מח"ס שערי אריה
בעניין עשה דוחה ל"ת בכלאים בציצית
פרק א' - היתר פשתן בטלית צמר
נאמר בסוגיא של עשה דוחה ל"ת ביבמות ד' ע"ב: "איצטריך, סד"א כי דיוקא דרבא, הכנף - מין כנף, וה"ק רחמנא: עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים, וכי עבידת צמר לצמר - צבעיה, אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא, כתב רחמנא צמר ופשתים, דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר". הרי שההו"א היא שדין תכלת, שהוא צמר צבוע, נאמר רק כאשר אינו כלאים, אבל בבגד פשתן לא ייתן תכלת קמ"ל. אך לשון הגמ' קמ"ל שנותן צמר לפשתן ופשתן לצמר. ותמהו הראשונים, דבשלמא צמר לפשתן צריך משום מצות תכלת, אבל מאיזה טעם יתן חוטי פשתן לצמר. וכל הסוגיא באה ללמוד היתר של עשה דוחה ל"ת בכל התורה מציצית, ואם בציצית מותר גם כאשר אין צורך לעבור על כלאים, כגון בחוטי פשתן בבגד צמר, שיכול לתת חוטי צמר, אז לכאורה אינו מדין עשה דוחה אלא היתר בעלמא.♦
דברי התוס' משום מיגו
ויש כמה תירוצים בראשונים לשאלה זו. בתוספות תרצו "דאפילו צמר לפשתן ופשתן לצמר כו' - נראה דאפילו שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים כדאמר במנחות אף על גב דאפשר במינו כדקאמר התם מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר ולבן של פשתים נמי פוטר הצמר ע"י מיגו, מגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר ודוקא במקום תכלת אבל במקום שאין תכלת אסור כיון דלא כשר במינו דהא במנחות (דף מ.) אסר סדין בציצית משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני משום דאפשר במינן כדר"ל". הרי תוס' תרצו שיש מושג "מיגו", שאחרי שתכלת מותר ה"ה פשתן מותר. ומיגו שצמר מותר בשל פשתן, ה"ה פשתן מותר בשל צמר. וזה פלא, הרי קיימי בסוגית עשה דוחה, ויש את דינא דר"ל שבאפשר לקיים שניהם אין דין עשה דוחה, וכפי שהסיקו התוס'. ואיך מיגו פותר ענין זה שאין צורך לדחות את הלאו. ומה פשר מיגו של ציצית א', מתיר סוג ציצית אחר, אע"פ שהוא ללא צורך. ודברי תוס' אלו ידועים כמוקשים והרבה מתקשים בהם. עיין חזו"א או"ח סימן ב' ס"ק ב' שהאריך לבאר את סברת התוס', ובחי' רבי ראובן סימן ב' ובחידושי רבי שמואל סימן ה' ועוד רבים, וכמ"ש הדבר קשה מאוד להבנה.♦
בסוגיא במנחות נראה שמיגו לא מתיר בכה"ג, ורק מדרשה
ותוס' כתבו שסברתם "כדאמר במנחות" וצריך לבאר את הדברים. במנחות ל"ט ע"ב "אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. איבעיא להו: של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר? צמר בשל פשתים הוא דפטר, דכיון דתכלת פטרה - לבן נמי פטר, אבל פשתים בצמר לא, או דלמא כיון דכתיב: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך, לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר". ומסקינן שפשתים פוטר גם בשל צמר. ונחלקו רש"י שלרש"י הנידון במין כנף, ולתוס' הנושא היתר כלאים. ותוס' כאן ודאי כתוס' שם שהנידון דחיה של כלאים.והשתא דברי התוס' ביבמות צ"ע בתרתי. א', הגמ' במנחות אמרה את הסברא של מיגו רק באופן של צמר בפשתן, שכבר נתן חוטי תכלת בטלית פשתן, וכעת רוצה לשים לבן של צמר. ובזה מובן מאוד, שכיון שכבר יש כלאים בטלית מותר להוסיף עוד. ואדרבה צ"ב אם יש בזה תוספת איסור כלל, והאריכו בזה האחרונים, הבאנו מדבריהם בהערה כאן[2]. ואינו דומה כלל למיגו שצמר בפשתן מותר ה"ה פשתן בצמר. ב' הצד להתיר פשתן בצמר מפורש בגמ' משום הדרשה של סמוכים, וזה מתיר את ב' האופנים, ולא משום מתוך שהותר. ואם זו דרשה ל"ק מידי. אך תוס' באו ליישב את הסוגיא שם שנלמד מזה שעשה דוחה, ואם זה דרשה בעלמא אינו מקור. ותוס' שלבו סברא של מיגו, ואינו מובן איך דרשה של סמוכים קשורה לסברת מיגו.
♦
הסברא של תוס' היא שההגבלה בדרשה היא משום טעמא דקרא
וליישב את הדברים נראה שיש לומר ג' הנחות:א. הדרשה של סמוכים להתיר כלאים בציצית, אין הכונה שהתורה באה באופן ישיר ללמד את דין עשה דוחה ל"ת. אלא שהתורה צוותה לתת חוטי צמר בבגד פשתן, ואנו אומרים שטעמא דקרא הוא משום עשה דוחה ל"ת. וכיון שחזינן טעמא דקרא כך, אפשר ללמוד מזה לשאר מקרים. וזה ע"פ יסוד של הגר"ש פישר זצ"ל, שיש מקרים רבים שחז"ל למדו כלל מתוך דין, ואין הכונה שזו הגדרת הדין, אלא הדין ניתן בכל גווני גם כאשר לא שייך הטעם, וכעין לא פלוג. אבל חז"ל אמרו שהטעמא דקרא מאחורי הדין הוא כלל זה, ולכן אפשר ללמוד לשאר מקומות שהטעם שייך, אע"פ שאינו בגדר הדין, ונרחיב בזה בהמשך. וא"כ הכא נמי כאן, יש היתר כלאים בציצית, וטעמא דקרא משום עשה דוחה. וההיתר לא מוגבל לפי צרכי עשה דוחה.
