הגאון רבי שלום יוסף פייגנבוים זצ"ל
אב"ד לוקאטש, פולין

אגרות להגאון ר' יעקב ישראל קניבסקי בעל קהילות יעקב [מכתב ג][2]

בעהי"ת "יום גימל הוא ט"ז בחדש אדר"[3] לפ"ק. לאקטש.

הקדמה ובעניין נטילת שכר על רבנות

ליעק"ב איש ת"ם יושב אהלים. ובישרא"ל גדול שמו רב פעלים. לתורה ולתעודה אוצר בלום. גמיר וסביר ובכל דרכיו משכיל בשכלים הנבדלים - מכל סיג שיח דברים בטלים. ובפלס מאזני צדק כל דבריו שקולים. ולתאר תוארי שבח המגיע לכתבי"ם אין בפי עטי די מלים. כי על כל מוצא פי קסתי המה עולים. אדמהו אכנהו כאחד הגאונים הגדולים. וברכת שי"ם שלו"ם אברכהו שבה כל הברכות נכללים.
משלוח מנתו דקיים בי מר בליל פורים. מנה יפה אמירה נעימה כתיבה יהיבא לי אמור בדברים. אשר מיקר כל תפארת יקרים. ומכל מתוק מתוקים וחביבים עלי דברי סופרים - מיינה של תורה כיין הטוב הולך לדודים למישרים. זה עתה הגיעה. הן היום כחדא שעה. מגילתו הבריקה ולעיני הופיעה. ואעבור עליה ואראנה מתבסמ"ת בבסומ"י בפורי"א. מקוטרת מור ולבונה בליבון וחידוד קודם לליבון, ואמינא יישר כוחך ארי"א.
ובטרם[4] אבוא היום אל העיו"ן, לשים עין על דבריו הנחמדים דבעיין צילותא ופת"ר קרי"א. אשובה אראה הני מילי דבסיפא דאמר מר כמתנ"ה על מה שכתו"ב בתור"ה. שפיר קאמר מר כהוגן וכשורה. שתהא צנועה חרדה וכשרה. והכל יכול להיות בכלל לשב"ת יצר"ה. ומוצא אני את כל אלה בזא"ת האמורה. אבל מה דאמר מר פרט לרבנות ולא יעלה על ראשו מור"ה. פליאה דעת ממני ותמה תמה אקרא! ואטו ריש מתיבתא עדיף, בפרט זו תור"ה וזו שכר"ה[5]. ובשלמא מאן דאית לי' מזלא ועותרא. ויוכל לקיים מה אני בחנם להרביץ תורה. אלא מאן דבעל כורחיה שקיל אגרא. ואזיל ומודה להאי היתרא - דכגון זה שכר בטילה נקרא, מאי נפקא מינה בין רב ומו"צ מרא דאתרא, ובין ריש מתיבתא, ואדרבא איפכא מסתברא! זה יש לו גם טורח מילי דמתא דבעיין נטירא. ונוטל שכר טרחו על כמה וכמה דברים כשכר שמירה - של השגחה על השובי"ם ועל הכשר המקואות והאיטליזאות וכיו"ב טובא, שהוא באמת מותר עפ"י התורה. שהרי שומרי ספיחים בשביעית היו נוטלין שכרם מתרומת הלשכה כדאי' בגמרא. (שקלים ו'. ושם ז'. טובא כיו"ב, וב"מ קי"ח.) וכן בכתובות (ק"ה.) בפרק שני דייני [גזרות]. ואי משום אחריותא דאיסור והיתר הרי אמרו כל שהגיע להוראה ואינו מורה - "ועצומים כל הרוגיה" עליו אמר קרא (סוטה כ"ב. ע"ז י"ט: ועיין טור ושו"ע יו"ד רמ"ב סעיף י"ד).
והנה כל המידות שמנה, נמצאות ומתקיימות בר"ב ובבתו, וכיודע ומכיר קאמינא. אבל זה האחרון - ג"ם כי לא ר"ב הוא[6] - הכביד. ובודאי אף שכל אומן שונא בני אומנותו, במה דברים אמורים בבני אומנויות חוץ ממי שתורתו אומנתו, שבודאי רוצה הוא לראות צאצאיו כמותו. ומוצא אני את הרבנות בכל הפרטים משובחת מהריש - מתיבתות כאמור. ורב נכבד בעירו וירא שמים יוצא ידי שניהם, שיוכל גם להרביץ תורה וללמוד וללמד לעדתו תורה ויר"ש. אי לזאת יתיישב עוד היטב בדבר ויכתוב לי, ואז אשתדל שישֻלח שליח מיוחד לבקרו. ומובן הדבר כי לא לתהות על קנקנו להריח ריח תורתו אשר אמנם כבר נודף הוא למרחוק ואתמחי גברא ופקיע שמיה. רק בנוגע לגוף הקנק"ן. ולא ישאר ספק בדבר. ואז אם דרוש ידָרש לבוא - בוא יבא ברינה בתורת ודאי.
ועדיין צריך אני למודעי בנוגע למאני מכבדותא, אם יש לו משלו להלבשה. ואגב, אל נא יחר למר ואשאלהו איך הדפיס את ספרו שערי תבונה ובכמה עלה לו שכר ההדפסה. כי אני בעניי יש לי תלי"ת כתבי יד רבים, ולא זכיתי להדפיס מאפס כסף, זולתי זעיר שם בירחונים וקובצים כמו בשערי תורה ועוד בנוגע להערות הסופרים שם. ולא אוכל לשית עצות בנפשי להדפיס לפחות ספר אחד מעט הכמות. ולבקש עזר מזולתי ככמה מחברים, חס לי ולא נסיתי באלה.
את מכתבו שכותב ששלח מסלאנים בנוגע לסימן דברירה לא קבלתי עד כה, ובודאי, לפי דמיוני, נתנו על יד ידידנו מר מענדל שנייער שם. וחזקה שליח עושה שליחותו, אבל אפשר נאבד בדרך אף דלא שכיח. וידרוש כ"ת אחר זה, ואם יוָדע כי לא הגיע לפרק השולח, בעמוד ושלח קאי, ואם נשלח ולא הגיע לפרק התקבל, יוסף ידו שנית בלוחות שניות (בזה) כי מאד אחכה לשמוע מה בפיו בזה. כי כבר הודעתיו שבעו"ה מחוסר ספרים הייתי גם מקדמת דנא, ובפרט השתא. ולכת"ה חזינא דשכיחי ליה ספרי דבי רבנן בתראי רובא ככולהו. וכבר כתב הרב מנשה בן ישראל זלל"ה - "חכמת האיש לפי ספריו" ואין אומן בלא כלים.
ומעתה ניקום ונימא מילתא, בנוגע להני מילי מעליותא, דאמר מר במגילתא.
♦

