מהי פשרה
הגמרא במסכת סנהדרין (ו, א – ז, א) מקדישה כעמוד וחצי לעיסוק בסוגיה של פשרה. הטור והשולחן ערוך הקדישו לכך כמעט סימן שלם – סימן יב בחושן משפט. הגמרא והראשונים עוסקים בסוגייה מכמה כיוונים: מה עדיף – פשרה או דין, כמה דיינים יכולים לעשות פשרה, עד איזה שלב בדין ניתן לעשות פשרה, האם צריכים קניין כדי לתת תוקף לפשרה, דיני פשרה בטעות ובאונס, ועוד. אולם כמעט שלא מצינו במפרשים התייחסות לשאלה הבסיסית ביותר – מהי פשרה? מהם השיקולים שעומדים בפני בית הדין בבואו לבצע פשרה, וכיצד הוא מבצע אותה בפועל? האם בית הדין מפשר בין הצדדים באופן שרירותי?מתוך עיון בדברי הגמרא והמפרשים ניתן לראות שיש כמה סוגים של פשרה, ומתוך ניתוח הסוגים השונים ננסה להבין מהי משמעותה של הפשרה. אחרונים האריכו בביאור הסוגים השונים של הפשרה[2], ונזכיר כאן חלק מן הדוגמאות שהביאו.
♦
א.פשרה שהיא 'גישור'
בפשרה מסוג זה בעלי הדין מגיעים להסכמה ביניהם, מבלי צורך בפסק של הדיין. הדיין מתפקד רק כסוג של 'מגשר', שעוזר לבעלי הדין להגיע להסכמה.בגמרא (סנהדרין ו, א-ב) מבואר שבית הדין רשאי לעשות פשרה רק כל זמן שלא נגמר הדין, אבל משנגמר הדין – 'אי אתה רשאי לבצוע'. הגמרא מסבירה ש'גמר דין' פירושו 'איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי'. תוספות (ו, ב ד"ה נגמר) מסבירים שכוונת הגמרא לומר שברגע שיודעים הדיינים מהו פסק הדין, אף קודם שפסקוהו בפועל – אינם רשאים לעשות פשרה. רש"י (שם ד"ה נגמר) לעומת זאת מסביר שגם במצב כזה הם רשאים לעשות פשרה, עד שיפסקו את הדין בפועל. הבית יוסף (חו"מ יב) מביא שהרמב"ם (סנהדרין כב, ד) סובר גם הוא כדעת רש"י, וכן פסק בשו"ע (חושן משפט יב, ב).
הש"ך (שם ס"ק ו) מביא בשם השלטי גיבורים (סנהדרין א, ב) שאף שאסור לדיין לעשות פשרה לאחר שפסק את הדין בפועל, הכוונה היא שאסור לו לכפות פשרה כזו. אולם מותר לדיין להציע לבעלי הדין לעשות פשרה ביניהם, ולשכנע אותם להסכים לכך. הנתיבות (ביאורים יב, א) מסכים לפסק זה, 'דמהיכי תיתי יהיה אסור לפייס לאחד שימחול לחבירו'. הנתיבות מוסיף שכל הדיון בגמרא העוסק בשאלה האם יש צורך בשלושה דיינים כדי לעשות פשרה, לא נאמר על פשרה מסוג זה, שוודאי גם אדם אחד יכול לעשותה. אחרונים אחרים (ב"ח, רש"ל, ברכי יוסף, תומים, הובאו דבריהם בפת"ש יב, ד) חלקו על דברי השלטי גיבורים, וכתבו שלאחר גמר דין אין הדיין רשאי לפעול לטובת פשרה, אף אם מדובר בפשרה בהסכמת בעלי הדין[3]. נראה שאף לדעת האחרונים הללו הבעיה כאן אינה עקרונית, שהרי יש הסכמה של בעלי הדין, אלא שאין זה ראוי שלאחר שפסק הדיין לטובת צד אחד, יפעל לשינוי פסק הדין שלו, אף אם הדבר נעשה בהסכמה.
♦
ב. פשרה מכוח הכרח
בפשרה זו אין תביעה אמיתית של בעל דין אחד כלפי חברו, אולם יש צורך להגיע להסדרה ביניהם לרווחת כולם.פשרה מסוג זה מוזכרת בגמרא בסנהדרין (לב, ב). הגמרא שם עוסקת במקרה של שתי ספינות או שני גמלים שבאים זה כנגד זה וצריכים לעבור במעבר צר, מי נדחה מפני מי:
"שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו".