ב. שאין כונת התוס' להיתר מסברא שנקרא "מיגו", שלא מובנת הסברא בזה, וגם בגמ' מפורש שזו ילפותא, אלא ההיתר הוא משום הילפותא של סמוכים. אבל אנו אומרים שכיון שטעמא דקרא הוא משום עשה דוחה, וכמ"ש, שמא צריך להגביל את הילפותא למקרה שיש עשה דוחה, או שהדרשה חלה בכל גווני, גם באופן שלא שייך עשה דוחה. ולהנ"ל אין הנידון אם צריך לעשה דוחה בפועל להתיר, אלא הנדון הוא איך נקבע הגדר וה"לא פלוג", באופן שקרוב למקרה של עשה דוחה. ובזה אמרו לא פלוג על מקרים דומים. או באופן יותר רחב ודמיונות יותר רחוקים, וע"ז אמרו לא פלוג.
ג. ולכן כאשר אמרו מיגו, הכוונה היא שכך קבעה התורה את גדר ההיתר, מותר תכלת וה"ה לבן. כיון שזה מקרה דומה למה שהתורה התירו משום עשה דוחה, התורה קבעה גדר שה"ה לבן. או שמא יש מיגו יותר רחב, דהיינו שהתורה התירה גם מקרים דומים לעשה דוחה באופן יותר רחב, ולכן כשם שהתירו צמר בפשתן ה"ה התירו פשתן בצמר, שזה מעשה דומה שניתן לקבוע כך את גדר הדין. והכל הגבלות בדרשה לאופן שדומה באופן רחב לטעמא דקרא של עשה דוחה.
בין אם מגבילים את הדרשה ובין אם לא מגבילים, עדיין נשאר הטעמא דקרא שעשה דוחה. אך כיון שזה רק טעמא דקרא, אי"ז מגביל את הגדרה של הדין, שהדין נאמר באופן חתוך וגדור ולא מושפע מהטעם. וקודם נוכיח את ההנחות ואח"כ נבארם.
♦
בתשובות ופסקים לחכמי אשכנז מבואר כמ"ש
ומצאתי בתשובת ופסקים לחכמי אשכנז סימן ע"ו תשובה של רבי שמואל ב"ר אברהם הלוי מווירמיזא שכך פירש בגמ': "אבל פשתי' בצמר לא, פי' אם יש לו טלית של צמר לבן והטיל בו תכלת, יטיל בו מין כנף דהוא צמר לבן, אבל פשתי' לא יטיל בו, והאי דכת' גדילי' תעש' לך מהן היינו מן הכלאים, אוכל לומ' דהיינו דאיצטריך קרא לתכלת לטלית של פשתים, או דילמא כיון דכת' צמר ופשתי' וכת' גדילים תעש' לך מהן, לא שנא הכי ולא שנא הכי, ומסיק א' רחב' אמ' ר' יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן עם תכלת, ושל פשתי' פוטרין בשל צמר עם תכלת דוקא, ועיקר מצוותו היא כך דרחמנא שרייה, אבל בלא תכלת לא שרי, דהא איפשר במינו כרי' לקיש, ולעולם ודאי כפי' מורי, דכל מקום שאי אתה יכול לקיים, פי' היינו עיקר המצוה בלא עקירת הלאו, כגון גבי ציצית בתכלת ודאי יבא עשה וידחה לא תעשה, שהרי התורה התירתו".הרי שפירש את המו"מ בגמ', שיש דרשה ידועה, והשאלה היא האם להגביל את הדרשה למקרים שיש טעם להיתר או לא. והסברא אינה טעם בפנ"ע, אלא איך לפרש את הדרשה. והוא גם פירש את הדרשה שעטנז צמר ופשתן גדילים תעשה לך, לא דרשה שמותר כלאים בציצית, מזה שהסמיכו את האיסור למצוה, אלא דרשה שזו הציצית הנדרשת לתת בטלית, מה הם הגדילים שתתן - צמר ופשתן. ורק רצו להגביל את הדרשה.
♦
הדברים מפורשים ברא"ה בשבת
והסברא הנ"ל מבוארת ברא"ה, בחידושים המיוחסים לר"ן שבת קל"ג א' על דין מילה בצרעת "ואי איכא אחר ליעביד אחר דא"ר שמעון בן לקיש וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דלדידן לא קשיא לן מדריש לקיש דאפשר דהכא שרי רחמנא אפי' באפשר לקיים שניהם כדאשכחן ציצית בכלאים, אלא טעמא דקרא הוא דקשיא לן ולומר למה התירה תורה איסור זה שתעשה מילה זו ע"י אבי הבן שמתכוין לקוץ בהרת בנו תיעשה ע"י אחר ונמצא שניהם מתקיימין דלא דמי לציצית בכלאים דהתירה התורה אף על גב דאפשר לקיומי למצות ציצית בלא כלאים דהתם כל ציצית התירה תורה ציצית של כל דבר אבל כאן מילה בחד גונא מתעבדא ע"י אחר כע"י האב ובחד טכסיסא לגמרי. ופריק דליכא אחר דבהא אפי' לר' שמעון נצרכה בשר".הרי מפורש בדבריו, שהיתר התורה הוא בין באופן שצריך לעשה דוחה ובין באופן שאי"צ, אך טעמא דקרא צ"ב, למה התירו כלל את האיסור, דבשלמא בציצית יש אופנים שצריך לדחות את האיסור, וזה הטעמא דקרא, ומשו"ה התירו את כל האופנים. משא"כ במילה, תמיד אפשר לקיים את המצוה באופן שאין דחיה. ותרצו שבדליכא אחר, ע"כ צריך לדחיה ולכן התירו בכל המקרים. עיין לקמן שהבאנו מתשובות ופסקים שכתב לדינא שמותר גם בדאיכא אחר, אך מטעם אחר עיי"ש. ומ"מ עיקר דברי הרא"ה הם ממש כמ"ש, שההיתר מוחלט, והעשה דוחה הוא טעמא דקרא. ואם יש טעם במקרה אחד, מתירים גם בשאר מקרים.