ספק דאורייתא בחיוב עשה ואם שייך לדון מצד חזקת חיוב

א. מה שכתב לדון בדברי החוות דעת, דיש לחלק בין היכא דבשעת קיום המצוה הוי ספק ובין אם נסתפק אם כבר עשה וקיים המצוה, דאיך יחזור ויתחייב בודאי גמור הרי יש לו ספק אם היה אצלו כבר הודאי עכ"ד, וסיים ודו"ק היטב. ואנא בעניותי איני מרגיש בזה חילוק ברור שיש בו כדי חלוקה, דהרי עשה דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים אקרפקתא דגברא רמיא, וכאילו כתוב למען תהא זכור בודאי ולא שתהא זכור בספק. וכי היכי דאמרינן (ב"מ צ':) דלא תחסום שור בדישו, לאו דוקא לא תחסום, אלא כאילו כתוב שלא תהא חסומה בשעת דישה ואפילו חסמה אחר. ע' סמ"ע סי' של"ח ס"ק י"ג, ומבואר כן בירושלמי פ"ט דתרומות סוף הלכה א', לא תדוש בשור חסום, וכן יין ושכר אל תשת בבואכם לאו דוקא אל תשת אלא אל תהא שתוי בשעת ביאה, הכא נמי לאו דוקא למען תזכור ודאי אלא למען תהא זכור ודאי, וכן בודאי ולא בספק תהא בכל מצות עשה דרמיא [עליה] כה"ג.
והנה אם באנו לדון מכח חזקת חיובא דגברא וחזקה דמעיקרא, דקודם שהזכיר היה בחזקת שלא הזכיר ואוקמיה אחזקתיה, בלא"ה מיושבת הקושיא של התוס' בר"ה שם, דמשו"ה ספק אמר אמת ויציב וספק בירך ברכת המזון חוזר ומברך, והא שב ואל תעשה עדיף מספק דלא תשא אם איתא דמן התורה, דיש לומר דהחזקה מסייעא לחייב, וע' חולין קל"ד. פרה בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא (ויש לי בזה אריכות בענין פלוגתת הפוסקים בספק צדקה ואכמ"ל).
אכן התוס' לא ניחא להו בהכי. ונראה דס"ל כיון שמסופק בעצמו אם כבר בירך וקרא, איתרע חזקתיה דחיובא, וכעין הא דריש נדה כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה, ופירש רש"י ז"ל מועדה ועלולה לכך, והכא נמי כיון דחזקת חיוב רמיא עליה מועד ועלול הוא לקיים חובתו. ובחולין קל"ד. שאין אנו דנין על האדם אם יצא ידי חובתו אלא על הממון אם נפטר ואיכא גם חזקת ממונא למרא שאני, ודו"ק.
והנה עתה ראיתי שתי' הגרע"א ז"ל בתשו' כ"ה, וכתוב הוא גם בפמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת לה' ברכות השחר ד"ה והנה יש לחקור עיי"ש[7].
♦

