בעניין איסור זריקת ציפורניים
הגמרא בנדה דף יז. אומרת: אמר רבי שמעון בר יוחי ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה והלן בבית קברות והנוטל ציפורניו וזורקן לרשות הרבים והמקיז דם ומשמש מיטתו:מסבירה הגמרא, מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת.
נחלקו המפרשים מה הטעם באיסור זה.
הר"ן (במועד קטן דף יח. ד"ה והזורקן), וכן כתב הנמוקי יוסף (שם ד"ה ותפיל), כתב שהטעם שאישה מפלת זה מפני שהיא רואה דבר מאוס, והביאו מפרשים שסברו שהטעם הוא בגלל מיאוס.[2]
ובפירוש עץ יוסף (על העין יעקב ד"ה ומפלת) כתב בשם התולעת יעקב שהטעם הוא, שמכיוון שאדם הראשון לפני שחטא היה לבושו עשוי מצפורן, ולאחר שחטא לא נשאר מהציפורן דבר למעט מה שיש בקצות האצבעות, לכן הענישה התורה את האישה שגרמה לחטא זה, שברגע שתדרוך על הציפורן שהיא מעוברת אז היא תנזק.
הבן יהוידע (במועד קטן דף יח. ד"ה שמא) ביאר שהמעוברת מפילה כיוון שיש על הציפורניים כוחות חיצונים שדבקים בציפורניים, ועל ידי כך שהאישה דורכת עליהן העובר ניזוק מהם, משום שהציפורניים פרין ורבין[3] (וזה הסיבה שמסתכלים עליהם במוצאי שבת לסימן טוב), ולכן הם מזיקים לעובר בפריה ורביה מידה כנגד מידה.
והגיעה אל מו"ז הגר"י זילברשטיין שליט"א שאלה מרופאה מעוברת שבעודה הולכת ברחוב שמעה קריאות לעזרה. היא מסתכלת מאיפה מגיע מקור הצעקות, והיא רואה שלצידה יש מכון פדיקור ושם שוכבת על הרצפה אישה מעולפת.
היא הייתה רצה להגיש עזרה, אבל היא לא ידעה מה לעשות. מכון פדיקור מלא בציפורניים קצוצות, והיא הרי מעוברת, והיא גם ידעה את הגמרא בנידה שאומרת שמעוברת שדורכת על ציפורנים מפילה.
אם היא תרוץ ותציל את המעולפת, היא תפיל את וולדה, ואם היא תנקוט ב'שב ולא תעשה' האישה שגם ככה מצויה בסכנה, ידרדר מצבה לכדי פיקוח נפש של ממש.
והשיב לה מו"ז שהיא תרוץ לטפל במעולפת, כיוון שאם היא לא תטפל בה בוודאי המצב של החולה יחמיר, ואילו החשש שמא תפיל הוא חשש סגולי, ובמקום פיקוח נפש הוא לא 'תופס', והרופאה יכולה לסמוך על כך ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. ואין להקשות מהגמרא בפסחים (דף ח:) שאומרת שבמקום היזקא שאני, שהרי כל מה שהגמרא אומרת זה במקום שיש היזק ניכר, אבל כאן שכל ההיזק הוא סגולי, אפשר לסמוך על כך.
ועוד, שהרי שומר מצווה לא ידע דבר רע, וכבר פסק הרמ"א (בסימן תנה ס"א) שאין לשפוך מים שלנו מכח מת או תקופה נופלת, והסביר על כך המשנה ברורה (בס"ק יח) שזה משום שומר מצווה לא ידע דבר רע.
אך יש להסתפק מה יהיה הדין שאם זה לא היה רופאה אלא רופא, האם עדיין יש לחשוש לדברי הגמרא או שאין.
בפשטות משמע מהגמרא בנידה שהסכנה היא רק למעוברת, שלא הוזכר שם כלל גבר.
וכן משמע מהגמרא במועד קטן (דף יח.) שמביאה את האיסור של זריקת הציפורניים, שהגמרא שם דנה האם מותר לגזוז ציפורניים בחול המועד: אמר רב שמן בר אבא הוה קאמינא קמיה דר' יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו (שר' יוחנן תלש את הציפורניים שלו בשיניו וזרקם בבית מדרש).
הגמרא לומדת מכך שלושה דברים. שמע מינה מותר ליטול ציפורניים בחולו של מועד ושמע מינה אין בהם משום מיאוס ושמע מינה מותר לזורקן. שואלת הגמרא והרי ג' דברים נאמרו בציפורניים, הקוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע? מתרצת הגמרא שכל הטעם הזה הוא רק מפני ששמא תעבור עליהם אישה ותפיל, ואישה בבית מדרש לא מצויה. ואם תשאל שלפעמים מטאטאים את הבית מדרש וזורקים את הציפורניים לרחוב ושם כן האישה מצויה, מתרצת הגמרא שציפורניים ששינו את מקומם כבר אינם מזיקים.
