הרב בן ציון כהנא שפירא
מח"ס פני אברהם

אלול ומועדי תשרי

התורה ישראל והתשובה קדמו לבריאת העולם[2] כדרך שהטהרה קודמת להתחדשות, "בדין הוא שתקדים החודש לפרה. ולמה פרה קודמת, שהיא טהרתן של ישראל"[3]. יסודה של תורה מאבני שיש טהור מתגלה בכלליותם של דברי תורה שאינם מקבלים טומאה[4]. ובהסתעפות פרטיה המבצרים ומרחיבים את גבולות הטהרה "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, א"ר אבהו וכן תדבר"י, יגדיל תורה ויאדיר"[5]. וטהרתם של ישראל ששורש נשמותיהם גנוז בתורה[6] התגלתה במעמד הר סיני "ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני פסקה זוהמתן"[7].
אור התורה שזרח בלוחות ראשונות חזר והופיע בלוחות שניות עם התגלות פעולתה הממשית של טהרת התורה, המנושאת מכל עון והבוקעת ועולה מבעד הסתרות החומר. "פסל לך, הפסולת יהיה לך, כלומר הנך סיטרין כולהון יהון מסירין לך וכבישין תחת ידך. ומתמן נתעשר משה, דהא גדר העשיר השמח בחלקו, לא ידאג בדבר ולא יחסר לו דבר ולא יצטרך לדבר, והכי הוה משרע"ה, ונתעשר מפסולת של לוחות דאינון הנך סטרין דאיתמסרו בידיה, ולא הוה להון רשות למשלט ביה, אלא הוא הוה שליט עלייהו"[8]. ומתוך התגלות שליטת אור התורה על כחות החומר זכה משה לקירון עור פניו. לאחר שתחילה נאמר לו "רד מגדולתך", התעלה משרע"ה במסי"נ עבור ישראל, ע"י כך וע"י תשובת הכלל, התגלה יקר אור תורה בעור פני משה. וזיו מקרני ההוד מתנוצץ בבעלי תשובה לפי מדרגתם, ולמר עוקבא הגדול בבעלי תשובה בדורו[9] שלחו ליה "לדזיו ליה כבר בתיה"[10]. (ומשרע"ה נקרא כאן "בר בתיה", מאחר שמצד עצמו שמשעת לידתו "טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה כשנולד"[11] לא שייך בו גדר בעל תשובה, אלא רק מצד זה שהוא גודל ע"י בתיה בת פרעה[12]). ומתוך בטולה של תורה בשבירת לוחות ראשונות בא יסודה של תורה ויצא לאור תקפה ועוזה[13].
[דורשי רשומות כתבו[14]: מתוך הגריעותא בסילוקה של אורה וסודה של תורה, תהא המעליותא יותר במעלה, כו'. כי יהיה יתרון לאור מכח החשך שנסתלק, ולפום צערא בכיבוש יצה"ר והזדככות, יבא לאור הגדול כו', כי סיבת החושך גורם יתרון האור ממה שהיה קודם שנתחשך. וביציאת הרע ותיקונו, הזדון הופך לזכות ואז דביקות האור ביותר כו' על דרך משל, הנשמה היא טהורה ומצטרפת עם הגוף ובתיקון פעולה היא יותר מאירה.
עוד אמרו דורשי רשומות: "אדה"ר כיון שהיה עלול לחטא, לא בא עדיין למדריגה העליונה בתכלית העליונות גם לפני חטאו כו'. בתורה נעוץ תיקון עולם כללי והוא תיקון חטא אדה"ר בצורה של הוספת כח וגבורה, להוסיף תיקון גדול כזה שיעלה האדם והעולם אל מעלה יותר עליונה, ויבוא למעמד יותר גדול ממה שהיה בו אדה"ר לפני החטא, ומה שהיה העולם בתחילה לפני חטא הארץ והמאורות לפני קיטרוגם. אדה"ר בלשון ארמי סיפר, ולא היה במדריגת לשה"ק, כ"א עד שיתוקן ויסיר ממנו בבחירתו את העלילות לחטא"].
אמנם בלוחות שניות לא נגלה כח תשובה עילאה זו אלא בכללות כנס"י, "שני כתרים שקשרו מלאה"ש לישראל כשהקדימו נעשה לנשמע, של הוד היו, לפיכך כשנטלן משה קרן עור פניו"[15] "והא קירון עור פני משה מההיא זוהרא דנטלו ישראל בסיני כד אמרו נעשה ונשמע, וכד חבו בעגלא, ויתנצלו בני ישראל את עדים, ומשה נטל כל הנהו, ומשו"ה קרן עור פניו וכו', ותו מהאי נהורא דאיתעבר מישראל כולהו זכה בהו משה כמו דאמור רבנן"[16]. האור שחזר וניתקן ע"י כנסת ישראל, הזדכך לזיו קירון עור פני משרע"ה, שהוא "שקול כנגד שישים ריבוא של ישראל"[17] ו"כללא דכל ישראל הוה"[18].