ספק לחומרא למרות שהתורה מדברת בודאי וספק עונש בידי שמים

ב. במ"ש להסביר לדעת הרשב"א ז"ל דספק דאורייתא לחומרא, אע"ג דהתורה בכל מקום מודאי משתעי - דבריו נכונים, אבל מ"מ חסר קצת עדיין, ודרכו ישרה, וגם אני דרכתי בדרך זה ובאריכות. והיינו, דודאי דלחיובא דעונשין, לא מיבעא בלאוין שיש בהם מעשה למלקות, דיש חילוק בין ספק לודאי, דאין בי"ד עונשין מספק, אלא אפילו בלאוים שאין בהם מעשה, דאין שום עונש בידי אדם, ורק בידי שמים, ויש סוברים דבספק כרת כלפי שמיא גליא, עיין פ"ב דבכורים מ"י בהא דתנן דאינו חייב על חלב כוי, ופי' הר"ב דנפ"מ לקרבן, דאילו לכרת כלפי שמיא גליא, כ"כ התוס' יו"ט שם, אבל הרמב"ם והר"ש לא כתבו כן אלא דגם מכרת פטור מספק.
ואעפ"י שבלשון הר"ב יש לדחוק דר"ל דלחייבי כריתות לא הוה ליה לתנא למיתני דאינו חייב, דמאי נפ"מ, ואטו למיפסק הילכתא כלפי שמיא בא התנא שלא לחייבו כרת, והרי כלפי שמיא גליא. אך עיין גם בכס"מ פ"ט ממעשה הקרבנות הלכה י"ג שכתב דלא הו"ל לרבנן לכתוב פטור ממיתה, דבידי שמים היא וקמי שמיא גליא ומיפשטא בעיא, עכ"ל. ומלשון זה דכתב ומיפשטא בעיא משמע דלקושטא קאמר, דאם באמת כצד החמור, חייב כרת, אע"ג דלדינא הוי ספיקא לדידן.
ומצאתי בתשובת הלכות קטנות בהל' נזירות (שאחר הלכות נזירות למהריק"ש ז"ל) אות ח' שהעיר בזה ורמז לתוס' יו"ט הנ"ל ולהכס"מ הנ"ל.
ועיין בנוב"י תנינא חלק או"ח סוף סי' ג' שכתב בפשיטות דלא נפ"מ לדינא לברר אם עשה חצי שיעור בשבת זו וחצי שיעור ב' בשבת הבאה אם מצטרפין, דלדיני אדם הוי התראת ספק, ולכרת בידי שמים קמי שמיא גליא, עכ"ל, יעו"ש, ולא העיר בזה כלל. ומ"מ אין הדעת סובלת שיהא עונש חמור לעושה דבר שהוא רק ספק כלעושה ודאי.
ואיכא דסברי שאם אכל ספק חלב ספק שומן אפילו במזיד מביא אשם תלוי דשב מידיעתו קרינן ביה דלא כתוס' כריתות י"ז. ד"ה ספק אכל, עיין שיטמ"ק כתובות כ"ב בהא דהבא עליה באשם תלוי קאי, וכבר כתבתי ונדפס מזה בשערי תורה ואכמ"ל, ועכ"פ ודאי לכולי עלמא יש חילוק בין ספק לודאי, ועונשו של ודאי חמור, ומשו"ה ודאי לכו"ע דהתורה מודאי כתבה ולא מספק, דספק קיל, אבל מ"מ מן התורה לחומרא.
וכבר העירו אחרונים (כמדומה בספר כסא דהרסנא שעל תשובת בש"ר) מהא דכל עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית, דמבואר אשר תדע אבל מספק בלא תשחית קאי. ובחידושים לב"ק כתבתי בזה לתרץ אליבא דרמב"ם ז"ל, ואכמ"ל.
♦

הפלגה בספינה מדיני סכנה ומצד שיצטרך לחלל שבת בפיקו"נ

ג. מה שכתב להעמיד דבריו דהרז"ה ז"ל בהא דמפליגין בספינה, לא מיירי כלל שיודע בודאי שיצטרך לחלל שבת, רק שיש סכנה דשכיח היזקא ולא דברי, ולפי זה שפיר מצד סכנת נפשות ליכא, דא"כ היכי שרי לפרוש בים ולילך למדבר דשכיחי גדודי לסטים וחיות רעות, ועל כרחך דאין איסור אלא בברי היזקא, ומשא"כ לענין חילול שבת דכל שמכניס את עצמו לספק אינו אנוס. - הנה זהו תירוץ בפני עצמו, ופשיטא דבהו"א זו דרק בספק [התירו] אבל בודאי שיצטרך לחלל שבת לא התירו להפליג בספינה, פשיטא דקושיא מעיקרא ליתא, דהא דאסור לרז"ה למול בשבת היינו בודאי שיצטרך לחלל שבת. אבל באמת שגם בודאי יצטרך לחלל שבת התירו להפליג גם לשיטת הרז"ה ז"ל, ועיין פרי מגדים או"ח רמ"ח מש"ז סק"ג ואש"א סק"ו ומחצית השקל סק"ג.
♦

