ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
בגדר דין יין מזוג ביין נסך, ובדין כחו אם אסור בהנאה[2]
חלק א' - בדין יין שמזגו גוי במים
א. ג' שיטות הראשונים אם אסור לכתחילה או בדיעבד בשתיה או אף בהנאה
ע"ז דף נ"ח ב'. בעא מיני' ר' אסי מר' יוחנן יין שמסכו גוי מהו כו', א"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ונדון הגמ' בגוי שנתן מים בתוך יין של ישראל לצורך מזיגה אם אסור או לא.ובהא דא"ל אסור מצינו ג' שיטות בראשונים:
שיטה אחת היא שאסור היינו אסור לכתחילה, וכדאמרינן לך לך אמרין לנזירא וכו', דהאיסור היינו שאין נותנין לו לכתחילה למזוג מים ליין משום הרחקה, אבל אין נאסר היין בדיעבד כשמזג בו מים. וכעין הא דאמר להלן דף נ"ט דמשום לך לך אמרין לנזירא כו', אין נותנין לגוי לכתחילה להוליך ענבים לגת. וכ"ה שיטת הרמב"ם.
ועוד שיטה איכא, וזו דעת רוב הראשונים, דאסור היינו אפי' בדיעבד, ואע"ג דאמרינן לך לך וכו', מ"מ מדאמר יין שמסכו וכו', משמע שהנדון הוא כשכבר מזג ועלה קאמר אסור, ולא נקט כהגמ' להלן גוי מהו שיוליך ענבים לגת וכו', ומ"מ ס"ל דאף בדיעבד אין אסור אלא בשתיה ומותר בהנאה.
ושיטה שלישית, וזו השיטה שהביאו הראשונים בשם רש"י, וכ"כ רש"י על הרי"ף, וכ"ה ברש"י להלן ס' א' ד"ה חמרא אסור, וכ"ה בתוס' וריטב"א בשם רש"י, דאסור אפי' בהנאה. ונבאר את השיטות בזה בע"ה.
♦
ב. שיטת הרמב"ם שהוא רק איסור לכתחילה
כתב הרמב"ם פי"ג ממאכ"א, אחר שביאר בפרקים י"א י"ב וי"ג את כל דיני יין נסך, כתב שם בהלכה י"ג "יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל, ואסרו אותן חכמים כדי להרחיק מן הניסוך ואלו הן, לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד הישראלי, שמא יבוא ליצוק היין לתוך המים, ולא יוליך הגוי ענבים לגת שמא יבוא לדרוך או ליגע, ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי שמא יניח הכלי ביד הגוי ונמצא היין בא מכחו, ואם סייע או מזג היין או הביא ענבים הרי זה מותר", ע"כ.ומבואר דדעת הרמב"ם דאין כאן נדון של יין נסך, ול"ה יין נסך כלל אף מדרבנן, אלא איסור בעלמא של הרחקה וסייג. וכעין מש"כ הרמב"ם (פי"ז ממאכ"א ה"י) שאסור לשתות יין עם הגוי במסיבתו אפי' במקום שאין חשש יין נסך, כדי שלא יתערבו בהן ויבואו לידי חתנות, והוי איסור הרחקה בעלמא. וה"נ כאן הוי הרחקה לאיסור יין נסך, וע"כ לכתחילה אסור שגוי ימזוג מים ליין של ישראל, אבל מותר היין בשתיה ואין בזה משום לתא דיין נסך כלל.
♦
ג. שיטת שאר הראשונים דאסור בשתיה בדיעבד
אמנם שאר הראשונים פליגי על הרמב"ם, וס"ל דאסור אף בדיעבד, ומ"מ כתבו דמותר בהנאה. וכן פסק בשו"ע סי' קכ"ה ס"ז "גוי שזרק מים לתוך היין מותר אפי' בשתיה, והוא שאינו מכוין למזוג, כגון שזרק מים לחבית גדולה או לכוס ולא ידע שהוא יין, אבל אם מכוין למזוג אסור בשתיה", ע"כ.אמנם בדברי הרשב"א מבואר ג"כ דאע"ג דאסור בשתיה אף בדיעבד, מ"מ אין איסורו כיין נסך. וז"ל הרשב"א בתוה"ב (בית ה' שער ב' פיסקא י"ד) "יש דברים אחרים שאין בהם משום יין נסך כלל, אלא שאסור לעשות כן משום הרחקה, וכמו שאמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ואלו הן, מזיגת גוי, והולכת גוי ענבים לגת שיש בו יין, וגוי המסייע לישראל להוריק היין מכלי אל כלי, ויתבאר כאן דינין של אלו בדיעבד מהו, ואם יש לכל אלו דין אחד אם לאו. מזיגת גוי כיצד וכו', ואם עבר ומזג הרי זה אסור", ע"כ. ובתוה"ב הקצר (מ"ג ב') כתב "עבר ומזג הרי זה אסור בשתיה ומותר בהנאה, ויש מגדולי המורים שהתירו כשעבר ומזג, ולא יראה לי כן", ע"כ.
