אב"ד לוקאטש, פולין
אגרות להגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי בעל קהילות יעקב [מכתב ד][2]
בעהי"ת. יום שנכפל בו כי טוב - "הוא ג' לסדר ויקהל ופקודי" [תרפו] לפ"ק (בצירוף י"ט אתוון וגם הכולל). לאקטש.♦
הקדמה ועוד על חיוב תוכחה והיתר נטילת שכר ברבנים
בין פוריא לפסחיא. יקום פורקן מן שמיא. לרישי מתיבתא. ומכללם מר חביבי רב רחומאי יישר חיליה לאורייתא. כעת יאמר ליעק"ב ולישרא"ל רישא דעמא מדברנא דאומתא. וירבה גבולו בתלמידים. אלה אשר ד' קורא השרידים. ויזכה בעגלא לאלה הייעודים: "סלסלה ותרוממך ותושיבך בין נגידים". ויבורך בחג הפסח כשר ושמח בכלל כל היהודים.הן היום אתיא איגרתא ממערב"א. עריבה ומתוקה המלאה לה אמו"ר ארוכה ורחבה. ועל דבר"תי מלכ"י צד"ק מאן מלכי רבנן בה יאמר לאמר: דור שופט שופטיו ואשמם בראשיהם - והרב משוחד בנטילת פרס והוכח לא יוכל. ומה אומר ומה אדבר - הא ודאי שפיר קאמר דמאן דהוא ר"ב הוא שעי"ר המשתלח אשר ישא עליו את עוונות בני ישראל ח"ו – ועל זה ידוו כל הדווים. אבל לא רק רב ומו"צ חייב בזה, כי אם כל מי שיש בידו למחות, והרי בעווה"ר אין יד הרב תקיפה יותר מכל שאר צורבא מרבנן אשר מוטל עליו להוכיח לבני דורו.
ותיתי לי שאינני נושא פנים ח"ו לשום אדם אשר אמצא עולתה בו ואני מוכיחו בשלום ובמישור ולפעמים אפרסמהו ברבים אם אינו מקבל תוכחה, ואין אני מרע אומנתי ופרנסתי בכך, אדרבא תפארת לו מן האדם בזה, והכל מודים כי זאת היא חובתי וכך יפה לי ועלי היו כולנה. אמנם לעשות כדת תוה"ק לענוש בשמתא ובכל מיני הרחקות לעוברי עבירה, אין לאל ידי, וכבר הלכה רווחת פסוקה בשלהי סי' של"ד ביו"ד דנהגו להקל בזה. ועיין בכור שור בחידושים לסוטה והובא בפתחי תשובה שם, אבל לענוש בשמתא ונגידא ודאי ברי היזקא. והכלל, הרב חייב להוכיח, אבל משהוכיח - הוא את נפשו הציל.
וחילוק"א דרב"נן לראשי ישיבות דכתב מר, דהני לאו שכר בטילייהו ולאו בתורת אגרא שקלי אלא בתורת צדקה ונהנין בכבוד התורה ואי אפשר להם בענין אחר ושרי, מה בכך, סוף סוף אינם בכלל נהנים מיגיעם, ולאו בכלל טוב תורה [עם] דרך ארץ, אלא דע"כ התירו פרושים את הדבר, דאם לא כן תפוג תורה ח"ו. ודין יששכר וזבולון לענ"ד לא רק לראשי ישיבות הנהו. רק גם לרבנים העוסקים בתורה.
ומעידני עלי שמים וארץ שבכיוון מאנתי לקבל פרס מהזביחה ובחרתי למכור בביתי שמרים לש"ק, דבהא לענ"ד מדין התלמוד שרי, דלצורבא מרבנן נקטינן שוקא וכמבואר ביו"ד סי' רמ"ג ס"ד. וסוף דבר אנא בדידי, דרב ירא שמים יצא ידי שמים וילמד תורה לרבים וגם יורה יורה ידין ידין בצדק.