♦
במיוחס לרשב"א מבואר שהמיגו טעם למה התורה התירה ולא סברא לעצמה
ועיין במיוחס לרשב"א מנחות בסוף מ' ע"א כתב כמ"ש "וי"ל דאפ"ה מאי דשרינן לעיל לדחות כלאים אף על גב דיכול לקיימו במינו היינו נמי מטעם דאיכא תכלת וכיון דמצו לקיים מצות תכלת שרינן דחיית כלאים דהיינו להטיל תכלת בפשתים קאמר נמי דשרא רחמנא לבן דפשתים בצמר כי איכא תכלת דכל היכא דאיכא תכלת שרי דחיה דכי היכי דשרא לה דצמר בפשתים משום תכלת שריא לה בפשתים בצמר דלא חלק הכתו' בדחיה בין פשתים בצמר בין צמר בפשתים כי איכ' תכלת בהדייהו, ואי ליכא שם תכלת ובא לקיים מצות לבן לבד לא שרא רחמנא דחיה לא פשתים בצמר ולא צמר בפשתים, ועל כי האי גוונא קאמר דאם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ודלא שרינן כלאים בציצית". ואלו סברות בדין התורה, שלא רצתה לחלק בין המקרים השונים. ואף שלא פירש שנלמד מדרשה של סמוכים, הרי כך מפורש בגמ' שעליו קאי. והלא חילק, כוונתו כמפורש בגמ' שהדרשה של סמוכים חלה על שניהם, צמר בפשתן ופשתן בצמר. ואינו מתכוין לאומד דעת בעלמא שמסתבר שהתורה לא חילקה.♦
שיטת ערוגת הבושם שיש מצוה לתת כלאים בציצית
ומש"כ שהדרשה לתת צמר ופשתן בבגד צמר ופשתן, גדולה מזו, מצאנו את שיטת ערוגת הבושם לרבי אברהם בן עזריאל בחלק ג' סימן ע"א, שהדרשה של סמוכים קמ"ל שיש מצוה לתת ציצית מן הכלאים - "ושמעתי מפרש, שאין מצות ציצית כשיש לו שני מינין אלא דרך כלאים כדכת' לא תלבש שעטנז צמר ופשת' אבל גדילי' תעש' לך וזהו עיקר מצות ציצית אי עביד בסדין מין שיני או פשת' או צמר כו' ואי עביד תכלת בטלית צמר, מין שיני דווק' פשת' ולא צמר, דעיקר מצוה על ידי כלאים, ולפי זה אין להקשות לריש לקיש מה שמקשים, ובטלית של צמר נמי אי איפשר בלא כלאים כאשר כתבתי". ועוד שם "דאין מצות ציצית כשיש לו שני מינים אלא דווק' דרך כלאים, ושמעינ' דפשת' בצמר נמי מין כנף והכי נמי צמר בפשת'. ולפי זה אין להקשות למה התירה תורה פשת' בצמר באיפשר במינו, דאין מצות ציצית אלא דרך כלאים, הילכ' מינו במקו' כלאים כשיש לו שני מינים, כחליצה במקום יבום". ומאריך שם שכופין על זה עד שתצא נפשו, כדין מצ"ע גמור. הרי שס"ל שדרשת הסמוכים אינה היתר, אלא זו מצוה כך לעשות את הציצית. והצד השני, שאע"פ שזו דרשה לעשות כך, מ"מ נגביל שהתורה דיברה רק על האופנים הקלים, ולא על החמורים.♦
פרק ב'
ביאור ההגבלה של הדרשה ע"פ יסוד הגר"ש פישר זצ"ל
וביאור הענין שהתורה אמרה לתת חוטי צמר, ואנו אומרים שזה משום עשה דוחה, ומ"מ הדרשה גם באופנים שאין עשה דוחה, כל שהוא דומה לעשה דוחה, יתבאר ע"פ יסוד גדול של הגר"ש פישר זצ"ל, ששמעתי ממנו הרבה פעמים. והוא נמצא בספרו בית ישי חידושים סימן ע"ה, ושם בהערה ג' הרחיב לבאר ע"פ יסוד זה סוגיות רבות במרחבי הש"ס עיי"ש. והוא קרא לזה "לא פלוג בדאורייתא". ונבאר את הדברים.יש מקרים רבים שהתורה אמרה דין, וחז"ל מפרשים את טעם הדין. למשל שבעה ימים תחת אמו וביום השמיני ירצה לקרבן, וחז"ל פירשו שהוא משום שכל ז' ימים הוא בספק נפל. ומ"מ דין ח' ימים הוא מוחלט, גם באופן שידעינן שאינו נפל הוא פסול לקרבן. וביאר המל"מ איסורי מזבח ג' ח', שהתורה אמרה דין מוחלט, ולא חילקה בין מקרה למקרה, ומ"מ חז"ל הבינו ששורש הדין הוא משום הטעם של נפל, ולכן יכולים להוציא מזה דינים נוספים ע"פ הטעם. ואילו הדין עצמו לא משתנה, כי הוא נאמר באופן חתוך. ומבאר הגר"ש פישר ע"פ זה מקרים רבים, למשל שן ורגל פטור, הרי"ף פירש משום אורחיה, ועפי"ז למד למקרים אחרים. והרא"ש הקשה שיש מקרים ששו"ר אינו אורחיה ובכל זאת פטור. התירוץ הוא שהדין נאמר כדין מוחלט, ומ"מ אנו אומרים מה עומד מאחורי הדין - סברא של אורחיה, ולכן אפשר ללמוד למקומות אחרים. ומ"מ הדין נאמר באופן מוחלט וקבוע, עיי"ש שהאריך. ויסוד הדבר הוא שאע"פ שיש טעם לדין, התורה קבעה גדרים קבועים וחתוכים, ולכן הדין קיים גם במקרה שהטעם לא מתאים. ומ"מ אפשר ללמוד מהטעם למקומות אחרים[3].
