוב המיישבים צעדו בדרכים אחרות שיש בהן מן המשותף, אולם אינן זהות כפי שיתבאר.
♦
השמועות בשם רש"ב מפשיסחא
בשיח שרפי קדש (הנ"ל) כתב בשם רש"ב מפשיסחא: "אמר דאם אדם חושק בדבר לעשותו אפילו הוא דבר רחוק ממנו, מחמת גודל החשקות בדבר זה נראה בעיניו שהוא קרוב אצלו", וסיים: "והבן שהוא לימוד גדול"[4].בספר דבש וחלב (שמות ל"ט ב קראקא תרע"א) הובאה תשובתו של רש"ב בנוסח אחר: "יש ללמוד מכאן תועלת גדול בעבודת ה' שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב אף שיראה מראש דלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו, דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו ונפשו אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו, והקב"ה יעזרהו על דבר כבוד שמו לברך על המוגמר, וכמו שאמרו ז"ל המתחיל במצווה אומרים לו גמור, וכן כאן היא עשתה את שלה לשלוח ידה עכ"פ אמה אחת ונעשה לה נס...".
ואין שני הנוסחים שווים, שכן בעוד שלפי הראשון מדובר על תחושה של האדם הנובעת מחשיבות הדבר בעיניו, לפי הנוסח השני מדובר בתובנה רוחנית שיש לעשות את שביכולתך אף כאשר לא נראה שהדבר יועיל.
♦
האם רק יהודי נוהג כך?
ביטוי להבדל בין שתי השמועות, נמצא בדברי שני גדולי ישראל. בספר אש דת (חלק ו עמוד ר"פ) לאדמו"ר מאוזרוב כתב כעין הניסוח הראשון: "הרה"ק הר"י מווארקי זצ"ל אמר על מה שאמרו... כן אתה מוצא באמתה של בת פרעה שנשתרבבה ידה... וכן אחשורוש הושיט את שרביטו לאסתר המלכה והמלאך מתח את השרביט לאורך גדול עד שהגיע לאסתר המלכה, וקשה למה הושיט אחשורוש את השרביט בו בזמן שבידיעתו לא יוכל להגיע עד אסתר בשום אופן, וכמו"כ בת פרעה איך הושיטה את ידה... הלוא... לא ידעו דיעשה להם נס- ומזה אנו לומדים דבדבר שהאדם משתוקק לעשות אינו מביט על אי יכולתו וריחוקו מן הדבר". השוואת אחשורוש לבת פרעה מחדדת את הנקודה שמדובר כאן בתופעה טבעית ולא במדרגה רוחנית. דברים אלו דומים, אם כי לא זהים, לשמועה הראשונה בשם רש"ב שלאדם נראה הדבר קרוב.לעומת זאת, בשם הגרי"ש אלישיב (דברי אגדה עמוד קל"ג) נמסרו הדברים הבאים. על הפסוק ותשלח את אמתה ותיקחה כתב רש"י בשם חז"ל את אמתה את ידה, ונשתרבבה אמתה אמות הרבה, ועה"פ "ותלך לרחוץ על יד היאור" אמרו חז"ל סוטה י"ב, ע"ב "מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה". שואל הרב אלישיב : "מנין לנו שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה, הלוא אילו היינו רואים אותה יורדת בימות החורף לשבור את הקרח, היינו יכולים לתלות שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה, אבל לפי החשבון שנולד בז' אדר, היה החודש השלישי סיון כחום היום, וא"כ מנין לנו שהיתה זו רחיצה יוצאת מן הכלל?". ותשובתו מלמדת שמעשה בת פרעה לא היה טבעי, כחלק מהטבע האנושי: "אלא שהרי ע"פ דרך הטבע לא היתה יכולה להגיע אל התיבה ולמשותה מן הנהר, ואעפ"כ הושיטה ידה, ונעשה נס ונישתרבבה ידה, זוהי מדת ישראל – בבוא עת שצריכים לעזרתו להציל את מי שזקוק להצלה, לעזור ולבנות ולחזק את התורה, והוא עומד מנגד כי ידו קצרה מלהושיע, אז לא יקרה שום ניסים, ויישאר העניין נעזב ופרוע. אבל אם יתן את ידו, או אז תשתרבב ידו ולא ידע בעצמו מאין בא לו האומץ הזה. וכל זה מאותו הכוח של הבא ליטהר מסייעין בידו ופתחו לי פתח כחודו של מחט - והנהגה זו, שהושיטה את ידה למרות שבדרך הטבע לא היה בזה תועלת, זו הוכחה חותכת שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה". והבנתו דומה לשמועה השניה בשם רש"ב: "דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו", דבר שאינו תופעה טבעית כלל אנושית.