ואשר יאמר כת"ה ד'ועצומים כל הרוגיה' לא על כיוצא בזה נאמר, הן לו יהיבנא ליה כדעתיה דלא שרי ליה לצורבא מרבנן לאורויי עד דליהוי בקי בכולא תלמודא וספרא וספרי ואפילו ספיק"י דגבר"י גריס ברחב"ה, לא מצאנו לנו חבר ולא עשינו לנו רב, כי אם דב"ר אחד לדור וכולי האי ואולי נמצא כזה איש אשר רוח בו. ולענ"ד בזמן הזה אשר משום עת לעשות לד' הפר"ו והרבו תורה, והכל בכתב השכילו חז"ל, ועל ספר דבריה"ם למלכי ישראל רבנן, ואיש אשר נתן לו ד' לב לדעת ולהבין בספרים ולשקוד על דלתי התורה ימצא הכל כשולחן הערוך, ורק זעיר שם אשר יצטרך לדמות מילתא למילתא ולהורות מסברא, ואם גם מיראי הוראה הנהו יוכל לקיים ותשועה ברוב יועץ ולהימלך בחבריו ורבותיו, איננו נוטל עליו סכנת שגגת העלם דבר ח"ו, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. והרי אמרו במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ומה יהיה אם הכל יהיו ענוים ולא יקבלו עליהם עול ההוראה.
ואשר יאמר בענותנותו דמיבעי ליה כעשרים שנה למיגמר הטורים והשו"ע, אמינא למר לא תיתנ"י ענו"ה דאיכ"א אנ"א ור"ב יוס"ף שמי, שאני משמש ברבנות תודה לקל יתברך זה כשלשים שנה, ולמדתי הטור והשו"ע בימי עלומי, ואמת שלמדתי ח"א יו"ד עוד בבי - רב, בהיותי כבן י"ב - י"ג, וגירסא דינקותא אהניא לי לזכרון, אבל שאר חלקי השו"ע והטורים למדתי בהיותי בשנותי בערכין דמר, וא"צ יותר מב' ג' שנים, לאיש אשר לו לב חכם ככ"ת.
ובעווה"ר אין לנו בזמן הזה ת"ח דידע לאהדורי אפילו במסכת כול"ה בעל פה, וסגי דגמיר וסביר ויודע מקום כל דין בהלכותיו הסדורות בשו"ע, וניתי ספר וניחזי וזיל קרי בי רב הוא. ואלה הם רועי ישראל, וחכים ורבי יתקרי איש אשר אלה לו, וליכא דעדיף מיניה.
אכן רוח הוא באנוש! ואשר היתה רוח אחרת אתו וישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חוב"ש, אין מזניחין אותו. ואני הצעתי לפני מחותני הרב שליט"א דברים כהוייתן ככתבו וכלשונו דמר, והודעתיו מקצת שבחו, וכתב לי שאי"ה תיכף אחר הפסח ישלח עושה דברו לראות אם בר"ו כתוכ"ו, כי אמנם מה שבתוכו כבר ידיע ואתי"א תו"ך תו"ך מתוך ספרו ומכתביו. ואם כת"ה נוטה לזה, יודיעני כמובן, למען אשר נדע אם לשלוח ואם לחדול.
♦
בשיטת הגרעק"א בדין אין ברירה אם הוא בתורת ודאי ודין ברירה
ואחר הדברים האלה דמילי בעלמא נינהו וספירת דברים - נבוא לדברי כת"ה בבתי גואי, אשר הרבה עצה והגדיל תושיה להסכים דברי הגרע"א ז"ל עם השיטה דאין ברירה היינו מספיקא, ואומר עם הספר:א) הנה כבר כתבתי שהספר מערכה לעירובין לא ראיתי מימי. וכת"ה אומר שהוא בכלל הספר דרוש וחידוש, וגם אותו לא ראיתי, אמנם ידעתי ממנו וראיתי לפעמים מובא ממנו בספרי אחרונים. והנה נפלא הדבר בעיניו. אבל מה אעשה שבעווה"ר לא זכיתי לאוצר ספרים רבים, ובפרט לאחר השריפה רח"ל, נעשיתי מחוסר ספרים לגמרי. וגם בעירי הקטנה אשר בימי המלחמה גלתה, ספרים רבים שהיו בבתי הכנסיות נעדרו.
