אשדוד
הערות אחדות בעניין פרה אדומה
פרה פ"א מ"א: "רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתיים, וחכמים אומרים עגלה בת שתיים ופרה בת שלוש או בת ארבע, רבי מאיר אומר אף בת חמש כשרה הזקנה אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר שלא תפסל. אמר רבי יהושע לא שמעתי אלא שלשית...".איתא בתוספתא (פרה פ"ט ה"ד): "אמר רבי יוסי (גירסת הגר"א - רבי יהודה) והלא אין דברי רבי אליעזר [בפרה] אלא להקל". הר"ש (פ"ט מ"ד) והחסדי דוד מסבירים זאת (כל אחד בדרכו) בקשר לענין המסוים המדובר שם[2]. לעומתם, הרד"ל (בתחילת קונטרס "שם האחד אליעזר" שבפתיחת פירושו לפדר"א) מסביר את דברי התוספתא ע"י העובדה שרוב דברי ר"א בפרה לקולא הם ("ר"א הראה כחו בפרה כחא דהיתרא, אף שברוב המקומות ר"א מחמיר וכשיטת ב"ש המחמירין בכ"מ, אבל בפרה הוא מיקל, שכל דבריו בפרה להקל חוץ משלשה דברים, וז"ש ר' יהודא בתוספתא דפרה 'והלא אין דבריו של ר"א בפרה אלא להקל'... ואע"פ שבשלשה דברים מחמיר, שייך לומר 'כל דבריו להקל' משום רובא")[3].
אולי אפשר ללמוד אף מדברי הרא"ש שדעתו בפירוש דברי התוספתא כפירושו המרחיב של הרד"ל. דעל דברי רבי אליעזר בפתיחת מסכתנו "ופרה בת שתיים" אומר הרא"ש: "וביתירה משתיים לא מיירי ר"א, אפשר דאכשר בת ארבע כחכמים או בת חמש כרבי מאיר". לכאורה, מדוע מזכיר הרא"ש את דעת חכמים ור"מ, ואינו מעלה אפשרות שר"א יסבור לגבי הגיל המקסימלי של הפרה כרבי יהושע, האומר "לא שמעתי אלא שלשית"? אם נאמר שהוא מפרש את "אין דברי ר"א בפרה אלא להקל" בדרך הרד"ל – יכול להיות מובן: חכמים מקילים יותר מאשר רבי יהושע, ויתכן שר"א יסבור כמותם [ור"מ מקיל אף יותר מחכמים]. אולם רבי יהושע הוא המחמיר ביותר, שבת ארבע כבר פסולה, ולכן אין לחשוב שכך יסבור ר"א.
♦
א. ב.
פ"ג מ"ה: "ומי עשאן? הראשונה עשה משה והשניה עשה עזרא וחמש מעזרא ואילך, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שבע מעזרא ואילך...".כמה מרבותינו נתקשו, כיצד הפרה הראשונה שעשה משה הספיקה עד זמן עזרא, ואח"כ בזמן קצר יותר הוצרכו לכמה פרות? ונביא כאן מעט מהנכתב בזה.
רבן של ישראל, החת"ס זיע"א, לאחר שהוא מציב את הקושיא באריכות[4], משיב (דרשות חת"ס ח"א דף ריא ע"א): "והנלע"ד, בימי בית שני גזרו טומאה על הגויים שיהיו כזבים לכל דבריהם, וכן על עמי הארץ (נדה לד.), ונשארו מיעוט ישראל פועלים חברים לעשות טהרות לתרומה וחלה ולנסכים ולאוכלי חולין בטהרה, ע"כ אם מאלו הפועלים חברים נטמאו במת – הוצרכו ליטהר מיד ע"י הזאת ג' וז', ע"כ הוצרכו אפר פרה הרבה. משא"כ בבית ראשון לא גזרו טומאה על עמי הארץ וגרים תושבים, הלא שמונים אלף נושא סבל היה לשלמה ואינם מקבלים טומאה כלל בשום טומאה בעולם, ואלפים ורבבות עבדים שמלו ולא טבלו שאין בהם שום חשש טומאה, ואותם עסקו בטהרות למדי. וע"כ ישראל שנטמאו במתים – לא אצו ולא מיהרו לטהר עצמם עד זמן עלייתם לרגל, ע"כ הוה סגי להו במעט אפר פרה. כנלע"ד".