ומבואר בדבריו דאע"ג דפסק שאסור בדיעבד בשתיה, מ"מ אין גדר האיסור כאיסור יין נסך, וכמו שכתב בתחילת דבריו שדברים אלו אין בהם משום ין נסך כלל, והיינו דכיון דאמרינן עלה בגמ' לך לך אמרין נזירא וכו', שמעינן דאף מדרבנן ל"ה כיין נסך. והרי מצינו יין נסך שאסור רק בשתיה, כמו במגע שלא בכוונה, ותינוק שנגע, והוי יין נסך לגבי שתיה, אבל כאן ל"ה יין נסך כלל, אלא איסור הרחקה בעלמא.
♦
ד. אין גדר האיסור משום יין נסך
ויסוד הדבר מבואר ג"כ בט"ז סי' קכ"ה סק"י, שהקשה בשם הב"ח אמאי הכא במזיגה אסרינן לי' רק בשתיה ולא בהנאה, והא בכל מקום שאסרינן יין משום חשש שמא נגע אסרינן לי' גם בהנאה, וכיון שכאן אסורה מזיגה ג"כ משום חשש מגע, הו"ל לאסור בהנאה.וכתב הט"ז דבחנם נדחק הב"ח ליישב קושיא זו, והתירוץ פשוט, דאין החשש שמא עתה נגע ביין, אלא אע"פ שלא נגע כלל נאסר היין, משום שחוששין שמא פעם אחרת לא יזהר ממנו ויבוא לנגיעה, ולפיכך ליכא איסור הנאה.
ונראה דיסוד התירוץ הוא דהוי הרחקה בעלמא ולא חשש נגיעה וניסוך, וסגי בזה שאסור בשתיה. אבל גם האיסור שתיה ל"ה איסורא דיין נסך, ואין הגדר שאמרו שעושה יין נסך ע"י מזיגה, אלא שבמזיגה נאסר בשתיה משום הרחקה. [והרי בספק אם כוונתו למזיגה מבואר בשו"ע דמותר בשתיה, ולא דיינינן לי' כספק מגע].
♦
ה. הנפ"מ שאין איסורו משום יין נסך
ולכאו' יש לדון נפק"מ בזה, דהא קיי"ל יין נסך אוסר במשהו, והוי חומרא בדין יין נסך. ויש לדון ביין זה שנאסר ע"י מזיגת גוי, אם נתערב ביין אחר אם ג"כ אוסר במשהו. ולכאורה י"ל דכיון דל"ה איסורא דיין נסך אינו אוסר במשהו.אכן זה אינו, דהא גם ביין נסך גופי' כשאין אסור אלא בשתיה לא החמירו בו לאסור במשהו, וא"כ לדעת רוב הראשונים שיין שמזגו גוי מותר בהנאה, וכן דעת הרשב"א (ונתבאר הטעם משום דל"ה איסורא דיין נסך), בלא"ה אין אוסר במשהו כיון דמותר בהנאה, ולאו משום דל"ה איסור יין נסך.
והעירו דאיכא נפק"מ לענין ניצוק, דהא ביי"נ קיי"ל ניצוק חיבור, ובשאר איסורים אינו כן, כדאמר להלן ע"ב א' דניצוק אינו חיבור בטומאה וטהרה אבל ליין נסך הוי חיבור. וא"כ יש נפק"מ אם יין זה שמזגו גוי יסוד איסורו משום יי"נ או משום איסור בעלמא, לענין דין ניצוק.
אכן ד"ז ג"כ תליא במחלוקת הראשונים, דהרשב"א בתוה"ב (דף ס"ב ב') כתב שאין דין ניצוק אלא ליין נסך האסור בהנאה, והובא בבהגר"א סי' קכ"ו סק"ט. ולפ"ז ל"ה נפק"מ. וכן הרא"ה שם כתב דאין ניצוק אלא ליי"נ האוסר במשהו, וה"נ אינו אוסר במשהו כנ"ל. אמנם יש ראשונים דהוכיחו מהגמ' ע"ב ב' דיש ניצוק גם ליי"נ האסור רק בשתיה, ולפ"ז איכא נפק"מ, דהכא דל"ה איסור יין נסך ליכא דין ניצוק. [ועי' רמ"א ס"ס קכ"ג מתשו' הרא"ש שמי ששתה יין נסך בשוגג, י"א שיתענה ה' ימים ע"ש. ולכאורה בשתה יין שמזגו גוי אינו כן, דאין איסורו משום יין נסך, וכנ"ל].