חיזוק להבנת הרבי מאוז'רוב מצוי לכאורה בדברי הגמרא מגילה (דף טו ע"ב), המשווה בין אחשוורוש ובת פרעה: "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה, אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה: אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט... במתניתא תנא: על ששים. וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים. דכתיב שני רשעים שברת, ואמר ריש לקיש: אל תקרי שברת אלא שריבבת". נראה שהרב אלישיב יסביר שהגמרא השוותה רק בתאור הנס שהיה, אך לא בשאלת האדם הפועל ושיקוליו. ואכן הגמרא כלל לא מזכירה את אחשורוש אלא את השרביט. נראה שהבנה זו בדברי הגמרא עולה גם מדברי המהר"ל (גבורות ה' פרק יז): "ונראה כי מה שאמר וכן אתה מוצא בשרביטו של אחשורוש וכו' לומר, כי הדברים המשמשים להתפשטות כמו היד וכמו השרביט העשוי להושיט וכן שני רשעים מתפשטים ברשעתם כאלו הם רוצים לאכול בני אדם, לכך הם מוכנים לקבל התפשטות בלתי טבעי גם כן, וכאשר היתה צריכה היד להתפשטות בשביל הצלת משה מיד קבלה היד התפשטות כאשר הוא בעצם היד וכן כולם". מדבריו עולה שהשוואת הגמרא באה להצביע על עקרון אחד, והוא ש"הדברים המשמשים להתפשטות... מוכנים לקבל התפשטות בלתי טבעי גם כן", אך לא מעבר לכך. ולכן אין סיבה ללמוד מאחשורוש על בת פרעה ולהסיק את שהסיק האש דת.
בספר בית יעקב (קראקא תרע"ג) ביאר את דברי הגמרא במגילה בדברים שיש בהם כדי לתרום לדיוננו[5]. וז"ל: "להודיענו באו, שאין לך דבר שעומד נגד הרצון והחפץ וכמעט אין כל דבר נמנע מן האדם וביכולתו לעשות גם את היותר גדול מכפי כוחו רק כאשר יעשה בהתפעלות ובחשק נמרץ. ואחד כח אחד שמתח לו שרביטו, כאשר לא שבת המעיר את האהבה וראה את אסתר בערה בו תאוותו, ומתח את שרביטו להראות לה אות אהבה ונשתרבב השרביט יתר מכפי הראוי לכבוד מלכים... וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה, בחום עליו אהבת המצוה להציל לקוחים למוות ממצולות ים, שלחה אמת ידה יתר מן גדר בת מלך היינו יתר מכבוד בת מלכים רק אהבת המצווה שירבבה את ידה, כי כן טבע כל דבר שיעשה אדם בהתפעלות ובחשק אין לך דבר שעומד נגדן, וכן אתה מוצא בשיני רשעים לישוך ולהרע, יעשו ג"כ יתר רב מכדי כוחם כאשר ירעו וישחיתו ואין לך דבר אשר יוכל להניע אותם מלעשות זר מעשיהם, ופירושו הן לטוב והן להפך". מחד, דומים דבריו להבנת האש-דת בכך שיש בהם השוואה בין מחשבת העושה - אחשורוש ובת פרעה, אך מאידך בהסבירו את מקור הכוחות של בת פרעה הוא משתמש בערך המצווה ואהבתה כמנוע המניע את האדם, דבר המזכיר את הבנתו של הרב אלישיב.