הגה"צ רבי יהוסף חיים שיינפלד זצ"ל כתב (וישבר יוסף, פרשת חקת עמוד רצד): "רבות בשנים נתקשיתי, האיך פרה שעשה משה רבינו, הי' די הצורך ממשה עד עזרא, שהן תשע מאות וששים שנה [ארבע מאות ושמונים שנה עד בנין בית המקדש, וביהמ"ק ראשון עמד ארבע מאות ועשר שנים, ושבעים שנה גלות בבל] עד שעלה עזרא הסופר ועשה פרה אדומה שניה, שהן יחדיו תשע מאות וששים שנה[5], והי' די פרה אדומה אחת. ומעזרא עד חורבן בית השני, שהן רק ארבע מאות ועשרים שנה, היו צריכים אליבא דרבי מאיר שש פרות ואליבא דחכמים שמונה פרות!?
עד שהאיר ד' עיני, ע"פ הא דפליגי רבי מאיר ורבי שמעון וחכמים במס' פרה (פ"ו מ"ב), ר"מ ור"ש סוברים שאפשר לזלף את המים המקודשין באפר ולנגב את האפר, ולקדש באותו אפר עוד פעם ועוד פעם. וחכמים אומרים כל שנגע במים פעם אחת אין מקדשין בו עוד פעם. ולפי זה אפשר לומר, שממשה רבינו עד עזרא הסופר פסקו הסנהדרין כרבי מאיר ורבי שמעון שאפשר להשתמש באותו אפר כמה פעמים לאחר שינגב אותו, ומעזרא הסופר ואילך החמירו, ופסקו הסנהדרין כדברי חכמים שאי אפשר להשתמש באותו אפר, רק פעם אחת, על כן הוצרכו לעשות הרבה פרות. דו"ק כי נכון הוא".
עוד יעוין לגאון רבי נתן געשטעטנר זצ"ל בלהורות נתן (עה"ת, תחילת פרשת חקת) מש"כ בזה דברים יקרים.
[ראיתי לגה"ק מצאנז קלויזנבורג זצ"ל שגם נגע בשאלה הנ"ל (דברי יציב ח"ו סוף סימן קכא. ולע"ע לא זכיתי להבין דבריו בבירור) וז"ל: "... נראה דס"ל לרש"י דרצו למעט מאוד בעשיית הפרה שמחוץ למחנה ורק מהכרח גמור, ואילו זכו לא היו צריכים לעשות פרה חוץ מזו של משה, והרי זה פלא שבכל ימי בית ראשון לא עשו פרה והיה די להם מפרת משה..."].
פ"ג מ"ו: "וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה...".
תנן בשקלים פ"ד מ"ב: "כבש פרה[6] וכבש שעיר המשתלח... באין משיירי הלשכה. אבא שאול אומר: כבש פרה – כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן". ובירושלמי שם: "אמר רבי חנינא: שחצית גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר משישים ככרי זהב היו מוציאין בה, שהיה כבשה של פרה עומד ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חברו אלא סותרו ובונה אותו משלו"[7]. ופי' קרבן העדה: "שחצית – גאוה", ובפני משה: "שחצית – גסות הרוח".
יעוין סנהדרין צ"ח ע"א: "אמר זעירי אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל", הרי שמידתו של רבי חנינא היא שהתייחס בחומרה לענין של גסות הרוח (=גאוה, יעוין בפסוק שמביא שם בסנהדרין).
ממשיך הירושלמי: "התיב רבי עולא קומי רבי מנא, והא תני: 'שמעון הצדיק שתי פרות עשה[8], לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו', אית לך למימר שמעון הצדיק שחץ היה? מאי כדון (פנ"מ: אלא מ"ט עשו כל אחד ואחד כבש פרה מחדש) על שם מעלה היא בפרה סילסול (-כבוד) היא בפרה".