והנה יאמר כת"ה דצריכין אנו למשכוני נפשין לתרוצי דברי מאורן של ישראל מרן רע"א זצ"ל, והולך ומתרץ קושיותי אחת לאחת. אבל בעניי אומר, מענ"ה אין כאן משכו"ן אין כאן, ומחוורתא כדאמינא, דאפשר הגרע"א ז"ל בחר לו שיטת היש"ש (בב"ק פ"ה, ואין הספר בידי, וגם בנעורי בבית מולדתי ברוסיא בפלך פאדאליא שראיתיו בבית המדרש לא למדתיו), שראיתי מובא בזכרוני בספר מלא הרועים שהיה בידי קודם השרפה, ועתה רואני שבתפארת ישראל במשניות בביצה סופ"ד מביאו, וגם בקרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל ריש פרק כל הגט, שהוא משיג על שיטת הר"ן והכס"מ ברמב"ם פ"ג מהל' גיטין דאין ברירה ספיקא הוי, אלא דודאי אין ברירה בין לקולא ובין לחומרא. והגרע"א ז"ל סובר כן גם בשיטת התוס'.
והנה לכאורה הרי זה כמבואר גם בתוס' ריש פרק כל הגט [גיטין] דף כ"ד: ד"ה לאיזו שארצה, שכתבו דאומר ר"י דאפילו למאן דאמר בכל מקום יש ברירה הכא אין ברירה, דוכתב לה לשמה שיהיה מבורר בשעת כתיבה, וכן משמע בש"ס דאמר דאי מהא הוא אמינא משום וכתב לה, עכ"ד יעו"ש.
והא ודאי לכאורה דלא כשיטת הרמב"ם והר"ן ז"ל, וכן כתב בהגהות מים חיים להפרי חדש בש"ס ווילנא שם.
♦
בדין ברירה בלשמה דגיטין באתנן ובבכור ומעשר
אכן תמיהני אם כן מאי האי דקאמר שם (כ"ה.) ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דהיינו דסבירא ליה אין ברירה, והא אפילו למאן דאמר יש ברירה כן הוא דכאן אין ברירה, ואם כן מאי בינייהו דשאר אמוראי לר' יוחנן דלדידהו האחרון פוסל ולדידיה אפילו אחרון אינו פוסל. ועל כן לענ"ד הכי פירושו, דלאינך דסבירא להו בעלמא יש ברירה, לא מיבעי דאי לא הוי כתיב לה פשיטא דלא הוה ידענא דבעי לשמה, אלא אפילו אי כתיב וכתב ספר כריתות לה, הוה אמינא דנהי דבעינן שתהא הכתיבה מכוונת לשם כריתות שלה, מיהא סגי במכוין לאיזו שירצה, דעכ"פ שתיהן עלו במחשבה, ואחר שמברר אחר כך ומגרש לאחת מהנה, שפיר הוי כריתות לה מכוח יש ברירה, אבל מדכתיב וכתב לה, שתהא הכתיבה בשעתה לה לשמה, והיינו שיהא מבורר בשעת הכתיבה, מכל מקום אפשר לומר דהיינו דאז דוקא הוי כריתות ודאי, אבל לאיזו שארצה, לאו כריתות הוא אלא מגורשת ואינה מגורשת משום דברירה רק למפרע עכ"פ, ובשעת כתיבה עדיין לא איתברר, ומשום הכי לדידהו פוסל האחרון.אבל לר' יוחנן דאזדא לטעמיה דבכל התורה מסברא אין ברירה, ולמגורשת ואינה מגורשת לא צריך קרא, אלא על כרחך 'וכתב לה' [היינו] שיהא מבורר בשעת כתיבה, ואם לא כן לא רק דכריתות ודאי לא הוי, דזה ידעינן מסברא דמכוח ברירה ליכא וודאות כלל, רק דאפילו ריח גט אין בו. כנלע"ד בזה.
