זמן עמוד השחר - הוספה למאמר בגיליון הקודם, ומאמר תגובה

הרב שמואל פרץ - הרב עידוא אלבה

זמן עמוד השחר - הוספה למאמר בגיליון הקודם, ומאמר תגובה

הוספה למאמר 'פתרונה של סוגיה קשה' - הרב שמואל פרץ

במאמרי בגליון עב כתבתי בירורים בגדר הזמן של האיר כל המזרח, והסקתי שהוא מאוחר הרבה לזמן עמוד השחר, וכעת ראיתי את דברי רבינו חננאל בפירושו לברכות כו ע"א (הוצאת מכון לב שמח) ממנו נראה שזמן שחיטת התמיד (שהוא היה מייד לאחר האיר המזרח) זה כ-20-15 דקות לפני הנץ. רבינו חננאל מסביר שדעת רבי יהודה שזמן מנחה עד פלג המנחה היא משום שיש להקיש תמיד של בין הערבים לתמיד של שחר שזמנו של זה כזמנו של זה, וכמו שבתמיד שחר זמן ההקרבה עד ארבע שעות, כנגד זה תמיד של בין הערבים מחצי שעה לאחר חצות עד חצי שעה לאחר השעה העשירית שהם ארבע שעות, "הוסף רביע שעה כנגד שעה משהאיר המזרח עד הנץ החמה, שהוא יותר מד׳ שעות בתמיד של שחר וכו'". אם כן עולה מדבריו שיש רבע שעה מהשחיטה להקרבה. ומה שכתב "שעה משהאיר המזרח", או שצריך להגיה "רביע שעה", או הכוונה לשהות כל שהיא הנקראת שעה, וכוונתו לזמן שהוא רביע שעה.
בנוסף ראיתי בסיני (תשנ"ב, עמ' קכ"ז) את דעת ר' יוסף אבן אביתור מחכמי ספרד הקדמונים, שמביא חכם אחד קדמון בשמו, וז"ל "ובדבר הנץ החמה שאלו בעניינו לבן שטנאש (הוא רב יוסף אבן אביתור), ואמר הנץ החמה כאשר רואים אדום בשמים", ואם כן הכוונה עוד קודם הנץ החמה, וכמנהג הספרדים הקדום כשש דקות קודם הנץ, ואף ראיתי בספר ישראל סבא קדישא שמנהג הבבא סאלי היה להתפלל כרבע שעה קודם הנץ שלנו. וקרוב לזה משמע בירושלמי מלשון "שתהא חמה מטפטפת על ראשי ההרים" שכידוע בראש ההר נראית השמש מוקדם יותר בכמה דקות, כידוע (ואגב, יש יישוב בגולן הנקרא מג'דל שמס שפירושו בערבית מגדל השמש ונקרא כך מפני שהוא גבוה (כ1200 מטר מעל גובה פני הים), וכל כפרי הסביבה היו רואים עליו את אור השמש ראשונה)
ואם כן יוצא שזמן משיכיר והאיר פני המזרח הוא עוד יותר סמוך להנץ החמה, אולי תיושב הקושיא על מה שהקשיתי איך הקיש ר' אבא בירושלמי ברכות פ"א ה"א יציאה לביאה, כשבפועל אין אנו נוהגים להקישם, כי אם נפרש שביאה הכוונה לזמן קרוב לצאת הכוכבים, שהוא מאוחר לשקיעת החמה הנראית, ויציאה הכוונה לזמן משיכיר והאיר פני המזרח שהוא קרוב ליציאת החמה, אולי תיושב הקושיה. ועוד צ"ע בזה.
ומצאתי עוד ראייה להקדים את זמן הנץ החמה, בסנהדרין (מב, א) ובפסחים (יג,א) הגמרא נותנת דוגמה על עדות הפסולה לגבי דרישות וחקירות. כתוב שם:
"א"ר שימי בר אשי וכו' אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ החמה עדותן בטילה. (שואלת הגמרא) פשיטא! (ומתרצים:) אלא אחד אומר קודם הנץ ואחד אומר בתוך הנץ. (ושואלים:) הא נמי פשיטא! (ומתרצים:) מהו דתימא הא בגלואה קאי וזהרורי בעלמא הוא דחזא קמ"ל. ("בגלוהא" כך הנוסח המדוייק, והנוסח בגילוייה שלפנינו משובש).
הנוסח גלואה הוא המקורי נמצא בערוך ברש"י בתענית ג': "גילהי דליליא - אישלושטר"א בלעז (נצנוץ, ברק) בגילהי הוה קאי במסכת (פסחים יג, א), ורוב גילהי בליליא שכיח", ע"כ. וכן גרסת הערוך ערך גלה "בפרק קמא דפסחים רבי מאיר אומר אוכלין כל ארבעה, והאי דקאמר בתוך בנץ החמה הוה קאי בגלוהי, ובגמ' דתענית דף ג' למעוטי בגלוהי דליליא פירוש לשון נוגה" (וכן ראיתי הנוסח בכת"י ובקובץ תשובות הגאונים בגניזה שלצערנו קרוע בקטע זה ורק נודע גירסתם, ובסיום התשובה סיימו במילים "זהרורי הנץ החמה" ויש כחמש עשרה תיבות קרועות).
מהמפרשים נראה שהכוונה בזהרורי לילה כעין ברק המאיר בלילה, וההווה אמינא שיש מקום להחליף בין זהרורי החמה להנץ החמה מוכיחה בעליל שהנץ החמה הוא קודם עליית גוף השמש לאופק. ובזמן בו נראים דמדומים.
♦

זמן עמוד השחר - תגובה למאמר 'פתרונה של סוגיה קשה' - הרב עידוא אלבה

במאמר "פתרונה של סוגיה קשה" (ירחון האוצר גליון עב עמ' לב) דן הרב שמואל פרץ מהו תחילת היום, ובתחילת דבריו כתב שלפי הירושלמי בברכות (א, א) היום מתחיל בנץ החמה, ולא בעמוד השחר. ובהמשך דבריו כתב שאולי תחילת היום הוא מזמן "משיכיר", או מעט אחריו והוא זמן סמוך לנץ החמה, וחיזק הבנה זו בדבריו בגליון זה על ידי הבאת דברי רבינו חננאל בפירושו לברכות שלדבריו עולה ממנו שזמן האיר המזרח הוא רבע שעה לפני הזריחה.
דנתי בסוגית הירושלמי הזו בירחון ט במאמר "התאמת זמני היום למציאות". וכאן אבקש לדון בזה שוב על בסיס אותם מקורות שהביא הרב פרץ.
♦

א. ביאור שאלת רבי חנניה בירושלמי בברכות

במשנה הראשונה בברכות אמר ר"א שתחילת זמן קריאת שמע "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומה", והוא צאת הכוכבים שקיי"ל שהוא לילה. ובהמשך קובעת המשנה שלפי רשב"ג וחכמים זמן קריאת שמע של ערבית הוא עד עמוד השחר, והקטר חלבים ואברים עד עמוד השחר. נמצא שמהמשנה משמע שגדר לילה תלוי בכוכבים, וגדר יום תלוי בעמוד השחר, ובירושלמי פ"א ה"א איתא: "ר' חנניה חברהון דרבנן בעי: כמה דאת אמר בערבית, נראו שלשה כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא. ומר אף בשחרית כן".
ההבנה הפשוטה היא כמובן שהשאלה מוסבת על העולה מהמשנה בברכות. רבי חנניה מבין מדוע לילה נקבע בצאת ג' כוכבים, אע"פ שהחמה כבר נתונה באמצע עובי הרקיע ואינה נמצאת בתחילת כניסתה לעובי הרקיע או ביציאה ממנו, מכל מקום זה זמן שיש בו החשכה משמעותית גם בשמים עד שנראים ג' כוכבים, אך הוא שואל מנין לנו שגדר יום נקבע בעמוד השחר שיש בו רק אור כלשהוא קלוש שבקושי נראה בקצה האופק. מדוע לא נקבע את גדרו כמו בגדר הלילה בהעלמות הכוכבים, כלומר שהיום מתחיל 13.5- 20 דקות לפני הנץ בשעה שהחמה עדיין נתונה באמצע עובי הרקיע.
וכעין זה היא שאלת הבבלי ממגילה כ ע"ב על המשנה הקובעת שאמנם בכל המצוות לכתחילה יש לעשותן בנץ החמה, אך העיקר הוא עמוד השחר ולכן "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר". ושואלת הגמרא: "מנהני מילי? אמר רבא: דאמר קרא ויקרא אלהים לאור יום - למאיר ובא קראו יום. - אלא מעתה, ולחשך קרא לילה, [למחשיך ובא קרא לילה]? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא! - אלא אמר רבי זירא, מהכא: ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר: והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה".
הירושלמי לא הביא בענין זה את הפסוק מעזרא, אולי הוא מפני שאפשר לדחות שעזרא קרא יום לעמוד השחר כיון שהתחילו בו את מלאכת היום, ועכ"פ הירושלמי אומר תשובות אחרות, כפי שנבאר לקמן.
רוב מפרשי הירושלמי הבינו את שאלת רבי חנניה בדרך זו. אך הרב פרץ פירש (וכך פירש לפניו בעל ספר חרדים) שדברי רבי חנניה מוסבים על המשנה במגילה, והוא למד ממה שאמרו שכל המצוות נעשות לכתחילה בנץ החמה שעיקר היום מתחילה בנץ החמה, ולפיכך הוא שואל מדוע אנו נוקטים שהיום מתחיל בנץ החמה, הרי הלילה מתחיל כבר בצאת הכוכבים כשהחמה בתחילת הכניסה לעובי הרקיע, וכמו כן היו לנו לומר שהיום מתחיל בזמן בו החמה בתחילת הכניסה לעובי הרקיע, ולא בנץ החמה שהוא הזמן בו החמה יוצאת מעובי הרקיע?
אך כבר העיר הרב פרץ בסוף דבריו שפירוש זה צ"ע, כי בסופו של דבר אפשר לקיים את כל המצוות לפני הנץ החמה, ואם כן מדינא באמת היום אינו מתחיל בנץ החמה?
על כן כתב הרב פרץ בהמשך דבריו (עמ' מט) "ניתן ליישב שעלות השחר האמור כמתחיל 72 דקות לפני השקיעה אינו עלות השחר ההלכתי, אלא ציון זמן לתופעה אסטרונומית שאין לה השלכות הלכתיות, בדיוק כפי שצאת הכוכבים האמור 72 דקות אחרי השקיעה אינו צאת הכוכבים ההלכתי (כדעת הגר"א) והכוונה לציון זמן אסטרונומי של חשיכה מוחלטת, ואילו עלות השחר ההלכתי הוא דווקא משהאיר המזרח, והוא מקביל לזמן משיכיר".
לפי פירוש זה "עמוד השחר" האמור במגילה כ ע"א אינו תחילת כניסת השמש אל עובי הרקיע, אלא הוא זמן "משיכיר", ור' חנניה שואל, כמו שבלילה כשנכנסת השמש לעובי הרקיע, אפילו שלא יצאה ממנו הוא לילה, כך גם ביום אמור להיות יום כשנכנסת השמש לעובי הרקיע גם אם עדיין לא יצאה ממנו עדיין, כלומר 72 דקות לפני הנץ ולא בזמן המאוחר שהוא מקביל למשיכיר ואף מאוחר מעט ממנו.
אך לענ"ד גם את הפירוש הזה אי אפשר לומר בדברי רבי חנניה, כי מודגש בדבריו שהשאלה היא מצד שבלילה הגדר הוא ביציאת ג' כוכבים וזה אינו בשקיעת השמש אלא כשהחמה "באמצע הרקיע", כלומר באמצע עובי הרקיע, ועל זה הוא משקשה שכמו כן ביום היה לנו לקבוע את הגדר כשכבר הסתלך במקצת החושך אע"פ שהחמה היא באמצע עובי הרקיע ולא בתחית כניסתה לרקיע. לפי הרב פרץ אכן עמוד השחר ההלכתי הוא כשהחמה היא באמצע עובי הרקיע, ואם כן אין מקום לשאלה למה אין אנו אומרים שהוא כשהחמה "באמצע (עובי) הרקיע".
♦

א. ב.

ב. עמוד השחר ההלכתי הוא ד' מיל לפני הנץ החמה

בעיקר הענין שרצה לחדש שיש שני "עמוד השחר", הזמן האסטרונומי הוא ד' מילין כאמור בגמרא בפסחים צג ע"ב, בעוד שהזמן ההלכתי הוא הזמן של "האיר המזרח" ולדעתו הוא כמו "משיכיר", ואף מאוחר ממנו, לענ"ד לא יתכן לאחר את הזמן ל"משיכיר" מפני שברור מהגמרא שזמן "משיכיר" הוא אחרי זמן "האיר המזרח", ואף אחרי זמן "האיר פני כל המזרח", ואין בו נפק"מ אלא לענין מצוות תפילין וקריאת שמע.
בגמרא יומא לז ע"ב איתא:
"תנא: בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. מיתיבי: הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד - לא יצא, מפני שאנשי משמר משכימין". ובתירוץ חילקו בין אנשי משמר לשאר העם.
והנה מבואר בסדר הדברים במשנה דתמיד פ"ד ופ"ה שקריאת שמע בבית המקדש היתה לאחר שהאיר כל פני המזרח ונשחט התמיד, הזו את הדם, מלחו את האברים והעלום על הכבש, ונמצא שגם אחרי שעסקו בקרבן התמיד זמן ניכר, לפי הברייתא הזו עדיין לא הגיע זמן הקריאה. לפי המשנה בברכות ט ע"ב זמן הקריאה לכתחילה הוא "משיכיר", כפי שאמרו "מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן". אם כן נראה שזמן שחיטת התמיד היה לפחות רבע שעה לפני זמן משיכיר.
ובברכות יב ע"א מובאת מחלוקת מהי הברכה האחת שהיו מברכים אנשי המשמר, יוצר אור או אהבה רבה, ואמרו שלמ"ד שהיא ברכת אהבה רבה, אי אפשר היה לברך אחרי שחיטת התמיד ברכת יוצר אור כיון דלא מטא זימנא. וגם מ"ד שהיו מברכים ברכת יוצר אור, הוא משום שסובר שלברכת יוצר אור די באור כלשהוא, וכתבו שם הראשונים שאנשי המשמר היינו מה שאמרו במשנה במסכת תמיד, ומשמע שהאיר המזרח הוא לפני משיכיר שהוא זמן קריאת שמע לכתחילה.
כך מובא גם בירושלמי ברכות א, ה: "אמר להן הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו מה בירכו מר רב מתנה בשם שמואל זו ברכת תורה והלא לא ברכו יוצר המאורו'. ר' שמואל אחוי דר' ברכיה עדיין לא יצאו המאורו' ותימר יוצר המאורות".
וכך עולה גם מהמשנה ביומא והירושלמי. במשנה בפרק ג כתוב: "משנה א: אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי מתתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הן: משנה ב: ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה".
ובירושלמי מסכת יומא פרק ג הלכה ב: "מאור הלבנה מתמר ועולה, מאור החמה פוסה על פני כל המזרח. עד כדון דהוה סיפיה דירחא, הוה רישיה. וא"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מיל, ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל. ומנין שמאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מילין שנא' [בראשית יט טו] וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר מן סדום לזוער ארבעה מילין יתיר הוון. א"ר זעירא המלאך היה מקדר לפניהן את הדרך. ומנין משיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל כמו וכמו מילה דמיא לחבירתה".
קרבן העדה ומפרשים נוספים פירשו את תחילת דברי הירושלמי בלשון תימה, דהיינו שהירושלמי שואל למה היו צריכים בכלל לעלות לגג ולכרוז הרי יש הבדל בין אור לבנה לאור חמה ולא יכולים לטעות בו, ושואל למעשה גם למה עלו לגג ואיך טעו בזה, וכן הוא שואל הרי בתחילת החודש לא יכולה כלל להיות טעות.
אך אינו מובן מדוע יש שאלות. הרי בסוף החודש הירח זורח ועולה מהאופק במזרח לפני שמתחיל לעלות אור השמש, ויתכן שיאיר ממנו אור כלשהוא לפני שיעלה, וגם בזמן עלית השמש כשיש אור כלשהוא האור עדיין אינו פוסה, ולכן יש אפשרות לטעות, והעליה לראש הגג מובנת מאוד כי תמיד לא יכולים לראות טוב אלא מראש הגג כשרואים עד קצה האופק. ועוד שלפי פירושו השאלה נשארת ללא מענה, ולא מובן איך טעו בדבר, הלא אור החמה שונה כי הוא פושה. וגם לא מובן מאי נפקא מינה שזה רק בסוף החודש, ומה השאלה בזה, בפשטות בגלל שיש אפשרות לטעות בסוף החודש עולים לגג תמיד כי לא פלוג.
על כן נראה כדברי המאירי (יומא כח ע"א) שפירש שהשאלה היא רק למה הוצרכו לחכות שיהיה אור החמה פושה, ונראה לפי דבריו שהירושלמי אינו שואל אלא מבאר בתחילה מדוע חיכו לשיאור פני כל המזרח כפי שאומר מתתיא, ומבואר הירושלמי שהטעות יכולה להתרחש רק כשמדובר באור כלשהוא ועדיין אור החמה לא פסה. ואחר כך הוא מבאר את סברת תנא קמא שהוא אומר מכל מקום החשש רק בסוף החודש אבל כאשר "הוה רישה", כלומר שמתחיל החודש אין כל בעיה, נמצא שרק בסוף החודש צריך השגחה מיוחדת שלא יטעו, וכיון שהחשש לטעות נדיר תנא קמא לא חשש לזה, והסתפק בכך שיראו אור כלשהוא.
ומכל זה מוכח שלא מדובר על זמן משיכיר, כי בודאי משמע שלא מדובר בשעה מאוחרת שבה האור גם בצבע כתום שונה מאור הלבנה ולא שייך כלל טעות. ובפשטות מואו החיבור במשפט "וא"ר חנינא" משמע שהאיר המזרח המדובר כאן שבו יכלה להתרחש הטעות הוא אור כלשהוא ארבע מילין לפי הזריחה. אך אינו מוכרח די"ל שעכ"פ זמן זה מלמד בערך מתי להסתכל, ועכ"פ רבינו חננאל במסכת יומא דף כט ע"א מביא את הירושלמי בפירושו על הגמרא בבלי. ומוכח שהוא מבין שמדובר באותו זמן שחיטה שעליו מדובר במשנה, והוא ד' מיל.
וברבינו חננאל בפסחים צד ע"א כתב: "ירושלמי מאילת השחר עד שיעלה עמוד השחר ארבעה מילין שנאמר וכמו השחר עלה מדהוה ליה למכתב כמו השחר עלה וכתב וכמו מלה דדמיא לחברתה".
כאן נקט בלשון עמוד השחר ומשמע שהוא אותו עמוד השחר שבו דנו בסוגיה בפסחים, שהוא ד' מיל לפני הזריחה, ולמרות שבירושלמי מדובר על "האיר המזרח", כפי שהוא עצמו מביא ביומא, הוא כותב זאת על עמוד השחר ללמדנו שלדעתו היינו הך.
ובפירושו לברכות כו ע"א, ר"ח כותב "תמיד של שחר היה נשחט משיאור המזרח", שזה כוינו כללי לזמן הראשוני בין לפי תנא קמא האומר ברקאי ובין לפי מתיא וביאר שאחרי שעשו בו כמה מהעבודות היו קוראים קריאת שמע "ןמקשינן ורמינהי הקורא את שמע עם אנשי משמר.. לא יצא ידי חובת... מפני שאנשי משמר מקדימין". ומבואר שזמן שחיטת התמיד משיאור המזרח הוא עוד לפני זמן משיכיר, לכן גם אחרי השהיה במלאכת השחיטה וההפשטה המליחה והעלאת האברים לכבש עדיין הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובה. ואחר כך הוא כותב כמה וכמה פעמים "שאין לתמיד של שחר הכשר ביום להקרבתו משעת שחיטתו אלא עד ד' שעות ועוד'", וביאר שהד' שעות הוא מהנץ וה"ועוד" הזה הוא הזמן שיש משחיטת התמיד להקרבתו, ובכל פעם שחזר על זה לא כתב שאותו "ועוד" הוא רביע שעה, כי ועוד זה הוא למעשה ד' מיל, כפי שעולה מתחילת דבריו.
אלא שמכל מקום הוא ביאר שזמן מנחה לרבי יהודה הוא ארבע שעות שלמות ועוד רביע שעה, וכתב שזמן זה צריך להיות מקביל "וכנגד" זמן שחרית לפי רבי יהודה. וצריך ביאור שהרי לפי האמור הועוד הוא שיעור הליכת ד' מילין ולא רבע שעה.
ונראה לי שכוונתו מתבארת מתוך הכינוי "ועוד" שחזר שוב ושוב להדגישו ותמיד בלי לומר רביע שעה, דהיינו שהוא חלק טפל לעיקר כיון שעכ"פ אין להקריב את הקרבן לפני הנץ החמה, ולכן גם זמן זה אינו כשר לתפלה לכתחילה, על כן במקום ד' מילין מחשבים את הזמן שכנגדו רק כרבע שעה.
ומה שכתב שתוספת הרביע שעה היא כנגד "שעה" בתחילת הבקר, למרות שזמן זה הוא ד' מילין, שהם יותר משעה הוא משום שכוונתו כאן למושג שעה כזמן ניכר, דהיינו שאף על פי שזמן זה הוא זמן ניכר יותר מהרביע שעה שאנו מוסיפים במנחה, מכל מקום כיון שבזמן זה אינו רשאי להקריב על המזבח מוסיפים כנגדו רק רבע שעה. ואולי הוא נחשב רבע שעה מפני שזהו בערך הזמן שבו היו עוסקים בפועל בשחיטה ושאר המלאכות, ואין כל תוספת בזמן המנחה כנגד שאר הזמן שלא עושים מלאכות בתמיד מפני שבאותו זמן אסור לעשות עוד מלאכות כי עדיין לא היה הנץ.
בכל אופן אי אפשר לומר בר"ח שצ"ל "הוסף רביע שעה כנגד רביע שעה משהאיר המזרח עד הנץ החמה" היות ומהגמרא מוכח שהוא זמן גדול ואף עוד לפני "משיכיר", ורבינו חננאל בעצמו כותב כמה פעמים שמשהאיר המזרח עד הזריחה יש ד' מילין, וגם מפירושו בברכות מתבאר כך.
יש להוסיף שר"ח אינו סובר כחילוק של הגר"א שצאת הכוכבים בפסחים שונה מצאת הכוכבים ההלכתי של ג' כוכבים. הוא ידע שבמציאות הנראית זה לא כך, ועל כן הוא כותב "וכשתצא מעובי הרקיע מיד הכוכבין נראין... ואע"פ שהחוזים בכוכבים שבזמן הזה מדברים דברים המכחישין לא משגחינן בהו". בהערות על פירוש ר"ח הביא הרב מצגר את תשובת רב האי שנראה ממנה שלמעשה רבינו חננאל מביא בביאור שלו את פירושו של רב האי לסוגיה בפסחים, אלא שבניגוד לר"ח רב האי כתב בסוף הסוגיה "וליתא להא מכמה אנפי", וכנראה בהמשך הביא את הסוגיה בשבת, והיינו שלדעתו כל הסוגיה הזו אינה תואמת למציאות ולכן אין הלכה כמוה, אלא אנו נוקטים כמו הסוגיה בשבת שממנה מתבאר שצאת ג' הכוכבים הוא רק כרבע שעה דהיינו 3/4 מיל אחרי השקיעה. ונראה שר"ח בא לאפוקי מרב האי והוא סובר שאין לנו ללכת אלא לפי דברי הגמרא, ולדידיה צאת ג' הכוכבים הוא ארבע מילין אחרי השקיעה, והוא 3/4 מיל אחרי השקיעה המדובר בשבת ואעפ"י שלא נראה כך מהמציאות^[2].
עכ"פ רבינו חננאל לא עסק כאן בזמן "משיכיר", אך גם לגבי זמן "משיכיר" החוש מכחיש את ההבנה שזמן זה הוא רבע שעה לפני הזריחה, ואין מקור מהגמרא שמכריח להבין שהוא מאוחר יותר ממה שנראה בחוש.
בגליון עב הביא הרב פרץ ראיה שזמן שחיטת התמיד הוא זמן קצר קודם הנץ מהמדרש שמואל פרשה לא, וז"ל: "ויתן י"י דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד". ר' חייא רבא אמר. משחיטת תמיד ועד זריקת דמו. ר' שמואל בר נחמן אמר. משיזרק דמו ועד שתנץ החמה. ורבנין אמרין. משתנץ החמה עד שיתמלא כל הגלגל. בוא וראה כמה אוכלוסין נפלו מהן. אילו היתה שעה שלימה על אחת כמה וכמה".
ומכאן רצה הרב פרץ ללמוד שזמן זה הוא פחות משעה לפני הנץ. אך נראה שהסיום "אילו היה שעה שלמה" נאמר שם משום שהדברים מוסבים גם דברי ר' חיא ודברי רבנין שכל הזמן הזה היה רק מהשחיטה עד זריקת הדם או משתנץ החמה עד שימלא כל הגלגל, והוא בודאי פחות משעה. ועוד יש להעיר שבפסיקתא רבתי פיסקא יא הנוסח בסיפא הוא: "מתו באותה שעה הקטנה שבעים אלף איש". ולפי נוסח זה י"ל שגם הזמן משיזרק דמו עד שתנץ החמה יקרא השעה הקטנה, ביחס לזמן רגיל של מגפה שהוא זמן ארוך.
ועוד כתב הרב פרץ שנראה שמשחיטת התמיד עד הנץ הוא זמן מועט מכיון שלאחר השחיטה לא עשו עד העלאת האברים פעולות רבות. להערכתו הזמן הדרוש לאותם פעולות הוא אולי 20 דקות ולא כשעה שלימה. וראה גם רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף יא ע"ב דלפי הרמב"ם מה שלא בירכו את ברכת יוצר אינו נובע ממה שלא הגיע הזמן, אלא מפאת קוצר הזמן לברך שתי ברכות^[3]. וכן נראה מהגמרא שהם קיצרו מחמת דוחק הזמן, שלכן למ"ד שבירכו רק יוצר אור לא בירכו אהבת עולם. ואם זמן השחיטה הוא שעה ורבע לפני הנץ לא ברור מדוע היה להם דוחק גדול בזמן.
ולענ"ד י"ל ששורש הענין הוא שנאמר בקטורת (שמות ל, ז) "בבקר בבקר", ואמרו בפסחים נט ע"א "ויוקדם קטרת דבר שנאמר בו בבקר בבקר דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד", וביומא לג ע"ב מבואר שגם את דם התמיד צריך להקדים לזמן של בבקר בבקר בגלל שיש יתור של בבקר בבקר לגבי שני גזרי העצים שמשליכם אותו על דם התמיד^[4]. ולפי זה י"ל שהקדמת הקריאת שמע לא נבעה ממה שהיו צריכים להשאיר זמן מרובה לפעולות שעושים לאחר העלאת האברים לכבש, אלא משום שצריך להקדים את הקטורת באופן שתהיה "בבקר בבקר", ולכן לא יכלו מיד לאחר ההקטרה להעלות את האברים כיון שאת זה יכלו לעשות רק בנץ החמה שמכל מקום נאמר בתמיד רק "בקר" אחד.
♦