♦
דברי הרבי מקוצק
סגנון נוסף של תשובה לשאלתנו מסר בעל חידושי הרי"ם (שמות ב, ה) בשם הרבי מקוצק: "הרבי מקוצק ז"ל היה אומר שאפילו שבדרך הטבע לא הייתה יכולה להגיע אל התיבה, ולמה שלחה את ידה, אך שמגודל הרצון והתשוקה שהיה לה להגיע לתיבה, לפיכך הושיטה את ידה, ומן השמים סייעו לה..." אין לטעות ולזהות נוסח זה עם הנוסח הראשון בשם רש"ב, שכן שם מדובר ב"טעות אופטית" הנובעת מחשיבות העניין, ואינה קשורה לכוח הרצון, וכאן מדובר על עוצמתו של כוח הרצון המוביל למעשה שאינו נראה מועיל באופן פשוט. וכפי שהבדלנו לעיל בין הדרכים.אולם יש לשאול, האם זהים דברי הקוצ'קר לניסוח השני בשם רש"ב? לכאורה אין הדברים זהים, שכן שם דובר על הדרכה לאדם, וכאן נשמע שמדובר על דבר הקורה באופן טבעי. אך אפשר לומר שהדבר היה באופן טבעי, אך מהצלחתו ניתן ללמוד שאין לאדם למנוע את עצמו וכו'[6]. ואכן בספר אמת ואמונה (תריג) הביא בשמו דברים הדומים יותר לדברי רש"ב בניסוחם השני, ועוסקים בהדרכה לאדם: "... אך אם אדם משתוקק לאיזו תכלית שהוא אל יתאר לנפשו שום מכשולים העומדים בדרכו, אלא ישלח את ידו ותשתרבב אפילו כמה אמות". ובלב שמחה (לך לך דף כ') הביא שמועה זו בניסוח זה: "דקדק הרבי מקאצק איך עלה בדעתה לשלוח את ידה בעומדה כ"כ רחוק מהתיבה, והגיד שהיה לה רצון גדול, ועם רצון יכולין לשבור כל המניעות ולהשיג ולהגיע את הכל". כלומר, היא ידעה זאת ולכן עשתה. ודברים דומים מבית מדרש קרוב (שפתי צדיק שמות אות יד בשם חידושי הרי"ם): "אף שלא ידעה בתחילה שיהיה מעשה נס פלא כזה, מ"מ עשתה מה שבאפשרות לה לעשות ועי"ז בא הנס...".
♦
ביאור מעשה בר' חנינא בן דוסא
למדנו במדרש (שיר השירים רבה פרשה א): "חזית איש מהיר במלאכתו זה רבי חנינא, אמרו פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים אמר כולם מעלים שלמים לירושלים ואני איני מעלה כלום מה אעשה, מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו ומצא שם אבן אחת יצא וסירקה וסתתה וכרכמה אמר הרי עלי להעלותה לירושלים בקש לשכור לו פועלים אמר להם מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים א"ל תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים אמר להם וכי מנין לי מאה זהובים או חמשים לתת לכם ולא מצא לשעה, מיד הלכו להם מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם אמרו לו רבי תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים בקש ליתן להם שכרם ולא מצאן, בא המעשה ללשכת הגזית אמרו לו דומה רבינו שמה"ש העלו לך את האבן לירושלים מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים".בשפתי צדיק בשם חידושי הרי"ם הנ"ל באר את המדרש הנ"ל לדרכו: "מפ"ק זקני על המדרש... ברחב"ד... אף שע"פ דרך הטבע לא היה לו מבוא איך יעלה מ"מ בגודל התלהבות התשוקה עשה מה שבאפשרות לו לעשות, והשאר מסייעין משמים, וכן לכל הרוצה באמת לעבוד השי"ת אחר שמייגע בכל יכולתו מסייעים משמים". ובמקום נוסף (פסח ל"ז) כתב: "אף שידע שאין לו הוצאות, מ"מ ע"י גודל התשוקה שיגע בעצמו... נפתח ישועה משמים". יושם לב שהציטוט הראשון עוסק בשאלה מה חשב רחב"ד, והשני - [על ידי...] מסביר איך הדבר הועיל.