ומעתה נוכל לקיים שיטת הרמב"ם ז"ל [גירושין פ"ג ה"ד] וכהני [אמוראי] דאחרון פוסל וכמ"ש הר"ן ז"ל [גיטין יב, ב מדפי הרי"ף]. אבל עומד לנגדי מה שכתבו תוס' בע"ז ס"ג. ד"ה כגון דקאי בחצרה, עיין שם ג"כ כמו שכתבו כאן, דאפי' למ"ד יש ברירה מ"מ אם עומד טלה בין הטלאים בחצרה ואינו מבורר בשעת ביאה לא הוי אתנן, ומאי משמעותא דקרא איכא התם דנימא לכולי עלמא אפילו לקולא אין ברירה.
אכן זה כביר ימים כתבתי בזה בחידושי שם ונדפס קצת בתשובה שהשבתי לרב אחד בשערי תורה[3] חלק ה' סי' מ"א בענין בכור, ושם הבאתי דברי השער המלך בפ"ג מהלכות גיטין, ודברי החת"ס חו"מ סי' ק"ה, והעליתי בעניי, דגבי בכור בבכורות [דף] נ"ז ובמעשר בהמה עיי"ש, אמרינן מה בנך בברור לך אף צאנך בברור לך, ומשום דבעינן קדושה דחיילא ממילא ולא מכוח האדם כלל רק שלידת פטר רחם והשבט[4] קידשו, בעינן שיהא מבורר ודאי, ולא אמרינן כלפי שמיא גליא בדבר שאח"כ ניתן לברירה בידי אדם, ונאמר שכיוון בברירתו כמו שהיה גלוי כלפי שמיא שכן יברור, דאטו לא הוי מצי למיהוי איפכא, וזוהי ענין הידיעה והבחירה ממש, וכן באתנן שחל האיסור ממילא בשעת ביאה. משא"כ בגט אפשר מכוח ברירה שפיר הוי כמכוין לשמה, אחר שבאמת כיון גם לה לכשתצא בפתח או לכשירצה לגרשה, וכיון שהוא הוא העושה הכריתות אם יש ברירה, שפיר תלוי בברירתו.
♦
אם לשמה הוא דין בדעת הבעל והנוגע לברירה ואם דמי לצורם אוזן בכור
ומשא"כ לפי מה שכתב כ"ת בהיפך ממש מסברתי, לא אבין לה כלל, דהיכי אפשר לומר שאין הבעל עושה חלות הכריתות ומה שהביא מתוס' גטין כ"ב: ד"ה והא לאו בני דעה נינהו - תמוה מאד, דמה ענין זה לזה, התם הקטן כותב ואין הסופר עושה הכריתות, אבל כוונת הבעל עושה הכריתות.וגם סמוכות שלו תמהי"ן[5], מה שהביא מעין דוגמא מתוס' תמורה ד': דבצורם אוזן בכור לא אמרינן אי עביד לא מהני, משום דממילא חייל ואין הוא עושה החלות. דשם שפיר דל מעשהו מהכא וגם כוונתו, מכל מקום אפילו נפל בו מום מאיליו מהני. ומה שאין כן הכא דבעינן כוונת הבעל לכריתות לה לשמה. ואשתומם כשעה חדא להבין דבריו, ולא עלתה בידי כלל.
