מח"ס שאלת שלום ג"ח ועוד
בדין חיוב תשלום לשוכר דירה מרוהטת שלא שמרה כראוי
לכבוד היקר והנחמד רבי דוד מירון נר"ובדבר שאלתך במקרה שחיפשת לשכור דירה בעיה"ק צפת תוב"ב, ומצאת אחד השוכר דירה, שאמר שהוא שוכר אותה משוכר אחר (דאין צריך להדירה, וביני ביני, עד שיסתיים חוזה השכירות, שלא יפסיד ממונו משכיר לזה) ומשלם לו את כל הסכום. והוא הציע שתחלקו בשכירות ותעביר לו את המחצה מסכום השכירות ותכנס שותף לדירה, וכך הוה. ואחר זמן נעלם ולא ענה בפלאפון, וכיון שהיה מפתח אחד, לא נעלת את הדלת בצאתך מהבית עד שובך בלילה וגם בשכבך בבית, שמא יגיע השותף. ואחר זמן קצר קיבלת הודעה לעזוב את הדירה (והתברר שזה השותף היה נוכל, שלקח את הדירה משוכר אחר והבטיח לשלם לו את השכירות ולא שילם, וגם לקח ממך את החצי, והיה מעשן סמים ומשוחרר מהכלא וכו'). ושאלו בעלי הדירה היכן נמצאים מסכי הטלויזיה, והשבת שאינך יודע. ושאלתך היא, האם הנך חייב לשלם להם על המסכים הללו.
תשובה: ראשית נקדים שמבואר בסימן שטז ס"א דהשוכר דירה מחברו רשאי להשכיר לאחר כל זמן שכירותו, אך בתנאי שלא יהיו בני הבית מרובים, ועע"ש בהגהות רעק"א. ובנד"ד הרי השוכר הראשון השכיר בהיתר לזה שותפך, רק מה שעשה הוא ודאי שאינו כשורה. ואיני יודע האם שאלת לו מתחילה אם הנך שותפו ע"ד הבעלים (ויתכן שלא ידעת את הדין, דלאו כולי עלמא בקיאי בדיני חושן משפט). ואיך שיהיה, כיון שנכנסת לדירה סוכ"ס דינך כשוכר. וכ"ש לפמש"כ הרב כסף הקדשים במקום, שהאידנא דעל השוכר מוטל להחזיר הדירה כמות שהיתה מתחילה ולכן מותר להשכיר למי שבני ביתו מרובים עיי"ש כ"ד.
והנה יש לדון בעצם אי נעילת הדלת אם שפיר להשאיר הדלת לא נעולה, הן באופן שלא היתה הדלת נעולה בעת שהותך בדירה בצאתך מהבית שנשאר הבית לא נעול, והן באופן שהותך בדירה האם עליך לנעול את הדלת (שאדם נוהג פחות בזהירות בנעילת הדלת בעודו בבית, וקיל טפי מהיכא שיוצא מביתו. אמנם דרך העולם לנעול את הבית אף כשהם נמצאים באותה העת בביתם). ואה"נ, דהדבר תלוי באיזורים, כגון אלו העירוניים שמצויות שם פריצות רבות וכנופיות של גנבים או גנבים בודדים, דבמקומות אלו דרך רוב העולם לא רק לסגור את הדלת אלא אף לנועלה אף בעת שהות האנשים בביתם. ואף שיש כאלו שאינם נועלים את הדלת, מ"מ בטלים הם במיעוט. ומעשים בכל יום שיש פריצות וגניבות אף שהדלת נעולה בסוגר ובריח, אם שנכנסים דרך הדלת הראשית ע"י מיומנות שלהם או שנכנסים דרך החלונות וכדומה. ואילו באלו הגרים במושבים ויישובים מרוחקים דרק תושבי המקום מסתובבים שם, והדרך שלא את לנעול הדלת כלל, ויש אף שמשאירים את דלת הבית פתוחה לרווחא, ואף שיוצאים מהבית והבית נשאר ריק לא נועלים אותו. שם נראה דאכן כיון דאין חשש לגניבות ופריצות ותושבי המקום כך נוהגים, דנהג כשורה.
