ר"מ בישיבת קרני-שומרון
סוכה - מבנה חולין או חפץ מצווה
הקדמה
ברצוני לבחון את השאלה האם הסוכה היא מבנה חולין או שמא היא חפץ מצווה.יש שני סוגים של חפצים המשמשים לקיום מצווה, הסוג הראשון הם עצמים טבעיים שאמרה תורה שעל ידם מתקיימת מצווה, כדוגמת שופר ולולב וכדו', ואילו הסוג השני הם חפצים שכתבה תורה סדר מסוים של עשייה להכנתם וקביעתם כחפצי מצווה, כדוגמת סת"ם וציצית, ויש בהם שם מצווה או קדושה (מורחב בהערה)[2].
וצריך לבחון לאיזה משני הסוגים נשייך את הסוכה. הסוכה איננה חפץ טבעי אלא היא מבנה שנוצר על ידי מעשה האדם, ויש מבנה ששמו "סוכה" ויש מבנה ששמו "בית". וצריך לעיין האם אמרה תורה לשבת בחג סוכות במבנה חולין ששמו "סוכה" (וצריך גם שהסכך יהיה ממין כשר וכו'), או שמא ציוותה תורה לשבת במבנה ששמו סוכה, שבו קיימת גם חלות מסוימת של "מצווה" ואולי אף של קדושה.
על מנת לבחון את מעמדה של הסוכה, נברר האם התנאים להכנת הסוכה זהים לדיני הכנת חפצי מצווה, האם הסוכה טעונה לשמה ובר חיובא בעשייתה, וכן האם נאמר בסוכה פסול של תעשה ולא מן העשוי כשאר חפצי מצווה. כמו כן אבחן את משמעותם של דין קדושת עצי סוכה ודין מצווה הבאה בעבירה בסוכה.
בגמרא סוכה דף ח, ב – ט, א מובאת סוגיית סוכת גנב"ך ולאחריה מובאת משנת סוכה ישנה, העוסקות בדיני עשיית הסוכה. אבחן את המשמעויות העולות מהשלבים השונים של הגמרא לפי סדר הדברים בסוגיה.
♦
סוכת גנב"ך
שנינו בגמרא סוכה (ח, ב) "תנו רבנן גנב"ך סוכת גוים סוכת נשים סוכת בהמה סוכת כותים סוכה מכל מקום כשרה ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה מאי כהלכתה אמר רב חסדא והוא שעשאה לצל סוכה". ורש"י שם מפרש "אמר רב חסדא האי כהלכתה דקאמר הוא שמסוככת יפה, דמוכחא מלתא שעשייתה הראשונה לצל היתה ולא לצניעות בעלמא, דאף על גב דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן, ולצל הוא דמיקריא סוכה, שסוככת מן החורב". וכן פירש לקמן (יב, א) "שאם אתה אומר כן - אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו, במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד, ולא לשם סכך של צל דנהוי שם סוכה עליה, ואפילו שם סוכה שאינה של חג, אלא כבית בעלמא".ומבואר מדין סוכת גנב"ך: א. סוכה שנעשתה על ידי אנשים שאינם בני חיובא- כשרה ב. הסוכה אינה צריכה להיעשות לשם מצווה ג. הסוכה צריכה להיעשות לשם צל, שהכשר הסוכה אינו תלוי בדפנות וסכך בלבד, אלא גם בכך ששם המבנה הוא "סוכה", ועשיית המבנה לשם צל קובעת את שמו כסוכה.
אם כן, עולה לכאורה מסוגיה זו שאין חלות ושם "מצווה" בסוכה, ולכן הסוכה כשרה אם היא נעשית על ידי גוים ושלא לשם מצווה. ואף ניתן היה לומר שהצורך בעשייה לשם צל אינו נובע מסדר מסוים של עשיה שכתבה תורה אלא מהגדרת המבנה, ושמו נקבע בשעת עשייתו[3]. ובאופן פשוט מבואר מסוגייתנו שהתורה ציוותה לשבת בחג סוכות במבנה חולין ששמו "סוכה".
♦
דין סוכה ישנה
לאחר סוגיית סוכת גנב"ך מובאת המשנה הכותבת "סוכה ישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואיזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה", והגמרא מפרשת בטעמם של ב"ש "גמרא מאי טעמא דבית שמאי אמר קרא חג הסכות שבעת ימים לה' סוכה העשויה לשם חג בעינן". ואם כן נחלקו ב"ש וב"ה האם צריך לעשות את הסוכה לשם חג.ובביאור דין הלשמה בסוכה אליבא דבית שמאי, כותב הברכת שמואל (גיטין ס"י אות ב') שדין לשמה אינו תנאי בלבד בכשרות הסוכה שתעשה בעשייה מסוימת- מעשה לשמה, אלא הוא מעשה יוצר ומעצב, הקובע את שם החפץ (מחשבת הלשמה מייחדת את החפץ למצווה, עי' עונג יו"ט או"ח ס"ב). ואם כן הסוכה היא מבנה שיש בו חלות ושם מצווה.
ובאופן פשוט נראה שלדעת בית שמאי האומרים שצריך לעשות את הסוכה לשם חג, הסוכה היא חפץ מצווה, ולכן צריך לעשותה לשם מצוות המלך.
