אב"ד וראש ישיבת מיר
בגדר דין שליחות וקנין בחצר של קטנה[2]
א. ביאור דין שליחות בחצר
הרמב"ם פסק בהל' מכירה (פכ"ט ה"י) דקטנה כי היכי דאית לה חצר לקנות את הגט והרי היא כידה, כך נמי אית לה חצר לשאר קניינים, אבל קטן דלא נתרבה שיהא לו קנין חצר, שהרי לא שייך בקנית גט, ממילא גם אינו יכול לעשות בה שאר קניינים.ובהל' גירושין הקשה הרמב"ם (פ"ו ה"ט) דכי היכי דקטנה יש לה חצר, ה"נ תוכל לעשות שליח בגט, וז"ל: "וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידים על הקטן שאינו בן דעת גמורה", עכ"ל. וביאור דבריו כך הוא, דהא דפליגי בגמ' (בבא מציעא י, ב) חד אמר חצר משום שליחות, וחד אמר משום יד איתרבאי. אין לומר דלמ"ד חצר משום שליחות הוי החצר כשלוחו ממש, ואילו למ"ד חצר משום יד הוי החצר כידו, דאין סברא לפרש דפליגי בהכי, דלזה הוי החצר שלוחו ולזה הוי ממש כידו.
אלא דבאמת לא הוי החצר לא שלוחו ולא ידו, דעיקר הטעם דקנין החצר מהני הוא מצד גזירת הכתוב, אלא דהפלוגתא היא רק דבחצר דגברא, דהוי מטעם שליח לא הוי אלא סימן בעלמא. והיינו כיון דחזינן דלא רבתה התורה חצר אלא במי ששייך בו פרשת שליחות, מוכח מכאן דכוונת התורה דמי שאין לו שליחות וכגון קטן, הוא הדין נמי דלית ליה חצר. ועיקר המיעוט בזה הוא מטעם גזיה"כ, ולא משום דהחצר הוי ממש כשליחה של בעליה, דנימא דאין שליחות לקטן, דבאמת לא הוי החצר שליח. והא דאמרינן משום שליחות הרי זה כסימנא בעלמא, להורות דהריבוי דחצר קונה לא איירי אלא במי שהוא בר שליחות. והיינו דבעלמא יכול לעשות קניינים גם ע"י אחרים, ולא בעינן דדוקא הוא יעשה את פעולת הקניין ממש, ומשום כך יכול הוא לקנות גם ע"י חצירו. אבל קטן, דלא נתחדש בו שליחות בשום גוונא, ובהכרח הריבוי דחצירו בעינן דווקא בידו, ולכך אין לו נמי שאר קניינים אלא דווקא בידו.
אבל באשה, דאתרבאי לה קנין חצר, הוא הדין דיש לה נמי שאר קניינים, וכגון קנין חליפין, כיון דלא בעינן שפעולת הקניינים יהיו בידה ממש. ולפי"ז שפיר מקשה הרמב"ם בהלכות גירושין אמאי קטנה אינה יכולה לעשות שליח בגט. והביאור בזה הוא כיוון דנתבאר שיש לקטנה חצר לקנות בה את גיטה, וכן נמי לענין שאר קניינים, אלמא דלא בעינן דווקא בידה ממש, א"כ אמאי לא תוכל לקיים את מעשה הגירושין ע"י שליח. ועיקר קושיתו היא דוקא על קבלת גט, משום דבכל שאר מקומות בעינן רצון ודעת על החלות הנפעל וקטנה אין לה רצון, אבל בגט, דקיי"ל דמתגרשת אפילו בעל כרחה (גיטין עא, ב), אלמא דלא בעינן כאן את רצונה ממש לחלות הגט, לכן הקשה הרמב"ם דיועיל בקטנה ע"י שליח. וע"ז תירץ שהטעם שאינה יכולה לשלוח אחרים לקבל את גיטה מיד בעלה הוא משום דלמינוי שליח קבלה צריך עדים, וכדאיתא במתניתין (גיטין סג, ב) וברמב"ם (גירושין פ"ו ה"א, ובשו"ע אבהע"ז סי' קמא ס"ח). וכיון דאין מקבלין עדים על הקטן, דהרי זה כשלא בפניו דמי, לפיכך אי אפשר לה למנות שליח קבלה בפני עדים.
♦
ב. יישוב קושיית האחרונים כיצד מהני חצר בעכו"ם
ולפי"ז ניחא לן קושיית האחרונים שהקשו, אמאי מהני בעכו"ם חצר, הא אין לו שליחות, ואיך מהני לו לקנות בחצר[3].אך לפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם, דבאמת גם למ"ד חצר משום שליחות לא הוי החצר שליח ממש, אלא הרי זה כסימן בעלמא, וא"כ ממילא נהי נמי דהעכו"ם אשכחן ביה קנין חצר, וכמו שיש לו שאר קניינים, דלא בעינן דווקא שיפעל קנין בידו ממש. ומעיקר הדין היה מן הראוי דתועיל שליחות עבורו, והא דאין לו שליחות הוא מטעם אחר, או דהוה גזה"כ, אבל אין זו סיבה התלויה בקניין חצר.
משא"כ בקטן, דאין לו גם את שאר הקניינים, חזינן שהגדר הוא משום דבעינן ידו ממש, ולכן לא מהני ביה קנין חצר, כיון שהיא לאו בידו ממש, והוא גזיה"כ.
♦ ♦ ♦