מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
שם שמים חל על הסוכה
כתב הרמב"ם בהל' סוכה פ"ו הט"ו עצי סוכה אסורין כל שמנת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך "אין ניאותין מהן לדבר אחר" וכו'. ומקור הדברים בסוכה ט, א מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה וכו' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה. ומבוארת שיטת הרמב"ם דאיסור ההנאה הוא גם על דפנות הסוכה. והרא"ש בפסקים בסוכה שם חולק, וס"ל דדוקא הסכך אסור בהנאה, אבל עצי הדפנות מישרי שרו דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דווקא בסכך כדלקמן וכו'. ועי' בתוס' זבחים לז: ד"ה אלא שתמהו דמ"ש דלענין אסו"ה הדפנות אסורין, ולענין פסול סכך המקבל טומאה ודין תעשה ולא מן העשוי היינו דווקא על הסכך, ונשארו בתימא.ובחי' הגר"ח מבריסק בספרו שם כתב בדעת הרמב"ם דרק דינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, זה נאמר רק בסכך ולא בדפנות. משא"כ האסו"ה, שהוא מחמת מצות סוכה, כיון דבלא דפנות לא מיתכשרא, ממילא גם הדפנות איכללו במצות סוכה, ולהכי הוא שפסק הר"מ דגם עצי הדפנות אסורין עכתו"ד. והיינו דהאסו"ה דסוכה הוא מחמת קיום המצוה דסוכה, וקיום המצוה הוא גם ע"י הדפנות. ומפי השמועה הוסיף הגר"ח דגם קרקע הסוכה היא בכלל קיום המצוה, דזה נצרך לסוכה, וממילא אסו"ה דעצי סוכה יחול גם על קרקע הסוכה. ובתוס' ר"ה כח: ד"ה ומנא, דנו להקשות דבעשה דופן רביעי לסוכה כיון דסגי בג' דפנות יעבור בבל תוסיף. ותירצו דבעשה ד' דפנות טפי עדיף, דהוי תשבו כעין תדורו. ומבואר בתוס' דהדפנות הן מעיקר מצות הסוכה, ושייך בל תוסיף מחמת עשיית הדופן הרביעית. וכן משמע בראבי"ה בשלהי הל' מגילה, שכתב גבי נשים דמברכות במצוה שהזמן גרמא דל"ה יוהרא, תדע דהא ארבע דפנות שלמות לסוכה לא צריך לכ"ע ונהוג כ"ע בד' דפנות אע"ג דלא צריך, אלא כיון דכ"ע עבדי לא הוה משנה להיות חשיב יוהרא ע"כ. ולפ"ז יש להעיר, דאמאי נקטו הפוסקים דגם לרמב"ם הדופן הרביעית מותרת בהנאה [בגוונא דידעי' מהי הדופן הרביעית]. וכן לתוס' הנ"ל מוכח דגם הדופן הרביעית בכלל מצות הסוכה דהוי תשבו כעין תדורו, וא"כ שתיאסר בהנאה. וצ"ל דמ"מ כיון דאינו מחוייב בעשייתה אינה נאסרת בהנאה, וכדיבואר להלן.
ובלשון הרמב"ם מדוקדק שלא הזכיר ענין סוכה דהוי כהקדש, כלשון הגמ' דעצי סוכה אסורין בהנאה כחגיגה. ואף דאין דרכו של הר"מ להביא מקורות וטעמים, מ"מ הו"ל להזכיר דאסור כהקדש, וכפי שנקטו הר"ש משאנץ בתו"כ בפ' אמור, וברשב"א בביצה ל: ומוכח בר"מ דהוי אסו"ה מהל' סוכה ולא דהוי הקדש ממש, ורק ילפי' לאסור מחגיגה. וצ"ב גדר הך איסור הנאה. ועוד יש לדקדק בלשון הר"מ שכתב דאין נאותין מהן לדבר אחר וכו', וכ"ה בשו"ע בריש סימן תרלח. וצ"ע, דהא כבר הקדימו הרמב"ם והשו"ע דהסוכה אסורה בהנאה, ומה הוסיפו דאין נאותין מהם לדבר אחר.
ובעיקר דינא דרב ששת משום ר"ע דאמר בסוכה שם מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנא' חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'. ופרש"י שם ד"ה על החגיגה דההיקש לשלמי חגיגה דשם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה דעבד הנוטל פרס. ומלבד דצ"ע, דהרי כבר אחר זריקה הותר, אכן בזה י"ל דרש"י לשיטתו בקדושין נג: ותמורה ח. דגם הקטרה הוי מתיר. אך מ"מ מה כוונת רש"י במש"כ דאחר הקטרה הוי כעבד וכו'. ואטו ר"ל דההנאה מסוכה היא משלחן גבוה. ומדברי הרשב"א בביצה ל: שדן אם סוכה הוי קדושת הגוף או קדושת דמים, מבואר דהוי ילפו' דסוכה הוי כהקדש, וכדברי הר"ש משאנץ הנ"ל. אכן בשיטת רש"י והרמב"ם נראה דהאסו"ה דסוכה הוא מגדר הוקצה למצותו בדאורייתא, וכדיבואר.