♦
עפי"ז מובן הענין של הגבלה של הדרשה משום עשה דוחה
ועפי"ז מובן מאוד הענין מש"כ, שהתורה לא אמרה דין עשה דוחה, אלא התורה אמרה לתת כלאים בציצית וחז"ל אמרו מה טעם הדבר, משום עשה דוחה. ולכן הם יכלו ללמוד מזה למקומות אחרים שיש דין עשה דוחה. ומ"מ הדין הראשון נאמר באופן מוחלט שמותר כלאים בציצית, גם באופן שאין עשה דוחה כי אפשר לקיים שניהם.ולבאר את הנידונים של הגמ' והראשונים, צריך להוסיף עוד שלב לסברא הנ"ל, וכפי שנבאר. והשלב הראשון הוא שהנידונים של הגמ' והתוספות על איזה מקרה התירו ואיזה לא, אינם תלויים בשאלה האם צריך לטעם דעשה דוחה, אלא בשאלה באיזה גדר נאמר הדין. שהרי להנ"ל הבסיס הוא הטעם, ורק התורה נתנה גדרים קבועים ומוחלטים, וכעין לא פלוג. והשתא צריך לדון איך נקבעה ההגדרה. אם עיקרה הוא במקרה ששייך הטעם של עשה דוחה, ורק הוסיפו גדר למקרה דומה ממש, אע"פ שהטעם לא שייך. או שקבעו הגדרה יותר רחבה. ולפי"ז מובנת מאוד הגמ' מתוך שהותר תכלת הותר לבן, שזה טעם לקבוע גדר שכל שנותן תכלת אין איסור כלאים. לאידך גיסא, הגמ' מסתפקת שמא הדרשה בסתמא כוללת גם מקרה הפוך. ותוס' קבעו לזה ג"כ גדר, שהתורה התירה צמר בפשתן, ה"ה התירו פשתן בצמר באופן דומה שיש תכלת. וא"כ כל הנידונים אינם בגדרי עשה דוחה, אלא בגדרי דין נתינת חוטי פשתן וצמר בציצית, האם להגבילו לפי טעם הדין, לפי הגדרות של מעשה דומה. ופשוט.
♦
פרק ג'
למ"ד תכלת מעכב את הלבן אם לבן דוחה כלאים
ועיין מ' ע"א המטיל ציצית בסדין בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, והגמ' מסיקה שהסדין של פשתן, והציצית תכלת של צמר, וגזירה משום קלא אילן שהתכלת יהיה פסול, ואז אין היתר ללבוש כלאים עבור הציצית. והקשו ולא יהיה אלא לבן, ותרצו שכדר"ל שאפשר לקיים שניהם, ולבן אפשר לשים מפשתן. ובתוס' הקשו הרי רבי הוא בעל המימרא, והוא ס"ל שתכלת מעכבת את הלבן, ומתרצים שרבי לא טעמא דנפשיה קאמר אלא על בני ירושלים.ובעיטור מפורש דלא כן, שכתב בהלכות ציצית דף עא טור ג "ולא יהא אלא לבן אפי' למ"ד מעכבין קא פריך כלומר לא יהא בו תכלת אלא נדיננו כצמר לבן בלא תכלת דהא חוטי צמר פטורין בשל פשתן במקום מצוה לב"ה דאמר שמואל לעיל אלמא לב"ה צמר בפשתים ופשתים בצמר וכתיב ועשו להם ציצית ל"ש צמר ופשתים ל"ש פשתים וצמר והאי קלא אין נידונו כצמר ופשתים ונהי דכולה מצוה לית בה דפלגא דמצוה איכא איסורא ליכא, דאטו לבן בלא תכלת מי איכא איסורא[4]". [5]
הרי נחלקו להדיא אם למ"ד תכלת מעכב את הלבן אם יש עשה דוחה, ולשונו להדא שפלגא מצוה ג"כ דוחה, ואילו תוספות מיאנו בזה. ולענין אם חלק מצוה דוחה לאו האריכו בפוסקים, עיין אבני נזר חלק חו"מ סימן ע"ג, והאריך בזה במשברי ים על עשה דוחה ל"ת סימן כ"ז. אבל התם מדבר באופן שיוצא יד"ח, וכאן מדובר גם באופן שלא יוצא יד"ח. וצ"ע אם כך סברו בכל מקום, שגם חלק מצוה שלא יוצאים בה דוחה ל"ת, או שזה רק כאן בכלאים בציצית, שהוא כעין מיגו של תוס', שההיתר הוא גם במקום שאין עשה דוחה ממש, אלא שהוא במקרה כעין עשה דוחה.
♦
פרק ד'
כאשר אין לו ד' ציציות למ"ד שמעכב אם יש עשה דוחה
ויש עוד מקרה כעין זה לשיטות מסוימות, וכפי שנבאר. איתא במשנה מנחות כ"ח ע"א "ד' ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת; רבי ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצות". ובגמ' ל"ז ע"ב הקשו מאי ביניהו, ותרצו - א' האם כאשר חסרה ציצית אחת יכול ללבוש סדין כלאים. ב' כאשר יש ה' כנפות אם צריך לתת ה' ציציות או ד'. וצ"ע במקרה הראשון שחסרה ציצית א', שגם אם אין הסדין כלאים איך מותר ללבוש, הרי חסר במצות ציצית שלו. ולכאורה מוכח כמרדכי, וכ"כ השיטה כאן, שאין איסור ללבוש בגד בלא ציצית, אלא מצוה להטיל ציצית, ולכן כל שיש בידו להטיל ציצית מחויב, ואם אין בידו ציצית אין איסור ללבוש.והשתא צ"ע למה שאלו מה נפק"מ אם זו מצוה א' או ד' מצות. הרי יש נפק"מ קודמת פשוטה, האם יש מצוה ללבוש את הציצית החסרה או לא. שאם זו מצוה א', אינו עושה מאומה במה שלובש כעת, ואם אלו ד' מצות, מקיים מצוה גמורה. ולמה הוצרכו להעמיד נפק"מ אחרות[6]. ולכאורה צריך לומר או שלכו"ע יש קיום מצוה גם בג', ולכן מצוה ללובשן ואין איסור משום המרדכי, אא"כ בידו לתקן ואז לכו"ע צריך לתקן, או שאדרבה לכו"ע אין מצוה, ומ"מ למ"ד ד' מצות יש מספיק חפצא דמצוה כדי לדחות כלאים.
