ישיבת נתיבות חכמה, ירושלים
ענייני שמחה ועונג בשבת ויו"ט
ראיתי לברר בקצרה מעט דינים והלכות הנוהגות בשבת ויו"ט שניתנו לעונג, ועל כן תלויים כל אחד לפי מה שהוא נהנה. היות וראיתי מבוכה אצל מקצת אנשים אשר באים לקיים איזה הלכות בחושבם שהוא דין. ולפי האמת הם רק מצערים עצמם ולא דיברה בזה תורה. וזה החלי, בעזרת צור חלי:♦
אם עונג שבת דאורייתא או דרבנן
כתב הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל (הלכות שבת פרק ל ה"א): ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד עכ"ל. ונחלקו המפרשים בביאור דבריו, וראה דברי החת"ס (שו"ת או"ח קס"ח, ובחידושיו שבת קי"א) שהכוונה בדברי הרמב"ם שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא ולא מדרבנן. וכן התבאר בספר יראים (סי' צ"ט), ובר"ן (פסחים צ"ט) ושאר ראשונים. והמ"ב בשער הציון (רמ"ב ס"ק א') הביא שיש אומרים שהוא מדברי סופרים, וכתב שאפילו לדידהו צריך להיזהר בזה מאוד, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה עי"ש.אבל תענית בשבת (או שאר מיני צער) יתכן שלכו"ע הוא מדאורייתא, עיין בשו"ת הרשב"א (ח"א תרי"ד) שגם לפי הרמב"ם אסור להתענות דבר תורה, וכ"כ הרדב"ז (ח"ד אלף רס"ו), וע"ע בשו"ת צפיחית בדבש (סימן כ"ה) ואכמ"ל.
והגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן כב) כתב דנראה עיקר כמ"ד עונג שבת דאורייתא. וגם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע שבת (ח"ד עמוד ד') העלה שעונג שבת הוא מדאורייתא. וכמו"כ עיין עוד ובאורך וברוחב להגר"ד יוסף שליט"א בהלכה ברורה (כרך י"ג, שו"ת אוצרות יוסף סי' א'). ושם העלה גם שנשים חייבות בזה ג"כ כאיש.
גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' ק') משמע שגם מי שמחמיר לא לאכול בשר מפני חומרא, בשבת ויו"ט יכול להקל. ומעיקר הדין מותר ללוות בריבית דרבנן לצורך מצוות עונג שבת, מפני שהוא דרבנן ונדחה מפני עונג שבת, ראה בחזו"ע שבת ח"א (עמ' ח') ומשם בארה. אמנם בוודאי שיחמיר אם יכול, וראה במ"ב (סי' רמ"ב ס"ק ד') ולהגר"מ לוי זצ"ל בספרו מלוה ה' (ח"א עמוד ר"צ) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' ס"ד).
♦
בכי בשבת
מובא בבית יוסף (או"ח סימן רפח) בשם האגור (סי' תב) בשם שבלי הלקט (סי' צג), דאיתא בהגדה, שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ואמר זהו עונג לי. יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו דאז עונג לו שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לאכול דהא מצער ליה במה שאוכל.וכוותיה פסק הרמ"א (סעיף ב') שמי שיש לו עונג אם יבכה מותר לבכות בשבת[2]. וכן ראה בט"ז (ס"ק ב) מה שהביא בשם זוהר חדש, שר' עקיבא היה בוכה מאוד באמרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים. [ועיין שם עוד במה שדחה את דברי הרמ"א. ובכפה"ח (ס"ק ט') השיב על דבריו].[3]
♦
אכילה בשבת
ועל פי זה פסק בשו"ע (שם סעיף ב') יש אומרים שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא שלא לאכול, לא יאכל. וראה באחרונים (ערוה"ש ס"ק ג, ועוד) שביארו שמה שנקט השו"ע לשון די"א הוא מפני שלא מצא כן במקום אחר.ובכה"ח (סקי"ב) הביא בשם הרב חסד לאברהם- טובייאנה, ויפה ללב (סק"ד) וחסד לאלפים (סי' רע"ד סק"ה). שמצווה על האדם להרבות באכילה ושתיה בשבת, הגם שיהיה לו שינוי וסת, כי ענוש יענש וכו' עי"ש. ומשמע שהחמיר בזה מאד, ונראה שנקט שדווקא אם בשבת יש לו הנאה מהאוכל ורק לאחר מכן יסבול משינוי בוסת, יש עניין שיאכל. אבל באופן שבשבת אין לו הנאה כלל לא דיבר. ובערוך השולחן (שם) כתב בזה"ל: ודע דגם זה שכתב שמי מזיק לו פטור אפילו אם בשעתו נהנה אך שאח"כ מזיקו בבריאותו ג"כ פטור, ופשוט הוא וכן מי שמאכל פלוני לא ערב לחכו לא יאכלנו בשבת דאין זה עונג ע"כ.
ועוד פסק השו"ע (שם, ס"ז) אם הקדימה לאכול הוא עונג לו, כגון שנתעכלה סעודת הלילה, יקדים. ואם האיחור עונג לו, כגון שעדיין לא נתעכל, יאחר ע"כ. וחזינן שמי שאין לו עונג בסעודת שבת, מאיזה טעם שיהיה, אין לו חובה ועניין לדחוק עצמו לקיים הסעודה. שהרי הכל תלוי בעונג של האדם. וה"ה לעניין בכי, שהרי מה שאמרו הוא מפני שצריך לשמוח בשבת, וע"כ מי שזה יביא אצלו העונג והשמחה מותר. ולגבי מי שעושה דיאטה אם מותר לו גם בשבת, ראה בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כא) שיש בזה משום ביטול עונג שבת. ונראה פשוט שרק אם הוא עושה כן משום יופי וכדו' אבל אם עושה כן מטעמי בריאות אין חשש, וע"ע להגר"מ לוי זצ"ל במנוחת אהבה (ח"א פ"ח ה"י). ומה שראיתי בספר אורחות שבת שכתבו (פרק כ' סעיף קנ"ח) שמותר ליטול בשבת כדורים להרזייה או לדיכוי התאבון. לא דיברו בזה משום מניעת עונג בשבת, שפשוט שיש לאסור.
♦
תענית הראב"ד
כתב הגר"ח פלאג'י בספרו כף החיים (סימן כ"ד הל' נ"ז) שמה שאמרו רבותינו בגמ' סעודה שהנאתך מרובה משוך ידך ממנה, הוא אפילו בשבת ע"ש, שמשמע מדבריו פשוט שרשאי למעט אכילתו בשבת. אמנם ראה למו"ר הרב נאמ"ן שליט"א בשו"ת מקור נאמן (סי' שס"ז, ובמילואים שם) שאוסר לעשות תענית הראב"ד בשבת. וזכר מדברי הגרי"ח בשו"ת תורל"ש (סי' תמ"ט, והובא לקמן) שאסור לעשות תיקון כרת בשבת לנדד שינה מעיניו. וכן ראיתי מובא משמיה דהגר"ח קנייבסקי זצ"ל. ולכאורה אין בזה מחלוקת כלל, והעיקר לפי מה שהוא. רק שאדם רגיל זה גורם לו צער ועל כן יש לאסור בסתם. (גם ראיתי שכן הורה ובא הגה"ח ר' שריה דבילצקי זצ"ל. קונט' ארי במסתרים עמוד 13).♦
דגים ובשר בסעודה
ראה בספר יראים (סימן תי"ב, דפוסים ישנים סי' צ"ט) וז"ל: ובשבת פרק כל כתבי הקודש (קי"ח ב') אמרינן במה מענגה, אמר רב יהודה משמיה דרב בתבשיל של תרדין ודגים גדולים בראשי שומים. ולאו דוקא אלו אלא כל דבר מאכל הערב לאדם קרוי עונג עכ"ל.ובמג"א על דברי השו"ע (רמ"ב ס"א) הביא בשם התיקוני שבת שיש אומרים שיאכל בכל סעודה דגים. וכתב ע"ז: 'ונ"ל דכל אחד לפי טבעו'. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' ל"א) שהאריך לדחות את דברי השואל שכאילו יש חיוב לאכול בשר בשבת ושהוא שונה מדגים עי"ש. וכתב בכף החיים (סימן רעא אות טז), שכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל, שצריך לאכול דגים בליל שבת, ויכבד את סעודת שחרית במין מאכל שחביב עליו, או ירבה באיזה מין שלא אכל ממנו בסעודת הלילה. ע"ש.