ותשובת היחיד, שא"א לו להתעלות למעלות אלו אלא ע"י התכלללות בכנס"י, החלה להתגלות עם תשובתו של דוד המלך, שבו נתכללה הבדידיות והבדיליות בכלליות והאחדותיות, בו התמזגה הפרטיות של "יחיד ועני אני"[19] עם הכלליות של "לבו הוא לב כל קהל ישראל"[20]. "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה וכו', אלא למה עשו, לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור אומרים לו כלך אצל ציבור"[21].
ודוד ומשה לא שלטו שונאיהם במעשיהם[22], ורוח טהרה זו של יחיד וציבור הולכת ומפעמת במחנה ישראל לטהר את היחיד, לגלות את שרשו במקור ישראל, ולטהר את כנסת ישראל, להוציא לאור את סגולת נשמתה להינשא מעל כל חומר וגשם, מתוך קישורה למקוה ישראל צור עולמים ב"ה, כדברי מרן זצ"ל בפתגמי החודש[23].
והחזרת כתריו של כל יחיד, שהחלה עם גילוי אורו של משיח בדוד המלך, תושלם לעתיד לבוא, "עתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר[24] 'ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם', שמחה שמעולם על ראשם"[25]. ובשלמות הופעת אור התורה על הכלל ועל היחיד ייגלה תוקף טהרתם של ישראל, שאף מעשיהן בחול הם על טהרת הקודש, ומכחם יבהיק זיו טהרת התשובה על העולם כולו. וע"ז נרמז בסוכת עורו של לויתן, הסוכה המגינה ושומרת מהתגברות החומריות והחיצוניות, תזכך את העולם, "עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן וכו' והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם עד סופו, שנאמר[26] 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'"[27]. והמים התחתונים שבאים לטהר את העולם[28], ובחג מתנסכים על המזבח ומתקרבים לשורשם במים העליונים[29], יתעלו למעלתם השלמה להתחבר ולהשיק למים העליונים. ורוחו של משיח מרחפת, נוגעת ואינה נוגעת, על פני המים[30].
וקבלת תשובתו של דוד נגמרה בעת חנוכת ביהמ"ק בחודש תשרי, "ביומא דאתבני בי מקדשא עבד קב"ה טיבו לדוד מלכא וכו' ומני ליה למיכאל למיעל לדוד משיחא בתרעי ירשלים דלעילא וכו'"[31]. ועל כך אמרו במק"א "כשבנה שלמה את ביהמ"ק ובקש להכניס ארון לבית קדה"ק דבקו שערים זב"ז וכו', כיון שאמר[32] 'ד' א' אל תשב פני משיחך וגו" מיד נענה וכו' וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון וכו'"[33]. ונפתח פתח תשובה זה לדורות "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם"[34].
ונגמרה כפרה זו ע"י שלמה, שהוא המשלים מדתו של דוד "כיון דאתא שלמה ועבד לה אזניים ואישתזבון בני עלמא בעצתיה יהיב בההוא עיר כביכול שזיבותא, ובמה בחכמתו, וכל דא תיקונא דאתקין ואשתדלותא דאשתדל אבתרה ההוא מסכן דאיהו דוד" וכו'[35]. ושלמות זו של כנס"י ופרטיה נרמזה בעשיית חנוכת הבית שבעת ימים ושבעת ימים, "שבועות סתם לאכללא עילא ותתא וכו' עד לא הוה שלמה לא הוה אתגליין, כיון דאתא שלמה עבד מנייהו פרטי, דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים וכו'"[36]. וסיום חנוכת הבית ושלמות קבלת תשובת היחיד של דוד הוא ביום השביעי של חג הסוכות, הוא יום הושענא רבא, הקרוי ע"ש תשועה גדולה זו.
ומתוך הופעת ההתכללות של היחידים בקהל ישראל התבססה הכלליות של המלוכה שהיא "לב כל קהל ישראל", ומצד זה אמרו חז"ל ש"לא קם בנביאים כמשה אבל במלכים קם"[37], כי על ידו הושלם צירוף פרטי כל בנ"י לכלל, ומלכות שלמה היתה גדולה בכך ממלכותו של מש"ר. ולכך נרמז בפרשת חנוך המקדש גדרו של קהל ישראל בעיקרו "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י, שנאמר[38] 'ויעש שלמה את החג בעת ההיא וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים'"[39]. קדושת א"י לגבולותיה וזכותא דא"י, סייעו לשלמה המלך ולכל קהל ישראל להשיג את איחוד הכלל והפרט ואת קבלת תשובת היחיד עם תשובת הרבים, לשעתן ולדורות[40]
ועל שם שתי הופעות אלו של אורות התשובה, הכללית והפרטית, שהתגלו בחודש תשרי מכחם של משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשיהם, ופעולתם להקים עולה של תשובה נמשכת ואיתנה, ע"ש כך נקרא חודש תשרי ירח האיתנים. "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים"[41].
