בעל משנת יהודה
אופקים
גדר קטן שהגיע לחינוך[2]
מבואר במ"ב (סי' שמ"ג) דדין חינוך הקטנים במצוות עשה הוא בכל חינוך לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכיו"ב.ולענין מצוות לא תעשה כתב שהחיוב הוא בכל חינוך שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול.
♦
א. ב.
ומו"ר הגר"נ קרליץ (שליט"א) [זצוק"ל] בספר חוט שני הרחיב בהגדרת הדברים וז"ל "והיינו שיש ב' עניינים בשיעור החינוך א' הגיל שהקטן יודע כבר לעשות את מעשה המצוה כהלכתה אף שאינו מבין את ענינה כגון ליטול הלולב ולנענע בו ולהתעטף בציצית וכו'. ב' גדר ההבנה במצוות לא תעשה. במצוות עשה סגי שהקטן מבין לעשות את מעשה המצוה אף שאינו מבין כלל את ענין המצוה ומשום הכי כתב הרמב"ם בהל' חמץ ומצה "קטן שיודע לאכול פת מחנכין אותו במצוות ומאכילין אותו כזית מצה" ולא הזכיר תנאי שהקטן צריך גם להבין את ענין המצוה וכן מש"כ התוס' בסוכה וכו' מבואר דסגי שיודע לעשות את מעשה המצוה אפילו שאינו מבין כלל את משמעותה וכו'. אבל גדר החינוך בלא תעשה הוא בגיל שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור, היינו שמבין שיהודי אסור לו לעשות דבר זה, ולא מפני שאין מניחין לו עכשיו לעשות דבר זה, או מפני שאביו אומר לו שזה אסור וכל שכן לא מפני שהוא מפחד מאביו או מעונש". עכ"ל החוט שני. [עיין שם שהוסיף בענין שיעור בר הבנה באיסור לה"ר ובענין חינוך למידות טובות יעויי"ש].♦
ולכאורה צ"ב מה טעם החילוק בין מצוות עשה [שבהם סגי שהקטן מבין לעשות את מעשה המצוה אף שאינו מבין כלל את ענין המצוה] למצוות לא תעשה [שבהם בעינן דוקא שיהא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור].
ג. ד.
וחשבתי בס"ד בביאור דבריהם הקדושים.דהנה גדר מצות חינוך הוא להרגיל את הקטן במעשה המצוות.
והנה במצוות עשה גדר וצורת המצוה הוא מעשה המצוה בפועל כגון בציצית מעשה העיטוף ובלולב מעשה הנענוע [ובמשך הזמן כשיגדל יבין גם את ענין המצוה].
משא"כ במצוות לא תעשה גדר וצורת המעשה-מצוה שבהם הוא ה"פרישה מעבירה" כלומר להימנע מלעשות דבר אסור, ולכן לא סגי במה שמרגילו "לא להדליק חשמל בשבת" ו"לא לאכול מאכל לא כשר" וכיו"ב, כי עצם ההימנעות מלהדליק חשמל אם עושה כן מחמת סיבות צדדיות [כגון פחד מאביו או מעונש] - אינו מרגיל את הקטן כלל לקיום המצוה הזו של שמירת שבת, שצורת קיום המצוה של שמירת שבת הוא" לפרוש מחילול שבת", ובזה לא הרגילו כלל.
וכמו כן בכל מצוות לא תעשה זהו גדר וצורת המצוה – "הפרישה מהמעשה", וכל זמן שאינו מבין שזה אסור לא התרגל כלל למעשה המצוה של ל"ת שענינו "הפרישה."
וכבר מצינו כעין זה גם במצוות עשה, שרק קטן היודע מענין שבת חייב לשמוע קידוש והבדלה וקטן שאינו יודע מענין שבת פטור מלשמוע, ולכאורה למה לא סגי במה שיודע לשמוע קידוש והבדלה, דמאי שנא מקטן היודע להתעטף והיודע לנענע, ובעל כרחך היינו משום ששם צורת המצוה הוא מעשה העיטוף [ואמנם הוא רק הצורה החיצונית של המצוה וכשיגדל יבין גם את ענין המצוה, אבל בינתיים סגי בהכי בכדי לחנכו ולהרגילו בצורת המצוה].
מה שאין כן בקידוש - צורת המצוה הוא "לקדש את השבת בדברים" ובזה שהוא שומע קידוש [אם אינו יודע מענין שבת] הרי לא נתחנך כלל במעשה מצוה זו של לקדש את השבת בדברים. ורק היכא שיודע מענין שבת שייך לחנכו במעשה המצוה של לשמוע קידוש והבדלה.
וה"ה בעניינינו בכל מצוות ל"ת צורת המצוה הוא הפרישה מעבירה, וכל זמן שאינו מבין שזה אסור הרי לא נתחנך כלל לפרוש מהעבירה, וכמשנ"ת.
♦
ה.
וכעין קצת ראיה לזה אפשר לומר ממה שהיה רגיל מו"ר הגר"ח הכהן קמיל זצוק"ל לבאר (ונדפס בשמו בספר אמרי חיים) בשם הגר"א מישקובסקי זצוק"ל בהא דהעושה תשובה מאהבה זדונותיו נעשין לו כזכויות, וביאר בזה עפ"י הגמ' בקידושין (דף ל"ט ע"ב) "תנן כל העושה מצוה מטיבין לו, עשה אין, לא עשה לא ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה אמר לו התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה" עכ"ל הגמרא. ומבואר דהפרישה מעבירה חשיב מעשה ממש, ולפ"ז ביאר דהעושה תשובה מאהבה הרי הוא פורש מחטאיו שהי' רגיל בהם ופרישה זו נחשבת לו למעשה מצוה ממש ולכך כל זדונותיו נעשין לו כזכויות.ומה שאמרו כן רק בתשובה מאהבה ולא בתשובה מיראה, ביאר בזה מו"ר הגרח"ק זצוק"ל, שהוא משום שהשב מיראה אינו פורש אלא מחמת יראתו מהעונש ואין כאן חרטה מעצם החטא, וא"כ אין כאן עקירה אמיתית מהחטא ולכך לא חשיב מעשה פרישה זו להיחשב כזכויות [ועיין בספר אמרי חיים שהביא ראיה לזה מדברי הכוכבי אור].
♦ ♦ ♦