ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן, ב"ב
ביטול עבודה זרה בישראל
א. הטעם שאין הישראל מבטל - אין שייך בעבודה זרה
מתני' (נב:) נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וישראל אין מבטל עבודה זרה של נכרי. הנה מבואר כאן ב' דינים: האחד, שנכרי מבטל ע"ז, והשני שישראל אין מבטל ע"ז. עוד מבואר כאן, שנכרי מבטל עבודה זרה גם של חברו, ומשמע אפילו בעל כורחו (וכ"ה בתוספתא פ"ו ה"ב), שעכ"פ התבזתה העבודה זרה שלו.עוד יש ללמוד מלשון המשנה, שנכרי מבטל רק עבודה זרה של חבירו אבל לא של ישראל, וכך מבואר בברייתא בגמ' שלמד ר"ש ברבי ממה ששנה לו רבי כלשון משנתינו.
ויש לעיין האם הם ב' דינים נפרדים - מה שישראל אין מבטל ע"ז, ומה שעבודה זרה של ישראל אינה בטילה, או ששורש אחד להם.
וכפשוטו היה נראה שהם ב' דינים נפרדים, דמה שעבודה זרה של ישראל אינה בטילה מסמכינן לה בגמ' אקרא דשם בסתר, דהיינו שע"ז של ישראל (דאיירי שם בקרא של ארור האיש וגו') הרי היא בשמה - עד שיגנזה. אבל מה שאין ישראל יכול לבטל, לזה לא בעי קרא כלל, דהוי כגוי שאין עובד ע"ז שאין מבטל, כמבואר לעיל (מג.).
ואף ישראל שעובד ע"ז, ניתן להבין שאין שייך בו ביטול וביזוי של ע"ז כגוי שעובד ע"ז, שאין ישראל עובד ע"ז אלא כלפי חוץ. ואף אם הוא אביק בה טפי (ואפי' יותר מגוי), זה אדרבא מפני שהוא כמבעט כלפי מעלה, וזה רק עד כמה שהוא עובד אותה, אבל כשהוא פורש ממנה, אין מבזה אותה, ואין מבטלה, אלא אין היא כלום כלפיו; ובקיצור - אין הוא בפרשה של עבודה זרה כל עיקר, לבטלה.
♦
ב. ברמב"ם נראה שהטעם הוא - בגלל מצות איבוד משבאת לידו
אולם נראה ללמוד מדברי הרמב"ם, שאין זה יסוד העניין. הרמב"ם התחיל בפרק ז' מהלכות עבודה זרה לדבר במצות עשה של איבוד עבודה זרה בארץ ישראל, שחייבים לרדוף אחריה ולאבד אותה מכל ארצנו; אח"כ הוא האריך בפרטי הלכות איסור הנאה מעבודה זרה, עד פ"ח ה"ו ששם באר: כיצד מאבד ע"ז וכו' שוחק וזורה לרוח וכו',ושם בה"ח כתב: עבודה זרה שלגוים שביטלוה גויים קודם שתבוא ליד ישראל – הרי זו מותרת בהנאה שנאמר "פסילי אלוהיהם תשרפון באש" כשבאו לידינו והן נוהגין בהם אלוהות: אבל אם בטלום – הרי אלו מותרין.
משמעות הרמב"ם - שכשבאת ליד ישראל, אף אם לא עשה בה קנין, אי אפשר כבר לבטל (ודלא כרש"י מב. ד"ה גזירה), וצריך ביאור.
בהלכה ט כתב הרמב"ם: עבודה זרה של ישראל אינה בטילה לעולם. אפילו היה לגוי בה שותפות – אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם, וטעונה גניזה. וכן עבודה זרה שלגוי שבאת ליד ישראל, ואח"כ ביטלה הגוי -אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם, ואין ישראל מבטל עבודה זרה - ואפילו ברשות גוי.
הסיפא של הרמב"ם אומר דרשני, למה אין ישראל מבטל עבודה זרה של גוי ברשות גוי? האם הלכה זו נאמרת גם לעניין גוי קטן או שוטה או שאינו עובד ע"ז, שהמשיך בה הרמב"ם להלן? אם כל מה שאין מבטל הוא מפני שאינו בפרשת ביטול, למה לא יוכל לבטל ברשות גוי?