בהתגלות אור תשובת כללות כנס"י בחודש תשרי, בכלליות קדושתן של לוחות שניות, כבר התנוצצה טהרת היחיד ותשובתו, איחודו והיתכללותו בכנסת ישראל, כי אין בכלל אלא מה שבפרט. והתגלות איתנותה של התורה ורימומה על כל המעשים בלוחות שניות שאורותיהם קיימים ועומדים[42], ויום שניתנו בו לוחות האחרונות נתקיים ליום כפורים, דאית ביה סליחה ומחילה[43]. הם, לוחות שניות, מקור איתנות מעשיו של משה, שלא שלטו שונאים במעשי ידיו, ועל כך נרמז בדברי המגיד מישרים[44] "פסל לך, הפסולות יהיה לך כלומר הנך סיטרין כולהון יהון מסירין לך וכבישין תחת ידך". באיתנות זו נכללת גם מעלת דוד שהקים עולה של תשובת היחיד, שהיא כבר התנוצצה בתשובת הציבור כנ"ל, ולכן גם במעשי ידיו לא שלטו שונאים.
ומאיתנות יום הכיפורים נמשכת איתנותן של מצוות החודש "ירח האיתנים שהוא איתן במצוות"[45]. החל מראש השנה, שהוא "יום תשובה והערה לבני אדם מתרדמתם וכו'" וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום[46]. והתעוררות היחיד בכל מדרגותיו, עד היטהרות ב"מקור ישראל" שבר"ה, נשלמת ביוכ"פ שבו מיטהרים ישראל ב"מקוה ישראל ד'", כאמור בפתגם החודש למרן זצ"ל.
ומתוך בירור טהרת ישראל בכללם ובפרטם, מתגלה בחינת לעתיד לבוא במצות סוכה, שהיא מעין סוכת עורו של לויתן "כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה"ז הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעת"ל"[47]. ובמצות ד' מינים שמבררת את איגודם ושייכותם הפנימית של כל פלגי ישראל, שכולם – גם הנמשלים בערבה, שכשלעצמה אין בה טעם וריח, אבל בפנימיותם יש בהם מידותיהם של ישראל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים[48] והם מלאים במצוות אלו כרימון[49] - יש בהם טעם וריח[50], שהם שני חלקי הטהרה, "הטהרה נטלה את הטעם והריח"[51], הטהרה העליונה בעצמיות מקוריותה שהיא כממשיות הטעם, והטהרה שמתוך זיכוך החומר שהיא ממשיכה מריח הטהרה העליונה. וזהו עניינו של ניסוך המים, שהוא כתיקון שלעת"ל למים התחתונים, שיתעלו למקור הטהרה העליון[52].
וגמר הבירור של טהרת ישראל הוא בהושענא רבא, שניטלת בו הערבה בפנ"ע, שהיא הוראה על תוקף טהרת כל אדם מישראל, והוא אושפיזין דדוד, יסוד התכללות היחיד בכנס"י, והיא גמר החיתום של יום הדין.
ותחילת התעוררות טהרת היחיד בר"ה וסיומה בהושע"ר, מעוררת בלבות ישראל את שורשם הכללי[53], וזהו יסוד התאספות כל הציבור לדרישת ד' בימים אלו "'ואותי יום יום ידרשון'[54] זו תקיעה וערבה"[55].
מועדי ירח האיתנים הם גם השלמת סדרי חגים ומועדים[56], מר"ח ניסן ופסח, שבהם הולכת ומתבררת טהרת קירבתם של ישראל להקב"ה ודרישתם את ד' ועוזו בכל לב, עד ימי הסוכות, שמתגלה בבירור טהרתם של ישראל מר"ה עד הושע"ר. ומתוך בירור טהרת ישראל מתוספת מצות יום שמיני עצרת, "עצרת תהיה לכם"[57], התגלות עניינם המיוחד המופלא משאר העמים של ישראל שעליו נאמר[58] "יספת לגוי ד', יספת לגוי נכבדת, רחקת כל קצוי ארץ"[59], שאז יכולים לזכות לתמצית כל המועדים שעד שמיני עצרת[60].
♦

א. ב.