♦
ו. שיטת רש"י דאסור אף בהנאה
אמנם שיטת רש"י כפי שהביאו כאן תוס' והריטב"א בשמו, וכ"ה ברש"י להלן ס' ע"א, דיין שמזגו גוי אסור אף בהנאה, ורש"י הוסיף עוד דאסור מדין כחו, כ"כ כאן וכן להלן ס' ע"א. ומשמע לפ"ז דהוי איסור מדינא, ונחשב כיין נסך ע"י כחו, ומשו"ה אסור אף בהנאה.ואע"ג דקרי לי' בגמ' לך לך וכו', אין כונת הגמ' דהוי הרחקה בעלמא ואינו איסור יין נסך. והרי לשון רש"י בשלהי פירקין במסקנא דמילתא שכל כחו של גוי אסור מדין לך לך וכו'. וא"כ ה"נ דדיינינן לי' ככחו אסור משום לך לך וכו', אבל ל"ה הרחקה, אלא איסור של כחו.
וברש"י מבואר שם עוד דגם מגע גוי בלי כוונת ניסוך אסור מדין לך לך וכו', והיינו דלך לך וכו' אינו דין חדש, אלא כולל כמה אופנים של איסורים דרבנן ביין נסך.
אמנם דגם בכחו ל"ה כיין נסך גמור, דמצינו קולות בכחו, והגמ' בריש העמוד דנה בדין כחו שלא בכוונה, וכן בגמ' דף ע"ב ב' דכחו דגוואי לא גזרו ביה.
ומצינו דנחלקו הראשונים אם כחו אוסר בהנאה, וגם ברש"י יש בזה סתירה. ובאמת דבדברי רש"י יש סתירה גם אם מזיגת גוי אוסרת בהנאה, ויתכן דתליא בדין כחו אם אוסר בהנאה וכנ"ל.
♦
ז. קושית הראשונים על רש"י דל"ה כחו כיון דליכא חיבורים
אלא דעיקר מש"כ רש"י דהכא נאסר מדין כחו, צ"ב טובא. וכבר הקשו כן הראשונים, דהא בגמ' דף ס' סוע"ב מבואר דזריקת גוי לתוך יי"נ אינה אוסרת, ולא דיינינן לי' ככחו אלא כשזה בחיבורים, אבל ע"י זריקה אינו אוסר, וזהו דינא דכל שבזב טהור בגוי אין עושה יין נסך. והכא דשפך מים ביין לכאו' לא עדיף מזריקה שאינה אוסרת.אמנם הרי"ף השמיט את הגמ' דכל שבזב טהור בגוי אין עושה יין נסך, ומשום דס"ל להלכה דכיון שכחו אוסר ביין נסך ה"ה זריקה אוסרת. וכ"כ הכס"מ פי"ב ממאכ"א בדעת הרמב"ם. ולפ"ז א"ש דשייך לדון כאן מדין כחו. ובאמת האו"ש תמה, דלפ"ז צ"ב מהו הנדון בגוי שמזג מים ליין. הרי פשוט שצריך לאסור מדין כחו, דלא גרע מזריקה.
אבל בדעת רש"י א"א לומר כן, דהא רש"י חילק להדיא בשלהי פירקין במסקנא דמילתא שיש חילוק בכחו בין בחיבורין לשלא בחיבורים, וכתב דכחו בחיבורים אסור, אבל שלא בחיבורים כגון זריקה אפי' נתכוין מותר אף בשתיה, דכל שבזב טהור בגוי אין עושה יין נסך. וצ"ע לפ"ז קושית הראשונים אמאי לרש"י דיינינן לי' ככחו והא הוי כזריקה דשריא.
ואע"ג דשיטת רש"י להלן ס"א א' בפירוש הגמ' דקאזיל מיניה מיניה דזריקה מכנגדו אסירא, ול"ה כזריקה דשריא, מ"מ לא משמע כאן דמשום זה אסרינן לי', דהא לא נזכר כאן אלא דהוי כחו, וגם דהתם הוא משום חשש מגע, והכא אסרינן לי' מדין כחו.
♦
ח. לדעת רש"י נאסר מדין כחו ול"ה משום לתא דמזיגה
ולכאו' י"ל דגם לרש"י יסוד הדין הוא שהמזיגה אוסרת, והוי איסור מחמת המעשה מזיגה, ועל דרך שביארו הראשונים, אלא דס"ל לרש"י דגדר הדין הוא דגזרו שכאן כחו אוסר, דכיון שיש דין שכחו אסור, אמרו שאף זה בכלל כחו באופן שהי' מזיגה.אמנם הראשונים כתבו להדיא דלדעת רש"י שהאיסור משום כחו, אסור גם כשאין כוונת מזיגה, וכתבו דאם האיסור משום מזיגה, א"כ באופן שלא הי' כוונת מזיגה, או כגון ששפך מים בחבית ה"ז מותר, ולדעת רש"י זה אסור. ומבואר דלרש"י האיסור משום כחו, ואינו שייך לדין מזיגה, וא"כ קשה טובא, דלכאו' כה"ג ל"ה כלל כחו כיון דליכא חיבורים.
