מרכז תורה ומדינה
קביעת ווסת ממעין פתוח
הקדמה
מאמר זה ידון לגבי חשש ווסת בימים שאשה רואה בהם אך אינם היום הראשון לראייתה, בווסת קבוע ובווסת שאינו קבוע.[2]דין זה מבוסס על סוגיית הגמרא בנדה יא ע"א. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: לפי ר' יוחנן אשה קובעת ווסת בתוך ימי נידתה ולפי ריש לקיש אשה אינה קובעת בימי נידתה. הגמרא מקשה על דברי ר' יוחנן מהמשנה האומרת שנדה אינה צריכה לבדוק את עצמה בתוך ימי נדתה, ומתרצת הגמרא אליבא דר' יוחנן: "אמר לך רבי יוחנן: כי אמינא אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל חזיתיה ממעין פתוח לא אמרי".
בביאור מימרא זו של ר' יוחנן, נאמרו כמה הסברים בראשונים, ומסוגיא זו הוכיחו ראשונים את היחס לימי הראיה של האשה שאינם תחילת הראיה.
במהלך ביאור הסוגיא ניגע בשאלת קביעת ווסתות לדידן בימי נדה ובימי זיבה, וננסה לבאר את העולה לפי כל אחת מן השיטות, וכיצד יש להורות למעשה במקרים השונים.
סוגיא נוספת שממנה לומדים דין זה היא מחלוקת רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בנדה דף לט ע"ב לגבי אשה שלא ראתה ביום ווסתה הקבוע (ווסת ההפלגה), אלא איחרה את ראייתה בכמה ימים, ממתי מונה את ההפלגה: לפי רב פפא היא צריכה למנות את ההפלגה מיום ווסתה הקבוע דהיינו היום בו הייתה ראויה לראות, אף על פי שלא ראתה בו בפועל; ולפי רב הונא בריה דרב יהושע צריכה לפרוש מהיום בו ראתה בפועל. רב פפא רוצה להוכיח את דבריו מדברי ר' יוחנן שאשה קובעת ווסת בימי נדתה, ורב הונא בריה דרב יהושע מעמיד את דברי רבי יוחנן במקרה אחר: "א"ל רב פפא: אלא הא דאמר ר"ל: 'אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה'; ורבי יוחנן אמר: 'אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה'. ה"ד לאו כגון דחזאי ריש ירחא וחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא והשתא חזאי בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזאי וקאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, אלמא מריש ירחא מנינא. א"ל לא, הכי א"ר יוחנן: כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשה בירחא וריש ירחא דאמרינן דמי יתירי הוא דאתוספו בה וכן כי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע".
♦
שלושת האפשרויות בביאור "מעיין סתום"
את דברי הגמרא בדף יא שלפי ר' יוחנן אשה קובעת ווסת בימי נדתה במעיין סתום, פירש רש"י בשתי אפשרויות:א. כפי שהובא לעיל, בדף לט ע"א מתבאר שהמקרה שבו ר' יוחנן אמר שאשה קובעת ווסת בימי נידתה הוא כאשר בשתי הפעמים הראשונות היא ראתה ביום מסויים, ובפעם השלישית היא ראתה כמה ימים לפני כן, וגם באותו יום. על פי גמרא זו מפרש רש"י את דברי ר' יוחנן שמחלק בין מעיין פתוח למעיין סתום:
ממעין סתום - כדמפרש אליבא דר' יוחנן בשילהי פ' בנות כותים כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרים וחמשה וריש ירחא דהוה ראייה בתרייתא בימי נדותה דאפילו הכי הוה קביעות וסת בריש ירחא כדמפרש התם דאמר וסתה בריש ירחא קבעה והא דאקדים וחזאי דמים יתירי איתוספו בה, דהא ודאי קבעה משום דתחילת הוסת הוחזק ממעין סתום וגם ראייה אחרונה חשבינן לה כמעין סתום כדאמר הא דאקדים וחזאי תוספת דמים הוא אבל ממעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת יהו בתוך ימי נדה כי מתניתין.
על פירושו זה כתב רש"י: "וראשון ישר בעיני".
ב. רש"י מביא פירוש נוסף:
לישנא אחרינא ממעין סתום שראתה היום ופסקה וחזרה וראתה ברביעי או בחמישי לנדתה אבל ממעין פתוח כגון שלא פסקה וראתה א' ב' ג' ד' לחודש וראתה פעם שניה בד' בחודש וכן שלישית לא מהניא ראייה דרביעי בחודש דנדות קמא למיקבע ומתניתין במעיין פתוח. וראשון ישר בעיני
למרות שרש"י כתב שפירושו הראשון ישר בעיניו, בתוס' הרא"ש נקט כפירושו השני של רש"י.
ג. הסבר שלישי עולה מדברי הרמב"ם – מעיין פתוח היינו כאשר האשה כבר ראתה בימי נדה אלו, ומעיין סתום, היינו כאשר זו הראיה הראשונה של האשה במחזור זה של ימי הנדה והזבה.
כמה ראשונים ואחרונים נקטו כשיטת רש"י,[3] ואילו השיטות האחרות כמעט ולא הובאו בדברי הפוסקים, אך נראה שיש כמה נפק"מ שיש להוציא לדידן לאור מחלוקת זו.
♦
אלו ראיות צריכות להיות ממעין סתום על מנת לקבוע ווסת?
בדוגמא שהובאה בגמרא בדף לט שתי הראיות הראשונות היו תחילת הראיה, ורק הראיה השלישית התחילה מוקדם יותר. ולא מבואר האם גם כאשר רק אחת הראיות הייתה בתחילת הראיה, והשתיים האחרות התחילו לפני כן, יש קביעות ווסת. כמו כן, לא מבואר האם צריך שדווקא שתי הראיות הראשונות יתחילו ביום הווסת.בערוך לנר (נדה יא ע"א ד"ה ממעין סתום) הסתפק האם זה דווקא כאשר הראיה האחרונה היא ממעין פתוח או גם כאשר אחת הראיות האחרות הן ממעיין פתוח:
יש להסתפק אם חזאי רק פעם ראשון בריש ירחא לחוד ושני פעמים ראתה בכ"ה ובריש ירחא אם נחשב זה מעין סתום או לא, אי נימא דהכל תלוי בראי' ראשונה של ג' ראיות וסת וכיון דהיא היתה ממעין סתום נחשבו גם ב' האחרונים כמעין סתום או אי נימא כיון דשני פעמים ראתה ממעין פתוח נחשב זה מעין פתוח...
כן יש להסתפק אפכא אם ראי' ראשונה בלבד היתה ממעין פתוח וב' ראיות אחרונות היו ממעין סתום כגון שראתה כ"ה בירחא וריש ירחא ואח"כ חזאי ב' פעמים בריש ירחא ולא בכ"ה אי נימא כיון דראי' ראשונה היתה ממעין פתוח לא קבעה וסת בר"ח או אי נימא כיון שרוב הראיות היו ממעין סתום נחשב מעין סתום לר' יוחנן.
הערוך לנר ניסה לפשוט את ספיקותיו מתוך דברי רש"י ותוס',[4] אך נראה שלא הכריע בדבר זה, ונראה שמתוך דברי ראשונים אחרים יש לפשוט את ספיקותיו של הערוך לנר.
את ספיקו השני של הערוך לנר, כאשר ראיה ראשונה הייתה ממעין פתוח והשתים האחרות ממעין סתום, יש לפשוט מתוך דברי הרמב"ן בהלכות נדה (פרק ה, טו), שכתב: "דין התלמוד שאין האשה קובעת וסת בימי נדתה ולא בימי הזיבה, כיצד ראתה בא' בניסן וחזרה וראתה בז' בו ועשתה כן ג' חדשים לא קבעה וסת לז' בחודש, אפילו ראתה בא' בחודש ובי"ח בו שהוא סוף ימי זיבתה וחזרה וראתה בא' בחודש ובי"ח בו כמה פעמים לא קבעה וסת אלא לראש החודש, שכל ז' ימי נדה אחר הראיה הראשונה הם הולכין ואחד עשר שלאחריה דמים מסולקין ממנה ואין ראוין לקבוע וסת, אפילו ראתה בא' בניסן ובז' בו וראתה בז' באייר וכן בסיון לא קבעה וסת. ראתה שני ראשי חדשים ובשלישי ראתה בכ"ה בחדש ובראש החודש קבעה לה וסת לראש החודש שרגלים לדבר, שהרי הראשונים ממעין סתום ראתה אותם ועכשיו ג"כ ראתה בזמנה בר"ח ודמים יתירים שניתוספו בה גרמו לה להקדים, וחוששת ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת".
מדברי הרמב"ן מתבאר שאם הפעם הראשונה הייתה ממעין פתוח, ואח"כ שתי ראיות ממעין סתום, אין זו קביעות ווסת.
כן עולה גם מדברי הראב"ד שכתב: "והא דאמרינן דאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, לא מבעיא היכא דכולהו תלתא זימני חזיא להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה, אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא, ובתריתא חזאי בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא, דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשה בירחא בדוכתיה אתגלאי מילתא דחמשה בירחא הוא עיקר וסתה ורישי ירחי קמאי תוספת דמים הוו, אפ"ה לא קבעה. אשתכח דכי האי גוונא לא קביעא לה וסת כלל, דריש ירחא הא עקרא ליה, וחמשא בירחא אכתי לית לה אלא חדא זמנא. וכי משלמא עליה תרי זימני אקבע לה לחמשא בירחא".
מתבאר מדבריו שראיה ממעיין פתוח לא נחשבת ראיה אפילו כאשר היו אחריה שתי ראיות ממעיין סגור.
ספיקו הראשון של הערוך לנר מתעורר גם מתוך דברי הטור שכתב (סי' קפט): "מדין התלמוד אין האשה קובעת וסת בימי נידות ולא בימי זיבות כיצד ראתה באחד בחדש ובחמשה בו שהוא תוך ימי נדה לראייה הראשונה אפי' נהגה כן ג"פ לא קבעה וסת לחמשה בחדש אלא באחד לחדש וכן אם ראתה באחד בחדש ובט"ו בו לא קבעה וסת לט"ו לפי שראיית ט"ו בחדש הוא בתוך ימי זיבתה של ראיית אחד בחדש בד"א שראתה ראיה הראשונה ממעיין פתוח כדפרישית אבל אם ראתה אותו ממעיין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובפעם הג' ראתה בכ"ה בחדש ובר"ח אף על פי שראייה השלישית היתה תוך ימי נידותה לראיית כ"ה בחדש קובעת בר"ח לפי ששתים ראיות הראשונות היו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה בחדש דמים יתירים נתוספו בה ומיהר לבא וחוששת ג"כ ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת וכתב הרמב"ן וכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעות וסת אין חילוק".
מתחילת דברי הטור ניתן להבין שדי בכך שראיה ראשונה הייתה ממעין סתום על מנת לקבוע ווסת, אך בסיום דבריו כתב ששתי הראיות הראשונות היו ממעיין סתום, ומשמע שלא די בראיה אחת ממעין סתום.
אכן הריטב"א בדף יא כתב במפורש שרק כאשר שתי הראיות הראשונות היו ממעין סתום קובעת ווסת: "פירוש מעין סתום הוא שהיו שתי ראיות ראשונות בתחלת ימי נדה, אפי' היתה ראיה שלישית הגומרת עיקר הוסת בתוך ימי נדה, וכגון דחזאי בריש ירחא ובריש ירחא (ובתמניא) [ובעשרין ותמניא] בירחא ובריש ירחא, (ד)משום דראיה [דעשרין] ותמניא בירחא הסמוכה לראיה שלישית דריש ירחא בתרא חשבינן לה לגבי הא לתוספת דמים בעלמא דקדים ואתא אהדרורא דאורחא, ומעין פתוח הוא כשהיה אחד משתי ראיות ראשונות בתוך ימי נדה ואפי' היתה ראיה שלישית בתחלת ימי נדה כגון דחזאי בריש ירחא ובחמשא בירחא וחמשא בירחא וחמשא בירחא דבהא לא קבעה וסת, א"נ בחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא ובחמשה בירחא, וכל שכן היכא דחזאי בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא וחמשא בירחא וחמשא בירחא דשתי ראיות ראשונות היה ממעין פתוח, וכן מתפרש בפרק בנות כותיים (לקמן ל"ט ב')".
