ראש כולל "שם משמעון" גור, רמת גן
בשיטת הרמב"ן בגדרי התשובה
נאמר בתורה הקדושה בפרשת וילך [דברים ל"א. ט"ז]: וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שׁכֵב עִם אֲבתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, [י"ז]: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, [י"ח]: וְאָנכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ע"כ הפסוקים בתוה"ק.והמפרשים תמהו מאוד על הנאמר כאן, שאחרי שבנ"י מכירים בחטאם ומתחרטים ואומרים 'על כי אין אלו-ה בקרבי מצאוני הרעות הללו', למה מגיע להם העונש של הסתרת פנים 'ואנוכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא'[2]. וכבר עמד בזה בפירוש הרמב"ן עה"ת וז"ל: וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי. איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם. וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז, וכענין שאמר (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו', עכ"ל.
ומבואר בדברי הרמב"ן, דבאמת בודאי היה בדבריהם 'הרהור וחרטה' שמחמתו כבר אינם ב'הסתר פני רחמיו' כמו שהיה קודם, דבשעת החטאים, לפני שנתחרטו, היו בהסתרת פני רחמיו ולכך מצאום רעות רבות וצרות. אבל אחר שיש להם 'הרהור וחרטה', הם כבר בהבטחת פני רחמיו, כדכתיב: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. אולם מכיון שהיה זה רק 'הרהור וחרטה' ולא היה בזה 'ודוי גמור', כענין שנאמר: והתודו את עונם, לכך הם עדיין 'בהסתר פני הגאולה', ומה שאמר 'ואנוכי הסתר אסתיר' אינו עונש על דבריהם עתה, אלא שאעפ"י שכבר הרהרו בתשובה ומחמת כן כבר אינם ב'הסתר פני רחמיו', כיון שעדיין לא נתודו בפיהם כנאמר: והתודו את עונם עדיין הם ב'הסתרת פני הגאולה', וע"ז מסיק הרמב"ן: עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך.
ובפשטות נראה מדבריו, שיש שתי דרגות בתשובה - דרגה אחת של 'הרהור וחרטה', המבטלת את 'הסתרת פני רחמיו', וכבר אין באות 'צרות רבות ורעות', אבל עדיין הם ב'הסתרת פני הגאולה', ודרגה שניה של 'ודוי גמור ותשובה שלימה', שהיא המבטלת את 'הסתרת פני הגאולה'.
ועל זה ציין הרמב"ן את הנאמר בתוה"ק בפר' נצבים [דברים ל. א.]: וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: [ב]: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלוֹ כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, [ג]: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה, [ד]: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ, [ה]: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיךָ, [ו]: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ, [ז]: וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל איְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ, [ח]: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, [ט]: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבתֶיךָ, [י]: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמר מִצְוֹתָיו וְחֻקּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ ובְכָל נַפְשֶׁךָ. ע"כ פסוקי התוה"ק.
ובפסוקים הללו מפורש שכאשר עם ישראל יעשו תשובה גמורה וישובו אל ה', הם יזכו לגאולה שלימה ולקיבוץ גלויות וירושת הארץ, וישוב ה' לשוש עליהם לטוב כאשר שש על אבותם. וזו לכאורה הדרגא השניה של תשובה לפי"ד הרמב"ן, וכמש"כ שיעמדו עדיין בהסתר פני הגאולה עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך.
והנה בתחילת דברי הרמב"ן, שכתב דבשעה שיש להם רק 'הרהור וחרטה' 'איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם', משמע מזה לכאורה בפשטות, דכאשר הם קיימו 'והתודו את עונם', באמת הייתה זו תשובה שלימה וזכו לגאולה מכוח התשובה. אבל באמת זה אינו, ודברי רבינו עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, דהנה הרמב"ן בפ' בחוקותי [ויקרא כ"ו ט"ז] האריך לבאר דהתוכחות שבפ' בחוקותי מכוונות כנגד גלות בבל, והאריך להוכיח שכל הנאמר בתוכחות שם נתקיים בהם בגלות בבל, וכן מה שתלה את הגלות ברצוי הארץ את שבתותיה נתקיים בגלות בבל, שהיו בגלות ע' שנה כנגד ע' שמיטות שביטלו. וכתב שם בהמשך דבריו וז"ל: והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עמהם מעט, מקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס, וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו, וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה, וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה-יא), ועזרא אמר (שם ט לד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך, הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. [והאריך שם להוכיח דהחטאים והעונשים שהיו בחורבן בית שני הם הם הנאמרים בתוכחה שבפ' כי תבוא, ובסוף דבריו כתב]: והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל, עכ"ל, ועיי"ש מש"כ עוד.