הגמרא אומרת שבמקרה ששתי הספינות שוות, ואין עדיפות לאחת על פני השנייה, יש להטיל פשרה ביניהם, ולהעדיף אחת על פני השנייה, והספינה שקיבלה עדיפות תשלם פיצוי לספינה השנייה. וכן פסק השו"ע (רעב, יד). ברור שבמקרה זה הפשרה היא לתת לצד אחד לעבור ולהעריך את הפיצוי שצריך לתת הצד השני[4].
♦
ג.דין מרומה מצד הנתבע
בפשרה זו הדיין פוסק שלא על פי הדין, אלא נוטה לטובת התובע מחמת רמאות שניכרת בטענות הנתבע.כתב הרא"ש בתשובה (קז, ו)[5] שאם הדיין רואה שאין הדין יכול להתברר, והוא מבחין שיש רמאות בטענותיו של הנתבע – הוא רשאי לעשות דין כעין פשרה, ולפסוק על פי שיקול דעתו. וכן פסקו השו"ע (יב, ה) והרמ"א (עה, א). בגמרא (שבועות ל, ב) מבואר שכאשר הדיין מבחין שהדין מרומה, עליו להסתלק מן הדין ולא לפסוק כלל, וכן פסקו הרמב"ם (סנהדרין כד, ג) והשו"ע (טו, ג). הרא"ש מבאר שיש בזה הבדל בין התובע לנתבע: אם הדיין מבחין שיש רמאות בטענות התובע – עליו להסתלק מן הדין. אולם אם הרמאות היא בטענות הנתבע, הסתלקות מן הדין רק תחזק את ידו של הנתבע, ולכן במקרה כזה רשאי הדיין לפסוק דין כעין פשרה על פי שיקול דעתו[6].
♦
ד.פשרה מצד היושר
יש מקרים רבים בהם על פי הדין הפשוט אין בית דין רשאים להוציא ממון מן המוחזק. ניתן למנות מספר דוגמאות: אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק, אין הולכים אחר אומדנות בדיני ממונות (על כל פנים בזמן הזה), אין אומרים 'מיגו להוציא' (לחלק מן הדעות), יכול המוחזק לומר 'קים לי' כדעה מסוימת (עם הגבלות מסוימות)[7]. ההיגיון בדינים אלו נובע מהרעיון שאין לבית דין כוח להתערב ולהוציא ממון מן המוחזק בו, אלא אם כן יש וודאות ברמה גבוהה שאכן כך הדין. אולם מצד האמת, אין חזקת המוחזק בממון מעידה על כך שהממון שלו. נמצא אם כן שהבעיה היא רק בכוחו ובסמכותו של בית הדין. במקרה בו שני הצדדים הסכימו לפשרה, הם נתנו מרצונם לבית הדין את הסמכות לדון ולהוציא ממון גם במקרים אלו, ועל כן אין כאן חיסרון מצד כוחו וסמכותו של בית הדין, והוא יכול להוציא ממון גם כשהוודאות אינה ברמה גבוהה כל כך. פשרה מסוג זה רצויה, והיא קרובה יותר לאמת מאשר דין.על היחס בין פשרה מסוג זה לפשרה שאינה מצד היושר, עמד הרב קאלישר בספרו 'מאזניים למשפט' (יב, ג). בגמרא (סנהדרין ו, ב – ז, א) מבואר שיש ערך לפשרה, ועל כן צריך להציע לבעלי הדין אפשרות של פשרה. מדברי הסמ"ע (יב, ו) עולה שראוי לשכנע את בעלי הדין לבחור באפשרות של פשרה, אולם הט"ז (יב, ב) מביא בשם המהר"ל מפראג שאמנם חובה להציע לבעלי הדין לבחור באפשרות של פשרה, אך 'אין לרדוף כל כך אחר הפשרה'. הרב קאלישר מפשר בין שתי הדעות, ומחלק בין סוגים שונים של פשרה: בפשרה שהיא מצד היושר, והיא קרובה יותר אל האמת – ודאי שראוי לרדוף אחריה ולנסות לשכנע את בעלי הדין לבחור בדרך זו. בפשרה מסוג אחר, שאינה קרובה יותר אל האמת מן הדין – אין חובה לרדוף אחריה כל כך.