♦
ט. י"ל דכל שיש כחו ביין סגי בניצוק שע"י המים להיחשב בחיבורים
וצ"ל בביאור דברי רש"י, דכיון דהכא איכא ניצוק מהמים ליין, משו"ה אע"ג דליכא דין ניצוק חיבור בכה"ג להיחשב כדבר אחד, וכדכתבו הראשונים דליכא הכא דין חיבור דניצוק כיון דהוי מים ויין, ולגבי מגע לא דיינינן לי' כחד עי"ז, מ"מ י"ל דסגי בזה להיחשב כחו בחיבורים. והיינו דהיכא דכל הנדון לאסור הוא רק ע"י הניצוק, ליכא בזה דין ניצוק חיבור כשהי' ע"י מים ויין, וכגון היכא דנגע בניצוק, דכל המגע חל רק ע"י הניצוק, בזה ל"ה חיבור ע"י ניצוק דמים ויין ולא נאסר. אבל הכא דיש כחו לאסור, והיינו דגם בלי הניצוק יש כחו של הגוי ביין, דהא בשפיכת המים פועל כחו בהיין, אלא דבעינן לדין "חיבורים" כדי שיהיה כחו בחיבורים, ולזה סגי גם בניצוק כל דהו. ואפי' בניצוק של מים ויין סגי כדי שיחשב שאין כאן הפסק ויכול הכחו לאסור.ולפ"ז לכאו' האיסור הוא רק באופן שיש ניצוק מהמים ליין, אבל באופן של מקטף קטופי יהי' מותר, ולהלן גבי גוי מהו שיוליך ענבים לגת פי' הר"י בתוס' דהנדון הוא לאסור לכתחילה משום דדמי למזיגה. ולכאורה לפירש"י אמאי לא אסרינן משום כחו, ולכאו' י"ל משום דזריקת הענבים אין בה ניצוק ודמי למקטף קטופי, ועי' כאן ברש"ש שדן בזה. ויתכן דמ"מ באופן של מזיגה לא פלוג רבנן ואסרו בכל גווני גם בגוונא של מקטף קטופי, וצ"ע.
♦
י. הא דחשיב דבראי
אלא דעדיין צ"ע, דהא מבואר בגמ' דף ע"ב ב' דגוי המערה יין מחבית לבור, מה שיוצא מהחבית אסור משום כחו ומה שנשאר בחבית מותר. ומקשי בגמ' דהא מה שנשאר בחבית ג"כ ראוי ליאסר, ומשני דכח גוי מדרבנן הוא דאסור, ההוא דאפיק לבראי גזרו בי' רבנן, ההוא דלגואי לא גזרו בי' רבנן, ע"כ. ולכאו' כאן כששופך את המים לתוך היין שבתוך החבית, הא ל"ה לבראי אלא לגואי ואמאי מיתסר משום כחו.אכן צ"ל דהכא דמי לבראי, דהא דלא מיתסר כחו דגואי הוא משום דבשפיכה עיקר כחו זה במה ששופך ולא במה שנשאר, ומה שנשאר אדרבה הרי לא התעסק עמו. אבל הכא, כשמערה מים לתוך החבית לצורך מזיגת היין, הרי אדרבה הוא מתעסק עם היין שבתוך החבית, ושפיר נאסר ע"י כחו.
והנה רש"י בסוגיין כתב דמותר בהנאה משום דלא עדיף מנגיעה ע"י ד"א שלא בכוונה דשרי בהנאה. וצ"ב, מה ענין זל"ז, הלא הכא בכוונה איירינן. ובס' לחם סתרים כתב לפרש את דברי רש"י, דהי' מקום לדון דליתסר בהנאה משום דאיכא למיחש שנגע להדיא. וע"ז הביא רש"י דכשם שבמגע ע"י ד"א שלא בכוונה שרינן בהנאה ולא חיישינן דילמא הי' גם מגע להדיא, ה"נ הכא א"צ למיחש שהי' גם מגע בידו להדיא, אבל הא מיהת איכא האיסור משום כחו.
ובאמת דלפ"ז א"ש מש"כ רש"י דכל כחו איסורו משום לך לך וכו', ומקורו מכאן, דהא הכא אסרינן לי' מדין כחו, והגמ' קרי לי' לך לך, ומשמע שגם כחו איסורו משום לך לך וכנ"ל.
