הרב אוריאל בנר

מאה שנה לדף היומי - עיון בדרשת האמרי אמת בראש השנה תרפ"ד

כה נאם ר' מאיר שפירא בתחילת אלול תרפ"ג[2]: "מה נפלא הדבר! נוסע לו יהודי באנייה ותחת בית שחיו מסכת ברכות. נוסע הוא לשבועיים ימים מארץ ישראל לאמריקה. כל יום, עם דמדומי חמה, הריהו פותח את הגמרא ולומד את ה'דף'. ובבואו לאמריקה הריהו נכנס לבית המדרש בניו-יורק ומוצא להפתעתו עוד יהודים עוסקים באותו דף שבו הגה היום, ומצטרף ללומדים בחדווה, מתפלפל עמהם והם משיבים לו. נמצא שם שמיים מתאדר, מתגדל ומתקדש. ויהודי מארצות הברית שעקר לברזיל שבדרום או ליפאן שבאסיה, הריהו סר בראש וראשונה לבית המדרש ומוצא כולם עסוקים בדף שהוא עומד בו היום – וכי יש לנו איחוד לבבות גדול מזה? זאת ולא רק זאת: עד הנה נשארו מסכתות שלא למדום ציבור גדול והיו כ'יתומים' שרק יחידי סגולה חמלו עליהם, נו, וה'דף' יתקן את הכול. ועוד משהו: הנוער שלנו, העתיד של עמנו, הוא שמחויב להתחיל במצווה זאת של 'תורה בסיטונות,." האולם הגיב במחיאות כפיים סוערות. ההצעה התקבלה בהתרגשות. הוא ייחד את הדף היומי לצעירים. הוא לא חלם שהרעיון יתקבל גם על ידי תלמידי חכמים, זקני הדור.
אבל פחות מחודש אחר כך, ביום שנקבע להתחלת לימוד הדף היומי, ראש השנה תרפ"ד, חלה תפנית שנתנה דחיפה גדולה לכל המיזם, והגדילה הן את המספר והן את הגיל של מצטרפיו. זה קרה בבית מדרשו של האדמו"ר בעל האמרי אמת מגור. אחרי תפילת ערבית של ראש השנה אמר הרבי למקורביו: "אני נכנס ללמוד את הדף היומי". רגע אחר כך, כל החסידים התחילו לחפש מסכת ברכות, ומשאזלו הגמרות נעמדו קבוצות של לומדים מתחת לפנסי רחוב, כשבמרכז עומד אחד מהם עם גמרא אחת, מקריא ומסביר וכולם מקשיבים. כך נראו שיעורי הדף היומי ביומו הראשון
ולא זו בלבד שהאמרי אמת למד את הדף, אף שמן הסתם היו לו סדרי לימוד אחרים בכלל, ובראש השנה בפרט, אלא שבדבריו באותו יום דיבר על ראש השנה לאור מה שלמד בתחילת מסכת ברכות וכך מופיע באמרי אמת ראש השנה תרפ"ד:
"המלכות שמים חלה על הבריות שבעולם כדאיתא (ל' רבינו בחיי בראשית לח ח) דאין מלך בלא עם[3]".
כלומר משמעותה המלאה של המלכות, היא דווקא כאשר יש עם, כמו שנאמר באדון עולם "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא", אבל רק "לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא". ובלשון ספר מנחם ציון (פרשת כי תשא – ויקהל): "קודם בריאת העולם הייתה הבריאה והמלוכה אצלו בכוח, רק הוציאה אל הפועל"[4]
"ובר"ה מתחדשת הבריאה ויש מלכות שמים”.
כלומר, התחדשותה של הבריאה, שנבראה בראש השנה, וכל שנה נידונה ומתחילה שנה נוספת בראש השנה, מהווה חידוש גם בהופעת מלכות שמים, שהרי בלעדיה אין מלכות[5]. מלשון האמרי אמת נשמע שהדבר קורה מאליו, אולם בעצם יש לכך ביטוי במעשינו, שאינם יוצרים זאת, אך מגלים את המתחולל. וכמו שכתב בספר כד הקמח [ראש השנה, ב]: "ועוד במצוה זו רמז למלכותו יתברך שביום זה ברא העולם והיה מלך כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחלת מלכותם". וכן אמרו חז"ל בר"ה ט"ז ע"א: "אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". ושמא, בכוונה לא הדגיש האמרי אמת את עשייתנו, כדי לומר שמשמעות חובתנו היא להיענות לאשר מתרחש במציאות עצמה, ולא כפי שאפשר לחשוב, שעשייתנו יוצרת את שנוצר.
"איתא המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".
אבל למרות שחידוש העולם הוא בראש השנה, יש בחינה שכל יום מתחדשת הבריאה.
"וכן יש בכל יום ג"כ מלכות שמים, קריאת שמע שחרית וערבית[6]".