בדברי הריטב"א התבאר גם שאפילו אם הראיה הראשונה והאחרונה היו ממעין סתום, ורק הראיה האמצעית הייתה ממעין פתוח, לא קבעה לה ווסת.
גם מהרשב"א משמע שקובעת ווסת רק כאשר שתי הראיות הראשונות היו ממעין סתום, שכן כתב (תורת הבית הקצר בית ז שער ג, י ע"א): "כיצד מעיין סתום הרי שראתה ב' פעמים בר"ח ובשלישית ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח אעפ"י שראיית החדש השלישי עומדת בימי נדה לראיית הכ"ה הרי זו קובעת וסת לראשי חדשים לפי שהשתים הראשונים הוחזקו ממעיין סתום וראיית הכ"ה דמים יתירים היו שנתוספו בה ומהרו לבא".
גם מדברי הפרישה (ס"ק צא) עולה שעל מנת לקבוע ווסת חובה ששתי הראיות הראשונות יהיו ממעין סתום.[5]
והסד"ט (קפט ס"ק לד ד"ה כתב) כתב: "דמוכח מגמרא דסוף פרק בנות כותים ובכל הפוסקים דלא מקרי מעין סתום אלא היכא דשתי ראיות הראשונות היו ממעין סתום, אז שדינן לראיה ג' בתרייהו ואמרינן דהא דאקדמיה תוספת דמים הוי ומשום דמים יתרים אקדמיה, מה שאין כן בשלא ראתה אלא ראיה א' ממעין סתום אינה קובעת. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן קפ"ד [ס"ק ט] על דברי הש"ך. וכן כתב בפרישה בהדיא בסימן זה סעיף צ"א דתרתי בעינן, שיהיה ההתחלה והרוב ממעין סתום. ומה שכתב בטור [עמוד עח] אבל אם ראתה אותו, אף על גב ששתי ראיות בעינן ממעין סתום, נקט הכי איידי דנקט ברישא במה דברים אמורים שראתה ראיה ראשונה כו', דרבותא קא משמע לן דאפילו בראיה א' שבימי נדה אין קובעת וסת, עכ"ד".
אמנם במחצית השקל (קפט ס"ק עא) שכתב שאפילו אם רק הראיה הראשונה הייתה ממעין סתום קובעת ווסת, אך שם לא כתב כן לדינא אלא לדין התלמוד, ויתכן שלא דק, ובפרט שמדברי הראשונים מוכח שלא כדבריו.
אכן העירני ידידי, הרב שמיר שיינטופ שליט"א, שמדברי הראב"ד יש לדקדק שהוא סבר שלא כדברי הריטב"א, שכן כתב (שער תיקון הוסתות סי' ב): "הא דאמרינן דאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, לא מבעיא היכא דכולהו תלתא זימני חזיא להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה, אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא, ובתריתא חזאי בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא, דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשה בירחא בדוכתיה אתגלאי מילתא דחמשה בירחא הוא עיקר וסתה ורישי ירחי קמאי תוספת דמים הוו, אפ"ה לא קבעה".
מכך שהדוגמא שנקט לכך שאין אשה קובעת ווסת בימי נדה היא כאשר שתי ראיות ראשונות היו ממעיין פתוח, משמע שאם רק ראיה ראשונה הייתה בימי נדה כן תקבע ווסת. אמנם בתחילת דבריו כתב: "אבל יש ענין אחר שהאשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כגון שראתה שני פעמים בריש ירחא בלחוד, ובשלישי ראתה עשרים וחמשה וריש ירחא. אף על גב דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה, קבעה לה וסת לריש ירחא הואיל ותרי קמאי הוחזקו לה ממעין סתום, וראיית עשרים וחמשה אמרינן עלה בגמרא (נדה לט ב) דמים יתירי הוא דאיתוספי בה".
וא"כ הדוגמא שלו היא כדברי הראשונים הנ"ל, וכדברי הגמרא, אלא שמסיום דבריו נראה שאין זה דווקא במקרה כזה, אלא גם במקרים אחרים.
ואם דקדוק זה נכון, הרי שהראב"ד סובר שלא רק במקרה ששתי הראיות הראשונות היו ממעין סתום, קובעת ווסת, אלא גם אם הראיה הראשונה והאחרונה היו ממעין סתום והאמצעית ממעין פתוח, קובעת ווסת. אך על מנת לקבוע ווסת גם לפי הראב"ד צריכה לראות פעמיים ממעין סתום, ושהראיה הראשונה תהיה ממעין סתום.
♦
עקירת יום ווסת כאשר היא רואה בו בהמשך לראיה קודמת
לאור מה שהתבאר שאם ראתה בפעם השלישית ממעין פתוח קובעת ווסת, א"כ כ"ש שאם היה לה ווסת קבוע, ושוב ראתה ביום זה ממעין פתוח, שווסתה לא נעקר, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (ס"ק סח).ויש לעיין מה דין אשה שאין לה ווסת קבוע, וחוששת ליום החודש ולהפלגה מראייתה האחרונה, שדינה הוא שאם לא ראתה פעם אחת נעקר חשש זה (שו"ע קפט, ב). האם כאשר היא התחילה את ראייתה לפני יום הפרישה, והמשיכה גם ביום הפרישה עצמו, היא עקרה בכך חשש ווסת שאינו קבוע זה, או שהיא צריכה לחשוש לו פעם נוספת?
היה נראה לענ"ד שמכיוון שאין זה נחשב לקביעת ווסת, הרי שאין זה נקרא ראיה, והרי זה כאילו בדקה ולא ראתה ביום זה. והרי אפילו אם היא הייתה רואה בפעם הבאה רק ביום זה, היא לא תקבע בזה ווסת, משום שלא היו שתי ראיות ראשונות ממעין סתום, וא"כ לא תצטרך לחשוש לווסת שאינו קבוע, שהרי חשש הווסתות בווסת שאינו קבוע הוא שמא תקבע ווסת ביום זה.[6] וכן כתבו כמה אחרונים.ו
אך ניתן לדחות סברא זו משתי סיבות:[7]
א. לפי הדקדוק שהובא לעיל מדברי הראב"ד, היא יכולה לקבוע ווסת על ידי ראיה שניה ממעין פתוח, אם הראיה השלישית תהיה ממעין סגור.
ב. מצאנו שיש חשש ווסת שאינו קבוע גם בימים שאינה יכולה לקבוע ווסת, שהרי בימי זיבה אינה יכולה לקבוע ווסת, ואף על פי כן היא חוששת לראיה זו, לשיטת רב פפא בדף לט ע"א, וכן פסקו הרמב"ם (איסורי ביאה ח, ט)[8] הראב"ד (שער תיקון הווסתות סי' ב). אכן אין דבריהם מוסכמים על כל הראשונים.[9]
אבל מדברי שו"ע הגר"ז משמע שאף לווסת שאינו קבוע צריכה לחשוש בכה"ג, שכן כתב (קפט ס"ק לח) ביחס לדברי השו"ע (קפט, יג) על מי שראתה פעם אחת שלא בעונת ווסתה שצריכה לחשוש ליום זה כווסת שאינו קבוע: "אם האחרון הוא ביום, ושוב הקדימה לראות בליל ר"ח ונמשכה ראייתה בתוך היום לא נעקר במה שהקדימה בלבד כדלקמן". וכן למד בדבריו בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קז): "דלעולם אין מעיין פתוח יכול לגרום לעקירת וסת גם שאינו קבוע".[10] אמנם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' עד) כתב ששם זו ראיה שממשיכה מהלילה ליום, ובזה נקטינן שגם זמן הראיה ביום נחשב כווסת (קפד, ה), וכן כתב לדחות את דבריו בגופי הלכות (בתשובה שבסוף הספר סי' ב אות ח). אך בדברי שו"ע הגר"ז לא מפורש שמיירי בראיה שממשיכה, ואם הוא היה סובר שכך הדין בכה"ג, היה צריך לפרש.
וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן עד), ולמד כן מדברי החוו"ד (קפד, ז) שכתב "ובוסת שאינו קבוע דאינו רק חששא נראה דאף הרמב"ן יודה דלא חיישינן לחששא דטועות, דהוי כעין ספק ספיקא, חדא דשמא התחלת הראיה היא עיקר ואז אין חשש כלל להראיות שבתוך ימי נדותה, ואפילו אם תמצי לומר שהראיות שבתוך ימי נדותה היא עיקר מכל מקום אימר לא יבא ראיה זו לידי קביעת וסת כלל". וכתב עליו המנחת יצחק "והעולה מדבריו דלחוש לוסת שאינו קבוע מספק, משום ספק טועות לא חיישינן, ובזה י"ל דהתינח לחוש לכתחילה, אבל היכא דהי' לה וסת שאינו קבוע בודאי, לעקור מספק מהיכי תיתי דנאמר דהוי עקורה וק"ל". וכתב ללמוד כעי"ז גם משו"ע הגר"ז (קפט ס"ק קיב).
ולענ"ד יש לפקפק על דברי המנחת יצחק, שכן החוו"ד כתב שאין צורך לחשוש לווסת שאינו קבוע משום שמא לא תבוא לידי קביעת ווסת כלל. והרי כאן אינה יכולה לבוא על ידי זה לווסת קבוע (על פי דברי הריטב"א לעיל), וא"כ מדוע להחמיר על גביו ולומר שאם היה ווסת קבוע יש לחשוש. ובספר פתחי מגדים (בירור יב אות יא) כתב לדקדק מדברי החוו"ד הפוך מדברי המנחת יצחק, שאם היה סובר כדבריו, היה צריך לומר בפשטות שכל שראתה פעם אחת ממעין סתום צריכה לחשוש אם ראתה שוב ממעין פתוח.
והנה לקמן יובא שנחלקו פוסקים אם ראיה ממעין פתוח קובעת ווסת רק אם הפסיקה בין תחילת הראיה לסופה, אך גם במקרה שלא הייתה הפסקה, מ"מ כתב בשו"ת עמק התשובה ח"א סי' קל שהווסת אינו נעקר במקרה שהמשיכה את ראייתה על ימי הווסת, והסכים עמו בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' עד יעויי"ש. ובעמק התשובה ח"ג סי' עה כתב (תשובה מבן המחבר) שאם ראתה בתחילה ממעין סתום ואח"כ המשיכה ראייתה ממעיין פתוח (והווסת לא נקבע ולא נעקר), ושוב ראתה ביום שראתה לפני כן, מצטרפות הראיות לקביעת ווסת. והוכיח כן מלשון שו"ע הגר"ז, שעל דברי השו"ע (קפט, טז) "היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ראש חודש ולא ראתה חוששת לראש חודש עד שיעברו עליה שלשה ראשי חדשים. עברו עליה שלשה ראשי חדשים ולא ראתה אינה חוששת להם" כתב הגר"ז (ס"ק סח) "בין שלא ראתה כלל בג' חדשים אלו, בין שראתה בימים אחרים בין שוין בין שאינן שוין, כל שלא ראתה ביום וסתה הקבוע ג' פעמים נעקר ואינה חוששת לו, אף אם הקדימה לראות בכל פעם קודם שהגיע יום הוסת אלא שלא המשיכה ראייתה עד עונת הוסת כדלעיל". ומבואר שאם המשיכה ראייתה על עונת הווסת, אינה עוקרת אותו.