בית הלל חולקים על ב"ש ואומרים שסוכה ישנה כשרה. ויש לעיין האם נחלקו על ב"ש באופן עשיית הסוכה או שמא הם נחלקו עם ב"ש במהות הסוכה עצמה. כלומר, האם לשיטת ב"ה אין כלל חלות מצווה בסוכה אלא היא מבנה חולין, וכפי שעולה מדין סוכת גנב"ך, או שגם לשיטת ב"ה סוכה היא חפץ מצווה, אלא שאין צריך מחשבת לשמה בעשייתה על מנת לקבוע בה שם מצווה.
בסוגיין כתוב שבית הלל אינם דורשים מהפסוק שצריך לישב בסוכה העשויה לשם חג. ואם כן נראה שלשיטתם סוכה היא מבנה חולין, ומסקנה זו מתאימה להבנה העולה מסוגיית סוכת גנב"ך דלעיל. וכן מבואר ברש"י בדין סוכת גנב"ך ש"סוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן ולצל הוא דמקריא סוכה".
ולדרך זו מתפרשת הסיפא של המשנה "ואיזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה" כשיטת ב"ש, וכן פירש רש"י.
לעומת זאת, העיטור (הלכות סוכה דף פ"ה טור ג) כותב "סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. ואיזהו סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג ל' יום... וי"ל דלב"ה איצטריך דאפילו ב"ה מודו דאם עשאה סתם מתחלת השנה פסולה ומחלוקת בשעשאה מל' יום ואילך".
ולפי דרך זו נראה שגם לשיטת בית הלל צריך שיהיה על הסוכה שם סוכת חג ולא נחלקו על ב"ש במהות הסוכה, אלא הם נחלקו עם ב"ש בעשה סוכה סתם בתוך ל' יום לחג האם חל עליה שם סוכת חג.
אולם הר"ן על הרי"ף (א, א מדה"ר) כותב שהבנה זו נדחת מדין סוכת גנב"ך "אבל ליכא למימר דהכי קאמר איזו היא סוכה ישנה דמכשרי ב"ה כל שעשאה קודם לחג ל' יום כלומר שעשאה בתוך ל' ששואלין ודורשין בהלכות החג אבל מקמי הכי אפילו לב"ה פסולה דאינהו נמי בעו סוכה לשם החג דהא ליתא דכיון דמכשרי בה סוכת גנב"ך ורקב"ש כדאיתא בגמ' (ח, ב) אלמא לא בעו סוכה לשם החג כלל". ואם כן גם הר"ן נוקט שמסוגיית סוכת גנב"ך עולה שסוכה אינה "סוכת חג", ודברי ב"ה במשנה הם כשיטה הזו.
♦
שיטת הירושלמי בביאור דעת ב"ה
הירושלמי כותב שגם אליבא דב"ה שאינם דורשים עשייה לשם חג בבניית הסוכה, צריך לחדש בסוכה דבר קודם שישב בה בחג. ונחלקו הראשונים בשאלה מהי רמת הדין של הלכה זו. הריטב"א והמאירי כתבו שדין זה נאמר למצווה מן המובחר בלבד[4], ואילו השבולי הלקט (סי' של"ז) בשם רב יהודאי כותב שאם לא חידש בה דבר פסולה, וכן משמע מדברי הטור (סי' תרל"ו).לפי הדרך השניה, דברי הירושלמי נראים תמוהים, שהרי לב"ה אין כלל דין סוכה לשם חג ומדוע חכמים פסלו סוכה ישנה שלא חידש בה דבר?
ניתן להסביר את הירושלמי על פי דבריו של האור זרוע (ח"א הלכות תפילין סימן תקל"ג) "מיהו הני מילי דפירושי' שנחלקו בעיבוד לשמה. ה"מ בדיעבד ולפסול. אבל לכתחלה פי' מורי ה"ר שמחה זצ"ל דלכ"ע לכתחלה בעי עיבוד לשמה אי מדאורייתא אי מדרבנן. דכל מצוה בעי תחלת עשייתה לשמה. דומיא דסוכה ישנה דב"ש מכשירין וגרסי' עלה בגירס' ירושלמי תני וצריך לחדש בה דבר. אף במצה כן מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה אמר ר' יוסי ד"ה היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה. ובגמ' דידן פריך וב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כו' עד שאני התם דא"ק גדילים תעשה לך לשם חובך. הכי נמי חג הסכות תעשה לך לשם חובך. ההוא למעוטי גזולה ובעו למימר דציצית בעי עשי' לשמה דאורייתא וגבי סוכה מדרבנן. ה"נ גבי תפלין בעי' עיבוד לשמה לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן".
ונראה מדבריו שדין "לחדש בה דבר" אינו דין מסוים בהלכות סוכה, אלא הוא חלק מהדין הכללי של לשמה בחפצי מצווה, שדבר שיש עליו תורת חפץ מצווה, טעון לשמה בהכנתו או מהתורה או מדרבנן, ואם הוא לא נעשה לשמה אין עליו תורת חפץ מצווה מדרבנן, והוא פסול.
ולדרך זו בהסבר הדין של "צריך לחדש בה דבר" בסוכה ישנה, מבואר שצריך לחול על הסוכה שם סוכת חג וסוכת מצווה. ומחלוקת ב"ש וב"ה היא באיזה אופן חל על הסוכה שם סוכת חג.
♦
האם הבבלי סובר שצריך לחדש בה דבר?