קול ד' קורא אלינו בימי "מקראי קודש" שבירח האיתנים "דתקיף במצוות"[61] (ועוד קודם להם קשובים אנו ממרחקי הדורות לקראת תקיעת השופר בעליית משה להר סיני בירח אלול.) וכולם מצטרפים לחשבון גדול של היחיד ושל הצבור עם המלך במלאכתו. משופר של "זכרון תרועה" "כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי"[62]. [לכן גם הברכה על תקיעת שופר, מעומד[63], כי כשם שברכת הלבנה מעומד, משום שאז ישראל מקבילים פני אביהם שבשמים[64], "הואיל ומקבל פני שכינה הוא, מעומד בעי לברוכי, מפני כבוד שכינה שהוא מקבל"[65]. ובמכילתא לפרשת בא על הכתוב "החדש הזה לכם וגו'"[66]. "ולא דיים לישראל שהם מונים ללבנה אלא אחת לל' יום מגביהים עיניהם לאביהם שבשמים". וברבינו יונה לרי"ף סוף פ"ד דברכות: "ע"י מה שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני האדם והוא כאילו מקבילין פניו". כך גם ברכת השופר שהוא כבפנים.] דרך "לפני ד' תטהרו"[67] ביום הכפורים, עד "צילא דמהימנותא"[68] "ושמחתם לפני ד' א'"[69] ו"עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך"[70] של ישראל הסמוכים על שולחן אביהם שבשמים כקטן הסמוך על שולחן אביו[71]. "וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל, עכשיו אני ואתם נשמח ביחד"[72].
לעומת זאת, לעומת הנטיה הרווחת בימים אלו לגדלות הנפש ורוממות רוח, ניתנה לעומתה בתורה הערה מגבילה של "פשוטה לפניה"[73] של ראש השנה ו"סעודה קטנה" של שמיני עצרת – ה"פשטות" וה"קטנות" הן הבריח התיכון של ימי הוד אלה, בריח התיכון המוסר לנו את דבר ד' הקורא לשמור על יסודי יסודות, שבימי הרת עולם אלו קל להחשיבם לפשוטים ולקטנים לעומת ההשגות הרוחניות. יסודות של "פשטות" המוסר הטבעי ו"דרך ארץ קדמה לתורה", והפשטות המיוחדת לישראל, "סימניהם של ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים"[74].
ערכה של ה"פשטות" היחודית לישראל מתבטא בערבה, שאף הריקנים מתורה ומצוות, הם מזרעא ושורשא דישראל וניכרים במידותיהם הישראליות, שהם "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים", ואלו הן המצוות שאף הריקנים שבישראל מלאים מהן[75]. ועל כך מבוסס "יום ערבה" שניטלת בהושענא רבה בתפילה, בזכות מדותיהם השורשיות של ישראל. ובמכילתא לפרשת בשלח[76]: "'ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט [ושם נסהו]'[77] – רבי יהושע אומר: זה עץ של ערבה"[78].
הושע"ר, הערבה שבה היא כהמשך וסיום "הפשוטה לפניה" שבתקיעות ר"ה, "ואותי יום יום ידרשון זה תקיעה וערבה"[79]. מדת ה"פשטות" המשותפת לכל ישראל, מאחדת אותם בתפילה ובדרישת ד', ועל ה"פשטות" נסמכת בקשתם בימי הדין[80].
לפי הערך שמתעלים ב"פשטות" וב"קטנות" מדותיהן של ישראל, זוכים ל"סעודה קטנה" "אני ואתם נשמח יחד. וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו וגו', נגילה ונשמחה בך – בך בתורתך, בך בישועתך"[81]. ו"עד שנוהג עמכם תבעו צורכיכם מן המלך"[82], "בחג אתם נועלים עצמכם מלפני, ואני פותח לכם את האוצרות שבהם הרוחות ובהם הגשמים"[83]. ב"רוחות" יש רמז גם למהלכי ישועות וסדריהן המתגלגלים ע"י קורא הדורות מראש[84], "עושה מלאכיו רוחות"[85], "בך בישועתך". ובגשמים יש רמז גם למי הדעת בתורת ד' שניתנים ע"י חונן הדעת, "בינו שנות דור ודור"[86], "בך בתורתך".
בשפ"א סוכות (תרל"ד) כתב: מצות ערבה בהושענא רבה שבחרו חכמינו ז"ל בערבה יותר מבכל המינים. אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח. כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בני ישראל לה' יתברך. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו. רק שבני ישראל נקראו בנים למקום. ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם כו'". כתיב "ישקני מנשיקות כו' טובים דודיך מיין". פירוש, נשיקה כמו השקה במים, שעל ידי שמתדבק לשורשו נעשה טהור. כן התורה שנקראת מים ניתן לבני ישראל, כמו שאומרים חיי עולם נטע בתוכינו. בחינת תורה שבעל פה, שהוא פלא גדול, שחכמים יכולין להוסיף על התורה. ודבריהם עושים רושם בשמים כמו שכתוב "לאל גומר עלי". ועל זה נאמר "טובים דודיך מיין", כי נסכים בכל השנה מיין. והוא מצות ומעשים טובים שבני ישראל מסגלין להקב"ה, שיש לו נחת רוח מבני ישראל ולא מאומות. ובסוכות מים. הענין, שגם בלי המעשים רק מצד עצם הבריאה יש גם כן דביקות עצום לבני ישראל יותר מכל האומות. וזה נתברר בסוכות כו', וזה מה שכתוב טובים דודיך, שבא מהקב"ה, מצד חלק ה' עמו. ממה שזוכין על ידי מעשינו כנ"ל, עכ"ד.