♦
קביעת ווסת בראיה שמפסיקה באמצעה
כפי שהובא לעיל, רש"י כתב שתי הגדרות למעיין סתום שאם אשה רואה בו יכולה לקבוע ווסת:לפי האפשרות הראשונה, שכמותה נקט – מעיין סתום היינו כאשר שתי הראיות הראשונות היו תחילת הראיה, ורק השלישית היא המשכה של הראיה.
לפי אפשרות השניה – אם הפסיקה בין הראיות, נחשבת הראיה הבאה למעיין סתום.
רש"י דחה אפשרות זו, אך בתוס' הרא"ש כתב שהעיקר כאפשרות השניה שהביא רש"י: "לאותו לשון שפרש"י כשהראיות ראשונות בימי נדה היינו פתוח קשה למאי דבעי למימר בסוף בנות כותים דאפילו כהאי גוונא אמר ר' יוחנן, א"כ תקשי ליה הנך מתני', הלכך לשון שני עיקר".
התוס' (יא ע"א ד"ה ממעין, לט ע"ב סד"ה אלמא) הקשו כדברי התוס' רא"ש, אך לא הסיקו שפירושו השני עיקר, אלא שזו מחלוקת בין רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדף לט. אך לפי זה עולה שמכיוון שקיימ"ל שם כרב הונא בריה דרב יהושע, א"כ גם כאן העיקר כפירושו הראשון של רש"י.
גם לפי התוס' רא"ש יש קביעת ווסת כאשר ראתה פעמיים בר"ח ובפעם השלישית בכה ובר"ח, כדברי רב הונא בריה דרב יהושע בדף לט ע"ב, אלא שלפי שיטת התוס' רא"ש מוכרחים לבאר שהמדובר שם הוא כאשר הפסיקה בין הראיות, שאם לא כן, הרי שאינה קובעת ווסת בימי נדה אפילו לר' יוחנן.
על פי זה עולה שיש מחלוקת בין רש"י לתוס' רא"ש. לפי רש"י גם אשה שהפסיקה באמצע ראייתה לא חוששת אלא ליום הראשון של הראיה, ואילו לפי התוס' רא"ש אם הפסיקה בין הראיות צריכה לחשוש גם להתחלת הראיה השניה. זאת, אפילו לדין הגמרא שאשה אינה קובעת בימי נדה, ולא רק לדידן על פי דברי הרמב"ן.
יש לשאול על דברי התורא"ש, הרי החילוק בין מעיין פתוח לסתום, נאמר על מנת ליישב מדוע נדה אינה צריכה לבדוק, והרי היא צריכה לבדוק על מנת לקבוע ווסת. ולפי ביאור זה, לא ברור כיצד מתיישבת הקושיא בכך שכל האפשרות לקבוע ווסת זה רק ממעיין סתום, והרי עדיין היא צריכה לבדוק על מנת לדעת אם נסתם מעיינה וחוזרת לראות שוב.[11]
במשמרות כהונה יישב שמיירי כאשר ראתה ארבעה ימים רצופים (וכפי הדוגמא שנקט רש"י), ו"כיון דהוחזקה באבג"ד הוי מעין פתוח אפי' שתפסוק בחמישי". ולענ"ד יש לשאול גם על תירוץ זה, הרי היא צריכה לבדוק בימים ב, ג, ד על מנת לדעת שהיא רואה בהם, ולוודא שאכן מעיינה פתוח.
ואולי יש ליישב שבסתמא אשה אינה מפסיקה את ראייתה וחוזרת לראות, וא"כ היא אינה צריכה לבדוק שמא יקרה דבר זה. ועיין עוד לקמן מה שכתבנו ביישוב דברי הרמב"ן.
לא מצאתי במפורש בדברי הפוסקים הכרעה במחלוקת זו של רש"י והרא"ש, אך מכמה ראיות נראה שהפוסקים לא חששו לחומרא היוצאת מדברי הרא"ש שכל שהפסיקה בין הראיות חוששת לווסתה. א. כפי שיבואר לקמן, הפוסקים נקטו שאין צריכה לחשוש אלא ליום הראשון של הראיה, ובפשטות משמע שכך הוא בכל ראיה, אפילו אם הייתה הפסקה באמצעה. אכן עיין לקמן שאין דבר זה מוכרח.
ב. מכך שהראשונים ביארו את קביעת ווסת ממעין פתוח כדברי רש"י, כפי שהובא לעיל מדברי הראב"ד, הרמב"ן[12] והריטב"א, נראה שנקטו כשיטתו, ושיטת התוס' רא"ש לא הוזכרה (כמעט) בדברי הפוסקים, וא"כ נראה שנקטו שלא כדבריו.
ראיות אלו אינן מוכרחות, אך מדברי חלק מן הראשונים יש להוכיח כן להדיא:
ג. שיטת הראב"ד (תורחב לקמן) היא שבכל ראיה חוששת לכל ימי הווסת, אך מדבריו עולה שאדרבא, אם הפסיקה ראייתה באמצע זו סיבה שלא לחשוש למה שראתה אח"כ, והפוך מסברת הרא"ש, שכן כתב (בעלי הנפש שער תיקון הוסתות סימן א) לגבי "אשה שהיא למודה לראות בעונותיה ארבעה ימים או חמשה רצופים" שצריכה לחשוש לכל הימים "כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מדלפת שהיא כשופעת, שאינן אלא כראיה אחת ואפילו מדלפת כל שבעה, כדאיתא בפרקא קמא דנדה (י ע"ב), הילכך הוו כולהו יומי העונה כיום אחד ושעה אחת". ואילו לגבי אשה שהפסיקה את ראייתה באמצע כתב (שם סימן ב): "כי שבעת ימי הנדה אינם ראויים לקביעת וסת, שאם ראתה בריש ירחא והפסיקה, אחר כך ראתה בחמשא בירחא, ועשתה כן אפילו כמה פעמים, לא קבעה וסת לחמשא בירחא כי אם לריש ירחא בלחוד".[13] ומבואר מדבריו שלא כדברי הרא"ש.[14]
ד. הרמב"ן כתב (פרק ה, טו): "דין התלמוד שאין האשה קובעת וסת בימי נדתה ולא בימי הזיבה, כיצד ראתה בא' בניסן וחזרה וראתה בז' בו ועשתה כן ג' חדשים לא קבעה וסת לז' בחודש". מפורש בדבריו שגם כשהפסיקה ראייתה וחזרה לראות אינה חוששת לווסתה (מדין התלמוד, ועיין לקמן).
ה. כן יש להוכיח מדברי הרשב"א שכתב (תורת הבית הארוך בית ז שער ג דף יד ע"ב) להוכיח מהסוגיא בדף יא שלא כדברי הראב"ד: "ואיכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מדלפת שנים או שלשה ימים והוו להו כולי יומי ראיה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת לפי שאין ידוע עיקר הוסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אמצעיתו עיקר ותחילה טפלה משום דמים יתרים דאיתוספו בה מקדים הוסת לבא ואם כן תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכל זמן המשכתו. ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו".
מדברים אלו משמע שהקושיא היא רק משופעת או מדלפת, אך אם הייתה פוסקת, לא קשה, שכן בפוסקת וודאי אין לחוש לימים הבאים. ואח"כ (שם טו ע"א) כתב הרשב"א במפורש שבפוסקת אינה צריכה לחשוש להמשך הראיה, וביאר את הדבר: "אלא שקשה לי קצת מדאמרינן בפרק קמא דנדה גבי תינוקת [שלא] הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל שבעה אינה אלא כראיה אחת ופוסקת הויא לה כשתי ראיות אלמא ראיה שניה שבתוך ימי נדתה לאו בתר ראיה ראשונה שדינן לה לומר דאין דמים אלא מחמת ראיה ראשונה אלא כראיה שניה בפני עצמה חשבינן לה וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולו. וי"ל דהתם דוקא להחזיקה בדמים הוא שאמרה ונפקא מינה לטהרות ואי נמי לבעל ולענין כתמים אבל מכל מקום התחלת הראיה היא העיקר לענין קביעות הוסתות ואף לביאת האורח ובהסתלק העיקר מסתלק הטפל. וכן נראה לי עיקר".
ו. כן עולה גם מדברי המאירי, שכתב כעין הוכחת הרשב"א מהגמרא בדף יא ע"א, וביאר: "ותדע שמכאן למדו רבני צרפת שאינה חוששת לראיות שבתוך זמן הנדות בין בפוסקת בין בשופעת או מדלפת והכל הולך אחר התחלת הוסת".
עולה אם כן ששיטת הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א והמאירי היא כשיטת רש"י, שאינה צריכה לחשוש כאשר הפסיקה את ראייתה, וכן משמע מדברי ראשונים נוספים.
הרא"ש בפסקיו חלק על דברי הראב"ד הנ"ל וכתב (פרק ט סי' ג השני) שאינה צריכה לחשוש לכל ימי הווסת, ולא מבואר בדבריו האם כאשר הפסיקה כן חוששת, שכן כתב: "ואשה שנמשך זמן וסתה ב' ימים או שלשה ימים והגיע זמן וסתה ולא ראתה ביום וסתה מי אמרינן צריכה לפרוש מבעלה כל זמן וסתה אם רגילה להיות שופעת או מדלפת ב' ימים תפרוש ב' ימים ג' ימים תפרוש שלשה ימים או דלמא בתר תחלת הוסת אזלינן כי אורח בזמנו בא והדמים שהיא רואה אח"כ דמים יתירים הן דאיתוספי בה וכשעברה עונת תחלת זמן הוסת אינה צריכה לחוש יותר. ומסתברא כהאי סברא בתרייתא".
ויש להסתפק מדוע כתב הרא"ש "אם רגילה להיות שופעת או מדלפת". האם דווקא כאשר היא שופעת או מדלפת, דהיינו שאינה מפסיקה באמצע, אינה צריכה לחשוש לכל ימי הראיה, או שאפילו אם מדלפת, שבזה סבר הראב"ד שצריכה לחשוש לכל ימי הראיה, וכ"ש כאשר פוסקת, שבזה גם הראב"ד מודה. ומכיוון שהוא לא הביא את דברי הראב"ד שבפוסקת אינה צריכה לחוש, ומאידך בדבריו בתוספותיו עולה שהיא כן צריכה לחוש בכה"ג, נראה יותר שכתב בדווקא "שופעת או מדלפת", וצ"ב.
יש להעיר[15] שהרא"ש (נדה פ"ט סי' ב השני, וכן פסק גם השו"ע קפד, ה) נקט כדברי הראב"ד שכאשר רואה ראיה ארוכה מהלילה ליום אסורה ב"עונת הלילה ושעת הוסת בלבד". וביאר הב"ח (קפד, ז) שאין הדברים סותרים: "ונראה דדוקא ברואה ראייה מרובה מסוף הנץ עד תוך תחלת היום כיון דהכל ראייה אחת היא מסתברא כהראב"ד דצריך לפרוש כל עונת הלילה ושעת משך הוסת ביום דכל משך זה בשם וסת נקרא כיון שאין שם אלא ראייה אחת אבל בשופעת ב' וג' ימים דאינה ראייה אחת והדמים שרואה בעונה ראשונה הוא תחלת הוסת וכל מה שרואה אח"כ דמים יתירים הן דאיתוספו בה אין זה נקרא בשם משך הוסת".