כותב הרדב"ז בתשובה (חלק ו סימן ב אלפים נ"ז) "ולדידי הא ל"ק כלל דלא עדיפי הנך מתנייתא דגנב"ך ורקב"ש ממתני' דתנן סוכה ישנה ופירשו בה בירושלמי צריך שיחדש בה דבר הילכך הני דגנב"ך ורקב"ש אם עשאן בתחלת השנה אפי' שעשאן לצל צריך לחדש בה דבר לשם סוכה ואם עשאן בתוך שלשים אין צריך לחדש בה דבר ולא הוצרכו בעלי שיטה זו לפרש דאמתניתין דסוכה ישנה סמכינן".ולדרך זו, לשיטת העיטור הבבלי אינו חולק על הירושלמי, וסוכת גנב"ך כשרה רק אם חידש בה דבר.
ומוסיף שם "ומ"מ משמע לי שהריא"ף והרמב"ם וכל הפוסקים שהשמיטו זה הירושלמי ס"ל דלא סמכינן עליה כיון שלא הביאו אותו בגמ' דילן נקטינן מתני' כפשטה דסוכה ישנה כיון שנעשית לצל אפילו שלא יחדש בה דבר כשרה לכתחלה כפשטייהו דהנך דרקב"ש וגנב"ך. א"נ דהך ירושלמי אליבא דב"ש הוא ולא קי"ל הכי ומשום הכי לא כתבוהו". ולפי דבריו הרי"ף והרמב"ם נוקטים שהבבלי חולק מכל וכל על הירושלמי, וסובר שסוכת גנב"ך כשרה לכתחילה גם בלי שיחדש בה דבר קודם שישב בה, ואם כן בדעת הבבלי נראה שסוכה היא מבנה חולין.
♦
דין עצי סוכה
בהמשך סוגיית סוכה ישנה כותבת הגמרא (ט, א) שבית הלל אינם דורשים את הפסוק "חג הסוכות שבעת ימים לה' " שסוכה טעונה עשייה לשם חג, אלא הם לומדים מפסוק זה את דין עצי סוכה, שחל שם שמים על עצי הסוכה ואסור ליטול מהם בשבעת ימי החג. וצריך לבחון האם דין עצי סוכה לבית הלל עולה בקנה אחד עם ההבנה שכתבנו לעיל בדין סוכה ישנה לדעת בית הלל.המשמעות הפשוטה של דין עצי סוכה היא שיש שֵם סוכת חג וסוכת מצווה על הסוכה, ולכן חל בה שם שמים וקדושה האוסרת בשימוש של חול, שהרי אם סוכה היא מבנה חולין בלבד שהאדם מקיים בו את מצוותו, אם כן אין בגוף הסוכה שום מציאות של מצווה וקדושה.
ולכאורה דין עצי סוכה עומד בסתירה לדין סוכת גנב"ך שהובא בסוגיה לעיל, שממנו עולה (לפי חלק מהראשונים) שסוכה היא מבנה חולין, וכן לדין סוכה ישנה לב"ה לשיטת הרי"ף והרמב"ם.
ובדבריו של הרשב"א ניתן למצוא מענה לסתירה הנ"ל.
כותב הרשב"א בחידושיו (ביצה ל, ב) "ועוד קשיא לי הא דקי"ל דסוכת גנב"ך וסוכת רקב"ש דכשירה למה חילא עליה קדושה כל ז' וכי מפני שנכנס זה שם ואכל שם פעם אחת או ישן שם תחול עליה קדושה כל ז' והיא לא נעשית לשם קדושת סוכה. ואפשר דסוכת גנב"ך ורקב"ש כסוכה דעלמא הן". ונראה שלמסקנת דבריו, בסוכת גנב"ך אין קדושה ודין עצי סוכה כאשר האדם משתמש בה שימוש אקראי וחד פעמי לקיום מצוות סוכה.
ובספר גור אריה יהודה[5] (ח"א סי' י"ח ס"ק א') מדייק מדברי הרשב"א שקדושת הסוכה אינה תנאי בהכשר הסוכה למצוותה, ולכן יוצא ידי חובתו גם בסוכת גנב"ך למרות שלא נעשית לשם מצוות סוכה, ואין בה קדושה ודין עצי סוכה[6].
ולדרך זו התורה ציוותה לשבת בסוכות בסוכת חולין שאין בה שם שמים, ודין שם שמים שחל על הסוכה אינו מדיני הכשר הסוכה, אלא הוא דין נוסף שנאמר בסוכה שעשאה לשם חג, ולכן אין סתירה בין דין עצי סוכה לדין סוכת גנב"ך.
מנגד, בעל החלקת יואב (מובא באבנ"ז או"ח תנ"ט, יא) כותב ששם שמים הוא תנאי בהכשר הסוכה למצוותה[7], ובסוכת גנב"ך הסוכה מתקדשת בשעת ישיבתה[8].
האבני נזר (שם, ס"ק יא- טז) דוחה את דבריו וכותב שקדושת הסוכה אינה תנאי להכשר הסוכה למצוותה, ומביא לכך מספר ראיות עיי"ש.
אם כן לפי האבנ"ז והגור אריה, סוכה היא מבנה חולין, ולעומת זאת לחלקת יואב הסוכה היא חפץ מצווה שחל בו שם שמים, וניתן לקבוע אותו כסוכת מצווה בשתי דרכים: א. על ידי עשייתו לשם חג ב. על ידי קידושו בשעת הישיבה.