האמרי אמת הביא פעמיים שמועה זו של חידושי הרי"ם. במקום אחד (שבת חוה"מ סוכות תרע"ד ד"ה כל ישראל) כתב: "אאזז"ל אמר מה היתה ההוה אמינא שלו הלא ידע שאין ביכולתו להעלות האבן וגם ידע שאין מעות בידו, אלא על ידי שהיתה לו תשוקה עזה לא חשב כלל אם יהיה ביכולתו לגמור הדבר, והרצון שהיה לו ונדיבות לבו סייעוהו שיוכל לגמור הדבר וזה הוא לימוד לכל אדם". וחידד בזה את הדברים, באומרו לא חשב כלל אם יהיה ביכולתו ..., ובמקום אחר (ימים ראשונים סוכות תרס"ח ד"ה יום ב') כתב: "אאזז"ל אמר (שפ"צ פסח לז) הלא ר' חנינא בן דוסא ידע שאין ביכולתו לגמור את הדבר וגם שאין לו לשלם עבורו ומפני מה התחיל אלא שבעבודת ה' צריכים לעשות יותר ממה שהטבע נותן". וכאן נוספה תובנה שכך צריך לעשות, היינו לא רק שהיה כאן דבר טבעי מתוך תשוקתו, אלא מכאן הדרכה מה צריך לעשות.
♦
חשיבות העשיה בלי קשר לתוצאות
מדברי הפני מנחם (שמות עמוד י"א) בשם אביו האמרי אמת נשמעת מנגינה מעט אחרת, שאינה עוסקת בשאלת הצלחה המעשה כלל: "כ"ק אאז"ל אמר מנין ידעה שיהיה לה נס, אלא שהאדם צריך לעשות"[7]. כך מסר גם הרב דוד הקשר (שירת דוד עמוד קפ"ב) בשם הגרי"ש כהנמן: "דגדר החיוב של ההשתדלות בתורה, אין לו שייכות לתוצאות, ואף השתדלות שאין בכוחה להביא לתוצאות מחוייבים בה לענין רוחניות". ובאר בזה את דברי המדרש הנ"ל: "דאע"פ שוודאי אינו יכול לעלות את האבן, ואין עזרתו כלום, מ"מ הוא מצידו צריך לעשות השתדלות, ואף שאינה עוזרת".♦
הדגשת חשיבות הנושא כסיבה לעשיה שאינה נראית מועילה
בלב שמחה הנ"ל הוסיף: "וכ"ק אאמוז"ל הגיד שמבתיה יש ללמוד שבכדי להציל נפש יהודית, חייבים לנסות בכל מיני אמצעים, אף שבשכל אנוש אי אפשר שתבוא הצלה מאופן זה, מ"מ יש לנסות, ואז מסיעין מן השמים"[8]. משמע שאין לראות כאן הדרכה הנוגעת לכל עשייתו של האדם בחייו. אלא דווקא במקרה חריג ומיוחד של הצלת נפשות, אבל בעלמא לא נראה שאדם שקול יפעל או צריך לפעול באופן שאינו נראה ריאלי. גם החפץ חיים (עה"ת עמוד צ"ד) כתב דברים דומים: "אע"פ שידעה... שמן הנמנע לפשטה יותר מכפי מדתה... לא נמנעה משלוח את ידה... ללמדנו בא לבל יתעצל האדם מלהציל את מי שזקוק להצלה, ואפילו אם לפי ראות עיני האדם לא יעלה בידו בדרך הטבע להצילו, מ"מ בל יניח ידו... עד מקום שידו מגעת, ומשם ואילך תעשה מלאכת ההצלה מאליה בדרך נס...".♦
האמנם נכון לומר שיש לעשות מעשים שאינם נראים כמועילים
רבי חיים מטשרנוביץ בספר באר מים חיים (שמות פרק א') עונה לשאלה בצורה ממנה עולה שאפשרות הנס הייתה היחידה שהובילה אותה לנסות ולעשות, ואין מדובר כאן בהשתדלות מתוך תשוקה וכדומה: "ותרא את התבה בתוך הסוף פירוש שראתה התבה וכבר הוא בתוך הסוף רחוק משפתו ואז אמרה בלבה מי יעלה לנו מעבר לים ויקחה לנו, ועל כן אמרה אבחון לפשוט את ידי לקחתו, ואמרה אם יחפוץ הקדוש ברוך הוא לעשות לו נס יאריך את ידי עד התבה ואקח אותו ובאם לאו מה אוכל לעשות, ומיד ותשלח את אמתה ואמרו חז"ל שם ידה היה ואשתרבב אישתרבבי עד תוך הסוף". מדבריו ניתן להבין שאפילו בהצלה החשובה יותר משאר דברים, אין לומר שהפעולה הייתה בהתעלמות ממגבלות הגוף, ולכן פרש אחרת.