השוואת הרשב"א והנימוקי יוסף בדין אשו משום חיציו

ד. מה שכתב שלא הבין כוונתי במה שכתבתי דדברי הרשב"א ז"ל בב"ק כ"ב עולים בקנה אחד עם דברי הנמוקי יוסף (ולפי שיטתי בפי' דברי הנמוק"י) - לא ידעתי אמאי לא הבין. והדברים פשוטים לענ"ד. דהנה באמת לכאורה לא דמי להדדי הא דהדליק הגדיש ועבד כפות סמוך לו, לזורק חץ, דהתם משעה שזרק וא"א לו בשום אופן לתקן את אשר עיות ובהכרח יגיע החץ למטרתו ויזיק, שייך שפיר לחיוביה תיכף משעה שזרק למפרע לכשיזיק, אבל בהדליק הגדיש, דאפשר לו לתקן לכבות האש ולא ישרף כולו, ואפשר לו להציל העבד בטרם ישרף, מסתבר דהחיוב בא רק על הסוף כשלא כיבה ולא הציל.
וכיון שאין סוף זה בבת אחת להגדיש והעבד, שפיר הקשה הרשב"א ז"ל, עד דמסיק וז"ל ואפשר דלריו"ח דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לו שאי אפשר לברוח הוי ליה משעת הצתת האש בגדיש כרודף, ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר כלים כו' דפטור, דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן, עכ"ל. וכלומר דמכוח סברא זו דמיד נעשה כרודף, ואעפ"י שהרודף בידו לחזור, מ"מ כיון שלא חזר הוי מתחייב מיד בנפשו, כיון שרשות ביד כל אדם להורגו אז ברדיפתו, ודו"ק. אבל בזורק חץ לא הוי קשיא ליה כלל לרשב"א בכה"ג, דודאי בזרק חץ והרג אדם ושיבר כלים [פשוט] דהוי כבבת אחת, ודו"ק.
♦

הפרשת חלה בעיסה גזולה והמסתעף

הערות לשערי תבונה סימן ד'.
באות א' כתב מר לתרץ קושית השאגת אריה סי' צ"ד על הרא"ש ז"ל, דעיסה גזולה הרי הוי עריסותיכם אצל הנגזל[8].
והנה בקרבן נתנאל שם על הרא"ש בפרק כל שעה באות קי"ג תירץ קושיא זו, וכתב רק בגזל עיסה, דא"כ כבר נתחייבה ביד הנגזל. אבל בגזל חטים, אין דברי כת"ה נראים לי, דבשעת חובתה לאו עריסת הלש הוא.
והקרב"נ תירץ דרבנו הרא"ש סובר דלמסקנא דרבא שם שינוי קונה. אבל הלחם משנה פ"א מברכות הי"ט דחה תירוץ זה שרצה לתרץ כן לענין ברכה, וכתב דרבא רק דרך דילמא אמר כן ואין לפסוק כותיה, וראיה דהא בשאר דילמא דקאמר רבא שם לא פסק הרמב"ם ז"ל כן בהל' גזלה עיי"ש. עכ"ל. והנה יגעתי ולא מצאתי בעניי פשר דבריו בזה, רק דס"ל כהב"ח בחו"מ סוף סי' ש"ס דדעת הרמב"ם ז"ל בהל' גזלה דבצבעו אפילו יכול להעבירו ע"י צפון הוי שינוי, ומשא"כ לרבא. וזהו שכתב שהרמב"ם לא פסק כרבא דקאמר שם (בב"ק צ"ג: ושם צ"ד.) ודילמא עד כאן לא אמרינן אלא בצבע שיכול להעבירו ע"י צפון. ואם כן היא כונתו, לא ידענא מידי איריא, דאפשר בהא לא ס"ל כרבא, אבל בהא דדחי שפיר דנהי דשינוי קונה מכל מקום לברכה הוי מצוה הבאה בעבירה, קיימא לן כותיה.
אלא דבאמת לכאורה אין תירוץ זה מספיק כלל לקושית השאג"א, דסו"ס מה בין אביי לרבא, ולמה לאביי ניחא ליה דאפילו שינוי אינו קונה חייבת בחלה. אכן לענ"ד יש לומר דשפיר אזלו לשיטתייהו בריש תמורה ומייתי לה תוס' ב"ק שם, דלאביי מסברא כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולרבא לא מהני. ומסיק שם ואומר: דליכא מידי בינייהו רק שינוי קונה ועיין רש"י שם.
והנה המעיין שם בסוגיא ימצא כמבואר, דלאביי מסברא גם בלא שינוי הוי מהני אלא דכתיב והשיב הגזלה אשר גזל כעין שגזל, לא צריכא אלא דעל גזל שלו חומש ולא על גזל אביו. ולרבא גלי קרא כעין שגזל ולא בנשתנה, ואי לאו קרא לא הוי מהני גם שינוי. והשתא כיון דלאביי מסברא כל דלא תעביד אי עביד מהני, נראה דאי לאו דכתיב והשיב את הגזלה, אפילו אי בעינה איתה, לא הוי מיחייב רק ממונא, אלא דגלי קרא והשיב הגזלה דכל זמן שהיא בלא שינוי לא מהני מה דעביד והדרא למרא בעינה.
וזהו לענין הגזלה, אבל לענין חיוב חלה דכתיב והיה באכלכ"ם מלחם הארץ כו' ראשית עריסותי"כם, תלא רחמנא בזה שאם תהא עריסתו לכשיאכלנה - חייבת בחלה. וכיון דלאביי מסברא אם אכלה - מהניא למיהוי כשלו, דתו ליתה בעינה דליקרי בה והשיב את הגזלה, עריסותיכם קרינן בה, דהא אם יאכלנה דיליה תיהוי. ומשום הכי לדידיה שפיר לראב"י שינוי במקומו עומד ואפילו הכי חייבת בחלה. אבל רבא לשיטתיה דאי עביד לא מהני, ואפילו גזל עיסה ואכלה, נהי דתו אי אפשר להשיב הגזלה בעינה, אבל שלא להיות כשלו שפיר עדיין גזולה הוי ולאו עריסותיכם מקריא, דסו"ס עריסותיכם לא הוי אפילו באכלה כבר, דאכילתו לא משויא לה לשלו, דאי עביד לא מהני. והוכרח לומר דראב"י ס"ל שינוי קונה מגזרת הכתוב דכעין שגזל דוקא, ומשום הכי הוא דחייבת בחלה, ואתי שפיר, ולענ"ד הוא נכון בס"ד.
וביתר דבריו אף כי יש לי הרהורי דברים רבים, אבל כיון שלא העליתי בזה דבר ברור לא אעלה על הגליון.
♦