בעל הכלי חמדה בהסכמתו לספר גור אריה הנ"ל, כותב בתגובה לדברי הגור אריה לעיל "אמנם מש"כ להוכיח מד' הרשב"א ז"ל דס"ל דענין קיום המצוה אינו תלוי בחלות הקדושה דאע"פ דאינו חל עליו ש"ש מקיים המצוה לכאורה דבריו מוכרחים שנראה כן מבואר מד' הרשב"א אך לולי דמסתפינא הייתי אומר כיון דכתיב בתוה"ק תרי קראי חד קרא (דברים ט"ז, י"ג) חג הסוכות תעשה לך וחד קרא (ויקרא כ"ג, ל"ד) חג הסוכות שבעת ימים לד' דמזה ילפינן דעצי סוכה אסורין ומעתה י"ל דהרשב"א ז"ל מודה דמצות סוכה הנאמר בקרא דחג הסוכות שבעת ימים לד' אינו מקיים בסוכת גנב"ך אמנם הקרא דחג הסוכות תעשה לך מקיים גם בכל סוכה כיון שיוצא מדירת קבע ודר בסוכת עראי מקיים המצוה דחג הסוכות תעשה לך".
אם כן, לדבריו יש שתי מצוות שונות של ישיבה בסוכה הנלמדות ממקורות שונים, ולמצווה האחת די בסוכת חולין, ואילו למצווה השניה צריך לשבת בסוכה שיש בה שם שמים.
אולם דרך זו אינה מובנת לכאורה, ומדוע נאמר שהתורה ציוותה על שתי מצוות שונות במצוות ישיבת סוכה, ושתיהן מתקיימות בסוכת שונות.
לעומתו, מדברי הרוגאצ'ובר (מכתבי תורה עמ' 4) נראה לכאורה שיש שני גדרים בסוכה: א. שצריך לקבוע את דירתו בסוכה ב. שאסור לאכול חוץ לסוכה. ולקיום הדין הראשון צריך סוכה שיש בה קדושה, ואילו לדין השני סגי בסוכת גנב"ך בלי קדושה. ולדרך זו אין שתי מצוות בסוכה, אלא בסוכת גנב"ך יש קיום חלקי בלבד של מצוות סוכה. ולדבריו התורה ציוותה לצאת מהבית ולקבוע את דירתנו בחג סוכות בסוכה שחל עליה שם שמים ושם מצווה, אך אם ישב האדם בסוכת חולין הוא אינו נחשב כמבטל את המצוה.
דרך שונה בהסבר היחס שבין סוכת גנב"ך לסוכת מצווה מצאנו בדברי החלקת יואב (או"ח סי' כ"ח) הכותב "ואף דבסוכת גנב"ך קאמר הש"ס סוכה ח' ע"ב והוא שעשאו לצל היינו דוקא בדלא נעשה לשם מצוה אז צריך עכ"פ שיעשה לצל ואם לאו איך תהיה שם סוכה עלי' אבל אם עושה הסוכה לשם מצוה אין צריך שום כוונה לצל וכן כתב הב"ח להדיא בסימן תרל"א בסכך עב שאין המטר יכול לירד אם עשאו לשם מצוה לכו"ע מהני ועי' בתשב"ץ ח"א סו"ס קכ"ו ותראה כמוש"כ".
וכעין זה כתב גם הנצי"ב במרומי שדה (ח, ב) "מאי כהלכתה אמר רב חסדא והוא שעשאה לצל. ופירש"י דע"כ יש כאן איזה פסול מה שאין בסוכה שנעשית לשם מצוה, ומזה הוציא דין חדש, דבעינן דוקא שנעשית לצל מן החורב, ולא לצניעות או לתכלית אחר. ולא נזכר דין זה בראשונים, אלא שיהא נעשה לצל דמשמע להגן מאיזה דבר שיהא, מגנבי או מעין רואה הכל נקרא צל, כמו דמצלינן ובצל כנפיך תסתירנו. וגם לפירש"י צ"ל דדוקא בשלא נעשית לשם מצוה, בעינן שיהא עשויה לצל מחורב. אבל אם נעשית לשם מצוה, ודאי דלא בעינן לצל, וכפירש"י לעיל דף ב' ב' בד"ה לימות המשיח כו', אבל סוכת מצוה אינה לצל".
ולדרך זו קיימת מצווה אחת של סוכה, שהתורה ציוותה לשבת במבנה ששמו "סוכה" בחג סוכות, ויש שתי דרכים להחלת שם סוכה על המבנה א. עשיית הסוכה לשם צל ב. עשיית הסוכה לשם מצוות החג.
ולפי דרך זו, הסיכוך לשם צל וכן החלת שם מצווה וקדושה בסוכה אינם תנאים מהותיים והכרחיים לכשרות הסוכה, אלא אלו אמצעים בלבד לקביעת שם סוכה על המבנה (ועי' משנת אליהו סוס"י י"ג).
לסיכום: דין עצי סוכה וקדושת הסוכה אינם מלמדים בהכרח על כך שהסוכה היא חפץ מצווה והקדושה היא תנאי בכשרותה. ואילו לדעה הסוברת שסוכה היא סוכת מצווה וסוכת חג, דין סוכת גנב"ך ותהליך עשיית הסוכה אינם מלמדים על אופייה של הסוכה, מכיוון שהסוכה מתקדשת בישיבתה ולא בעשייתה.