ועיין גם בדברי המשנה ברורה (ריש הל' שבת סימן רמ"ב): הא דאמרו דצריך לענגו בדגים גדולים וראשי שומין ותבשיל של תרדין שזה היה מאכל חשוב בזמניהם וכן בכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם, ולפי שמן הסתם רוב בני אדם עיקר ענוגם בבשר ויין ומגדנות לכך איתא בסימן ר"נ ס"ב דירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו ע"כ. ובסי' קע"ד סק"ח כתב: במדינתנו אין אנו רגילים לשתות יין בתוך הסעודה אפילו בשבת.
והגר"י יוסף שליט"א בילקוט יוסף (שבת ח"א סימן רמ"ב) פסק להלכה שמי שאינו אוהב דגים אין עניין שידחוק עצמו, שהשבת ניתנה לעונג ולא לצער. וכן ראיתי למר דודי שליט"א בשו"ת תורת מאיר (או"ח סימן לה) שמי שמתענג יותר במאכלי חלב רשאי להימנע מאכילת דגים ובשר. וכן עיין להרב יניב נסיר נר"ו בספרו הנפלא פסקי שבת (חלק התשובות סימן א') שהאריך בטו"ט ודעת לבאר שמי שאינו אוהב דגים כלל אין עניין שידחוק עצמו בזה. אע"פ שיש בזה טעמים ע"פ הסוד עי"ש. ולפי הנ"ל כן נראה פשוט.
ובספר הליכות שבת מלכה (ח"א עמוד נ') כתב שביו"ט שיש מצוות שמחה יש להקפיד דווקא בבשר ויין כמבואר בשו"ע. וראה מש"כ להלן.
♦
סעודה שלישית
לגבי סעודה שלישית פסק בשו"ע (רצ"א א') יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה, ואם א"א לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו ע"כ. ולשון המ"ב (ס"ק ג) דהסעודה ניתנה לעונג ולא לצער. וכבר כתב כן המגיד משנה (פ"ל מהי' שבת ה"ט) בלשון פשוט.ואפילו שהלשון במרן השו"ע "יהא זהיר", עיין להרחיד"א בברכ"י (שם, ובמחב"ר אות א') שהאריך להסביר את חשיבות סעודה שלישית ושלכו"ע היא חובה מן הדין. וראה עוד בכף החיים (שם).
והדבר מצוי שיש המגיעים לסעודה שלישית ללא תאבון כלל אחרי אכול ושותה. וא"כ ברור שאין עניין שידחקו עצמם לצאת יד"ח מצווה חביבה זו, שהרי היא ניתנה לעונג. [רק יש להזהיר אותם לבל יאכלו קודם, והחכם עיניו בראשו וכמ"ש בשו"ע].
ולאחמ"כ ראיתי להגאון מאונגוואר בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן לא) שהביא בשם ספר הלכות פסוקות מן הגאונים (סי' קל"ז) שכתב ר' נחשון גאון וז"ל: ומי שאכל הרבה ואין נפשו יפה עליו לאכול שלש סעודות שאם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער וכו' ואם כשיאכל כביצה מצטער הימנה פטור. שלא תקנו חז"ל שלש סעודות בשבת אלא לכבוד שבת ולענגה, וכיון שמצטער אין לו תענוג ופטור ע"כ.
ובשו"ת הרשב"א (חלק ה סימן ג) גם כתב כעי"ז: "מי שאינו יכול לעשות סעודה ג' אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער יאכל ויקיים ג' סעודות. ואם כשיאכל כביצה מצטער הימנה פטור. שלא תיקנו חכמים ג' סעודות בשבת אלא לכבוד שבת ולענגו. וכיון דמצטער אין לו עונג ופטור" עכ"ל.
ובספר ליקוטי שיחות (חלק כ"א פר' בשלח ב') כתב שמי שיש לו צער מאכילה כיון שע"פ הסוד סעודה שלישית היא כנגד לעתיד לבוא פטור מאכילת פת אם הוא מצטער. ומה שנהגו חסידי חב"ד לבטל אכילת פת הוא שלא כהוגן, וגם נגד מה שמפורש בפוסקים שעיקר דינא לאכול פת, ושכן הוא גם בשו"ע הגר"ז סימן תרצ"א סעיף ז'. [וע"ע למו"ר הרב נאמ"ן שליט"א מה שהאריך במאמר ואל תיטוש תורת אמך. נדפס כמדומה בספר קובץ מאמרים ח"א].
♦
סעודה רביעית
ועיין להרב יפה ללב (סימן ש' סק"א) שכתב שאף אם שבע ונפשו קצה באכילה ושתיה מ"מ ידחוק עצמו לקיים סעודה רביעית. והעתיקו להלכה בכף החיים (שם ס"ק ד'). והרב זצ"ל בחזון עובדיה (שבת ח"ב עמוד תמ"ה) השיג ע"ד וכתב שאינו מחוור ושאכילה גסה לא חשיב אכילה עי"ש וכנ"ל גבי סעודה שלישית. [והרב המגיה ביפה ללב שם ציין לדברי הרב יששכר דב הופמן בקובץ בית הלל (ל"ט עמוד צ"א), ועיינתי שם שהביא לדברי התוס' שיש ב' סוגי אכילה גסה וכתב לחלק לפי"ז עי"ש. וכן מוכרח לומר בביאור כוונת הרב יפה ללב ממה שכתב לאחמ"כ באות ד' ודוק].ובספר תוספת מעשה רב (סי' ל"ט) מובא, שפעם אחת חלה הגר"א במוצאי שבת והיה מקיא ולא היה יכול לאכול סעודה רביעית, ואחר שישן ונרגע ציווה את בני ביתו שיראו אם לא עלה עמוד השחר עדיין, יפררו לו כזית פת ויאכילוהו בכף בעל כורחו, כדי לקיים מצות סעודה רביעית ע"ש. וצ"ע. והרב משנ"ב (ש' סוף סק"ב) כתב שסעודה רביעית אינו חובה מן הדין. גם באשל אברהם מבוטשאש תניינא (סימן ש') כתב שמי שאין לו רצון לאכול פת במוצ"ש, אין עליו לטרוח ולאנוס עצמו לאכול פת. וראה עוד מש"כ בשו"ת יבי"א (ח"י חאו"ח סי' ל"ג).