בעניין לבוד ואם למדין הלכה הלכה

לסימן ה[9]' - בענין לבוד יפה פלפל, וכבר ראה הפמ"ג סי' שס"ג, וכ"כ גם בסימן תרל"ב אשל אברהם סק"ה. ואין לי מה לחדש בזה. ובהכרח להסתפק במ"ש הקרבן נתנאל פ"א דסוכה אות קכ"ח[10] ביישוב דברי הרמ"א ז"ל.
אכן קשיא לי מירושלמי פ"ב דכלאים ה"ג, וז"ל, מג' ועד ד' מתני', פחות מג' כסתום עיי"ש. ובין לפירוש הר"ש ז"ל דאנקע קאי ובין לפירוש הפני משה שהוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו דאבית קאי, סוף סוף נראה דאמרינן לבוד להחמיר, וצ"ע לעת עתה.
ומ"ש כת"ה באות ט' שם דאפשר לומר דהלכה מהלכה שפיר למדין - הנה מרש"י שבת קל"ב דכתב דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות, מוכח דלא כן, כמובן. והנה במתני' דידים פ"ג מ"ז אין למדין דברי סופרים מדברי סופרים, ובאליהו רבא שם מבואר להדיא דמדמה לה להא דאין למדין מהלכה יעו"ש.
ואעפ"י שמה שכתב דלר"י למדין, וה"ה דלמדין ק"ו מהלכה. והא דנזיר נ"ו: נ"ז. דר"י נמי אמר לר' עקיבא אלא שכן אמרו הלכה, היינו כלומר שכך נאמרה כאן בפירוש ההלכה יעו"ש, אבל אי לאו הכי היינו למדין מק"ו, והיינו דאיכא בין ר"א לר"י, עיי"ש, הוא דלא כנראה מהמפרש בנזיר שם דר"א ור"י אמרו דבר אחד. (אלא דר"א לא אמר דבר שלא שמע מרבו, על כן אמר סתם אין דנין כאן מק"ו. ור"י פירש מפני שהיא הלכה. וכ"כ בתפארת ישראל שם. ונכון), מ"מ בזה נראה ודאי דגם הלכה מהלכה אין דנין, כמו שאין דנין דברי סופרים מדברי סופרים.
♦