ה.פשרה לטובת השלום
בפשרה מסוג זה בית הדין, בהסכמת בעלי הדין, פוסק בדרך ממוצעת, כדי להביא לשלום בין בעלי הדין.בגמרא (סנהדרין ו, ב) מובאת דעת ר' יהושע בן קרחה ש'מצווה לבצוע שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע'. וכן פסק השו"ע (יב, ב) שבית דין שעושה פשרה תמיד – הרי זה משובח. באופן פשוט הפשרה מביאה לתוצאה של שלום בין הצדדים משום שהם עוזבים את בית הדין ללא רגשות קיפוח וזעם, שהם התוצאה הרגילה במשפט המסתיים בפסק דין.
עוד מובא בגמרא (סנהדרין ו, א) ש'פשרה צריכה קניין', כלומר שעל מנת שיהיה תוקף לפשרה צריכים בעלי הדין להתחייב בקניין לקיים את מה שיפסקו הדיינים. מדברי השולחן ערוך והפוסקים עולה שבניגוד לפשרה מן הסוג הראשון, שם בעלי הדין יודעים מהי הפשרה ומבצעים אותה, בפשרה מסוג זה בעלי הדין מתחייבים בקניין לקיים את הפשרה עוד בטרם ישמעו מן הדיינים מהי הפשרה שיפסקו.
מהם השיקולים שעומדים בפני הדיינים בבואם לבצע פשרה מסוג זה? נראה ברור שבית הדין אינו מכריע באופן שרירותי. כיצד אם כן קובע בית הדין את הסכום שחייב הנתבע לשלם לתובע? הגמרא (סנהדרין לב, ב) קובעת ש'צדק צדק תרדוף – אחד לדין ואחד לפשרה'. על פי זה פסק השו"ע (יב, ב) שכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. כנסת הגדולה בשם מהרי"ט (הובאו דבריו ברע"א ובפת"ש) מוסיף ש'כשם שבהטיית הדין אם טועה בדין חוזר ה"נ בפשרה'. אולם לא ברור מה המשמעות של 'להטות פשרה', שהרי בכל פשרה יש סטייה מן הדין האמיתי!
היה אפשר לומר שהשיקול היחיד העומד בפני הדיין הוא השלום. כלומר הדיין צריך לפסוק את הפשרה בדרך שבה התוצאה תוביל לכמה שפחות חיכוכים וסכסוכים. אולם לפי דרך זו נמצא שהדיין יפסוק סכום כסף גבוה יותר לבעל הדין האלים יותר, משום שהוא הצד שצריך לפייס אותו. האם אין בפסיקה כזו משום הטיית דין?
לעניות דעתי נראה לפרש שמהותה של הפשרה הוא תרגום של סיכויי הזכייה בדין לאחוזים מסכום התביעה. כאמור לעיל, הדיין רשאי להציע לבעלי הדין אפשרות של פשרה רק קודם גמר הדין. בשעה זו – אף אם יודע הדיין להיכן הדין נוטה – עדיין לא נגמר הדין, ויש צדדים לכאן ולכאן. כידוע, דיונים בבתי דין יכולים להימשך לא אחת שנים ארוכות, כאשר במשך הזמן כל צד מביא עדים וראיות לטובתו. במשך כל השנים הללו בעלי הדין ממשיכים לריב זה עם זה, מה שמגביר ומעצים את הסכסוך ביניהם. כאשר הדיין מציע ללכת באפשרות של פשרה, הוא מציע לעצור את הדיון בשלב מוקדם, לפני ששמע את כל הראיות[8], ולפני שהעמיק בדין והגיע למסקנה ברורה. כשהדיין מציע לבעלי הדין להתחייב לאפשרות של פשרה, הוא מציע להם להפוך את סיכויי הזכייה שלהם בדין – על פי המצב כרגע, לפני שהגיע למסקנה סופית[9] – לאחוזים מסך התביעה. לדוגמה: אם בשלב זה הדיין סבור שיש שישים אחוזים סיכויים שצד אחד יזכה, וארבעים אחוזים סיכויים שהצד השני יזכה – הפשרה תהיה ביחס של שישים-ארבעים.