אין הירושלמי אומר מה יענה רבי חנינא על תיובתת רבי עולא. ושמא אפשר לומר, דהנה הא דשמעון הצדיק עשה שתי פרות היא דעת חכמים במשנה (פ"ג מ"ה), אולם רבי מאיר שם אינו מונה בשמעון הצדיק אלא אחת, וא"כ אולי רבי חנינא ס"ל כרבי מאיר, ולא ס"ל כהך ברייתא שממנה מקשה רבי עולא[9]. [וגם אם נרצה לשמור לרבי חנינא את מספר הפרות כחכמים, שנעשו שבע לאחר עזרא (ולא חמש כר"מ), מ"מ שמא ס"ל לר"ח כתוספתא (פ"ג ה"ד) שישמעאל בן פאבי (שבמשנה נמנה כעושה אחת) עשה שתיים, ומפיק שמעון הצדיק ומעייל יב"פ (אשר מפשטות לשון הסיפור בתוספתא לא נראה שעשה לשניה כבש חדש)].
♦
ג. ד.
פ"ג מ"ז: "וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה".איתא בתוספתא סנהדרין (פ"ג ה"ב): "אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה... אלא בבית דין של שבעים ואחד[10]". ואומר החזון יחזקאל בשם החסדי דוד: "אולי זה הוא דתני בפרה וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה". למעשה החסדי דוד שואל על הרמב"ם "ואמנם זו הראשונה דאין שורפין את הפרה לא מצאתיה מפורשת בדבריו, רק שברפ"ג מה' פרה כתב: כיצד שורפין אותה, זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן וכו'. והוא לישנא דמתני' דפ"ג דפרה [מ"ז]. ומ"מ לא ביאר להדיא דזקנים של סנהדרי גדולה היו[11], כמו שדקדק בכל שאר המקומות (לגבי הענינים המוזכרים שם בתוספתא דבעו ב"ד של ע"א - ד. ה.)... באופן שלא ידעתי טעמו מאי שנא ההיא דפרה דרישא דלא העתיקה".
אולי אפשר דשיטת הרמב"ם היא דתוספתא שלא הובאה בגמרא אין סומכים עליה להלכה [יעוין ראב"ד הלכות עבודה זרה פ"ג ה"ט שהקשה מתוספתא במכות, ואומר על כך הכס"מ: "יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא". וכתב הגאון בעל שו"ת איש מצליח (ח"ב יו"ד סימן מ"ה אות יג) שנראה שהכס"מ שאב דבריו מהרא"ש בחולין פ"ב ס"ו, יעויש"ה]. אך כמובן השערה זו צריכה חיפוש ובדיקה האם לשאר הענינים שהוזכרו בתוספתא הנ"ל ושאותם כן פסק הרמב"ם להלכה, יש מקור נוסף מלבד התוספתא[12].
♦
פ"ג מ"ח: "ועצים היו מסודרים שם, עצי ארזים ואורנים וברושים ועצי תאנה חלקה".
יעוין בתרגום המיוחס ליוב"ע (במדבר יט, פסוק ג וכן פסוק ד) דנקט רק "קיסין דתיניא" – עצי תאנה.
בראשונה עלה במחשבה לומר שאולי אין כוונתו כאן לחלוק על שיטת המשנה [ד"אפושי פלוגתא לא מפשינן" (קיצור כללי התלמוד, הנדפס בסוף מסכת ברכות)]. דיעוין תמיד פ"ב מ"ג [לגבי עצי המערכה של המזבח]: "באלו רגילין, במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן". ובמשנה ה' שם: "בררו משם עצי תאנה יפין, לסדר המערכה שניה לקטורת", ואומר התויו"ט: "עצי תאנה – ואי נמי של אגוז ושל עץ שמן, אלא חד מתלת נקט, כך נ"ל". א"כ אף אנו נאמר דהתרגום חד מתלת[13] או מארבע נקט.
אך אין הנידון דומה לראיה, דהמשנה בתמיד, לאחר שהזכירה ברישא את שלושת העצים, יכולה היא לנקוט בסיפא חד מינייהו. מה שאין כן התרגום, שאינו מזכיר כלל עצי ארזים וכו' – על כרחך דפליג אמתניתין דפרה וס"ל דתאנה דוקא.