מתבאר שראיה רצופה היא סיבה להגדיר את כל זמן הראיה כווסת, יותר מאשר ראיה בהפסקות, וזה לכאורה נגד סברת התורא"ש. אכן ניתן לחלק שראיה רצופה ממש, שעליה דיבר הרא"ש כאן, שונה משופעת או מדלפת. או שהרא"ש יבאר את הדברים כפי שכתב הדרישה (קפד, ה) "דדוקא ברישא דהמשך הוא דבר מועט סברא לומר דגם הוא מצטרף לתחלת ראייתה ואסורה כל ימי משך הוסת אבל כשהוא ב' או ג' ימים לא אמרינן דהכל הוא מצטרף לתחלת ראייתה וממילא אינה אסורה אלא העונה שבה מתחיל הוסת".
השו"ע (קפד, ו) פסק כדברי רוב הראשונים שאינה צריכה לחשוש לכל ימי הראיה: "אם וסת נמשך ב' או ג' ימים, ששופעת או מזלפת, אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת, וכיון שעברה עונה ולא ראתה, מותרת". השו"ע כתב את דינו לגבי שופעת או מדלפת ולא כתב מה הדין כאשר היא מפסיקה. ולעיל רצינו לדקדק שדבר זה נתון במחלוקת בין הרא"ש לראב"ד, למרות ששניהם כתבו לשון זו. ונראה שכוונת השו"ע היא שאפילו בשופעת ומדלפת, אך כך הדין גם בפוסקת, שכן בב"י ציין לדברי הרא"ש ולדברי הראב"ד, והביא את דברי הרשב"א שהובאו לעיל שאפילו אם מפסיקה אין זה נחשב לשתי ראיות. וא"כ נראה שהוא סבר כדברי הרשב"א המפורשים שהביא בבית יוסף, ולא כאפשרות לדקדק בדברי הרא"ש להיפך, כאשר כל הדקדוק מבוסס על דבריו בתוספותיו, שאותם לא ראה הבית יוסף ולא הביא אותם. וכך כתב בסדרי טהרה (ס"ק ט ד"ה ובאמת המחבר, ושם ד"ה ובעל כרחך) על לשון זו: "ואם אינה שופעת או מזלפת, אלא שפסקה בין הראיות, פשיטא דאין צריך לחוש אלא לעונת תחלת הוסת, כיון דקיימא לן אין אשה קובעת וסת בימי נדתה, ואפילו לחוש לו פעם אחת אין צריך, וכמו שאבאר לקמן".
על פי זה יש לעיין עד מתי נחשבת הראיה כהמשך הראיה הקודמת ואין צורך לחשוש לה? וכגון אשה שראתה בתוך שבעה נקיים, על ידי בדיקת עד או ראיה גמורה, האם היא צריכה לחשוש לכך כווסת?
והנה מעיקר הדין, נראה שלפחות כל שבעת ימי הנדה כל ראיה שתראה מוגדרת כהמשך של הראיה הקודמת ואין בה קביעת ווסת, אך אם ראתה אח"כ בימי הזיבה, אף על פי שאינה קובעת ווסת, מ"מ לפי חלק מן הראשונים היא צריכה לחשוש לראיה זו כווסת שאינו קבוע. ולקמן יתבאר עוד עניין זה.
♦
האם קביעת ווסת ממעין פתוח היא כאשר האישה ממשיכה את הראיה השלישית על יום הווסת, או כשהיא מפסיקה ורואה שוב
התברר שלפי שיטת רש"י וראשונים נוספים, אם הראייה ממשיכה על יום שראתה בו פעמיים ממעין סתום, קובעת בכך ווסת. ויש לעיין האם קביעת ווסת זו היא כאשר האישה המשיכה את ראייתה ברצף (כגון שראתה מכה בחודש עד ליום ב בחודש הבא), או דווקא כאשר היא הפסיקה את ראייתה וחזרה לראות לאחר כמה ימים ביום הווסת (כגון שראתה בכ"ה והפסיקה וחזרה לראות בר"ח)?לענ"ד נראה שדבר זה תלוי גם הוא במחלוקת רש"י והתוס' רא"ש הנ"ל. לפי התוס' רא"ש אין אפשרות לקבוע ווסת אפילו אם שתי הראיות הראשונות היו בר"ח, והשלישית בכ"ה ובר"ח, אלא אם כן היא הפסיקה באמצע הראיה והתחילה מחדש בר"ח.
בדעת רש"י לא מבואר האם היא קובעת ווסת אפילו כאשר היא לא הפסיקה את הראיה, או רק כאשר היא הפסיקה את הראיה? ניתן לפרש שמחלוקתו של רש"י עם הרא"ש היא רק לגבי האם במקרה רגיל, שאשה הפסיקה את ראייתה באמצע, היא צריכה לחשוש לתחילת הראיה השניה, שרש"י סובר שדבר זה נחשב למעיין פתוח ואינה קובעת ווסת, ואילו הרא"ש סובר שדבר זה נחשב למעיין סתום וקובעת בו ווסת אליבא דר' יוחנן. אך גם רש"י מודה שקביעת ווסת כאשר שתי הראיות הראשונות היו ממעין סתום, אינה אלא כאשר הייתה הפסקה בראיה השלישית ולאחר ההפסקה חזרה לראות ביום הווסת. אך יותר פשוט להבין בדברי רש"י, שאפילו אם היא רואה בהמשך אחד עד ליום שראתה בו בשתי הפעמים הקודמות נחשב הדבר כווסת. שכן לדברי רש"י "מעיין פתוח" זה בכל פעם שכבר ראתה בימים אלו (דהיינו כל שבעת ימי הנדה), בין אם היא המשיכה ברצף ובין אם היא הפסיקה באמצע. ועל זה אמר ר' יוחנן שאם ראיה זו היא לאחר שתי ראיות ממעין סתום, קובעת ווסת משום "דתחילת הווסת הוחזק ממעין סתום, וגם ראיה אחרונה חשבינן לה ממעין סתום". וא"כ הדבר שמגדיר שראיה זו היא קביעת ווסת היא שתי הראיות הקודמות שהופכות את הראיה הזו ל"מעין סתום". והרי לפי שיטה זו אין משמעות להפסקה על מנת להגדיר מעיין סתום.[16]
מכיוון שלעיל הוכחנו שדעת ראשונים רבים כשיטת רש"י, א"כ היה נראה שגם לגבי דבר זה יסברו הראשונים כדברי רש"י.
לענ"ד כן משמע קצת גם מלשון הגמרא (נדה לט ע"ב) "דאמרינן דמי יתירי הוא דאתוספו בה" שזו ראיה אחת שהתרחבה ולא שאלו שתי ראיות.
כן נראה גם מדברי הפלתי (קפד ס"ק ה) שכתב: "אבל באשה שוסתה קבוע תמיד ביום ל', ומקדמת ג' ימים קודם לפרקים, ובכל [ה]ג' ימים רואה, אם כן ליכא למימר תחילת ראייה עיקר דהא [ימים] אלו אין קבוע, ויום למ"ד הוא קבוע, וחזקה דאורח בזמנו בא, ולאין ספק דסוף ראייה שהוא ביום ל' עיקר, והנך דמים דמקדמי הוא, לרוב רבוי דמים שיש לה מקדמי ואזלה". (ומה שכתב אח"כ שמדובר שאינה רואה בכל הימים, כוונתו לבאר את דברי הרמ"א, ולא שהוא חוזר בו מהבנתו בגמרא כך, כמבואר למעיין שם). וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (בהוספות שבסוף הספר לסימן קפט סעיף יג אות יד) "ופשטות הפוסקים משמע דאפילו בראיה הנמשכת". כן משמע גם מדברי החוות דעת (קפד, ביאורים ס"ק ד).
כמה מן האחרונים בדורותינו כתבו שווסת ממעיין פתוח לא שייך אלא אם כן הפסיקה את ראייתה וראתה שוב ולא בהמשיכה את ראייתה,[17] וכתבו לכך כמה ראיות. ולענ"ד יש מקום לפקפק על ראיות אלו:
א. יש שהוכיחו[18] כן מכך שהשו"ע לא הזכיר את קביעת ווסת ממעין פתוח, וכתב הש"ך (נקודות הכסף על ס"ק עא) שלא הוצרך להזכיר זאת משום שהיום קובעים ווסת גם בימי נדה. ואם גם ראיה שממשיכה את הראיה הקודמת קובעת ווסת, היו צריכים להזכיר דין זה. ורק אם אינה קובעת אלא כאשר הפסיקה ראייתה, לא היו צריכים הפוסקים להזכיר זאת, כי גם בלי שיכתבו את זה, כל עוד שלא הוזכר שהיא לא קובעת ווסת בימי נדה, נדע אנחנו שהיא קובעת ווסת בכה"ג.
יש להעיר שהש"ך כתב את עיקר הדברים ביחס לעיקר העניין של ימי נדה וימי זיבה, ולא לדין מעיין פתוח.[19]
לענ"ד נראה שאף על פי ששתיקת השו"ע בדבר זה מעלה שאלה, א"א להוכיח משתיקתו שלא כתב בכלל דין זה, יותר מאשר מדברי הראשונים המפורשים שכתבו דין זה, ולא כתבו שהדין הוא רק כאשר מפסיקה בין ראיותיה. ואת שתיקת השו"ע מדין זה ניתן לפרש בכך שהוא סבר שכלל אין דין של קביעת ווסת בצורה כזו, וכדברי הרמב"ם, וכפי שיתבאר לקמן.
ויש להוסיף שאם אכן השו"ע היה סובר שבכל ראיה כאשר הפסיקה באמצעה וחזרה לראות צריכה לחוש לראיה השניה, א"כ אכן לא היה צריך לכתוב דין זה של קביעה ממעיין סתום, שכן מאחר שהוא לא כתב שאינה קובעת ווסת בימי נדה, א"כ כל הפסקה מחייבת לחשוש מחדש. אך לפי מה שהתבאר לעיל, במקרה רגיל שהיא הפסיקה את ראייתה וחזרה וראתה, משמע מדברי השו"ע שהיא אינה צריכה לחשוש לפעם השניה שראתה. וא"כ גם אם סובר השו"ע שכל קביעת ווסת ממעיין פתוח הוא דווקא במקרה שהיא מפסיקה את ראייתה באמצע, היה צריך השו"ע לכתוב זאת. וא"כ מכך שהוא שתק אין להוכיח דווקא לצד זה ולא לצד השני. וא"כ נראה שאין הוכחה מדברי השו"ע.
ב. בשו"ת עמק התשובה כתב להוכיח כן מלשון הרשב"א (תורת הבית הארוך בית ז שער ג, יא ע"א): "והיכי דמי מעיין סתום כגון שראתה שתי פעמים בריש ירחא בלחוד ובשלישית ראתה בעשרים וחמשה וריש ירחא דאע"ג דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה קבעה לה וסת לריש ירחא הואיל והשתים הראשונות הוחזקו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה דמים יתירו הוא דאיתוספו בה כלומר מרוב קבוץ הדמים שנאספו בה מהרו דמיה לבוא ושפעו ביום חמשה ועשרים אבל מה שחזרה וראתה בראש חדש היא עיקר הראיה".
לענ"ד אין דקדוק זה מוכיח שהייתה הפסקה, שכן ניתן להסביר ש"חזרה" קאי על הראיות הקודמות שהיו בראש חודש, ושוב גם כעת ראתה בר"ח, ואדרבא בתחילת דבריו כתב "ראתה בעשרים וחמשה וריש ירחא" ולא כתב שמפסיקה ביניהם.