♦
ברי"ד נראה שלכו"ע יש קיום מצוה בא' אלא שחסר בגמר מצוה
ובפסקי רי"ד הלכות ציצית הקשה כמ"ש, וכתב "מאי ביניהו. פי' בין למר בין למר ארבע ציציות בעינן. ואם תאמר, נפקא מינה לענין ברכה, דאליבא דת"ק אם לא הטיל לכל ד' הכנפים אינו מברך עליהן להתעטף בציצית, שעדין לא נגמרה המצוה, ואליבא דר' ישמעאל על אחת שהטיל בלבד חייב לברך. הא לאו מילתא היא, דברכת המצוות אינה מן התורה אלא מדרבנן, ופלוגתיהו הויא בדאוריתא, מדקאמר מצוה אחת".הרי אמר את הנפק"מ לענין ברכה, ותירץ שזה דרבנן. ואם נחלקו אם יש קיום מצוה, זו מחלוקת דאורייתא אם מקיים מצ"ע או לא. והיה נראה שלכו"ע מקיים מצוה, אך כלשונו "שעדיין לא נגמר המצוה", שלמ"ד מצוה א' חסר בגמר המצוה כאשר יש רק ג' ציצית, ואין ברכה אלא על גמר מצותה. משא"כ למ"ד ד' מצות יש גמר מצוה בכל א' מהציציות, ויכול לברך.
♦
ברשב"א נראה שלכו"ע אין קיום מצוה כלל
לאידך גיסא, בחידושים ע"ש הרשב"א כתב להפך שהקשה מה הגמ' מקשה מאי ביניהו, הרי נחלקו אם מעכבים זה את זה. ומתרץ "ונ"ל דאפי' לר' ישמעאל לא קיים מצות ציצית אם אין בטלית ד' ציציות כדפירש"י דפי' בין למר בין למר בעי ד' ציציות כדכתיב על ד' כנפות כסותך ר"ל כשהזהיר רחמנא על הגדילים בעי ד' ציציות על ד' כנפות משמע דאי ליכא ד' ציציות לא קיים מצות גדילים כלל ומאי דקאמר ר' ישמעאל ארבעתן ארבע מצות לא אמר הכי לגבי דנימא דלא {י}עכבו זה את זה דא"כ הו"ל למימר הכי ר' ישמעאל אומר אינן מעכבות זו את זו שארבעתן ד' מצות אלא סבר דמעכבי אהדדי ואפי' דד' מצות מ"מ קפיד קרא דלהוו אהדדי אלא קאמר ר' ישמעאל דהם ד' מצות לומר ד{כ}שקיימם קיים ד' מצות ולת"ק כשקיימם לא קיים אלא מצוה אחת אבל לכ"ע מעכבי ולכך בעי מאי בינייהו כיון דמעכבי דאי משום נפקותא דאיכא בינייהו דלמר קיים מצוה אחת ולמר קיים ד' מצות ליכא נפקותא דמה לנו בהכי ולכך קאמר סדין בציצית איכא בינייהו דלגבי האי מהני האי דהוו ד' מצות ואי נפיק בב' ציציות בסדין לא לקי משום כלאים ואף על גב דלא קיים ליה מצות ציצית מ"מ להכי שוינהו קרא לכל חד וחד מינייהו מצוה באפי נפשה לגבי דלא לילקי משום כלאים דהואיל דכל אחת מצוה בפני עצמה היא לכשיהיו שם ד' השתא (כמי) [נמי] דליכא אלא ב' מ"מ כל חדא מצוה היא ולא לקי".♦
נחלקו אם הדין ד' זה תנאי או הגדרת המצוה, ומשום שהן ב' פרשיות
הרי האריך שלכו"ע אין קיום מצוה כלל בחלק מהמצוה. ולכן שאלו מאי נפק"מ, ותרצו לגבי כלאים, שאע"פ שלא מקיים את המצוה, אם ד' מצות הן, די בב' מצות להתיר כלאים אע"פ שאינו מקיים בפועל את המצוה. ולשונו שוינהו קרא, וצ"ע מנין הפסוק הזה שהגדירם כד' מצות. ונראה שהרי יש ב' פרשיות, אחת בבמדבר ט"ו ל"ח, שזו הפרשה שאומרים כל יום, ושם לא מוזכר מנין הכנפות והציצית, ויש בדברים כ"ב י"ב, ושם כתוב על ארבע כנפות כסותך, ומשם רש"י כתב שנלמד שלכו"ע צריך ד' כנפות. ולרשב"א נלמד משם שמעכב ד' כנפות. וכנראה שהם נחלקו אם הפרשה השניה היא גילוי על גדר המצוה, שהוא בד' כנפות. או שהוא תנאי לצאת יד"ח, שרק כאשר יש ד' כנפות, אבל עצם המצוה נשארת כל ציצית בפנ"ע, כפרשה בבמדבר שלא מוזכר שם מנין כלל. ונפק"מ בזה שדין מנין הוא תנאי נפרד, ולא בצורת המצוה בעצמה. כפי שהאריך הרשב"א בפירוש ה' כנפות. שהתורה לא נותנת כמה אופנים לקיום. ואם המצוה היא ד' כנפות כמעשה אחד, אז גם בה' כנפות צריך לתת ד'. משא"כ אם המצוה היא כל ציצית, ורק יש תנאי שיהיו ד', אז כאשר יש ה' אפשר לתת ה', שאינו נותן ה' ואינו שינוי במצוה, אלא עושה כמה מעשים של ציצית אחת[7].מ"מ מבואר ברשב"א שהגם שאין יוצאים יד"ח לכו"ע בפחות מד' כנפות, למ"ד שזה ד' מצות ויש חפצא דמצוה בכל אחת בפני עצמה, שפיר יש דחיה של כלאים, משא"כ למ"ד שמצוה א' אין חפצא דמצוה כלל ואין עשה דוחה. ולשונו שיש גילוי של הפסוק שזה ד' מצות. ויתכן שזה לימוד ישירות על דחית כלאים, ויתכן שהוא כמ"ש שהיתר כלאים נאמר בכל גווני שיש כעין הגדרה של קיום מצוה, ששוב יש לא פלוג בעשה דוחה.