אלא דחזינן (וכ"ה בכס"מ על אתר ועי' שם שהסמיך כן מקרא דפסילי) שמה שאין ישראל מבטל אינו מחמת אי יכולתו לבטל, אלא מחמת שהוא מחוייב באיבוד ע"ז משבאת לידו, שלכן אף גוי אינו יכול לבטל כשבאת לידו כנ"ל בהלכה ז, הרי היא הנותנת שלעולם לא יוכל לבטל ע"ז של גוי, שעל כן נאמר: שע"ז של ישראל אינה בתורת ביטול כל עיקר.
ודעת היראים הובאה בטור (יור"ד קמו ס"א): שמה שאין ביטול לעבודה זרה שבאת ליד ישראל אינו אלא מדרבנן, ומעיקר הדין נאמר שאין ביטול רק לעבודה זרה שעשאה או עבד אותה הישראל, עי' שם.
אבל למה שנתבאר מדברי הרמב"ם, אדרבא עיקר השורש הוא בעבודה זרה שבאת ליד ישראל שהיא אין בה ביטול בגלל חובת האיבוד, ונמשך מזה שכל עבודה זרה של ישראל אין לה ביטול - אף שהיא עצמה מהני לה גניזה (כמבואר בהלכה כאן, ונכתב זאת ברמב"ם בתחילת ההלכה, שזו הלכה בסיסית יותר מבחינת המציאות, 'עבודה זרה של ישראל').
נמצא לפי זה שהדין שאין ביטול אלא בנכרי, והדין של עבודה זרה של ישראל שאין בה ביטול - שורש אחד להם בדין ביעור עבודה זרה. וזה עדיף טפי לאחד בין שני דברים מאשר לחלקם (וכמו שמצינו בתוספתא פ"ו ובירו', שניסו לאחד בין שני הדינים של ביטול שאין בישראל למתי העבודה זרה נאסרת האם בשעת עשיה או העבודה).
והנה מבואר בגמ' על אתר, שהייתה הו"א שאם יש לו שותפות עם הגוי, הגוי יכול לבטל, שישראל ע"ד הנכרי פלח. ולכאורה הסברא הזאת אינה מובנת כ"כ - מה נפק"מ האיך עובד הישראל, ואיך זה משפיע על הדין? אולם למה שנתבאר בדעת הרמב"ם יש לפרש, שכיון שישראל באופן טבעי תופס לעיקר את הנכרי בבעלות על הע"ז, הו"א שאינו נחשב כלל כבא ליד ישראל.
אמנם לדינא: עי' בתוס' (מח: ד"ה לא), ומקורו בירושלמי בסוגי', שאפי' כשמשתחווה הישראל לע"ז של הנכרי אין לו ביטול. ולדברינו הגדר בזה הוא שאפילו בכהאי גוונא נחשב כבא ליד הישראל, או שעכ"פ הכלילו זאת בעבודה זרה של ישראל שאין לה בטלה עולמית.
♦
ג. הדין של איבוד ולא ביטול אף ע"י גוי נאמר ביחוד בכניסתן לארץ
בסוגי' להלן (נב:) אמרו: ... ולמה לי למיתלייה במלחמת יהושע? מלתא אגב אורחא קמ"ל, כי הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה. מנלן דאסרה?א"ר אלעזר כתחילה של א"י דאמר רחמנא (דברים יב, ג) "ואשריהם תשרפון באש" מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודה זרה וכי אתו גויים שליחותא דידהו עבדי ה"נ ישראל שזקף לבינה גליא דעתיה דניחא ליה בעבודה זרה וכי אתא גוי ופלח לה שליחותא דידיה קעביד, ודלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא, אמר קרא (שמות לב, ד) 'אלה אלהיך ישראל' מלמד שאיוו לאלוהות הרבה אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי - מאן מוכח:
וזה נראה מאד תמוה כל פלפול הגמ' כאן. האם באמת נחשב כפשוטו, שהייתה להם ניחותא בע"ז הנעבדת בא"י (שמעודם לא דרכו בה) אפי' בשעת חטא העגל? וגם האם באמת זה ע"ז של ישראל כפשוטו, ללא כיבוש כלל?
וגם שזה נראה סותר לכל מה שלמדנו עד כה, שצוו ע"י משה כ"כ הרבה אזהרות לאבד את אותה ע"ז של הגויים שאותם הם יורשים, והאיך נאמר כעת שכל אלו הם ע"ז של ישראל, ולכן לא מהני ביטול, בעוד שמפסלי אלוהיהם תשרפו באש למדו שהם יכולים לבטל מפני שהיא ע"ז של גוים כמו שהבאנו את דברי הרמב"ם (והוא מהתוספתא פ"ו כאן) (באמת יש לחלק בין מטלטלין למקרקעי, שהגמ' לא עסקה אלא במקרקעי שהיא ירושה מאבותיהם, אבל עכ"פ זה רחוק מהפשט בין כה הגמ'), כל זה תימה גדול.