תובנה זאת מובילה אותנו לדבריהם של מספר מחברים מעולם המוסר. הגרב"מ אזרחי (ברכת מרדכי שמות עמוד כ"ז) כתב: "אין בהושטה זאת כמובן, אף לא הו"א של יכולת להגיע אל התיבה הנכספת". וכך מנסח ביתר חדות, הרב יצחק גולדווסר (תפוחי זהב עמוד שנט) את הדברים: "אין נראה לומר שבת פרעה שלחה את ידה בתנועה מתוכננת ומחושבת, להוציא מן המים תיבה שרחוקה ממנה מרחק רב, לא לתנועה שכזו התכוונו בעלי המוסר באמרם שעל האדם להתחיל בהשתדלות של מצוה גם במקום שהסיכוי להביא את ההתחלה לידי גמר הוא רחוק, וה' יגמור בעדו, כי בנסיבות שהיו שם, לא היה שום סיכוי בעולם שתגיע יד קצרה למקום רחוק, ואין לסמוך על נס גלוי". ושלישי להם, הרב ברוך מדן (ברכת מאיר רל"ח): "מדוע אם כן, הושיטה את ידה. הן מעשה זה מעמיד אותה כאשה חסרת דעה, הנשענת על הדמיון הילדותי הפורה". נראה שלהבנתם האמירה שיש לעשות מה שאפשר ולא לחשוב על סיכויי ההצלחה, סותרת את אחריותו של האדם להתנהל בתבונה. הרב מדן, מסיק, בדומה לסגנון דברי האמרי אמת המצמצם את הדברים להצלת נפשות: "מרוב תשוקה להציל נפש מישראל, היא מושיטה את ידה מבלי משים, תנועה המוכיחה, שעשתה את כל אשר ביכולתה... אחר שרואה שאינה מצליחה, פונה היא מבלי ידיעתה לרבש"ע, ומתחננת, עזור לי להושיע לנער... היא נמצאת במצב חירום, במצב שאין לה רצון אחר... לכן מיד נפתחים כל אוצרות החירום, וידה מתארכת". ושותף לו אם כן בהבנה שאין נכון לומר כך בכל ענין אחר[9]. הרב גולדווסר ביאר אחרת באופן הממשיך את קו החשיבה שלא נכון לראות זאת כהדרכה כללית: "יותר נראה לפרש שזו היתה תנועה אינסטינקטיבית, תגובה בלתי נשלטת הנובעת מהתעוררות של רחמנות אנושית על תינוק, יצור חסר ישע המצוי בסכנת חיים. ואם אכן כך הוא, הרי זו דוגמא נפלאה, איך תנועה כל שהיא הנובעת מהתעוררות כל שהיא של רצון טוב - נותנת חיים וזכות קיום לעולם מלא. הלוא מן המעשה הקטנטן הזה... נשאר בחיים משה רבנו".
♦
האמנם היה כאן נס?
שני גדולים מעולם המוסר, חידשו בהבנת דברי הגמרא הסברים מפתיעים. מניעיהם אינם דומים למה שהוזכר לעיל, כי עיקר דגשם הוא בשלב השני של התרחשות הנס, אך נראה שמתוך דבריהם עולה דבר מה העשוי לסייע לנו בפתרון השאלה, מה חשבה בתיה.כתב הגר"ח שמואלביץ (שיחות מוסר ל"א עמוד ט"ו): "אמרו חז"ל אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו... כיון שסרח הניח הקב"ה כפו עליו ומעשו. ונראה דאין הכוונה כפשוטו... אלא הכוונה לכוחותיו והשגתו, כל העולם כולו היה בכלל הישג ידו... עד שסרח... אולם נראה שעדיין רב מאד כוחו של אדם, הרבה מעבר לכוחותיו הטבעיים, והוא מה שאמרו... נשתרבבה ידה". כלומר שלפי זה: "אין צ"ל שנעשה נס ונתארכה ידה ממש, ואח"כ שוב נעשה נס וחזר לכמות שהיה, אלא שהמרחק שהיה בין ידה לבין התיבה לא מנע ממנה מהושיט את ידה ומהשיג את התיבה, אגרה בתיה... את כל כוחות נפשה להציל את הילד המוטל על פני היאור... ונתאזרה אומץ וגבורה ותושט את ידה ותשיג את התיבה".