והרי מפורש בדברי הרמב"ן, דהתוכחה שבפ' בחוקותי הגלות והגאולה שהן מכוונות כנגד גלות בבל והגאולה ממנה בעליית עזרא, הגאולה שם לא הייתה גאולה גמורה, וכמ"ש: שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלויים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס. וכן לא הייתה שם תשובה גמורה וכמ"ש: וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם. והרי מפורש בהדיא בדברי הרמב"ן דהנאמר 'והתודו את עוונם ועוון אבותם' אינו בגדר 'תשובה שלימה', ולכן בבית שני לא הייתה גאולה גמורה כיון שלא שבו בתשובה גמורה. ולכן לא נתקיימה בהם ההבטחה שיאסוף נדחיהם, שעלו רק יהודה ובנימין והלויים עמהם מעט ומקצת השבטים אשר גלו לבבל. ורק לעת"ל נאמר שישובו בתשובה שלימה, כנאמר: ושבת עד ה' אלוקיך, ואז יתקיימו בהם גאולה שלימה ואסיפת כל נדחיהם, כמפורש בדבריו הנ"ל.
ולפי"ז נמצינו למדים מכלל דברי הרמב"ן שיש ג' דרגות בתשובה - א. 'הרהור וחרטה' גרידא, וזהו האופן המדובר בפרשתינו, כשאמרו על כי אין אלו-ה בקרבי מצאוני הרעות האלה, וזה גורם ביטול 'הסתרת פני רחמיו', אך עדיין הם ב'הסתר פני הגאולה' כנאמר שם ואנוכי הסתר אסתיר. ב. כשיש גם 'ודוי גמור', כמו בזמן הגאולה מגלות בבל כנאמר והתודו את עוונם, אך לא הייתה שם עדיין 'תשובה שלימה', ואז כבר לא היו ב'הסתר פני הגאולה' וכבר הובטחו ב'זכירת הארץ', אבל עדיין לא זכו לגאולה גמורה ולקיבוץ גלויות, ועלו רק כשישית מבני ישראל. ג. לעתיד לבוא, כשישובו בתשובה גמורה ויתקיים בהם הנאמר: 'ושבת עד ה"א', אז יזכו לגאולה גמורה ולקיבוץ גלויות ולנתינת כל האלות על השונאים ושישוב ה' לשוש עליהם כאשר שש על אבותם.
ולפי"ז צ"ל בביאור מש"כ הרמב"ן הנ"ל בפרשתנו לגבי המצב אחרי ההרהור והחרטה: שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו', עכ"ל, דכוונתו היא שכדי לזכות לגאולה שלימה ולביטול 'הסתר פני הגאולה לגמרי' צריך שיוסיפו ודוי וחרטה ותשובה שלימה. אבל אה"נ דאפילו בודוי גרידא בלי 'תשובה שלימה' כבר לא יהיו לגמרי בהסתר פני הגאולה. וכמו אחרי גלות בבל, שע"י הודוי גרידא שהוסיפו על ההרהור והחרטה כבר זכו למקצת גאולה ולזכירת הארץ ולבנין בית המקדש, והדברים מוכרחים מתו"ד הרמב"ן.
♦
א. ב.
אמנם צריך ביאור רב בדברי הרמב"ן ז"ל בפ' בחוקותי הנ"ל, שכתב בהדיא לגבי זמן הגאולה מגלות בבל: וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם, מה היה חסר להם ל'תשובה שלימה', והרי כבר היה להם מתחילה 'הרהור וחרטה' [שהוא התחלת סדר התשובה, כמ"ש הרמב"ן הנ"ל בפרשתינו], ואח"כ הוסיפו עליו 'ודוי גמור' כנאמר והתודו את עונם ואת עוון אבותם, וא"כ למה נחשב הדבר שלא 'שבו בתשובה שלימה'.אמנם הרמב"ם בהלכות תשובה [פ"ב ה"ב] כתב וז"ל: ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו, עכ"ל. הרי מבואר בדבריו דיש ג' חלקים בתשובה - א. עזיבת החטא וקבלה ע"ע שלא יעשהו עוד לעולם, והפליג בענין הקבלה שיהיה הדבר 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'. ב. החרטה, שיתנחם על מה שחטא. ג. הודוי בפה, שיוציא דברים הללו שבליבו בפיו.
והנה זה ודאי אין מקום לומר דהחסרון בתשובת עולי בבל היה ב'בקבלה' שלא קיבלו ע"ע כראוי לקיים את התורה, שהרי מקרא מפורש הוא בספר נחמיה [י'. א']: וּבְכָל זאת אֲנַחְנוּ כּרְתִים אֲמָנָה וְכתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כּהֲנֵינוּ [ל']: מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד משֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו ע"כ מספר נחמיה [ועיי"ש שפירטו כמה מצוות ואיסורים שמקבלים אותם ע"ע בפרטות]. והרי מפורש בהדיא שהייתה שם קבלה גמורה באלה ובשבועה 'ללכת בתורת האלוקים' 'ולשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדונינו ומשפטיו וחוקיו', ולכאורה אין לך קבלה גדולה מזו.