לעיל הובאו דברי שו"ע הגר"ז (קפט, קו"א ס"ק ה) ומדבריו נראה כדברי אחרונים אלו, שכן כתב לגבי מי שיש לה ווסת קבוע ליום ל וראתה ביום כז, שיש מחלוקת אם היא צריכה לחשוש ליום כז: "והאידנא דאין חלוק בין מעיין פתוח לסתום, אף לכ"ז אינה חוששת, אלא כשלא המשיכה ראייתה עד וסתה הקבוע, או שהמשיכה בלי הפסק בינתיים, דאז יש לומר דדמים יתרים הוא דאתוספו בה ולא לקביעת וסת באו, ולא חזרה לוסתה הקבוע. אבל אם הפסיקה בינתים לדידן דקובעת וסת בימי נדתה הרי חזרה לוסתה הקבוע לה ושוב אינה חוששת לשאינה קבוע, כמ"ש לעיל בשם הב"ח ודרכי משה וט"ז, וכן הוא בלחם חמודות הובא בש"ך. ועיין מ"ש בסי' קפ"ד ס"[ו] (בפנים)".
מדבריו אלו עולה שאם המשיכה ראייתה בלי הפסק מחשיבים רק את יום התחלת הראיה ולא את יום ווסתה, אך בדבריו נאמר ש"האידנא אין חילוק בין מעיין פתוח לסתום", ויש להבין האם כוונתו רק כמו שכתב בהמשך דבריו שכיון קובעת ווסת גם בימי נדה, או כוונתו לומר שכיום אין קביעת ווסת ממעיין פתוח (ולא ביאר מדוע), אך כאשר היה דין קביעת ווסת ממעיין פתוח היה הדין שונה, וצ"ע.
גם מכך שכתב שכיום אין חילוק בין מעיין פתוח למעיין סתום, מוכח שהוא סבר שאם המשיכה ראייתה ברצף אינה קובעת בכך ווסת, שהרי לפי הגר"ז (קפד, כא) לדידן אשה שהפסיקה ראייתה חוששת ליום זה כווסת, כפי שיבואר לקמן, אך אם היא המשיכה ברצף אינה חוששת ליום זה כווסת. ולפי מה שכתבנו לעיל בדעת רש"י, במקרה שראתה פעמיים ממעין סתום בראיה שלישית, תקבע אפילו אם ראתה ברצף.[20] ולפי זה לא רק הגר"ז סבר כך אלא כן סברו אחרונים נוספים[21], שכתבו שדין זה של ראיה ממעין פתוח לא קיים היום.
וכן כתב בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"א סי' קלב ד"ה אבל): "פוק חזי מה עמא דבר אין אישה שתשים על לב להראיות שבאמצע כדי שתקבע מהן וסת ואינן חוששין רק להראיה הראשונה הן בקבוע הן שלא בקבוע", ושכן עולה מדברי פוסקים[22], שאף שדיברו על מקרים שהראיה השלישית המשיכה ליום שראתה בו פעמיים ממעיין סתום, לא הגדירו זאת כווסת.
כן משמע גם מדברי המאירי (נדה יא ע"א), שכתב: "ראתה בחמשה ועשרים באייר וחזרה וראתה באחד בסיון אף על פי שראיית אחד בסיון בימי נדות של ראיית חמשה ועשרים באייר קבעה לה וסת לכל ראש חדש הואיל והשתים הראשונות באו ממעין סתום".
לקמן תבואר שיטת הראב"ד והרמב"ן לגבי קביעת ווסת בכל ימי הראיה, ויתבאר שגם לשיטתם קביעת ווסת ממעין פתוח היא דווקא כאשר הפסיקה את ראייתה באמצעה, אך לשיטתם, כאשר היא רואה ברציפות יש יותר סיבה לחשוש לכל ימי הווסת. וראה מה שהתבאר לעיל ולקמן שיש סברא לומר שדווקא כאשר היא רואה ברציפות יש יותר לחשוש לכל יום מימי הווסת.
נראה שמכיוון שמפורש בדברי הראב"ד הרמב"ן והמאירי שקביעת ווסת היא כאשר האישה הפסיקה את ראייתה, וכך ניתן להבין את דברי הרשב"א, ואף דברי רש"י אינם מפורשים להדיא שלא כך, וכן מנהג העולם, וכמה אחרונים נקטו כך, ובהצטרף דעת הרמב"ם שתבואר לקמן שכלל אין קביעות ווסת אפילו בפוסקת, א"כ כל שלא הפסיקה ראייתה אין זה נחשב לקביעת ווסת.
בשאלה מתי נחשב הדבר לפוסקת, נראה כהגדרת מהר"ם בריסק (ח"א ריש סי' קלב)[23] שאף שאינה רואה ברציפות, אך כל עוד שאם תבדוק את עצמה תמצא טמאה, וכפי הרגילות אצל הנשים[24], הרי זה נחשב לרואה ברצף.כד
ביאור שיטת הראב"ד והרמב"ן ביחס לחשש ווסת בכל ימי הראיה
נחלקו ראשונים באשה שראתה כמה ימים האם היא חוששת לכל ימי הווסת, או רק ליום הראשון מהם. לדעת הראב"ד והרמב"ן היא חוששת לכל ימי הראיה, ואילו לדעת הרשב"א והרא"ש, וכן פסקו הטור והשו"ע, אינה חוששת אלא ליום הראשון. בעלי שיטה זו הוכיחו את דבריהם מסוגיית מעיין פתוח ומעיין סתום, ונבאר את הדברים.[25]הראב"ד (שער תיקון הווסתות סי' א) כתב שצריכה לחשוש לכל ימי הווסת, וביאר את טעם הדבר: "כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מדלפת שהיא כשופעת, שאינן אלא כראיה אחת ואפילו מדלפת כל שבעה, כדאיתא בפרקא קמא דנדה (י ב), הילכך הוו כולהו יומי העונה כיום אחד ושעה אחת. ואשכחן דאפילו ר' יוסי (נדה סג ב) דמיקל בחשש הוסתות שהוא מתירה לפני וסתה ולאחר וסתה, אפילו הכי בשעת הוסת מיהת מודה דחיישינן".
כן פסק גם הרמב"ן (הלכות נדה ה, כב): "היתה רואה חמשה וששה ימים רצופים, כל יום ויום כוסת בפני עצמו וחוששת לכולן אפילו נעקר יום א' הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולן. אחד וסת קבוע ואחד וסת שאינו קבוע שוין בדבר. ראתה ביום ט"ו בחדש זה ומשכה ראייתה ד' ימים, וחזרה והתחילה בט"ז בחדש הבא וראתה ב' וג' ימים, ובי"ז שלאחריו ראתה, כבר שילשה לראות בי"ז לחדש ואין תולין אותו בוסת הדילוג בלבד עד שתדלג ודאי ולא תהא בהן צד שוה, לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע ולשאר הימים כוסת הדילוג".
לעומתם סברו הרז"ה (השגות לבעלי הנפש שם אות יא), הרשב"א (תורת הבית בית ז שער ג, יד ע"ב) והרא"ש (נדה פ"ט סי' ג השני) שאין לחשוש אלא ליום הראשון של הווסת, וכן פסקו השו"ע (קפד, ו) והרמ"א (קפט, יג) שאינה צריכה לחשוש אלא ליום הראשון של הראיה.
הרשב"א הקשה על שיטת הראב"ד והרמב"ן, מהגמרא בדף יא: "תנן בפרק קמא דנדה אף על פי שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר. ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדה לא בעיא בדיקה הא ניחא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה תבדוק דדילמא קבעה לה. ואיכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מדלפת שנים או שלשה ימים והוו להו כולי יומי ראיה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת לפי שאין ידוע עיקר הוסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אמצעיתו עיקר ותחילה טפלה משום דמים יתרים דאיתוספו בה מקדים הוסת לבא ואם כן תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכל זמן המשכתו. ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו שהוא הוא".
כקושיא זו הקשה גם הרא"ש.
נראה שהראב"ד והרמב"ן יישבו את קושיית הרשב"א לאור החילוק בין ראתה ברצף לראתה בהפסקות, וכפי שהתבאר לעיל:
לעיל הובאו דברי הראב"ד שכל מה שחשש לכל ימי הראיה, היינו דווקא כאשר ראתה ברצף, וכן עולה גם מדברי הרמב"ן שכתב: "היתה רואה חמשה וששה ימים רצופים". לעומת זאת, את דברי הגמרא שאשה אינה קובעת ווסת בימי נדתה ביארו הראב"ד והרמב"ן שהוא רק כאשר האשה הפסיקה באמצע ראייתה.[26] כן מפורש בדברי הראב"ד (בעלי הנפש שער תיקון הוסתות סימן ב): "שבעת ימי הנדה אינם ראויים לקביעת וסת, שאם ראתה בריש ירחא והפסיקה, אחר כך ראתה בחמשא בירחא, ועשתה כן אפילו כמה פעמים, לא קבעה וסת לחמשא בירחא כי אם לריש ירחא בלחוד".
וכן עולה גם מלשון הרמב"ן (ה, טו-טז): "דין התלמוד שאין האשה קובעת וסת בימי נדתה ולא בימי הזיבה, כיצד ראתה בא' בניסן וחזרה וראתה בז' בו ועשתה כן ג' חדשים לא קבעה וסת לז' בחודש, אפילו ראתה בא' בחודש ובי"ח בו שהוא סוף ימי זיבתה וחזרה וראתה בא' בחודש ובי"ח בו כמה פעמים לא קבעה וסת אלא לראש החודש, שכל ז' ימי נדה אחר הראיה הראשונה הם הולכין ואחד עשר שלאחריה דמים מסולקין ממנה ואין ראוין לקבוע וסת, אפילו ראתה בא' בניסן ובז' בו וראתה בז' באייר וכן בסיון לא קבעה וסת. ראתה שני ראשי חדשים ובשלישי ראתה בכ"ה בחדש ובראש החודש קבעה לה וסת לראש החודש שרגלים לדבר, שהרי הראשונים ממעין סתום ראתה אותם ועכשיו ג"כ ראתה בזמנה בר"ח ודמים יתירים שניתוספו בה גרמו לה להקדים, וחוששת ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת".
על פי זה נראה שיסברו הראב"ד והרמב"ן שבסתמא האשה צריכה לפרוש כנגד כל שבעת ימי הנדה, משום שהיא מוחזקת בדמים (עיין נדה סח ע"ב "כולהו בחזקת טומאה קיימי"), אלא שאם היא תפסוק, היא תפטר מהחשש להמשך הימים, אך חכמים לא חייבוה בדיקה על מנת להיפטר מחשש הווסת הבא.[27]
יש להוסיף שבלאו הכי האשה צריכה לבדוק על מנת לדעת שהיא הפסיקה את ראייתה ואינה זבה, כמבואר במשנה בדף סח, וא"כ בהכרח שהמשנה כאן לא דיברה על בדיקה על מנת לדעת שהיא הפסיקה את ראייתה, וא"כ ניתן ליישב שמשום כך לא הזכירה המשנה גם את הבדיקה על מנת לפרוש בחודש הבא, לאור מה שהתבאר שכל החשש הוא רק אם היא הפסיקה את הראיה.
על פי הבנה זו עולה שהראב"ד והרמב"ן הם שיטה אמצעית בין דברי רש"י לדברי התורא"ש, והם נוקטים במידת מה בקולות של שניהם – מחד הפסקה של הראיה באמצעה אינה סיבה להגדרת התחלת הראיה השניה כווסת, ומאידך לגבי קביעת ווסת ממעין פתוח, החשש הוא דווקא במקרה שהיא הפסיקה את ראייתה וחזרה וראתה ביום הווסת הקודם. אך אין זה משום שהיא לא חוששת לווסת כאשר היא ראתה ברציפות, אלא אדרבא, שבמקרה כזה היא חוששת לווסת אפילו כאשר לא קדמו לראייה זו שתי ראיות ממעין סתום.
עיין עוד לקמן יישוב נוסף לקושיא זו לפי שיטת הרמב"ן.