♦
אי עביד לא מהני בשוחט בשבת
והנה זה כביר ימים כתבתי בחידושי ליו"ד (בספרי כת"י נתיב הדעת בסי' יו"ד), בהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן אי עביד לא מהני, דנאמרו בזה תירוצים הרבה, וחוץ מדברי מהרי"ט ז"ל הידועים דלא יתוקן בזה איסור שבת, אמרתי דאפשר לומר דהוי כמו בצורם אוזן בכור, כיון דקיימא לן דאין צריך כוונה לשחיטה, ואפילו הפיל סכין שלא בשום כוונה לשחיטה ושחטה כשרה, א"כ לא שייך אי עביד לא מהני, כמו בצורם אוזן בכור, דענין אי עביד לא מהני היינו דכאילו לא עשה דבר שנתכוין אליו, אבל מידי דאין צריך כלל כוונה שפיר מהני, דהא בהכרח יעשה מכוח גברא, ואטו אפשר לומר כאילו לאו גברא בר זביחה עביד אלא קוף או עכו"ם.ומיהו מדלא תירצו כן שמע מינה, דכיון דעכ"פ התורה אמרה וזבחת, והיינו אם בר זביחה אתה, אבל כל דאמר רחמנא לא תעביד הוי כאינו בר זביחה נמי, ונהי דלאו מכוח אינו בר זביחה הוי אלא יומא קגרים דאסור לזבוח בשבת, מ"מ לא קרינן ביה וזבחת, ואי עביד (שפיר) לא מהני - שייך [שפיר] בזה. ומשא"כ צורם אוזן בכור, דודאי לא גרע מאילו נצרם מאיליו בקוץ ובסירה.
♦
ברירה בממון בירושה באחים ובקניין בשותפים
ב) ומה שכתב לתרץ הא דקשיא אם אין ברירה היכי שייך ירושה בב' אחים או קנין בב' שותפים, כיון שאין לשום אחד מהם חלק מבורר, הנה כפי הנראה לא ראה דברי הרשב"א ז"ל שבספר תולדות אדם סי' פ"ב, ואני ראיתים מובאים בספרי שדי חמד כשהיו עמי קודם השרפה, והם קילורין לעינים. וגם בעל הנתיבות לא ראם וכיוון מדעתיה כן בנתיבות המשפט סימן ס"א סק"ג עיין שם. ותורף דבריו, דדווקא היכי דאנו צריכין שיתברר הבירור למפרע דווקא ולא סגי שיחול העניין משעה שמתברר ואילך, אמרינן אין ברירה. אבל בדבר שגם אם יחול משעת ברירתו ואילך לית לן בה, באמת לא אמרינן אין ברירה וחייל גם מעכשיו ולכשיבורר. יעויין שם בנתיה"מ. והם הם דברי הרשב"א ז"ל.ומעתה מה מקום לקושיא בירושים ושותפים, שלענין ממון לא שייך כלל לומר אין ברירה, דעכ"פ משעת חלוקה יבורר, וממילא כיון דאז יחול איך שיהיה ואפילו אם החליפו חלקיהם לית לן בה, דמכל מקום כל אחד קונה שלו מאז, משום הכי חייל שפיר גם קודם החלוקה. ולענין חזרה ביובל או להבאת ביכורים באמת אין ברירה, דלזה כיון דצריך ברירה למפרע, שתהיה ארצו משעה ראשונה, אמרינן אין ברירה.
♦
עוד בברירה באתנן ומחיר ואם חייל בתערובת
ובזה תירצתי בחידושי לע"ז ס"ג. הנ"ל הא דתמוה, מדוע באתנן כתבו דצריך מבורר בשעת ביאה, והרי מחיר כלב בחד קרא ובדיבור אחד נאמר עם אתנן זונה, ואמרינן בתמורה (ל.) דחייל אעפ"י שאין מבורר. אלא דבאמת כיון דעל כרחך אחד שיברר יהיה בהכרח תחת הכלב. ולענין שיהיה מחיר הכלב אי אפשר שנאמר שלא יחול, ואין צריך לזה שיהא מבורר בשעת החלוקה. ורק לענין האיסור שיותרו התשעה שעמו אנו צריכין לברירה.ומה שכתב כת"ה להקשות בהיפך, למה חייל האיסור כלל בתערובות, ותירץ לפי שיטתו - לענ"ד עכ"פ לענין האיסור לא היה [לו] לחול, אע"ג דלענין ממון חל בהכרח, מכל מקום מאי שנא מחיר כלב מאתנן זונה כנ"ל, אלא על כרחך דשפיר חייל בתערובות ואין צריך בזה מבורר בשעתו, דגם השתא שעתיה הוא וכאמור, ודו"ק היטב.
