מכתבים בענייני רפואה[2]
א. הערות למאמרו של פרופ' נמיר בעניין מציצה בפה במילה[3]
הרב צוריאל: כבוד מכובדי הרב שליט"א, עברתי כפי קט יכולתי על רובו של מאמרו הממצה והרחב בעד מציצה בפה ישירות (בלי שפופרת) במילה, ולהלן הערותי:יש לפתוח כל ראשי התיבות, כי רובא דאינשי אינם בקיאים בשמותיהם, ואתה צריך להתחשב בהם. ואין כאן טענה של חסכון בנייר! לדוגמא: שו"מ, חכ"א, הכת"ס, אג"מ, ובסה"ק, אוה"ח ושמא יש עוד שלא ציינתי.
הפנית לספר "דרך פקודיך" יש כמה, של מחבר "בני יששכר" וכן של רי"א מקומרנא ועוד. תציין של מי.
דברי "בנין ציון" שאין אנו יודעים טעם למציצה בפה, שמא היא חלק אינטרגלי של המילה, כי המשנה לא אמרה טעם. זה תמוה, כי לעולם אין המשנה מציינת טעם לפסקי ההלכות, אלא זה תפקיד של הגמרא. וכך הגמרא עשתה כאן!
הערה 25 – לעניין דברי המקובלים, אין שם שום דיוק לציין הדבקת הפה בגוף האבר דוקא, ולא פסלו משיכת הדם ממרחקים ע"י לחץ אויר שלילי. [...].
הערה 28 – דברי חתם סופר שבקשת למצוא, עשיתי שירות עבורך ונתתי עשר דקות לחפש ומצאתי בחידושיו על שבת פו ע"ב, וקצת מזה בחידושיו על עבודה זרה לא ע"ב.
ציינת ספר "משיב נפש" ולא הודעת מי הוא? ואיזה פרק או דף נמצאו שם הדברים?
ליד הערה 62 – כתבת דברים יפים שעל המוהל לשטוף פיו בחומר אנטיספטי. אבל הבעיה שיש אלפי מוהלים בעולם, רובם חרדים, וחשש יש אם כולם ישמעו להוראות אלו?
עוד כתבת שם, שעל המוהל להודיע להורי התינוק על הברירה לבחור או מציצה בפה, א מציצה ע"י שפופרת. לדעתי צריכים לשאול את התינוק עצמו, כי הוא הנפגע הפוטנציאלי. ומה שייך לשאול את הוריו? וכמו שכתבו הפוסקים (דומני אגרות משה) בשאלה אם להאריך חייו של חולי כרוני הסובל יסורין, שאין מקום לשאול קרובי משפחה שלו, אלא יש לברר אצל החולה עצמו מה רצונו. כן כאן.
הערה 56 – שמחתי שהבאת דברי הרב קוק המתיר שפופרת. וכן במאמרי הבאתי קבוצת פוסקים חשובים שהתירו שפופרת (ביניהם הרב רש"ר הירש, ערוך השולחן, כמובא בספר הברית, וכן הרב הרצוג ועוד). ובכלל "רבותא למימני גברא"? מול רבוי האוסרים, יש רבוי המתירים. וציטוט שמותיהם של צד אחד אינו חותר לאמת.
ממילא מה שאני הבאתי אותם במאמרי, התכוונתי לומר שהסומך להתיר יש לו על מה לסמוך. וזה אינו משנה לענין אם יש הרבה אוסרים. אבל אתה שבאת לאסור, ציטטות מהאוסרים אינו לענין, כי מי לא ידע שיש אוסרים? לא תוכל להמנע מלצטט שיש למקילים על מי לסמוך (מבחינת ההלכה, ולא מבחינת הרפואה, כמו שכתבת במומחיות!)
הערה מצויינת 75 – הבאת שההסתברות הסטאטיסטית נמוכה מאד, נדיר מאד. אבל אני מתנגד לזה, כי אותו תינוק הסובל הרפס [וכפי שקראתי במקומות אחרים, ברגע שמחלה זו נדבקה בגופו, זה עלול לחזור פעמיים ושלוש במשך חייו עד שהגוף יפתח אימוניזיציה. נכון שבענין ברית מילה אין אנו שואלים חוות דעתו של התינוק, וגם אין אנו חוששים לספק סכנה של התינוק (אא"כ מתו לו שני אחים מחמת מילה, או לא נבלעו בו דמיו) אבל שם היה ציווי דאורייתא. וכאן הוא רק מנהג בעלמא. כי המציצה היא מדרבנן, וההקדפה שלא להשתמש בשפופרת היא מנהג. ועל זה מי יתן את הדין על תינוק אחד שנפגע?!
הערה 86 וההערות הסמוכות לה חשובות מאד! יישר כוחך שרכזת.