ג. ביאור המשך הסוגיה בברכות

"א"ר אבא כתיב [בראשית יט כג] השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, וכתיב [ויקרא כב ז] ובא השמש וטהר מקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות".
הפסוק במעשה דלוט מדבר על יציאת השמש שהיא זריחת החמה שהרי כבר לפני כן נאמר "וכמו השחר עלה", ורבי אבא לומד את גדר היציאה מגדר הביאה. ודבריו צריכים ביאור, שכן גם אם יש היקש בין יציאת השמש של לוט לביאה, אכתי מנין לנו ללמוד מזה על הגדרה ליום בדיני תורה, אפשר ללמוד מזה רק אם היתה לשון יציאה אחרת בתורה, שנאמרה על זמן שבו מתחילים הלכות היום והיא לשון סתומה ולא ידוע מהי, ואז נאמר שההיקש מלמד עליה, אך לא נאמר בתורה לשון יציאה שכוונתה לקבוע את תחילת היום ההלכתי. גם לא ברור למה הובא המשך הפסוק "ולוט בא צוערה".
ונראה לענ"ד שרבי אבא מדייק ממה שנאמר "ולט בא צוערה", ולא כתוב "ויבא לוט צוערה" שי"ל שנקט בזה בלשון "ובא" שנאמרה במקום אחר על ביאת השמש, כדי להורות שלעולם בכל יציאה וביאה הקשורים לעניני היום אנו נוקטים שהיא כמו הביאה האמורה בתורה, כלומר שלעולם יציאה וביאה בעניני יום ולילה היא כשהשמש אינה באמצע עובי הרקיע, וזה כולל גם את יציאת השמש דלוט וגם את יציאת אור היום על העולם, דהיינו תחילת היום, וגם את ביאת השמש בלילה, שכולם מוגדרים בזמן שהשמש אינה באמצע עובי הרקיע, אלא כשהיא נכנסת לעובי הרקיע ומתוודעת לבריות. לפי זה הדמיון ליציאת השמש של לוט היא רק שבשניהם לא מדובר על שלב בו החמה באמצע הרקיע, ויסוד הלימוד מהפסוק "ובא השמש" הוא כמו בברייתא בבבלי ב ע"א שמה אנו אומרים שלילה הוא רק צאת הכוכבים הוא רק משום שבלילה כתוב "וטהר", דהיינו טהר יומא. וכיון שאנו מקישים רק את המילה "ובא" ליציאה, אנו מפרשים שכמו בלשון ביאה לכשעצמה, שהיא ביאה לתוך עובי הרקיע, גם ביציאה מהרגע שמתחיל להכנס לעובי הרקיע הוא יום. ולכן אנו אומרים שיציאת האור שבה מתחיל היום היא כניסתה לעובי הרקיע שאז מתחיל היום להתוודע לבריות, על ידי אור כלשהוא.
ועוד נלענ"ד שכיון שמצינו שכבר בתחילת התכסות השמש הוא ספק לילה, אולי אפשר לבאר בדרך אחרת שרבי אבא בא להקשות את שאלת רבי חנניה לפי הצד שכבר בשקיעה הוא לילה, והוא מקשה שיש לנו להקיש בין הלשון יציאת השמש דלוט לובא השמש של הלילה, ואם כן היינו צריכים לומר שהיום יתחיל בנץ החמה, ולמה אומרים שהוא מתחיל בעמוד השחר^[5].
"אמר רבי בא כתיב [בראשית מד ג] הבוקר אור. התורה קראה לאור בוקר".
רבי בא מביא ראיה מלשון התורה בשילוח אחי יוסף "הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". נראה שהוא מביא ראיה שיום אינו מוגדר בהיעלמות הכוכבים, כי משמע לו שהכוונה היא שהם שולחו ברגע שהיה אור כלשהו, ומזה עולה שהתורה מגדירה את זמן תחילת האור בקר. ואכן כך משמעות הפשוטה בפסוק שהכוונה ששלחו אותם מוקדם ככל האפשר^[6]. ולימוד זה נכון גם אם נפרש שכוונת הפסוק שכשהבקר התחיל להאיר האנשים שולח. רבי אבא אומר שמכאן שהתורה קוראת להתחלת ההארה בוקר, ולא לזמן העלמות הכוכבים ולא צריך לומר שרבי אבא מבין שהשם הנרדף לבקר הוא אור.
ואמנם בבבלי פסחים ב ע"א יש דיון האם "אור" הוא כינוי ללילה או ליום, והקשו על הסברה שהוא לילה: "מיתיבי: הבקר אור והאנשים שלחו, אלמא: אור יממא הוא! - מי כתיב האור בקר? הבקר אור כתיב, כמאן דאמר: צפרא נהר. וכדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב".
ופירש רש"י: "ולפי דרכו לימדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף שהמתינו עד שהאיר המזרח כדרב יהודה, אבל אור שהוא שם דבר - אינו אלא לילה.
בכי טוב - היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא, ואז טוב לו, שהאור טוב לו, שנאמר באור כי טוב, ומה היא טובתו - מפני החיות ומפני הלסטים".
רש"י מפרש שזמן היציאה הוא בנץ החמה, אך לא ברור שכוונתו ליציאת השמש מעובי הרקיע שכן רש"י במנחות דף סח ע"א כתב לגבי זמן הקרבת העומר "האיר המזרח - הנץ החמה של ט"ז", ואין שם טעם לתלות את הענין בנץ החמה, לכן יתכן שרש"י מכנה גם את עמוד השחר הנץ החמה כשהכוונה היא לאפוקי לילה.
ועכ"פ מה שרש"י מפרש בבבלי אינו מלמד על הפירוש בירושלמי, שלפי כל הענין נראה שלפי רב בא בירושלמי הכוונה כאן לא ללמד על המתנה לאור אלא שהם שולחו מוקדם ככל האפשר עם תחילת האור, ומובן שגם מבחינת דרך ארץ הדבר הגיוני, שכיון שמזמן שמתחיל להאיר כבר אין כ"כ חיות וליסטים שכן הם יודעים מתחילת האור שהיום ממשמש ובא, וגם לפי הטעמים של מזיקין מסתבר שהמזיקין מסתלקים מתחילת הבקר כעין מה שנאמר "שלחני כי עלה השחר", וגם אם החשש מבורות י"ל שבקרבת העיר יודעים להזהר כיון שהם יותר מוכרים^[7].
"תני רבי ישמעאל בבקר בבקר כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר".
הרב פרץ פירש שהכוונה היא למכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא פרשה ו) שבה מבואר דין עמוד השחר של המשנה בברכות לגבי פסח והקרבנות, על יסוד היתור בפסוק" ולא תותירו ממנו עד בקר, והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו", וכך נדרש הפסוק: "בלילה הזה. שומע אני כל הלילה תלמוד לומר לא תותירו ממנו עד בקר, אני אקרא והנותר ממנו באש תשרופו. עד בקר למה נאמר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בקר. ואיזה זה, זה עמוד השחר מיכן אמרו, אכילת פסחים ואכילת זבחים, והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, כל הנאכלין ביום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, [למה אמרו חכמים עד חצות (נוסף בגליון ובכת"י נוסף זה אינו קיים)] להרחיק מן העבירה, ולעשות סייג לתורה, ולקיים דברי כנסת הגדולה, שהיו אומרים שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה וגו'".
והרב פרץ פירש על פי נוסח הכת"י שבסיפא הכוונה לבאר שעמוד השחר האמור בקרבנות אינו תחילת היום, אלא תוספת של תחום וסייג להרחיק את האדם מן העבירה שלא יעבור על איסור נותר.
אך לענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי הגמרא לומדת מזה על סוף זמן קריאת שמע, ורק לגבי ההרחקה עד חצות אמרו במשנה שהוא להרחיק מן העבירה.
ועל כן נראה שאם הכוונה לדרשה זו נראה שלפי הבנת הירושלמי רבי ישמעאל למד מהכפל של "עד בקר", על עמוד השחר, ומכאן מתברר לו שגדר בקר בתורה אינו שלב מאוחר של העלמות הכוכבים. ר' ישמעאל אינו חולק על כך שדין זה נאמר בכל הקרבנות, ולא רק בפסח, ואם נאמר שהוא לימוד גמור מכפל המילים מנין לו שיש גדר והרחקה כזה גם בשאר הקרבנות, ועל כן נראה שלדעתו יש גילוי מילתא בזה להקטר חלבים ואברים של כל הקרבנות, וכמו כן לכל הדינים שקשורים לתחילת היום.
מצינו מאידך גיסא לימוד אחר בברייתא דרבי חזקיה בשבת כד ע"ב ובפסחים פג ע"ב, "ליתן לו בקר שני", ואם חזקיה מקבל את דרשת רבי ישמעאל מנא ליה לדרוש דרשה אחריתי, על כרחך שזה משום שלא סבירא ליה את הלימוד של רבי ישמעאל, ויותר מסתבר שגם לרבי ישמעאל אין זה לימוד גמור אלא אסמכתא, וכיון שאינו לימוד גמור לא כתב שיש היקש משם למקומות אחרים.
ומה שכתוב בסוף המכילתא "להרחיק מן העבירה", נראה שגם לפי הכת"י שלא כתוב בו להדיא את המלים "למה אמרו חכמים עד חצות" יש לפרשו כמוסב על מה שאמרו חכמים עד חצות להרחיק מן העבירה. מהלשון "אמרו חכמים" מבואר שהמכילתא מוסבת על מימרה ידועה של חכמים, ולכן נראה שהיא מתכוונת להביא כאן את מה שאמרו חכמים במשנה, והיא מפרשת את מה שאמרו חכמים עד חצות גם אם לא כתוב שזה מה שהיא באה לפרש. כעין זה מצינו בספרא צו פרשה ז תחילת פרק יב אות ה: "לא יניח ממנו עד בוקר אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות להרחיק מן העבירה". גם כאן "אמרו חכמים" היינו מה שאמרו במשנה.
ויש להוסיף שכלל לא ברור שמדובר על אותה דרשה שבמכילתא בענין הנותר שכן לשון הירושלמי שנאמר "בבקר בבקר" אינה לשון הפסוק בנותר. ובעל התורה תמימה (שמות ל, ז) כתב שהכוונה כאן למה שכתוב בקטורת בבקר בבקר, והיינו כפי שכתבתי לעיל שיש להקדים את הקטורת בצורה נכרת, ומשמע אף לפני זמן "משיכיר", ואף שלא הקטירו אותה ממש בעמוד השחר זהו מפני שהיו צריכים לעשות עוד עבודות לפניה, אך בעיקרון זמנה מעמוד השחר.
וראה גם במלבי"ם שמות פרק יב פסוק ח (פרשת בא): "ששם בקר יאמר בהרחבה בהנץ החמה כמ"ש והיה בבקר כזרוח השמש, ובדיוק יאמר על התחלת הבקר שהוא עמוד השחר, וכשכפל שם בקר בא להורות שבא השם בדיוק".
"אמר רבי יוסי בי ר' בון אם אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין".
הקושי בדברי ר' יוסי בי ר' בון שהוא מדבר על זה שאין להחשיב את כל עובי הרקיע ללילה כי אחרת לא יהיו היום והלילה שוין, אך מביא ברייתא שהיום והלילה שוין בתקופת תשרי ותקפות ניסן, וכידוע באיזור ארץ ישראל היום והלילה שוין רק כשמחשבים את היום מהנץ עד השקיעה, דהיינו כשאומרים שכל עובי הרקיע (זמן הנשף) שייך ללילה. אם כן אנחנו כן נותנים לענין זה את כל עוביו של רקיע ללילה ולא מובן מה רצונו של רבי יוסי בן בון לומר, ואיך זה מתקשר לשאלת רב חנניה.
ונלענ"ד לפרש שמימרה זו עוסקת בגדרי יום ולילה לעניין חישובים של שעות היום שמתחלקות לשנים עשר שעות. "אם אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה" היינו אם נאמר שיש להחשיב חלק מעוביו של רקיע ללילה, כפי שבשאלת רבי חנניה הגדיר את זמן ג' כוכבים כחמה באמצע עובי של רקיע, ורבי יוסי בר בון אומר שאם נאמר שעכ"פ לענין חישובי השעות נאמר כבשאלת רבי חנניה שחלק מעוביו של רקיע נחשב לילה בין ביום ובין בלילה, כלומר בלילה מצאת הכוכבים, וביום עד העלמות הכוכבים, נמצאת אומר שבתקופת ניסן ותשרי אין היום והלילה שוים, שהרי בתקופת תשרי וחשון יש שנים עשר שעות מהנץ עד השקיעה, ואם מוסיפים עשרים דקות לכאן ולכאן יצא שיש בתקופת תשרי וניסן שנים עשרה שעות וארבעים דקות ליום, ואחד עשר שעות ועשרים דקות ללילה, וזה לא יתכן כי בברייתא מבואר שבתקופת ניסן ותשרי היום והלילה שוים, על כרחך שגם לענין גדרים אלו איננו אומרים כבשאלת ר' חנניא.
לפי ביאור זה יש מכאן סיוע לסברה שיש למנות את שעות היום מהנץ החמה עד השקיעה.
זו כנראה גם שיטת האב"ע (שמות יב, לא) שהביא הרב פרץ שנוקט שלילה בלשון התורה הוא עד הנץ החמה. הרב פרץ התקשה על מה שכתב האב"ע שעמוד השחר הוא שעה ושליש לפני הנץ, אך כבר ציין הגר"א בביאור לסי' תנט שיסוד דברי האב"ע בזה מספרי מדע^[8].
וכן היא דעת רס"ג (סידור רס"ג עמ' כו), רב האי (הובא במרדכי ברכות פ"ד אות צ) רמב"ם (תפלה ג ד), תר"י (ברכות ריש פ"ד) ועוד ראשונים (מובאים על ידי הרב בניש בהזמנים כהלכה פרק יג, ח ופרק לג הערה 19) וכן מוכיח הרב בניש בהזמנים בהלכה (יג, ח) מדברי שמואל בברייתא דשמואל הקטן (פרק שני) שהשעות נמנות מהנץ. ויש להוסיף שלענ"ד יש לזה ראיה מכריעה ממה שכל ישראל נוהגים להדליק נרות יותר מרבע שעה לפני השקיעה, ומנהג זה אתי שפיר בפשיטות רק אם השעות נמנות מהזריחה עד השקיעה, כי אין להדליק נרות יותר מוקדם מפלג מנחה.
♦

ג. ד.