ר"ל שע"י הדביקות שיש לכל ישראל בד', תורתו נטועה בתוכם. כשם שהשקה למים טהורים מטהרת את המים ע"י שנעשים מחוברים לשורשם בהשקה, כך גם על ידי הדביקות של ישראל בד' יש להם כח התורה שהיא דבר ד' בשורשה. ולכן יש לישראל יכולת לזכות לבחינת תורה שבעל פה שיכולים לחדש ולקבוע הלכה, שעושה רושם גם בשמים.
♦

ג.

"כתוב אחד אומר עצרת לד' א' וכתוב אחד אומר [ביום השמיני] עצרת תהיה לכם, הא כיצד, ר' אליעזר אומר כולו לד' או כולו לכם, ר' יהושע אומר, חלקהו, חציו לד' וחציו לכם"[87]. שורש סגולת ישראל לקדש את ה"לכם" של "מקראי קודש" – שלא כאומות העולם שאין מקריבים שלמים אלא רק עולות שכולן לשמים, כמבואר בדברי "דרושי רשומות" - שורש סגולה זו הוא בשמיני עצרת, שכן לאחר ימי החג מתעלים ישראל למדריגה מזוככת זו ע"י מצות סוכה המגינה ושומרת מהתגברות החומריות והקיצוניות, כסוכת עורו של לויתן לצדיקים[88]. ע"י השבעים פרים ממתנים ומהפכים את חומריות אומות העולם. ארבעת המינים שכוללים טעם וריח כו' מתקנים את חלקי הנפש ע"י השמחה בהם לפני ד'. ניסוך המים, שעל ידו משיקים מים התחתונים למים העליונים. כל אלו מעלים את החולין שבישראל להיות נעשים על טהרת הקודש.
ולפי"ד הגר"א שזכו ישראל לסוכות ע"י הסליחה והמחילה שביוהכ"פ, יתכן שכשם שמש"ר זכה אז לקירון עור פניו, שמורה על התעלות עליונה של החומר ככתנות אור, כך גם ישראל זכו להתעלות כיו"ב, בענני כבוד על המשכן – מלבד ענני כבוד על מחנה ישראל וסביביו – ענני כבוד אלו הם כעין קירון עור פני משה, והם מורים שזכו לתיקון חומריות עצמם והעולם במדריגה יותר נישאה. ולדורות, ניתנו להם מצות סוכה ושאר מצוות החג, שהן מביאות את ישראל למדריגת קידוש ה"לכם" והחולין והתעלות החומר כנ"ל.
זאת היא מגמת מצוות החג בפרט, ומגמת המצוות בכלל, כפי שאחז"ל: "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל, שנאמר כל אמרת א' צרופה"[89]. יש בצירוף שע"י המצוות גם "טהרת הנפשות ממחשבות האון ודעות הרעות", כלשון הר"מ בסוף הל' מקוואות, וגם העלאת חלקי החומריות לריח שדה אשר ברכו ד', כמעלת יעקב אבינו, ולהשגת הצירוף של המצוות ניתן בתחילת השנה חג הסוכות. כמוש"כ בשפ"א לסוכות[90]: "וחג האסיף כו' תקופת השנה כו' פירש"י מלשון הקפה, פירוש ששבעת ימים אלו מקיפין כל השנה כו' וזהו שכתוב וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים בשנה כו' שהם כח של כל השנה, כמו שכתוב ירח האיתנים דתקיפו במצוות". "והם קיום כל השנה"[91] "והם הארות כל השנה"[92]. ועל כן כשיבואו אומות העולם לעתיד לבוא[93] ויאמרו "תנה לנו מראש ונעשנה כו' אמר להם הקב"ה כו' אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה כו' והקב"ה מקדיר עליהן חמה בתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא כו' ואילו ישראל מי מבעטי". ר"ל שמבחן שייכות אומות העולם לתו"מ ומגמתם, הוא דרך מצות סוכה שניתנה לבסיס האור של תו"מ כל ימות השנה, וכשאוה"ע מבעטים בסוכה גלי דעתייהו שאינם ראויים לתו"מ (ובמכתב מאליהו ח"א [עמ' 246] כתב שזהו הרמז ב"תשבו כעין תדורו", ר"ל שמישיבת סוכה בצילא דמהימנותא נמשיך מדריגה כזאת ל"תדורו" של שאר ימות השנה).