גט במחובר ובכותב על יד האשה

לסי' וא"ו. באות א'. ולענ"ד צ"ע טובא דודאי גם במחובר לקרקע יכולין לעשות נתינה, דהא א"צ שיתן מיד ליד דהא כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת וכו'. - לא הבנתי דבריו בזה. דמ"מ בעינן שיהא הגט דבר המיטלטל וראוי לינתן מיד ליד. וגם בזה שנתנו בחצרו, ושוב כתב שטר מתנה עליו הוי נתינה בזה שכתב שטר וקנתה החצר, ואז הוי נתינה גם לגט לחצרה.
וגם דברי האבני מילואים שהביא באות ב' (והספר אבני מילואים אין בידי), כספר החתום בעיני, דלמה לי שיהא החצר שליח להולכה, ולא בפשיטות שבשעה שכותב שטר על החצר הוי כנותן בחצרה הגט. וכן כתב להדיא הב"ש סי' קל"ט ס"ק כ"ח. ונא להעתיק לי דברי האבני מילואים ככתבם וכלשונם, כי כהעתקתו חידה היא בעיני בלי פתרון.
ומה שכתב עוד באות ב', דנראה פשוט אם כתב גט על יד אשתו גופה וחתם עדים לא מהני - כן מבואר בדרכי משה אה"ע סוף סי' קכ"ד בשם האור זרוע.
♦

שטר שחרור שנכתב על יד העבד ובשל שותפין ובחציו בן חורין, טלי מעל גבי קרקע בשטר שחרור

ולדבריו בענין אם מהני כן בעבד לשחררו - אעתיק לו הכתוב אצלי זה כביר שכתבתי בזה בגליון יו"ד שלי סי' רס"ז סעי' מ"ט, וז"ל: 'בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן כו' ובגט שחרור הוא אומר נתן לה, לא יהא מחוסר אלא נתינה'. והיינו מגזירה שוה דלה לה כמ"ש הט"ז ס"ק כ"א. והנה בד"מ [כתב] בשם או"ז דאם חקק הגט ע"י האשה לא מהני דלא יהיב לה מידי. ולכאורה גבי עבד דשפיר יהיב ליה, דהא גופו קנוי לו (עיין גטין עז:) שפיר מהני, דלא שייך למילף גז"ש לה לה, דהא לאו מגזירת הכתוב היא אלא דלא יהיב מידי, ובעבד דיהיב שפיר דמי.
ובעבד של ב' שותפין וכתב לו אחד שחרור על ידו, אפשר לומר נמי דמהני, לפי מה שכתב הר"ן ז"ל נדרים [מה:] ריש פרק השותפין, ועיין מנחת חינוך מצוה שמ"ז וקצות החושן סי' קע"א, וביום שעובדו כולו קנוי לו. אבל בחציו עבד וחציו בן חורין דאפילו ביום שעובד לרבו אין גופו קנוי רק חציו, ודאי דלא מהני אם כתב גט לאשתו על יד חצי העבד וחציו בן חורין הזה ונתנו לה, והוא הדין בשחרור. אכן אפשר לומר דגם בעבד גמר לה לה מאשה, ובאשה מלבד הטעם דלא יהיב לה מידי, ג"כ לא מהני משום דכתיב ונתן בידה, שיתן לה דבר חוץ מידה בידה, ולא שיתן לה ידה עצמה, דלא קרינן בה ונתן בידה אלא ונתן לה ידה ולא כתוב הכי. אבל בעבד דלא כתוב לשון זה, רק חופשה לא ניתן לה, חלה הנתינה בחופש, שיתן לה חופש, אי לאו גזירה שוה דלה לה, מהני.
וא"כ יש לומר דתלוי בפלוגתא דקמאי ובתראי בהא דטלי גיטך מעל גבי קרקע אי מהני בעבד או לא כמו דלא מהני באשה. וראיתי בזה מחלוקת, דבריטב"א קידושין כ"ג ובראב"ן מבואר דלא מהני, וכן היא דעת הב"ח ובעל ספר דברי אמת. אבל בישועות יעקב אה"ע סי' ק"מ סק"ה ובתורת גיטין בחידושים לגטין ט', ובנתיבות סי' קפ"ה סק"ב, סבירא להו דבשחרור מהני טלי גיטך מע"ג קרקע, דגז"ש דלה לה הוא רק לכתיבת השטר לשמה ובתלוש וכיו"ב. וכתב שכן מוכח מתוס' גטין י"ג ד"ה לא יתנו. וקצת באמת נראה כן מדלא תנן זה בהא דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. גם בתפארת ישראל בגיטין פ"א אות ל' מבואר דס"ל דמהני בשחרור טלי גיטך מעל גבי קרקע יעו"ש. אבל ראיתי בספר (דמשק) דברי אליעזר שנדפס זה מקרוב בסי' ק"מ שהביא גם מהמכתב מאליהו כדעת ראב"ן וריטב"א ז"ל, ושדחו ראיות המקילין. והנה עיין גם חתם סופר אבן העזר [א'] סי' פ"ב[11] מה שכתב על דברי הט"ז יו"ד רס"ז ס"ק מ"ד.
אך אולי גם משמעות או חופשה לא ניתן לה דצריך שיותן שטר שחרור לו ולא שיתן לו גופו, דבאמת חופשה היינו שטר שחרור, ואף שפירושו חופש מ"מ הרי צריך שיתן לו שטר דוקא כמו שצריך ספר כריתות באשה, והתם כתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, והכא נמי חופשה היינו ספר. ודו"ק. ולכן[12] לא מהני בכתב וחקק על ידו. וצ"ע לדינא.
♦