ד. עמוד השחר הוא בדרך כלל כשאין עדיין אור

"אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק, אף על גב דלא נפק אמרין דנפק. שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול".
לפי הנוסח שלפנינו שמובא גם בראשונים על מסכת ברכות נראה שנפק הוא כמו שאמרו לפני כן לשון יצאה על תחילת היום, ובמשל הוא יציאת המלך מביתו, וההכניסה היא כמו שאמרו לעיל בית השמש, ובמשל היא כניסת המלך לביתו. והכוונה היא שהשמש יצאה אף לפני שהתחילה לצאת כמו שאומרים שהמלך יוצא מביתו עוד לפני שהתחיל לצאת, ועל כן הגדרת יום הוא בתחילת האו רואף לפני שמתחיל האור בפועל, אבל בערב אנו אורמים שהלילה מתחיל רק כשמתחיל ממש להחשיך כלומר בצאת ג' כוכבים, כמו שאנו אומרים שהמלך נכנס לביתו רק אחרי שהוא ממש נכנס כי אנו מתענגים על היותו עמנו עד הרגע האחרון.
אך הגר"א מפרש שכאן ביאה היינו ביאת השמש להאיר על הארץ וכמו המלך שבא אלינו, והיציאה היא יציאת השמש מלהאיר אצלינו, וכמו במשל עזיבת המלך את אנשי העיר. והוא גורס בסיפא: "אע"ג דלא על, אמרינן דעל". וכפי שאמרו ביומא (ו, ו) "כאיניש דסליק מטבריא לציפורי עד דהוא בטבריא אמרין בציפורין הוא יתיב". בגמרא שם קאי על מה שאומרים במשנה שהכהן הגדול עוסק בפר ושעיר הנשרפים בלא לפרט שלפני כן הוא קורא בתורה, ונראה שהכוונה במשל לבאר שזה משום שמחשבתו של הכהן הגדול בעיקר על עבודתו וכוונתו לעסוק בפר והשעיר. משמע שבמשל כך אומרים האנשים, ולא רק אנשי טבריה שאותם עוזב אותו אדם, אלא כל האנשים, כמו שהמשנה מדברת על הכהן הגדול ולא מדברת מה אומרים אותם אנשים מסוימים שהיו לפני כן עם הכהן הגדול. כך דרך בני אדם לומר כיון שידוע שדעתו להגיע למקום הרי הוא כמי שכבר נמצא באותו מקום.
בין לפי מה שפירשתי בגרסתינו ובין לפי דרכו של הגר"א נראה שזו תשובה לשאלת רבי חנניה שגדרים אלו נקבעו כדרך שמתייחסים בני אדם למי שבא למקום חשוב. ונראה שלפי תירוץ זה גדרי התורה ליום הם על פי דרך ההתיחסות של בני האדם, שמצפים לתחילת היום, ולמעשה מה שבני אדם מחשיבים כתחילת יום הוא הקובע את כניסת היום גם אם יש עדיין חושך.
ביאור זה הוא מקור לשיטות שעמוד השחר הוא אף כשעדיין חשוך גם אחרי הגעת הזמן של עמוד השחר. ואמנם בשו"ת דברי יציב (חלק אורח חיים סימן קי) הביא מזה מקור לשיטת בעל התניא, שמקדים מאוד את עמוד השחר, אך על שיטה זו יש קושי ממהלך הגמרא בפסחים צד ע"א. אלא שמכל מקום לענ"ד מכאן ראיה לשיטת רש"י ור"ח בפסחים שם שמחשבים את עמוד השחר לפי שמינית היום. שאנו יודעים שלפי רוב עונות השנה זמן זה הוא עדיין חושך, ורק ביום הקצר ביותר הוא תואם לתחילת האור, ולפי דברי הירושלמי הענין מובן. והוא כלוחות עמוד השחר שהונהגו בימינו על ידי הרב מרדכי אליהו (ולא כפי שמקובל בהרבה לוחות לחשב את הכל לפי מספר המעלות מתחת לאופק). כפי שביארתי במאמר בירחון האוצר גליון ט, ויבואר עוד להלן^[9].
♦

ה. סוגית הגמרא במנחות

הרב פרץ הביא ראיה שהיום אינו מתחיל בעמוד השחר של ד' מילין אלא מזמן משיכיר מהברייתא במנחות מג ע"ב: "תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן". ופירש רש"י בלישנא קמא "כיון דנתחייב במצוה זו - שהאיר היום, נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום ור"ש היא". ורצה ללמוד מזה שכל המצוות הם רק מזמן ראיה "משהיאר היום" ו"משיכיר". אך רש"י לא אומר רוב מצוות שנוהגות משהאיר היום, או משיכיר, ולכן נלענ"ד שהכוונה שציצית תלויה בראיה, וראיה היא דבר שקורה ביום, וכאילו היינו אומרים שהראיה היא ענין פרטי, והיא מ'משפחת' היום, וענינה מסווג אל היום, לכן אנו אומרים שמשהתחייב במצוה זו חל חיוב של שאר מצוות דיום, ובהן החיוב הוא מעמוד השחר, וראה מהרש"א שפירש כה"ג לענין זה שביום דרך ללבוש בגדים.
♦

ה. ו.

ו. דברי בעל העיטור

בעל העיטור סימן תתצה כתב: "וזמן ציצית לברכה כזמן תפילין. דתניא תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן, כיצד היה משכים לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן כדי לשמרן וכשמגיע זמנן ממשמש בהן ומברך, וכן הרוצה [להשכים] ליכנס בבית הכנסת מתעטף בלא ברכה ולכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך. וזמן הנחת תפלין עד שקיעת החמה. ובשחרית משעת קריאת שמע, ככל המצות הנוהגות ביום דאמרינן "וכולן משעלה עמוד השחר כשרין", ואף על גב דשאר מצות הנוהגות ביום מצותן לכתחילה בהנץ החמה, הכא בראיה תליא מילתא".
לענ"ד פשטות דבריו דזמן כל המצוות הוא כפי שעולה מהמשנה דמגילה, מעמוד השחר כשר, ולכתחילה מהנץ, ואין זה כך בתפילין, ומה שאמר שתפלין הם כמו כל המצוות הוא רק לענין זה ששייך לעשותם לפני הנץ, אלא שמכל מקום כיון שכתוב בהם ראיה אמרינן בשונה משאר המצוות שבתפילין הזמן הראשון הוא משיכיר, ואין צורך לחכות ולהניח תפילין לכתחילה רק בהנץ.
♦

ז. התאמת זמן "האיר המזרח" וזמן "עמוד השחר" לזמן "ד' מיל"

לעיל כתבתי שממה שהירושלמי ביומא פ"ג ה"ב (מובא גם בברכות פ"א ה"א) מביא את השיעור של ד' מילין בהקשר למשנה על זמן השחיטה משמע כהבנת רבינו חננאל שעמוד השחר דד' מיל ויאור המזרח של שחיטת התמיד היינו הך. ר"ח לא חילק בין זמן האיר המזרח להאיר פני כל המזרח. ויש לעיין האם ד' מיל הם זמן של האיר פני כל המזרח או הזמן שיש אור כלשהוא. וכן מה הדין בכל המצוות - ממתי מחשיבים את תחילת הבקר מאור כלשהוא או מהאיר כל פני המזרח.
ונקדים ונאמר במשנה ביומא מובאות שתי דעות בנוסח שאמר הממונה ולפי תנא קמא הוא אמר" ברקאי", ולא "האיר כל פני המזרח", ובירושלמי שם פירש: "מהו בורקי ברקת תמן אמרין ברוק ברוק' אנהר מנהרא". משמע שרצונו לומר עמוד השחר שיש בו רק אור כלשהוא, והוא בניגוד למתיא בן חרש שאמר עד שהאיר כל פני המזרח, והוא זמן מאוחר יותר.
התוספות (ל ע"א ד"ה אבוה) כתבו בשם ר"ח גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי שהקדימו את תפלתם "נראה כפי' ר"ח דמשעלה עמוד השחר קאמר והוו מקדמי קודם הנץ".
גם הרמב"ם (תפלה פ"ג ה"ז) כתב "ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדחק אחר שיעלה עמוד השחר".
נראה שר"ח המובא בתוספות והרמב"ם כתבו רק עמוד השחר, כי אין לדעתם הבדל בין תפלה לשאר מצוות שבהן יוצא מעמוד השחר, וזמן משהאיר כל פני המזרח היה חומרה רק בשחיטת התמיד.
אך הרא"ש (ברכות סי' א) כתב "ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר, אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש [מכל מקום] אם התפלל בזו השעה יצא. והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד, הוא הדין לכל זמן המוקדם".
משמע מדבריו שזמן תפלה הוא כתמיד של שחר והיינו משהאיר פני כל המזרח.
ובעקבותיו כתב הטור בסי' פט שזמן תפלה הוא "משהעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא".
משמע שנקט כדברי הרא"ש, ומה שכתב בסוף שאם התפלל מעמוד השחר יצא, כוונתו מעמוד שחר והאיר פני המזרח של התמיד. וכך צריך לפרש מה שכתב בפסקי הרא"ש.
אך רבינו ירוחם (נ"ג ח"ג כד:) כתב: "זמן תפלה משיכיר חבירו ברחוק ד' אמות, ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד כך פשוט בברכות ומפרש בירושלמי בחבירו שאינו רגיל בו כ"כ. ועוד פשוט בתפלת השחר ואם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני מזרח יצא אף על גב דעקר מצותה עם הנץ החמה".
הבית יוסף כתב על דברי רבינו ירוחם: "ונראה שהוא סובר דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (ט:) לתפילה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו להתפלל קאמר וצריך לומר גם כן שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר זמן אחד הוא כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא"ש בריש פרק תפילת השחר ולא ידעתי מי הכניסו לרבינו ירוחם בזה שהרי פירש רש"י דבזמן הנחת תפילין איירי".
הב"י כתב שלדעת רבנו ירוחם משיכיר היינו עמוד השחר, מפני שרבינו ירוחם כתב גם את חידושו שזמן התפלה הוא משיכיר את חבירו. וגם הביא את הרא"ש שאם התפלל מעמוד השחר יצא, והבין הב"י שהיינו הך, מה שאמר רבינו ירוחם זמן תפלה משיכיר את חבירו פירושו שמזמן זה יצא. אך קשה, שבפשטות נראה שהרא"ש דיבר על דיעבד ואילו רבינו ירוחם בתחילת דבריו אומר זמן אחר שהוא לכתחילה, ורק אינו מצוה מן המובחר. ואכן הדרישה תמה על הבנת הב"י וכתב: "נראה דדעת רבינו ירוחם דודאי משיכיר חבירו ומשעלה עמוד השחר שני זמנים הם, וס"ל כאביי דאמר לתפילה כאחרים והיינו לתפילה ממש... ומי שאינו מדקדק כל כך יכול לקרות לכתחלה משיכיר חבירו ברחוק ד' אמות, ומיהו אם התפלל משעלה עמוד השחר נמי יצא"^[10].
ובשו"ע סי' פט, א פסק כלשון הטור, משמע שזמן תפלה הוא מהאיר פני כל המזרח.
המג"א ס"ק ג כתב על דברי השו"ע דבעינן האיר המזרח "כ"כ רי"ו, אבל שאר הפוסקים כתבו סתם אם התפלל משעלה ע"ה יצא, וכן נ"ל דהא מדין בעליי' ע"ה כשר להקרבת תמיד אלא דחישי' דילמ' אתי למיטעי לכן בעינן האיר פני המזרח".
"שאר פוסקים" של המג"א היינו ר"ח תוספות והרמב"ם^[11]. לפי המג"א לגבי תפלה אין כל הבדל בין עמוד השחר להאיר פני כל המזרח, שרק בתמיד של שחר החמירו להמתין להאיר פני כל המזרח, וגזרה זו לא נאמרה בתפלה. וכדבריו נקט מנחת כהן (במבוא השמש פ"ב).
אבל הפרי חדש כתב: "העיקר הוא דלכתחילה יכול להתפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, מידי דהוה אתמיד, ומיהו אם התפלל משעלה עמוד השחר יצא, וכדתנן במגילה [כ, א] וכולן שעשו משעלה עמוד השחר יצא, וגם התמיד אם שחטהו משעלה עמוד השחר לא נפסל".
הפר"ח מסכים עם המג"א בהגדרות הזמנים אך הוא נוקט שאין הבדל הלכתי בין זמן שחיטת התמיד לזמן תפילה, שבשניהם בדיעבד יצא מעמוד השחר. ולפי זה אין להתפלל לכתחילה לפני האיר כל המזרח, שהוא מאוחר לעמוד השחר.
והפמ"ג כתב כעין דברי הפר"ח שבשעת הדחק מותר לכתחילה תיכף משעלה עה"ש, כמבואר ברמב"ם בהלכה ז', אך דייק מלשונו שכתב ואם התפלל בשעת "הדחק" מעלות השחר יצא, והיינו בדרך, ד"שלא בדחק דיעבד לא יצא, ומשום הכי נקיט לה דיעבד, דבדרך ודחק לכתחלה נמי"^[12].
ונראה שכל הראשונים והאחרונים שהובאו עד עתה סוברים שעמוד השחר ההלכתי לכל הדברים הוא לפני האיר פני כל המזרח, והוא זמן הד' מיל, ורק לגבי זמן תפלה בשעת הדחק דעת הראש והטור לחשבו מזמן מאוחר יותר.
אך הא"ר כתב: "ולענ"ד מדינא בעינן האיר פני המזרח, וכן משמע ברמב"ם ריש ברכות [בפירוש המשניות], ומשום טעות אזלי לגג לראות. וכל הפוסקים שהזכירו משעלה עמוד השחר פירושו מסתמא שהאיר פני המזרח שזה הוא עמוד השחר. ועוד דמשום דילמא אתא למיטעי אפילו בדיעבד לא יצא".
הא"ר הביא מהרמב"ם ריש ברכות שכתב שם על עמוד השחר של כל המצוות "ועמוד השחר, הוא עמוד האור הבוקע בבקר, והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש". משמע שהא"ר מבין שעמוד השחר של כל המצוות הוא האיר פני המזרח ולא ברקאי, ואין כלל אפשרות להקדים בכל המצוות, כי עיקר זמן עמוד השחר למעשה הוא האיר פני כל המזרח, ומשמע שהוא לדעתו זמן הד' מיל. אך הוא הוסיף בסוף דבריו שגם לשיטת המג"א שעמוד השחר הוא לפני כן, כיון שגזרו דילמא אתי למיטעי לא יצא.
ובמגן גיבורים (שלטי גיבורים סימן פט ס"ק א) כתב שמדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מתמידין הלכה ב' משמע שלא יוצאים ידי חובה מזמן ברקאי שכתב ואימתי זמן שחיטתן של בוקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאיר פני כל המזרח ואם כדברי המג"א הי' לו להזכיר דאם שחט קודם שהאיר כל המזרח כיון שהתחיל עה"ש לעלות יצא. ועוד דאם נימא דמדינא כשר משהבריק השחר ורק משו' טעות הצריכו להמתין עד שיאור פני כל המזרח א"כ האיך אמרו במשנ' ביומא דף כ"ח שם ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח, והיה להם לומר ודימו שהבריק השחר שהרי קודם הטעות שטעו הי' מצותו משהבריק השחר, ומסתמא הקדימו כל מה שאפשר דזריזין מקדימין למצות ובפרט כהנים בשביל הקרבנות, וגם בירושלמי נראה כן שהרי מקשה מאור הלבנה מתמר ועולה ומאור החמה פושט על פני כל המזרח והיינו כמו שפירש הק"ע דלא מצי למחלף כה"ג דאור הלבנה מתמר ועולה ואור החמה מתפשט על פני כל המזרח, ואי נימא דמעיקרא קודם שטעו היו שוחטין התמיד בברק השחר א"כ מאי קושיא הא בהבריק השחר עדיין אינו מתפשט האור ויכולין לטעות שפיר במאור הלבנה.
ומ"ש המ"א ראי' מהא דאמרו במגילה וכולן משעלה עה"ש כשר אפשר דגם שם בעינן משהאיר פני מזרח, ולא בא רק לומר דאין צריך הנץ החמה, ותדע דבהלל מייתי קרא ממזרח שמש עד מבואו הרי דמהתחלת זריחת השמש הוה יום וה"ה לאינך. ועיין ברשב"א שם^[13]... וכבר כתבנו דמצד הדין אינו רק מהאיר פני כל המזרח ולמה הוצרכו לכך קאי על העונה, וע"כ לפע"ד העיקר כמ"ש הב"ח דבעינן האיר פני המזרח וכמ"ש הרא"ש ריש פ' תפלת השחר ואף דבפסקי הרא"ש כתב דזמן תפלת השחר הוא מעמה"ש ע"כ הכוונה בהאיר פני המזרח כמ"ש הטור כאן וכן הסכים הא"ר".
המגן גבורים חולק על דברי המג"א שרשאי להתפלל לפני האיר פני כל המזרח, ועל זה הביא ג' ראיות. אחת, שהרמב"ם לא כתב שאם שחט משהיה עמוד השחר יצא. והשניה, שמשמע שמדינא אינו יכול לקרוא לפני האיר כל המזרח מדלא אמרו במשנה שפעם אחת דימו שהבריק השחר, וכן הביא ראיה מהירושלמי שמשמע ליה שהירושלמי שואל למה טעו, ואם היו שוחטים בברק השחר מאי קושיא, הרי עדיין לא הבריק היום. על כן נראה צ"ל שהוצרכו לעלות לגג, כי גם בזמן האיר פני המזרח יכול להיות טעות. אך קשה, שאם כן השאלה נותרה ללא מענה שבזמן זה באמת לא יכולה להיות טעות. ולענ"ד הירושלמי אינו שואל אלא מבאר מדוע הוצרכו לראות שיאיר כל המזרח כדי שלא יטעו כי על ידי האיחור אין טעות כי אור החמה פושה.
ובסוף דבריו צידד שגם בכל המצוות הזמן הקבוע הוא האיר פני כל המזרח ממה שהביאו ראיה מהלל מהפסוק ממזרח שמש. ויש להשיב בפשטות דגם ברקאי נובע מהשמש.
ובביאור הלכה סי' פט (ד"ה ואם) כתב שמשמע מדברי המחבר דקודם שהאיר המזרח אף שעלה עה"ש לא יצא אף בדיעבד וכן משמע בדברי רבינו ירוחם. ודעת המ"א והפר"ח דמשעלה עה"ש יצא בדיעבד דיום הוא. ובפמ"ג נקט כך בשעת הדחק.
אלא שכתב שהא"ר והמט"י^[14] והגר"א בשנות אליהו^[15] הסכימו שעמוד השחר הוא האיר פני המזרח. ובסימן תקפח הביא לזה ראיה מתענית יב ע"א שהנוסח בבבלי הוא שאוכל בליל התענית עד עמוד השחר, ובתוספתא והירושלמי הנוסח הוא שאוכל עד שיאיר המזרח. הרי שזה אותו זמן. ומכל מקום כתב שם שמרש"י בסוכה כט ד"ה תרתי משמע שתרי זימני הוא, אלא שבחידושי הריטב"א משמע דלא פסיקא ליה דבר זה.
ועוד כתב בבאור הלכה סימן פט סעיף א שבספר מגן גבורים מצדד להכריע כהא"ר, ולפלא שלא הזכיר שגם הגר"א כתב כן, והביא ע"ז ראיה מירושלמי. ונ"מ מזה לכמה הלכות שבתורה.
ועולה מדברי הביאור הלכה (שמיוסדים למעשה רק על דברי הא"ר^[16]) שעמוד השחר הוא בהאיר כל פני המזרח שהוא זמן שחיטת התמיד והוא זמן מאוחר לד' מיל.
ולענ"ד ההשוואה בין המג"ג לא"ר אינה נכונה, כי המג"ג רק כתב לצדד שנראה שבכל המצוות עמוד השחר הוא האיר המזרח לחומרה, אבל לא אמר לנקוט כך לקולא. הראיה שהביא מהירושלמי ביומא ג, ב היא רק לענין זה שלא יוצאים בתמיד מעמוד השחר, ולא לענין שעמוד השחר הוא ממש האיר פני כל המזרח, ולענ"ד בענין זה נראה כדברי המג"א. כי שהראינו לעיל שפירוש קרבן העדה לירושלמי אינו מובן, אלא נראה שמדובר בביאור למחלוקת בין מתיא לתנא קמא בשעה שי רק התחלה של אור. ומה שאמר "עד שבחברון" אינו כפשוטו אלא הוא לעורר זכות ישיני חברון כפי שאומר הירושלמי בתחילה בהלכה א^[17].
וכן נראה מהרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה ב: "של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח", נראה שהוסיף את המילים "קודם שתעלה החמה", מפני שבעלמא כל המצוות עושים בנץ החמה וכן מקריבים את התמיד בפועל בנץ החמה^[18], ולכן בא הרמב"ם להדגיש שכאן הזמן שונה מבעלמא במה שמקדימים לכתחילה לזמן משיאור כל פני מזרח, אך אין בו כל חידוש לגבי דיעבד שבכל המצוות אפשר מעמוד השחר שהוא זמן הברקאי, ולכן לא הוצרך הרמב"ם לאומרו. אבל בהלכות תפלה (פרק ג הלכה ז) כתב "ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא", משמע להדיא שבתפלה יוצא כבר מעמוד השחר כמו בכל המצוות.
ולענ"ד גם ר"ח ודעמיה מסכימים שעמוד השחר ההלכתי הוא ד' מיל, בעוד שזמן משיאיר כל פני המזרח מאוחר יותר. ר"ח משוה את עמוד השחר למושג "האיר המזרח", והא כפי שנראה מהירושלמי שהביא הבאור הלכה, אך אין זה נובע ממה שלכל העניינים עמוד השחר הוא האיר פני כל המזרח אלא משום שלפי האומר ברקאי שחטו את התמיד בהאיר המזרח שהוא ד' מיל, ומכל מקום למעשה לדעת מתיא השחיטה היתה מאוחר יותר, דהיינו משהאיר פני כל המזרח.
והנה הרשב"א בברכות יא כתב "כשקורא בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר אף על גב דמברך יוצר אור אין בכך כלום דמכיון שעלה עמוד השחר שפיר מיקרי יוצר אור וכאנשי משמר". ולגבי הברייתא האומרת שהקורא עם אנשי משמר לא יצא, ביאר הרשב"א: "איכא למימר דההיא ליתא^[19], ואי נמי איתא היינו לומר שלא יצא ידי מצוה מן המובחר ואי נמי אפשר במי שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת, שלא יצא כלל וצריך לחזור ולקרות בעונתה היינו משום שלא הגיע זמן קריאת שמע לכתחילה".
וביאור דבריו לענ"ד הוא שהרשב"א מוכיח שיוצאים י"ח בברכת יוצר אור לפני זמן משיכיר שבו יש אור גמור, ממה שאנשי המשמר בבית המקדש לא המתינו למשיכיר בקריאת שמע, ומסתבר שנהגו כך על פי הלכות זמן קריאת שמע, וממילא ברור לו שאפשר בשעת הדחק לומר יוצר אור כבר מעמוד השחר, וגם לא צריך להמתין להאיר כל פני המזרח כי מאחר שאין הקפדה בשעת הדחק על משיכיר מובן שהוא כבכל המצוות שעיקר הבקר הוא בעמוד השחר ד' מיל. רק בשחיטת התמיד אחרו עד להאיר פני כל המזרח.
אך בביאור הלכה סימן נח סעיף ג כתב שגם מדברי הרשב"א מוכח שעמוד השחר הוא זמן האיר המזרח ומאוחר לד' מיל, וז"ל: "והרי אנשי משמר אמרו יוצר אור זמן הרבה אחר שחיטת התמיד כדאיתא ברש"י ברכות י"א ע"ב ד"ה ברכו, ושחיטת התמיד היה אחר שהאיר פני המזרח כדאיתא ביומא רפ"ג, ו(אם דעתו כדעת המג"א שעמוד השחר דד' מיל הוא לפני זמן שחיטת התמיד) מה ראיה היא דאור נקרא אפילו קודם שהאיר פני המזרח? אלא ודאי דעמוד השחר נקרא משהאיר פני המזרח, ולפ"ז יצא לנו ג"כ קולא לענין בדיעבד לק"ש של ערבית אם לא היה אנוס (שיכל לקרוא עד שיאיר המזרח שהוא מאוחר לד' מיל שלפני הנץ). ואף דאכתי יש להקשות על הרשב"א דמנ"ל דתיכף אחר שהאיר מצי לומר יוצר אור דילמא שם שאני שנשתהא בהרבה ענינים אחר השחיטה ואולי ס"ל דכהנים זריזין לא נתאחר אצלם עי"ז כי אם מעט מן המעט".
לענ"ד השאלה האחרונה שכתב מוכיחה שלא כדבריו אלא כדביארתי, שמאחר שבשעת הדחק רשאים להקדים למשיכיר, פשוט לרשב"א דאין לחלק בין הזמנים שעדיין אין כ"כ אור, ולכן אפשר לקרוא קריאת שמע ולברך יוצר אור כבר משעלה עמוד השחר דד' מיל.
גם מרש"י בסוכה כט ע"א אין להסיק שזמן האיר פני המזרח שונה מעמוד השחר דד' מיל.
בגמרא שם אמרו: "תנו רבנן... היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור. - איבעיא להו: עד שיעור, או עד שיאור? תא שמע: עד שיאור, ויעלה עמוד השחר. תרתי? אלא אימא: עד שיעור ויעלה עמוד השחר".
משמע בפשטות מהשאלה תרתי?, שמשמע לגמרא שכשאומרים על אדם כ"שיאור", הוא אינו עמוד השחר, אלא אור משמעותי ולכן הגמרא שואלת שלא מובן למה הברייתא אמרה שני זמנים שונים. וכך כותב רש"י שם: "שיאור משמע שהאיר לו המזרח, ועלה עמוד השחר - משמע קודם לכן". וכונתו שלשון סתמית של "ויאור" משמע אור ממשי, והיינו שהאיר לו המזרח, כלומר האיר לגמרי בצורה מורגשת לכל אדם, ולא רק למתבונן למזרח, וזה הוא הזמן המאוחר לעמוד השחר. אך הריטב"א שם כתב: "תא שמע עד שיאור ויעלה עמוד השחר. ואתמהינן תרתי. פי' דאי חד שיעורא נינהו למה לי למתנינהו בחד מינייהו סגי, ואי לאו חד שיעורא נינהו כל שכן דקשיא דהוה תרתי דסתרי אהדדי, וגירסת הרב בעל המאור אימא עד שיעור משיעלה עמוד השחר, אבל בספרים שלנו גרסי עד שיאור, וכן היא בפי' ר"ח ובספרי הגאונים ז"ל, כלומר עד שיאור משיעלה עמוד השחר שמתחיל האור, שלא תאמר [ד]היינו כאור היום אח"כ, וקודם עלות השחר אף על פי שניעור אין מטריחין אותו לעלות, והוא הדין שאם לא נעור אין מטריחין אותו אף משיעלה עמוד השחר עד שיגמור שינתו דלא גרע מסעודה דאמרי בה עד שיגמור סעודתו".
לפי הריטב"א אין כוונת הגמרא בשאלה תרתי, לקבוע בפסקנות שזמן משיאור אינו זהה לעמוד השחר, אלא שהיא שואלת ממה נפשך, שאם הוא זמן שונה יש סתירה, ואם הוא זהה למה אמר שני דברים על אותו זמן. לפי דרך זו הגמרא מסתפקת אם הביטוי "משיאור" הוא תחילת האור, והיינו עמוד השחר או כשיש אור ניכר, והשאלה היא לפי שני הצדדים, שבין כך ובין כך קשה. ומסיק שצ"ל שיאור בלבד, והיינו משיעלה עמוד השחר, והיינו כדרך השניה, שהקובע הוא תחילת האור, שאז אם הוא כבר נעור חייב להכנס לסוכה. ומכל מקום לדינא הוא מסכים שאם ישן אינו חייב לקום (והר"ן כתב שהוא חוכך בזה שאולי יש להקל רק אם תקפתו שינה).
והדברים מובנים היטב לפי הנוקטים שעמוד השחר מחושב לפי שמינית היום, והוא הקובע להלכות היום למרות שעדיין ברוב עונות השנה עדיין אין אור, ועל זמן זה אומרים "ברקאי", כלומר תחילת האור לפי החישובים הידועים לגמרא של חלוק היחס בין עמוד השחר להנץ ביחס לכל שעות היום. ומכל מקום לשחיטת התמיד המתינו עד "האיר פני כל המזרח", ומסתבר שהוא הזמן המחושב בימינו לעמוד השחר לפי מעלות דהיינו 16.1 מעלות (זמן זה קרוי בלוחות 72 דקות לפי מעלות), שכן בזמן זה כבר אי אפשר לטעות בין אור החמה לאור הלבנה.
הר"א מלמד בפניני הלכה תפילה (פרק יא הערה 1) כתב שזמן זה בירושלים ביום בינוני הוא 72 דקות לפני הנץ, ובשיא הקיץ הוא 88 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף הוא 78 דקות לפני הנץ. ובצפת שהיא יותר צפונית זמן הנשף ארוך יותר בדקה וחצי. לדעת הפניני הלכה יש לנקוט שזה עיקר זמן עמוד השחר כי הביאור הלכה נוטה לומר שזמן עמוד השחר מאוחר לזמן ד' מילין. אך יש להעיר מכל מה שכתבתי שנראה יותר שזמן עמוד השחר לפני זמן האיר כל המזרח, ולדעת הרמב"ם אין בזמן האיר כל המזרח נפק"מ אלא לגבי שחיטת התמיד, בעוד שלדעת הרא"ש והטוש"ע הוא נפק"מ גם לגבי תפלה^[20].
מכל מקום כל הקביעה של עמוד השחר לפי מעלות קשה, כי לפי הגמרא בפסחים זמן זה מחושב על ידי חילוק שעות היום, ומשמע שבחורף זמן זה קצר יותר מבאביב כי היום קצר יותר בעוד שלפי מעלות הוא ארוך יותר. ומעתה אחרי שבור לנו מהגמרא שאין לחשב לפי מעלות, יש התאמה למציאות הנראית אם ננקוט כשיטת ר"ח ורש"י שהגמרא אומרת שיש בין הזריחה לשקיעה ביום בינוני 12 שעות שהם כדי הליכת 32 מיל, דהיינו שהמיל 22.5 דקות, וננקוט לחשבם לפי חילוק שעות היום. יש התאמה למציאות, שכן בחורף הוא הזמן שבו ניכר תחילת האור, ובשאר העונות נוקטים את עמוד השחר לפי חישוב שעות היום כדרך שאנשים אומרים על האור שהוא כאדם חשוב שהוא בא עוד לפני שהגיע.
אך אם נחשב כשיטת הגר"א את המיל 18 דקות כי יש 40 מיל בין הזריחה לשקיעה לא נמצא התאמה למציאות, כי לפי חילוק שעות היום יוצא שבחורף עמוד השחר הוא שעה לפני הנץ, בעוד שבמציאות יש אור ניכר שעה ורבע לפני הנץ. על כן שיטת הגר"א באורך המיל 18 דקות אינה מתאימה למציאות הידועה בעונות השנה.
לכן נראה שהעיקר לדינא כר"ח ורש"י שזמן עמוד השחר ד' מיל הוא שמינית יום שיש בו 12 שעות מהנץ לשקיעה, דהיינו שעה וחצי, כך שיש 15 שעות מעמוד השחר לצאת הכוכבים, וכדי הליכת מיל הוא 22.5 דקות (וזה נפק"מ לחישוב צאת הכוכבים ועוד הרבה הלכות)^[21].