ואין לדחוק ולומר דאעפ"י שקבלו ע"ע באלה ובשבועה, מ"מ עדיין לא היה שיעור הקבלה בשיעור הנצרך לתשובה: שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. דהנה בפרשת נצבים בפרשת התשובה [שמפרשה הרמב"ן הנ"ל על תשובה גמורה] כתיב: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלוֹ כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, ע"כ. ומפרש הרמב"ן שם וז"ל: וטעם ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך. שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כאשר עשו בגאולה השנית, דכתיב (נחמיה י ל) ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו, עכ"ל. והרי מפורש בהדיא בדברי הרמב"ן, דפירוש הפסוק הזה שמדבר ב'תשובה שלימה' כולל בתוכו 'קבלה' על ועל בניו לדורותם לעשות את כל התורה, והביא הרמב"ן דוגמא ל'קבלה זו': כאשר עשו בגאולה השנית, דכתיב (נחמיה י ל) ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו. והרי בהדיא שהייתה הקבלה בימי עזרא קבלה גמורה, וב'תשובה שלימה' שתהיה לעתיד לבוא לא נצטרך 'קבלה' יותר מזה.
ומעתה גדלה התמיהה ונשגבה ביותר, מה היה חסר בימי עזרא ל'תשובה שלימה', והרי היה שם 'הרהור וחרטה' [שהוא תחילת התשובה כד' הרמב"ן בפ' וילך הנ"ל], ואח"כ הוסיפו ע"ז 'ודוי גמור' כדכתיב והתדודו את עוונם ואת עוון אבותם, וגם היתה שם כריתת ברית וקבלה גמורה באלה ובשבועה לעשות על כל מצוות ה' כמפורש בספר עזרא הנ"ל, ו'קבלה' זו היתה סוג של קבלה גמורה שלעת"ל בשעת ה'תשובה גמורה' לא נצטרך ל'קבלה' יותר מזה כמפורש בדברי הרמב"ן הנ"ל. וא"כ איזה חלק מחלקי התשובה היה חסר בימי עזרא שלא היתה שם 'תשובה שלימה', כמפורש בדברי הרמב"ן הנ"ל.
וביותר יש להגדיל התמיהה, דהנה במס' שבת דף פ"ח.: ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא, אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר, עכ"ד הגמ'. ובחידושי הרמב"ן שם [בתו"ד בפירוש הענין] כתב וז"ל: לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומות, והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים, עכ"ל. והרי מפורש בהדיא בדברי הרמב"ן, דהאי דאמרינן דהדר קבלוה ברצון בימי אחשורוש אין הכוונה לימי אחשורוש ממש, אלא כמה שנים לאחר מכן, כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא, אז עמדו מעצמם וקבלו עליהם את התורה בקבלה גמורה שלא יטענו עוד תרעומות. וזה היה מחמת אהבת הנס שנעשה כמה שנים קודם לכן בימי אחשורוש שהצילם ממות לחיים, והיה חביב עליהם יותר מגאולה של מצרים [שהיתה רק מעבדות לחירות]. הרי שה'קבלה' שהייתה בימי עזרא, לא זו בלבד שהייתה 'קבלה גמורה' באלה ובשבועה, אלא שהייתה 'קבלה' מעולה יותר מ'קבלת התורה בסיני', שבסיני קבלו את התורה באונס שכפה עליהם הר כגיגית ובימי עזרא קבלו את התורה ברצון מאהבת הנס הגדול שבימי אחשורוש.
ומעתה יגדל התמהון עד מאוד, שאחרי שיש כבר 'הרהור וחרטה', ונוסף עליו 'ודוי גמור', ונוספה עליו קבלה גמורה באלה ובשבועה, וקבלה זו הייתה מרצון גמור, א"כ למה כל זה נחשב שלא שבו בימי עזרא ב'תשובה שלימה', וצע"ג.
♦
והנראה לומר בזה בעזהשי"ת, דהנה הרמב"ם בהלכות תשובה [פרק ז' הלכה ו'] כתב וז"ל: גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה', ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק, התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים, שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו', וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ,ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם, [הלכה ז]: כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל, שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה, שנאמר כי תרבו תפלה וגו', ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, צועק ונענה מיד, שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות, עכ"ל.
ומבואר בדברי הרמב"ם, שכל הפסוקים שנאמר בהם שהתשובה היא 'עד ה' אלוקיך' הרי זה 'שכר התשובה', שע"י זה שהאדם עושה תשובה הוא זוכה להתקרב להשי"ת ולהיות דבוק בו. וזהו שאמר הכתוב: שובה ישראל עד ה' אלוקיך, שע"י 'שובה ישראל' 'שיעשה תשובה' יזכה להיות 'עד ה' אלוקיך' להיות קרוב להשי"ת ולהיות דבוק בו, וכן בשאר הפסוקים שהביא הרמב"ם. וכל זה מ'שכר התשובה' שנהיה דבוק בה', וחלף היותו שנוי משוקץ מרוחק ותועבה ע"י החטאים, נעשה אהוב ונחמד קרוב וידיד ע"י התשובה, כמו שהאריך הרמב"ם.