♦
נעלי שבת
נראה פשוט שאלו הסובלים מנעלי שבת המצויים כיום, ואינו נוח להם, מוטב שילכו בנעלים נוחות אפילו שאינן נראות כ"כ טוב מבחוץ (וכגון נעלי קרוקס נוחות). וראה מה שכתב בספר ד"א של הלכה (הכולל הנהגות הגרח"ק זצ"ל, עמוד קד) שסיפר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שהיה איזה בן תורה ששאל את החזו"א שכשהוא הולך עם עניבה בשבתות הקיץ לא נוח ואינו עונג. אם צריך להשתדל בזה משום כבוד שבת. והשיב החזו"א "אם אין עונג אין כבוד". וכן ראיתי מובא בשם החזו"א בספר חישוקי חמד להגר"י זילברשטיין (סוכה י' ע"ב). ובספר מעשה איש (ח"א עמוד קל"ד)[4].וראיתי בספר יראים (סימן תיב) בזה"ל: וכשם שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת גופו ומצוה לאדם לענג עצמו בהנאת גופו שגם היא נקראת עונג דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ ע"כ. והיינו שיש חיוב עונג גם במנעלים עי"ש. גם אין צריך לייחד נעליים מיוחדות לשבת, וכ"כ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (חלק ד או"ח סימן יג) וראה עוד בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן כג).
ולגבי תפילה בנעלי בית (כדוגמת קרוקס), נראה שהרגיל בזה, ובפרט אם הולך בזה בשבת, יכול להתפלל בזה בשופי. וראה בספר מאיר עוז (ע"ד המשנ"ב סי' צ"א עמוד קנו) בשם הגרח"ק זצ"ל. וזה דלא כמו שהעלה בשו"ת הלכה למשה נסיר (ח"א סימן ה'), שאין להתפלל בנעלי קרוקס, משום שאין דרך לעמוד בהם לפני גדולים. ואנא אמינא דא"כ גם בנעלי ספורט יש להחמיר דאין דרך לעמוד כך לפני גדולים, ואטו תמיד בתפילה נימא שיש דין להלך בנעלי שבת מהודרות. ומצאתי היום בס"ד לגאון בעל החוו"י (בהגהות מקור חיים סימן צ"א סעיף ה') שכתב וז"ל: כתב הב"ח שאין להתפלל בבתי רגלים של פשתן לבד אא"כ לובש עליהם פוזמקי שקורין זאקין ארוכים, גם אין לנעול פנטאפלין שהעקב נשאר מגולה וכו' ומ"מ נתפשט התיר באשכנז ופיהם בזה ובימי שבת הולכים לבה"כ בפנטאפלין ונראה דאין לאסור להם אחר דהווי עונג בשבתות וי"ט. ויש סמך לומר שלא יהיה הילוכך של שבת וכו' עכ"ל.
[יש לציין שביום הקדוש יום הכיפורים נהגו רבים להתפלל בנעלי קרוקס, ובוודאי שייכת מציאות של נעליים סגורות שאינן עשויות מעור. ויל"ע. ואגב הכי אבוא להעיר במה שיש נהגו להחמיר במוצאי יום כיפור לפני ברכת הלבנה להחליף את הקרוקס לנעליים. ונלענ"ד דהווי כחוכא שהרי מקודם לכן התפללו תפילת נעילה עם קרוקס, ואם באמת הוא בעיה היה להם לדאוג לנעליים סגורות, והבן].
וראה מה שהביא בספר מקדשי שביעי (עמוד רל"ב) בשם הח"ח זצ"ל שאם רוצה להריח טבק בשבת ודוחה רצונו. הרי זה מבטל מ"ע של עונג שבת.
כלים חד פעמיים
נראה פשוט שאם יש לו אורחים רבים רשאי לאכול בכלים חד פעמיים אף לכתחילה. ולא אמרינן שחסר בזה משום כבוד שבת, וכנ"ל דאם אין עונג אין כבוד. וראה להגרי"י פישר בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סי' ל'), ובשו"ת משנת יוסף (ח"ה סי' ס"ד) ובספר אהלי יעקב (פסקי הוראה ח"א עמ' צ"ט). והגר"נ קרליץ זצ"ל בספר חוט שני (ח"א פ"א עמוד מג) כתב שאין להשתמש בכלים חד פעמיים, מפני שהוא מיעוט בכבוד שבת.ולפי"ז מובנת הוראת הגרח"ק זצ"ל שהורה (מישרים אהבוך עמוד ש"ג, אש התורה בראשית עמוד ר"י, בגדי שבת עמוד נ"ט) שאין חשש להשתמש בכלים חד פעמיים אף שאין הדרך להשתמש בזה לפני גדולים.
♦
נרות שבת
בשו"ע (סו"ס רע"ג) כתב: י"א שאין מקדשים אלא לאור הנר, וי"א שאין הקידוש תלוי בנר ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים, מקדש בחצר ואוכל שם אף על פי שאינו רואה הנר, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, והכי מסתברא. עכ"ל. ובמשנ"ב (ס"ק ל"ב) הביא בשם המג"א (ס"ק ט"ו) אם לא מצטער הרבה צריך לאכול במקום הנר. ונראה שכל זה רק לדעת בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, אבל לדעת השו"ע גם אם לא מצטער הרבה. ועיין בבירור השיטות באורך להגר"ד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה (רס"ג בירור הלכה ק"ז, ורע"ג ס"ק ל"ד).וראה להרב חיד"א בברכ"י (שם ס"ק ח) שביאר במה שכתב השו"ע 'והכי מסתברא', הוא אף על גב דמסורת בידינו דכשמרן כותב יש אומרים ויש אומרים דעתו כיש אומרים בתרא. מ"מ הא דמכריע מרן להלכה על הרוב הוא מצד שהדעת ההוא הוא דעת גדולי הפוסקים או רובם, ולא מצד שדעתו מכרעת מסברא או מראיות הכי, כנודע. ולכן בזה גילה דעתו שמלבד דהלכה כי"א בתרא שהוא דעת רוב הפוסקים, עוד בה דיש להכריע הכי מסברא עכת"ד. [וע"ע בכפה"ח (שם ס"ק מ"ז) בשם הזוה"ק. ובבא"ח (ש"ב נח ה"ד) משמע שאין לחוש לזה. וסותר עצמו ממה שכתב במקו"א (ש"ב בראשית או' ט') וצ"ע ועיין היטב].
ויוצא פשוט לדעת השו"ע שמי שיותר נח לו לקדש בחצר מחמת האוויר וכד' רשאי, אפילו אינו מצטער הרבה. וראה למרן זצ"ל בחזו"ע חלק ב' (עמוד קמ"ו).[5]
לימוד עיון בשבת
כתב הגאון יעב"ץ בסידורו (בית מדרש, קביעת מדרש בית נ"ד) שלא יטריד עצמו בלימוד הגמרא בעומק שגם זה בכלל חילול שבת. והביא ראיה מהגמ' שבת (קי"ט ע"ב) עי"ש. וכבר דחאו הרב חיד"א במחזיק ברכה (סימן ר"ץ סק"ו).ועיין בשו"ת צפיחית בדבש (סימן כ"ג. נדפ"מ ע"י מכון הכתר) מש"כ לאסור לימוד בעיון באורך, והביא ראיה מדברי המאירי ז"ל ע"ש. והחזיק אחריו בנו ה"ה הרב פתח הדביר (ר"צ ס"ק ה'). וראה מה שהשיג עליו בחריפות בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סימן מ"ה). והגר"ע יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ב סימן י"ח או' ד') ביאר את הדברים, ומ"מ העלה שהרוצה ללמוד עיון ועונג הוא לו הרשות בידו. ומש"כ הרב המאירי הוא רק עצה טובה ע"ש. וראה בספר אור זרוע (ח"ב סימן פט) שכתב: מיהו אין שונין בשבתות וימים טובים אלא בדברים הרגיל בהם ובאגדות אבל דברים שאינו רגיל בהם צער הוא לו עכ"ל. ומשמע מדבריו שאם רגיל בהם אין חשש. והגרי"ח בשו"ת תורה לשמה (סי' קי) הוכיח מדברי הגמרא בזבחים ב' ע"ב שהיו לומדים בעיון.