♦
שדי טופינא בכולהו, ביטול בחתיכה שמיעוטה איסור ורובה היתר ובבעל חי
ומה שכתב כ"ת להקשות אם טופינא שדי נמי בכולהו ליבטל בכל אחד ואחד ברובא, ותירץ שאין אומרים בחתיכה אחת ביטול מקצתה ברובה, וכתב שהאריך והוכיח כן במקום אחר - ואני בעניי לא אדע זאת, וסוגיא דגידולין (בנדרים נ"ח - נ"ט) לכאורה מוכחא איפכא. אבל לא ידענא מאי קושיא, דהא בעלי חיים חשיבי ולא בטלי, וה"ה מקצת בעל חי בבעל חי, חשיבות הבעל חי כולו גורם שלא יבטל. וכיון שא"א לברר שנאמר דבדרבנן יש ברירה ומן התורה בטל ברובא, לכן אסורין. כי אף שמן התורה בטל, מכל מקום מדרבנן לא בטל ואי אפשר לברר כיון דשדי טופינא בכולהו.♦
קנין שטר בדבר שאינו מבורר והדימוי לברירה
ג) והנה במה שכתב כ"ת בדברי הרי"ף ז"ל [גיטין ב: מדפי הרי"ף] דבלא סיים לא קני[6] - הוא ענין אחר ולא מטעם ברירה. דהרי אם אמר חצי שדה זו אני מוכר לך מבואר ברמב"ם פ"ג מזכיה ומתנה הלכה ה' דקנה. כי באמת ברירה לא שייך כאן לענין קנין, כאמור מתשובת הרשב"א ז"ל ונתיבות המשפט הנ"ל, ורק שצריך שיהיה עכ"פ איזה סיום ולא סתם שדה משדותי וכדומה. ונושאי כלי הרמב"ם האריכו בזה ואנו בעניינו אין לנו להוסיף.ורק את זה אדרוש דבירושלמי דפאה פ"ג ה"ז איתא 'ובמסיים ובאמר תנו שדה פלוני לפלוני, אמר תנו חצי שדה פלוני לפלוני וחצי שדה פלוני לפלוני כמו שסיים, או עד שנאמר חצייה בצפון וחצייה בדרום' עכ"ל. הרי דבעיא היא בירושלמי ולא איפשטא.
ובגליון הש"ס בירושלמי שם כתב שמזה הוציא הרמב"ם ז"ל דינו, ותמוה, דא"כ המוציא מחבירו עליו הראיה כבכל בעיא דלא איפשיטא, וע"כ דלא ס"ל כירושלמי זה, אלא מקור הרמב"ם ממקום אחר, ועיין במגיד משנה שם, והבבלי לא ס"ל כבירושלמי שם. ועיין גם בכתובות פ"א ה"א בזה. ויש לי בזה אריכות בביאור הירושלמי בחידושים כת"י (נתיב ירושלים) ולא פה המקום ולא הזמן גורם להעתיק.