בענין הזכרת שמי הערה 60, נא תציין תחומין, שנת תשע"ג, כרך לג, עמ' 391, ועוד בארה"ב hakira volume 14 winter 2012 עמ' ה' ואילך.
את התואר המתייחס אלי "אף גדולי תורה" הייתי מחליף, "אחד מהרבנים המפורסמים". וזה יותר אמתי.
באופן כללי, נהניתי מאד ממאמרך וחשוב מאד להפיץ אותו ברבים. מיני ומיניה יתקלס עלאה (סוטה מ, א).
אלא לגוף הענין חוות דעתי היא, כמו מקודם, כי כיון שבכל מקרי פציעה, אין שום רופא בזמננו מושך דם מגופו של הפצוע, ע"י מציצה בפיו (וכך אמרו לי בשמו של רש"ז אוירבך) לכן מוכרחים להודות כי "נשתנו הטבעים" (כדברי מגן אברהם, סי' קעג) וכמו שאסף הרב נריה גוטל בספרו הנהדר, בשם "השתנות הטבעים בהלכה", כמה עשרות דוגמאות.
לכן כיון שבדורנו "מקפידים על נקיון", וכפי דברי הרב הלפרין (אני אומר מהזכרון) 90 אחוז מהמילות בישראל הם ע"י שפופרת, ראוי לא להלחם נגד שיפור זה. שיפור רפואי. ולענין שמירה על חומות הדת, הבה נלחם בעניני פריצות, בעניני כשרות, בעניני חילול שבת, בענין שמירת ארץ ישראל. יש לנו מיגוון רחב של תפקידים. הבה לא נפזר את כוחותינו אלא נכה בפטיש על המסמר הנכון!
בברכה רבה, ובאהבה,
משה צוריאל
♦
ב.ביאור הקללה 'יככה ה'... אשר לא תוכל להרפא'
הרב צוריאל: האם האמור לקמן נכון פיזיולוגית?דברים כח, לה: "יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השקים אשר לא תוכל להרפא מכף רגלך ועד קדקדך". ארבעה אברים הוזכרו כאן, בשני חלקי הפסוק. ברכים ושוקיים "אשר לא תוכל להרפא", ואח"כ מכף רגלך ועד קדקדך, מכה שכן יכולה להרפא, אמנם היא פחותה באיכותה מהמכות הראשונות אבל מקיפה יותר בכמות. ובזה המקרא עובר מן הקל אל הכבד.
ונשאלת השאלה מה ענין "לא תוכל להרפא"? ומדוע דוקא שתים אלו, הברכיים והשוקיים? אלא כאשר הגוף מעלה שחין, טבע הגוף להגליד קרום על המכה המועיל לריפוי. אבל בברכיים שהאדם תמיד נמצא בתנועה, ומקפל ברכיו בכל פסיעה ופסיעה, אין הגליד נשאר יציב, אלא נמתח ונשבר בכל תנועות ההליכה, בין כאשר פושט רגלו ובין שמקפל האדם את רגלו. ולכן לא תוכל להרפא.
אבל מה ענין "שוקיים" לכאן? אלא כידוע עורו של האדם גמיש, וכאשר האדם פושט רגלו כדי ללכת קדימה, הוא מותח ומרחיב שטח העור בצד הקדמי של הרגל, על חשבון העור שבצד האחורי של הרגל, ששם הוא משחרר אותו ומגדיל שטחו. שתי הרגלים עובדות בסירוגין, כשהאחת פושטת השניה מקפלת, וכן להיפך בפסיעה הבאה. וכאשר הוא מתקדם בהליכתו לפסיעה הבאה לפשוט קדימה את הרגל השניה, הוא מקפל את ברכיו של הראשונה כדי לא לאבד איזונו, לא ליפול, ולעמוד יציב על עומדו במקומו, ואז הוא מכווץ את העור הקדמי ומחזיר העור שמאחורי הרגל לרגילותו. יש לאדם תנועה זריזה בכל פסיעה ופסיעה. ומפני כך אין הקרום שעל השוק נגלד, כי אינו יציב. ובכך אינו מתרפא.
פרופ' נמיר: תיאוריה יפה כבוד הרב. אך מעשית, אנחנו לא רואים הבדל בריפוי פצעים באזורי גוף השונים הללו. זה עדיין לא סותר שאולי נשתנו הטבעים.