ואיך שיהיה, גם בצפת, אף שיש שמשאירים את הבית פתוח, רבים וטובים נזהרים לנעול את הדלת. ומ"מ בנד"ד, כיון ששוכר דינו כשומר שכר וכמ"ש בש"ס במציעא, וראה בסימן ש"ז ס"א דהשוכר את הבהמה או כלים דינו כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה וליפטר מאונסים (ומ"מ ראה בסימן ש"ג ס"ב גבי אונס, דדעת מרן דפטור ודעת התוס' ודעימיה דבכה"ג נמי חייב, וע"ע בביאור הגר"א. ואיך שיהיה, בנד"ד לא הוי אונס ואין נפ"מ). וכ"ש שיש להגדיר שבפשטות אדם שמשאיר את הבית פתוח שיש בו חפצים הוי פשיעה, דמצויות גניבות, וצריך לנעול את הבית (ואה"נ, במקומות שלא מצויות גניבות וכך הדרך להשאיר את הבית אצל כולם, נראה דלא חשיב פשיעה).
איברא, דראה למור"ם בסימן ש"א ס"א על מפתו, דהביא בסתמא את סברת המרדכי שהשואל בית ונשרף פטור מלשלם, דה"ל כקרקעות דפטור מהם משבועה ותשלומין (וכמ"ש מרן בשולחנו בסימן ש"א ס"ה, דהמוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשומרו דינו כקרקע, ואפילו ענבים העומדות להבצר וכדלקמן). ואף שבסימן צ"ה ס"א הביא מחלוקת הפוסקים גבי תלוש ולבסוף חיברו לענין מקח וממכר (אי נשבע ע"כ) על מפתו, ובי"א קמא הביא את דעת הפוסקים דלא הוי כמחובר ולכן נשבע, וביש חולקים דהוי כקרקע ולכן אם שאל בית ונשרף פטור מלשלם, הרי בדיני שומרים סתם (וגבי דיני מקח וממכר בסימן צ"ה מה דהביא מחלוקת הפוסקים דכן מובאת בטור סברת העיטור דמדבריו מבואר דהוי כתלוש), וגם התם קיי"ל בכללי מור"ם כי"א בתרא נמי.
וכל שכן שהיא דעת מרן למעיין, וכמו שכתבנו בזה בשולחן שלום בחו"מ סימן צ"ה, דביאר הב"י את דברי העיטור דכוונתו לחלק בין הסוגיות כי היכי דלא תקשי מתנייתא אהדדי, ולכן חילק בין תלוש ולבסוף חיברו למחובר מתחילה. אך מרן נקט כהר"י מיגאש, שחילק בין שומר לבין ענין משא ומתן, דשומר שאני ד'גבי שומר ענבים העומדות לבצר לאו כבצורות דמיא כיון דלשמירה הן כשהן מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוו להו כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה', וכמ"ש בסימן שא ס"ה. וגם בסימן צ"ה השמיט את סברת העיטור משולחנו, אף שזכרה הטור להדיא.
ואף שבפשטות מעשה זה להשאיר את הדלת לא נעולה הוי כפשיעה, הלא מרן פסק בסימן ש"א ס"א כהרי"ף והרא"ש ודעימיה, דכל השומרים פטורים אף מפשיעה בקרקעות עבדים ושטרות ובנכסי הגויים ובהקדשות. ראה שם בב"י הטעם לכל הני (ופטור אף משבועה שאינה ברשותו, מלבד בהקדשות). ורק היכא שהזיק בידיו ממש חייב. ונלמד משמירה בבעלים, שפטור אף בפשיעה ורק בהזיק בידיו חייב. ואף שהש"ך בס"ק ג' ס"ל כהרמב"ם, וכמ"ש להאריך בסימן ס"ו ס"ק קכ"ו, אנן בתר מרן אזלינן, ותו אין לנו לחוש לשאר סברות, ובפרט בדיני ממונות דאדם מוחזק בממונו.
וא"כ גם בכה"ג ששוכר פשע בשכירות ופטור מתשלומים, ואף בדבר התלוש ולבסוף חיברו אין לחייבו, דהוא נפקא מינה בנד"ד אם איירי שהמסכים מחוברים לקירות הבית או כל כה"ג דלא פרשת איזהו מקומן.