ולכאורה תמוה מה שהביא הרמב"ם מקורות מספרי הנביאים, ולא הביא את המפורש בתורה: שובה ישראל עד ה' אלוקיך. אבל באמת נראה דלק"מ, דז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות תשובה הלכה ה': כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו', עכ"ל. הרי מפורש בד' הרמב"ם דהפסוק 'ושבת עד ה"א' לא איירי בסדר התשובה שבכל הדורות, אלא הוא 'הבטחה' אלעת"ל, שבסוף גלותם ישובו אל ה' ויגאלו. ולפי"ז מיושב, דודאי לא יכול היה הרמב"ם להביא מכאן מקור לזה שבתשובה זוכה האדם לשוב אל ה' ולהתדבק בו. דכיון דהכא איירי בתשובה מיוחדת שמובטחת לפני הגאולה, הרי יש לדחות דבסתם תשובה שאנו מצווין בה גם לפני הגאולה, אין זוכים לדרגא זו ע"י התשובה, ורק בסוף גלותן חלק מההבטחה היא שתהיה תשובתם 'עד ה" ויזכו להתדבק בה'. ולכן הביא הרמב"ם את כל המקורות מספרי הנביאים, דאיירי בצווי על התשובה שמצווים הנביאים לשוב אל ה' בכל הדורות. וכיון ששם גם נזכר שע"י התשובה "ישובו אל ה", לכן הביא הרמב"ם משם המקור דע"י תשובה זוכה כל אדם להתדבק בה'.
והרמב"ם לשיטתו אזיל, שהוא סובר שאין בכלל מצוה בתורה של 'תשובה', וכמו שדייקו האחרונים מדבריו בריש הל' תשובה פ"א ה"א שכתב וז"ל: כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר וכו' עכ"ל. הרי שלא כתב שיש 'מצוה' לשוב בתשובה, ורק שכשישוב האדם יש עליו מצוה להתודות, והדברים עתיקין.
אמנם הרמב"ן בפירושו על התורה חולק בזה על הרמב"ם, שכתב הרמב"ן בפרשת נצבים בפרשת התשובה עה"פ [דברים ל' י"א]: כִּי הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא וז"ל: וטעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן, עכ"ל. הרי מפורש בדבריו שהתשובה היא מצוה גמורה שנצטוינו בה בהאי קרא 'ושבת עד ה' אלוקיך', אלא שנכתבה 'בלשון בינוני', שאינו בלשון צווי החלטי, לרמז גם הבטחה על לעת"ל שישובו בסוף בתשובה בסוף גלותם.
והנראה לומר בעזהשי"ת בדעת הרמב"ן, דהוא סובר דמה שנאמר 'ושבת עד ה' אלוקיך' וכן בכל הפסוקים שהביא הרמב"ם מספרי הנביאים, האי 'עד ה' אלוקיך' אינו בגדר 'שכר' על התשובה והמדריגה שזוכים בה בעלי תשובה, אלא לשיטתו זהו עצם החפצא של תשובה 'לשוב אל השם'. דשורש כל החטאים והעבירות הוא כמאמר הכתוב [ירמיה ב' י"ג]: אתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצב לָהֶם בּארוֹת בּארת נִשְׁבָּרִים, שזהו שורשם של כל העבירות, שכאשר יהודי קרוב אל השי"ת והוא דבוק בו אין לו צורך כלל בכל העבירות ופתויי היצר, כי הוא שואב אל כל התענוג והחיות מהדביקות בהשי"ת ומכל הדברים המקרבים אליו. וכלשון האוחה"ק [דברים כ"ו ח']: גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז"ל (ברכות ה'.) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם, עכ"ל. וכן ידוע מאמרו של הס"ק הרה"ק ר' מאדכי מלכוויץ' זיע"א, שאם היו בעלי העבירות יודעים את התענוג הגדול ביותר שיש בהרגשת נועם קדושת שבת קודש היו עוזבים את הכל והיו פונים אל קדושת השבת קודש. וכש"כ בתענוג הדביקות בהשי"ת, וכנאמר בספר התהלים הקדוש [פרק ס"ג] שמדבר שם מענין קירבת ה' [בפסוק ב']: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, ובפסוק ד': כֵּן בַּקּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ, ואח"כ מפרש מה שמודה להשי"ת על קירבתו, ובפסוק ו': כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי, ובמצודות שם: כמו שתשבע הנפש ממאכלי חלב ודשן כן תשבע נפשי אם יהלל פי את ה' בהרבה לשונות של רננות.
