נריה
סקירת ספר: המאור הגדול לרז"ה עם מלחמת ה' לרמב"ן - בבא מציעא
חז"ל לימדונו ש'יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים' (בראשית רבה ס, ח). קל וחומר שיפה שיחתם של אבות, ק"ו בן בנו של ק"ו שיפה תורתם של אבות. אין לנו יפה כשיח התורה המאפיין את רבותינו, הרז"ה והרמב"ן. התדיינותם השיטתית של הרז"ה והרמב"ן, בספרי המאור הגדול ומלחמת ה', היא מהאירועים המרתקים והמחנכים ביותר בהיסטוריה התורנית: הרי דרכה של תורה שהקדמונים מקצרים והאחרונים מאריכים לדון בדבריהם, ואילו בנידוננו, הראשונים הרחיבו את היריעה וירדו עד לפרטים הקטנים ביותר בכל סוגיה. ויש לכך ערך רב לנו, המתדפקים על דלתותיהם במגמה ללמוד גם את תוכן דבריהם וגם את דרך חשיבתם, שיחם ושיגם.עוד לימדונו חז"ל, ש'גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה' (ברכות ז, ב). רבים פירשו, בניגוד להבנה העממית, שגדלותו של השימוש אינה בעצם הזכות ליצוק מים על ידי גדולי החכמים, אלא בזכות לשמוע מהם את נימוקיהם וללמוד את התורה מתוך מעשיהם והנהגתם, את מה שלא נחשף לציבור הרחב אלא רק לסביבתם הקרובה, את מה שלפני השיעור ואחריו, וכדומה. ביניהם המהר"ץ חיות, שכתב בשם הגר"א: "השמוש נקרא גם כן למוד, רק הלימוד היינו השומע את ההלכות, והשמוש היינו הלומד מהתנהגות, כמו שמצינו שהלכו התלמידים לבית הכנסת לראות התנהגות רבם, וכן הניחו עצמם תחת המטה, וכשאמר לו עד כאן העזת פניך, השיב תורה היא וללמוד אני צריך (ברכות ס"ב ע"א). ולמוד כזה נשרש בלב הרואה, וגדולה מלמוד על ידי שמועה. כן ראיתי בשם הגאון החסיד מווילנא".
המאור הגדול ומלחמת ה' שייכים לסוגה של ספרי ראשונים שמרחיבים בנימוקיהם, והלומד בהם זוכה גם ללימוד תורה וגם לשימוש חכמים.
מבחינת היסטורית, המאור הגדול מבשר את תחילתה של תקופה שבה נלמדו הלכות הרי"ף בעיון על אדמת אירופה. הרז"ה, שהיה מבוגר בכעשר שנים מהרמב"ם ומהר"י מלוניל, היה מהראשונים שלמדו את הרי"ף והגיבו בכתב לדבריו. להשגותיו על הרי"ף יש תפקיד מכונן בהעמדת הספרות העניפה של הראשונים שהתפתחה סביב הרי"ף, ובמידה רבה גם סביב המאור הגדול והרמב"ן. פעמים רבות, הבא להתחקות אחר שורשי דברי הראשונים, נדרש להגיע אל הרי"ף, הרז"ה והרמב"ן.
דא עקא, ספרים אלו נדפסו באותיות קטנטנות, בשולי הדף המוקדש בעיקר לרי"ף ולמפרשיו: רש"י (המותאם לרי"ף), הר"י מלוניל, הר"ן והנימוקי יוסף. פרט זה מנע מרבים להתעמק כראוי בדברי הרז"ה והרמב"ן. גם בדורנו, דור השפע והמהדורות המפוארות, עדיין לא חל שינוי מהותי בגודל הדף, וממילא עדיין חל על המדפיסים אילוץ להדפיס את דברי הרז"ה והרמב"ן באותיות קטנות (כך נגזר על המדפיסים גם מכוח 'קדושתה' של צורת הדף). קשיי הלומדים אינם מסתכמים בגודל האותיות, אלא גם בתוכן – לעיתים קרובות קשה להבין את כוונת הרז"ה, ו'צריך פירוש לפירושו'. כשמונה מאות שנה, מהרז"ה ועד ימינו, לא היה בנמצא פירוש כזה.
