בעניין גאווה לתלמיד חכם - הרב אהרן הכהן פרידמן
בגמ' (סוטה ה' א') מובאת מחלוקת אמוראים האם תלמיד חכם יש לו להתגאות שמינית שבשמינית שבגאווה, או שאסור לו להתגאות אפילו מעט. דעת רב חייא בר אשי בשם רב, ורב הונא בריה דרב יהושע, ורבא שת"ח צריך להתגאות שמינית שבשמינית, ודעת רב נחמן בר יצחק שגם ת"ח אסור לו להתגאות כלל.ויש לדון האם הדעה האוסרת חולקת על הדעה המתרת בעיקר הדין וסוברת שיש את עניין ושורש איסור גאווה גם במעט גאווה לת"ח, או דילמא שהיא מודה בעיקר הדבר שלא שייך במעט גאווה לת"ח את עניין האיסור, אלא מתוך חשש שמא הגאווה המותרת תביאנו לגאווה האסורה ס"ל שיש לאסור כל גאווה.
וא"נ שגם לדעת האוסר זה רק מתוך חשש שיבוא לדרגת גאווה האסורה, י"ל דאזלי בזה לשיטתייהו. דהנה בגמ' [שם] מובאות שתי דעות למקור אזהרה לגסי הרוח, דעת רבא אמר זעירי שזה מפסוק בנביא "שמעו והאזינו אל תגבהו", ודעת רב נחמן בר יצחק שזה מפסוק בתורה "ורם לבב ושכחת". והנה אחד מהדעות שמתיר גאווה לת"ח זה רבא, וי"ל שהוא לשיטתו שסובר שאין בגאווה איסור תורה אלא איסור מדברי קבלה, וי"ל שע"כ לא חוששים לשמא זה יביאנו לשיעור גאווה האסורה [וידוע מה שדנו האם דין ספק דאורייתא לחומרא נאמר גם בדבר שהוא מדברי קבלה]. אבל ר"נ בר יצחק שסובר שהמקור הוא מפסוק בתורה, ולפ"ד י"ל שאיסור גאווה הוא איסור דאורייתא וע"כ הוא חשש לכך שיבוא לשיעור גאווה האסורה ואסר גם מעט גאווה לת"ח.
לגבי פסק ההלכה בזה, הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ג) עוסק באיסור גאווה ולא כתב במפורש שאסור גם מעט גאווה לת"ח, אבל כן נראה מדבריו שכתב "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד, ולפיכף צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנ' ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה". ומזה שכתב שצריך להתרחק עד הקצה האחרון והביא ע"ז ממשה רבינו, נראה שגם ת"ח כמשה רבינו צריך להתרחק עד הקצה האחרון ולא הותר לו אפילו מעט גאווה. וכן נראה ממה שכתב "ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה", והנה מימרא זו של שמתא על איסור גאווה נזכר בגמ' בסוטה לגבי גאווה בת"ח, "אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה", דהיינו שבשמתא ת"ח שאין לו מעט גאווה. וע"כ צ"ל שלרמב"ם הייתה גירסה אחרת בגמ', אבל גם לגירסת הרמב"ם בוודאי נראה שכפי שבגירסתנו קטע זה הובא בהקשר לת"ח גם לגירסת הרמב"ם קטע זה הובא בהקשר לת"ח, ונאמר שם שגם לת"ח אסור שיהיה לו מעט גאווה. וראה בהגהות מיימוניות שגם מבואר שהבין בדעת הרמב"ם שס"ל לאסור גם לת"ח מעט גאווה.
♦ ♦ ♦