ובשפ"א תרמ"ח[94] "ולכן ימים אלו נותנים ברכה על כל השנה כמו שהיה בית המקדש מיוחד לבני ישראל [בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך[95]] ומשם יצא הברכה על כל העולם, כי יש בחינת עולם שנה נפש כו' ובסוכות כתיב "שבעת ימים בשנה" שימים אלו הם כלל כל השנה והסוכה היא כלל כל העולם ובנ"י בד' מינים הם כלל כל הנפשות, כי אדם כולל הכל, ואתם קרויים אדם". לכן ע"י שבעים פרים ממתנים ומרסנים את חומריות אוה"ע. וכשחרב ביהמ"ק אין אוה"ע יודעים מה איבדו[96]. אמנם עבודת ישראל בשבעים פרים היא להשפעת אורחא דמהימנותא בטהרת הנפש כלפי החוץ. עי' בהעמק דבר לפרשת פנחס[97] "שהשבעים פרים שהם בשביל גשם כמוש"כ רש"י בסוכה דף נ"ה, משו"ה כתב בזכריה י"ד דלעתיד גם אוה"ע באים בחוה"מ לעמוד על קרבנם, היינו בשביל שיכירו גם הם את מלך ד' צבאות, ויהיו יודעים שפרנסתם תלויה במוספי החג שישראל מביאים עבורם, ואם לא יעלו לא יבוא עליהם גשם, וכך היה המנהג בימי שלמה ומשו"ה היה שלמה מגיד קהלת בחוה"מ סוכות לפני חכמי אוה"ע כו'", "ורצה הקב"ה בזה שידעו כל יושבי תבל את ד' ע"י ישראל עמו" כו' ועל כן היה שלמה מוכיח בחקירה מוסרית המובן גם לחכמי אוה"ע, כי זו תעודת האדם לירא מפני ד' ולשמור מצוותיו כו'"[98]. נמצא שענין השבעים פרים ומשמרות ישראלים שעומדים אז על קרבנות אלו, יש בהם עבודה גם לפי מדריגת אומות העולם ויכולתם ללמוד מאורחות ד', ולתקן דרכיהם וחומריותם כפי מצבם ויכולתם.
"ע' פרי החג כנגד ע' אומות עובדי עבודה זרה שמתמעטים והולכים, סימן כליה הוא להם"[99]. התפלגותם לע"ז רבות מתמעטת ע"י השפעת ישראל והמקדש, שמקרבים אותם לאורחא דמהימנותא, עד שלעת"ל "אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'"[100].
[תיקונם של אוה"ע נעשה ע"י ישראל מפני בקשת משרע"ה שלא תישרה שכינה אלא על ישראל ונתן לו זאת הקב"ה, שנאמר[101] "ונפלינו אני ועמך וגו'"[102]. ולפי"ד הגר"א, בקשת "ונפלינו" החלה להתקיים בסוכות עם חזרת ענני הכבוד לעיני ישראל ואוה"ע[103], ובכל שנה בסוכות חוזרת מעלה זו ומתחדשת כפי בינת שנות דור ודור[104]. כל אחד מישראל זוכה ל"ונפלינו" כפי מדריגתו, ככתוב "ונפלינו אני ועמך". משרע"ה זכה להשגה המיוחדת לו[105], ולדורות, גם תלמידיו של משרע"ה, גדולי הדורות, זוכים כפי מעלתם. ובירושלמי[106]: "למה נקרא שמה בית השואבה, שמשם שואבין רוה"ק, על שם 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה'[107] כו' יונה הנביא מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוה"ק כו'".
ומהשגת גדולי הדורות מקבלים ולמדים שאר ישראל. ועל כך תרגם יונתן את הכתוב הנ"ל: "ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא"[108]. ויש גם בלימודם של שאר ישראל מבחירי צדיקיא מעין השראת השכינה בישראל. זו היא מדריגת "ונפלינו" שזוכים לה ישראל בלבד, ואילו אוה"ע יבואו לעת"ל בכל סוכות לירושלים ללמוד מישראל דעת ד' צבאות, ויקבלו כפי יכולתם].
כל אלו הם בשבעת ימי החג, ועל ידי כל סוגי העבודות וההשפעות במערכת מצוות החג על ישראל מבפנים ועל אוה"ע מבחוץ, מתעלים ישראל לסגולת "עצרת תהיה לכם" שכל שמחת הרגל של ישראל ראויה להיות ולהתקיים עם ה"לכם", כי גם קיומה עם ה"לכם" מצווה וקדושה היא, והיא בכלל "אלה מועדי ד'", בהיות סגולת ישראל לקדש גם את ה"לכם". ומשמיני עצרת ואילך הולכים ומתקדשים בקדושה זו גם שאר מועדים וכל המצוות, שכולם מזדככים בעידון וצירוף החומר לשם גבוה.
ובילקוט שמעוני[109]: "ד"א 'אתם עוברים [בגבול אחיכם בני עשו]'[110]. כל מלכות שתעמד אתם אוכלים עמה. משל למלך שעשה סעודה שיאכל הוא ובניו, אמר המלך עסקיי הרבה ובניי נפשם קצרה אלא דוכוס אוכל והן אוכלים עמו, אפרכוס אוכל ויאכלו עמו, וכשאפנה אני הן נכנסין לסעודה. כך אמר הקב"ה הסעודה עשויה וישראל מזומנים, שמע אלי יעקב וישראל מקוראי[111] וכתיב[112] 'ויתן להם מקום בראש הקרואים'. ומה שאכלו עם האומות איני חושב עליהם שכן בלעם אומר 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב'"[113].