♦
חלק ב' - בגדר דין יין מזוג ביין נסך ובשאר דיני התורה
א. הא דלא נאסרו המים ששפך, דהא נהפכו ליין כשנפלו להכוס
שם. הנה שאר הראשונים כתבו דהכא כשמזג הגוי את המים ליין לא אסרינן לי' מדין כחו משום דהכחו הי' במים וליכא חיבורים להיין ומשו"ה שרי. ולכאו' יל"ע בזה, דאע"ג דכח השפיכה של הגוי הוא במים, מ"מ הרי גם המים עצמן ששפך נעשו ליין כשנתערבו ביין שבכוס, וא"כ ראויין הם ליאסר משום כחו. והיינו דבשלמא אם נדון לאסור את היין שבכוס משום הכח שנפעל בהם מחמת המים, בזה י"ל דל"ה כחו בחיבורים, אבל המים עצמן הרי אותם שפך, ואם המים היו ראויין ליאסר משום ניסוך, ודאי היו נאסרים. וא"כ מים אלו ראויין ליאסר תיכף כשנתערבו בהיין ונעשו ליין מזוג, והוו חלק מהיין.אכן הרי בשעה ששפך היו עדיין מים, ורק אח"כ נעשו ליין. ובאמת דדין זה הוא פלוגתת הראשונים לעיל דף נ"ה א' בגוי שדרך ענבים בגת, דמה שבגת אין לו שם יין ואינו נאסר ע"י הגוי, ותנן במתני' דמה שירד לבור אסור. ורש"י פי' שם אם נגע בו הגוי אח"כ, אבל הרשב"ם פי', וכפי שהביאו שם התוס', דנאסר משום כחו, דמכח דריכתו בגת נמשך היין ויורד לבור, וס"ל דנהי שנעשה ליין רק כשירד לבור (למשנה ראשונה), מ"מ כיון שמכחו נשפכו לבור, אף שבשעה שדרך עליהן לא היו עדיין יין, ה"ז נאסר כשנעשה ליין בבור. וה"נ מים אלו ששפכן הגוי, הרי בשעה שיגיעו לתוך היין שבכוס יהיו אף הם יין, וראויין ליאסר ע"י כח הגוי ששפכן.
♦
ב. כחו בדבר שאינו יין שנעשה יין אח"כ
אמנם שאר הראשונים שם פליגי על הרשב"ם, וס"ל דכה"ג אין נאסר משום כחו. והטעם מבואר בקרבן נתנאל שם אות א' ובחזו"א סי' נ"א, דכיון שפעולת הדריכה היא בענבים, לא הוי כחו לאסור, אף שלבסוף נעשה ליין. אמנם היכא דתיכף כשיוצא מכח הגוי נעשה ליין, יתכן דלכו"ע כחו אוסר, אף שפעולת הגוי היתה בענבים, כמו דס"ל לחד מ"ד בגמ' דף ס' א' גבי מעצרא זיירא, וכפי שביאר שם בחידושי הרמב"ן ע"ש. אבל הכא דנעשה ליין רק כשירד לבור, אין נאסר משום כחו (למשנה ראשונה), ומשו"ה פליגי על הרשב"ם. אבל לכאו' לדעת רשב"ם ראוי ליאסר מדינא משום כחו, וא"כ צ"ב מה הי' הנדון בגוי שמזג מים ליין.ואולי גם להרשב"ם לא אסרינן אלא היכא דנעשה ליין מיד, דהא גם קודם שירד לבור אית לי' שם יין לענין הכשר, כש"כ חזו"א סי' נ', וכן לענין ברכת בפה"ג, כש"כ מג"א סי' ר"ב סקכ"ז. א"כ נהי שאינו נאסר משום יי"נ אלא כשנגמרה מלאכתו (למשנה ראשונה), היינו סברא בגזירה דרבנן, אבל מ"מ נחשב כחו ביין (ועי' חת"ס דהוי יין לענין זה שאם ניסכו להדיא נאסר משום יי"נ). אבל היכא דהכחו הי' במים בעלמא, גם לרשב"ם לא נאסר. אבל בפשוטו לא נראה כן, אלא דס"ל להרשב"ם דכל שמכחו נעשה לבסוף ליין נאסר, וא"כ לכאו' ה"נ כאן ראוי לאסור.
♦
ג. בדין המים שביין מזוג לנזיר
והנה עיקר הך מילתא, אם באמת המים שביין נעשים ליין ממש, אין הדבר פשוט, ויתכן לומר בזה ג' צדדים. דאפשר דהא דהמים מצטרפים ונעשים כיין, ל"ה אלא מדרבנן לענין קידוש וברכה על הכוס, אבל מדאו' אין המים כיין, וכן נקט בס' עמק ברכה דיני ניסוך המים אות ג'. ויתכן עוד דהוי כיין גמור מן התורה לכל הדינים, ואף בענבים של ערלה דקיי"ל שהשותה מן היוצא מהן סופג את הארבעים, ה"ה כששתה יין שיש בו כשיעור רק בצירוף המים לוקה, וכן נקט הקר"א נזיר דף ל"ח. ויתכן צד שלישי, דהוי כיין רק לדינים שתלויים בשם יין ולא למה ששייך לדיני הפרי, וכדיבואר.הנה בס' קה"י נזיר סי' ח' כתב שהקשו לו בהא דגבי נזיר איכא בתורה לאו על אכילת ענבים, ולאו בפ"ע על שתיית יין. ולכאו' קשה, דגם בלי שהזהירה תורה על שתיית יין הי' אסור הנזיר ביין מדין ענבים, וכמו שבשאר איסורים כגון ערלה וכלאים, דקיי"ל שאין אסור היוצא מהן אלא בזיתים וענבים בלבד, אבל בענבים היוצא מהן כמותן, ולוקה על שתיית יין של ענבי ערלה מדין ערלה. ה"נ בנזיר לאחר שהוזהר באכילת ענבים, הי' אסור ממילא אף ביין משום דהוי יוצא מן הענבים ולוקה ע"ז.