עד, ולא עד בכלל.
♦
יום שמחה הוא ללומדי התורה, במפעלו הייחודי של הרה"ג שמחה הבר שליט"א, מרבני ישיבת ההסדר בקרני שומרון, שבא לבאר ולהנגיש את דברי הרז"ה בספר המאור הגדול ודברי הרמב"ן במלחמת ה'. ספרו של הרב הבר כולל את דברי הרז"ה והרמב"ן, המוגשים לאחר עבודה רבת-אנפין הכוללת: א. הגהה על פי דפוסים ישנים (אין בידינו כתבי יד קדומים לחיבורים אלה על בבא מציעא), ועל פי ציטוטיהם בראשונים; ב. חלוקה לסוגיות עם כותרות. ג. הוספת ביאור רציף ('ביאורים ועיונים'), הכולל הקדמה ומחלוקת לפסקאות תחת כותרות משנה. לעיתים יש הפרדה בין הביאורים לעיונים. ד. הוספת הערות, שעניינן העיקרי הוא ציון מקורות, או השוואה והקבלה לדברי ראשונים ואחרונים שעסקו בסוגיה.
לימוד דברי המאור ומלחמת ה' באמצעות חיבורנו, הוא לימוד באספקלריה מאירה, המאפשר ללומד להבין טוב יותר את כוונתם, ומסייע גם להעלאת כיוונים מקוריים והצעת הבנות חדשות בדבריהם. בחיבור זה נעשתה עבודת עימוד מושקעת ומוקפדת, על מנת להבחין ויזואלית בין החיבורים והמדורים השונים, ויישר כוח למחבר שלא חסך טרחה וממון כדי להגיע לתוצאה משובחת ונוחה לשימוש.[2] הרב הבר מתעתד להמשיך בעבודה זו, וכעת הוא עוסק במסכת סוכה ומסכתות נוספות מסדר מועד. מי ייתן וישלים את מלאכתו, וימשיך לזכות את לומדי התורה ועמליה.
♦
הערה בדין דבר האבד כשהפועלים עדיין לא התחילו לעבוד
אחת הסוגיות שבהן עסק הרז"ה, היא סוגיית השוכר את האומנין וחזרו זה בזה. במשנה (ב"מ עה, ב) נאמר שכאשר פועלים ביטלו את הגעתם לעבוד, ומדובר בדבר האבד לבעל הבית, מותר לבעל הבית לשכור פועלים ביוקר ולהטיל את עליית המחיר על הפועלים שביטלו את הגעתם, או להטעות את הפועלים שביטלו את הגעתם ולהבטיח להם שכר גבוה יותר כדי שיגיעו, ובסופו של יום לתת להם רק את שכרם הראשוני.הרז"ה (עה, ב בדפי הגמרא; מו, ב בדפי הרי"ף, עמ' 282-280 בעמודי ספרנו), ועמו ראשונים רבים נוספים,[3] סבורים שהדין שבדבר האבד שוכר עליהן או מטען חל אף כשהפועלים חזרו בהם לפני תחילת העבודה. בקצות החושן (שלג, ב-ג) נקט בדעת מהר"ם מרוטנבורג (ד"פ סי' תתכא), שדין דבר האבד חל רק בפועלים שחזרו בהם לאחר התחלת העבודה, שכן מהר"ם כתב שאם בעל הבית חזר בו ולא סיפק עבודה לפועלים, אין עליו חובה לשלם להם, שכן אין חובת תשלום בדינא דגרמי אלא בהפסד, ולא במניעת רווח. בעקבות דברי מהר"ם הללו, כתב הקצות: "וגם בזה נראה כדברי מוהר"ם, ומשום דדבר האבוד לא מצינו אלא היכא דכבר התחילו במלאכה, דזה קנין שקונין בו השכירות פועלים ורצו לחזור בזה אמרינן שוכר עליהן או מטען, אבל היכא דלא התחילו במלאכה דאין בו משום קנין כלל אלא דברים בעלמא א"כ אפילו הוי דבר האבוד אינו אלא משום דינא דגרמי שהפסידו על ידו".