לאור דיוקנו הנ"ל, יש לשים לב לדבריו כאן.
כותב האמרי אמת "יש בכל יום מלכות שמים", נשמע שזה מכוח חידוש הבריאה היומיומי, אך המילים הבאות הן: "ק"ש שחרית וערבית" שלכאורה אינן - מלכות שמים, אלא קבלת עול מלכות שמים. ונראה שהדברים יתבארו לאור המשך תורה זו.
לאור השוואה זו בין ראש השנה לק"ש שבכל יום, מעמיק האמרי אמת בדף היומי אותו למד:
"ובזה יש לפרש מה שאיתא במסכת ברכות (ב א) שלמדתי היום תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא וכו' ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם וכו' ואיתא ברש"י שבזה מתרץ רק הקושיא דמאי שנא דתני בערבית ברישא והקושיא הראשונה תנא היכא קאי אינה מתורצת בזה".
וכך היא הצעת הדברים. הגמרא שואלת שתי שאלות. על מה מוסבת השאלה מאימתי, ומניין שבכלל צריך לקרוא את שמע, ומדוע הקדימה המשנה לדון בק"ש של ערבית. התשובה הראשונה עונה לשתי השאלות, ואומרת שהפסוק בשכבך ובקומך הוא גם מקור לעצם המצווה וגם להקדמת הערב. מוסיפה הגמרא "ואי בעית אימא: יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", ומפרש רש"י: "ואי בעית אימא - הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם". כלומר, התשובה עונה רק לשאלה השניה ולא לראשונה. אלא שהדבר מעורר שאלה [ירח האיתנים]: "מקשין העולם, הא להך אבעית אימא לא מתרצה רק קשיא שניה, אבל קושיא ראשונה לא מתרצה בהך אבעית אימא, וא"כ ע"כ צריך לבא לתירוץ הראשון כו'". דבר זה הביא מי מהראשונים לפרש באופן מחודש את התשובה השניה. כמו שהביא הרשב"א: "[איבעית אימא יליף מבריתו של עולם, פי' אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי], ובתו' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף". אלא שהדברים קשים: "ואינו מחוור בעיני כלל דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם ועוד דמאי איבעית אימא". עם שאלה זו מנסה האמרי אמת להתמודד בדרך מחודשת.
"ולפי הנ"ל גם הקושיא הראשונה מתורצת, דבתוס' ריש פרק כיצד מברכין (לה א) כתבו דלא שייך להקשות תנא היכי קאי דקתני כיצד משום דסברא היא שצריך לברך להקב"ה שברא הפרי, וכאן הוא ג"כ כך, יליף מברייתו של עולם, וממילא הוא סברא פשוטה שצריכים לקבל עול מלכות שמים[7]”.
המשנה בברכות ל"ה, ע"א אומרת כיצד מברכין על הפירות. מעירים התוספות [ד"ה כיצד מברכין] "לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין (ד' ב)". ומה ההסבר: "משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה"[8]. ועל בסיס סברה זו, ניתן לשאול כיצד מברכין[9]. מחדש האמרי אמת, שכעין זה, מתכוון האיבעית אימא הלומד מברייתו של עולם. שכמו שסברה היא לברך קודם שנהנים מהעולם, כך, לאור ההכרה שבהקב"ה ברא את העולם, סברה היא לקבל עול מלכות שמים. וממילא נענתה גם השאלה "תנא היכי קאי דקתני מאימתי". לפי זה אפשר לפרש את דברי הגמרא מעין מה שמצינו בכמה מקומות "איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא". וכבר תמהו התוספות בשבועות כ"ב ע"ב ד"ה איבעית אימא: "ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה". ותירצו: "ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא". ולפי זה בעניננו, יש לומר שכאשר מבינים שה' ברא את העולם עלינו להבין שסברה היא לקבל עול מלכות שמים. אך כנראה שאין הסברה פשוטה כל כך, והראיה שיש לעיתים חולשה בהכרה זו ובהשלכותיה, ועל כן אנו צריכים ציווי מפורש "בשכבך ובקומך". אך חשוב היה לגמרא לומר שאין זה חוק אלא משפט, ואפילו פשוט יותר ממשפטים שצריכים לצוותנו עליהם[10].
♦