והרי שהתענוג שיש לאדם מהדביקות בו יתברך ומההודאה על כך ממלא את כל מהותו וישותו, עד שהוא מרגיש שנפשו שבעה כמו מחלב ודשן, וזהו התענוג הגדול ששייך בעולם, להיות דבוק בהשי"ת ולהתענג על זיו שכינתו. וממילא כאשר האדם דבוק בה' אין לו כל צורך של תענוגים אחרים, ואין לו כלל מלחמה עם היצה"ר ופיתוייו, מאחר שנפשו מסופקת לגמרי מקירבת השי"ת ומהדביקות בו ית"ש, ומהתענוג העצום שיש לו בהרגשת נועם קדושת שבת קודש, והעונג הנפלא שיש לו ממתיקות ועריבות התוה"ק. וכל כוחו של היצה"ר הוא רק כשמנתק את האדם ממקור חיותו ודביקותו באלוקים חיים, ואז הוא מסור בידיו להכשילו בתענוגים אסורים רח"ל, וכמה"כ הנ"ל: אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארת בארת נשברים, שע"י זה שעוזבים רח"ל את השי"ת מקור מים חיים ומאבדים את העונג והסיפוק הנפשי האמיתי שיש לנפש מקירבת ה' המרווה נפשות ישראל ממקור מים חיים ממעיין היוצא מבית קדשי הקדשים, אז המה באים לחצב להם בארות בארות נשברים, לחפש לעצמם תענוגים אסורים שע"י הכח המדמה של היצה"ר יביאו לאדם את סיפוקו.
ובזה ציותה התורה על מצות התשובה: ושבת עד ה' אלוקיך. ולפי שיטת הרמב"ן זהו עצם התשובה: לשוב אל ה' ולידבק בו. וקירבת ה' והדביקות בו אינו 'שכר בעלי תשובה', כלשיטת הרמב"ם הנ"ל, אלא זהו 'עצם התשובה', דמאחר ששרשם של כל העבירות הוא עזיבת ה' רח"ל, הרי שמצות התשובה היא לחזור למקור מים חיים הדביקות בהשי"ת. ובזה חלוק לגמרי הרמב"ן על הרמב"ם, שלשיטת הרמב"ם 'מה היא התשובה' עזיבת החטא וקבלה שלא ישוב לו עוד לעולם והחרטה והודוי. משא"כ לפי שיטת הרמב"ן, כל הדברים הללו הם מכשירי התשובה והם נצרכים לתשובה, אבל 'עצם התשובה' הוא 'לשוב אל השם' ולידבק בו, דמאחר ששורשם של כל החטאים הוא עזיבת ה' רח"ל, הרי שממילא עצם ענין ה'תשובה' הוא לשוב אל השי"ת ולידבק בו.
ולפי"ז יש ליישב היטיב מה שהקשינו לפי שיטת הרמב"ן לענין התשובה שהייתה בימי בית שני בשעת עליית עזרא, דמצד אחד מפורש שהייתה שם חרטה בלב וודוי דברים גמור, וכן הייתה שם קבלה על להבא בקבלה גמורה באלה ובשבועה עליהם ועל בניהם [עד שהדוגמא לקבלה שצריכים לה בתשובה גמורה שתהיה לעת"ל תהיה כמו שהייתה בימי עזרא, ועוד יותר מזה שאז הייתה 'קבלת התורה ברצון' מחביבות נס ההצלה ממיתה שהיה להם בימי אחשורוש, כמ"ש הרמב"ן בשבת הנ"ל]. ולפי שיטת הרמב"ם הנ"ל בודאי הייתה שם תשובה גמורה. אכן הרמב"ן הרי כתב בהדיא בפ' בחוקותי הנ"ל שלא הייתה שם תשובה גמורה ולכך לא זכו למחילת עוונות ולרצוי ה' אליהם, ולא זכו לגאולה גמורה ולקיבוץ כל נדחיהם. ולהמבואר י"ל, דאמנם כל פרטי ה'הכנה לתשובה', דהיינו החרטה על העבר וודוי גמור וקבלה גמורה על העתיד, היו שם, אבל עצם החפצא של תשובה 'לשוב אל השם' ולידבק בו לגמרי, זה לא היה שם. ולכן, אעפ"י שאמנם היו שם כל פרטי ההכנה לתשובה של חרטה ודוי וקבלה על להבא כראוי, אבל כיון שעיקר התשובה שהיא 'לשוב אל השם' כראוי לא הייתה שם, לכך לא נתקבלו לגמרי לפני השי"ת ולא זכו לגאולה גמורה וכמ"ש הרמב"ן.
♦
ג. ה.