והנה שם בפסוק ד' יש עוד דבר הנראה כסתירה בין התרגום לבין דברי חז"ל. על "... והזה אל נוכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים" הוא אומר: "וידי... מאדמא (=ויזה מהדם) בטיבולא חדא שבע זימנין". וכבר עוררו המפרשים, דהלא משנה שלמה שנינו (פ"ג מ"ט) "טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קודש הקדשים, על כל הזיה טבילה" [ודין זה מקורו טהור בספרי: "והזה אל נוכח פני אהל מועד מדמה. למה נאמר? והלא כבר נאמר 'מדמה באצבעו', ומה תלמוד לומר 'מדמה' (-בפעם השניה)? לפי שהוא אומר 'שבע פעמים' שומע אני שבע הזיות וטבילה אחת, תלמוד לומר 'מדמה שבע פעמים' – מגיד שחוזר לדם ז' פעמים"[14]]. האם חולק על כך התרגום?
מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל אומר שאכן כך [קרית מלך הל' פרה אדומה פ"ג ה"ב. על דברי הרמב"ם "על כל הזאה טבילת אצבע בדם", הוא אומר "ובתרגום יונתן (חקת יט, ד) איתא להיפך וחולק"[15]]. אך הגאון בעל הכתב והקבלה אומר: "ואפשר שכוונת יוב"ע שכל אחת משבע ההזיות צריך שתהיה מטבילה אחת, לאפוקי הזאה אחת משתי טבילות כדאיתא בתוספתא (פ"ד סוף ה"א) טבל שתיים והזה אחת פסול, וכך פסק הרמב"ם (פ"ד ה"ז מפרה) [-דהיינו שהמילים 'בטיבולא חדא' אינן נקראות בנשימה אחת עם המילים 'שבע זמנין', אלא הן דין לעצמן, שלפני כל הזאה יטבול אצבעו בדם פעם אחת ולא יותר, וכה יעשה שבע פעמים - ד.ה.]. אמנם לשונו דחוק". ועוד אומר הכתב והקבלה: "ואפשר כי מילת 'בטיבולא' הוא ט"ס וצ"ל 'בקיבולא חדא', כי לשבע ההזאות יקבל בפעם אחת הדם מן הפרה ולא יקבלנו בשתי פעמים, ואף בדיעבד פסול, דילפינן מקדשים"[16].
♦
ה. ו.
פ"ג מ"י-מי"א: "נבקעה, ועמד חוץ מגתהטז, נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת... כרכן בשיירי הלשון והשליך לתוך שריפתה". אומר הרע"ב (ד"ה חוץ מגתה) "גומא שהיתה בקרקע כמין גת עשויה לשריפת הפרה, וכשהיה משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת צריך שיעמוד חוץ לאותה גומא", ואומר על כך התויו"ט "ונ"ל טעמא מדכתיב 'והשליך' וסתם השלכה מרחוק היא".[17]המפרש במסכת תמיד (כח: ד"ה צבר הגחלים) אומר: "וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמות" (והביאו התויו"ט בתמיד פ"א מ"ד ד"ה הלך. ויעוין מעילה יא: תוד"ה דישון, ובשטמ"ק שם גורס עשר אמות). בספר פרדס יוסף החדש (פרשת חקת, עמוד תשצב) הביא את הערת הגרז"ר בענגיס זצ"ל על דבריו (נדפסה בספר זכרון מנחת ירושלים, עמוד קפט): "צ"ע מה יענה למ"ש בפ' חקת והשליך אל תוך שרפת הפרה" (-אטו נאמר גם בזה דההשלכה היא ממרחק כ' אמה?). ואפריון נמטייה, כי טובים השניים, שכך כבר העיר המלבי"ם זצ"ל בפרשת ויקרא (אות פו): "מדוע לא הצריכו לפ"ז שהשלכת ארז ואזוב ושני תולעת אל תוך שריפת הפרה יהיה ממרחק כ"ף אמה"[18].
♦
ז.
איתא בספרי (חקת פיסקא קכד, הובא בר"ש פ"ג מ"ט): "ושרף את הפרה – להביא את הפקיעיןיח, מיכן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל, עצם כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר לא פסל...".[19]הגאון הנצי"ב בפירושו לספרי (עמק הנצי"ב) אומר שצריך לגרוס גם לגבי בשר "ואם לא החזיר לא פסל" כמו לגבי עצם[20], "ואע"ג דגם בר"ש הובא גי' זו דבבשר כ"ש פסול, מכ"מ טעות הדפוס הוא דמנין לנו לחלק בין בשר ועצם, הא עצם הוא יותר מעכב בחיי' מבשר, כידוע במומי בהמה בבכורות ד' מ"א א' דשבור וחרוץ אינו אלא במקום עצם וחרוץ במקום בשר לא הוי מומא..." יעוי"ש מש"כ עוד בזה.