אלא דע דאף שהתורה פטרה את השומרים אף בפשיעה בכה"ג דהוא בקרקעות ודומיהן, מ"מ מדבריהם בעינן להישבע, וכמ"ש בסימן ש"א ס"ג דנשבעים עליהם היסת אם היתה טענת ודאי. ולכן כיון דכבודו הודה במעשיו ורוצה לדעת מה עיקר הדין (ואף בעלי הדירה לא תבעו אותו עדיין ואמרו שידברו איתו), מדבריהם היה צריך להישבע שאינה ברשותו (או לפי הטענה שיטענו הבעלים, כגון שיטענו שהזיק בידים כגון שזרקם או שאמר לאחר לקחת את החפץ וכדומה. אא"כ הבעלים מאמינים לבעל הדבר, ובפרט לכבודו שהוא איש תורה ואין לו שימוש כלל במסכים אלו, או שאין טענתם ודאית אלא בדרך שמא (וראה בספר דברי גאונים כלל פ"א אות ו' וכלל ק"ב בענין פשרה קרובה לדין. ומשם נלמד להיכא שצריך להישבע מה"ת להפטר עבדינן פשרה ומשלם שני שליש, והיכא שצריך להישבע מדרבנן משלם שליש, האידנא שאין משביעים. וכך הוא המנהג בבית הדין של מו"ר הגאון הגדול הרב ניסיה עטיה נר"ו. וסיפר לי שגדולי הדור הקודם הסכימו לזה, הלא הם הגרב"צ אבא שאול והגרי"ש אלישיב והגר"י כהן עליהם השלום).
אך למעשה, למעיין בנד"ד לאו חשיבי המסכים כדבר התלוש ולבסוף חיברו, דאיכא חילוק בדבר, ובשולחן שלום במקומו כתבנו דלא כל חיבור חשיב חיבור אלא בעינן חיבור חזק ואמיץ. ולא מיבעיא חלונות וכדומה, אלא אף היכא דחיברו בברגים והוא דומיא דבית גופא דאינו חלק מהקרקע ובנאו על הקרקע או שבנה יסודות בקרקע. וגם בנד"ד היכא שקובע בברגים והוא מחובר בקבע וחזק ביותר לקירות הבית או לתקרה שפיר חשיב מחובר לקרקע, דאינו ניטל בנקל אלא ע"י פירוק או שבירה (וראה לשון ערוך השולחן סימן צ"ה אות ג' 'ואפילו תלוש ולבסוף חברו כמו בתים וכתלים וגדרים וצינורות שקבען בקרקע ותנורים וכה"ג'). ואף שמחובר לכותל שמחובר להקרקע, ולאו דוקא לקרקע עצמה כנ"ל. אך היכא דהוא רק עומד על הקרקע, וכגון תקע המחובר לחשמל, לא חשיב מחובר לקרקע, שאינו חיבור בכה"ג (וכן כל כה"ג דנתלה על מסמר או שאפשר להבריגו ואינו מחובר חיבור גדול שצריך לשבור כדי להוציאו, כדוגמת נורה שאפשר ע"י הברגה להוציאה או תמונה שעומדת על המסמר, דאינם חשיבי מחוברים לקרקע), כן נראה בפשטות בעזר ה'.
ולפי מה שביארו לי, גם דרך מסכי הטלוויזיה האידנא שהם מונחים מחוברים לקירות הבית, ואינם קבועים במסמרות להקיר גופא, אלא יש ברגים ומתלה ועליו מניח את המסך בחיבור מסוים והמסך עומד יציב וחזק. ואם רוצה יכול ליטול את המסכים בנקל, והוא כעין תמונה או שעור קיר וכדומה (רק בתפיסה חזקה יותר). ולפ"ז הדרינן לכך דהוי מטלטלים, וא"כ שוכר חייב בפשיעה בכה"ג, ובעינן לשלומי. ולא סגי ליה בשבועה דרבנן להפטר.
תבנא לדינא. שוכר שפשע בשמירת חפצי הדירה שהיו של המשכיר, אף דלא אריך למיעבד הכי, מ"מ אם נגנב או נאבד ואף בפשיעה דבר המחובר לקרקע חיבור גמור וקבוע פטור מלשלם לו, ואף אינו צריך להשבע שאינה ברשותו. אמנם במקום שיש טענת ודאי לבעלים, צריך להישבע לפי טענתם מדבריהם, והלא הכא כבודו מודה בזה. ובכלל בנד"ד, כיון דהמסך נשלף מהתליה והוא לא מחובר לקירות הבית גופא בחיבור אמיץ וחזק כבורג ודומיו, הוי כמטלטלין שחייב עליו השוכר בפשיעה.
זה מה שיש להשיב לכבודו בקיצור האומר
ע"ה השלו"ם ס"ט
♦ ♦ ♦