אלא שלכאורה דברי הרמב"ן בפ' בחוקותי הנ"ל, דהפסוק 'ושבת עד ה' אלוקיך' וכל ההבטחה בעקבות התשובה שיתקבצו הגלויות ויזכו שישוש עליהם ה', כל זה לא קאי על הגאולה שהייתה בבית שני בימי עזרא, ששם לא הייתה תשובה שלימה ולא זכו לסליחה ומחילת עוונות ורצוי ה' אליהם, ולא זכו לקיבוץ כל נדחיהם שלא עלו שם רק חמישית העם, הנה כל הדברים הללו לכאורה סותרים פסוק מפורש בספר נחמיה. דבודוי שהתודה נחמיה [שהזכירו הרמב"ן הנ"ל] כתיב [נחמיה א' ה']: וָאמַר אָנָּא ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו, ו תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ, ז חֲבל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת משֶׁה עַבְדֶּךָ, ח זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת משֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים, ט וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אתָם אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם, י וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה. ע"כ פסוקי הקודש בספר נחמיה.והרי מפורש לכאורה בדברי נחמיה דהנבואה האמורה בפרשת נצבים על הגלות והתשובה והגאולה, כל זה אמור על גלות בבל והגאולה ממנו, שהרי כך אמר בהדיא: זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת משֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים, וזה כנגד האמור בפרשת נצבים [דברים ל' א']: וְהָיָה כִי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה, ואח"כ אמר נחמיה: וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אתָם, וזה כנגד מה שאמר משה בפרשת התשובה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלוֹ כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁך, ואח"כ אמר נחמיה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם, וזה כנגד מה שאמר משה בפרשת התשובה: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיך. ולכאורה מפורש בהדיא בספר נחמיה שנחמיה אמר בפירוש שכל פרשת התשובה שבפ' נצבים אמורה על גלות בבל והגאולה ממנו, גם מה שאמר משה 'ושבת עד ה' אלוקיך' אמר נחמיה 'ושבתם אלי', וגם מה שאמר משה 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה"א ומשם יקחך' אמר נחמיה 'אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם', וגם מה שאמר משה 'והביאך ה"א אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, אמר נחמיה: 'והבאותים אל המקום אשר בחרתי לשכן שמי שם'. וכל זה היפך ד' הרמב"ן הנ"ל, וצע"ג.
♦
ובודאי חובה עלינו ליישב את דברי הרמב"ן ז"ל שלא יסתרו דבריו פסוק מפורש. ונבאר ראשית דבר בסתירת הדברים לענין ה'תשובה', דברמב"ן בפ' בחוקותי מפורש לגבי השבים מבית שני: וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם, והפסוק 'ושבת עד ה"א' שבפ' נצבים קאי על הגאולה השלישית לעת"ל ולא על הגאולה שבימי עזרא, ואילו בספר נחמיה הנ"ל מפורש שאמר בוידויו: וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אתָם. ונראה בזה בעזהשי"ת, דהנה באמת בדברי הרמב"ן עה"ת גופא יש לכאו' סתירה חמורה בענין זה. דהנה בפ' ואתחנן [דברים ד' כ"ט]: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: ל בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקלוֹ, לא כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, ובפירוש הרמב"ן שם בפסוק ל': ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו. גם זה רמז לגאולת בבל, ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם, ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'. ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה כאשר פירשתי (שם בפסוק טז), ואזכרנו עוד בע"ה (להלן כח מב), עכ"ל. הרי מפורש בהדיא בד' הרמב"ן דהפסוק 'ושבת עד ה"א' שבפ' ואתחנן קאי על התשובה שעשו בימי עזרא, וזה לכאורה סתירה גמורה לד' הרמב"ן הנ"ל בפ' בחוקותי הנ"ל שכתב לכאורה ממש להיפך: וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם.
והנראה מוכרח ומבואר מזה, דהנה בפ' התשובה שבפ' נצבים כתיב: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקלוֹ כְּכל אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁך. והנה פסוק זה צ"ב, דסיום הפסוק 'בכל לבבך ובכל נפשך' אינו מובן על מה קאי. ובפירוש הרמב"ן שם מפרש בזה וז"ל: וטעם ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך. שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כאשר עשו בגאולה השנית, דכתיב (נחמיה י ל) ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו, עכ"ל. ומבואר שהוא מפרש דמקרא מסורס הוא, דהאי 'בכל לבבך ובכל נפשך' קאי על רישא דקרא 'ושבת עד ה' אלוקיך' שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך, ואח"כ אמר הפסוק דבר נוסף: ושמעת בקולו ככל אשר אני מצוך היום אתה ובניך, וע"ז מפרש הרמב"ן: ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כאשר עשו בגאולה השנית. והיינו שנזכרו בפסוק זה ב' ענינים - 'תשובה גמורה בכל לבבך ובכל נפשך', ו'קבלת מצוות עליהם ועל זרעם'. ונראה מוכרח בדעת הרמב"ן דודאי גם בימי עזרא שבו אל השם ונתקרבו אליו, וכדמפרש בהדיא בפ' ואתחנן הנ"ל דהפסוק 'ושבת עד ה' אלוקיך' הנאמר שם קאי על ימי עזרא ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם. אמנם לא שבו איליו 'בכל לבבך ובכל נפשך', ולכן כתב בפרשת בחוקותי בדקדוק: וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם. שאמנם ודאי גם בימי עזרא קיימו את עצם ענין ה'תשובה', שענינו לשיטת הרמב"ן להתקרב להשי"ת ולהתדבק בו, אבל לא היה זה 'בכל לבבך ובכל נפשך'. והיינו מש"כ הרמב"ן הנ"ל: וגם לא אמר שישובו בתשובה 'שלימה'. ומדוקדק מדבריו אלו גופא דעצם ענין ה'תשובה' היה גם בימי עזרא, ורק שלא הייתה 'גמורה' היינו שלא הייתה 'בכל לבבך ובכל נפשך'.