♦
להישאר ער בליל שבת
גם בשו"ת צפיחית בדבש הנ"ל (סימן כ"ד) כתב שהשכל מחייב לאסור איסר לענות נפש בליל שבת דנדידת שינה וכו' [ובסופו כתב תוכחה על אותם שנשארים ערים ולא מכוונים משום כך בתפילה שעדיף שילכו לישון עי"ש]. ומשמע מדבריו פשוט שאין להישאר ערים בליל שבת אפילו כדי לעסוק בתורה, משום שמבטל בזה מצוות עונג שבת. גם מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' ק"פ) כתב לאסור משום ביטול עונג שבת, וכ"כ בכפה"ח - סופר (ר"פ ס"ק ה'). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן כ"ג) שכתב לדחות את דברי הגר"ש דבילצקי (בספרו זה השולחן ח"א ע"ס ר"צ) שכתב שהוא באיסור גמור, וכתב שפשוט שהרגיל בזה או שמתענג בזה יכול. גם ראה בשו"ת מנחת יצחק (ג' כ"א) פסק שאין לקחת גלולה להפיג ממנו השינה בשבת.וצא וראה מש"כ מרן הגרי"ח זיע"א בשו"ת תורה לשמה (סימן תמ"ט) וז"ל: גם זאת אודיע לכם שבליל שבת ודאי אסור לעשות תיקון כרת לנדד שינה מעיניו וה"ז חשיב כאלו מתענה בשבת שמצער עצמו בשבת וה' לא צוה בזה ולא ניחא ליה לקב"ה בזה מכמה טעמים אב"א קרא ואב"א סברא ולכן אותם הנוהגים לעשות תיקון זה לנדד שינה מעיניהם בליל המילה וכן בליל יארצייט של או"א אם אירע לילה זו בשבת ויו"ט לא יעשו כן לנדד שינה מעיניהם כל אותה הלילה ודי בזה עכ"ל. [ואם אפשר, עדיף להישאר ער בליל שישי היות ורבו טעמיו ע"פ הקבלה. עיין להגרי"ח ז"ל בבא"ח (ש"ר וישלח) ובתורל"ש (שם) ושאר ספרים ואכמ"ל].
ולגבי ליל שבועות כבר נהגו העם לנדד שינה מעיניהם כל הלילה כדברי הזוה"ק, וכ"כ בחזו"ע שבת (ח"ב עומד רט"ז). ומה שברור שאין מקום לאלו שאינם אוכלים בשר בסעודת הלילה כדי שיוכלו להיות ערים, שהרי הם מבטלים בזה שמחת יו"ט, וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"ו סימן פ"ז). וכן אם לא יוכל לכוין בתפילה יצא שכרו בהפסדו. וראה עוד במאמרו של הרב אוריאל בנר בירחון האוצר (ט"ז עמ' י"ט).
♦
בחורים המתענגים בקפיצתם
ראה גם דברי השו"ע (סימן ש"א ס"ב), בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר, וכן לראות כל דבר שמתענגים עכ"ד. ובמג"א (שם) משמע שדין זה הוא לכתחילה. וכן הביאו באחרונים עיין משנ"ב שם (סק"ה). ובמג"א סק"ד ביאר שמה שנאמר וכן לראות כל דבר שמתענגים וכו' קאי על דיוקנאות המבואר בסימן שז לאיסור שאם מתענג בזה מותר. ויש מהאחרונים שדחו את דבריו. ועיין שו"ת תרומת הדשן (סא) דה"ה לענין שיחה יתירה דשרי משום תענוג.והגאון יעב"ץ ז"ל (שו"ת ח"א קס"ב) העלה להקל בקריאת עיתונים התיר גמור לכו"ע מהאי טעמא, שהרגיל בו גורם לו צער אם ימנע. (ומ"מ עי"ש שהעלה להחמיר משום שיש בו עניני משא ומתן). והגר"מ לוי זצ"ל בספרו מנוחת אהבה (ח"א עמוד רל"ד) הביא את דברי המ"ב (ש"ז ס"ק ס"ג) שמשמע ג"כ להקל ע"ש. וראיתי שהביאו משמיה דהגר"מ פיינשטיין זצ"ל שאין לאסור קריאת עיתונים משום שהעולם נהגו בזה היתר. וראה עוד בשו"ת איגרות משה (או"ח ח"ה סימן כב או' ד'). גם בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' י"ט) הראה פנים להקל. וע"ע לאאמו"ר במנהגי השולחן (ש"ז או' שכ"ט) ובתשובות והנהגות (ח"א רעט). וכתבנו כן רק כדי להליץ על מנהג העולם שלא חשש בזה (וגם א"כ הווי מוקצה ואסור בטילטול). וברור ופשוט שלאו משנת חסידים היא זו וראוי להימנע ככל הניתן. ואכמ"ל.
וראה מה שביאר בערוך השולחן (סימן שא ס"ק מ"ד): "ודבר זה הוא מכלל עונג שבת כמו שאומרים יום מנוחה ובעלי המנוחה לא רצים ולא פוסעים פסיעה גסה ולכן מי שאצלו הקפיצה והמרוצה לתענוג, כגון אותם בחורים המשחקים זה עם זה ומתענגים בקפיצתן ומרוצתן. מותר אפילו לכתחילה כיון שזהו העונג שלהם וכן לרוץ לראות איזה דבר שמתענגים בו מותר אף על גב דבשעת הריצה טורח קצת אך עכ"פ זה תענוגו שמתענג במה שימהר לראות את הדבר שמתאווה לראות".
♦
רחיצה במים חמים בערב שבת
כתב מרן בשו"ע (סימן ר"ס א'), מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת. ובביה"ל (ד"ה בחמין) כתב שבפושרין יש לעיין כיון דבגמרא נזכר חמין ופושרין אין בכלל זה. אבל בצונן בודאי לא יצא בזה ידי המצוה ע"כ.ובאחרונים כתבו שהוא משום כבוד ועונג שבת ולמצווה מין המובחר, ראה להרב חיד"א בברכ"י (שם). ורבינו המאירי ז"ל בבית הבחירה (שבת כה:) כתב, ומ"מ רחיצת ידים ורגלים או כל גופו או ראשו בחמין רשות והמרבה בתענוג נקיות ובחבוב מצות שבת הרי זה משובח ע"כ. וכ"מ בשו"ת מהרש"ל (סימן צב) שהוא משום תענוג.