ז. ח.

ח. זמן משיכיר

הכפה"ח (יח, ח) כתב שנהגו להחשיבו שעה לפני הנץ, וכ"כ הגרימ"ט בספר ארץ ישראל סי' א, ובפשטות משמע שנוקטים שזה זמן שבו תמיד יש אור בשיעור הנקרא "משיכיר", ובקיץ הוא אף יותר מוקדם^[22], אך לענ"ד קשה לומר כך כי במציאות זמן זה יכל להיות נכון בשיא הקיץ, אך ברוב עונות השנה שעה לפני הנץ עדיין חשוך. ומאידך גיסא דעת הגרי"ש אלישיב (ישא יוסף או"ח סי' ד) שלא כדאי להתעטף אלא תוך שלושים דקות לפני הנץ.
לפי רמת האור שמחושב על פי מעלות נראה יותר כאלו שמחשבים אותו לפי 11 מעלות לפני עלות השחר שהוא בין 48 דקות ביום בינוני ל58 דקות בשיא הקיץ, ויש שכתבו שבצורך גדול אפשר להקדים ב5 דקות (כך נקט בפניני הלכה תפלה יא הערה 2).
ולענ"ד העיקר לחשבו כ11 מעלות לא פחות ולא יותר. אינו מוקדם יותר מה11 מעלות לפי מה שביארנו לעיל כי גם אחרי הרבע שעה שבה עסקו בתמיד עדיין לא הגיע זמן קריאת שמע לכתחילה. על כן נראה שזמן משיכיר הוא לפחות 20 דקות אחרי הזמן של 16.1 מעלות.
ומאידך גיסא, נראה שאין צורך לאחרו יותר מ11 מעלות כי הבאתי לעיל את הגמרא בברכות יא ע"ב שמשמע שאנשי המשמר היו מברכים ברכה אחת מחוסר זמן (והרי"ד סולובייצ'יק הוכיח שזו גם הסיבה שקיצרו גם למ"ד שבירכו רק אהבה רבה), ואם זמן משיכיר שבו צריך להקטיר קטורת הוא יותר מ20 דקות אחרי זמן שיאיר כל המזרח, היה להם זמן ולא היו צריכים כל כך למהר. על כן נראה לחשוב לפי 11 מעלות כך שזמן משיכיר הוא 20 דקות אחרי זמן משיאור כל המזרח באביב ובסתיו, ו30 דקות אחרי זמן זה משיאור בקיץ. ואתי שפיר שמה שאמרו שהקורא עם אנשי משמר לא יצא הוא מפני שעכ"פ כשהם קראו לא הגיע זמן "משיכיר" שהוא בערך 20 – 30 דקות (5 מעלות. כל מעלה היא 4-6 דקות) אחרי זמן משהאיר פני כל המזרח.
דבר זה הוא נפק"מ גדולה למניני פועלים המקדימים הלתפלל בשעה 5 וחצי, שבהרבה עונות עדיין אינם יכלים להניח תפלים אפילו אם יניחו בין ישתבח ליוצר, ואם כן מי שמוכרח להתפלל בשעות אלו יתעטף בטלית ויניח תפלין ללא ברכה.
♦

ט. הקדמת הזמן של הנץ החמה

בגליון זה הרב פרץ הביא מקורות שמצדיקים תפלה לכתחילה כרבע שעה לפני הנץ החמה.
ובתוך דבריו הביא הרב פרץ ראיה במהגמרא בפסחים לפי הגרסה שהטועה בין הנץ החמה למעט לפניה "בגלוהא קאי" והוא מפרשו על פי הערוך שפירושו נוגה. כלומר בזהרורים, וזה לדעתו מוכיח שהנץ הוא בשעת דמדומים.
לענ"ד שעת דמדומים היא הגדרה לא ברורה. בפשטות נוגה פירושו אור קלוש. מדובר על זמן שיש בו אורות קלושים במקום זריחת השמש ולפי ההו"א זה יכול להראות לאנשים כגלגל החמה.
איני רואה בדבריו ראיה לקבוע להתפלל בדוקא רבע שעה לפני הנץ, אך עכ"פ בענין זה יש להביא את תשובת הרמב"ם (סימן רנה) שנשאל : "וסימננו להנץ החמה בישוב על דרך הקירוב מהו?" והשיב: "ודיוק הזמן אינו מחוייב, אלא הוא לפי מה שמתקבל על דעת המתפלל, שהוא הוא הזמן".
לכאורה כוונת הרמב"ם שצריך לעשות כפי מה שמתקבל על דעתו, ולדייק באותו זמן שנראה לו, אך זה לא מסתבר שאם כך לכל אחד יראה זמן אחר, והיה לו להתנות, ובתנאי שיתפללו ביחד, אלא נראה כוונתו שמה שמתקבל על דעת המתפלל בלא לחקור בזה הרבה הוא הזמן, והוא טווח זמן מסויים שכולו יחשב כמתקבל בעיני המתפלל. והוא משום שמסתבר שחכמים לא אמרו בזה לחשב חישובים אסטרונומיים, אלא התכוונו להקפיד שיתפלל בזמן שעשוי להראות לבני אדם כזמן הנץ.
לפי ביאור זה נראה שגם בזמננו שיש לוחות בצורות חישוב שונות, טוב שילך לפי אחת מצורת החישוב. אך עכ"פ רשאי להקדים או לאחר ואין צורך לדקדק כ"כ בזה, כי נראה שחכמים מעיקרא לא הצריכו לדקדק.
גם בא"ח (וארא ג) כתב שהרב אליהו מני אמר שאינו מקפיד אם החזן יקדים י' או י"ב דקות קודם הנץ. וכן נקט הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי פרק יג סעיף ח) שאפשר להקדים עשר דקות לנץ החמה על יסוד תשובות הרמב"ם החדשות סי' רנה.
הרב מרדכי אליהו לא פירש אם מדובר בנץ הנראה או האסטרונומי, ובבית הכנסת היכל יעקב שבו הוא התפלל מתפללים בנץ האסטרונומי. ונראה שאין להקדים יותר מעשר דקות לפני הנץ האסטרונומי, מכיון שסביב הזמן הזה אנשים שלא רואים את השמש מרגישים לפי ריבוי האור בכיפת השמים שזה הנץ החמה, וי"ל שגם מי שאמר רבע שעה התכוון לרבע שעה לפני הנץ הנראה.
♦

לסיכום

א. היום מתחיל בעמוד השחר שהוא ד' מיל לפני נץ החמה.
עמוד השחר אינו זמן "משהאיר פני כל המזרח", ובודאי שאינו זמן "משיכיר".
ב. מהירושלמי (מדברי רב הונא) מוכח שעמוד השחר ברוב עונות השנה הוא זמן שעדיין לא רואים בו כלל אור. והוא עמוד השחר בלוחות של הרב מרדכי אליהו (בין 72 ל112 דקות לפני הנץ) המיוסדות על לוח עולמי שבספר מעשה ניסים (הרב ניסים כצ'ורי). וכ"כ כף החיים (פט, א).
ג. זמן תפילה בדעת הדחק ללא תפילין הוא מעיקר הדין מזמן עמוד השחר, ואם אפשר ימתין לזמן עמוד השחר של 16.1 מעלות. זמן "משיכיר" משתנה לפי עונות השנה. רק בשיא הקיץ אפשר להקל להניח תפילין שעה לפני הנץ, ובשאר העונות הזמן הראוי הוא 48 דקות לפני הנץ.
ד. המציאות של זמן הנשף בהתחלפות שבין עונות השנה מוכיחה שהליכת מיל הוא 22.5 דקות. ויש נפק"מ בזה לחישוב זמן בין השמשות וצאה"כ.
ה. מהירושלמי (מדברי ר' יוסי בר אבון) מוכח שהקובע לשעות קריאת שמע ותפלה הוא הנץ החמה. וכן מבואר בר"ח הנ"ל.
ו. על פי תשובת הרמב"ם אפשר להחשיב עשר דקות לפני הנץ האסטרונומי ועשר דקות אחריו כנץ החמה לענין ותיקין.
בברכה
עידוא אלבה
♦

תגובה ב' - תגובת הרב פרץ

בס"ד לכבוד הרב עידוא אלבה שליט"א שלום וישע רב.
אקדים ואומר כי לא הגבתי על כל הדברים, ואף בדברים שכתבת הכל על דרך הצעה בלבד, והסוגייה כולה אינה מבוררת לי עדיין כל צורכה ועוד יש הרבה מה לעיין וללמוד, בנוסף אני לא באתי לדחות את שאר הפירושים, על אף שלא נראה לי כדבריהם ואין זו מגמתי, אלא להציע את דבריי, כפי שנראים לעניות דעתי, ואדרבה יראו הלומדים את הדרכים השונות בביאור הסוגייה וילבנו את הדברים.
בדבריך הבאת משא ומתן בדברי רבותינו האחרונים שנחלקו בעניין זמן האיר המזרח. אמנם הוכחתי שהאיר המזרח הוא זמן הסמוך להנץ החמה, ויש לזה הוכחה מהרמב"ם, הכותב "ואימתי זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח", ואילו הממונה היה מגיע לפי הרמב"ם בזמן אחר כמו שכתב בהלכות תמידין ומוספין פ"ו ה"א "סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא סמוך לעלות השחר יבוא הממונה שעל הפייסות ויקיש על העזרה ופותחין לו וכו'", וכפי שרואים שהיו עבודות רבות עד לזמן השחיטה, יוצא שזמן האיר המזרח מאוחר לעלות השחר בהרבה על דעת הרמב"ם, וכפי מה שהוכחתי.
אמנם אף על פי כן, אני לא באתי להכניס ראשי בין גדולים חלילה וודאי לא להכריע בענייני הלכה, אלא להביא את מה שיוצא מפשטות הדברים ללומדים שיראו ויעיינו, ויתלבנו הדברים.
ביאורי לירושלמי נסמך הן על לשונו הפשוטה של הירושלמי, והן על המשך התשובות במשא ומתן, שאר הפירושים, מלבד שאינם מתיישבים יפה עם לשון הירושלמי, הם מעוררים קשיים. אני סבור כי הביאור שביארתי הוא אכן מתאים לפשוטו של הירושלמי לא רק על פי התשובות אלא גם על פי פשטות לשונו של ר' חנניא חברהון דרבנין בשאלה עצמה, וכפי שתראה במאמר אף הוכחתי זאת בהוכחות נוספות.
בעניין תחילת היום, כעת שהתיישבתי בדבר נראה לי לומר, שבאמת היום מתחיל מעלות השחר (ועלות השחר הזה אינו 72 דקות זמניות לפני הנץ, כמו שהוכחתי משאלת ר' חנניה חברהון דרבנין), אבל יציאת השמש היא מזמן הנץ החמה, ואילו התחדש שאף קודם יציאת השמש מעלות השחר נחשב ליום, על אף שלכתחילה יש לעשות את המצוות מהנץ ולא מעלות השחר. וכמו שאנו רואים שבבית המקדש את שחיטת התמיד עשו עוד קודם הנץ כי שחיטה כשרה ביום ומהאיר המזרח יום, ואלו את ההקרבה עשו מהנץ החמה, כי בבקר שנאמר לגבי תמיד כוונתו להנץ החמה.
שאלת ר' חנניה חברהון דרבנין היא מדוע הזמן הנקרא יציאת השמש הוא בהנץ החמה ולא 72 דקות קודם בזמן בו נכנסת בעובי הרקיע, אבל גם ר' חנניה מודה שעלות השחר הוא קודם יציאת השמש.
בעניין מה שכתבת שעולה ממשנת ברכות שגדר יום הוא מעמוד השחר, אכן כך עולה אך השאלה היא מה הכוונה בעמוד השחר המדובר כאן.
ואציין לכמה הערות שעלו לי על הפירוש של כבודו:
♦
כתבת: "אך לענ"ד גם את הפירוש הזה אי אפשר לומר בדברי רבי חנניה, כי מודגש בדבריו שהשאלה היא מצד שבלילה הגדר הוא ביציאת ג' כוכבים וזה אינו בשקיעת השמש אלא כשהחמה "באמצע הרקיע", כלומר באמצע עובי הרקיע, ועל זה הוא שמקשה שכמו כן ביום היה לנו לקבוע את הגדר כשכבר הסתלק במקצת החושך אע"פ שהחמה היא באמצע עובי הרקיע ולא בתחילת כניסתה לרקיע. לפי הרב פרץ אכן עמוד השחר ההלכתי הוא כשהחמה היא באמצע עובי הרקיע, ואם כן אין מקום לשאלה למה אין אנו אומרים שהוא כשהחמה "באמצע (עובי) הרקיע".
לענ"ד אין שום הכרע ששאלתו של ר' חנניה היא מדוע לא מקישים את זמן תחילת הלילה לתחילת היום באופן שווה מבחינה אסטרונומית. הלשון "כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה ככבים אף על פי שהחמה באמצע הרקיע" לא מדבר בכלל מצד הכוכבים, לדעת רבי יהודה ורבי נחמיה הלילה מתחיל עוד הרבה קודם לצאת הכוכבים. גם בצאת הכוכבים יש שיטה בירושלמי (שזו כנראה דעת חכמי הדרום) שמצאת שני כוכבים לילה ובין כוכב לכוכב יש ספק יום ספק לילה, הכוכבים באים רק להוציא מהספק לשיטות המאחרות, אך וודאי לא הם אלו שקובעים מצד מציאות את מעבר היום והלילה (ואיני נכנס כאן לשיטת רבינו תם והמסתעף הסוברת שמדובר על כוכבים היוצאים ארבעת מיל אחר השקיעה, וממילא סברו בעקבות זה שאיננו בקיאים בכוכבים, ושהכוכבים עצמם הם הקובעים את צאת היום, ואינם סימן. וכל הדעות הללו נמשכים מדעת רבינו תם),
ולענייננו, ר' חנניה בא לומר בא לומר שהלילה מתחיל בוודאות למרות שהחמה לא סיימה את מהלכה בעובי הרקיע והיא רק באמצעו (לשון אמצע לאו דווקא שהרי היא לכל היותר בתחילתו שמתוך מהלך ארבעת מיל היא עשתה רק רבע מיל, אלא הכוונה לתוך עובי הרקיע). ומזה יש ללמוד שהכניסה לעובי הרקיע משייכת את השמש למקום אליו אותו עובי הרקיע מוביל, שזה בלילה מחוץ לעולם = לילה. ובבוקר אל תוך העולם = בוקר. בנוסף, נראה שהלילה מתחיל מייד עם כניסת החמה לעובי הרקיע, ומה שהירושלמי כותב אמצע הרקיע כוונתו שסוף סוף אנו מחמירים ומחכים עד צאת הכוכבים, אך אין כאן כוונה לשאול שגם בבוקר יתחיל היום מזמן שהחמה באמצע הרקיע, אלא מזמן שהחמה נכנסת לעובי הרקיע כלומר תחיל ה72 דקות לפני הנץ.
ובכל אופן לא חייב להיות קשר ישיר בין דברים אלו לבין מה שאמרתי שעלות השחר ההלכתי מאוחר בהרבה, כי עדיין נראה שלהנץ החמה יש גדר בפני עצמו, לגבי מצוות התורה, כמו הקרבת התמיד שנעשתה דווקא בהנץ החמה, ועלות השחר הוא לימוד נוסף, שאינו נידון בסוגייה .
בעניין מה שחשבתי לומר שעלות השחר ההלכתי לא מחוייב להיות 72 דקות זמניות קודם הנץ, הנה אני בעצמי מביא את זה רק בדרך הצעה וצריך עוד לעיין בזה, ואמנם הבאתי לזה הוכחות בגליון הקודם, ואף יש מקום לומר שאותה טעות שגרמה לחשוב שצאת הכוכבים הוא ארבעה מיל אחרי השקיעה גרמה לחשוב שעלות השחר הוא ארבעה מיל לפני הזריחה, אף שבלא ברייתא זו לא היה עולה על דעתינו להקדים כל כך את עלות השחר. אמנם עדיין צריך עיון בכל זה, אך לגבי מה שהשגת מכך שזמן משיכיר הוא אחרי זמן האיר המזרח, יש לי לדחות את דבריך. ובע"ה להלן.
♦