ובקה"י תי' דהא דיין הוי כמו הענבים היינו דאית לי' שם "פרי", אבל לית לי' שם "ענבים". וע"כ בערלה שאסרה התורה את הפרי, גם זה בכלל הפרי. אבל בנזיר, שאין לו אזהרה על פרי, אלא הוזהר רק בענבים, להיין ליכא שם ענבים, ואי לאו אזהרה על יין הי' מותר ביין, דאינו בכלל ענבים.
ומרן ראש הישיבה בעל בד קודש שליט"א תירץ על קושיא זו, דנפק"מ באיסור יין לנזיר הוא ביין מזוג, דאם מה שמוזהר ביין הוא רק משום דהוי בכלל ענבים, א"כ בעינן שיעור מהיין בפ"ע, ואין המים מצטרפין, אבל אחר שהוזהר הנזיר גם באיסור שתיית יין, בזה גם המים שמזג בהן את היין מקבלים שם יין ומצטרפין להשלים שיעור, וזה הנפ"מ באיסור יין. [אכן בתי' זה יל"ע טובא, דבירושלמי נזיר פ"ו סוה"א מבואר דיין מזוג יש בו אזהרה בפ"ע מדין משרת, והרמב"ם פ"ה מנזירות ה"א כתב דאזהרת שכר היינו תערובת יין, וע"ש במקו"צ בשם הנצי"ב דהיינו דיין מזוג, ונמצא לפ"ז דיש לו אזהרה בפ"ע. ויעוי' במק"ד קדשים סי' י' סק"ו בהג"ה שעמד למאי איצטריך אזהרה ליין מזוג, הא בכל מקום יש ליין מזוג דין יין. ותי' די"ל דמ"מ לגבי נזיר לא סגי בשם יין, אלא בעינן יוצא מגפן היין ומים אלו אף שדינם כיין, מ"מ ל"ה יוצא מגפן היין. ועכ"פ, לפ"ז א"א לומר דהנפ"מ היא יין מזוג].
ונמצא לפ"ז דהא דמים שנמזגו ליין הוו בכלל יין ואית להו שם יין, הוא רק בדינים שתלויים בשם יין, אבל אי לאו אזהרת יין ל"ה כחלק מהפרי. ולפ"ז בערלה לא יצטרפו המים להשלים.
ויעו"ש בקה"י שהביא שכבר עמד בטענה זו הקר"א נזיר דף ל"ח, וע"ש שכתב לדון, דאה"נ לעולם בכל יין לנזיר יש גם איסור של ענבים. ובאמת דהקר"א לטעמי' דנקט שבכל האיסורים מצטרפין המים להשלים, וגם בערלה, וא"כ ליכא נפק"מ במזוג [ומרן הגר"ד לנדו שליט"א העיר דלכאו' לפ"ז ראוי להיות שלא יחול איסור יין על איסור ענבים, דהא נאסר מזמן שהי' ענבים, וכשנעשה ליין לא יחול איסור יין על ענבים, דאין איסור חל על איסור. ולא משכח"ל איסור יין לנזיר אלא על היין שכבר הי' יין בשעה שקיבל ע"ע נזירות, וחיילי איסור ענבים ואיסור יין בב"א. אבל ענבים שנסחטו אחר שקיבל נזירות יהי' אסור רק מדין ענבים, ואם יין ל"ה בכלל ענבים, או עכ"פ יין מזוג, הרי פקע איסור ענבים וחייל איסור יין. אבל אם נשאר איסור ענבים נימא אאחע"א, ויתכן דנחשב שניהם משם אחד, וכבר נתבאר במקו"א (עי' משנת מס' חולין סי' י"ד וסי' ל' וסי' ס"ה) דכה"ג אמרי' אחע"א. ויל"ע עוד, אם מדין אזהרת ענבים סגי כשאכל כזית מהיין או בעינן רביעית, ויל"ע בזה בכל איסורי תורה, והיינו בהא דלוקה על יין משום ערלה, אי שיעורו בכזית יין או ברביעית יין, ואם כאן השיעור בכזית, א"כ כששתה כזית יין ילקה משום ענבים, ואמאי בעינן רביעית].
♦
ד. אם יש להמים שם יין קשה דראויין ליאסר מדין יין נסך
ומעתה יש לדון לענין יין נסך, ולכאו' לפי"מ שנקט הקר"א דבכל האיסורים מצטרפין המים ואית להו שם פרי גם לגבי ערלה, לכאורה גדר הדין הוא דמצטרפים להשלים השיעור, וכעין הא דאוירין מצטרפין, והיינו דבטל להיין. ולפ"ז לכאו' ל"ה בעצמותו יין, וא"כ לכאו' א"א לדון דע"י זה שנופל ליין יהי' נחשב כיין ליאסר, דל"ה יין בעצמותו. ומ"מ אינו מוכרח, די"ל דגם לדידי' נחשב כיין, אלא דנחשב כן גם לדינים התלויים בשם הפרי, וצל"ע.אכן אי נימא דהא דמהני יין מזוג להיחשב יין הוא רק בדינים התלויים בשם יין, א"כ הגדר דאית לי' שם יין בעצמותו, וכשמתערב ביין הרי הוא מתהפך ליין. וא"כ נמצא דבשפיכת הגוי את המים ליין הרי ע"י כחו יהי' יין, ואמאי אין נאסר מדינא לדעת הרשב"ם.