פשר ההשוואה בין ראש השנה לכל יום

מה רוצה ללמוד האמרי אמת על ראש השנה, מסוגית הגמרא לגבי קבלת עומ"ש? נחזור למה שהוזכר לעיל. האמרי אמת מעמעם את ההבדל בין עצם העובדה שהעולם מתחדש בכל יום ובאופן אחר, בכל שנה, לבין החובה המעשית שלנו היוצאת מכך. ואולי כוונתו לומר- חובת ההמלכה בראש השנה ובכל יום אינה ציווי רגיל, אלא תגובה טבעית מתבקשת למה שמתרחש במציאות.
בקריאת שמע, הלוא זה אשר הוכיח מדברי הגמרא, שזו סברה. ובראש השנה, אפשר לומר כך. כנ"ל הגמרא אומרת: "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". מעיר הריטב"א: "והא דקאמר אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא". אלא ש:"מ"מ ממה שאמרה [תורה] זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל מסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות (עי' לקמן ל"ב א'), ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום".
כלומר, הציווי שנקרא בלשון הגמרא אמר הקב"ה, הוא בעצם דבר שחכמים שמו לב שנכון לראותו כטמון בפסוקים, ולכן אינו מן התורה, אך מכונה 'אמר הקב"ה'. שמא י"ל לפי דברי האמרי אמת שאותה סברה שמחייבת לומר קריאת שמע, ורק צריכה גיבוי מפסוק כנ"ל ע"פ התוספות בשבועות, היא זו שמחייבת אותנו בראש השנה להמליך את הקב"ה, כפועל יוצא באופן טבעי מההבנה שמלכותו מתחדשת, והפסוק הרומז לכך, בגדר אסמכתא, במשמעותה המהותית, לשיטת הריטב"א, הוא המקביל פסוקים בתורה המחייבים לקרוא את שמע[11].
♦

מה בין המלכת ה' בר"ה לקריאת שמע?