ואחר בקשת מחילה מהדר גאונו, כיון שגירסת כל הספרים היא כך "הבשר כ"ש יחזיר ואם לא החזיר פסל", קשה לתלות גירסה זו בטעות הדפוס. ועוד, לפי נוסחתו לא מובן למה שנה הספרי את העצם ואת הבשר בתרי בבי, הלא כיון שדינם אחד הו"ל לערבינהו ולתנינהו: 'מיכן אמרו הבשר או העצם כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר לא פסל'.
ומש"כ "דמנין לנו לחלק בין בשר ועצם, הא עצם הוא יותר מעכב בחיי' מבשר, כידוע במומי בהמה...", הנה אע"פ שלא הזכיר זאת כאן במפורש, נראה ברור שטענתו זו מסתמכת על לשון התוספתא (פ"ג ה"ז, לפי הגהת הגר"א): "פקע מקרנה ומטלפה ומפרשה אין צריך להחזיר, שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשריפתה" (ומסבירים המפרשים כוונת 'אין מעכב בחייה' ע"פ המשנה פ"ב מ"ב: פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד). ונראה לענ"ד, דהנה פרה אדומה נקראת פרת חטאת והושוותה בכמה דברים לקרבן (יעוין למשל פ"ד מ"א: "פרת חטאת ששחטה שלא לשמה... פסולה", ובר"ש: "כדתניא בספרי 'חטאת היא' - מגיד שאם נשחטה שלא לשמה פסולה, כלומר מדאיתקש לחטאת, כדדריש נמי התם 'חטאת היא' - מגיד שמועלין בה, 'חטאת היא' - מגיד שאם שינה באחת מכל מעשיה פסולה, 'חטאת היא' - מגיד שנשרפת בלילה כיום... וכולהו מדאיתקש לחטאת דריש ולכך קאמר שנשרפת בלילה כמו הקטרת אימורים שכשרים כל הלילה"). והרי בהקרבת קרבן עולה ע"ג המזבח[21] מצינו שהבשר יותר מעכב מהעצם, כדפסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ו הל' ב-ג) "צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל, ואם פרשו לא יעלו שנאמר 'עולותיך הבשר והדם'. וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר... אברים שפקעו מעל המזבח, אם יש בהן ממש - אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר... נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו - קודם חצות יחזיר, אחר חצות לא יחזיר". על כן נראה שדברי הספרי מכוונים ומדויקים, שבבשר אם לא החזיר פסל ואילו בעצם אם לא החזיר לא פסל.
ומה שמביא הנצי"ב ממומי בהמה, הנה יש המסבירים בדעת הרמב"ם שדעתו לפסוק דגם במקום בשר שייך מום ד'חרוץ' (בתנאי שאינו יכול להתרפא ולחזור למה שהיה בתחילה) [יעוין מעשי למלך, ביאת המקדש פ"ז הל' ד' והל' יא], ואינו סובר להלכה ד'חרוץ' אינו אלא במקום עצם. אבל גם לו יהיבנא דכן הוא, ד'חרוץ' הוא רק במקום עצם, כמדומה שאין מוכח משם אלא שמום זה, 'חרוץ', מהותו אינה שייכת אלא בעצם ולא בבשר, וכשם שמומים אחרים שייכים דוקא באופן מסוים ולא בצורה אחרת. ואין בכך כדי להסיק ש"עצם הוא יותר מעכב בחייה מבשר" כלשון הנצי"ב, אלא רק שמום מסוים זה לא שייך בבשר. ואין בזאת שום נתינת חשיבות לעצם יותר מלבשר. [ואין זה דומה לקרנה וטלפה דבפקעו א"צ להחזיר כבתוספתא הנ"ל, דהם באמת אין מעכבין בחייה (וכמשנה פ"ב מ"ב דבשחורים יגוד וכנ"ל), משא"כ הבשר כשהוא "חרוץ" אין את ההסבר שאין הוא מעכב בחייה, והעצם כן מעכב, אלא אין היא בעלת מום בכך, שסוג מום זה לא שייך בבשר].
♦ ♦ ♦