קידושין לשפחה בהנאת מחילת השפחות ואם שייך בזה גיטה וידה באין כאחת

ובחידושים לקידושין ס"ב כתבתי בכותב שטר שחרור לשפחתו ונותנו לה ואומר לה הרי את מקודשת בהנאת מחילת השפחות, דנראה דלא מהני. חדא, כדאמר התם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. וא"כ הא דיהיב לה גופה, כשהיא בהמה יהיב לה, ואע"ג דקידושיה וידה באין כאחת, הכא לא מהני כדמהני בגט גיטה וידה באין כאחד בנותן גט בחצרו וכותב שטר מתנה על החצר, דהכא בשעה שנעשית בת קידושין תו לא יהיב לה מידי, שכשנתן לה גופה היינו שהיתה שפחה ובהמה הואי, וכשנעשית בת חורין א"כ ליכא נתינה. ולא דמי להתם דבשעה שנותן לה החצר באין גיטה וידה כאחת והגט ישנו, וכאן כשבאה ידה ליכא נתינה. ודו"ק. ועוד, דלא מהני מתורת קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון, דיהיב להמתקדשת דבר חוץ מגופה ובו קונה אותה, אבל לא אשכחן דליקני אינש גוף אשה בגופה עצמו, דבעינן שיתן דבר זולת גוף המתקדשת להמתקדשת, והכא לא יהיב לה מידי רק גופה עצמו.
והנה בתוס' שם לעיל י"ט ע"א סוף ד"ה במלוה כתבו דנראה לדקדק דקסבר ריבר"י דעבד עברי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה כו' אלא מקדשה בהקנאת גופה לעצמו. עכ"ל יעו"ש. והתם שאני דבת קידושין היא בשעת הקנאת גופה. וגם לטעם רש"י הנ"ל, מלבד דלא דמי קנין גוף דעבד עברי לקנין גוף דכנעני, דעבד עברי אינו בדין יום או יומים ככספו ממש ולא בדין ראשי אברים, ורק לעבודה קנוי למ"ד גופו קנוי, ושייך נתינת מחילת השיעבוד שנותן לה ככסף לגופה. אבל שיקנה גוף בגוף עצמו לא אשכחן.
ולקנות הגוף בהנאת מחילת השיעבוד, כיון שעל כרחך צריך שיתן לו גם גופו עצמו דאם לא כן אי אפשר חלות הקידושין כל זמן שהיא שפחה, א"כ גוף בגוף הוא קונה, והכל עולה לטעם אחד, ודו"ק.
עוד י"ל דבאמה העבריה, שהיא קטנה עדיין וכל הנאת שבחה לאביה, א"כ הוא כנותן לאביה את קנין גופה ואביה הוא המקדשה, ולא שהיא עצמה נקנית גופה בגופה, רק גופה נקנה בהנאה דמטיא לאביה שנהנה בזה שנעשית בת חורין, ואיך שיהי' שייך בה אז ג"כ קידושין כנ"ל, ואין להאריך יותר ודו"ק. (וע' שם לעיל י"ח דייעוד אירוסין עושה ועדיין היא ברשות אביה ליורשה ומציאתה ומעשה ידיה עד שתיכנס לחופה).
ועיין בר"ן גטין פרק השולח (דף קס"ד) דהמשחרר עבדו עובר בלא תחנם, ושמע מינה דהוי כנותן לעבד ולא כנותן לבן חורין, דאל"כ ליכא משום לא תחנם. וא"כ כשמשחררה ואומר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו, הוי כנותן לשפחה ולא כנותן לבת חורין אע"ג דבאין כאחד, ודו"ק.
והא דגטין מ'. וביו"ד רס"ז סנ"ח בכותב לה שטר אירוסין ואומר לה צאי בו והתקדשי בו אינה מקודשת, שאין זה לשון שחרור, ומשמע אבל אי הוי לשון שחרור מקודשת, היינו שהיתה מקודשת בשטר זה שישנו בידה לאחר השחרור, אבל בנידון הנ"ל שאינו נותן לה דבר שתתקדש בו חוץ מגופה, הרי בשעת הנתינה עדיין בהמה היא ולאחר כך אין כאן שום נתינה, וכאמור, ואין להאריך יותר.
והנני מחכה למכתבו בעניני ברירה, ועל כל הא דכתוב ומפורש לעיל. וחביבים עלי דבריו מאד להשתעשע בהם.
והנני ידידו אוהב נפשו אהבת תורה ויראת שמים שאינה צריכה להכרת פנים כמו שכתבתי כבר.
הק' (--)