אלא שלאור השוואה זו, מתחדדת השאלה, מה משמעות הכפילות של קבלת המלכות בר"ה, אף שאנו קוראים ק"ש פעמיים בכל יום? עמד על כך האמרי אמת בעצמו (ראש השנה שנה
תרצה)[12]: "איתא (ר"ה טז א) ואמרו לפני וכו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, והלא בכל יום הוא כן כדאיתא (ברכות יג א) למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצות”.
והסביר: "אלא שע"י כוחו של יום זה מתחדשת דרך חדשה בעבודת הבורא כעניין שכתוב (שמואל א' יא יד) לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה" ובראש השנה אחר [שנה תרח"צ] הרחיב:"שהיום הזה נותן כח שנוכל תמיד לקבל עומ"ש, איתא בגמ' ב"ב (קמז א) האי יומא קמא דריש שתא אי חמים כולה שתא חמימא, כפי מה שאדם כונס בקרבו בר"ה חמימות והתלהבות כך נשארת התשוקה בכולה שתא, אי חמים וכו' וכתיב (תהלים לט ד) חם לבי בקרבי, הלב מחלק את הדם לכל האברים וגבי ר"ה איתא (ר"ה יח א) היוצר יחד לבם וכו' (תהלים לג טו) היוצר רואה יחד לבם וכתיב (שמואל א' טז ז) וה' יראה ללבב".
♦

דברי המאור ושמש

כיוון זה הורחב בדברי המאור ושמש (דברים, רמזי ראש השנה): "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם (ר"ה טז א)... יש להבין במה שאמר 'כדי שתמליכוני עליכם', שהרי כבר אמרו בכל ברכה 'מלך העולם', וגם 'המלך הקדוש', ו'מלוך על כל העולם' וכבר הומלך עלינו מאז”.
וביאר: "וְיֵרָאֶה שֶׁמּוֹרֶה לנו ענין גדול בעבדות השם, כי השם ברוך הוא ברא תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ וכל העולמות - כדי שידע כל פעול כי הוא פעלו, ולהכיר מלכותו שהוא מושל בכל, ומלך על כל הארץ, ולהגדיל שמו ולספר הודו. ואותנו לקח לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה ולשמור מצותיו וליחדו בכל יום פעמים באהבה, ולהמליכו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ובארבע רוחות השמים, כרמוז בתיבת אחד. אמנם, לא רבים יחכמו לקבל עול מלכות שמים שלימה ולייחד כל מחשבותם לאמיתת מציאותו ומלכותו, כי שאור שבעיסה מעכב, וַעֲווֹנוֹתֵינוּ מַבְדִּילִין בֵּינֵינוּ לְבֵין אֱלֹהֵינוּ. גם בעת שאנו אומרים (דברים ו ה) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וגו', ומן הצורך להיות נכון בכל לב ונפש למסור את נפשו מרוב אהבה וחשיקה לנועם השם יתברך ואורו, ומעטים הם המקיימים ומכוונים זה, זולת הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא ויחידי סגולה, אשר כָּלְתָה נַפְשָׁם לַחְזוֹת בְּנֹעַם הַשֵּׁם יתברך והם נכונים בכל עת ובכל שעה לקדש שמו ולמסור נפשם מרוב אהבתם להדבק באור העליון, על דרך שמצינו לרבי עקיבא ע"ה (ברכות סא ב) שכל ימיו היה מצטער מתי יבוא לידו מצות בכל נפשך, ולבסוף שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל - היה קורא קריאת שמע באהבה עזה, ולא הטרידוהו יסורים הגדולים. והעצה לבוא לידי מדה זו, הוא להכין עצמינו להמליך אלהינו באהבה עזה ובכל לב ונפש בשני ימי ראש השנה, ועל ידי זה יוסיף אומץ לייחד אלהינו בעת אמרו שמע ישראל כל השנה - שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים בקדושה על ידי המשכת הקדושה שהוא מושך עליו בראש השנה. ואשרי מי שהוא זוכה לקדש ולטהר עצמו ומחשבותיו ולהכין עצמו לקראת אלהינו בכל המ"ח שעות שבראש השנה - שבזה ימשוך קדושה ודביקות השם על כל השנה, שיוכל להיות דבוק בנועם השם כל היום. וכל חלק מחלקי השעות שבראש השנה - יתנו עזר וסעד לכל יום מימי השנה, להמליך הבורא ברוך הוא".
ומכאן לדברי הגמרא: "וזהו הפירוש ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שהכוונה, שתאמרו המלכיות בראש השנה בכל לבכם, שעל ידי זה תמליכו את השם ברוך הוא כל השנה ברוב עוז, וְאַל יוּכַל נִרְגָּן הַמַּפְרִיד להבדיל בינינו לבוראינו, אך נהיה דבוקים באורו בלי מסך מבדיל. אמנם, אין ראוי לאדם לבקש זאת שיבוא לידי מסירות נפש בפועל, כמו שקרה לרבי עקיבא שנהרג על קדושת שמו יתברך; אמנם, יכין עצמו לקדש ה' בכל עוז, ומי שהוא נכון לזה באמת ובשמחה - מעלה עליו השם יתברך כאילו קיימו בפועל ממש. וזהו הפירוש שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני פירוש, אחרי שהמלכתם אלהיכם עליכם, ואתם נכונים לקדש שמו ולמסור נפשכם - יזכור לכם עקדת יצחק שאפרו צבור, אף שלא נשרף בפועל, ומעלה אני עליכם כאילו גם אתם עקדתם עצמכם לְפָנַי, ונעשין עולות בפועל, ולא תצטרכו לבוא לידי מעשה ממש".
♦