ונלע"ד פשוט שהוא דווקא למי שרגיל בחמין, אבל מי שרגיל בצונן יוצא בזה יד"ח, ובפרט בימות הקיץ החמים. וכן מצאתי בס"ד להרב אשל אברהם (בוטשאטש, שם) שכתב וז"ל, מזה נראה שגם למצוה מן המובחר די ברחיצה בצונן כל גופו. ובחורף דטירחא מלתא לרחוץ בחמין או בצונן כל גופו לריחוק מקום המרחץ, נראה דדי בפניו ידיו ורגליו לבד, כי עיקר הרחיצה היא משום תענוג, ולא כשהוא ענוי לו לריחוק הדרך, זהו זכות על הנוהגים להקל עכ"ל. והוא כתב כן מפני טרחה וריחוק הדרך. ומשמע מינה פשוט שאם מים צוננים עונג לו יכול לרחוץ כאוות נפשו. וכו"ז ה"ה לרחיצת יו"ט, עיין בכפה"ח (סי' תס"ח אות ק"א) ובמשנה ברורה (סימן תקכט ס"ק ג').
וכהיום הזה ראיתי להרב פתח הדביר (סימן ר"ס ס"א) שכתב שלפי דברי הקבלה הרחיצה היא בחמין דווקא. וכ"כ בחס"ל (שם או' א'), והרב בא"ח בספרו מקבציאל (ש"ב לך לך ל"ח), וכן הביא בכפה"ח (שם א') בשם רבינו האריז"ל. ומה שהביא בפסקי תשובות (סימן רס הערה 4) מש"כ בספר מנהגי החת"ס שהיה רוחץ במים כל כך חמין עד שאדם רגיל היה סולד מחמימותן, יתכן שהוא מפני שבכך היה לו עונג. גם ראה בפתח הדביר הנ"ל שכתב שכיון שעיקר רחיצה זו היא ע"פ הסוד מסתברא שיהיה במים היותר חמים שאפשר לו לסבול, ושלא מועיל צוננים לגרש הקליפות ע"ש. וראה לעיל גבי אכילת דגים משנ"ת. [ומש"כ בספר אורחות מרן ח"ג עמוד מ"ד, שמרן זיע"א היה מקפיד על רחיצה במים חמים דווקא. צ"ע מהיכי תיתי ליה ושמא עינוגו היה בפושרים או בצוננים וכנ"ל].
♦
רחיצה בשבת
ולגבי רחיצה בשבת כתב הרמב"ם (פרק כ"א הלכה כ"ט), אין רוחצין במים שמשלשלין ולא בטיט שטובעין בו ולא במי משרה הבאושים ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול מפני שכל אלו צער הן וכתוב וקראת לשבת עונג עכ"ל. והביאו המשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ק"מ) והרב כפה"ח. ולפי"ז יש לדון אם רוצה לטבול במים קרים בשבת אם יכול, ובפשוטו יש לאסור בכל גווני שהרי הוא מצטער בזה והוא באיסור דאורייתא. ובספר הליכות שבת (ח"א עמוד שע"ב) ראיתי שכתב שאם הוא להסיר הטומאה יש להקל בצונן וצ"ע.וראיתי בספר תשובות הגר"ח (גרנדש) ח"ב ששאל את הגרח"ק זצ"ל לפי"ד הרמב"ם הנ"ל איך אפשר לטבול בקרים. והשיבו שמותר לפי שאין זה נקרה צער ע"כ. ונראה מדבריו כמו שכתבנו בס"ד שאם מצטער מזה לא כדאי. וע"ע בספר הנהגות להגר"ח רבי (שאלה תנ"ז) שכ"כ. והגר"ש דבילצקי זצוק"ל בספרו אני לדודי (עמ' קנ"ג) כתב שיזהר שהמקווה יהיה קר, ובאותו דיבור כותב ג"כ שלא יפגע באיסורי שבת החמורים בשביל טבילה במקווה שהיא רק מידת חסידות. ופשוט שאם סובל מזה הוא בחשש איסור כנ"ל. (ואולי גם להנהגת הפרושים תלמידי הגר"א אין צריך שיהיה דווקא קרים ודי בפושרים, וצ"ע. ובספרו בינו שנות דור ודור עמ' נט הביא שהרב חרל"פ היה טובל בקרים "או בפושרים").
♦
לקדש על פת
הרמב"ם כתב (פרק כ"ט מהי' שבת ה"ט) שאם היה מתאווה לפת יותר מהיין, הרי זה נוטל ידיו תחילה ומברך המוציא ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל ע"כ. והביאו מרן בב"י (סימן רע"ב). ושם כתב: ולפי זה מי שאינו שותה יין אינו צריך לחזר אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה ריפתא, אבל בהגהות כתוב שם דהא דמקדשין על הפת בשאין לו יין דוקא היא וכן ראיתי נוהגין דאפילו מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקידוש. ואההיא דזימנין חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא איכא למידק דמשמע שאע"פ שיש לו יין היא כדברי הרמב"ם דאי בשאין לו יין אפילו לא חביבא ליה ריפתא נמי אי אפשר לו לקדש אלא על הפת, ואם כן סתם בני אדם שמתאוים יותר למאכל מלמשתה היה להם לקדש על הפת ולא על היין דמצוה להקדים החביב, ושמא יש לומר שאע"פ שאם רצה להקדים החביב ולקדש על הפת הרשות בידו, מכל מקום כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין שפיר דמי עכ"ל.וכן משמעות דברי המג"א (שם סק"ט) שיש לו לדחוק עצמו לקדש על היין, וכדי לחוש לדעת רבינו תם דאין מקדשין על פת. ועיין עוד בביה"ל (ד"ה ואם יין), ובשו"ע הרב (סעי' י"ב). אמנם יש שכתבו שאם הפת חביב עליו יכול לקדש עליו. ראה בבית מנוחה (שם סקי"ז) ובערוך השולחן (סעיף ט"ו) ובכף החיים (סקנ"ט).
וראה בספר החינוך (פרשת יתרו מצוה לא) וז"ל: ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה בגמרא (פסחים דף ק"ו ע"ב) שאם הפת חביב על אדם יותר שיקדש על הפת. כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב עכ"ל עי"ש. [ובב"י סימן רפ"ט הביא את דברי הרא"ש שמשמע מדבריו שאם לא מצא יין או שכר לקדש עליו, אוכל בלא קידוש דאין לו לבטל עונג שבת בשביל שאינו יכול לקדש עי"ש. גם יש להקל בפת נכרי במקום עונג שבת. הליכות עולם ח"ד עמוד קל"ט].
ובספר צרור החיים לתלמיד הרשב"א (דין הבדלה דרך ג') כתב וז"ל, שמעתי ממורי הרשב"א כי הראב"ד הכריע שאם אדם רעב במוצאי שבת ותאב לפת יכול יכול להבדיל על הפת, כמו שאמרו בקידוש דבחביבותא תליא מילתא הכא נמי גבי הבדלה עכ"ל.
♦
מיץ ענבים לד' כוסות ולשבת
ברמב"ם הלכות חמץ ומצה (פרק ז ה"ט) כתב: ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה. ובשו"ע הרב (סימן תעב סעיף יז) מובא ששתייה עריבה היא דרך חירות. ובשו"ע (תע"ב י') פסק: מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצוות ארבע כוסות ע"כ.ובאחרונים ביארו שדווקא בסוכה יש דין של מצטער אע"פ שהוא דאורייתא, אבל ד' כוסות כיון שהוא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה חייב לדחוק עצמו. עיין בספר מצא חן על דברי הרמב"ם (שם). והרב חיד"א בברכ"י (סי' תע"ב) גם הקשה כנ"ל. ותירץ שסוכה שאני דכתיב תשבו ודרשינן כעין תדורו, משא"כ בכל המצוות דליתא לדרשה זו. וכן עיקר [וע"ע בשו"ת יוסף אומץ סי' מ' או' ב'. ובשו"ת שמע שלמה ח"ד או"ח י"א].