♦
לדידן אשה קובעת ווסת גם בימי נדה וימי זיבה, וההשלכות במי שראתה בשבעה נקיים
כתב הרמב"ן (הלכות נדה ה, טז) שבזמן הזה אשה קובעת וסת בזמן הזה גם בימי נדה.דעת הש"ך (קפט ס"ק עא ונקודות הכסף שם) היא שאף בזמן הזה שאשה קובעת וסת בימי נדה אין זה אלא לחומרא ולא לקולא, אך אחרונים רבים חלקו עליו וסברו שבזמן הזה אשה קובעת ווסת גם לקולא בימי נדה וזבה.[28]
על פי זה עולה לכאורה שאם היא הפסיקה את ראייתה וחזרה לראות אפילו בתוך ימי הנדה צריכה לחשוש ליום זה, וכפי הדוגמא שכתב הרמב"ן שם: "שראתה א' בחודש וז' בו וחזרה וראתה בז' בחודש ב' פעמים, אתה אומר לא קבעה וסת? ושמא ראיה הראשונה שבר"ח מימי י"א היתה ושל ז' בחדש בתחלת נדה וראויה לוסת".
ואכן כך כתבו חלק מן האחרונים שלדידן שאשה קובעת ווסת בימי נדתה, אם היא פוסקת היא צריכה לחשוש גם ליום שראתה את הראיה השניה.[29]
אכן פשטות דברי השו"ע והמנהג אינה כך, אלא שלא צריכה לחשוש גם כאשר פסקה.[30]
לגבי ראיה בתוך שבעה נקיים כתב בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב ב סי' ז הגהה א מבן המחבר): "והדבר הקשה עלי הוא בהני נשי שרגילות להתקלקל בימי ספירתן ומוציאין דם בעד הבדיקות דרך משל ביום יוד מתחלת ראייתה ואחר כך מתחלת לספור ז' נקיים מחדש וטובלת אם אסורה לשמש ביום ג' אחר טבילתה דהוי עשרה ימים מעת שמצאה דם על עד הבדיקה וסת שאינו קבוע צריכות לחוש לו בפעם אחת ואני לא שמעתי מאן דחש לה, וצ"ע דבזה לא שייך כל התירוצים שתירץ בזה החוות דעת (סי' קפד סק"ז) לענין ראתה כמה ימים בתוך ימי נדתה ע"ש שכתב דהוא מטעם ספק ספיקא שמא זה הוא בתוך ימי נדתה ושמא אחר כך לא תראה, דזה תינח לענין ימי נדתה".
מדבריו מתבאר שהמנהג הוא שאפילו מי שרואה בתוך שבעה נקיים, אין זה נחשב לווסת חדש. וכן כתב בלבושי עוז (קצ, נד): "וזאת למודעי דקבלה הייתה בידי מורי ההוראה שבירושלים שכל ראיה שהיא בתוך שבעה נקיים אפילו ראיה ממש, לא חששו לה משום וסת".[31]
וכנראה שהגדירו אותם מורי הוראה שזה חלק מאותה ראיה, וצ"ב.
אולי יש לבאר את דין השו"ע והמנהג, שאף על פי שבזמן הזה היא אשה קובעת ווסת גם בימי נדה, מ"מ בסתמא לא חששו שמא התחילה ראייתה בימי זיבה והמשיכה לימי הנדה. והטעם שהיא לא חוששת לכל ימי הווסת הוא משום שכל מה שנראה בעיני האשה כהמשך של ראייתה הקודמת, אינו נחשב לווסת חדש, ומה שמוגדר כראייה חדשה מוגדר כווסת.
אבל בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קסו אות ב עולה שאפילו ראיה מועטת בתחילת שבעה נקיים קובעת ווסת.
אם היא רואה רק בבדיקות ולא ראיה גמורה, יש מקום לומר שאינה צריכה לחשוש לזה כווסת, משום דברי האחרונים (עיין לבוש קצ, נד; שו"ת הרי בשמים קמא ח"א סימן צח; מנחת יצחק ח"ד סוף סי' קיח), שכתבו שראיה בבדיקה אינה קובעת אלא כאשר ראתה שלוש פעמים, ולא בפעם אחת. אמנם מדברי הרמב"ן שהם מקור הדין לא משמע כך, וכן בשו"ת בית שלמה הנ"ל, וע"ע שו"ת שבט הלוי חלק ב סי' פו וסי' פט.
♦
ביאורים נוספים בשיטת הרמב"ן
יתכן שכל מה שכתב הרמב"ן שחוששת לכל ימי הווסת, היינו דווקא לאחר שכיום אשה קובעת ווסת גם בימי נדה. ומשום כך לא יקשו עליו קושיות הראשונים, שכן אכן מדין הגמרא לא הייתה האשה צריכה לחשוש לכל ימי הווסת, ומשום כך לא קשה על שיטת ריש לקיש, ורק לאחר שביטלו את חישוב ימי הנדה, הרי שהיא צריכה לחשוש לכל יום מימי הראיה.כהבנה זו כתב לבאר את דברי הרמב"ן בסדרי טהרה (קפד, ט ד"ה אך גם): "ודאי דהרמב"ן לא כתב כן אלא לדידן בזמן הזה, דכטועה משוינן להו, ומשום הכי קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה, משום הכי כתב דחוששת לדידן אף לוסת השוה בנדון זה".
בדברי הראב"ד שם הובא יש מי שסבר שהטעם לכך שכל ימי הראיה נחשבים לווסת: "כיון שאין אנו בקיאין עכשיו במראה דמים ולא בתקון הוסתות, דכלהו נשי האידנא טועות משוינן להו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, וקי"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה כדבעינן למימר קמן, הילכך איכא הכא שתי חששות, שמא היום הראשון של הוסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא והוא היה תחלת הוסת ועיקרו, אי נמי הראשון או השני היו מתוך אחד עשר והשלישי והרביעי תחלת נדה וראוין לקביעת וסת, וכיון דאיכא הנך חששות כלהו ימי הוסת הם עיקר, וצריכה לחוש להם שלש פעמים כראשון של וסת".
והראב"ד דחה חשש זה וכתב: "כי מה שחשש המחמיר הזה לדם טמא ולדם טהור וחשש לטעות בין ימי נדה לימי זיבה, אף על פי שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה, הני מילי היכא שרואה דם, לטמא כל הדמים שהיא רואה ולהצריכה שבעה נקיים כאלו היא רואה בתוך ימי זיבה, ודאי משום דספיקא דאורייתא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא. אבל היכא דאינה רואה, חשש וסתות היא דאמרינן דרבנן היא ואפילו בוסת קבוע וכ"ש בשאינו קבוע, הילכך ספיקא דרבנן לקולא. ועוד דרוב דמים שבאשה טמאין... וכל שכן הכא לגבי וסתות דחששא דרבנן הוא דמבעי לן למיסמך ארובא. וכן בחשש הטועות נמי רוב נשים לאו טועות נינהו, וחששא דרבנן במקום דאיכא רובא להתירא ליכא למיחש ביה כלל".
ולאחר מכן כתב הראב"ד את סברתו שהובאה לעיל, מדוע כן לחשוש לכל ימי הווסת, ונראה קצת מדברי הראב"ד שאין דינו תלוי בכך שאין קביעת ווסת בימי נדה.
ובאמת שבדברי הראב"ד לא מצאתי שכתב שכיום כן קובעים בימי נידה ובימי זיבה, אלא האריך (בסי' ב) בדיני התלמוד בזה, ונראה שהוא סובר שגם כיום אין אשה קובעת ווסת בימי נדה.[32]
וא"כ נראה שבדעת הראב"ד אין ליישב אך, אך בדעת הרמב"ן ניתן לומר כן. וכן כתב בסדרי טהרה (קפד ס"ק ט ד"ה אך הא, וד"ה ומה שכתב הב"ח, וד"ה ותו קשה לי) שהרמב"ן והראב"ד חלוקים, ולרמב"ן החשש בכל ימי הווסת הוא משום שאשה קובעת ווסת בימי נדה, ואילו לראב"ד החשש הוא אחר. וכתב שאולי גם הרשב"א בתורת הבית הקצר שהביא דעה זו התכוון לדברי הרמב"ן, ואילו כל קושיותיו הן על דברי הראב"ד.
בפרדס רימונים (קפד, שפתי חכם טז) הקשה על הבנת הסד"ט והוכיח שהרמב"ן סבר שגם מדין הגמרא חוששים לכל ימי הווסת. וזאת, מכך שהרמב"ן בפ"ה הכ"ב כתב דין זה בביאור דין הגמרא (עיי"ש עוד, שדקדק כן גם מרשב"א וטור בהביאם את דברי הרמב"ן). וביאר בדעת הרמב"ן שבזמן שלא קבעו ווסת בימי נדה, החשש לימים הנוספים של הווסת היה כדין ווסת שאינו קבוע, שנעקר בפעם אחת משום שאין אפשרות לקבוע ווסת בימי נדה. ונראה שכתב כן על מנת ליישב את קושיות הראשונים על שיטתם.
♦
האם חוששים גם ליום תחילת הראיה השלישית?
בדברי הרמב"ן והטור שהובאו לעיל, נאמר שיש לחשוש לא רק ליום הווסת, אלא גם ליום תחילת הראיה. בבעלי הנפש (שער תיקון הוסתות סימן ב) כתב:אבל יש ענין אחר שהאשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כגון שראתה שני פעמים בריש ירחא בלחוד, ובשלישי ראתה עשרים וחמשה וריש ירחא. אף על גב דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה, קבעה לה וסת לריש ירחא הואיל ותרי קמאי הוחזקו לה ממעין סתום, וראיית עשרים וחמשה אמרינן עלה בגמרא (נדה לט ב) דמים יתירי הוא דאיתוספי בה.
ואתמרו עלה תרין פרושי. איכא מאן דמפרש דראית ריש ירחא הוא עיקר הוסת והקדמת עשרין וחמשא תוספת הוסת הוי, ומדקרי ליה תוספת הוסת לא חיישא לההיא ראיה כלל. וזהו לפי הדעת הראשון מן השלשה פנים שהזכרנו למעלה בחשש הוסתות. ולזה הדעת כל שכן ראיות שבתוך ימי הנדה שאין חוששין להן כלל. ויש מפרש דהא דאמרינן בראיות עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה, לאו למימרא דהויא היא טפילא לראיות ריש ירחא, אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילה לראיית עשרין וחמשה, ואף על גב דקיימא לה בתוך ימי נדתה. ולעולם ראיית עשרים וחמשא מיהת מיחש חיישא לה דלמא וסת אחרינא הוא דבעיא למקבע. ומסתברא כי האי לישנא בתרא.
אבל ראיות שבתוך ימי הנדה כשורת הדין טפילות נינהו לתחילת הוסת ואפילו הפסיקה ביניהן. מיהו הא אכרענא לעיל דכיון דאיכא שופעת ומדלפת שהן כראיה אחת ושעה אחת לענין דייה שעתה כדאיתא פ"ק דנדה (י ב). ואשה כיון שהוחזקה לראות ארבעה ימים רצופים או חמשה, אינה בודקת את עצמה עד סוף הוסת ואינה יודעת אם הפסיקה ביניהם אם לאו, ואימר לא הפסיקה, אי נמי כיון דאיכא למיחש להקדמת הוסת או לאיחורו כדכתיבנא לעיל, הלכך חוששת לכולן. ועיקר הוסת נמי הוי כולהו כדכתיבנא לעיל.
והשתא דאמרינן דראית עשרין וחמשה מיחש חיישא לה בחדא זמנא, אי חזייא הכי תלתא זמני קבעה לה נמי וסת לעשרין וחמשא ולריש ירחא.