♦
דין לשמה בסוכה
הגמרא בהמשך הסוגיה שם (ט, א) שואלת מדוע לבית הלל אין דין עשייה לשמה בסוכה והרי ציצית טעונה לשמה בעשייתה. וצריך לבחון האם ההשוואה בין סוכה לבין ציצית, שהיא חפץ מצווה, עומדת בסתירה להבנה שהעלנו לעיל בדין סוכת גנב"ך וסוכה ישנה.הערוך לנר מתקשה מדוע הגמרא המתינה עם שאלה זו ולא שאלה אותה בתחילת הסוגיה. והוא כותב שהיה ניתן לומר בדעת בית הלל שצריך לחדש בסוכה דבר, וכמ"ש הירושלמי, ורק לאחר שהגמרא כתבה שלב"ה אין כלל דין לשמה בסוכה התעוררה השאלה מדוע סוכה אינה טעונה לשמה בעשייתה לדעת ב"ה.
כלומר, לפי דעת הערוך לנר היה מקום לומר כירושלמי, שסוכה היא חפץ מצווה הטעון לשמה בעשייתו, אולם יש ערוץ חלופי ליצירת לשמה בסוכה, וזאת על ידי שמחדש בה דבר קודם הישיבה בה.
לעיל ביארנו שכאשר כתבה הגמרא שסוכה אינה טעונה עשייה לשם חג וחידוש דבר לדעת ב"ה היא חזרה בה מההבנה שסוכה היא חפץ מצווה, ונקטה שסוכה היא מבנה חולין בלבד, וכמו שמבואר לכאורה מסוגיית סוכת גנב"ך לעיל.
אולם אם נסביר בדרך זו את מהלך הגמרא בסוגיין אין מקום לשאלת הגמרא מדין לשמה בציצית, שהרי ציצית היא חפץ מצווה ואילו סוכה היא מבנה חולין. ולכאורה צריך לומר שבשלב זה נקטה הגמרא שסוכה היא חפץ מצווה וכמו שעולה בפשטות מדין קדושת עצי סוכה לעיל, ורק אינה טעונה לשמה בהכשרה (ועי' באר יעקב (אריאלי) עמ' ל"ב – ל"ג בד"ה והנה בפי"ד).
וכן נראה מדברי המלחמות בסוגיין, המבאר שהגמרא בשאלתה נקטה שדין לשמה בציצית יסודו בסברה[9] שכל חפצי מצווה טעונים לשמה בעשייתם, ולכן הקשתה שאם כן גם סוכה תהיה טעונה לשמה בעשייתה. ובתירוצה כתבה הגמרא שדין לשמה בציצית מבוסס על דרשת הפסוק שנאמר בפרשת ציצית ולא על סברה כללית.
ואם כן נראה, שלפי המלחמות הגמרא נקטה בשלב השאלה שסוכה היא חפץ מצווה, ובשלב התירוץ הגמרא לא חזרה בה מתפיסה זו באופייה של הסוכה[10], אלא רק שינתה את ההבנה לגבי יסוד לדין לשמה בציצית.
אולם ניתן ללכת בדרך שונה בהסבר מסקנת הגמרא, ולומר שכאשר הגמרא כתבה שסוכה אינה טעונה לשמה היא חזרה בה מהבנה זו, ונקטה שסוכה היא מבנה חולין, וכדרך העולה בפשטות מדין סוכת גנב"ך. ואולי ניתן להוסיף ולומר שלאחר שכתבה הגמרא שמהמילה "לך" בפסוק "חג הסוכות תעשה לך" לומדים למעוטי גזולה ולא שסוכה טעונה עשייה לשמה, הגמרא חזרה בה ונקטה ש"חג הסוכות תעשה" אינו מלמד על דין עשייה במבנה הסוכה אלא על כך שצריך לעשות את חג הסוכות[11]. וכפי שכתב החתם סופר בתשובה (חיו"ד סי' רע"א) שזה פשט הפסוק ש"תעשה" מוסב על החג ולא על הסוכה, ועדיין צ"ע.
♦
דין תעשה ולא מן העשוי בסוכה
סוגייה נוספת הנוגעת ישירות לשאלה האם סוכה היא חפץ מצווה, היא סוגיית תעשה ולא מן העשוי בסוכה. בהכנת חפצי מצווה מצאנו את הכלל של תעשה ולא מן העשוי, ויש לבחון האם דין תעשה ולא מן העשוי שנאמר בעשיית הסוכה מלמד בהכרח על כך שסוכה היא חפץ מצווה.בסוכה נאמר (דברים ט"ז, י"ג) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", והגמרא דורשת "תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה".
צריך לבחון מה כתבה התורה בדין זה, האם ב"תעשה" גילתה התורה כיצד חל שם סכך לצל, או שהתורה כתבה בסוכה את הדין הכללי של תעשה ולא מן העשוי שנאמר בהכנת חפצי מצווה.
הגמרא (יא, א) דנה בשאלה האם קציצתן זו עשייתן, במקרה בו סיכך את הסוכה במחובר ומכשיר אותה על ידי קציצה בלבד, ומביאה ראיה לשאלה זו מדין פסיקתן זו עשייתן בציצית.
באופן פשוט, הלימוד של גדרי העשייה בסוכה מדיני העשייה שנאמרו לעניין תעשה ולא מן העשוי בציצית, מלמד על כך שכתבה תורה בסוכה את הדין הכללי של תעשה ולא מן העשוי שנאמר בהכנת חפצי מצווה.