דברי הפחד יצחק

כהמשך לבירור דברי האמרי אמת, נראה כיצד התמודדו מספר גדולים אחרים עם שאלת היחס בין ר"ה לכל יום. כתב בפחד יצחק (ר"ה מאמר כ"ד): "אמרו... מאמר זה נשמע כחוזר על עצמו... לפעמים נלמדת החכמה דווקא ממהלך הענינים אצל השונא… בהלכות ע"ז קיי"ל דאמירת 'אלי אתה' לאליל, דינה כמו ע"ז בזריקה או בשחיטה, וכדומה. ובא ע"ז חידושו של מרן החזו"א, דאין האומר אלי אתה, מתחייב משום ע"ז, אלא באופן שאמירה זו נאמרת בדרך המלכה, ולא בדרך של הודאה על עובדא הקיימת מכבר. כלומר, שהאמירה לא תהיה בדרך הצהרה שמצב כזה קיים ועומד הוא. מפני שהצהרה כזו אינה אלא אישור של מצב ידוע, שאין המצהיר משתתף כלל ביצירתו של מצב זה. אלא… אמירה של הפעלת המלוכה"[13].
ומכאן לראש השנה: "כאן מצינו החילוק בין קבלת עומ"ש של כל ימות השנה ואמירת מלכויות בר"ה. בקבלת עומ"ש של כל יום ויום, אין זה מעניננו להדגיש את פעולת יצירתה של המלכות. ואנו מקבלים על עצמנו את עולה של המלכות הקיימת ועומדת גם לפני קבלתנו. שונה היא בהחלט מלכויות דראש השנה. משום שעיקרה של מלכיות דר"ה הוא דווקא פעולת ההמלכה... הכתרתו של המלך... במלכויות... אין אנו אומרים לו להקב"ה הנך מלך, אלא שאנו אומרים לו, אנחנו מכתירים אותך למלך"[14].
וכמה יפים הם כהמשך לזה, דברי הרי"ד סולובייצ'יק (דברי הרב עמוד קי"א): "זוכר שכאשר למדתי בחדר באותו עניין מעלת האנשים הפשוטים אני ראש השנה הייתה ניכרת על המלמד החסידי שלי התרגשות ושמחה בלתי רגילה ואנחנו התלמידים מאוד התפלאנו מזה עד שהמלמד אמר לנו אתם יודעים מה יהיה מחר בלילה מחר יהיה ראש השנה ואצל החסידים ליל ראש השנה נקרא קאראנאציא נאכט 'ליל ההכתרה' שמים כתר על ראשו של הקב"ה כביכול ואתם יודעים מי שם את הכתר יענקל החייט בערל הסנדלר וכו' אנשים פשוטים במשך השנים דרשתי הרבה דרשות וכתבתי כמה וכמה מאמרים בענייני ראש השנה אבל שום דבר לא פועל עלי להרגיש את עניין ראש השנה כמו כאשר אני מתפלל בראש השנה ואומר מלוך על כל העולם אני חוזר ונזכר בדברי המלמד".
♦