ברם נראה פשוט שמי שקשה לו לשתות יין שיש בו אלכוהול ישתה מיץ ענבים לכתחילה ומקיים בו דרך חירות. וכ"כ הגרצפ"פ במקראי קודש (פסח ח"ב סימן לה), ובספר שערים המצויינים בהלכה (סימן קיח ס"ק א). וראה למרן זיע"א בחזון עובדיה (פסח ח"ב עמוד י"ג, ובשו"ת חזו"ע ח"א עוד צט) שכתב שמי שקשה לו יכול לשתות מיץ ענבים. והגר"ד שליט"א בהלכה ברורה (חט"ז עמוד שע"ב) כתב שאפשר לקיים מצות ארבע כוסות במיץ ענבים לכתחילה. ושכן נהג מרן זצוק"ל והיה שותה כל הארבע כוסות ממיץ ענבים. וראה עוד בסידור פסח כהלכתו (ח"ב פ"ג הערה 25) בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שהחזו"א שתה מיץ ענבים לד' כוסות. ובתשובות והנהגות (ח"ב או"ח סימן רמג) כתב, שהגאון מטשעבין שתה מיץ ענבים לד' כוסות וכן הגרי"ז מבריסק. ובח"ג (סי' פ"ז) כתב: לעצמי אני נוהג לקדש על מיץ ענבים שחביב לי.
ועל כן נראה דלא יפה עושים אותם אלו שאינם אוהבים יין ולא מורגלים בו ודוחקים עצמם בחושבם שלמצווה יחשב. ובשו"ת ברכת יהודה (ח"א או"ח לו) הפריז יתר על המידה וכתב שצריך שצריך לשתות דווקא יין, ואפילו שיהיה בו קושי ניכר עד קרוב לחולי. וכן צ"ע על מה שהעלה דודי הגר"מ שליט"א בשו"ת תורת מאיר (סימן לב) שיש להדר בקידוש הלילה של שבת מפני שהוא דאורייתא לעשותו על יין. ולפי הנ"ל נראה שבחינם ערער בזה על מנהג העולם.
אמנם יש מחמירים, ראה בהגדת קול דודי שהביא את דעת הגר"מ פינשטיין (סי' ג' או' ח') שצריך לדחוק עצמו לקיים שתיית ד' כוסות ביין, אפילו מזיק לו, וכמו שמצינו בירושלמי שקלים (פ"ג ה"ב). ובאור לציון (ח"ג פרק טו ד') ג"כ משמע להחמיר. ודעת הגרש"ז אועירבאך זצ"ל בשש"כ (סי' מ"ז סקפ"ח) שגם המחמיר בוודאי יכול לצאת בה יד"ח לכתחילה עי"ש.
והגר"א וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר (ח"ג סי' ל"ז) כתב לתמוה הרבה על הגר"מ פינשטיין והגריש"א שצריך דווקא יין לד' כוסות. ושם כתב שבכל דיני התורה יוצאים יד"ח במיץ ענבים, לבד מפורים שתלוי בשיכרות. וגם הגרשז"א בהליכו"ש (פ"ט סי"א) כתב כן. וע"ע בשו"ת שאל יעקב- נסיר ח"ב סימן מ"ב. [ובאמת גם בפורים אשה שהגיעה ליל טבילתה עיין בשו"ת משנה הלכות חלק ח סימן רל"ד שכתב שאין לה לאכול בשר, אלא תשמח בשאר דברים המשמחים. עי"ש ואכמ"ל].
♦
בשר ויין ביו"ט
ראה בגמרא מסכת פסחים (דף ק"ט ע"א) ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך במה משמחם ביין. רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש. ע"כ.וכתב הרב המאירי ז"ל (שם): חייב אדם לשמח את ביתו ברגל שנ' ושמחת בחגך אתה ובנך וכו' ובמה משמחם כל אחד בראוי לו אנשים ביין ובשר ונשים בבגדי פשתן המגוהצין ובבגדי צבעונים וכן הכל לפי מה שראוי לו ע"כ.
והרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ו' הלכה י"ז וי"ח) וזו לשונו: ואף על פי שהשמחה האמורה כאן היא בקרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו. כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. ובספר המצוות (מצות עשה נ"ד) כתב: וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים עכ"ל.
וכן נפסק בשו"ע (תקכ"ט א'): כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו ע"כ. ובסעיף א' כתב שחייב לקבוע סעודה על היין.
וכתב המגן אברהם (סימן תרצו ס"ק טו) שאף על פי שביום טוב יש מצות שמחה, מכל מקום אין חיוב לאכול בשר אלא רק בזמן שבית המקדש קיים כדאיתא בפסחים (קט) ע"כ. ובאחרונים הקשו (עיין בערך השלחן סימן תקכט סק"ב) שלכאורה הוא סותר את עצמו שהרי בסימן תקכט סק"ג כתב שמצוה לאכול בשר ביום טוב. ובספר דרכי תשובה יורה דעה (סימן פט ס"ק יט), ובספר שבילי דוד (סימן תרצו סק"א), כתבו לתרץ את דברי המגן אברהם, שבאמת אין מצוה חיובית לאכול בשר, והוא רק מצוה לכתחלה ע"ש. ונראה שמי שאין לו בזה שמחה אין עניין שידחוק את עצמו. וכמו שמצינו שנשים משמחן במה שמשמחן, והכל רק דוגמאות בעלמא ותלוי א"כ לפי מה שהוא.
[ומה מאוד תמהתי על מה שהביא בספר פסקי תשובות (סימן תקכ"ט הערה 35) בשם הה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע שלא כדברי השאג"א, דגם בשאר שמחות יוצאין י"ח מ"ע מה"ת דשמחת יום טוב. ואפילו הכי ציין לספר דרכי חיים ושלום (אות שצ"ה) בהגה"ה שמביא מעשה רב מהה"ק הד"ח מצאנז זי"ע כמה שהקפיד והצטער לקיים מצוות אכילת בשר בהמה ביום טוב. והדברים צ"ע טובא. גם מה שכתב בספר בית ארזים (או מ"א) שצריך לדחוק עצמו לאכול בשר ולשתות יין בשבת אף שאינו מתענג בהם, תמוה. ופשוט שהעיקר לדינא שהכול תלוי לפי מה שהוא נהנה].
וראה גם בש"ך (יו"ד סימן שמא ס"ק ז') דמשמע מדבריו שאין חיוב, וז"ל: דכיון שהוא מתכוין למצוה אם ירצה יאכל ואם ירצה לא יאכל שאינה חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת שהרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הלכך בכל דבר שהוא מצוה חייבים לעשותו בשבת אבל זה רשות הוא אם ירצה יאכל בשר וישתה יין ואם לא ירצה יניח עכ"ל.
וידועה דעת הר"ן (ריש פרק ד' דסוכה) שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר אלא למצווה מן המובחר, אבל לא לעכב. וכן כתב השאגת אריה (סימן סה), שבשאר מיני שמחות יוצאים ידי חובת מצות שמחה מן התורה, ושיש ראיה ברורה לזה מהגמרא בפסחים (דף פ). ע"ש. והביאו הרב חיד"א בברכ"י (תקכט ד) והגריעב"ץ במור וקציעה (שם).