ושם (יא, ב) דנה הגמרא במחלוקת התנאים בדין עבר וליקטן בהדס שהיו ענביו מרובין מעליו, וכותבת שניתן להסביר את מחלוקת התנאים באופן הבא "סברוה דכולי עלמא לולב צריך אגד וילפינן לולב מסוכה דכתיב גבי סוכה תעשה ולא מן העשוי מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דמכשיר סבר אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן וגבי לולב נמי אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן ומאן דפסיל סבר לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן וגבי לולב נמי לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן" ומפרש רש"י "וילפינן לולב מסוכה - בבנין אב מה מצינו בסוכה שיש בה מעשה, והקפידה תורה על העשוי בפסול אף לולב כן".
דין תעשה ולא מן העשוי בלולב הוא חלק מהדין הכללי של תולמ"ה שנאמר בהכנת חפצי מצווה, והלימוד של דין תולמ"ה בלולב בגז"ש מסוכה, מלמד על כך שגם בסוכה נאמר הדין הכללי של תולמ"ה בהכנת חפצי מצווה.
אם כן, מפשט סוגיית הגמרא עולה ש"תעשה" שנאמר בעשיית סוכה מלמד את דין תולמ"ה הכללי במצוות, ולא מהו האופן בו חל שם סכך לצל ושם סוכה. האבני נזר (או"ח סי' תע"ה) כותב שניתן לקבוע בסוכה שם סכך לצל ושם סוכה על ידי ייעוד הסכך לצל במחשבה בלבד, גם לאחר שלב הסיכוך, אך הסוכה פסולה מדין תולמ"ה. ואם כן שם סכך לצל אינו תלוי בעשייה כלל.
לפי דרך זו בהבנת תולמ"ה שנאמר בסוכה, עולה שסוכה היא חפץ מצווה ונאמרו בו הכללים שנאמרו ביצירת חפצי מצווה.
לעומת זאת, מדברי הרמב"ם נראה לכאורה שנקט בדרך אחרת בהבנת דין תולמ"ה בסוכה.
כותב הרמב"ם (סוכה פ"ה ה"ט) "סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום כשרה אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גוים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן, אבל סוכה שנעשית מאיליה פסולה לפי שלא נעשית לצל, וכן החוטט בגדיש ועשהו סוכה אינה סוכה שהרי לא עימר גדיש זה לצל". ומדבריו מבואר שבסוכה הנעשית מאליה, החיסרון אינו מצד שצריך מעשה אדם להכשר הסוכה אלא שחסר לשם צל.
בספר הסוכה (עמ' תמ"ח) מביא בשם הגרש"ז אויערבאך שמדברי הרמב"ם עולה שאין דין של עשייה על ידי אדם בהנחת הסכך אלא רק שתחילת הסיכוך יהיה לשם צל. ונפק"מ להלכה בהפילה הרוח ענפי עץ על הסוכה כשבעל הסוכה רואה ודעתו בזה שתהיה עשייה זו לשם צל. שאם אין דין עשייה בכח אדם- הסוכה כשרה הואיל ודעתו מתחילה שיהיה לשם צל[12].
ובמנחת שלמה עמ"ס סוכה דף יא, א מביא את היסוד הנ"ל ומקשה "אולם אין זה כ"כ פשוט דהא סוף סוף כתיב תעשה דמשמע דבעינן עשיה והיכא שנפל מאליו ליכא עשיה".
ניתן לבאר את הרמב"ם בדרך אחרת ולומר שגם לשיטתו צריך עשיה, והתורה גילתה שהלשם צל חל בסכך ובסוכה רק על ידי מעשה לשם צל ולא על ידי מחשבת יעוד לצל בעלמא.
לפי הדרכים שהובאו לעיל בשיטת הרמב"ם נראה שב"תעשה" גילתה התורה באיזה אופן חל שם סכך לצל ושם סוכה. ואם כן גם לאחר שנאמר דין תולמ"ה בסוכה, עדיין ניתן לנקוט שסוכה היא מבנה חולין ואינה חפץ מצווה.
ולשיטת הרמב"ם קיים קושי מסוים בסוגיה, מכיוון שהגמרא משווה בין גדרי העשייה בסוכה לגדרי העשייה לעניין תולמ"ה בציצית, ואם דין תולמ"ה בסוכה הוא דין מסוים בקביעת שם סכך לצל אין בסיס להשוואה זו.
כמו כן, הגמרא לומדת בגזירה שווה את דין תולמ"ה באגד לולב מדין תולמ"ה בסוכה, ואם דין תולמ"ה בסוכה הוא דין מסוים בסוכה וסכך כיצד ניתן ללמוד ממנו דין תולמ"ה להכשר חפץ המצווה באגד לולב.
לכאורה צריך לומר שגם אם בתולמ"ה בסוכה נאמר דין בסכך ובסוכה, מ"מ התורה כתבה זאת בלשון "תעשה", ולכן לומדת הגמרא מציצית מה נחשב לעשייה, האם קציצתן זו עשייתן. ובדרך זו ניתן להסביר את הבסיס לגזירה שווה מסוכה ללולב, שעל ידי הגזירה שווה לומדים שגם בלולב יש דין עשייה, אך המשמעות של העשייה בלולב ובסוכה שונה, בסוכה העשייה קובעת שם צל וסוכה ואילו בלולב לומדים את דין תולמ"ה הכללי.