כאשר הפשרה נעשית בצורה שביארנו, ניתן לומר באמת שזו פשרה שאין בה הטיית דין. אין כאן העדפה לצד אחד על פני הצד השני. בעלי הדין חוסכים לעצמם זמן ומריבות זה עם זה, ומקבלים באמצעות הפשרה בדיוק את מה שסבור הדיין שהם עשויים לקבל – אילו היה הדיון נעצר בשלב זה. מובן שבכך הם גם מפחיתים את הסיכון להפסיד לגמרי בתביעה, ויש בכך כדי להרבות שלום.
ניתן להביא ראיה לדין זה מדברי השבות יעקב (ב, קמד). השבות יעקב דן במקרה ששני בעלי הדין התחייבו שבועה זה לזה. מחמת חומר השבועה נמנע בית הדין מלהשביע את הצדדים, ופסק פשרה[10]. אלא שבפשרה שפסק בית הדין הייתה עדיפות לצד אחד על פני הצד השני. השבות יעקב משיב שאין בזה כדי לפסול את הפשרה, משום שייתכן שהדיינים ראו שצד אחד חושש להישבע יותר מן הצד השני, ולכן 'פדיון השבועה' שלו שווה סכום גבוה יותר. במילים אחרות, השבות יעקב אומר שבית הדין צריך לשער מה הסיכוי שאילו היו משביעים את בעל הדין הוא אכן היה מוכן להישבע על טענתו. את הסיכויים הללו מתרגם בית הדין לאחוזים בסך התביעה. מובן שסיכויים אלו משתנים מאדם לאדם על פי הערכת בית הדין, וממילא הסכום הנפסק בכל פעם עשוי להיות שונה.
♦
ו. פשרה מכוח ספק בדין
בסעיף האחרון בסימן יב פוסק השולחן ערוך ע"פ הירושלמי בסנהדרין: "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה." דין זה נראה לכאורה תמוה – מדוע צריכים הדיינים – שתפקידם הוא לדון – להימנע מלדון דין תורה? הטור על פי הסמ"ג מסביר את טעם הדבר, ש'מאוד נתמעטו הלבבות', ו'לית דחכים בדין'. כלומר מכיוון שאין היום מי שחכם מספיק כדי להיות בטוח במאה אחוז שהוא צודק, צריך להימנע מלדון דין תורה. מהי אם כן החלופה לדין תורה, ממנו צריך הדיין להתרחק? נראה שלא לחינם הביאו הטור והשו"ע הלכה זו בסימן העוסק בדיני פשרה, משום שהחלופה היא לפסוק על פי פשרה. כלומר, מכיוון שהדיין לא יכול להיות בטוח לגמרי שאחד הצדדים צודק, רצוי שיבקש מן הצדדים ללכת בדרך של פשרה, וכך לא יפסוק לגמרי את הדין לצד אחד, אלא ייתן לכל אחד מן הצדדים סכום המקביל להערכתו של הדיין את הסיכויים שאכן הוא זכאי בדין.פשרה מסוג זה מופיעה פעמים רבות בדברי הפוסקים. לדוגמה, החתם סופר בתשובה (חושן משפט ה, קעח) מתלבט כיצד לפסוק בשאלה בה אין לו הכרעה ברורה, והוא מסיק 'על כן כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע'. השב יעקב (יד, הובא בפת"ש רפא, יב) מביא מחלוקת אחרונים בשאלה בה הוא דן, ומסיק 'ולכן כשבא לידי ראיתי לפשר ביניהם'. וכן עוד רבות בדברי הפוסקים.
אף שנראה לעניות דעתי שאין חידוש בדברים, ולכל הפוסקים היה ברור שהפשרה נעשית בצורה כזו, לא ראיתי מי שכתב במפורש שהפשרה היא תרגום סיכויי הזכייה לאחוזים מסך התביעה. נראה שכאשר מציעים לבעלי הדין כל פשרה שהיא, צריך להסביר להם מה משמעותה של הפשרה. לכן כאשר מציעים לבעלי הדין פשרה מאחד משני הסוגים האחרונים, צריך להסביר להם שמשמעותה של ההצעה היא תרגום סיכויי הזכייה לאחוזים מסך התביעה, כדי שהם ידעו על מה הם מתחייבים, וכן כדי שיבינו שאין מדובר בהחלטה שרירותית של בית הדין, אלא בהחלטה שיש בה גם צדק וגם שלום.
♦ ♦ ♦