א. ב.

כתבת: "בפשטות מואו החיבור משמע שהאיר המזרח המדובר כאן הוא האיר המזרח המדובר במשנה שאחריו שחטו את התמיד, והוא ארבע מילין לפי הזריחה".
בדקתי ובדפוס וינציה, שהוא הדפוס הראשון לירושלמי וממנו משתלשלים כל הדפוסים, אין את וי"ו החיבור הזאת, בכת"י נוסף שנדפס בספר גנזי הירושלמי, נמצא כל הקטע אחר הסיפור על ר' חייא רבה. ומייד אחר דברי הגמרא "עד כדון דהוה סופיה דירחא" וכו', מובאים דברי ר' יוסה בירבי בון על איילת השחר שאינה כוכב נוגה.
אני הבאתי את כל סדר הפעולות שהיו עושים במקדש, כשהכל מתחיל מזמן הנקרא קרות הגבר, זמן זה מכונה אצל הרמב"ם עלות השחר (תמידין ומוספין א, ו; כשהרמב"ם בוודאי מתכוון ל72 דקות קודם הנץ החמה), ואכן קריאת תרנגול מצוי הוא בקירוב בזמן זה. לא ניתן להניח שהאיר המזרח המדובר בשחיטת התמיד זהה לזמן קרות הגבר. שכן עבר זמן רב, כפי שתראה בסדר הפעולות שהיו עושים עד שהיו שולחים שליח לבדוק אם האיר המזרח, וראה בהמשך עוד כמה הוכחות לכך שהאיר המזרח הזה שונה במהותו.
לגבי ההוכחה מכך שלא אמרו יוצר המאורות, אכן זו קושיה, אך לא מפניה נקבע ההפך מהברור והוודאי. שכן עניין זה שזמן האיר פני כל המזרח האמור בשחיטת התמיד הא מאוחר לזמן משיכיר או לכל הפחות מקביל אליו, הוא דבר שנתאמת לי בראיות רבות. וכך נראה מחישוב הזמן על פי הפעולות הנעשות במקדש החל מהזמן בו היה הממונה מעיר אותם (שהוא קרות הגבר שהוא עלות השחר של 72 דקות זמניות קודם הנץ), במאמר הראיתי שהתמיד היה קרב בהנץ החמה ותכף קודם לכן היו יורדים לעזרה לקריאת שמע וברכות ומייד היו עולים להקרבה (זמן הקריאה והברכות לא אמור לקחת זמן רב, וודאי לא 72 דקות!). בנוסף, גם מדברי רבינו חננאל יוצא במפורש שזמן האיר המזרח הוא כרבע שעה קודם הנץ. אכן הראייה שלי מהלשון במדרש "אילו היתה שעה שלימה על אחת כמה וכמה", אמנם ניתנת להידחות וכדבריך, אך עדיין אפשר שהיא מוסבת על כל הזמנים, אם כי ראייה גמורה אין כאן.
אך בכל זאת ננסה גם לדון בשאלה זו.
מובא בירושלמי ברכות, "אמר להן הממונה ברכו ברכה אחת, והן בירכו. ושואל על זה הירושלמי: "מה בירכו? מר (=אמר) רב מתנה בשם שמואל, זו ברכת תורה. (ושואלים:) והלא לא ברכו יוצר המאורות? רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: עדיין לא יצאו המאורות, ותמר (=ואת אמר) יוצר המאורות?".
והדברים לכאורה תמוהים, שכן משנה זו מדברת על הזמן שלאחר סידור הנתחים של התמיד, כמו ששנינו בפרק קודם, "ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע" ומייד לאחר כך מתחיל הפרק הבא במשנה "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת וכו'".
קריאת שמע המדוברת הייתה כאמור במשנה מייד אחרי סידור הנתחים. ומדובר בזמן הסמוך ממש להנץ החמה, כי מייד אחר שסיימו עשו גורל והקריבו את התמיד.
ואם כן יהיה קשה, והלא המשנה אומרת שזמן קריאת שמע של שחרית הוא משיכיר, וזמן זה הוא הוא עוד קודם האיר פני כל המזרח עליו מדברים לגבי שחיטת התמיד וכאן מדובר בזמן המאוחר להאיר המזרח והסמוך להנץ החמה, ובפשטות כוונת המשנה שכבר מזמן משיכיר אפשר לקרא קריאת שמע בברכותיה, שאין היא מחלקת כלל.
הרמב"ם לכאורה נדרש לשאלה זו בפירושו למשנה בתמיד: "כבר נתבאר בגמ' ברכות שהברכה הזאת שהיו מברכין תחלה היא אהבת עולם ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט מברכין יוצר אור".
הלשון "השמש זורח והאור מתפשט" נראה משונה במקצת, מדוע לא תפס הרמב"ם לשון רגילה, משתנץ החמה או משיעלה עמוד השחר? האם יש גדר אחר במהות זמן זה? אפשר שהרמב"ם מבקש ליישב את הקושיא כיצד ייתכן שבזמן שהוא קרוב להנץ החמה כל כך לא ניתן לברך יוצר המאורות. (וראיתי במהדורת המאור שציינו למי שהתקשה בזה גם כן).
לשון הרמב"ם בפ"א מהל' תמידין ה"א: "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם נקראין תמידין וכו’. ה"ב: "ואימתי זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח".
נדייק בלשון ונראה שהרמב"ם אינו מציין את עלות השחר, ומאידך הוא אומר במפורש "קודם שתעלה החמה", תוספת הנראית מיותרת לכאורה. לכן נראה שהרמב"ם בא לציין פה על איזה זמן מדובר, וכוונתו לומר שמדובר בזמן הסמוך לעליית החמה. (ואף ברש"י מנחות ס"ו פי’ ז"ל "האיר המזרח הוא בהנץ החמה". אמנם זה סותר למה שהראנו שההקרבה הייתה בהנץ החמה, ואולי כוונת רש"י לזמן מוקדם לעליית השמש הנקרא דמדומים שאותו הוא קורא הנץ החמה).
בגמרא יומא הובאה ברייתא בה שנינו: "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרין".
הייתי סבור לומר שאנשי משמר האמורים כאן אינם אלו הקוראים את שמע סמוך להקרבת התמיד, שכן זמן זה היה כאמור לאחר שהאיר פני כל המזרח וסמוך להנץ החמה כאמור לעיל (שמייד אחרי הטילו פייס והקריבו את התמיד, והתמיד הרי היה קרב בהנץ החמה). הקריאה האמורה כאן היא קריאת שמע שהם היו עוד קודם לתחילת העבודה כנראה בסמוך לקימתם מהשינה (ולהלן נדבר האם לפני עמוד השחר או אחרי).
אולי אף ניתן לדייק מהלשון "מפני שמשכימים היו", שמדובר בקריאה שהיו קוראים סמוך להשכמתם. כי לו הכוונה לקריאה שנעשתה אחרי הקרבת התמיד, היה לתנא לציין פסול באותו הזמן עצמו, כמו מפני שעוד לא הנצה החמה וכדו', וזמן השכמת אנשי משמר אינו מענייננו, ובנוסף הרי עבר זמן רב מהשכמתם עד לקריאת שמע שלאחר התמיד.
וממילא לעיל בשאלה לגבי ברכת יוצר, ניתן היה לומר שהגיע זמן קריאת שמע אך לא הגיע זמן יוצר (וכמו שקצת משמע בלשון הבבלי שהם שני זמנים נפרדים). אבל כאן הרי מדובר על קריאת שמע עצמה, ולכן קשה לומר שהקריאה המדוברת בתמיד לאחר שהאיר המזרח, היא אותה קריאת אנשי משמר שעליה נאמר שהקורא עמם לא יצא.
אלא שר"ח (וכן רש"י) פירש שם "אבל אנשי משמר היו משכימין וקוראין קודם זו העת. כדתנן בתמיד אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי כו'. ואותה העת שחטו התמיד וניתחוהו והעלוהו לכבש ובאו ללשכת הגזית לקרות את שמע".
כלומר ר"ח מפרש שקריאת שמע שנאמרה אחר הקרבת התמיד היא האמורה כאן בברייתא (וכן כתב הרא"ש בפירושו לתמיד לב: ד" ה וברכו).
והדברים לכאורה תמוהים. ראשית, האיר המזרח הוא זמן בו קרני השמש עצמם מתחילות להאיר, ובזמן זה כבר ניתן להבחין בין תכלת לכרתן (השיטה המחמירה, שיטת ר' אליעזר).
שנית, איך שיפרש, על כורחו יצטרך לומר שהשחיטה של התמיד ביום כי אם עוד לא יום השחיטה אינה כשירה. והלא בדיעבד הקורא מעלות השחר יצא. וצ"ע.
ואכן הראשונים פירשו כר"ח ובאמת התקשו בדבר, ולהלן נעסוק בדרכי היישוב.
הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"י ה"יג), כותב: "יש מי שאומר שאינו חוזר לראש ומ"ש בגמרא לא יצא לומר שלא יצא ידי חובת ברכה כתקנה ומצאנו בענין ק"ש שאמרו הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין והדבר ידוע שהיו קורין אחר עמוד השחר ובשעת הדחק אדם יוצא בה ומאי לא יצא דקאמרינן אלא שלא יצא כתקנה וגם זה כמו זה". הראב"ד איפה מתרץ שהכוונה בלשון "לא יצא", אינה לומר שבאמת לא יצא ידי חובת המצווה, אלא שלא יצא כתיקונה, כלומר בצורה המתוקנת של המצווה.
התירוץ עונה לנו רק על הקושי מדוע לא יצא ידי חובה, אך אינו עונה על הקושי שבאמת האיר המזרח הוא לאחר זמן משיכיר, וממילא דווקא מדובר בזמן הראוי למצווה. וכנראה שהראב"ד סבר שזמן משיכיר מאוחר לזמן שחיטת התמיד, אלא שאם ננקוט כדעת החולקים עליו, וכמו שנראה בפשטות, נשאר בקושיה.
אף להלן נדון אף בתירוץ הראב"ד לפי לא יצא אין כוונתו שלא יצא באמת, אך כעת נביא עוד ראשונים המדברים בעניין:
כתב הריטב"א (ברכות ט): "וא"ת והא אמרינן התם במסכת יומא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין, ואנשי משמר ודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא, יש לומר דהתם לא יצא ידי חובתו כראוי קאמר כלומר לא יצא ידי מצוה מן המובחר דלכתחלה לית ליה למיקרי הכי, ודכותה ההיא דפסחים כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי, תדע שכך היא על כרחין שאין לנו לומר שלא היו אנשי משמר יוצאין לעולם ידי ק"ש דא"כ למה היו מברכין על ק"ש של יום בלילה אלא ודאי כדאמרן".
הריטב"א איפא אומר כדברי הראב"ד שאין הכוונה בלשון "לא יצא" לכך שבאמת לא יצא הקורא ידי חובת המצווה. אלא שלא יצא ידי חובתו "כראוי", שכן מצווה מן המובחר לקרותה בזמן שאמרו חכמים.
וכן כתב הריטב"א ביומא לז: "הקורא ק״ש עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא. פי׳ לאו דוקא אלא שלא קיים מצותו כראוי. וכו'".
אלא שבירושלמי משמע לא כך וזה לשונו: "רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר - אתיא דרבן גמליאל כרבי שמעון, דתני בשם רבי שמעון: פעמים שאדם קורא את שמע אחת לפני עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה, - הא רבן גמליאל כרבי שמעון בערבית; אף בשחרית כן? או יהא בה כיי דמר רבי זעירה: תנא אחוי דרב חייא בר אשיא ודרב אבא בר חנה: הקורא עם אנשי משמר לא יצא, כי משכימין היו".
רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר - באה (הולכת שיטתו) דרבן גמליאל כרבי שמעון, דתני בשם רבי שמעון: פעמים שאדם קורא את שמע אחת לפני עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה, - הנה רבן גמליאל כרבי שמעון בערבית; (האם) אף בשחרית כן? או שמא יהא (הדין) בה כמו (המימרא) ההיא שאומר רבי זעירה: תנא (שנה) אחוי דרב חייא בר אשיא ודרב אבא בר חנה: הקורא עם אנשי משמר לא יצא, כי משכימין היו".
הירושלמי לומד שרבי שמעון בר יוחאי סבור כרבן גמליאל שזמן קריאת שמע של ערבית עד עלות השחר (לדעת הירושלמי אין שום מקום לקריאת שמע אחר חצות לדעת חכמים, ורק לדעת רבן גמליאל ניתן לקרא עד עלות השחר), ממה שאמר רשב"י "פעמים שאדם קורא וכו'". ואז שואל הירושלמי האם גם בכך שהקורא קריאת שמע של שחרית לאחר עלות השחר יצא ידי חובה, סבור רבן גמליאל כר' שמעון, או שמא בזה רבן גמליאל חלוק על רבי שמעון וסובר כאותה ברייתא על אנשי משמר.
מהמשא ומתן נראה שלא יצא הכוונה לא יצא ממש (שאם הכוונה לאו דווקא, לא היה לירושלמי להוכיח מברייתא זו שלא כרבי שמעון, שיכלו לומר שר' שמעון מדבר בדיעבד והברייתא מדברת בלכתחילה, וכעין דברי הראב"ד והריטב"א). לכן אפשר אולי ליישב ולומר שמדובר בקריאה שהייתה בזמן מוקדם ממש מייד כשהיו אנשי משמר קמים, שהיו קוראים שמא תימשך העבודה עד להנץ החמה ממש.
♦
כעת מצאתי ראייה נוספת לאיחור זמן השחיטה קרוב להנץ, בגמרא אמרו "פעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח", ומאור הלבנה זה נאמר עליו בגמרא שהוא מתמר ועולה לעומת מאור החמה הפוסה על פני כל המזרח, כלומר המתפשט לכל כיוון, הדבר נכון רק בקרני השמש עצמם. אך לא על זמן עלות השחר של ה72 דקות, שכן בזמן זה כלל לא נראים קרני השמש והשמיים רק מתחילים להתבהר מעט בצד המזרחי .
מאור הלבנה המיתמר ועולה ייתכן והכוונה לאור אדום הנראה כאשר הירח מוסתר מתחת לאופק ומתחתיו מאירה השמש ועוברת דרכו, כי במאור הלבנה הרגיל אנו רואים בחוש שאין זה כך אלא יש הילת אור קטנה סביב הירח, ועל מציאות כזו נראה שבקשו שתראה על פני כל המזרח. אמנם ניסיתי לבדוק אם דבר זה נכון ולא היה מי שיגיד לי.
בזמן בו נראים קרני השמש השמיים כבר מוארים והחושך של הלילה כבר התבהר בהרבה, והזמן בו טעו וחשבו שהאיר המזרח ובאמת היה זה הירח לכאורה היה אמור להיות בזמן שהוא כעין זה, כלומר בזמן שגם בו השמיים בהירים ברמה כזו שיש היתכנות שיראו קרני השמש. זמן זה הוא רק לאחר עמוד השחר. ואם כן אותה הפעם בה טעו ודימו שאור הירח הוא אור השמש, ואחר כך כשנתבררה הטעות הוציאו את התמיד לבית השרפה, השחיטה ההיא הייתה לכאורה בזמן שאנו קוראים לו עלות השחר, לו דין זמן זה הוא יום, לא היה להם לשורפו.
המשנה אומרת ולמה הוצרכו לכך וכו' כיוון שפעם אחת קרתה טעות, והחליפו בין מאור הלבנה לבין מאור השמש. למה הוצרכו?
איך ניתן להיות בטוחים שלא נטעה בדבר כזה. צריך לבדוק אם אין אור הלבנה יכול להתפשט עד חברון גם עם עננים, ייתכן מאוד שזו התקנה, שהרי לו כשקרתה הטעות גם היו ממתינים שיאור כל המזרח עד שבחברון, לא יכלה לקרות הטעות. ואם אנו רואים שמצריכים כך בהכרח שזו התקנה עליה דיברו במשנה. כך זכורני שפירש המאירי.
רש"י לעומת זה מפרש שלמה הוצרכו לכך הכוונה לעלות על מקום גבוה.
ובדברי הירושלמי בעניין, הנוסח המדוייק הוא (מראש השנה פ"ב ה"א): "תמן תנינן אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, אם הגיע, הרואה אומר בורקי. מהו בורקי? ברקת. תמן אמרין ברק ברקא, אנהר מנהרא".
פירוש הדברים הוא שבורקי הוא מלשון הברקת אור. ברק ברקא הכוונה הבריק המבריק, אנהר מנהרא – האיר המאיר. אף פייטנים שייסדו סדרי העבודה ליום הכיפורים משתמשים בלשון זו, לדוגמא (מתוך סדר העבודה "אזכיר גבורות אלו-ה" לפייטן יוסי בן יוסי):
"שר פקיד נגיד מלאכת הקדש, ישלח לקדם צירי אמונה,
שח למו, הביטו אם עלה השחר אם הפיץ אור קדים עלי ארץ.
ספרו לו כי ברק נוגה…"
וכן בסדר "אתה כוננת עולם ברוב חסד:
"אמוני עתים ישלח לקדים, אם ברק נוגה יפן לשחיטה"
מתוך סדר העבודה "אקרא בגרון" של ר' פנחס הכהן:
"פני דרך קדים העדם, עם ברק נוגה פקדם"
מתוך סדר העבודה "אזכר סלה" לרבי יוחנן הכהן בירבי יהושע:
"סגן ישראל אם ברק נוגה, שה לקרוץ בשחר ולא באישון"
(כל הנ"ל מתוך פירוש אור לישרים לירושלמי ראש השנה עמ' קכה).
איני מבין מה הצורך להניח שיש כאן מחלוקת בזמנים, המחלוקת מה אמר הרואה, היא מחלוקת מה הוא אמר לא על זמן מסויים בהכרח, ברקאי (או בורקי לחלק גרסאות) הוא כינוי אחר להאיר, ואין כל צורך או הכרח לטעון שהוא מכוון לזמן אחר.
אם למדנו משהו מכל המחלוקות על מה הרואה היה אומר, זה דווקא שמדובר בזמן הסמוך להנץ החמה, משום שלשון נוגה והברקה שייכים באור ממשי המבריק ומאיר, ולא בהתבהרות החשכה, וודאי לא כמו שהיא 72 דקות לפני הנץ שכמעט לא ניתן להבחין בה, וודאי לא לכנות אותה בלשון נוגה וברק.
והוכחה נוספת שכבר אמרתי בדבריי במאמר, היא לשון "האיר פני המזרח וכו' ויצא כל העם איש למלאכתו" שהעמידו את זה בלשכור פועלים. פועלים כידוע זמנם מהנץ החמה [ואגב הסברה נותנת שהנץ החמה הזה הכוונה לזמן מה קודם הנץ החמה שלנו וכדעת ר"י אבן אביתור]. והזמן בו בעל הבית יצא לשכור אותם והם כבר ממתינים לבואו מוכרח להיות בסמוך לזמן עבודתם, איני יודע לדייק אבל וודאי לא 72 דקות לפני תחילת העבודה.
כתבת: "עכ"פ רבינו חננאל לא עסק כאן בזמן "משיכיר", אך גם לגבי זמן "משיכיר" החוש מכחיש את ההבנה שזמן זה הוא רבע שעה לפני הזריחה, ואין מקור מהגמרא שמכריח להבין שהוא מאוחר יותר ממה שנראה בחוש".
איני יודע למה אתה אומר שהחוש מכחיש, הבנה זו, אם נחשב את הנץ החמה כזמן מוקדם להנץ החמה שמתייחסים אליו כיום כמו שהוכחתי מדברי ר"י אבן אביתור וממנהג הספרדים הקדום, יוצא שהאיר המזרח הוא כחצי שעה לפני הנץ שלנו ועל זמן זה אכן ניתן לומר האיר פני המזרח עד שבחברון.
להלן תמונות שייתכן שהם האיר המזרח האמור בשחיטת התמיד, (צולמו בקיץ בשכונת נוה יעקב בירושלים לכיוון מזרח (7 ק"מ בקו אוירי מהר הבית):
[התמונות צולמו מגובה 620 מטר מעל פני הים. הר הבית הוא בגובה 740 מטר מעל פני הים, יש לעלות לגובה כזה ולראות את צד מזרח, גם לראות את חברון ולנסות להבין את הדברים על פי תצפית במציאות]
♦

ג. ד.