ולפי"ז לק"מ הקושיא הנ"ל על הרמב"ן מהפסוק בספר נחמיה, דנחמיה לא הזכיר כלל בדבריו שהייתה תשובה גמורה 'בכל לבבך ובכל נפשך', אלא אמר רק: וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אתָם. וזה באמת כן היה בימי עזרא, כמפורש בפ' ואתחנן הנ"ל: ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו, וכפירוש הרמב"ן הנ"ל דקאי על התשובה שהייתה בימי עזרא. ורק כלפי הפסוק שבפ' נצבים, שנאמר שם תשובה 'בכל לבבך ובכל נפשך' היינו 'תשובה גמורה', ע"ז פירש הרמב"ן בפ' בחוקותי הנ"ל דלא קאי על התשובה שבימי עזרא 'וגם לא אמר שישובו בתשובה גמורה'. ומיושב היטב.
♦
ו. ז.
אך עדיין עלינו ליישב את המשך הפסוק בנחמיה שאמר: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם, וזה לכאורה כנגד מה שאמר משה בפרשת התשובה: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיך. והרי מפורש לכאורה דנחמיה הזכיר את הפסוק בפרשת נצבים שע"י התשובה יהיה קיבוץ גלויות, וזה היפך דברי הרמב"ן בפ' בחוקותי הנ"ל שכתב בהדיא: שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם, כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלויים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס. וזה סתירה גמורה לכאורה לפסוק הנ"ל בספר נחמיה.והנראה לומר בעזהשי"ת בישוב דברי רבינו הגדול קדוש ישראל הרמב"ן זיע"א שלא יסתרו דבריו פסוק מפורש, דהנה הרמב"ן בגיטין דף ל"ו. דן לענין מצוות שמיטה ויובל אם הם נוהגות בזמן הזה מה"ת, וכתב שם בתו"ד וז"ל: לפיכך היה ר"ת ז"ל אומר שהיובל היה נוהג בימי הלל בבית שני והיו כל יושביה עליה לפי מאי דאסיקנא התם בערכין בפ' המוכר דעשרת שבטים ירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם, ואע"ג דבימי עזרא לאו כולהו ישראל סלוק מיהו כל השבטים עלו ולא היתה א"י חסרה שבט וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה, שאם לא תאמר כן כשהלכו שנים ושלשה מהם למדינת הים יבטל אלא ודאי כל זמן שמכל השבטים עליה יושביה עליה קרינא ביה, וכו', ואינו מחוור לי שלפי דעתי אפילו למ"ד עשרת השבטים ירמיהו החזירן לא גלו לבבל מעולם אלא חזרו למקומם הראשון, כדאמרינן (ילקוט ויקרא סי' תרע"ה) ואבדתם בגוים אלו עשרת שבטים שגלו למדי ושם נשתקעו כולם ולא נתערבו עם ישראל ולא גלו לבבל ובבית שני לא היו מעולם, וכו', והתימה הגדול שמתמיהנו הרב ז"ל בדבריו שהרי המקראות מוכיחים הן דכתיב ויעבירו קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים וכתיב ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים והרבה מפורשין מהם ובדברי הימים מפורשים כל החוזרים ומשבט יהודה ובנימין היו, וכו', ועוד שהרי אפילו לענין חלה אמרי' בכמה דוכתי (נדה מ"ז א') אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבאכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו ישראל סלוק ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כ"ש שאני קורא בהם בבאכם, וזה דבר ברור ומפורש, אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבאכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור, וכי תעלה על דעת הרב ז"ל שאם עלו שנים או שלשה מכל שבט ושבט יהא יובל נוהג להם, עכ"ל.
והנה שיטת רבינו תם מפורשת דהוא סובר, דבזמן עזרא עלו מבבל 'מכל השבטים', ואעפ"י שלא עלו כל ישראל אלא חמישית מהעם, כיון שהייתה עליה 'מכל השבטים' הרי זה נחשב 'כל יושביה עליה'. והרמב"ן תמה על זה שהרי מקראות מפורשים מוכיחים דהחוזרים משבט בנימין ויהודה היו. והנה זה ודאי שאין כוונת הרמב"ן לחלוק על ר"ת ולומר דהעולים היו 'רק' משבט יהודה ובנימין ולא משאר השבטים כלל, דהנה בספר עזרא [ב' ס"ד] כתיב: כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים, ובפירש"י שם: כל הקהל כאחד. כשהיו כולם ביחד עם הכהנים והלוים והנתינים היה בהם חשבון זה ובני ישראל המנויים למעלה הם של שבט יהודה ובנימין ואותם אשר נחסרו מחשבון זה שלא תמצאם למעלה הם היו משאר השבטים וכן מפורש בסדר עולם כל הקהל כאחד ארבע רבוא וגו' ובפרטן אינן אלא שלשים אלף י"ג אלף היכן הם אלא שעלו משאר השבטים, עכ"ל. והרי מפורש דמקצת מאלו שעלו היו משאר השבטים, ובודאי הרמב"ן אינו חולק על דברי חז"ל המפורשים בסדר עולם רבה. ועוד שכן נתפרש בהדיא בדברי הרמב"ן בפ' בחוקותי הנ"ל: כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלויים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל. אלא השגתו על ר"ת היא דהרמב"ן הבין בפשיטות כבר בתחילת דבריו דמה שעלו קצת מאוד מכל שבט אינו נחשב 'כל יושביה עליה', ולכך הבין דר"ת סובר דהארבע ריבוא שעלו נתחלקו בשוה מכל השבטים, ולכך נחשב 'כל יושביה עליה', וע"ז השיג הרמב"ן דמקראות מפורשים הם בספר עזרא שעיקר העולים היו משבט יהודה ובנימין. אבל עכ"פ בזה ודאי אף הרמב"ן מודה דאף משאר השבטים עלו 'מקצת אשר גלו לבבל', כמפורש בדבריו בפ' בחוקותי וכמפורש בדברי חז"ל בסדר עולם רבה.