דברי השפת אמת והשם משמואל

יש לציין שהשפת אמת (ראש השנה שנה תרל"ד) עמד על היתור "כדי שתמליכוני" שהוזכר בפחד יצחק: "בראש השנה מבקשין על כלל העולם תן פחדך כו' כל הברואים כו' ובגמ' איתא כדי שתמליכוני עליכם. הפי' כי העבד הנאמן צריך לבקש מלכות האדון על כל. רק ע"י שמבקש זה בכל לבו ממילא מתפשט המלכות עליו מקודם. ומלכיות שאומרים לפניו הוא להמליכו על כל ברואיו ועי"ז זוכין להמליכו עלינו מקודם. ומקוב"ה אית לן למילף שברא כל הבריאה עבור ישראל כמ"ש בשביל כו' ראשית. א"כ אם בנ"י לא ישתתפו בר"ה לכל הברואים לא יהי' להם קיום בעולם. ולכן צריכין לבקש בר"ה על כל הבריאה להסכים לרצון השי"ת". לדבריו אמרו מלכויות הכוונה לבקש את מלכותו על כל העולם, וכדי שתמליכוני, הוא פועל יוצא, הנוגע לעצמו. מן הדברים עולה תוספת לדברי בנו האמרי אמת, שבראש השנה הדבר נעשה באופן רחב יותר, העוסק בכל העולם, משא"כ בכל יום[15].
מדברי השם משמואל (ראש השנה שנה תרע"ב) עולה הסבר נוסף: "בגמ' (ר"ה ט"ז א) ואמרו לפני בר"ה וכו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. נראה הפירוש שיקבלו עליהם עול מ"ש ויבטלו דעתם ורצונם לרצון הש"י, היינו שכל מה שבא מהש"י הן לשבט הן לחסד יהי' נוח ומקובל ורצוי להם כמו שאמר דוד המע"ה (תהלים נ"ו) באלקים אהלל דבר בה' אהלל דבר שפירש"י בין שיתנהג עמי במדת רחמים בין שיתנהג עמי ח"ו במדת הדין בין כך ובין כך אהלל דבר, ובמדרש איכה כל מה דאהני לך אהני לי, זה מעורר את הרצון הנעלם שבחר בישראל להיות לו לעם ולמלוך עליהם, וזה הוא רחמים גמורים, וממילא נמתקין כל הדינים ונהפך הכל לרחמים" לפיו, בראש השנה מדובר על מדרגה מעל קבלת עומ"ש שבכל יום, ש"כל מה שבא מהש"י.. יהיה נוח ומקובל ורצוי להם".
♦

"ובמה בשופר"

בשולי דברי גדולי ישראל, אפשר להצביע על עוד הבדל בין ראש לשאר השנה, המצטרף לאמור לעיל. על דברי הגמרא בר"ה "אמרו מלכויות... אמרו זכרונות... ובמה בשופר", כתב הריטב"א: "ובמה בשופר. עיקר הפירוש דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר, שכן כתיב (עי' מלכים א' פ"א פל"ט) ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". לפי זה, אמרו מלכויות כדי, אין פירושו שבכך עושים את חובתנו, כי עדיין נשאלת השאלה, ובמה? והתשובה הבלעדית היא – בשופר. וכמו שהוזכר לעיל, שזה אחד מטעמי מצוות שופר, אך כאן איננו עוסקים בטעמי שופר, אלא בחידושה של הגמרא שישנה חובה להמליך, אך ביצועה הוא באופן המעשי, ובלי זה, חסר דבר מרכזי[16].
♦ ♦ ♦