באשר לדבריך בפירוש דברי ר' אבא הבקר אור התורה קראה לאור בוקר, ושהעמדת שיש בזה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.
לענ"ד אין כאן צורך לטעון למחלוקת בין הבבלי לירושלמי, בנימוק שלפי כל העניין לא נראה כך, אדרבה לפי כל העניין איך שהראיתי ממהלך המשא ומתן נראה דווקא כפירוש רש"י. אך אף ללא זה הזמן של 72 דקות לפני הזריחה הוא חושך מוחלט, לאנשים מן המניין אין כל סיבה להשכים בשעה כזו מוקדמת ולצאת, ק"ו אחי יוסף שיוסף הוא ששילחם ולא מסתבר שיוציאם בשעה כזו. בתהילים כתוב "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון" "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" (הפועלים מתחילים את עבודתם עם הנץ החמה כידוע), מהפסוק הזה דווקא משמע שהחיות חוזרות למעונתם עם זריחה. על כל פנים ניתן לבדוק את הדבר מציאותית.
אני לא הבאתי מכאן ראייה שהיום מתחיל דווקא מהנץ, אלא או שיש כאן שלילת האפשרות שהבוקר מתחיל 72 דקות לפני הזריחה, או שיש כאן ראייה שהבוקר מתחיל בזמן בו הארץ מוארת, שהוא עלות השחר הנראה.
מה שכתבת לטעון שרש"י באמרו הנץ החמה מתכוון לעמוד השחר, הדברים תמוהים, הנץ החמה ועמוד השחר הם שני זמנים נבדלים, רש" י לא יערב מן בשאינו מינו. הטענה לפיה אין שום סיבה שהנץ החמה יתיר, אינה נכונה משום שלכתחילה כל המצוות הנוהגות להיעשות ביום יש לעשותן מהנץ החמה דווקא. אמנם קצת צ"ע איך האיר המזרח הוא הנץ החמה, והרי בירושלמי משמע לא כך "וא"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מיל, ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל".
הואיל וודאי כוונת הירושלמי אינה לזמן שחיטת התמיד שהיה סמוך ביותר להנץ החמה, וודאי לא מהלך ארבעת מיל (שזהו בקירוב הזמן בו הממונה היה מגיע), אפשר ליישב בשני דרכים - או שרש"י סבר שהנץ החמה הוא מוקדם מהמקובל כיום וכמו שהבאתי בגליון זה שיטות המקדימות את הנץ החמה. או שרש"י מכנה את האיר המזרח של שחיטת התמיד הנץ החמה, משום שהוא אינו עמוד השחר, אבל בוודאי שלא ייתכן לכנות את הזמן ש72 דקות לפני הנץ החמה, הנץ החמה.
ובאשר להקדמת הנץ זה לשון הספר ישראל סבא קדישא פרק ח': '"רבינו היה קובע את זמן עלות השחר והנץ החמה על פי מראה עינים ולא סמך בזה על הלוחות, כי היה אומר שהלוחות מבולבלים, הן בעניין הזריחה והן בעניין השקיעה".
ובהמשך הובא שבעצמו נהג להתפלל כרבע שעה לפני הנץ המקובל, לפי מראה עיניו.
וכעת ראיתי פירוש שנראה יותר מבורר לדברי הירושלמי בהגדרת הנץ החמה: "כדי שתהא חמה מטפטפת על ראשי ההרים", אצל החוקר בתוספתא כפשוטה: "כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים", טפטוף אינו אלא בצבוץ ראשי הקרנים.
ראה תמונות מצורפת של אופק המזרח בזמן הנץ האסטרונומי (6.50 באופק של מודיעין עילית). ו3-4 דקות לפניו (6.46):
ולפי הפירוש הזה, שהוא גם מסתבר, יוצא שתמיד ניתן לדעת את זמן הנץ החמה גם אם יש הרים מסתירים על ידי שרואים את הקרניים שמציצות מראש ההר, והא עוד לפני הנץ האסטרונומי.
♦
ובאשר למה שכתבת על דרשת רבי ישמעאל.
לענ"ד הדרשה מוכיחה שבוקר הוא הנץ החמה ולא עלות השחר, ורק כאן בגלל דרשה לגבי נותר הקדימו הכתוב, ומניין לך שזה בכלל מורה שהיום מתחיל מעלות השחר של 72 דקות, אין הדרשה מלמדת שהיום מתחיל מאז, אלא רק שלגבי נותר החמירו, וכמו שתראה את לשון המכילתא שם בשלמותה (הבאתי על פי כת"י מדוייק): "... ואיזה זה, זה עמוד השחר מיכן אמרו, אכילת פסחים ואכילת זבחים, והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, כל הנאכלין ביום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, [למה אמרו חכמים עד חצות (נוסף בגליון ובכת"י נוסף אינו)] להרחיק מן העבירה, ולעשות סייג לתורה, ולקיים דברי כנסת הגדולה, שהיו אומרים שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה וגו'".
הרי שאין מדובר כאן אלא בסייג, כלומר עמוד השחר האמור כאן אינו יום, והוא רק תוספת זמן משום סייג להרחיק את האדם מן העבירה שלא יעבור על איסור נותר! והדרשה האחרת שהבאת היא דרשה חלוקה.
♦

ה. ו.

ובאשר למה שהבאת את דברי הגר"א שגורס בסיפא: "אע"ג דלא על, אמרינן דעל והביא ראיה ממה שאמרו ביומא ו, ו כאיניש דסליק מטבריא לציפורי עד דהוא בטבריא אמרין
בציפורין הוא יתיב".
אעיין בדברי הגר"א בל"נ, אבל וודאי שהעיקרון, מתאים לאשר אמרתי, ואף עכשיו התברר לי שזכיתי לכוון לדעתו בזה (גם אם לא לדעתו בפירושו, אבל לדעתו בנקודה זו), שכן בהערה במאמרי גם כתבתי הסבר מעין זה, שבלילה כיוון שהשמש במגמת יציאה, מייד כשהיא יוצאת לעובי הרקיע, אפילו שלא השלימה אותו נקרא שיצאה מהעולם כי סוף סוף אינה בעולם, מה שאין כן בבוקר, על אף שהשמש נכנסה אל עובי הרקע סוף סוף אינה בעולם. ובהקבלה לדברי הירושלמי הללו ממגילה, ברור שכל כוונת הירושלמי היא אל אנשי טבריה בלבד שאנשי טבריה מחשיבים את האדם שיצא לציפורי, כאילו הוא יושב בציפורי, כי הוא כבר ניתק מהם והלך לו, וגם אם כרגע הוא במציאות בטבריה הוא כבר יצא לדרכו. אבל וודאי שכלפי אנשי ציפורי אין נחשב שהאדם כעת נמצא בציפורי מבחינתם, כי הרי הוא במציאות לא הגיע עדיין לציפורי.
השאלה כאן היא מה נחשב ביאה ומה נחשב יציאה, האם ביחס אלינו שהשמש יוצאת ממנה ובאה אלינו, או ביחס למקומה של השמש וכלשון התורה "כי בא השמש" כביכול השמש באה = נכנסה אל מקומה. כתבתי על זה במאמר והוכחתי כאפשרות הראשונה.
ועל כל פנים לא רק הגר"א הגיה אלא כמעט כל המפרשים הגיהו מחמת סתימותם של הדברים, וכגירסתנו ולא כגירסת הגר"א נמצא בכל הכת"י, שיש כאן שני כת"י ליידן ורומי ובשניהם הנוסח כלפנינו. וכן הנוסח בציטוטי הראשונים לסוגייה. והוא אשר אמרתי שכיוון שלא הבינו את הדברים על בוריים הוצרכו להגיה ולתקן וכל חכם הגיה על פי דעתו כאיך שפירש, ולפי דבריי אין צורך בהגהה.
♦
ראיתי שכתבת בביאור רבינו חננאל: "יש להוסיף שר"ח אינו סובר כחילוק של הגר"א שצאת הכוכבים בפסחים שונה מצאת הכוכבים ההלכתי של ג' כוכבים. הוא ידע שבמציאות הנראית זה לא כך, ועל כן הוא כותב "וכשתצא מעובי הרקיע מיד הכוכבין נראין... ואע"פ שהחוזים בכוכבים שבזמן הזה מדברים דברים המכחישין לא משגחינן בהו".
לע"ד, רבינו חננאל מתכוון שם למה שהחוזים בכוכבים בזמנו טענו שכלל אין עובי הרקיע והעולם עגול ושהשמש רק מתכסית מעיננו (היו חכמים שפירשו את עובי הרקיע כפשוטו ממש גם רבינו תם פירשו כך, ועל הבנה זו מבוסס כל הרעיון של שתי שקיעות, האחת הכניסה לעובי הרקיע והשנייה היציאה ממנו, מאוחר יותר הרי"ד הסביר את השיטה על פי הידוע לנו כיום). אבל וודאי שאין מתכוון רבינו חננאל לומר כרבינו תם. ראשית, כי אינו עניין לחוזים בכוכבים. כל מי שיצא לחוץ יראה שהכוכבים יוצאים סמוך לשקיעה והרבה הרבה קודם למהלך ארבעת מיל. שנית, אף אחד לא סבר כרבינו תם לפני שחידש את חידושו, כידוע מפשטות דברי הגאונים ומסתימת הקדמונים, שהרי כל העניין של שתי שקיעות הוא חידוש שאינו מובן מאיליו. אם רבינו חננאל סבר כחידוש הזה היה מיישב את הדברים ולא מסתפק בהערה שאין אנו מתייחסים לחוזים בכוכבים.

ז. ח.

ומה שכתב בביאור בעל העיטור: "לענ"ד פשטות דבריו דזמן כל המצוות הוא כפי שעולה מהמשנה דמגילה, מעמוד השחר כשר, ולכתחילה מהנץ, ואין זה כך בתפילין, ומה שאמר שתפלין הם כמו כל המצוות הוא רק לענין זה ששייך לעשותם לפני הנץ, אלא שמכל מקום כיון שכתוב בהם ראיה אמרינן בשונה משאר המצוות שבתפילין הזמן הראשון הוא משיכיר, ואין צורך לחכות ולהניח תפילין לכתחילה רק בהנץ".
נכון שגם דברים אלה כתב בעל העיטור, אבל ממה שכתב בפשיטות "ובשחרית משעת קריאת שמע, ככל המצות הנוהגות ביום דאמרינן "וכולן משעלה עמוד השחר כשרין"" נראה שהוא סבר שזמן קריאת שמע האמור במשנה הוא תחילת היום, ואינו זמן מאוחר לתחילת היום, כי בפשטות כוונתו לזמן משיכיר ואותו הוא קורה עמוד השחר, שגם לדעות שהיום מתחיל עוד קודם הרי זמן משיכיר הוא זמן קריאת שמע הראוי מן הדין. ולכן גם הם יודו על כרחם שאליו התכוון בעל העיטור שהרי הוא מדבר כאן על הראוי ולא על דיעבד.
ובכל אופן מגמת דבריי אינם לומר שהיום מתחיל מהנץ, רק שאינו מתחיל מ72 דקות זמניות קודם הנץ, וכמו שהבאתי לכך מספר ראיות מהסוגייה הנ"ל, ומקריאת שמע, ומדברי ר' זירא ומזמן שחיטת התמיד (שנוטים הדברים שהיה מאוחר לזמן קרות הגבר שהוא מקביל ל 72 דקות קודם הנץ).
וכפי שכתבתי במאמר: "ניתן ליישב שעלות השחר האמור כמתחיל 72 דקות לפני השקיעה אינו עלות השחר ההלכתי, אלא ציון זמן לתופעה אסטרונומית שאין לה השלכות הלכתיות, בדיוק כפי שצאת הכוכבים האמור 72 דקות אחרי השקיעה אינו צאת הכוכבים ההלכתי (כדעת הגר"א) והכוונה לציון זמן אסטרונומי של חשיכה מוחלטת, ואילו עלות השחר ההלכתי הוא דווקא משהאיר המזרח, והוא מקביל לזמן משיכיר".
ועכשיו עיינתי בדבר וחשבתי, שלולי סוגיית פסחים המדברת על הזמן שמעלות השחר עד הנץ כארבעת מילים, ועניין עובי הרקיע, לא היה עולה על הדעת להקדים את עלות השחר לזמן מוקדם שכזה, כי בפשטות עלות השחר הוא מה שבני אדם מכנים עלות השחר כשממש מתחיל צד מזרח להאיר, ולא באור קלוש כזה שצריך עין מיוחדת להבחין שיש כאן איזה שינוי.
ואם נאמר שאין הכוונה בדבריהם לעלות השחר הממשי אלא לציון זמן אסטרונומי, וכמו שצאת הכוכבים האמור כארבעת מיל אחרי השקיעה, אין כוונתו לצאת הכוכבים ההלכתי וכנ"ל, ניתן ליישב את הדברים. אך עדיין הכל בדרך הצעה וצריך עיון בזה.
♦
באשר למה שכתבת בהערה ה: "בדברי רבי יוסי בר בון פירש הרב פרץ שכוונתו להקשות לפי דבריך ר' אבא שהזמן בו החמה מהלכת בעובי הרקיע שייך ללילה בין בהילוכה בערב ובין הילוכה בבוקר, יוצא שהיום והלילה אינם שווים, כי לפי זה ללילה יש שני עוביי רקיע וליום אין כלל עובי רקיע, ומביא סיוע לדבריו מהברייתא שבתקופת ניסן ותשרי הם שוים. אך לענ"ד פירוש זה דחוק כי קשה לומר שרבי יוסי בר יהודה לא ראה את המציאות שהיום והלילה שוים בתקופת ניסן דוקא אם מחשיבים את כל עובי הרקיע ללילה?".
וזו תשובתי, אני במאמרי כבר הפנתי לדברי הרשב"ץ שאף הוא הבין כך ואף היה מודע לכך שחכמי המחקר טוענים אחרת ואם כל זה קיבל את הדברים. הרי שדברים אלו לא ניתן לשער אותם במדוייק ואפשר לטעות בהם, כי איך בדיוק, ללא עזרת שעונים, בן אדם יוכל לחשב את זמן היום והלילה בשווה?
♦

ט. י.