הרב הבר (עמ' 283) מציע לבאר את מחלוקת הראשונים כך: לרז"ה, יסוד דין דבר האבד בהתחייבות של הפועל לשלם בדבר האבד, והתחייבות זו חלה גם לפני התחלת המלאכה; ואילו למהר"ם, יסוד דין דבר האבד בכך שבדבר האבד לא נאמרה דרשת 'עבדי הם – ולא עבדים לעבדים', שממנה למדו (עי' רש"י ב"מ עז, א ד"ה שאני) שפועל יכול לחזור בו מבלי לשאת בעלות הנגרמת מכך לבעל הבית; ושעבוד הפועל נוצר רק לאחר הליכתו למלאכתו.
בעניי, לא ברור לי מה בין 'התחייבות' ל'שעבוד', ומדוע לומר שהתחייבות חלה גם לפני התחלת המלאכה, אך שעבוד חל רק אחריה. יתירה מזו: אני מתקשה להבין כיצד למד הקצות מתשובת מהר"ם שדין דבר האבד מוגבל לפועל שחזר בו לאחר שהתחיל לעבוד, והרי מהר"ם לא כתב אלא את הדברים הבאים: "דין הא דדייני' דינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתו אבל מקום שהי' יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור, כדתנן (ב"מ עה, ב): השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין עליהם אלא תערומות".
מהר"ם ציטט את הרישא של המשנה, שבהמשכה מופיע דין דבר האבד.[4] הקצות הבין שמהר"ם התכוון להחיל את דבריו גם על הסיפא, משום שכל חזרה של בעל הבית, כאשר אין לפועלים עבודה חלופית בשכר זהה, היא בגדר דבר האבד לפועלים. ולכן, כדי לקיים את הדין שאין לפועלים על בעל הבית אלא תרעומת, הוצרך הקצות לחדש חילוק בינו ובין דבר האבד, וזאת על ידי צמצום דין דבר האבד לבעל הבית שחזר בו לאחר שהפועלים החלו לעבוד.
אולם, לכאורה קשה להכניס בלשון המשנה את הבנת הקצות, שכן לפי הקצות גם ברישא מדובר על דבר האבד, והחילוק בינה ובין ההמשך הוא עיתוי החזרה, ואילו מלשון המשנה נראה שהחילוק הוא שברישא לא מדובר בדבר האבד.
לפיכך, אלמלא דברי הקצות, היה נראה לומר שדין שוכר עליהן או מטען אינו יישום פשוט של חיוב גרמי, אלא היתר לבעל הבית להשיב לפועלים כגמולם. וכעין זה כתב בנתיבות המשפט (שלג, ג), שדין שוכר עליהן או מטען אינו יישום של דינא דגרמי אלא תקנה מיוחדת, יעו"ש. ובאמת נראה מפשטות המשנה, שאם בעל הבית לא שכר ולא הטעה, אין לו עליהם אלא תרעומת.[5]
לפי הבנה זו, אין סתירה בין דין שוכר עליהן או מטען ובין פטור מדינא דגרמי במניעת רווח, שכן הפועלים אכן פטורים מדינא דגרמי, כדברי מהר"ם, וממילא אין צורך לחלק בין דבר האבד לפני התחלת העבודה לדבר האבד אחריה, ואפושי פלוגתא בין הראשונים – לא מפשינן.