♦
מצווה הבאה בעבירה בסוכה
עניין נוסף שניתן ללמוד ממנו על גדר הסוכה הוא דין מצווה הבאה בעבירה בסוכה.כותב המאירי (כט, ב) ביחס לשוני שבין דין מצווה הבאה בעבירה בסוכה ובלולב "ושמא תאמר לשיטתנו סוכה גזולה האיך הכשירוה בשלמא תקף חבירו והוציאו מסוכתו קרקע אינה נגזלת ואין כאן גזלה אלא גזל עצים וסיכך בהם הא מצוה הבאה בעבירה היא עד שראיתי לגדולי הדורות שהעמידוה שלא בגזלן עצמו אלא בלוקח מן הגזלן ואין נראה לי כן שהרי בהדיא אמרו גזל עצים וסיכך בהם אלמא בגזלן עצמו נאמרה אלא שנראה לי שהסוכה אינו יוצא בגופה ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו וכל שקנאה אין בה משום מצוה הבאה בעבירה אף בראשון אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצוה הבאה בעבירה וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב מה בין לולב לשופר לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל"[13].
ובחידושי רבי ראובן (סוכה סי' ד) מסביר את גדר מצוות סוכה לפי המאירי "ובמצות סוכה יש לחקור אם עצם הישיבה וההשתמשות יש בה מעשה מצוה ואע"ג שמעשה הישיבה אינה חובה אלא רשות דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל מ"מ כשהוא עושה מעשה ישיבה ודירה החובה עליו שתהא זו הישיבה ישיבה של סוכה ומצות הסוכה היא דין בהישיבה והדירה כשהדירה היא בסוכה הישיבה היא ישיבה של סוכה או י"ל דבעצם הישיבה וההשתמשות אין בה מעשה מצוה כלל שאין המצוה אלא שבשעת הישיבה וההשתמשות נהי' אז בצל סוכה ותהי' הסוכה מקיפתנו"
לפי דרך זו בהבנת גדר מצוות סוכה, הסוכה אינה חפץ מצווה, שהאדם מקיים את מצוותו על ידי עשייה והשתמשות בסוכה אלא המצווה היא לשבת ולדור במקום ששמו סוכה תחת צל סוכה, והמבנה של הסוכה רק מגדיר את המקום שתחתיו כסוכה.
ולהבנה זו בגדר מצוות ישיבת סוכה, אין מקום לראות את הסוכה כחפץ מצווה שחל עליו שם מצווה וקדושה, שהרי המצווה אינה מתקיימת בגוף הסוכה, אלא הסוכה היא מבנה חולין המגדיר את המקום שתחתיו כמקום סוכה.
אולם צריך לציין שהסברו של המאירי אינו מוסכם על הכל, התוס' בדף ט' (ד"ה ) מקשים מדוע צריך פסוק לפסול סוכה גזולה ותיפוק ליה שהסוכה פסולה מדין מצווה הבאה בעבירה, ואם כן התוס' לא חילקו כמאירי בין סוכה לשאר מצוות.
♦
עשיית סוכה על ידי אדם שאינו בר חיובא
הלכה נוספת בעשיית חפצי מצווה הנוגעת במישרין לשאלת גדרה של הסוכה היא הכנת חפץ מצווה על ידי מי שאינו בר- חיובא.בגמרא גיטין (מה, ב) כתוב שסת"ם שנכתבו על ידי אנשים שאינם ברי חיובא– פסולים, שנאמר "וקשרתם וכתבתם" כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. ובתוס' שם דן בשאלה האם ניתן להרחיב את הכלל הזה גם להכנת שאר חפצי מצווה.
"כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה - מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה ואין נראה דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות דף מב.) ציצית בגוי דדריש בני ישראל ועשו ולא בגויים מכלל דאשה כשרה ואמרינן נמי סוכת גנב"ך כשרה בפ"ק דסוכה (דף ח:) ודוקא בס"ת ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי". ומדברי תוס' המשווים את סוכה לשאר חפצי מצווה, מבואר לכאורה שסוכה היא חפץ מצווה, ולכן ניתן ללמוד מגדרי עשיית הסוכה לגדרי הכנת שאר חפצי מצווה, שאינם טעונים עשיית בר חיובא להכשרם.
האם רבינו תם הנוקט שלהכשר חפץ מצווה צריך עשייה על ידי בר חיובא, סובר בהכרח שסוכה אינה חפץ מצווה אלא מבנה חולין ולכן סוכת גנב"ך כשרה?
האבני נזר (או"ח סי' תפ"א) מתרץ את קושיית התוס' על ר"ת וכותב שלשיטת ר"ת רק מצוות שהן חיוב המוטל על האדם לעשותן נאמר בהן התנאי של בר חיובא בהכשר חפץ המצווה, ולעומת זאת סוכה היא "מתיר" בלבד שאסור לאכול ולישון חוץ לסוכה, ולכן אינה טעונה בר חיובא בהכשרה.
ולדרך זו, הסוכה היא חפץ מצווה ולא מבנה חולין בלבד, אלא שקיים שוני בגדר חיוב המצווה בין סוכה ללולב וציצית.
ניתן ללכת בדרך אחרת ולומר שציצית ואגד לולב טעונים בר חיובא להכנתם מכיוון שציצית וכן אגד ד' מינים הם יצירה הלכתית שאין לה משמעות עצמית אם לא לצורך המצווה, ולכן רק קשירה ע"י בר חיובא נחשבת לקשירת ציצית היוצרת "ציצית". ולעומת זאת סוכה היא מבנה בעל משמעות עצמית גם ללא המצווה, ולכן אין צורך דווקא לבר חיובא בהכנתה, וגם סיכוך ע"י גנב"ך נחשב למעשה סיכוך היוצר "סוכה"[14]. אולם למרות שקיים שוני בין הכנת הסוכה להכנת חפצי מצווה, מ"מ עדיין ניתן לומר שהסוכה היא חפץ מצווה וצריך לחדש בו דבר או לקדשו בשעת הישיבה.