בדברי הרא"ש שהבאת על אודות תחילת זמן שחרית, להלן מה שעלה לי לפי עניות דעתי בסוגיה זו.
בגמרא נאמר שתפילות כנגד תמידים תקנום ושזמנם של התפילות, מקביל לזמנם של הקרבת הקורבנות שכנגדם: "ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי, מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות". (ברכות כו ע"ב, ומקורו בתוספתא ג, א-ב).
אלא שתפילת שחרית מצוותה מהנץ החמה והילך, כמו ששנינו על קריאת שמע "אבל אמרו מצוותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך לה (כך הנוסח המדוייק בירושלמי) תפילה ונמצא מתפלל ביום". כלומר מצוות קריאת שמע עם הנץ החמה בכדי שהיא תוכל להיות סמוכה לתפילה, ואילו אם יקרא אדם קריאת שמע לפני הנץ לא יוכל לסמוך לה תפילה אלא להמתין להנץ ורק אז להתפלל.
וכן מוכח מהלשון "ונמצא מתפלל ביום" כלומר לפני הנץ החמה אינו נקרא יום, וזמן תפילת שחרית הוא ביום.
ואם זמן הקרבת התמיד הוא מעלות השחר, מדוע שלא יהיה אפשר להתפלל מעלות השחר? ולא רק שמתחילת עלות השחר אין להתפלל שחרית אלא כל זמן עלות השחר שהרי תחילת זמן קריאת שמע מאוחר לתחילת עלות השחר, ומשמע שאף לשיטה המאחרת ביותר את זמן קריאת שמע (שזו שיטת ר' אליעזר) אי אפשר להתפלל באותו זמן אלא יש להמתין להנץ.
הרא"ש דן בשאלה בצורה עקיפה, וז"ל: "ותחלת זמנה (של תפילת שחרית) יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד השחר, אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש, מ"מ אם התפלל בזו השעה יצא, והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד ה"ה לכל זמן המוקדם".
ראשית יש לשים לב ללשון 'יראה'. לשון זו כשהיא בראשונים היא מלמדת על כך שהדבר האמור הוא מן הסברה ולא מקבלת רב לתלמיד (הראשונים היו מקפידים לציין על כל דבר שלא שמעו מפי רבותיהם ונתחדש להם מדעתם). הרא"ש מביא לנו את דבריו שלא בדרך שאלה ותשובה, אלא כמסקנה, ולכן נצטרך להוציא את תשובתו לשאלה מתוך דבריו.
הקשינו, מדוע זמן תפילת שחרית הוא מהנץ ולא קודם בדומה לתמיד שזמנו קודם הנץ.
תשובה העולה מדברי הרא"ש: באמת זמנה של התפילה קודם לכן.
הקשינו, אם כן למה נאמר על קריאת שמע שמצוותה עם הנץ החמה בכדי שיסמוך לה תפילה, ומשמע שקודם הנץ החמה אי אפשר לסמוך לה תפילה?
תשובה העולה מדברי הרא"ש: מה שנאמר להתפלל לאחר הנץ החמה הוא לא משום שאין זמנה קודם אלא משום שכתוב ייראוך עם שמש, שהוא עניין בפני עצמו.
בנוסף אומר הרא"ש כי מה שלא נזכר מפורש ממתי זמנה של התפילה הוא משום שהדבר פשוט, שזמנה חופף לזמן הקרבת תמיד של שחר, כמו שסוף זמן תפילה חופף לסוף זמן הקרבת התמיד.
ובנוסף נראה מלשונו "מ"מ אם התפלל בזו השעה יצא", שהעניין של "ייראוך עם שמש", הוא דין, ורק בדיעבד אין לקיימו.
אלא, שיש כמה קושיות על הדברים:
א. מהפסוק "יראוך עם שמש" למדו בגמרא שיש להתפלל עם הנץ החמה בבוקר, ובערב עם דמדומי חמה, כלומר ממש בתחילת היום וממש בסוף היום. והתכוונו בעיקר להוציא מי שמאחר להתפלל מהזמן של תחילת היום. לו כדברי הרא"ש, שאין להתפלל לפני הנץ החמה רק מטעם זה, צריך להיות הדין שתפילה קודם הנץ שווה במעלתה לתפילה המאוחרת להנץ, וכמו שאין להתפלל לכתחילה קודם הנץ כך אין להתפלל לכתחילה מאוחר לנץ.
ואילו הגמרא אומרת בתחילת פרק תפילת השחר, "כי תניא ההיא לותיקין וכולי עלמא עד חצות", ומפורש שם שאפשר להתפלל לכתחילה אחרי הנץ החמה ולא בדיעבד. ולפי הרא"ש שכל סיבת הוותיקין היא משום "ייראוך עם שמש" נהיה מוכרחים לומר בדברי הגמרא שעניין זה נאמר רק לותיקין ולא לשאר העולם.
ב. הלשון בברייתא הוא "כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום", ומשמע שקודם לכן לא נקרא יום.
ג. לכאורה "ייראוך עם שמש" אינו עיקר הטעם שבגללו ותיקין היו מתפללים עם הנץ, שכן בירושלמי לאחר שמביאים את הברייתא "אבל אמרו מצוותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך לה תפילה ונמצא מתפלל ביום" מובאים מייד דבריו של ר' זירא: "אמר ר' זעירא ואנא אמרית טעמא ייראוך עם שמש". (וכעין זה בבבלי).
מהלשון נראה שאין מדובר כאן בהלכה ואף לא בעיקר הטעם (למעשה הוותיקין). אלא בתוספת נתינת טעם, שהרי ר' זירא מוסיף משל עצמו.
ד. יוצא שסמיכת גאולה לתפילה פחותה במעלתה מ"ייראוך עם שמש", שהרי מהברייתא "ותיקין וכו'" משמע שרק אם קורא סמוך להנץ יכול לסמוך לה תפילה. ולכן ותיקין היו מאחרים ולא קוראים את שמע מייד בתחילת זמנה אלא ממתינים להנץ בכדי שיוכלו לסמוך קריאת שמע לתפילה. על אף שיכלו לקרוא ולסמוך עוד קודם על ידי שהיו מתפללים קודם הנץ. ומכיוון שהיו ממתינים בשביל לסמוך לנץ, משמע שאם היו קוראים קריאת שמע קודם לא היו סומכים אותה לתפילה. (ניתן לדחות זאת ולטעון שבאמת היו סומכים, אלא שרצו גם לסמוך וגם להתפלל עם הנץ, ונראה דחוק בלשון. אך גם לפי דחייה זו הקושיא שלהלן תהיה קשה, כי עדיין היה לרשב"א להזכיר את ה"ייראוך עם שמש", ולא את הסמיכה, כי הרי הסמיכה יכולה להיעשות עוד קודם, וכל הטעם שמאחרים אותה הוא בשביל לקיים ייראוך עם שמש. וכן הגמרא הייתה צריכה להעמיד את חכמים על פי זה).
ואילו בגמרא מובאת ברייתא "השכים לצאת לדרך וכו' רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפילה" ואמרו בגמרא: "במאי קמיפלגי מר סבר תפילה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפילה עדיף". ואם ייראוך עם שמש גדול במעלתו מסמיכת גאולה לתפילה, למה לרשב"א להזכיר סמיכת גאולה לתפילה, שיזכיר את עניין ייראוך עם שמש. ועוד, לגמרא היה לומר שחכמים סברו שתפילה מעומד עדיפה אפילו על תפילה בזמן "ייראוך עם שמש". (ניתן לומר שמדובר בתפילה קודם הנץ, אך עדיין למה רשב"א לא אומר ימתין להנץ החמה ויקרא ויתפלל?).
ה. אם כל הטעם שיש להתפלל מהנץ הוא משום ייראוך עם שמש, הוא עצמו השאלה, מה הטעם של ייראוך עם שמש? ואם הטעם הוא כמו שאמרו בירושלמי "רבי יוסי בן חנינה היה מתפלל עם דמדומי חמה, כדי שיהא עליו מורא שמיים כל היום". כלומר שהטעם הוא שיהיה כל היום תחילתו וסופו ביראה, אם כן אדרבה שיהיה בתחילת עמוד השחר, ומה אכפת לי מהשמש והירח.
מ"מ נראה שוודאי לא הכל הסכימו עם הרא"ש בזה. רש"י למד שהפסוק נלמד על קריאת שמע (או תפילת יוצר) כלומר ה"ייראוך" כוונתו לקריאת שמע. ולא לתפילה. ואף אם נאמר שאף לדעת רש"י הוא הדין לתפילה, סוף סוף לא נוכל להסביר את הברייתא על פי מהלך כזה, שאם כן העיקר חסר מן הספר והיה צריך להיות כתוב, ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי לקיים ייראוך עם שמש. ומה עניין סמיכת גאולה לתפילה לכאן, והרי גם קודם לכן יכלו לסמוך גאולה לתפילה. ומה שהמתינו להנץ הוא הרי לא בשביל הסמיכה. וגם לשון "ונמצא מתפלל ביום" אינה מובנת, שהרי המדובר הוא בקריאת שמע ולא בתפילה (אם רש"י פירש, "ייראוך עם שמש" סמוך לזריחת השמש, אין שום טעם להתפלל דווקא מהנץ ואפשר להתפלל סמוך כמו בקריאת שמע).
ומזה נראה שלרש"י ר' זירא רק בא להוסיף טעם, שהוא נכון לגבי אמירת קריאת שמע סמוך להנץ אך לא לעצם הסמיכת גאולה לתפילה. ואילו תפילת שחרית לא יכלה להיעשות קודם. ללא קשר לעניין ה"ייראוך".
במדרש תהילים מזמור עב פיסקה ד, נראה לכאורה כרש"י, וז"ל: "ד"א "יראוך עם שמש". זו תפילת שחרית. שקורין קרית שמע עם הנץ החמה. "ולפני ירח". זו תפילת המנחה שצריכה קודם שיחשך ויצטרך העול' לאור הירח. רבו' אומ'. "ירא' ע' שמ'". זו תפילת של בין הערבים".
מה כוונת המדרש? אם כוונתו שהפסוק מכוון על קריאת שמע, למה לו לומר "זו תפילת שחרית", שיאמר זו קריאת שמע. ואם כוונתו לתפילה, למה לו לומר "שקורין קרית שמע עם הנץ החמה", שיאמר שמתפללים שחרית עם הנץ החמה או בהנץ החמה!
לכן נראה לי שהפסוק מוסב על קריאת שמע, שהיא עצמה הנאמרת בזמן הנץ החמה (וזה הכוונה עם), ואילו תפילת שחרית יכולה להתאחר מזה. והעיקר הוא להתחיל את הקריאת שמע עם הנץ (שחרית לפי זה אינה צריכה להתחיל עם הנץ החמה, כי זה אינו דין שנאמר על תפילת שחרית עצמה, אלא זה דין על האדם לקבל מורא שמיים מייד בתחילת היום שהוא עם הראות השמש, ואם האדם עשה זאת על ידי קריאת שמע, הרי שקיים את הדבר. שהרי נשים לב, תחילת הפסוק מדברת על קריאת שמע וסופו על תפילת מנחה, ולכאורה צריך להיות שכמו שסופו מדבר על מנחה כך גם תחילתו מדבר על תפילת שחרית, אלא שאין כאן עניין בסוג התפילה אלא בכך שהאדם מקבל מורא עליו מייד עם תחילת היום ומייד בסופו, ולכן כיוון שתפילת שחרית כוללת גם את קריאת שמע, על האדם יש להתחיל בקריאה עם תחילת היום).
ולפי זה מה שאומר המדרש זו תפילת שחרית, כוונתו לכלל התפילה, בדיוק כמו שאנו משתמשים בלשוננו, כשאנו אומרים שאנו הולכים להתפלל שחרית או שהתפללנו שחרית או שאנו מודיעים על זמן תפילת שחרית, שבכל אלו אנו כוללים את קריאת שמע וברכותיה ולא מתכוונים לי"ח ברכות בלבד.
בנוסף יש סברה לומר שכמו שתפילת מנחה לפני שהירח בא כך גם עם שמש כוונתו לפני הזריחה.
אולם לפי מה שהוכחנו ממדרש ומירושלמי (וכן מוכח מרבינו חננאל שהובא בדבריי בתגובה הראשונה שבגליון זה) שהתמיד של שחר היה קרב בהנץ החמה, יובן מדוע תפילת שחרית דווקא זמנה מהנץ החמה, שהרי היא כנגד הקרבת התמיד של שחר.
עתה יש לי עוד שתי ראיות שהיום אינו מתחיל 72 דקות זמניות לפני הנץ אלא מתחיל בזמן סמוך לנץ החמה:
ולשון האבות דרבי נתן נוסח א (ע"פ נוסח מפעל המילון): "איזה סייג עשו חכמים לדבריהם. חכמים קורין את שמע עד חצות, רבן גמליאל אומר, עד קרות הגבר, כיצד, וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר (והוא ט"ס וצ"ל ר' שמעון), פעמים שאדם קורא קרית שמע שני פעמים זה אחר זה ויוצא בה ידי חובתו אחד של יום ואחד של לילה אימתי. עד שיעלה עמוד השחר, אבל משיעלה עמוד השחר אינו יוצא, אלא עמדו חכמים הרבה ועשו סייג לדבריהם".
ומהסיום "אלא עמדו חכמים הרבה ועשו סייג", המוסבר על מה שאמרו "אבל משיעלה עמוד השחר אינו יוצא" (הכוונה לקריאת שמע של ערבית) משמע, שגם רבי שמעון ורבן גמליאל מודים שיש לעשות סייג, אמנם לא עד חצות אלא עד עמוד השחר.
דברי ר' שמעון בירושלמי ובתוספתא ובגירסא אחת בבבלי: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה", ומכך משמע שזמן עמוד השחר הוא לילה.
הבבלי מרחיב ודן בכך:
"רבן גמליאל אומר וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא! אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אלמא - לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והדר תני: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא - יממא הוא! - לא, לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליה יום - דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא.
אמר רב אחא בר חנינא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון בן יוחי.
איכא דמתני להא דרב אחא בר חנינא אהא דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא! אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אלמא - קודם הנץ החמה יממא הוא, והדר תני: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא - ליליא הוא!
לא, לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא - דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא".
יש לשים לב ששני תירוצי הבבלי סותרים אחד את השני, לתירוץ הראשון עמוד השחר הוא לילה, ולתירוץ השני עמוד השחר הוא יום. אמנם ניתן לומר שהתירוץ השני הוא זה שנקבע להלכה, והוא באמת סותר לתירוץ הראשון (אגב ראיתי במלבי"ם על המכילתא לעיל המסביר שהיא כדעת ר"ש (כי המכילתא היא אליבא דרבי עקיבא), שעמוד השחר לילה), אך לפי דבריי ניתן ליישב בפשטות שאין כאן סתירה, ועמוד השחר המדובר שהוא לילה הוא זמן 72 דקות זמניות קודם הנץ שזמן זה הוא לילה, ורק משום שיש אנשים הקמים באותה השעה, וזמן קריאת שמע תלוי בקימה, ניתן לקרא קריאת שמע של שחרית בזמן זה. ואילו הזמן שקודם הנץ עליו מסיק הבבלי שהוא וודאי יום הוא הזמן של משיכיר שהוא באמת יום.
♦

סיכום

א. ממנחות מוכח שזמן קריאת שמע תלוי בזמן ציצית וכן שאר מצוות תלויות בזמן ציצית, וזמן ציצית הוא נלמד מ"וראיתם אותו", שבזה יש מחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים על גדר הראייה, האם מספיק להבחין בין התכלת ללבן אף שאינו באמת רואה את עצם צבע התכלת ורק יודע על פתיל התכלת מחמת שהוא כהה יותר ביחס ללבן, וזו דעת חכמים, או שמא יש לראות ממש את עצם צבע התכלת, וזה ניתן להווכח על ידי שמבדילים בין צבע התכלת לצבע הכרתן שהוא צבע קרוב לו, וזו דעת ר' אליעזר.
ב. מזמן משיכיר את חברו ברחוק ד' אמות מוכח שאינו קשור כלל לציצית, זמן זה נאמר אמנם במשנה לגבי קריאת שמע, אך מדברי אביי בגמרא ברכות ט: "אמר אביי לתפילין כאחרים" משמע שזה לאו דווקא קריאת שמע אלא זמן כללי המציין את תחילת היום ההלכתי, ולכן אביי מחלק בין קריאת שמע לתפילין על אף שלא הוזכרו כלל תפילין קודם לכן בעניין, לדברי אביי קריאת שמע יש לכתחילה לעשותה כותיקין, ואילו תפילין שאין בהם את עניין סמיכת גאולה לתפילה, אפשר להניחם מתחילת היום שהוא זמן משיכיר את חברו, שהוא הזמן שנקבע להלכה.
ג. האיר המזרח האמור בשחיטת התמיד שהבאתי מספר ראיות שהוא זמן הסמוך להנץ החמה, והוא קובע לדברים שזמנם ביום (שחיטה זמנה ביום). בנוסף משמע שבזמן האיר המזרח כבר יצאו לשכור פועלים לצורך העבודה שהייתה מתחילה עם הנץ החמה.
ד. מדברי ר' זירא במגילה כ: הלומד שהיום מתחיל מעלות השחר מהאמור בנחמיה "ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר", ומפסוק זה משמע שבזמן עלות השחר ניתן לעשות מלאכה (המלאכה הייתה בניית חומות ירושלים), וודאי אין מדובר על זמן 72 דקות לפני הנץ ואף אחריו, שהוא זמן חשוך, ולכל הפחות ניתן להתחיל במלאכה (אף שגם זה לא נראה) בזמן משיכיר.
ה. דברי המכילתא "דבר אחר, ויהי באשמורת הבוקר – זה האיר המזרח". אשמורת הבוקר היא האשמורה האחרונה של הלילה הסמוכה לבוקר, כלומר מדובר בלילה ועם כל זה בזמן שנקרא האיר המזרח, וכנראה הכוונה להאיר המזרח שהוא ארבעת מיל קודם הנץ שאז עדיין לילה.
ו. דברי המכילתא, ממנה לומדים שנאמר פעמיים בכתוב עד בוקר כדי להוסיף תחום לזמן אכילת הפסק, לזמן הנקרא בוקרו של בוקר שהוא עמוד השחר. ומשמע מכך שבלי הלימוד היינו לומדים שהלילה הוא עד הנץ החמה (או זמן סמוך לו), ובא הכתוב ולימד שיש להוסיף זמן להרחקה מאיסור.
ז. דברי אבות דרבי נתן ודברי ר' שמעון בירושלמי ובתוספתא כפי שפירשתי לעיל.
ח. ואחרון חביב, הוא כל המשא ומתן בירושלמי בסוגייה עליה כתבתי את המאמר, שלפי פשט הדברים משמע שעמוד השחר אינו יום.
♦

תגובה ג – הרב עידוא אלבה

א. כבודו פירש שרבי חנניה שואל למה בלילה אנו אומרים שהוא מתחיל בכניסת השמש לעובי הרקיע ואין אומרים כעין זה בבקר שהוא מתחיל בתחילת כניסת השמש לעובי הרקיע. ועל זה אני תמה, שאם כן רבי חנניה היה צריך לומר אע"פ שהחמה היא בתחילת כניסתה לרקיע, ולא לומר אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע.
מוכח מהגמרא שעמוד השחר ההלכתי קשור ל ד' מיל, כי זמן זה הובא בירושלמי על המשנה שעוסקת בהלכות של קרבן התמיד, ועל כן משמע שהוא זמן שיש בו נפק"מ להלכה. וכן הבינו ר"ח (ביומא כט ובפסחים צד) והרמב"ם (בפירוש המשנה ברכות א, א).
מעצם הלשון של "האיר המזרח" משמע שמדובר שיש אור רק במזרח והוא זמן מוקדם, שרק לאחריו בשיעור ניכר האור ניכר בכל מקום ברקיע. והדבר תואם למה שביארתי בדברי רבי הונא בירושלמי שזמן ד' מיל הוא בדרך כלל לפני שמתחיל אור שמאיר את כל פני המזרח, ומכל מקום הוא הקובע הלכתית את גדר עמוד השחר לכל מצוות התורה, אלא שבתמיד אחרו קצת שיראו אור ממש באופק המזרח, ובטלית ובתפלין הזמן יותר מאוחר שיהיה אור בכל העולם עד "שיראה" דהיינו שיוכל להכיר, ובשאר מצוות לכתחילה מחמירים יותר ומחכים לנץ החמה.
ב. הרמב"ם (תמידין ומוספין ב, יא) אומר "עמוד השחר" על הזמן שלגביו כתוב במשנה (יומא א ח) קריאת הגבר. נראה שהרמב"ם לא התכוון לדקדק שזה בדיוק זה כי ברור מהגמרא (פסחים ב ע":ב. תענית יב ע"א) שאלו שני זמנים שונים, אלא שכיון שלא חייבים לדקדק בזמן הזה כתב הרמב"ם עמוד השחר וכוונתו שהוא סמוך לעמוד השחר.
כבודו קבע בודאות שזמן שחיטת התמיד הוא אחרי זמן משיכיר סמוך לנץ בגלל המשנה בתמיד, שלהבנתך כתוב בה שמיד אחרי הקטרת הקטורת היו מעלים אברים לכבש. אך המשנה בתמיד רק מבארת את סדר הדברים. באמת היו ממתינים אחרי הקטרת הקטורת, והיו מקדימים אותה כי הקטורת חייבת להיות בהפרש ניכר מהנץ החמה מפני שכתוב בה להדיא "בבקר בבקר".
ומה שכתב כבודו על שתי קריאות שמע של אנשי משמר לענ"ד לא מסתבר. אנשי משמר הם אלו שעובדים בבית המקדש, אין טעם לומר שחלק מהם יקראו לפני שנשחט התמיד, ולא כמתואר במשנה. ואע"פ שהוא אחרי זמן משיאור כל פני המזרח אמרו בירושלמי שלדעת הברייתא הקורא עמם לא יצא כי הוא לפני זמן משיכיר, ונראה שהכוונה בירושלמי היא שרק בבית המקדש יוצאים ידי חובה לפני זמן משיכיר, כי בבית המקדש התורה אמרה לעשות פעולות של עבודת השם מוקדם^[23].
לענ"ד מה שכתב הרמב"ם לגבי זמן ברכת יוצר אור במקדש "ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט מברכין יוצר אור", ולא כתב בסתמא "אחרי הנץ החמה", הוא משום שאם היה אומר כך היינו מבינים שצריך לברך ברכה זו דוקא סמוך לנץ החמה, ובאמת אין דין כזה.
ג. לענ"ד הזמן בו טעו ודימו שאור הירח הוא אור השמש היה לפני עמוד השחר של ד' מיל, או עכ"פ עמוד השחר של אור כלשהוא שעל פיו היו שוחטים לפי תנא קמא (יתכן שאור זה הוא כשהשמש 17.5 מעלות מתחת לאופק, כי בזמן זה אומרים החוקרים שאפשר לראות מעט אור. ראה זמנים כהלכה. פניני הלכה תפלה פרק יא). הירח היה מתחת לאופק והם חשבו שיש אור כלשהוא מהשמש, אך אחר כך התברר שזה היה מהירח לפני שקרני השמש מתחילות להאיר, ובמציאות זה יכול להיות ממש בסוף החודש גם חצי שעה לפני הזמן הראוי^[24]. ובאמת בגלל זה תקנו שישחטו רק אחרי שיאור פני כל המזרח.
ד. ההכרח לומר שתנא קמא ומתתיא חולקים הוא גם מהלשון "ברקאי", דמשמע אור כלשהוא בעלמא, וגם משום שבלי זה קשה לבאר את הירושלמי מה השאלה בכך שרק בסוף החודש יכול להיות חילוף. לפי דרכי אכן הירושלמי כלל לא שואל שאלות אלא דבריו בזה הם ביאור מה משיב תנא קמא על המקרה שהחליפו, והלא לשיטתו שדי באור בעלמא הדבר יכול לקרות שוב, ועל זה מבארת הגמרא שמכל מקום הוא רק בסוף החודש בצורה נדירה מאוד כי בדרך כלל גם בסוף החודש ידוע שהלבנה זורחת זמן ניכר לפני שמצפים לעמוד השחר. ועכ"פ זה שהם חולקים כתוב להדיא ברמב"ם בפירוש המשנה תמיד פרק ג משנה ב: "ואמר מתיה בן שמואל כי הזמן הוא משיאיר כל אופק המזרח לא משיתחיל האור בנקודה ממנו".
הלשון "מבריק" יכולה להיות על כל התבהרות של השמים, ויציאת בעל הבית לשכירת פועלים יכולה להיות גם שעה לפני נץ החמה, כי אנשים יכולים להתחיל לעבוד גם לפני הנץ החמה. גם עבודת עשיית החומה היתה באופן זה, כשמתחילים להתארגן לעבודה מעמוד השחר.
לגבי זמן הנץ החמה, אני סבור שגם ר"י בן אביתור לא בא לקבוע בדוקא שנץ החמה הוא רבע שעה לפני צאת השמש, אלא כוונתו כפי שמשמע מהרמב"ם שלא הזהיר לראות את החמה, וברור שאם לא רואים את החמה כל אחד ישער קצת שונה, אך הרמב"ם לא כתב שלמרות שכל אחד משער זמן אחר כולם יתפללו ביחד, כי אין כוונתו שכל אחד ישער מהו הזמן המדויק, אלא כוונתו שמתחילה לא חייבו לדקדק ולא הצריכו להקפיד לראות את הנקודה שבה השמש יוצאת. ונראה שלשיטתו בענין זה של נץ החמה חז"ל התחשבו בזה שלא כולם נמצאים במקום שיכולים לראות אותה, אלא די בכך רואים לפי השמים שהאדימו שהגיע בערך הזמן. אמנם בשקיעת החמה לא מצינו מי שאומר שלא צריך לדקדק בה, אך ענין זה של תפלה בנץ הוא דין שאינו לעיכובא, לכן סובר הרמב"ם שלא צריך לדקדק בו.
בספר ישראל סבא קדישא לא הוסבר מדוע נהג הרב בבא סאלי להקדים 15 דקות. אי אפשר לדעת מה היה טעמו. הבא"ח בשם הרב מני כתב שבמנין שבו הוא התפלל הוא הנהיג להקדים ב 6 דקות, אך לא הקפיד כשהחזן היה מוסיף או מפחית מזה 6 דקות. כנראה שהקדמת שש דקות מבוססת על העישור שעה לפני עלית כל גוף השמש שכתב ברמב"ם, שהוא מפרשה על ענין הנץ המדויק, ואם עלית כל גוף השמש היא הנץ הנראה אכן 6 דקות לפני כן זה בהרבה מקומות הנץ האסטרונומי (ראה לקמן בתגובה ה שיותר נראה פירוש אחר בדברי הרמב"ם), אך עכ"פ לא מדובר על מנהג כללי קדום להקדים לנץ האסטרונומי, וגם הרב מני לא הקפיד בזה.
הבאת עתה את דברי בעל התוספתא כפשוטה ש"מטפטפת בראשי ההרים" היינו הראות קרני השמש לפני שהיא נראית. ואמנם לפי הפירוש הראשון שכתבת שהשמש נראית בראש ההר, קשה כי אין סיבה הגיונית שידברו בדוקא על מקום שיש בו הרים גבוהים, וגם לא מובן מדוע ללכת לפי מה שרואים מההרים הגבוהים. אך גם לפי פירוש זה יש להקשות שלכאורה קרנים כאלו אמורים להראות גם כשאין הרים, ומדוע דברו דוקא על ראשי ההרים?
ונלענ"ד שאכן יש לפרש שמדובר על קרני השמש שניכרות עוד לפני גוף השמש, כאשר במקום שבו עתידה השמש לזרוח יש הרים. ואף שטיפות השמש נראות גם במקום שאין כיסוי הרים, מחשבים לפי אותן קרנים דוקא במקום שבאופק המזרח יש הרים, וכן הוא ברוב ארץ ישראל, כי אין להתחשב בכיסוי ההרים. ואם כן למעשה זוהי הוראה לחשב לפי הנץ האסטרונומי שבארץ ישראל הוא קודם לנץ הנראה ברוב המקומות 3-6 דקות בגלל כיסוי ההרים במזרח, ואפשר לדעת זאת בעינים לפי טיפות השמש שנראות עוד לפני שהשמש נגלית. הנץ האסטרונומי שונה בחלקי הארץ השונים כי הוא מחושב גם לפי גובה המקום שבו מתפללים ולפי קו הרוחב התמונות שהובאו לא מוכיחות שההגדרה של השמש מטפטפת היא עוד לפני הנץ האסטרונומי, כי אפשר שטיפות של שמש קרויות רק כשהם ניכרות יותר כמו בתמונה של הנץ האסטרונומי. הצבע הצהוב שבתמונה ניכר בגלל העננים. כשהאופק נקי מעננים לא רואים צבע צהוב, אלא רק אדמומית עזה, ואפשר שטיפות שמש מוגדרות כך באדמומית הנראית בזמן הנץ האסטרונומי.
לגבי "הבקר אור" לא כתבתי שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, אלא כתבתי שהירושלמי אינו תואם לדברי רש"י בפירושו על דברי הבבלי.
לא התכוונתי לומר שרש"י במנחות באומרו הנץ החמה מתכוון לעמוד השחר, אלא שהוא מתייחס בלשון זו לזמן שלפי האמת ההלכתית המדוקדקת הוא עמוד השחר, אבל רש"י לא מתכוון לדקדק בזה, אלא נקט נץ החמה כי זה מושג שמזכיר את השמש ועיקר הדיון בגמרא הוא אם לחכות לשמש.
ה. לא מסתבר להגדיר את לשון התורה עד בקר עד בקר שזה: "לקיים דברי כנסת הגדולה". לענ"ד בדרשת רבי ישמעאל פשוט חסרה המילה וכו' אחרי המילים עד שיעלה עמוד השחר.
ו. בענין "אע"ג דלא על אמרינן דעל" לא סמכתי רק על הגהת הגר"א אלא הראיתי שהפירוש שעולה מדבריו נכון גם לפי הגרסה שלפנינו.
ז. ר"ח מזכיר שהגמרא אינה תואמת לדברי חוזים בכוכבים בדבריו על רבא שפירש זמן גדול יותר לזמן הנשף, שזה נראה במיוחד תמוה. ונראה שאין כוונת ר"ח על זה שאין דבר כזה עובי הרקיע, אלא הוא אומר כאן גישה עקרונית לשאלה כיצד לנהוג כשרואים דברים כאלו בגמרא. הגמרא בעצמה דוחה את דברי רבא, אך כוונת ר"ח שאנו לא נוקטים איזה דעה בהכרעה בזה על פי החוזים בכוכבים. אך רב האי גאון כתב שאין לפסוק כסוגיה בפסחים מכמה אנפי ומשמע שזה בגלל שהיא נגד מה שידוע במציאות, ולכן הוא נוקט רק כמו בהסוגיה בשבת. מסתבר שר"ח מתייחס בזה לדברי רב האי גאון, שכן כל פירושו מבוסס על דבריו. ועל זה אומר ר"ח שאין לנו אלא דברי חז"ל.
ח. מעצם הביטוי עמוד השחר. כמו עצם הביטוי האיר המזרח משמע שיש רק אור כלשהוא במקום אחד בעוד שבזמן משיכיר מתפשט האור לכל העולם. על כן לא מסתבר שהעיטור בדעה שעמוד השחר הוא זמן משיכיר. וכיון שאין הכרח לפרש כך את דבריו יש לפרשו כדעת כל הראשונים האחרים, כפי שהראיתי מר"ח והרמב"ם שזמן עמוד השחר אצלם הוא לפני הזמן בו קראו אנשי משמר קריאת שמע וכל שכן לפני משיכיר.
ט. טעות בידיעת המציאות שאפשר ליחס לרשב"ץ או לראשונים אחרים אי אפשר ליחס לרבי יוסי בר בון.
י. "ונמצא מתפלל ביום" פירושו מתפלל ביום הברור שכולם קוראים לו יום, כשם שאת שעות היום מונים מהנץ עד השקיעה. זמן התפילה מקביל לזמן התמיד. מלבד מה שכותב הרא"ש על זמן התפלה מדין "יראוך עם שמש" יש לבארו לפי דברי הגמרא ביומא לג שבתמיד כתוב רק בקר אחד, אלא שאנו מקדימים את שחיטת התמיד מפני שמשליכים את בבקר בבקר שנאמר על גזרי העצים גם על התמיד. לכן מובן שזמן התפלה לכתחילה אינו אלא מהנץ. מה שכתב הרא"ש זמנה משיאור פני מזרח כמו בתמיד הוא אכן חידוש, ואין זו דעת ר"ח והרמב"ם. לדעתם משמע שאפשר להתפלל שחרית מעמוד השחר, אלא שבכל אופן אין לנהוג כך למעשה בלא הכרח גמור כי יש לחכות לזמן הנחת תפילין.
יא. בענין שתי הלישנאות שאמרו בברכות ח ע"א בדברי רבי שמעון "פעמים שאדם קורא", בפשטות אין סתירה בין שתי הלישנאות. בלישנא הראשונה רבי שמעון קורא לזמן שאחר עמוד השחר יום כי אין לקרוא קריאת שמע של ערבית לכתחילה לאחר עמוד השחר, ובלישנא השניה הוא מתייחס לזמן שעד הנץ כלילה כי בדיעבד אפשר לקרוא בו קריאת שמע של לילה, ולענין זה הוא כלילה ממש עד הנץ החמה.
לשון אבות דרבי נתן על הסייג מוסבת על מה שאמרו בתחילה "איזה סייג עשו חכמים לדבריהם. חכמים קורין את שמע עד חצות".
♦