יש בכך רמז גם לגבי מהלך הדורות בין ישראל לעמים לגבי כל שנה, במהלך שמונת ימי החג, כמו"ש בשפ"א סוכות תרמ"ח[114]: "ונראה שזה הענין נוהג בכללות בני ישראל שזוכין לקבל הטוב הנמצא בכל האומות וכו'. וענין זה הוא מראש השנה כו' והצדיקים מקבלים הטוב מהרשעים, ומהאי טעמא עצמו היה ענין השבעים פרים על ידי שמתקרב מחלקם. ואיתא בתו"כ ואבדיל אתכם מן העמים בורר ומניח כו', וכן הוא שבכל שנה בנ"י מוציאין איזה הערות שהיה מובלע תחת יד הרשעים, עד לעתיד שיתברר הכל, עכ"ד, ובשפ"א תרמ"ט ד"ה ומצות סוכה כו' שבסוכות מקבלים כל השפע הבא לעולם ע"י השבעים פרים שמקריבים. ועל כך הרמז במדרש הנ"ל שבכל הדורות מוצאין ישראל הערות המובלעות בין הגוים עד שלעת"ל יזכו ע"י הקב"ה להשגות הללו במדריגה נישאה, וכיו"ב בימי שמונת ימי החג תקופת השנה שע"י השבעים פרים שמקריבים עבור תיקון ע' אומות, מקבלים ג"כ מהערות שנמצאות בכל ע' אומות, וביום השמיני מגיעים להשגה עליונה של "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי"[115]. "ויתייחד העובד עם המלך במסיבו"[116], "אני ואתם נשמח ביחד כו'", "וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין לקב"ה ואומרים זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו[117], כו' בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך[118], בך בתורתך, בך בישועתך"[119] בהשגת דעת ד' ודרכיו ממקור עליון.
כללן של המעלות שהושגו לאחר כפרת חטא העגל ועם נתינת לוחות שניות הן כדברי חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד ע"ב), ו"רבים צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מבניינה" (שהש" ד [ד] ו). ובשל"ה המוב"ל (פ"א אות ב) "מתוך הגריעותא בסילוקה של אורה וסודה של תורה תהא המעליותא יותר במעלה כו' כי יהיה יתרון לאור מתוך החושך שנסתלק. "ולפום צערא בכיבוש יצה"ר והזדככות יביא לאור הגדול כו'". וכ"ז נכלל בתוכן המעלות והמדרגות שזכו מש"ר ובנ"י לאחר מ' יום דלוחות שניות. לאחר שתחילה נאמר למש"ר "רד מגדולתך" התעלה מש"ר ע"י מס"נ על ישראל וע"י תשובת הכלל, ע"י כך חזר וזכה למעלה יתירה בזיו של קרני ההוד. ולאחר שנאמר לישראל "כי אינני בקרבך" התעלו בתשובתם, וע"י כך חזרו וזכו במעלה יתירה של ענני כבוד על המשכן ועל מחנה ישראל, וכדברי השל"ה הנ"ל שמתוך הגריעותא וכו' תהא המעליותא יותר במעלה.
וביומא פו ע"א "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". וביאר ב"תוספת יום הכיפורים" שהכוונה שהוא חוזר ונעשה חלק מצורתו של יעקב שחקוקה בכסא הכבוד. ויתכן לבאר, שמדרגתו של יעקב היא השגת נחלה בלא מיצרים, כמו"ש בשבת קיח ע"א עה"כ והאכליתך נחלת יעקב אביך, והמגיע להיות חלק מצורתו של יעקב יכול להתעלות יותר מאשר היתה מדריגתו בתחילה. שכן "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" (ברכות לד ע"ב) וכמבואר לעיל.
ובסוטה מ"ט ע"א משמת ריב"ז בטל זיו החכמה. ויל"פ שלאחר חורבן בית שני וביטול הסנהדרין אצל המזבח, היתה ירידה בהשגת התורה, כמוש"כ בכוזרי. והרמב"ן בפר' שופטים (יז, א) כתב: כי רוח ד' על בי"ד הגדול העומד לפני ד' במקום אשר יבחר, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ובהעמק דבר פר' שופטים (יז, י) כתב: דהמקום הנבחר מסייע הרבה להוציא אור הלכה לאמת. ואעפ"כ ריב"ז בפעולותיו הגדולות כחזקיה מלך יהודה בשעתו, חזר וזכה לזיו החכמה שהיא כעין קרני ההוד דמש"ר, שיש בהם הוראה על התעלות עליונה של החומר ככתנות אור דאדם הראשון, והם כוללים השגה עילאה בכל חכמת הקודש וכמשית"ל. ומעין השגה עילאה שהיתה אצל יושבי לשכת הגזית חזר וזכה ריב"ז לאחר שגלה כבוד מישראל. ומשמת ריב"ז בטל זיו החכמה.