ולפמש"כ העמק ברכה דהוי רק מדרבנן לא קשה, אבל בפשוטו הוי כיין מדאו' (ועי' היטב תוס' חולין כ"ו א' ד"ה בשהחמיץ דיין מזוג ניקח בכסף מע"ש גם כנגד המים, לא מדין אגב היין).
♦
ה. יל"ד דאינו כשר לניסוך, או דמ"מ בפ"ע א"א לדון שהמים כיין
ולכאו' יש לדון בזה לפי שיטת הרמב"ם פי"א ממאכ"א ה"ט דאין מתנסך לע"ז אלא יין הראוי ליקרב ע"ג המזבח, וכן כשגזרו על מגע גוי לא גזרו אלא על יין הראוי להתנסך.והרי יין מזוג מפורש בגמ' לעיל דף ל' שיש בו משום יין נסך, וכן פסק שם הרמב"ם, ויעוי' בכס"מ בשם הרא"ש שעמד ע"ד הרמב"ם דהא אינו ראוי לניסוך. וע"ש בלח"מ דהרמב"ם לא הזכיר בפסולי מזבח יין מזוג, אבל הרי בב"ב דף צ"ז מבואר דיין מזוג פסול לגבי מזבח, ובספרי דריש לי' מקרא, ועי' מנ"ח מצוה ש"כ בזה. והאו"ש שם הוכיח מדברי הרמב"ם פ"י מתמידין ומוספין ה"ז דיין מזוג אינו פסול למזבח, אלא דמ"מ אין המים משלימין לשיעור רביעית ההין לנסכים. ומ"מ היין לא נפסל, ואם יהי' בו כשיעור מלבד המים הוא כשר. ועכ"פ נמצא דהמים שנתערבו בהיין אינם מתנסכים, וא"כ גם אין בהם דין יין נסך, והא דאמרי' יין מזוג יש בו משום יין נסך היינו בחלק היין שבזה. אבל כאן שהנדון הוא על המים שנתערבו, אע"ג דיש להם דין יין, כיון דאין להם דין יין למזבח, אינם בכלל יין נסך. ואף אי נימא דהם כשרים בתורת ניסוך המים (עי' מנ"ח מצוה ש"כ בזה), מ"מ בעינן כשרים לניסוך בתורת יין.
אכן כ"ז אי נימא דהרשב"ם ס"ל כהרמב"ם דבעינן ראוי לניסוך, אבל יש ראשונים דפליגי, ועי' חי' הרמב"ן דף כ"ט דפליג וס"ל דאין דין יין הכשר למזבח. ולפ"ז הדק"ל דלכאו' הוי יין.
וי"ל בזה דאע"ג דחשבינן לי' כיין, מ"מ א"א לדון את המים בפ"ע שיאסרו בתורת יין, וכיון שאת שאר היין שבכוס א"א לדון עליו שנאסר, דהא הוי כחו בלי חיבורים, א"כ גם על המים שנתערבו, א"א לדונם בפ"ע שנאסרו.
♦
חלק ג' - בדין כחו אם אסור בהנאה
א. פלוג' הראשונים אי כחו אסור בהנאה וקו' הגרע"א ממעשה דההוא ינוקא
שם. נחלקו הראשונים בכחו של גוי אם אסור בהנאה או רק בשתיה, עי' בתוס' כאן בריש העמוד, ובדעת רש"י יש בזה סתירה, וכבר עמדו בזה הראשונים. ועי' כס"מ פי"ב ממאכ"א ה"ב שכתב דדעת רש"י והראב"ד והרשב"א דכחו אסור גם בהנאה. וכן נראה גם דעת הרמב"ם לפי שכתב סתם שנאסר היין, וכבר קדם בפי"א ה"ח שכל מקום שכותב אסור ר"ל איסור הנאה.ובשו"ע סי' קכ"ה ס"א פסק דאסור בשתיה ומותר בהנאה. וכתב שם הגרע"א בגליון דיש ראי' לשיטה זו מהגמ' דף נ"ו ב', דמבואר על אופן שדרכו ישראל וגוי ביחד, דמבואר בגמ' דאם ניסוך דרגל לא שמי' ניסוך היין מותר בהנאה. ותמה הגרע"א דנהי דניסוך ברגל ל"ש ניסוך, אכתי איכא כחו בדריכת הגוי, דמה שדורך עליהם איכא כחו, וזה מחובר בניצוק ליין שדרך הישראל. ונמצא דגם היין שדרך הישראל נאסרו משום ניצוק לכחו. והא דדריכה חשיב ככחו מבואר כן בגמ' להלן ס' ע"א גבי מעצרא זיירא. אלא על כרחך דכחו אין אסור בהנאה. ואכן לדעת הרשב"א דכחו אסור בהנאה יש ליישב דגבי גוי שדרך עם ישראל לא נאסר בהנאה משום דהרשב"א ס"ל דכל ניצוק אין בו איסור הנאה, וחיבור היין שדרך הישראל עם היין שדרך הגוי הוי ע"י ניצוק. ומשו"ה לא חשיב משתכר באיסוה"נ כנוטל שכר על הדריכה. אך להראב"ד דס"ל דגם ניצוק אסור בהנאה תקשי.