♦
פרק ה' - עוד שיטות בראשונים בענין ציצית בכלאים
כעת נבאר את השיטות השונות בשאלה אם כלאים הותר בציצית רק כאשר אי אפשר באופן אחר, או שהותר בכל גווני.♦
בהמשך הגמ' מבואר שכלאים בציצית הותר רק באי אפשר
ובהמשך הגמ' במנחות מ' ע"א מבואר שכאשר אין לו תכלת אסור לשים ציצית לבן של צמר בסדין פשתן, משום הא דריש לקיש שאפשר לקיים שניהם, שיכול לשים חוטי פשתן. וזה מה שתוס' ביבמות הביאו. ותוס' שם הקשו, שאם יש דין אפשר לקיים שניהם, למה התירו פשתן בשל צמר. ותרצו ג' תירוצים: "כיון דאפשר במינן - לעיל דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר, היינו בהדי תכלת דמיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר. ואף על גב דאפשר במינו. והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן, היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים. אי נמי מדאורייתא שרייה, ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם, אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה. והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא אי נמי מסקנא לא קיימא הכי".♦
מחלוקת תוס' ורמב"ן אם יש דין אפשר לקיים בציצית מדאורייתא
הרי התירוץ הראשון כתוס' ביבמות שיש דין לקיים שניהם, ומ"מ כאשר יש מיגו מותר בכ"ג, והארכנו לעיל בביאור הדבר. ותירוץ שני שדין אפשר לקיים שניהם בציצית הוא מדרבנן, שההיתר הוא לא משום דחיה. ועל הסתירה בין הסוגיות כתבו ב' תירוצים - א' שזה מדאורייתא וזה מדרבנן ב' שהסוגיות חלוקות. ובראשונים ביבמות ד' ב' הביאו תירוץ זה ודחו אותו. זה לשון הרמב"ן "ויש שסובר דריש לקיש בעלמא איתמר, אבל כלאים בציצית לגמרי הותר בסמוכין, וההיא דמנחות דחייה בעלמא היא. ולא נהירא לי, דהא מהכא גמרינן לכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה, ואם כן נימא דאפילו בדאפשר לקיים את שניהם לידחי, דומיא דציצית אלא ש"מ בציצית נמי אתמר". הרי הרמב"ן הקשה איך אפשר לומר שאינו בגדר עשה דוחה, הרי זה המקור לדין עשה דוחה. ולהנ"ל אה"נ זה עשה דוחה, אך יש לא פלוג שנקרא מיגו, וכפי שכתב הרא"ה הנ"ל שכל שיש יסוד לדחות התירו בעוד אופנים. אך הרמב"ן לא הקשה א"כ לא נתיר בציצית, אלא א"כ נילף מיניה שאין דין אפשר לקיים שניהם. וע"ז לא מהני התירוץ של מיגו, שמ"מ מנ"ל שזה משום מיגו, שמא אין דין לקיים שניהם כלל.והרמב"ן עצמו תירץ שהסוגיא הראשונה לית ליה לדינא הא דר"ל שאפשר לקיים שניהם. ולא קיי"ל הכי. וזה כעין תירוץ התוס' האחרון, אך לא משום דין מיוחד בציצית, אלא משום שבכל התורה לית ליה דין אפשר לקיים. וזה לשיטתו ששלל חילוק בדין עשה דוחה בין ציצית לכה"ת.
♦
בשיטת הרמב"ם נראה שזה מדרבנן
זה לשון הרמב"ם הלכות ציצית פרק ג הלכה ו "ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר, אף על פי שהוא לבן לבדו בלא תכלת, בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית, שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן, מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול אתה לקיים את שתיהן הרי מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, וכאן אפשר לקיים את שתיהן".לשון הרמב"ם צ"ע, שאיירי במקרה שאין עשה דוחה משום שאפשר לקיים שניהם, ומ"מ פתח "בדין הוא שיהיה מותר", ורק "מפני מה אין עושין כן". ואם אין עשה דוחה למה לכתוב מדינא מותר. ולמה לכתוב את האיסור רק בלשון "אין עושין כן". ונראה להדיא שהרמב"ם ס"ל כתוס' שבציצית מותר מעיקר הדין גם באפשר לקיים שניהם, וזה היתר ולא דחיה. ורק מדרבנן אסרו משום דר"ל. ועיין בספר המפתח שהרחיבו במקורות האם לדעת הרמב"ם זה דרבנן.
♦
פרק ו'
שיטת ראשונים שאם לא מזומנים לו חוטים אלא פשתן נחשב אי אפשר, וכן הפסד קל
ברשב"א ביבמות תירץ על הקושיה איך יש עשה דוחה על פשתן בצמר, הרי אפשר לקיים את המצוה בצמר, שאיירי שאין לו חוט אחר אלא הפשתן. וכן תירץ בריטב"א שם ושכך הסכים הרא"ה. וכ"כ רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב יט חלק ג דף קסט טור ג הובא בב"י או"ח י"א והשיג עליו, כפי שנביא. והרשב"א הקשה הרי יכול לפרום כמה חוטים מהבגד עצמו, ולעשות מהם ציצית. ותירץ שפרימת הבגד אינו נקרא אפשר, שאי"צ להפסיד בגדו. והריטב"א תירץ שבעינן טויה לשמה. וחזינן ב' חידושים גדולים - א' חסרון זמינות, אע"פ שהוא דבר שבעיקרון קל להשגה ומזומן בדרך כלל, ורק כעת חסר לו, נחשב אי אפשר. ב' לרשב"א הפסד קלקול קל של בגד חשיב אי אפשר. וצריך לדון בב' הלכות אלו, כי יש נפק"מ טובא למעשה בזה. ויתכן מאוד שהראשונים האחרים שלא אמרו תירוץ זה חולקים על זה שבכהאי גוונא נחשב אי אפשר, וכפי שיתבאר.♦