והא דאמרינן דאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, לא מבעיא היכא דכולהו תלתא זימני חזיא להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה, אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא, ובתריתא חזאי בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא, דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשה בירחא בדוכתיה אתגלאי מילתא דחמשה בירחא הוא עיקר וסתה ורישי ירחי קמאי תוספת דמים הוו, אפ"ה לא קבעה. אשתכח דכי האי גוונא לא קביעא לה וסת כלל, דריש ירחא הא עקרא ליה, וחמשא בירחא אכתי לית לה אלא חדא זמנא. וכי משלמא עליה תרי זימני אקבע לה לחמשא בירחא.
היה נראה שאפשר לומר שדברי הראב"ד והרמב"ן נאמרו לפי שיטתם, שבכל ראיה שהיא, כל יום מימי הראיה, נחשבת כווסת, וצריך לפרוש מכל הימים, ומשום הכי הם סברו שגם בראיה כזו צריכים לחשוש גם ליום הראשון. ולפי זה, לדידן אין צורך לחשוש לקביעת היום הראשון, אלא רק ליום הווסת.
קצת ראיה לדבר זה יש להביא מכך שהרשב"א, אף על פי שכתב את דין קביעת ווסת ממעין פתוח, לא כתב שצריכה לחוש גם ליום הראשון של הראיה.
אך לא ראיתי בדברי הפוסקים מי שתלה שאלות אלו זה בזה, ומכך שסתמו בזה, משמע שאין הדברים תלויים זה בזה. וכן יש להוכיח מכך שהרז"ה, אף על פי שחלק על דברי הראב"ד לגבי כל ימי הווסת, לא חלק עליו בדבר זה. וכן מכך שהשו"ע (קפט, לב) כתב את דין ווסת בתוך ווסת, שנובע מדין זה, אף על פי שהוא הכריע שלא כשיטת הראב"ד והרמב"ן.
ולפי שני היישובים שכתבנו לדבריהם עולה שתליה זו אינה נכונה:
לפי הביאור הראשון - החשש לווסת בכל ימי הראיה, זה דווקא בראיה רצופה, ואילו בראיה ממעין פתוח, החשש הוא כאשר היא הפסיקה את הראיה, ולולי דין מעיין פתוח לא היו חוששים הראב"ד והרמב"ן לשני הימים.
לפי הביאור השני, דברי הרמב"ן לגבי קביעת כל יום מימי הראיה כווסת לא נאמרו אלא לאחר שנהגו שחוששים לווסת גם בימי נדה ולא כדין התלמוד, ואילו דבריו לגבי קביעת ווסת ממעין פתוח נאמרו לפי עיקר דין התלמוד שאין אשה קובעת וסת בימי נדה. וא"כ בהכרח שאין הדינים תלויים זה בזה.
בב"ח (מא) כתב שהחשש ליום הראשון הוא חשש לחומרא, ומשמע מדבריו ששני החששות הם חשש לחומרא, ומדבריו למד במשמרת הטהרה (פרק ז הערה 12) שכל קביעת ווסת ממעין פתוח היא רק לחומרא ולא לקולא. לענ"ד לא מסתבר שהגמרא וכל הפוסקים שכתבו בסתמא שקובעת ווסת ממעין פתוח בראיה שלישית ולא הזכירו שזה רק לחומרא, סברו כך (וע"ע בשו"ע הגר"ז קו"א ס"ק ד). ומ"מ לאור מה שביארנו שקביעת ווסת כאשר הראיה השלישית היא ממעין פתוח נתונה במחלוקת בין הראשונים, והרא"ש והרמב"ם חולקים עליה, נראה שאין בכוחה לבטל חשש של ווסתות אחרים.
לאור חשש זה, גם יתכן מקרה שאשה תקבע וסת בתוך ווסת, וכפי שכתב הרמב"ן בהמשך לדין קביעת ווסת ממעין פתוח (ה, יז): "פעמים שהאשה קובעת וסת בתוך וסת כיצד ראתה ג' פעמים בר"ח וברביעית ראתה בעשרים בחדש ובר"ח וכן בחמישי וכן בשישי, הרי אשה זו קבעה לה שתי וסתות, וכן כל כיוצא בזה".
יש שביארו שדין זה הוא מה שנאמר ברמ"א בסי' קפד ס"ב: "ואשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר, כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו". שנחלקו אחרונים בביאורו, והש"ך (קפט, לט) ביאר שאשה ששינתה את ראייתה מווסתה הקבוע צריכה לחשוש ליום שאליו שינתה. ובדברי הגר"ז (קפט, נג) עולה שאף על פי שראתה גם ביום הווסת (היינו בהקדימה ולא באחרה), מ"מ היא צריכה לחשוש גם ליום ההקדמה וגם ליום הווסת. ושם בקו"א ס"ק ה כתב לגבי אשה שרואה בקביעות ביום ל, ופעם אחת הקדימה ראייתה ליום כז וראתה גם ביום ל: "לחוש ליום כ"ז במחלוקת זו שנויה, ולכ"ח וכ"ט לא חיישא לכולי עלמא, כיון שלא ראתה בכ"ז. ואף גם זאת דחיישא ליום כ"ז אינו אלא כשלא נקבע וסתה ממעין סתום ג' פעמים, ומשום דחיישינן דלמא הוא העיקר, וכמו שכתבו הב"ח והדרישה סעיף כ"ב וכמ"ש לעיל... והאידנא דאין חלוק בין מעיין פתוח לסתום, אף לכ"ז אינה חוששת, אלא כשלא המשיכה ראייתה עד וסתה הקבוע, או שהמשיכה בלי הפסק בינתיים, דאז יש לומר דדמים יתרים הוא דאתוספו בה ולא לקביעת וסת באו, ולא חזרה לוסתה הקבוע. אבל אם הפסיקה בינתים לדידן דקובעת וסת בימי נדתה הרי חזרה לוסתה הקבוע לה ושוב אינה חוששת לשאינה קבוע, כמ"ש לעיל בשם הב"ח ודרכי משה וט"ז, וכן הוא בלחם חמודות הובא בש"ך. ועיין מ"ש בסי' קפ"ד ס"[ו] (בפנים)".
♦
חזרת ווסת ישן כאשר ראתה ממעין פתוח
אשה שקבעה ווסת בשלוש פעמים, ואח"כ לא ראתה ביום ווסתה שלוש פעמים, נחלקו ראשונים בדינה. דעת הראב"ד (בעלי הנפש שער תיקון הווסתות סי' א), הרמב"ן (הלכות נדה פ"ו, ג-ה) והרא"ש (נדה פ"ט סי' ג השני) שכל שלא קבעה ווסת אחרת, לא נעקרה ממנה הווסת לגמרי, ואם חזרה לראות ביום הווסת, חזרה הווסת למקומה. ואילו דעת הרז"ה (בהשגות לבעלי הנפש שם אות ח) שאפילו אם לא קבעה ווסת חדשה, מ"מ נעקרה לגמרי הווסת הראשונה, ואם תחזור ותראה בה שוב, הרי שיש להתייחס לראיות אלו כבתחילה.השו"ע (קפט, יד) פסק כדעת רוב הראשונים: "היתה רגילה לראות יום עשרים (ויש לה בזה וסת קבוע), ושינתה ליום שלשים, זה וזה אסורים, וכשיגיע יום כ' לראיית שלשים, אסורה משום וסת הראשון, ואם לא תראה בו חוששת ליום ל'. שינתה פעמים ליום ל' זה וזה אסורים. שינתה ג"פ ליום ל', הותר יום כ' ונאסר יום ל'. ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף כ', חזר וסת של כ' למקומו והותר שלשים".
על פי מה שהתבאר יש לעיין האם גם כאשר האשה חזרה לראות ביום הווסת ממעיין פתוח, חזר הווסת, והיא צריכה לחשוש לו מעתה כווסת קבוע. ובשיעורי שבט הלוי (קפט סעיף יג אות יד) כתב שיש לעיין בזה, "והדעת נוטה דאינו חוזר וניעור".[33]
ונראה לענ"ד שלכל הפחות כאשר ראתה שלוש פעמים ביום אחר שאינו יום הווסת, לא חזר לה ווסתה הקודם, שכן הסד"ט (קפט ס"ק יט) הוכיח מדברי הרמב"ן שם שרק אם לא ראתה כלל לא נעקר הווסת, אך אם ראתה בעונות אחרות שלוש פעמים נעקרה הווסת, וגם בדברי הרא"ש והראב"ד ניתן להבין כך אך אין הכרח לזה.[34] אמנם דעת השו"ע (קפט, טו) היא שאפילו אם ראתה בימים אחרים, כל שלא קבעה ווסת אחר, לא עקרה את הווסת הראשון. וכתב הסד"ט שם: "אבל מה נעשה אחר שהטור והשו"ע לא הבינו כן, וצריכין אנו לבטל דעתנו נגד דעתם". אך מכל מקום במקרה שלא ראתה ביום הווסת עצמו ממעין סתום, אלא ממעין פתוח נראה לסמוך על שיטת הסד"ט בצירוף שיטת הראשונים החולקים על דין קביעת ווסת ממעין פתוח.
ובפרט שלאחר שראתה בימים אחרים, יתכן שאין להגדיר את הראיה ממעין פתוח כקביעת ווסת, שהרי התבאר לעיל שרק לאחר שראתה פעמיים ביום זה ממעין סתום מוגדרת גם הראיה ממעין פתוח כאילו היא מעין סתום. ואילו כאן היא ראתה בימים אחרים, ורק בעבר ראתה ביום זה ממעין סתום, וכבר ראתה ביום אחר, וא"כ יתכן שלכו"ע אין כאן חזרת הווסת, אפילו לא לדברי השו"ע.
♦
קביעת ווסת ממעין פתוח בווסת ההפלגה ובווסתות לא מצויים
במסגרת השולחן (קנה, סח) כתב על פי שו"ע הגר"ז הסובר כשיטת הש"ך (קפט ס"ק מ) שווסת קצרה עוקרת ווסת ארוכה, שאין קביעות ווסת ממעין פתוח בווסת ההפלגה, שכן הראיה השלישית שהתחילה בווסת קצרה יותר, עקרה את הווסת הארוכה שהייתה לפני כן. אך דעת החוו"ד (קפט ביאורים ס"ק כא) שגם בווסת ההפלגה קובעת ווסת בכה"ג, ומדין זה הקשה (בחידושים ס"ק יח) על שיטת הש"ך הנ"ל. וראה עוד בקנה בשם (ביאורים על הש"ך קפט ס"ק לח) שצירף קולא במקרה של ווסת ההפלגה מטעם זה.בווסת השבוע מצוי ראיה שממשיכה על יום הווסת, וכגון מי שראתה פעם אחת בהפלגת כט, הרי ששתי ראיותיה היו באותו יום בשבוע, ואם היא תחזור ותראה פעם שלישית בהפלגה קצרה יותר מכט ותמשיך את ראייתה, הרי שהיא קבעה ווסת השבוע, כאשר שתי הראיות ממעין סתום והשלישית ממעין פתוח. וכתב בלבושי עוז (קפט ו ס"ק ד) בשם הגרי"ש אלישיב שלא קובעת ווסת השבוע כאשר ראיה שלישית הייתה ממעיין פתוח "דבעינן הוכחה דזהו וסתה, ובאופן זה לא מיקרי הוכחה ברורה".
ובעמק התשובה ח"ג סוף סי' עה כתב שאפילו כאשר הראיה מופסקת אינה קובעת ווסת בכה"ג בימי השבוע, מכיוון שבווסת הסירוג אין עליו שם של ווסת עד שיקבע, וא"כ ראיה ממעין פתוח (הראיה השלישית) אינה יכולה להגדיר שכל הראיות הקודמות הן ווסת לימי השבוע. וכתב כדבר פשוט שכך גם במי שהיה לה ווסת להפלגה ועקרה אותה, ושוב ראתה בהפלגה קצרה והמשיכה את ראייתה ליום ההפלגה שהיה לה בו ווסת קבוע, שאינה חוזרת לווסת הקבועה על ידי ראיה כזו. ובשיעורי שבט הלוי (קפט ס"ו אות ב) הסתפק בזה.