ניתן על פי עיקרון זה, להסביר גם את השוני הקיים בדין לשמה בין ציצית לסוכה. אפשר אולי לומר שדין טווית הציצית לשמה אינו נובע מהצורך בקביעתה כחפץ מצווה, אלא תפקידו להפוך את החוטים מחוטים סתם לחוטי ציצית.
♦
סיכום
ראינו שיש מספר דרכים בהבנת אופייה של הסוכה ותפקיד המעשה של הכנת הסוכה.דרך אחת שהסוכה היא מבנה חולין, ולעשיית הסוכה יש תפקיד בקביעת שם סכך לצל ושם סוכה על המבנה וכך נראה בפשטות מדברי הרמב"ם. מאידך ניתן לומר שהסוכה היא חפץ מצווה, והתורה כתבה שהיא טעונה מעשה להכשרה, ולכן נאמר בה דין תעשה ולא מן העשוי כשאר חפצי מצווה הטעונים עשייה בכשרות. אולם מכיוון שהתורה כתבה לעשות "סוכה", וסוכה הוא שם של מבנה חולין, ולכן אינה טעונה בר חיובא ולשמה בעשייתה. מכיוון שבציצית עשיית בר חיובא, וכן הטוויה לשמה הופכת את החוטים מחוטים סתם לחוטי "ציצית" ובסוכה הסיכוך לשם צל קובע שם סוכה וסכך לצל.
ומהסבר חלק מהאחרונים לדין קדושת עצי סוכה למדנו שהסוכה היא חפץ מצווה, אולם שם סוכת חג וסוכת מצווה נקבע בה בשעת הישיבה בתוכה לשם מצוה ולא על ידי תהליך העשייה, ולכן קיים שוני בין דין עשיית סוכה לדין עשיית שאר חפצי מצווה.
♦
נספח
להשלמת הדיון, אביא בקצרה מספר עניינים הנוגעים לדיון בגדר הסוכה.א. בשו"ת נזר הקודש (או"ח סי' פ"ח) תולה את הספק בגדר הסוכה במחלוקת הבבלי והירושלמי בשאלה האם מברך על עשיית הסוכה.
"גרסינן בסוכה מ"ו העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' נכנס לסוכה לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה אבל אינו מברך לעשות סוכה וכתבו התוס' דאינו מברך לעשות כדדייקינן בפ' התכלת ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה.
ונראה דפליגי אם הסוכה נתקדשה בשעת עשייה או שנתקדשה בשעת ישיבה שהוא קיום המצוה והיינו דאם יש מצוה בעשייתה הרי זה בכלל ההיקש לחגיגה לומר דכשם שגבי חגיגה מקודם מקדש הבהמה להיות חגיגה הנה כן צריך לקדש הסוכה גם טרם קיום המצוה דישיבה אבל ש"ס דילן דהיינו תנא דברייתא הכא שסבר דליכא ברכה בעשייתה ע"כ סבר דליכא מצוה בעשייתה והוי רק הכשר מצוה ואין בזה ההיקש לחגיגה".
כמובן שיש דרכים נוספות בהסבר מחלוקת הבבלי והירושלמי ואכמ"ל.
ב. דין דיחוי במצוות בסוכה
בגמרא סוכה דף ל"ג הסתפקה הגמרא האם יש דיחוי במצוות, וזו בעיא דלא איפשטא.
ולגבי דין דיחוי בשופר כותב החזו"א (פרה י"ד, י"ד) לגבי שופר של אשרה "ובשופר נראה דאף אם בטלה ביו"ט לא חשיב דיחוי כיון דעיקר המצווה תקיעה לא אמרינן דחיה בשופר".
ואם כן, הוא נקט שהכלל של דיחוי במצוות נאמר בחפצא דמצווה. ואגד לולב הוא חפצא דמצווה.
ולגבי דין דחוי בסוכה כותב הצל"ח בריש סוכה "והנה קושיי' השניה נלע"ד דאי ס"ד דגם קודם מצותו משעה שנקרא שמו הושענא דהיינו בתר דאגדיה שייך בו דיחוי ושוב אינו חוזר ונראה אם כן גם גבי סוכה גם קודם מצותו כיון שנקרא שם סוכה עליו והיתה גבוה מעשרים שוב אינו מועיל בה מיעוט למעט חללה תעשרים שכבר נדחית והן אמת שיש בסוכה חומרא יתירה מהדס דשייך בה ג"כ פסול תעשה ולא מן העשוי עיין שס דל"ג ע"ב ברש"י בד"ה אלא בתר דאגדיה ולזה עכ"פ מועיל המיעוט דזה מקרי עשייה חדשה מ"מ לא גרע סוכה מהדס דיהיה שייך בה תורת דיחוי".
וכן הרעק"א בתוספת ביכורים (בסוף ספר ביכורי יעקב תרכ"ו, ו) כותב שיש דין דיחוי במצוות סוכה, והודה לו בזה הביכורי יעקב שם.
ולפי זה הסוכה נחשבת לחפצא דמצווה ושייך בה תורת דיחוי במצוות.
♦ ♦ ♦