אמנם שוב ראיתי שיש לשיטת הקצות מקור ברור בראשונים, גם אם נניח שאין ממהר"ם הוכחה לשיטה זו, שכן כתב הר"י מלוניל (ב"מ עה, ב): "שוכר עליהם בני אדם ביוקר ועליהם לשלם, מפרש בגמרא עד כדי שכרן או יותר מכדי שכרן אם יש מכלי האומנות של אלו ברשותו בין שהתחילו במלאכה בין שלא התחילו במלאכה אבל לא קאמר שישלמו לו מביתו מה שהפסידוהו כיון שלא זכה בכליהם בדיבורא בעלמא אין להפסידן ממון משום גרמא לחודה".
אף באחרונים יש מי שנקט כך, שלא בדעת מהר"ם בדווקא (עי' חידושי המהר"ל ב"מ עה, ב ד"ה [ו]הטעו; תפארת שמואל על הרא"ש ב"מ פ"ו סי' ו אות ג).
ומכל מקום, על משמרתי אעמודה, שאין מדברי מהר"ם הוכחה שהוא סבור כשיטה זו.
♦
תגובת המחבר [הרב שמחה הבר]
אכן לצערי הדברים נכתבו בתמצות, וראוי היה להרחיב יותר בהסבר הדברים במקום זה.הסבר הצדדים המובאים בספר:
ניתן להבין את חיוב "שוכר עליהן" הנאמר בדבר האבד כהתחייבות ממונית עצמאית [שאינה חלק משעבודי הפועל] לשלם מכיסו מה שבעל הבית יצטרך להוסיף לפועל אחר אם הפועל יחזור בו בדבר האבד.
ולכן חיוב זה יכול לחול עוד קודם התחלת מלאכה, למרות שבשלב זה עדיין לא חל עליו שם "פועל" ואין לו שעבודי פועל כלל. וצריך להוסיף, שחיוב ממון זה חל אף ללא מעשה קניין מכיוון שבדבר האבד "סמכא דעתייהו" וגמרו בדעתם להתחייב בדברים בלבד.
דרך נוספת בחיוב דבר האבד היא שחיוב "שוכר עליהן" יסודו בחיובו של הפועל להעמיד מלאכה לבעל הבית, ובדבר האבד מכיוון שהפועל אינו יכול לחזור בו בחצי היום הוא נשאר מחויב להעמדת מלאכה, ולכן אם הפועל חזר בו, בעל הבית שוכר עליו להשלמת המלאכה. וברור שלדרך זו החיוב הנ"ל הוא חלק מחיוביו כפועל, ולכן החיוב חל רק לאחר תחילת מלאכה, שאז חל עליו שם "פועל" ושעבודי פועל.
עיקרון זה מובא בדבריו של רבי עקיבא איגר [בבא מציעא דף עו עמוד א]: "ושרש דבר האבד נראה דהוא אם בחזרתו מפסיד לא שרי ליה רבנן לחזור זולת בלא היו מוצאים פועלים לשכרו לא הפסיד כלום לא הוי פסידא בחזרתו". וכן מבואר גם בשו"ת מהרי"ט [ח"ב יורה דעה סימן נ"א]: "איברא דפועל גופו קנוי כע"ע דשכיר ותושב קרייה רחמנ' ומן הדין היכא דאיכא פסידא אינו יכול לחזור בו דגופו משועבד וכל שמוצא גברא דקאי בחריקיה ומוסיף על שכרו אז נפטר מידי שעבודו".
ועיין בספר [היסודי] אבן יעקב ח"א על שכירות פועלים בסימן ט"ו שהרחיב בנושא הנ"ל.
ומכיוון שסוגייה זו נכתבה לפני זמן רב ואיני מונח כעת בנושא המורכב של שכירות פועלים כתבתי את הדברים מקופיא, ולא הסתייע בידי לברר כעת את דברי הקצות והמהר"ם.
♦ ♦ ♦