תגובה ד' - הרב שמואל פרץ

א. בעניין זמן הנץ החמה וחישובו

כפי שנראה מפשטות דברי חז"ל בכמה מקומות, הולכים במישור לפי השקיעה והזריחה הנראית מראש ההר, והסברה בזה היא שהשקיעה והזריחה אינו זמן המשתנה בהתאם לגובה מקומו של האדם והוא דבר מוחלט. רק בשנים האחרונות נכנסו לחישובים על פי האופק המישורי וריבוי המחלוקות בעניין מעיד על כך שאין מסורת קדומה בדרכי חישוב אלו, אף לא ראינו לאף אחד מרבותינו הראשונים וראשוני האחרונים שידברו מזה.
והיכן נראה הדבר בדברי חז"ל?
בגמרא שבת דף לד ע"ב: "ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה".
פשטות הדברים שהכוונה לצד מזרח כפשוטו ממש וכמו שאנו רואים שבצד מזרח סמוך לשקיעה נראית אדמימות (הנקראת טבעת וונוס) הנעלמת בהדרגה. הזמן שבו מכסיף התחתון (כלומר האדמימות מחווירה בחלקה התחתון) מקביל לתחילת השקיעה כפי שנראית בראש ההר (אני בדקתי את הדבר מפסגת קבר שמואל הנביא ליד ירושלים), ורגע העלמות האדמימות כליל מקביל לזמן סוף שקיעת הגלגל בתצפית מראש ההר. וזה פשר הסימנים הללו בדעת רבי יהודה, כלומר לדעת רבי יהודה בין השמשות הוא משך זמן התכסות הגלגל באופק שבהרים הגבוהים, ותחילת הלילה הוא הוא סוף העלמות הגלגל באופק ההרים הגבוהים. הרי שהמדד לשקיעה הוא האופק בראש ההר.
כנ"ל בברייתא המובאת בירושלמי תחילת ברכות לפיה כל זמן שפני מזרח מאדימין יום. הכסיפו בין השמשות. השחירו לילה, לשיטת הברייתא הזו, בין השמשות מתחיל דווקא מסוף שקיעת הגלגל באופק שבהרים הגבוהים שכאמור מקביל מבחינת משך הזמן לסימני האדמימות במזרח, כלומר גם לשיטה זו החולקת על ר' יהודה, הקובע הוא האופק שבראש ההר!
ואמנם בבבלי מובא שהכוונה לפני מערב המאדימות את המזרח, אלא שלבבלי יש מהלך שונה בביאור כל העניין, ויש לשים לב שאביי אומר לרבא בלשון תמיהה "מי סברת פני מזרח ממש? פנים המאדימין את המזרח"! במציאות הסימנים במזרח כלל לא מקבילים לסימנים במערב, והזמן בו התחתון במזרח מכסיף לא מקביל כלל לזמן זה במערב, ואילו בגמרא משמע כאילו מדובר בדבר המובן מאיליו. אם היה הבבלי אומר שמסורת בידיו שהכוונה לצד מערב, הרי קבלה ונקבל, אך אביי אומר בלשון תמיהה, כאילו מובן מאליו שהכוונה למערב, וכאילו גם הסימנים הללו מקבילים ממש, מה שכאמור נסתר מהמציאות!. לאחר עיון נראה שהבבלי פירש את התחתון והעליון על תחתית כיפת הרקיע, וגובה כיפת הרקיע וההכספה אין פירושה החוורת האדמימות אלא השחרת השמים. כך מתבאר גם מדברי רש"י ותשובת רב שרירא גאון. והאדמימות לבבלי הוא רק סימן לתחילת בין השמשות. אך זו רק דעת הבבלי. הירושלמי לא העיר דבר בעניין ונראה שפירשו כפשוטו וכמו שאנו רואים במציאות, ועוד יש מה להרחיב בזה ואפרסם כאן אם ירצה ה', ואלה עיקרי הדברים.
והיוצא שהשקיעה מחושבת לפי האופק שבגובה ההרים, ואם כן גם הזריחה.
אם כן כל שרואים את קרני השמש חשוב הנץ החמה, גם לשון ר"י אבן אביתור (שהוא תרגום מערבית) "הנץ החמה כאשר רואים אדום בשמים", מוכיחה כך. ונראה מזה שלא מבקשים אור צהוב, אלא דווקא אור אדום. הלשון חמה מטפטפת הכוונה האור הבא ממנה ישירות בלי קשר לסוג הצבע. וכך גם משמע בירושלמי פסחים פרק תמיד נשחט "הייתי אומר ייקרב של שחר עם הנץ החמה ושל בין הערביים עם דמדומי חמה". משמע שדמדומי חמה שבערב הוא כנגד הנץ החמה שבבוקר, כלומר כשהחמה אדומה וסביבה אדום, (אולי דמדומי חמה זה אחר שקיעת האופק).
גם בתשובת רב שר שלום משמע כך: "הנץ החמה כמשמעו, בשעה שמבקשת חמה להראות פניה, כמה שכתוב, ויצא פרח ויצץ ציץ, ומתרגמינן ואנץ נץ. בשעה שמאדים העולם וחמה מלבלבת לצאת כמות עשבים ואילנות שמבקשים להוציא עלים. כמה שכתוב הנצו הרימונים. תחילת הראות פניה".
ובנוסח נוסף של התשובה בספר האשכול הלכות קריאת שמע וברכותיה דף ו ע"ב: "בשעה שמבקשת חמה להראות פניה ומאדים העולם".
מלשון התשובה נראה בבירור שהכוונה לזמן בו החמה מאדימה ביותר, ועוד טרם נראית באופק כך משמע גם מלשון "בשעה שמבקשת חמה להראות פניה", ומה שכתב אחרי זה "תחילת הראות פניה" הכוונה תחילת הראות פניה בעולם. כביכול מתוך נקודת מבט כאילו החמה כבר נראית באיזה מקום בעולם אלא שעוד לא במקומי. (ואף שתמיד החמה נראית בעולם הכוונה כאן מנקודת הראות שלנו שאנו מזהים שיש כבר מקום בו החמה התחילה לזרוח ולהראות).
♦

ב. הקדמת הנץ לשמש גם במישור

עוד הקשה כבודו כי אין סיבה הגיונית שידברו בדוקא על מקום שיש בו הרים גבוהים. אך התשובה בזה היא, שלאו דווקא הרים גבוהים אלה כל הרים המסתירים את האופק, ומאחר שכל הצד המזרחי של ארץ ישראל מכוסה בהרים (לפחות ברובו) בנוסף כל מקומות החמים היו במקומות כאלו: אזור לוד והשפלה, ישיבת טבריה, ישובי הגליל העליון והתחתון שהם כידוע הרריים. לכן דברו בסימנים הנראים מבין ההרים.
קרניים כאלה נראים אמנם במקומות בהם אין הרים אך גם במקומות אלו הקרניים הם הקובע, משום שאם יעלו להרים גבוהים כאמור לעיל ייראה הנץ החמה יותר מוקדם, ועל פיו יש לחשב.
ההכרח שגם במישור הולכים לפי הקרניים (כשאין הרים מסתירים) משום שגם כשיש הרים מסתירים אנו רואים במציאות את הקרניים עוד לפני שהשמש זרחה שם באופק האסטרונומי, ולכן גם כשאין את ההרים יש ללכת באותה הדרך.
♦

ג. הראיה מאבות דרבי נתן שעמוד השחר הוא סייג

באשר למה שכתבת על דברי האבות דרבי נתן "לשון אבות דרבי נתן על הסייג מוסבת על מה שאמרו בתחילה "איזה סייג עשו חכמים לדבריהם. חכמים קורין את שמע עד חצות". לפי דבריך קשה בכלל מה הצורך להביא שם את דברי ר' שמעון ואיך הם קשורים לעניין אולם לפי דבריי, יהיה מובן. הירושלמי מביא את דברי ר' שמעון כי הוא עוסק בסוגיית זמן קריאת שמע, אך האבות דרבי נתן עוסק בסוגיית סייג לתורה, ולכן אין לו צורך לצטט את רבי שמעון, אם לא כמו שפירשתי.
בכבוד רב. בברכה והצלחה ושנזכה שיתבררו הדברים אמת לאמיתה
שמואל פרץ
♦

תגובה ה - הרב עידוא אלבה

א. ענין חישוב הנץ המישורי היא שמחשבים את זמן הנץ למי שעומד בגובה של הר כאילו הוא עמוד במישור. ובאמת נראה קצת להיפך שגם במישור מחשבים כאילו עומדים בהר בגובה ירושלים והיא שיטת הגר"ז ור"ח מוולאזין והאגר"מ. כתבתי על זה במאמרים בירחון האוצר י, יא, יב. אך צריך להבחין בין הנושא הזה של הנץ המישורי לבין הנושא שבו דברתי כאן שהוא הנץ האסטרונומי. הנץ המישורי הוא חישוב מצבו של המסתכל, כאילו הוא במקום אחר מהגובה האמיתי שבו הוא נמצא. ואילו החישוב לפי נץ אסטרונומי הוא חישוב של העומד על ההר או במישור, כל מקום לפי מה שהוא נמצא בו, ומחשבים מה שיראה המסתכל באופק המזרח אם היה מנקה את כיסוי ההרים שבאופק המערב.
בתגובה הקודמת התיחסתי לשאלה האם ללכת לפי הנץ האסטרונומי למי שעומד בירושלים או לפי הנץ הנראה שהוא בהתחשבות עם כיסוי ההרים שבאופק. ועל זה אמרתי שיתכן שלשון "מטפטפת בראשי ההרים" מורה ללכת לפי טיפות השמש שנראות במקום שההרים מסתירים, וזהו למעשה הנץ האסטרונומי, שאפשר להבחין בו לפי כמות האדמומית.
מה שכתבתי להקשות למה נקט בירושלמי בראשי ההרים, הרי לא בכל מקום יש הרים גבוהים, מוסב על הפירוש שכתבת בתחילה שמסתכלים על ראשי ההרים שנמצאים סביב מי שעומד להתפלל לראות אם נראות על ההרים האלו קרני השמש (וראה באנציקלופדיה תלמודית ערך הנץ החמה הערה 15 שהביא כמה אחרונים שפירשו כך), ועל זה אני שואל הרי לא בכל מקום יש סביבו הרים. אמנם הוספתי ושאלתי גם על הפירוש שהשמש מטפטפת היינו קרני השמש הנראים לפני הראות גוף השמש, אם כן למה כתבו דוקא על ראשי ההרים. על זה כבודו מתרץ שנקט הרים מפני שבארץ ישראל יש הרים במזרח, ומוסיף כבודו שבאמת הוא הדין שכך נפסוק כשיש מישור במזרח. ועל זה אני אומר שעכ"פ כיון שבסופו של דבר זה מוזכר רק לגבי ההרים אין כל ראיה שכך יהיה הדין גם כשהוא מישור, ועל כן יש לפרשו לענין הנץ האסטרונומי.
אלא שכבודו הביא ראיה מהאדמימות לגבי השקיעה שלשיטת הירושלמי היא ניכרת באדמימות במזרח והיא עדיין יום ולומד מזה לזריחה שבאדמימות שלפני השקיעה כבר הוי יום, וכן הביא את לשונו של רב שר שלום ור' אביתור שתולים את הענין באדמימות בלי קשר להרים. אך לענ"ד ענין האדמימות לאחר השקיעה אינו נוגע לנידון דידן גם לפי פירושך, שהרי לדבריך לפי הירושלמי מדובר שם על אדמימות בצד שנגדי לשמש, ולפי הבבלי כבר אינו יום ודאי. לגבי הנץ ודאי מדובר על האדמימות במקום שבו היא עולה.
לגבי דברי רב שרירא ור' אביתור, לפי דבריך מדובר על אדמימות שלפני הראות הגלגל ולכן יש להקדים את הנץ שבו מתפללים עוד לפני הנץ האסטרונומי. אך לפי זה ההוראה שלהם לא ברורה כלל. מנין לנו איזה אדמומית מוגדרת כקרנים. הרי האדמימות מתחילה כבר 20- 30 דקות לפני הנץ והולכת ומתחזקת עד שניכרת במיוחד במקום המדויק בו תזרח השמש סמוך ליציאתה, והם לא הגדירו במה מדובר. ועתה נלענ"ד שורש הענין שבתשובת רב שר שלום ור' אביתור כלל לא מדובר על זמן התפלה אלא על הזמן של נץ החמה שעליו נאמר בגמרא שותיקין היו גומרין את קריאת שמע עם הנץ החמה, והם מפרשים שהכוונה שקוראים אותה בזמן שהשמים אדומים שלפי האדמומיות יודעים שהשמש עומדת ומבקשת לצאת כי תחילת היום היא כשהשמש יוצאת בפועל, והוא עלית הגלגל. וכדי לדעת מהו זמן זה צריך פעם אחת לראות את צבע השמים כמה דקות לפני יציאת השמש בשיעור הזמן שלוקח לך לקרוא קריאת שמע, ואחר כך אפשר לדעת שכשיש אדמימות כזו, זהו הזמן לקרוא קריאת שמע ככדי שיסיימה סמוך ליציאת השמש על הארץ. ועל כל פנים לענין המצוות הנעדות ביום שלכתחילה הוא מהנץ החמה, לשיטתם נראה שהכוונה לזמן שאחרי הנץ החמה. מסתבר שלדינא זה גם כוונת הרמב"ם (קריאת שמע, א, יא) "מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו [עישור] שעה קודם שתעלה השמש".
ופירש במשנה כסף: "ושיעור שנתן הרמב"ם היינו להקדמת הק"ש קודם החמה כמה שיעורו לזה נתן סימן כמו עישור שעה חלק א' מעשר בשעה. ולפי זה אתי שפיר רישא דרבינו דכתב זמן ק"ש קודם הנץ החמה דמשמע מעט קודם הנץ ולפי שלא נדע כמה שיעור המיעוט הזה חזר ופי' דהיינו עישור שעה קודם כו'". נמצא שהרב שר שלום והרמב"ם אומרים את אותו דין אלא שאת המילים הנץ החמה מבאר הרמב"ם בשונה מהרב שר שלום.
ב. דברי אבות דרבי נתן שהביא את דברי רבי שמעון מתפרשים כהירושלמי מפני שעל כל פנים אנו רואים מהירושלמי שחכמים דנו על דברי רבן גמליאל בהקשר לדברי רבי שמעון. אכן באבות דרבי נתן הענין מובא עוד לפני שסיים את ההתיחסות לכך שחכמים אמרו לעשות סייג לדבר, ועל כן סידור הדברים הוא שכאילו יצא לענין אחר, אך כה"ג מוצאים רבות בלשון חז"ל.
בכבוד רב
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