♦
הוצאת אחד לרמב"ם במחיר כלב
ומה שכתב כ"ת דדברי הרמב"ם אתיין שפיר בהא דתשעה וכלב ועשרה שכנגד הכלב, דלא חייל כלל בתערובות מכוח שנתבטל - תמוה בעיני, דאם כן למה הצריך שיוציא אחד כנגד הכלב, והרי כתב כ"ת שבש"ס שהצריך, משום שלמאן דאמר יש ברירה הוי כהוכר האיסור ולא שייך ביטול.♦
אין ברירה לגבי עירוב תחומין ולגבי גט אחר מיתה
ומה שכתב כת"ה לתמוה עלי שכתבתי שאין הכרח מתוס' גטין ע"ג: דסבירא להו דלא חייל כלל, שהרי כתבו מעירובין דלא הוי עירוב כלל ולא הוי חמר גמל - הנה הרגשתי בזה ומרוב הפשיטות לא כתבתי מזה בהקודם. והיינו דתוס' באמת הקשו רק על רש"י שכתב שאחר מיתה מיהא חל למפרע אע"ג דאין ברירה, ועל זה הביאו ראיות והוכחות, דאי אין ברירה גם אחר שהוברר לא אמרינן דחייל אפילו רגע אחד קודם מיתה, ולא כסברת רש"י דרק עד שימות שאנו מסופקין איזו שעה סמוכה למיתה לא חייל, אבל בסוף הוי כהוברר ברגע אחרון מיהא וחייל מאז, אלא דגם אז לא חייל כלל, ורצונם לומר [דלא חייל] כלל להיות גט, ואין רצונם לומר גם לחומרא.והביאו גם מעירוב דאי אין ברירה לא חייל כלל. והתם ודאי אפילו לספיקא לא, דסוף סוף דרבנן הוא. ונהי דהתם אמרינן דלמאן דאמר אין ברירה גם בדרבנן אין ברירה, היינו שלא יקנה לו העירוב, אבל מיהא לא לאפוקיה מחזקת תחום ביתו, דבזה אין ספק בדרבנן מוציא מידי ודאי, ודו"ק.
♦
ברירה במלל על על סלע שתעלה ואם חל בתערובת
ומה שכתב עוד לתמוה עלי במה שכתבתי דבהא דעירובין ל"ז דמייתי מרבי יוסי דיש ברירה ולא אמרינן דחייל בתערובות ומנא לן דאין ברירה, וקסבר מר דרצוני בזה דלא גמר בדעתו שיחול עד שיעלה, ועל זה תמה דהרי ודאי מעכשיו כוונתו, וכמו שכתבו תוס' באם ירדו גשמים - והנה יוכל להיות שבחפזי לא ביארתי יפה כוונתי ונתתי מקום לטעות, אבל אתפלא על רוחב לב כ"ת וחריפות שכלו שלא הבין כוונתי הרצויה באמת בזה. דבשלמא באמר אם ירדו גשמים, לכשירדו - נתברר דברו, אבל הרי זה מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס, [אין נכון] שנאמר שבאמת אין ברירה אלא דמכל מקום חייל בתערובות, הרי הוא לא אמר רק שתעלה בידי ולא שיחול על סלע שבכיס, ואיך נאמר שיחול שלא כדברו רק על אחד שבכיס, והוא אמר שיחול החילול רק על סלע שתעלה בידי מן הכיס. ואם אין ברירה, אם כן אי אפשר לו שיחול כלל. ובהכרח רק על זה הסלע שיעלה בידו אפשר לו לחול, וצריך ברירה לזה, שזהו שהיה ראוי לעלות.♦
והנה עוד נשאר דיו בקולמוס והרהורים ברעיון אבל נלאיתי להאריך ביתר הדברים שבמכתבו. וגם אין הזמן גורם. וידענא דגם אחר כל האריכות לא אסיקנא מהא שמעתא אפילו כדמסיק תעלא מבי כרבא. וכל הדברים יגעים ונבוכים הם באר"ש, והעניין עמוק וצריכא רבא. וקנצי למלין.
ואחכה לקבל מכתבו ביתר הדברים שכתבתי על סימני ספרו לעת עתה, ואי"ה או אז אשובה אראה אעיין ביתר כל דבריו הנחמדים, אשר לעת עתה לא עיינתי רק במעוף עין בעלמא.
ידידו אוהב נפשו ודורש שלום תורתו כל הימים
הק' [שלום יוסף הלוי פייגנבוים]
♦ ♦ ♦