בקנה בושם (ביאורי ש"ך קפט ס"ק ח) העיר שעל פי מה שנקט שאין הווסת נקבע, אלא אם כן הפסיקה באמצע ראיה שלישית וחזרה לראות ביום הווסת. א"כ לא שכיח ווסת כזו גם לא בווסת השבוע, ומשמע שאם כן הפסיקה, הרי שגם בווסת השבוע קובעת ווסת כשראיה שלישית הייתה ממעיין פתוח.
בפתחי מגדים (פרק כג סעיף יג, וביאורים סי' יב אות ט) כתב שבכל ווסת שאינו מצוי, אין צריך לחשוש אם ראתה ראיה שלישית ממעין פתוח (וכגון שראתה טו תשרי, טז חשוון ויג כסליו והמשיכה עד ליז). ודקדק כן מלשון הרמב"ן (הלכות נדה ה, טו) שכתב בטעם הדבר שקובעת ווסת ממעין פתוח "שהרי הראשונים ממעין סתום ראתה אותם ועכשיו ג"כ ראתה בזמנה", ומכיוון שבווסתות אלו לא חוששים כל עוד שלא קבעה ווסת, אין זה נחשב שראתה בזמנה.
♦
שיטת הרמב"ם בקביעת ווסת ממעין פתוח
כפי שהובא בהקדמה, הרמב"ם מבאר את "מעיין פתוח" ו"מעיין סתום" בדרך אחרת מרש"י והראשונים שבעקבותיו. כתב הרמב"ם בפרק ח הלכה ט: "אין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה שראתה בהן, כיון שראתה יום אחד אינה קובעת לה וסת בכל השבעה".המ"מ העיר שם על המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בביאור קביעת ווסת ממעין פתוח. על פי דברי הרמב"ם, במקרים שהובאו לעיל אין קביעות ווסת, משום שתמיד זה נקרא "מעיין פתוח".
בדברי הרמב"ם לא הוזכרו כלל דברי הגמרא בדף לט על שתי ראיות סמוכות בתוך ימי הנדה. וכתב במרכבת המשנה (חעלמא) שהרמב"ם מבאר שדברי הגמרא בדף יא שמסייגת את דברי ר' יוחנן שלא אמר שקובעת ווסת בימי נדה אלא במעיין סתום, סוברת שלא כדברי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדף לט, ולא כפי שכתבו הראשונים האחרים שגם דבריהם מבארים את "מעיין סתום" שרק בו דיבר ר' יוחנן.[35]
וקשה לי על דברי הרמב"ם, הרי נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם אשה קובעת ווסת בימי נדה, ואם בדעת ר' יוחנן מה שאשה קובעת זה כאשר היא לא ראתה בימים אלו, א"כ עולה שלריש לקיש אפילו במקרה כזה אינה קובעת ווסת, וא"כ באיזה מקרה היא כן קובעת ווסת?
ושמא יש לומר שכאשר ר' יוחנן מתרץ את דבריו "כי אמינא אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל חזיתיה ממעין פתוח לא אמרי", הרי שכבר אין מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, ועדיין צ"ע.
הבית יוסף (קפט, לב) לאחר שהביא את דברי הראשונים על קביעות ווסת ממעין פתוח כתב: "וכל זה על פי שיטת הרמב"ן שאין זיבות אלא סמוך לימי נדות שראתה בהם כמו שנתבאר בסימן קפ"ג אבל הרמב"ם (פ"ו הל' ד - ו) שסובר שהיא סופרת לעולם נדות וזיבה בין תראה בין לא תראה אין צורך לפרש וסת דימי נדה דראתה בראש חודש וכ"ה לחודש וכו' כדפירש רש"י דאפילו לא ראתה קודם לכן כלל משכחת לה ימי נדה וכן גבי וסת דימי זיבה אין צריך לפרש דראתה עשרים לירחא וראש חודש כדפירש הרשב"א דבלא ראתה קודם לראש חודש משכחת לה ימי זיבה ולפי דעתו דחזיתיה ממעין סתום היינו שלא ראתה בימי נדתה קודם היום שהיא למודה לראות בו וכן מבואר בדבריו שכתב בפרק ח' (ה"ט) אין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה שראתה בהם כיון שראתה יום אחד אינה קובעת לה וסת בכל השבעה וכן אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהם האחד עשר יום אבל קובעת היא וסת בימי נדתה שאינה רואה בהם".
גם בערוך השולחן, לאחר שכתב את דיני קביעת ווסת ממעין פתוח, כתב (קפט, עב): "וזהו לשיטת רש"י ותוס' וכל רבותינו בדיני נדות וזיבות לפיכך הוצרכו לדחוק בפירושא דמעיין סתום דקאי אשני ראיות ראשונות אבל להרמב"ם דס"ל דימי נדות וימי זיבות סופרת האשה כל ימיה בין ראתה בין לא ראתה כמ"ש בסי' קפ"ג הפי' פשוט דמעיין פתוח מקרי כשראתה ממש דאז אינה קובעת וסת בימי נדתה ומעיין סתום שלא ראתה ממש אלא שלפי החשבון עומדת בימי נדתה דאז קובעת וסת וכן מבואר מדבריו בפ"ח דין ט' ע"ש ועמ"ש בסי' קפ"ג".
וביאור דבריהם הוא שהטעם שלפי שיטת הרמב"ם ימי הנדה אינם תלויים דווקא בראיית האשה, אלא קבועים, וכפי שכתב בהלכות איסורי ביאה (ו, ד-ו): "כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה בהן דם... כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהן אחד עשר [ואחריהן] שבעה ואחריהן אחד עשר". אבל לשיטת הרמב"ן (הלכות נדה א, יא) מניין ימי הנדה מתחילים רק ביום שמתחילה לראות (לאחר ימי הזיבה), וא"כ לפי פירושו אין אפשרות של ראיה ממעין סתום שאינו היום הראשון לראיית הנדה.
ועיין עוד מה שכתב בביאור שיטת הרמב"ם בפרדס רימונים פתחי נדה ב (ושם ביאר שהרמב"ם פסק כרב פפא עיי"ש).
על פי מה שכתב הב"י שדברי הרמב"ם תלויים בשיטתו בביאור ימי הנדה והזבה, מבואר מדוע הפוסקים האחרים לא כתבו כדבריו, ומדוע האחרונים לא הזכירו את שיטתו, שכן הפוסקים נקטו כעיקר הדין כשיטת הרמב"ן בחישוב ימי הנדה והזבה, כפי שכתב הש"ך (קפג ס"ק ד).
ומ"מ לשיטת הרמב"ם אין חשש ווסת בכל ימי הנדה שראתה בהם, והבית יוסף הביא את דבריו. וא"כ ייתכן שיש לבאר את שתיקת הב"י בסוגיית ווסת ממעין פתוח, משום שהוא נקט כשיטת הרמב"ם. וכפי שמצאנו במקומות רבים בהלכות נדה שפסק כשיטת הרמב"ם גם במקום שראשונים רבים חולקים עליו. וא"כ מטעם זה יש לומר שאף שלראשונים רבים אשה קובעת ווסת כאשר שתי הראיות הראשונות היו ממעין פתוח, הרי שלפי הרמב"ם, וכנראה כך גם דעת השו"ע, היא אינה קובעת ווסת בכך. ויש בדבר זה להקל (שאינה צריכה לחשוש לווסת שאינה קבועה שהייתה לה קודם לכן ולעונה בינונית) ולהחמיר (שאינה עוקרת ווסת זה אלא בשלוש פעמים).
♦
סיכום ומסקנות
א. אשה שרואה כמה ימים, נחלקו ראשונים אם היא צריכה לחשוש לכל הימים או רק לתחילת הראיה, ופסקו השו"ע והפוסקים שהיא צריכה לחשוש רק לתחילת הראיה.מחלוקתם היא במקרה שהאשה ראתה ברצף, אך במקרה שהיא הפסיקה ראייתה וחזרה לראות שוב, מדין הגמרא אינה קובעת ווסת. ואילו לדידן שקובעים ווסת גם בימי נדה, יש אחרונים שכתבו שצריכה לחשוש לראייה זו בתנאים מסוימים.
אשה שהפסיקה בטהרה ולאחר מכן ראתה שוב בתוך שבעה נקיים, יש שסברו שאינה צריכה לפרוש מראיה זו ימי פרישה, ויש שעולה מדבריהם שהיא כן חוששת. במקרה שהראיה בשבעה נקיים לא הייתה ראייה בהרגשה, אלא בדיקה בעד שיצאה טמאה, יש יותר סברא להקל.
שיטת התוס' רא"ש היא שבכל ראיה שהפסיקה בה צריכה לחשוש לראיה הנוספת, אפילו מדינא דגמרא, אך התבאר שרוב הראשונים סברו שלא כמותו, ושיטתו לא הובאה בפוסקים.
ב. אם היא המשיכה את ראייתה גם ביום שכבר פעמיים התחילה בו את ראייתה – אף על פי שהראיה הנוכחית התחילה ביום אחר, להרבה ראשונים היא קובעת בכך ווסת. וצריכה לחשוש גם ליום התחלת הראיה וגם ליום הווסת הקודם.
בדברי הריטב"א מבואר שהחשש הוא דווקא כאשר שתי הראיות הראשונות היו ממעין סתום, והשלישית ממעין פתוח, אף שיש אפשרות לדקדק אחרת מדברי פוסקים אחרים, נראה שאין צורך לחשוש לזה.
נחלקו אחרונים אם קביעת ווסת זו היא דווקא אם האשה הפסיקה בין תחילת הראיה ליום הווסת, או גם ברואה ברצף. ונראה לענ"ד שלמעשה כל שלא הפסיקה ראייתה אין להגדיר זאת כקביעת ווסת.
מכיוון שקביעת ווסת זו היא במחלוקת בין הראשונים, יש מקום להקל בה בהצטרף שאר ספיקות, ואין בכוחה לבטל חששות ווסתות אחרים, ויש לבדוק כל מקרה לגופו.
ג. המשיכה ראייתה על גבי יום ווסת שאינו קבוע ולא ראתה בו אלא פעם אחת, נחלקו אחרונים אם נעקר יום הווסת וצריכה לחשוש לו גם בחודש הבא.
אשה שלא ראתה ביום ווסתה הקבוע שלוש פעמים, אפילו אם ראתה ביום אחר, אך לא קבעה ווסת חדש. אם חזרה וראתה ביום ווסתה הישן, חוזרת לחשוש לווסתה הקודם.
במקרה כזה, שראייתה ביום ווסתה הישן הייתה ממעין פתוח, נראה שלא חזרה לקביעותה הישנה.
ד. כתבו אחרונים שבווסת השבוע ובווסתות לא מצויים אינה קובעת ווסת ממעין פתוח. ויש שסברו שגם לגבי ווסת ההפלגה לא שייך לקבוע ממעין פתוח, ויש לצרף שיטה זו לקולא במקרים מסויימים.
על אף שכתבתי דברים אלו כהכרעה למעשה, אבקש מהקורא שלא לסמוך על הכרעתי, ובחלק מן הדברים חזרתי בי כמה פעמים תוך כדי בירור הסוגיא. סיום הדברים נעשה תוך כדי הצער הנורא על האסון שפקד את מדינת ישראל בשמחת תורה, והטרדה בעקבות הדברים. אשמח לקבל הערות.
♦ ♦ ♦