ובאמת הוא מחלוקת ראשונים אם יש דין עונג ביו"ט. עיין להחח"מ בשד"ח (מערכת א' כללים אות פ"א) ובשו"ת דברי שלום - מזרחי (יו"ד סימן קמד) ובשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן לג) שהאריכו בכל זה. ועכ"פ אנן נקטינן שיש ביו"ט דיני ענוג כמו בשבת.
ולגבי שתיית יין, ראה להגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (ח"ז סימן קי"א) שביאר שהיום נוהגים להקל בשתיית יין, משום שלא רגילים בשתייתו ואין בזה שמחה. וכ"כ בשו"ת עולת יצחק (ח"ב או"ח קכ"ז) וע"ע לא"א שליט"א בספרו מנהגי השולחן (על השו"ע שם). וראה לקמן.
♦
עישון סיגריות ונרגילה ביו"ט[6]
ומטעם זה נראה פשוט שמי שעונג הוא לו לעשן סגריות היות והוא רגיל בזה בימות החול. אין טעם שימנע עצמו מזה ויחמיר.וכן ראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בספרו מור וקציעה (סי' תקיא) שכתב להתיר עישון ביו"ט אפילו אם נימא שאינו שווה לכל נפש. ושם כתב בזה הלשון: "ושמעתי בילדותי מאמ"ה ז"ל שספר לנו שהוא בימי חרפו היה נוהג בו איסור. ואמר לו חסיד גדול ורב מובהק אחד, שלא יפה הוא עושה בזה, שמונע עצמו משמחת י"ט בחנם, ומאחר שהיה רגיל בו, גורם לו צער בי"ט וכן לא יעשה. על כן חזר לנהוג בו התר. ואת טעמו להקל בו לא הגיד כנראה שפשוט הוא כנ"ל" עכ"ל. וגם בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן סו) האריך לבאר צדדי היתר, וכתב שלדעתו הרגיל בעישון ולא מעשן אין לך זלזול גדול ביו"ט יותר מזה עי"ש.
ולעצם ההיתר לעשן ביו"ט, עיין שו"ת יביע אומר (חלק ה אורח חיים סימן לט) שדעתו להקל. והגר"מ פיינשטין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ה סימן לד) שלדינא קשה לאוסרו. וביו"ד ח"ב סימן מט כתב שאין לומר שהוא באיסור מכיון שדשו בה רבים, וכמבואר בגמ' שאומרים בכה"ג שומר פתאים ה' עי"ש. וכמו"כ עיין להרב ילקוט יוסף (מועדים סי' שלא) שהתיר גם את העישון בנרגילה ביו"ט. והביא כן משמיה דרב אבה'ו זצ"ל (ונדפס היום בחזו"ע יו"ט. וע"ע שו"ת יביע אומר ח"ה או"ח סימן לט).
אמנם בב' ימים של ר"ה מצינו לכמה מרבותינו הפוסקים שכתבו שהחמירו בזה. ראה בשו"ת התעוררות תשובה ח"ג (סי' סג), שהעיד שמר אביו הגאון בעל כתב סופר היה נוהג לעשן ביום טוב, זולת בר"ה שהיה נזהר מלעשן מפני אימת הדין ע"ש. וכ"כ בשערי תשובה (סי' תקיא), ונהגתי שלא לעשן ביום טוב א' ובב' ימים של ר"ה, ומ"מ אני מפרש בפה ביום טוב שאיני עושה כן משום סרך של איסור, כדי שיהיה מותר בעת הצורך, מאחר שרבים וגדולים מתירים בכל ענין. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מחנה חיים ח"ג (חאו"ח סי' מא אות ג) שנהג בעצמו שלא לעשן הטבאק ביום טוב א' ולא בב' ימים של ר"ה.
וכ"כ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' נח) וח"ד (סי' כב) שעכשיו המנהג פשוט לעשן הטבאק גם ביום טוב ראשון, כדעת המתירים, שטעמם ונימוקם עמם, ובפרט שבזה"ז רבו השותים והוי שוה לכל נפש. אך יש חסידים שנזהרים מלשתותו ביום טוב א', ובב' ימים של ר"ה, אלא שותים אותו רק ביום טוב שני, ועכ"פ המקילים יש להם רבנים גדולים גאוני עולם לסמוך עליהם. ע"כ.
♦
כזית ראשון בסוכות
נודע בשערים דעת המחמירים בכזית ראשון של סוכות שיאכל אותו ללא דברים המלפתים. משום דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות. עיין בספר יד אליהו - רגולר (פסקים כ"ג), וכ"מ בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תרלט ס"ק ט"ו). ועיין עוד בשו"ת יחו"ד (ח"ד סימן ל"ז) שהעלה להקל בזה מעיקר בדין ואכמ"ל. [ובחזו"ע סוכות עמוד קטז, וביחו"ד ח"ז רכב יט, כתב שמ"מ מותר לטבל הפת במרק או בדבש. ובהערות שם הסביר הטעם משום שדרך אכילתו בכך. ולא הבנתי מדוע לא חשיב דרך אכילתו בליפתן ומאי שנא וצ"ע].וראיתי להגר"מ שטרנבוך (גליון בדרכי עבודת ה' סוכות תשפ"ג) שהביא מה שסיפר לו הגרשז"א זצ"ל שהגאון ר' דוד בהר"ן ז"ל העדיף לאכול בלילה הראשון בסוכות פת יחד עם הדגים, דעי"ז הוי אכילה שמחה ויש בזה שמחת יו"ט. ובספר שלמי מועד (עמוד קיח) הביא שהגרשז"א היה מורה להחמיר בזה.
♦
לשתות חוץ לסוכה
הרב חיד"א בברכ"י סימן תרל"ט (ס"ק ו') הביא בשם הרב צידה לדרך (מאמר ד כלל ו פרק ה) על מה שכתב מרן שם: ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח ע"כ. שהוא חומרא יתרה. וע"ע בכפה"ח (שם ל"ז).ובביה"ל (שם ס"ז) הביא בשם עולת שמואל (סי' צ"ח) שבמקום שיש צד איסור כמו במצטער דהוי חילול יום טוב ואפילו בחוה"מ חייב לכבדו, וע"כ נקרא הדיוט. אבל אם אינו מצטער רשאי להחמיר כמו ר"ג שהחמיר על עצמו בדלי של מים ואמר העלום לסוכה. וכ"ה בשו"ת מהר"י וייל (סימן קצ"א). וע"ע בערוה"ש (שם או' כ')[7].
אמנם יש שהחמירו בסוכה מאד, עיין ביסוד ושורש העבודה (שער האיתון פי"ב). והגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכו"ש פ"ט הלכה ח') ביאר דבריו עי"ש. וכתב עוד שכל החובה להחמיר בשתיית מים בסוכה הוא רק אם נמצא סמוך לסוכתו. ובירושלמי (סוכה פ"ב ה"ה) משמע שיש עניין להחמיר בשתיית מים אפילו במצטער. ובשו"ת עולת שמואל המובא לעיל, ביאר בדברי הירושלמי שמיירי בצימאון גרידא, ואילו באמת היה מצטער לא היה רשאי להחמיר עי"ש. וע"ע ביכור"י (תר"מ ס"ק כ"ו), ובשו"ת בנין שלמה (סימן מ"א).