השגת הב"י על שיטה זו
באו"ח סימן י"א הביא הב"י שיטה זו והשיג עליו "וכתב רבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט:) חוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל אם מוצא ממינו לא יטיל בו כלאים כדאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו'. ואינו נראה לי אלא אף על פי שאין מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את לא תעשה".♦
בתשובות ופסקים חולק וכדעת הב"י שחוסר זמינות לא חשיב אי אפשר
ומצאנו טענה זו כבר בראשונים, בתשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ע"ו בתשובה של רבי שמואל ב"ר אברהם הלוי מוירמיזא, שחלק בתוקף על תירוץ זה וז"ל "אבל באלפסי כתב בהלכות ציצית בתשובת רש"י, והא לך לשונו. ת"ר סדין בציצית וכו'. במנחות פ' התכלת, א' רשב"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהן מוטב, ומפרשי' העולם כגון שיטול בטלית במינו, צמר בצמר ופשתי' בפשתי' מוטב, ואם לאו שאין לך פשתי' להטיל בפשתי', קודם שתיבטל המצוה שלא לקיימה יבא עשה וידחה לא תעשה. ולא נהיר' לר'[8], דהא כל דבר שאיפשר אף על פי שאין לו עכשיו לא קרי אי איפשר, דאם אין לו עכשיו יכול שיהיה לו לאחר זמן, ולא קרי אי איפש' אלא דבר שאי איפש' להיות כלל, ותו דהא רבא דאמ' לעיל [ל"ט ע"ב] בהדי', דצמר ופשתי' פוטרי' בין במינן בין שלא במינן, והיינו כלאים כדמוכ' לעי', דאישתרו כלאים בכלך, ש"מ דאעג"ב דאית ליה תרוויהו, יש לעשות כלאים, וכן סביר' ליה לתנא דבי ר' ישמעאל, דבצמר ופשתי' שרו ביה כלאים, וכן שמואל ולוי ורחב' א' רבי יהוד' דכל הני לית לאוקומי בדלית ליה מינו. ותו דאי כפי' המפר', קשי' מפ"ג מינין [נזיר מ"א ע"א], בנזיר שגלח וכו' אי ס"ד אי עביד במלקט ורהיטני מצוה קעביד, כיון דלא כת' תער ליעביד כר' שמע' בן לקי', דא' כל מקום שיכול לקיים שניהם דלא אתי עשה וכו' ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה, ועתה לפירוש' יאמ', כי איצטריך קרא למישרי תער היכי דלית ליה מלקט ורהיטני, אלא ש"מ דכל מילת' שיכול להיות שיהא לו לא קרי אי אתה יכול".הרי הביא סברא זו בשם הרי"ף, שכך פירש את הגמ' בדף מ' א', שאין עשה דוחה על הלבן שאפשר במיניה, ר"ל כאשר יש לו בפועל, ולא עצם האפשרות הדינית. וברשב"א יבמות גם נטה לומר שכך כונת הרי"ף[9], אף שנקט שפשטות הגמ' מוסבת על האפשרות הדינית. ובתשובה הנ"ל חולק ע"ז, שכל שאפשר לקיים שניהם, זה שחסר לו כעת האפשרות לעשות כן, לא נחשב אי אפשר. ומביא ראיה מגמ' שלא מצאו טעם לפסוק כי אפשר במלקט, ואם כאשר חסר לו נחשב אי אפשר, למה לא ידרשו.
♦
האחרונים האריכו לתמוה על הב"י
ובשאלה זו אם עשה דוחה ל"ת, רק כך מוכרח להיות, שאי אפשר לקיים את העשה אלא בעבירת הלאו, או גם כאשר בעצם אפשר לקיים אלא שחסרה לו אפשרות כרגע, האריכו טובא באחרונים. עיין שג"א סימן צ"ו שרצה לומר את סברת הב"י מדעתו, והאריך בראיות לכאן ולכאן, ומסיק שאי אפשר לומר כן מהגמ' על קוצץ בהרת במילה שבת קל"ג שאם יש אחר לעביד אחר, שאינו צריך. ותרצו שיש רק את האבא והוא מתכוין. והשג"א הוכיח, שאע"פ שזה דבר אפשרי ומזומן שיהיה אחר, כיון שכעת בפנינו יש רק את האב, נחשב אי אפשר. ועיין גם בשו"ת בית אפרים אורח חיים סימן ה שהאריך ליישב ולבאר את הב"י עיי"ש. ועיין שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן א ס"ק ד' מה שציין שם.♦
בתשובות ופסקים ביאר דליכא אחר באופן מחודש ולפי"ז לק"מ
ובתשובות ופסקים עצמו פירש את הגמ' שם באופן מחודש, שלפי"ז לק"מ. וזה לשונו "ובפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ג ע"א], ה"פ אמ' רב משרשי' באו' לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין, פי' כל אב אי איפשר שלא יתכוין לקוץ בהרת בנו, אי איכא אחר ליעביד אחר, שהרי מצות המילה תוכל להתקיים ע"י אחר ויהא האב אסור למול כרשב"ל וכו', ואחר אין בו שום איסור דלא קא מכוין, ומשני דליכ' אחר, פי' מאחר שאין עיקר המצוה תלויה למול את בנו אלא באב, והרי הוא בעיני כמאן דלית אחר במקום מצות האב, דלאב קא מזהר רחמ' ולא לאחר, ועיקר המצוה היא בו, וכדאמ' בפ' הערל בריש [יבמות ע"א ע"ב], כגון שהיה אביו חבוש בבית האסורין ולא מל אותו אחר, אלמ' מאחר דעל האב מוטל עיקר המצוה אף על פי שאיפשר באחר, ימול אף על פי שיש שם בהרת, וכמאן דכת' האב ימול דמי, והיינו אי איפשר לקיים שניהם, שהרי אין מצות המילה מוטלת על האחר, כמו על האב"[10]. והבאנו לעיל שגם הרא"ה ס"ל לדינא כן, שלמעשה מותר גם בדאיכא אחר. אך הצריך שהיה ה"ת שחייבים לדחות, דלא כתו"פ. ואיך שיהיה, שאר ראשונים לא פירשו כן, ולפי"ז קשה[11].♦