ובספר מתנת עני (ח"ב עמוד 78) הביא בשם הרב וולבה חידוש גדול יותר מכך: "בשיעור חומש עמל אדמו"ר להסביר את מה שהביא רש"י עה"פ ותשלח את אמתה... שנשתרבבה אמתה אמות הרבה... ושאל... וכי דבר יפה הוא שיד רגילה נהפכת פתאום ליד ארוכה, והלוא זה מום של ממש?... וכי בת פרעה נעשתה בעלת מום?... ניתן לפרש דברי רש"י לא כפשוטם, והכוונה היא שהמרחק הרוחני בין בת פרעה למשה רבינו היה רב מאוד, אבל כשהיא הושיטה את ידה היא כמו יצרה גשר על גבי המרחק הזה וכך נוצר הקשר איתו".
♦
מנין שלא הושיטה את ידה רק לאחר שהתארכה?
אחר כל זאת, יש להעיר, מנין שלא שלחה את ידה רק אחר שנעשה הנס, וכפי שרואים מדברי כל הגדולים הנ"ל, היה ברור להם שלא כך היו הדברים? תשובה מצויה בדברי החפץ חיים (ח"ח עה"ת עמוד צ"ד). אחר שמביא את הרעיון הנ"ל וכפי שהוזכר כבר, הוא מוסיף: "וכן הוא טבע הנס שמופיע תמיד בתור מילואים להשתדלות הטבעית שקדמה לה, וכן הוא ביהושע ג', והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן, מי הירדן יכרתון". אפשר לצרף לזה את דברי הט"ז (או"ח תר"ע סק"א) על קושית הב"י מדוע חנוכה שמונה ימים והלוא הפך הספיק ליום אחד ורק שבעה ימים היה נס: "דלמפרע אנו רואין שגם בלילה הראשונה היה נס דמצינו בספר הזוהר על פסוק מה יש ליכי בבית שאין הוא ית' עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפי' הוא דבר מועט אז הוא ית' נותן ברכה להרבות המעט משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכה לעשות בריה חדשה ע"כ ניחא כאן דאלו נדלק כל מה שהי' בלילה הראשון לא היה מקום לנס לחול על שום דבר אלא ודאי דגם בליל' הראשון נשתייר ממה שהי' ראוי לה וממנה נשתייר ועל אותו השיור באה הברכ' שנעש' שם נס להרבות אותו וא"כ ראינו שגם בלילה הראשונה נעשה נס". גם כאן חל הנס רק אחרי שיש לו מקום לחול, ע"י עשיית האדם.מה הצורך בנס זה
נסיים בדברי הרב דושינסקי (גאב"ד העדה החרדית, ספר חידושי מהרי"ם - שמות עמוד י"א) שעמד על שאלה נוספת בעניינו של נס זה, והגיע מתוכה למשמעות מיוחדת לנס: "ראוי להבין לאיזה צורך עשה ה' נס גדול כזה חוץ לדרך הטבע, ולא נתן בליבה לשוט על פני המים ולהוציא את התיבה בדרך הטבע, הרי לא עביד קוב"ה ניסא למיגנא". ולאחר שהוא מביא את השאלה בה עסקנו עם תשובת רש"ב שעשתה מה שבידה, ולכן נעשה לה נס כנ"ל, מוסיף: "לפי זה יש לומר דגם מרים התנהגה בדרך הזאת, ועשתה כל מה שבידה להציל את אחיה ממוות, ואף בשעה שנתנוהו בתוך התיבה על פני המים מפני שלא יכלו עוד הצפינו, ובדרך הטבע לא היה נראה ששייך לעשות שום מעשה למען הצלתו, לא נתייאשה ולא עלה על דעתה לישב בחיבוק ידיים ובאפס מעשה, אלא התייצבה בתפילה לפני הקב"ה, כי אמרה לנפשה מה שבידי לעשות אעשה וה' יגמור בעדי, ולגודל אמונתה ובטחונה לא היה ספק בלבבה שתפילתה תעשה רושם ויארע לו נס מן השמיים". ולפי זה תתורץ השאלה הראשונה: "בעבור זאת סיבב הקב"ה ועשה את נס הצלתו באופן כזה ובמידה כנגד מידה, שגם בת פרעה תעשה פעולה שאין בה ממש בדרך הטבע, למען יוודע על ידיה, כי רצון ה' הוא שלא יתייאש אדם מן הרחמים אפילו כשאין נראה לו מנוס ומפלט בדרכי הטבע".♦ ♦ ♦