וארשום כאן מרגניתא טבא מאאמו"ר זצ"ל שציין על מ"ש דזיו החכמה בטל משמת ריב"ז, למ"ש במכילתא פר' יתרו (פרשתא ה): ואומר קול ד' בכח קול ד' בהדר וגו' ובהיכלו כולו אומר כבוד, עד שנתמלא בתיהם מזיו השכינה. וכיו"ב בסוטה (ג ע"ב) עד שלא חטאו ישראל שראתה שכינה עם כל אחד ואחד, ופרש"י: בביתו. ובשבועות מז ע"ב עה"כ ותרגנו באהליכם, תרתם וגיניתם באהלו של מקום, ופרש"י: וגיניתם את המקום שהשכין שכינתו באהליכם. והוא נקרא גם "כבוד ד'" ששרה בכל בתי ישראל, וילפינן זאת מהכתוב: "כולו אומר כבוד" שגם בכל בתי ישראל היה כבוד ד' וזיו שכינתו. ויש בכלל "זיו השכינה" גם השגות בעומק החכמה ודעת ד' כמוש"כ הר"מ בהקדמה לפרק חלק עמ"ש "ונהנים מזיו השכינה". ובמאירי לב"ב (י ע"ב): "אשבעה בהקיץ את תמונתיך, ודרשו בו אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהם והקב"ה משביען מזיו השכינה, כלומר בסיבת היקיצה והתעירה, זכינו לשבוע ולהביט בתמונתו ית', והוא המשל על השגת אמתת הענין על תכלית מה שאפשר בו". וכל ישראל לפי מעלתם זכו למדריגה מסוימת של זיו השכינה מאז מעמד הר סיני. ובסוטה שם אמרו: כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם. ואעפ"כ אצל גדולי ישראל, כגון הסנהדרין יושבי לשכת הגזית, שרוח ד' עליהם כדברי הרמב"ן בפר' שופטים, אצלם נשאר מזיו החכמה, ומשמת ריב"ז שהיה אחרון ליושבי לשכת הגזית בטל "זיו החכמה" שנשתייר מסיני, עכ"ד. (ועיין מש"כ אאמו"ר זצ"ל עוד על ענין זיו החכמה, בהקדמה למהדורה השניה של זכר יצחק).
ולפי דברי מרן אאמו"ר זצ"ל הנ"ל, יש מקום לומר, שאחרי חטא העגל נסתלקה שכינה מהם ובטל זיו החכמה מישראל, ולאחר ששבו וזכו ללוחות שניות זכו שוב להשראת השכינה ולזיו השכינה, במדריגה יתירה מלפי חטא העגל, וכפי משכ"ל שלכן נוספו ענני כבוד בתוך מחנה ישראל, "כי ענן ד' על המשכן ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ, לח). ותוספת זו מורה שהתעלו לתיקון חומריות עצמם והעולם במדריגה יותר נישאה כמושכ"ל. ומכך זכו גם ליותר השגות בעומק החכמה ודעת ד', שהם זיו החכמה כדברי הר"מ והמאירי הנ"ל. (ועיין משכ"ל ברשימה "ביאור בתפילת מוסף של שבת ור"ח").
בהעמק דבר לשמות (לד, א) כתב: וכתבתי על הלוחות וגו' יש להקדים מש"כ האע"ז בשם גאון ז"ל, דלוחות שניות מכובדים מן הראשונים כו', והכונה בכ"ז דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה, אבל לא לחדש דבר הלכה ע"י י"ג מדות וכדומה הויות התלמוד כו' [אלא] היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה עפ"י המדות והתלמוד כו'. וכ"ז דברי גאון, דבזה הפרט הי' לוחות שניות מכובדים מן הראשונות. דאע"ג שקדושת הראשונים היתה נעלה מהם וממילא אלו לא נשתברו היה נוח להגיע להוראה ע"י סברא ודמוי מילתא למילתא יותר מכאשר נשברו, אבל כאשר נתקלקלנו והננו צריכים להיות יגיעים ולשנן חרבה של תורה, לזה מסוגל יותר לוחות אחרונות, ובדברים (י, א) כתב: שהלוחות השניות היו הכנה לעמלה של תורת התלמוד, שניתן בכח הלוחות הללו, לחדש מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, עכ"ד. וההשגה שניתנה בלוחות שניות שהיא צורך לאחר קלקול חטא העגל לא פסקה, ויש בכל דור זיו החכמה כפי ערך הדור כמו"ש בב"ב הנ"ל עה"כ אשבעה בהקיץ תמונתך כביאור המאירי הנ"ל.
♦ ♦ ♦