מעתה נראה לומר בעזהשי"ת, דהנה כשנדקדק בדברי הפסוק בספר נחמיה הנ"ל נראה שנוי גדול מהנאמר בנבואת משה בפ' נצבים, דנחמיה אמר: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם, והרי שמזכיר קיבוץ הגליות לענין 'בנין בית המקדש'-והביאותים אל המקום אשר בחרתי לשכן שמי שם, ואילו משה אמר בפרשת התשובה: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיך, והרי דהזכיר ענין ירושת הארץ ולא הזכיר כלל ענין בנין בית המקדש.
והנראה לומר בעזהשי"ת לפי שיטת הרמב"ן, דעיקר 'ירושת הארץ' שבימי עזרא הייתה לצורך 'בנין בית המקדש', דאמנם לא ירשו אז את כל ארץ ישראל, דהרבה כרכים ירשו עולי מצרים ולא ירשו עולי בבל. וגם לגבי קדושת הארץ במה שירשו לא נתקדשה אלא בביאת מקצתם ולא ב'ביאת כולכם', ולכן חיוב חלה בזמן הזה הוא דרבנן כדאי' בכתובות דף כ"ה. וכן לא היו אז 'כל יושביה עליה', ולא נתחייבות בחיובי שמיטה ויובלות מה"ת, כמפורש בדברי הרמב"ן בגיטין הנ"ל. וכל ענין 'ירושת הארץ' היה בשביל 'בנין בית המקדש', דהנה כתיב בפ' ראה [דברים י"ב ה']: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה, ודרשו חז"ל דבית המקדש צריך להיות 'מכל שבטיכם'. ומחמת כן ס"ל לחלק מהתנאים דירושלים לא נתחלקה לשבטים, כדי שיהיה הבית המקדש במקום ש'מכל שבטיכם'. ואף התנאים הסוברים דנתחלקה לשבטים והיה בית המקדש בחלקו של בנימין נתנו לו כנגד חלקו את דושנה של יריחו כדי שיהיה הבית המקדש 'מכל שבטיכם', וכמבואר בתוס' במס' ב"ק דף פ"?: [ד"ה ואינה מביאה עגלה ערופה] עיי"ש. ולכן, כדי שיהיה בית המקדש בחלק ש'מכל שבטיכם', היו צריכים שיעלו לארץ ישראל מ'כל השבטים' וזכו בארץ עבור כל השבטים, דאז יהיה הבית המקדש בנוי במקום ש'מכל שבטיכם', ובלא זה אין הכשר לבית המקדש. ולענין זה סגי אף מקצת מכל השבטים שעלו, דכיון דבעלות השבטים אינה בגדר 'בעלות שותפין' בעלמא אלא בגדר 'בעלות ציבור', ממילא אפילו אחד מכל שבט שעולה וזוכה בתורת ה'שבט', הרי זו זכיה גמורה עבור 'כל השבט'. וכיון שעלו מקצת מכל השבטים, דהיינו מקצת מכל שבט ושבט, ממילא זכו 'כל שבטיכם' בארץ ישראל במקומות שזכו בה, ושוב היה בית המקדש במקום ש'מכל שבטיכם'.
וזהו החילוק בין נבואת נחמיה לנבואת משה, דנחמיה איירי לענין 'קיבוץ הנדחים' שהיה לגבי ו'הביאותים על המקום אשר בחרתי לשכן שמי שם', דהיינו לגבי 'בנין בית המקדש', ובזה סגי שעלו מקצת מכל שבט וזכו בארץ 'כל שבטיכם', שממילא היה בית המקדש 'מכל שבטיכם'. אבל בנבואת משה בפ' נצבים איירי לגבי ירושת הארץ עצמה בירושה גמורה בירושת 'כל הארץ' וב'ביאת כולכם' וב'כל יושביה עליה', שאז תחול 'קדושת הארץ' לגמרי לגבי כל המצוות. וזה יהיה רק לעת"ל בגאולה העתידה כשישובו ב'תשובה שלימה' בכל לבבך ובכל נפשך, ואז תהיה הגאולה גאולה גמורה ושלימה, וכן נזכה לזה במהרה בימינו אמן.
♦ ♦ ♦