צילום כת"י העמוד האחרון במכתב

הערות שוליים

  1. ↑ בקובץ האוצר הקודם נתפרסמו שתי אגרות של הגרש"י הלוי פייגנבוים מלוקאטש להגרי"י קנייבסקי בעל קהילות יעקב זצ"ל. וראה שם מעט על תולדותיו של הגרש"י זצ"ל, שהיה מחשובי הרבנים בפולין ומשיב מפורסם בדורו, גדול בעיון בחריפות ובבקיאות, ודבריו כתובים בשפה ברורה ונעימה וברוח חן מיוחדת. לפנינו האיגרת השלישית. האיגרת עוסקת בתגובה לדברי הגרי"י במכתב התשובה שאינו לפנינו, והערות בנושאים חדשים בספר שערי תבונה, שבעל קהילות יעקב הוציא לאור בצעירותו. (בתוך דברי ההקדמה לאיגרת באו דברים בעניין ההיתר ליטול שכר על רבנות, ועל סירובו של בעל קה"י לשמש כרב). יש לציין כי חלק מהאיגרת, בעניין הפרשת חלה מעיסה גזולה, נדפס ע"י הגהמ"ח בספרו שו"ת משיב שלום סימן שס"ט בשינוי לשון. כפי שהקדמנו שם, האגרות היו ברשות בנו של הקה"י, מרן הגר"ח זצ"ל. התודה לבני המשפחה, הגאונים בני הגר"ח זצ"ל והגרמ"ז ברזם נכד הקה"י, שעודדו את ההדפסה, ותודה מיוחדת להג"ר שאול אייזנשטיין, נין בעל הקה"י, שעסק בפענוח והקלדת המכתבים. חמרא למריה וטיבותא לשקייה (ב"ק צב, ב). יוסף יונה.
  2. ↑ תרפ"ו.
  3. ↑ הגרש"י מתייחס כאן לתשובת הגרי"י על הצעת שידוך שהוא הציע לו במכתב קודם, ונכלל בה שיכהן ברבנות עיר לאחר אריכות ימי הרב אבי המדוברת. הגרי"י השיב שלפרט זה אינו מסכים, וברצונו לשמש רק כר"מ ולא כרב. כנראה הגרי"י הזכיר בתוך הדברים את החשש מלקבל שכר על הוראת הלכה, ועל זה באו הדברים דלהלן.
  4. ↑ כלומר: בנוגע לשאלה ההלכתית של נטילת שכר עבור לימוד והרבצת תורה.
  5. ↑ כלומר: התנאי הנוסף לשידוך שאין בדעתו לשמש כרב עיר בעתיד. (המליצה כאן בנויה משילוב של הביטוי האחרון הכביד, ישעיהו ח, כג עם הביטוי כי רב הוא, במדבר כב, ג).
  6. ↑ לכאורה הכוונה שהגרעק"א והפמ"ג שם דנו בשאלה איך אפשר לברך בספק דאורייתא, ואין חשש לספק לא תשא.
  7. ↑ בשו"ת משיב שלום מהגרש"י פייגנבוים זצ"ל הביא הגהמ"ח חלק זה מהאיגרת, והקדים לו כך: 'ראיתי מ"ש כ"ת ביישוב קושית השאג׳׳א סי' צ"ד על מ"ש הרא"ש ז"ל בפסחים ל"ה שכתב דמצה גזולה אינו יוצא בה יד"ח דבעינן לכם ול"ה לכם, והרי מחלה ילפינן, וחלה גופא אמר ראב"י (ב"ק צד.) הרי שגזל חטים כו', והפריש חלה אין זה מברך אלא מנאץ, ומיהא דבחלה חייב ומפריש ש"מ. ומוקי לה שם למ"ד שינוי אינו קונה. וסו"ס אחר שנדחק לתרץ על פי דרכו קשיא ליה היכי תורם על שאינו שלו למ"ד שינוי אינו קונה. ע"כ. וראה שם את התירוץ, והדברים באו בשינוי לשון מכפי שהם לפנינו כאן, ויעויין שם.
  8. ↑ בספר שערי תבונה להגריי"ק זצ"ל וכן להלן.
  9. ↑ כנראה הכוונה לקרב"נ על הרא"ש סוכה א, לג (בדפוס וילנא: אות ת).
  10. ↑ בחת"ס שם: 'וראייתו מקרא הא פשיט דאיתקיש הויה ליציאה וע"ש, ולפע"ד דבלי ספק דמקדש בשטר מקשי' לשטר גירושין דפסול טלי דהרי עכ"פ בגט שחרור בודאי פסול טלי חדא דאתי' לה לה ועוד מ"ש בגירושין דכתיב ונתן ולא שתטול מעצמ' עיי' גטין ע"ח ע"א ברש"י וה"נ בשחרור כתיב או חופשה לא נתן לה ומ"ש ט"ז בי"ד סי' רס"ז סקמ"ד צ"ע לכאורה ויבואר לקמן אי"ה'. ע"כ. ועיין שם עוד.
  11. ↑ המילה לא ברורה כ"כ, וייתכן שצריך לקרוא: 'ולכו"ע'.