דברי הרשב"א שפרימת חוטים מבגד לא נחשב אפשר
הרשב"א כתב שאע"פ שאפשר לפרום חוטין מהבגד אי"ז אפשר. והריטב"א חולק ע"ז, וס"ל רק משום שחסר בטויה לשמה. ולכאורה לדברי הרשב"א יוצא חידוש גדול לדינא, שגם באופן שאפשר בלא דחית העשה, כל שיש הפסד כספי קטן, בשיעור של פרימת כמה חוטין מבגד, נחשב אי אפשר ונדחה העשה. וצ"ע לפי"ז בהרבה מקרים, למשל בדין אפשר בחליצה, הרי רוצה ליבם, ורוצה לשאת אותה לאשה. וא"כ זה הפסד גדול שלא ליבם. ואם ייבם יקבל את נכסי המת, שיכול להיות שווה סכום רב. וכ"ת שזה מניעת ריוח בעלמא. ונקבל שיש בזה נפק"מ בדין אי אפשר. מ"מ יש ה"ת דומה ממש, והוא עלות נעל החליצה. ונאמר שאם יש לו נעל, וצריך לחתוך חלקים ממנה כדי להכשירה להיות נעל חליצה, יחשב אי אפשר ויהיה מותר יבום. וזה ממש אותו מקרה של פרימת חוטים עבור ציצית. ופלא לומר כן. ועיין בקובץ שיעורים שסבר שצריך להוציא חומש נכסיו או יותר, ואח"כ הביא את הרשב"א, הבאנו את דבריו בהערה כאן[12].♦
פרק ז' - האם אפשר להמתין נחשב אפשר
מצאנו מחלוקת כעין זה בין התוס' לרמב"ן האם דבר שכעת אי אפשר, אך אם ימתין למחר יהיה אפשר, האם יש עשה דוחה. ויש לחלק בין המקרים:א. שהב"י לחומרא. שטענת הב"י וסיעתו יתכן שאינה משום האפשרות המציאותית שמא יזדמן לו לאחר זמן, אלא זו סברא דינית, שכל שאין סתירה מהותית בין הדברים, ורק הזדמנה סתירה, לא נחשב עשה דוחה. והאריך בכעין סברא זו בשו"ת בית אפרים שציינתי לעיל, שמפרש את סברת הב"י, שעשה דוחה הוא כעין הגבלה בלאו, שהלאו לא ניתן כאשר יש עשה. ולכן זה רק כשיש סתירה בעצם בין הלאו לעשה, י"ל שהלאו ניתן בהגבלה, שכאשר יש עשה לא נאסר. אבל דבר שהזדמן במקרה, אי אפשר לומר שזו הגבלה בלאו. ובא ליישב שם שאם יש דרשה מיוחדת להתיר, אין בעיה עיי"ש. ולפי"ז גם אם לא עומדת להזדמן לו האפשרות, כיון שאינה סתירה בעצם אין עשה דוחה. משא"כ בהמתנה למחר, כעת יש סתירה מהותית. למשל, אי אפשר לשרוף קדשים בשבת. ואם אין דין לחכות, הרי כעת זו סתירה גמורה ולא מזדמנת ע"י חוסר אפשרות.
ב. שהתוס' לחומרא. י"ל שסברת התוס' שאפשר להמתין משום שעומד ומזומן בודאי להגיע הזמן, ורק נחלקו אם מחוסר זמן נחשב כאי אפשר. אבל אם נחשב אפשר, הרי זה ודאי יגיע. ולא דומה לב"י שאין לו, ואין לו ידיעה שודאי יגיע לו החוט.
♦
שיטת התוס' שבאפשר להמתין נחשב אפשר
בתוס' יבמות ה' ב' ד"ה כולה וכן בתו"י שבת כ"ה א' ד"ה ה"ל, הקשה לשיטות ששריפת קדשים אינו דוחה שבת משום ילפותא, א"כ נילף מיניה שאין עשה דוחה. ותרצו שאפשר למחר. והקשו מהרוגי בי"ד, למה צריך פסוק, הרי אפשר למחר ואין דחיה. ותרצו שאי אפשר לענות דינו, ולכן אי אפשר.♦
שיטת הרמב"ן והרשב"א שאפשר להמתין נחשב אי אפשר
וברמב"ן ורשב"א בשבת שם כ"ד ב' האריכו דלא כן שהביאו להקשות למה צריך ילפותא בשריפת קדשים, ת"ל שאפשר למחר. וז"ל הרמב"ן "ולדידי הא לא קשיא לי משום דלא אמר רשב"ל אפשר לקיים את שניהן אלא כגון ההוא דאקשינן במנחות בפ' התכלת גבי סדין בציצית שאפשר לו לעשות לבן ממינו ולא עבדינן ליה צמר בכיוצא בזה נאמרה, אבל מ"ע שאין לקיימה היום אלא בדחיית לא תעשה א"א לקיים שניהם מיקרי אף על פי שאפשר לקיימן למחר, שכל המחוסר זמן כמחוסר הכל דמי והרי עכשו א"א לקיים את שניהם". וכן האריך בזה הרשב"א, ומוכיח מהגמ' יבמות ו' א' יכול תהא בנין בית המקדש דוחה שבת "ואם איתא היאך אפשר לומר כן דהא בנין בהמ"ק אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם ואם כן דכוותיה היאך אפשר לומר דדחיא, ועוד דדחינן לא בלאו דמחמר ואקשינן אלא הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחיא, אמאי לימא שאני הכא משום דאפשר כדריש לקיש הא בעלמא דלא אפשר דחי, וכי האי גוונא נמי איכא למידק מדאתינן התם למיפשט ממיתת בית דין ואף על גב דמיתת בית דין אפשר למחר"[13].♦
שיטת רבינו חננאל משום ביטול יום השמיני
ועיין ברבינו חננאל במקום "ופרקינן דליכא אחר. ואם נאמר להמתין עד שיבא אחר וימול ביטלנו וביום השמיני ימול שהוא עשה". והאריך בדברי יחזקאל סימן י"ב ענף ג'. והוכיח מזה שעצם ההמתנה לא נחשב אי אפשר, ורק משום ביטול יום השמיני לגמרי והאריך לדון בזה, עיי"ש[14].ולכאורה לשיטת ר"ח לק"מ מידי ראיה השג"א נגד הב"י, שלא מדובר על המתנה בעלמא, אלא על ביטול גמור של היום השמיני. אך זה תלוי בספק הנ"ל אם הב"י והתוס' זה אותו סברא, שימתין שמא יזדמן לו. או שהב"י אמר דין, שכל שאין סתירה בעצם אלא חוסר ה"ת, גם אם נדע בודאי שלא יזדמן לו בהמשך, וא"כ אם לא נדחה את הלאו העשה יתבטל בודאות, מ"מ אין עשה דוחה. שלזה לא מהני הישוב של ר"ח, שסכ"ס אין סתירה בעצם בין המילה לצרעת, אלא רק חוסר זמינות של אדם אחר[15].
♦ ♦ ♦