אלא שהגמ' הזאת שכתבה בדרך נגלית ע"ד ההלכה - יצוק בה סוד, שבזמן כניסתם לארץ לא היו מותרים לבטל ע"י גוי בעל כורחו, כי שם היו מצווים לאבד את הע"ז, כי זה היה עיקר העניין בכניסתן לארץ לאבד את הע"ז. וכבר מפורש כן בדברי הראב"ד, הובא בריטב"א (דף נב.), עיין שם היטב (וגם בדברי הרמב"ן שהביא נראה שבסופו של דבר חייב לומר כן, שאל"כ קשה מה שהקשה עליו בחזו"א שהובא בהג' שם).
והכוונה במה שאמרו כאן על חטא העגל הוא, שהלא ראה ראינו שבספר בראשית לא הוזכר בפירוש כלל עניין ע"ז, ואף יעקב לא ציווה את בני ביתו אלא להטמין אלוהי הנכר. וזאת, משום שכל שלא עבדו ישראל ע"ז, עיקר העניין היה ללכת בדרך ה' של צדקה ומשפט שציווה אברהם את בניו אחריו.
אלא שמאימת שחטאו בעגל במדבר צוו לאבד ע"ז ולשרש אחריה, ולכן חשיב כאילו שמאז נהו והתקרבו לעבוד את ע"ז, והיא חשובה כביכול כע"ז שהגיע לידי ישראל, משום שארץ זו בפרט ירושה להם מאבותיהם. ולכן הצטוו הם בה בכניסתם מיהא שלא להכריח את הגויים לבטל בשבילם את הע"ז, כי מה הטעם בכל הציווי אם היו עושים כך? רק אם ביטלו קודם שבאת לידם, אז נאמר להם 'ולקחת לך'.
וביאור הגמ' הדק היטב הוא, שהגמ' באה להוכיח דניחותא של ישראל נותנת לגוי אפשרות עבודה - לאסור, שהרי איבוד הע"ז בא"י אינה הוראת שעה בעלמא (כמו שאפשר לפו"ר ללמוד מלשון הראב"ד הנ"ל), אלא היא מצוה מהתורה שנלמדת לדורות. ויש בעיה למה צוו על כך עד כדי כך, ולמה לא יבטלו, או שבכלל כביכול נחשיבם כע"ז של ישראל בגלל הירושה. ובאו לומר שהיא הנותנת, שכיון שא"י ירושה להם, והם חטאו בעגל, יש כאן סיבה הפוכה לדון שכל ע"ז יצטרכו לאבד, ולא יהני כלל ביטול, דוק היטב.
אמנם במלחמת דוד, שלא היה עיקר כיבוש א"י - הוא שביטל ע"י אתי הגיתי, כי עיקר העניין של החרם תחרימם נאמר במלחמת יהושע להשריש ע"ז מליבות ישראל בהיכנסם לארץ ישראל. וכן נראה בביאור הירושלמי (ה"ו) על מתני' דע"ז שהניחה עובדיה בשעת שלום וכו', בחילוק שבין מלחמת דוד למלחמת יהושע, מלחמת יהושע אסורה ומלחמת בית דוד מותרת[2].
וכן נראה ליישב במה שהקשו העולם על הסוגי' (נב:), האיך גנזו את המזבח ששקצו יוון בעבודה זרה, והלא לפי מסקנת הסוגי' (שם) זה היה ע"ז של גויים כמו שנאמר 'באו פריצים וחיללוה' (ולא מסתבר שמצאו יווני שהסכים לבטל להם, כי הם לא היו כפופים להם, גם כשהשתחררו ישראל מעולם, וגם זה לא נאמר כאן בשום מקום)?
אלא שכל לומד עם הלב מבין, ששם התנועה הייתה הפוכה, מלבער ע"ז, שהרי אלו היו אבני מזבח עליהם הקריבו את הקורבנות שלהם, וכעת חיללו אותם היוונים. מי יודע כמה דמעות שפכו עליהם בעת שגנזו אותם, וממילא לפי המבואר שהכל לפי הזמן והמקום בעניין זה, כאן לא נאמר להם לבער את הע"ז, ואינה נידונת כע"ז של גוי, אלא כמזבח שצריך גניזה, כמבואר (שם ע"א).
♦ ♦ ♦