מפורש בגמרא שהסכנה שבדריכה היא רק לאישה ולא לגבר.
אבל מצינו שיש מפרשים שסוברים שכן יש סכנה לגבר לדרוך על ציפורניים.
הב"ח (יו"ד סוף סימן קצח ד"ה נידה שגילתה) הביא מהרוקח (בסימן שיז ד"ה פוגעת) שאם אדם דרך על ציפורניה של אישה נידה, הוא ילקה בשחין.
ואף ליקוטי מהרי"ח בשם הזוהר אומר שאף לאנשים ציפורניים מזיקות, אף אם הם לא של אישה נידה.
ואם כך קשה לדברי ר' יוחנן שזרק את ציפורניו בבית מדרש.
בשו"ת משנת יוסף (חלק ג סימן מה) מביא את שו"ת תורה לשמה (סימן רי"ג) שהסתפק במקרה שהגיע אליו על אדם שהכין תבשיל ונפלו ציפורניים לתוך הקדירה הרותחת והוציאו אותם. ושאלו אותו האם יהיה אפשר לאכול את התבשיל עכשיו משום בל תשקצו, והוכיח מהגמרא במועד קטן שר' יוחנן זרק את הציפורניים בבית מדרש, ואם כן אין בו מיאוס.
אך כתב התורה לשמה שבעל נפש לא יאכל מתבשיל זה, שאמנם אין בו מיאוס, אבל רוח רעה יש בה, וטוב להיזהר.
ושואל המשנת יוסף שאם הטעם שאסור לזרוק ציפורניים בבית מדרש הוא משום רוח רעה, איך ר' יוחנן זרקם בבית מדרש. ועוד, הרי השולחן ערוך (אורח חיים סימן ד סעיף ח) פסק שמים שנטלו איתם ידיים בבוקר, אסור לשופכם ברשות הרבים משום רוח רעה, ואפילו לקרוא ולמברך מול אותם מים כתב השערי תשובה (ס"ק ח בשם הברכי יוסף בס"ק ד) שאסור, והקושיה מתעצמת?
ואם תתרץ שר' יוחנן קצצם באופן המותר, שהגמרא בנידה מביא כמה דרכים שאפשר לקצוץ את הציפורניים ללא סכנה, כגון שיטול אותם בשיניו או שיטול רק חלק מהציפורניים, וכן אם חתך אחרי זה משהו אין סכנה - הרי הגמרא בהמשך אומרת 'ולא היא לכולה מילתא חיישינן' שכן חוששים. וכן גם אין לתרץ שהטעם של הגמרא הוא שאסור מפני שאישה מפלת ובבית מדרש לא מצויה האישה, אבל אין הוכחה שמותר, שהגמרא אמרה שמתחייב בנפשו כי עשה הזק, אבל עדיין אסור לזרוק משום רוח רעה.
ותירץ המשנת יוסף ששונה דין מים של נטילת ידיים מגזיזת ציפורניים, שבנטילת ידיים ברגע שהאדם שופך מים על ידיו הטמאות, הוא מעביר את הרוח הרעה מהידיים למים ולכן יהיה אסור לשפוך אותם ברשות הרבים, שהרי הוא שופך מים שיש בהם רוח רעה. אבל בציפורניים הרוח הרעה נמצאת על הידיים כל עוד שהציפורניים הגדולות נמצאות שם, וברגע שהוא קצץ את הציפורניים הרוח הרעה חלפה ואין אותה עוד. ולכן נשאר רק הטעם של מיאוס שברגע שהאישה המעוברת דורכת עליהם היא מפילה, ובבית מדרש אין נשים ולכן ר' יוחנן זרק את הציפורניים.
והוכיח את דבריו מהכף החיים (סימן רס סעיף ט), שכתב בשם האר"י שהחיצונים יש להם אחיזה בבקיעת הבשר שבסוף האצבעות, ונתלים בציפורניים בחלק העודף ויוצא לחוץ מכנגד הבשר, וזה צריך לקצוץ עיי"ש.
ואותם חיצונים כשקוצצים את הציפורניים נשארים בבקע בין הבשר לציפורן ומחכים מתי שיגדל שוב הציפורן, וזה הטעם שנוטלים ידיים אחר כך כדי לסלקם. ונמצא שהמים של הנטילה יותר מסוכנים מהציפורניים הקצוצות. ועיין במה שהוכיח עוד.
אך עדיין תמוה למה התורה לשמה החמיר בקדירה שנפלו לתוכה ציפורניים, בשעה שר' יוחנן זרקם בבית מדרשו. ותירץ ששונה אוכל שמכניס לגוף, ושונה הדורות האלו שצריכים יותר שמירה, ולכן כתב התורה לשמה שבעל נפש יחמיר עיי"ש.
♦ ♦ ♦