♦
ג.עוברה שהריחה
מסכת יומא (פב, ב – פג, א): "ההיא עוברה דארחא [פירש רש"י: שהריחה, ויום כפורים היה]. אתו לקמיה דרבי. אמר להו 'זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא' [פירש רש"י: לחושו לה באזנה שיוה"כ הוא היום, אולי תוכל להתאפק] לחושו לה ואילחישא [פירש רש"י: קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו]. קרי עליה 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' [ובטרם תצא מרחם הקדשתיך' (ירמיה א, ה). נפק מינה רבי יוחנן.ההיא עוברה דארחא. אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו 'לחושו לה' ולא אילחישא. קרי עליה 'זרו רשעים מרחם [תעו מבטן דוברי כזב'] (תהלים נח, ד) [פירש רש"י: נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים]. נפק מינה שבתאי אצר פירי" [פירש רש"י: להפקיע שערים]".
ונשאלתי, הרי האשה ההרה שהיתה זקוקה לאכול ביום כיפור עשתה כדת וכדין, וכך ההלכה מורה כי יש בדבר פקוח נפש, ומדוע התוצאה היא שתוליד רשע?
ויש לענות כי יש שני סוגים של אשה בהריון הזקוקה לאכול. או מפני חולשת הגוף מעצם הדבר שלא אכלה ולא שתתה מים שעות רבות. מדובר ברעבון מחמת חסרון כמות המאכל. זאת מותרת לאכול ולשתות ואין בזה פקפוק. אבל האשה שהסוגיא דנה בה היא הריחה מאכל מסוים והתאותה לאכול ממנו [וזאת מפני איכות ועריבות של המאכל שהריחה]. לא שהגוף חלש אלא תאותה התגברה עליה. ולכן אם נלחש לה באוזנה כי יום כפורים היום, ויש לה לחשוב מחשבות רוממות בענין תשובה ומעשים טובים, ושהיום הזה אנו מתקרבים כולנו לאבינו שבשמים, ממילא תאותה תתבטל. כי המאכל הערב וטעים הוא דבר פעוט הוא מול הנשגב שביום זה. ואם אין לזה השפעה עליה, סימן הדבר שהיא רחוקה מהקדושה, ולכן גם העובר שלה יצא בסטיה רוחנית מסוימת.
ומה שיש קושי, מדוע ללחוש באזנה? הרי די באמירה פשוטה ובקול? והא כיצד העובר שבבטנה ישמע מה שאומרים לאם, הרי אין לו עדיין שֵׂכֶל ודעת להבין מה שאומרים לאם? לכן נראה לי [ודלא כפירוש רש"י] שמלים "לחושו לה" פירושם תשתמשו בלחש וסגולה, כמו סוג קמיע. אין כאן פעל "לחישה", אלא כינוי שם עצם "מעשה" של אמירת לחש. עֲשׂוּ לה לחש המועיל. בזכרון שהוא יום אדיר ונורא תתבטל תאותה למאכל ערב, שכל תענוגו הוא רק במעבר הגרון, ואח"כ נשכח זכרו.
אבל ודאי אשה שהיא זקוקה לאכול מחמת חולשת הגוף ומניעת כמות האוכל, ולא מחמת איכות טעימותו, לא יצא ממנה תינוק מקולקל במדות.
ואם תשאל, מה אשם התינוק בתאות אמו? אלא כל עוד לא נולד הוא אבר מאבריה, כמו הכליות והטחול. והוא חלק בחולשת האמונה בתוקפו של יום. לכן תחילתו רע, כמו מדותיה של האם. אבל כמובן, בחינוך טוב ומתמיד, משך ימי ילדותו, גם זאת אפשר לתקן.
♦
ד. מכתב חיזוק לאחר שלילת החברות בוועדת אתיקה מפרופ' נמיר
ראיתי זה עכשיו בחדשות ששללו ממך החברות בוועדת אתיקה.[4] אשריך שנתפשת על דברי תורה!שים לב מה שנאמר במדרש (מדרש תנחומא תזריע, פרק ט): "א"ל הקדוש ברוך הוא לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה וימותו מיד ועל מצחן של רשעים תי"ו של אדם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה נכנסה קטיגוריא לפני הקדוש ברוך הוא אמרה לפניו רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הקדוש ברוך הוא הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לו היה בידם למחות ולא מיחו, א"ל גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא היו מקבלים מהם אמרה לפניו רבש"ע אם גלוי וידוע לפניך לפניהם מי גלוי ולפיכך היה להם למחות בידם ולהתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל שהרי ירמיה סובל כמה צרות מישראל, וישעיה כמו כן דכתיב (ישעיה נ) "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים" ושאר הנביאים".
אני שמח שבענין שלך לא היו "מכים" ולא "מורטים" וגם לא "מרוקקים". רק "כלימות", כלומר בזיונות מידי אנשים שהם הם הבזויים, רופאים אלו שאינם יודעים מהות של אתיקה.
שכרך רב מעל לשמים. עוד תראה איך כל זה יפעל לטובתך!
בברכה רבה וחמה, משה צוריאל, בני ברק
♦ ♦ ♦