וכתב לדון דנחשב כחו דגוי וישראל מעורבין, דהא הם דורכים ביחד. אמנם כתב לדחות דלכאו' לא חשיב כחו דגוי וישראל מעורבים רק באופן שטוענים קורה ביחד, אבל הכא באותו המקום שדורך הגוי, היין זב משם לבדו, ולכאו' כה"ג לא חשיב כח גוי וישראל מעורבין.
והוסיף להקשות עוד עמש"כ הכס"מ הנ"ל בדעת הרמב"ם דכחו אסור בהנאה, א"כ תמוהים דברי הרמב"ם פי"א הי"ב דגוי שדרך היין ה"ז אסור בשתיה, ומשמע דמותר בהנאה, ואמאי גרע מכחו דאסור בהנאה.
♦
ב. כמה דרכים באחרונים ליישב את הקושיא
ומצינו באחרונים כמה צדדים לדון דל"ה בכלל כחו. החזו"א (סי' מ"ט ססק"ט) כתב לדון דכל שנעשה ע"י הרגל, כיון דניסוך ברגל ל"ש ניסוך, א"א לאסור אף משום כחו. אמנם הגרע"א ס"ל דלא דיינינן לי' ככחו דרגל או ככחו של כל הגוף. ואף שנפעל ע"י הרגל, מ"מ נדון ככח הגוף, ול"ש לדון כאן כחו דרגל.ובאו"ש פי"א הי"א האריך בקושיא זו, וכתב די"ל דכל שהוא טרוד במלאכת הדריכה אין כחו אסור בהנאה. ולפ"ז במעצרא זיירא בע"כ אסור רק בשתיה.
ובאמת דגם לפ"ד החזו"א קשה מהא דמעצרא דהוי נמי ע"י הרגל. אמנם הרמב"ם השמיט דינא דמעצרא, אבל מ"מ י"ל דגם נדון הגמ' הי' לאסור בשתיה.
ובאבנ"ז יו"ד סי' קי"ב יש כמה תשובות שדן בנדון זה, וכתב די"ל בפשוטו דכיון שבשעה שפעל כחו הוי בענבים ולא ביין אין אסור כחו כה"ג, ורק הרשב"ם חידש בדף נ"ה א' דכה"ג אסרינן לי' מדין כחו, אבל שאר הראשונים י"ל דס"ל דלא דיינינן כחו כה"ג.
ואכן גם ע"ז קשה מהא דמעצרא. ובאמת דבחידושי הרמב"ן שם כבר הקשה כן ע"ד הגמ', דאמאי אסרינן מדין כחו והא ההיא שעתא דזייר לי' ענבים הוו ולא יין, וכתב דהוי חומרא שאינה מעיקר הדין. ויתכן בדעת הרמב"ם כנ"ל דאיירי התם לענין שתיה ולא לאסור בהנאה.
♦
ג. תי' הגרע"א דיש ב' אופני כחו, ולא מיתסר בהנאה אלא דרך הגבהה
אכן הגרע"א גופיה כתב ליישב את קושייתו בס' כו"ח קמא חלק ב' סי' ל"ט, והועתק בגליון הרמב"ם פי"א סוה"ב, וכיון לתירוץ זה גם בס' פרי יצחק להגר"י בלזר מפטרבורג זצ"ל ח"א סי' כ"ג. והוא, דאיכא ב' אופנים של כחו, דיש אופן של כחו ע"י הגבהה, כמו הורקה וכדו', ובב"י סי' קכ"ד דייק מהרמב"ם דרק בזה אסור בהנאה, והט"ז ריש סי' קכ"ה תמה ע"ז מהא דמעצרא. וי"ל בזה דהתם הנדון הוא רק לאסור בשתיה, ובזה אסור גם שלא ע"י הגבהה.והביאור י"ל דלא אסרו כחו אלא כשנעשה בדרך של ניסוך, וע"י זה שמגביה ומוריק זה דרך ניסוך, אבל כחו בעלמא אין אוסר אלא בשתיה. והגרע"א כתב דזה דבר חדש, ואם נימא כן יהיו דברי הרמב"ם מיושבים, אבל כל האחרונים לא נחתו לחלק בזה. וע"ע בפרי יצחק שם מש"כ בביאור העניין.
♦ ♦ ♦