והראוני גם באור לציון (ח"ד עמוד קפ"ג) שכתב שאם הדבר פוגע בשמחת החג, עדיף לא להחמיר בכך. ויתכן דה"ה לשאר מיני מאכל ומשקה דרך עראי ויל"ע. [גם יש שכתבו שצריך להמתין בלילה הראשון אם ירדו גשמים עד שעת הכושר עיין מעשה רב או' רי"א. אבל ראה להגריעב"ץ במו"ק סימן תרל"ט, ובשבות יעקב (ח"ג סי' מ"ה) שיש בזה ביטול עונג יו"ט. וכ"כ בחזו"ע סוכות עמוד קכ"ה].
♦
יום הכיפורים
עניין מצוות אכילה בערב יוה"כ יש בראשונים שהטעם הוא משום דהוא כעין יו"ט ושמחה שה' מוחל לעוונות עמו. ועל כן יש לעורר על אותם 'המהדרים' בריבוי אכילות, ואוכלים אכילה גסה גם שמאסו באוכל. ודיברה תורה לבני אדם. וראה להרב כף החיים (סי' תר"ז ס"ק מ) שהביא בשם הגר"י פלאג'י שהטעם שרבים לא נהגו ללקות בערב יוה"כ הוא מפני במחזיקים אותו ליו"ט ע"כ. וד"ל.יש אומרים כי ביום הכיפורים, לא רק שאין איסור להריח בשמים אלא יש מצוה בדבר, ומשום עונג. ראה להרב גינת ורדים (קונ' גן המלך סימן קמה) שכתב מצווה לכבד את יום הכיפורים במילי תענוג. וכ"כ רבנו משה מכיר בספרו סדר היום (עמוד רמ"ב) דטוב ליקח מעט בשמים או הדס ביום הכיפורים ויריח בהם, ודי לנו במה שאסרה תורה. גם בספר נתיבי עם -אבורביע (סימן תרכ"א עמוד רס"ב) הוכיח מדברי מרן בשו"ע (או"ח תקנ"ט ס"ז, יו"ד רס"ה ד'. וראה ש"ך שם ס"ק י"ב שכ"כ להדיא) שמותר להריח בשמים בשעת המילה ביום הכיפורים עש"ב. [ואם יש חיוב שמחה נחלקו, ועי' בשו"ת בצל החכמה ח"ה סי' קנ"ג].
והרב שדי חמד (מערכת יוה"כ סימן ג או' כ) הביא את דברי שו"ת באר יצחק (סימן יג) שכתב להחמיר לשאוף טבק ביום הכיפורים. ותמה עליו וכתב: דפוק חזי מאי עמא דבר שרבני וגדולי ירושלים עבדי עובדא בנפשייהו ונוהגים בו התיר. וראיתי שהאריך בזה במקורות רבים בספר מנהגי מהרי"צ הלוי (דינר, עמוד רל"א ושכ"ח).
וראה בספר חסידים (סי' תרטו, הובא במג"א תר"י ס"ק ה') שאין ללבוש שק ביוה"כ. ובשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' ק"י) כתב שאין לו לענות עצמו במה שלא התפרש בתורה, שהרי דינו כיו"ט. ועוד כתב שיש לבטל את החומרות המונעות עונג יו"ט (כמו שלא לבלוע הרוק) ע"ש.
וכן לגבי הליכה בנעלי בית נוחים ביום כיפור כבר נהגו בתפוצות ישראל להקל. ועיין להגרשז"א בהליכו"ש (פ"ה סי"ז) דס"ל שלכתחילה מותר לילך בנעלי קרוקס, ושונה מתשעה באב שאז אפשר גם בתוספת עינוי[8].
♦
ראש השנה
הובא בשו"ע (סי' תקפ"ג) סדר הסימנים שיש לעשות בליל ראש השנה. ומנהג זה נזכר כבר בראשונים ובפוסקים רבים ולא באנו לערער על מנהג ישראל ח"ו. אבל נראה שמי שלא אוהב את הסימנים, יכול לומר את הנוסח בלי לאכול ויעלה לו לסימנא טובה, ורע עלי מאוד לראות אנשים שנדחקים לאכול הסימנים אפילו שבאמת אינם חפצים בהם כלל. וראה להרב כפה"ח (שם ס"ק ו) מה שהביא בשם הערוך שיש שגרסו בגמ' "למחזי" ולא למיכל. וגם בכמה ראשונים הובא סדר הסימנים ולא הוזכר שיש לאכלם. ראה מחזור ויטרי (מהדורת הורוויץ, עמוד 362), המאירי (חיבור התשובה עמוד 265), שיבולי הלקט (סימן רפ"ג) וכן הבית יוסף (אורח חיים סימן תקפ"ג). וע"ע בשו"ת מחקרי ארץ (ח"ה או"ח סימן ק"ח) ובשו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' ק"ט) ותשובות והנהגות (ח"ב רס"ו) ואכמ"ל[9].[10]וברור שיש דין שמחה בר"ה כשאר יו"ט. כ"כ בשיבולי הלקט (רפ"ד), והיראים (קכ"ז), ובשו"ת מהרי"ל (סימן קכ"ח), ובשו"ת חת"ס (או"ח קס"ח). וע"ע כפה"ח (תקצ"ז ס"ק א') ושו"ת יב"א (ח"י או"ח סימן מ"ג) ואכמ"ל.
ודע מש"כ הגאון יעב"ץ ז"ל (בסידור שער שביעי או' ע"ב) וז"ל: והווי יודע שהיום הזה הוא אחד מארבעה פרקים שמשחטין בו את הטבח (חולין פ"ג.), שמע מינה שמצווה לאכול בשר בר"ה ולשמוח בו יותר מיו"ט ראשון של סוכות, וכן מצינו בנחמיה (ח, י) "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו". על כן יכין מאכלים שמנים וחשובים ופירות מתוקים וטובים עכ"ל.
ומש"כ הרמ"א ז"ל בהגה (או"ח תקפ"ג) שאין לישון בר"ה, ומי שעושה כן מזלו ישן כל השנה. ומקורו מתלמוד ירושלמי (והן אמת שבדברי הירושלמי לא נמצא כן, ראה בהגהות מהרצ"ח מגילה י"ב ע"ב). והנה אם חל ר"ה בשבת, לכאורה יש לקיים מצוות עונג שבת ע"י שינה אם חפץ בכך. ובספר תשובות הגר"ח (ח"ב עמ' תשע"ה) הביא בשם הגרח"ק זצ"ל שאין חילוק בין אם ר"ה בשבת לחול. אמנם ראיתי מובא בשם ספר אמרי מאיר (דרוש ה' בהגהה) שמבואר בילקוט ראובני דשינה בשבת תענוג בהיות שבת כוכב שבתאי, לכן שחל ראש השנה בשבת יכון לישון ואינו סימן רע אלא לתענוג ע"כ. ובספר ברכו שמו (בקונ' זכרון אליהו) הביא מהגרי"א ויינטרוב ז"ל שבר"ה שחל בשבת מותר לישון אף קודם חצות היום.
♦
עד כאן כתבתי מעט ליקוט דינים עד אשר השיגה ידי יד כהה, וכמובן אין בדברים משום פסיקת והכרעת הלכה כלל וכלל! אלא תשומת לב להלכות שיש בהם משום עונג שבת. ואם שגיתי איתי תלון משוגתי, והוא רחום יכפר וכו'. והמעיין יראה אם לקרב או לרחק, וה' יראה ללבב אם לעקל או לעקלקלות.
♦ ♦ ♦