♦
איסור ההנאה מסוכה הוא בגדר הוקצה למצותו
ברש"י סוכה לז: ד"ה אסור להריח כתב בהא דאסור להריח מהדס דהוקצה למצותו, וכתב רש"י דילפי' מסוכה דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה עכ"ל. ובכפו"ת כתב דהוי דאורייתא. וצע"ג, דדוקא סוכה אסורה בהנאה דיש בה את ההיקש לחגיגה, אבל בהדס הרי ליכא ילפותא לחגיגה, ומשמע ברש"י דגם בסוכה האסו"ה הוא מחמת דהוקצה למצותו. וברש"י ביצה ל: ד"ה לה' כתב דהאסו"ה בסוכה כל שבעה מקרא דלה' הוא הקדש עכ"ל. וצ"ל דההוקצה למצותו הוי לעשותו כהקדש דאסור בשימושי חול. ולמבואר ברש"י ניחא קו' התוס' סוכה ט. ד"ה מנין, שהקשו דמכ"ד מוכח דאסור מדין הוקצה למצותו, דאכן לרש"י גם האסו"ה דאורייתא דסוכה הוי מדין הוקצה למצותו [וי"ל כן נמי בדעת התוס', אלא דס"ל דבדאורייתא ל"ה מחמת הקצאה דידיה, ודין התורה לעשותו כהוקצה למצותו]. והא דילפי' מהאסו"ה דחגיגה, היינו דהם אסורים מחמת דהם מיוחדין לגבוה. וכמו דבקדשים, מלבד איסור מעילה איכא אסו"ה מהקדש מחמת דהם מיוחדין לגבוה, ולהש"מ במנחות ד: בהשמטות אסו"ה דשלמים הוא מדין בל יחל [וגם לרש"י מנחות ד: ד"ה לא נהנין דבשלמים ליכא אסו"ה מהתורה, כתב הגרי"ז שם דהיינו דאיסור המעילה אינו מהתורה, אך לכ"ע איכא אסו"ה גם בקדשים קלים מצד בל יחל, ונתבאר בארוכה בהערותי על הש"מ מנחות שם הוצאת מוה"ק. ושפיר שייך למילף איסור הנאה מהתורה בסוכה כמו בחגיגה]. והביאור הוא דבקדשים איכא אסו"ה נוסף מצד בל יחל, היינו דהוי כאוסרו בהנאה ע"י הקדשו ומשום דמייחדו לגבוה, וילפי' מיניה דה"נ בסוכה מחמת יחודו למצוה הוקצה למצותו ואסור בהשתמשות חולין. ולהכי כתב רש"י האיסור דקודם הקטרה, דזהו לא מחמת הקדישו, אלא דאסור לאכול קודם הקטרה לגבוה. ולהכי הדגיש רש"י דהוי כעבד הנוטל כו', היינו דילפי' מיניה גם לסוכה, דההנאה היא משל גבוה וכל הנאתו היא רק לצורך מצות סוכה. ומה"ט י"ל לרש"י דהאיסו"ה בסוכה הוא שלא ייהנה משימוש שהעצים עומדים לו, אלא שהם הוקצו לסוכה, אבל אם האדם ייהנה מהעצים לדבר שאינם עומדים לכך, ליכא איסורא, דלענין זה ליכא הקצאה. וכדאמרי' בגמ' גבי הדס דילפי' מעצי סוכה דאסורין, דהיינו דווקא דאסור להריח ממנו, ומשום דמקצהו ממה שעומד שיהיה למצותו. וכן מבואר בדברי הדרכי משה בסימן תרלח, שכתב דאסור בהנאה ליקח מהעצים קיסמים וכו'. וצ"ב מאי אשמועי'. ונראה דאתי לומר דדוקא הנאה שעצים עומדים לכך, זה נאסר מחמת דהך שימושים הוקצו לסוכה. ובזה מבואר הגמ' סוכה לז: דאתרוג דהוי לאכילה ואינו עומד לריח, להכי במריח בו שרי, דאינו מבטל את ההקצאה משא"כ בהדס דלריחיה קאי. והריטב"א לז. כתב דהדס הנמצא בסכך הסוכה מותר להריח ממנו, כיון דלסכך אפשר בעצים בעלמא. וכוונת הריטב"א היא דההקצאה היא מה שצריך לסוכה, וכיון דהוי מעשה עץ בעלמא לא שייך לאסור את ריחו, דאיסורו הוא רק בתורת סכך כעצים בעלמא, ולא שייך לענין ריחו, דלא הוקצה לכך. משא"כ בהדס לד' מינים, דהוקצה לכך, אסור בריחו.ובספרי משא יד ח"א בפרשת אמור ביארתי דהאסו"ה בסוכה היינו דווקא אם ע"י ההנאה סותרת לדין הסוכה, אבל בהנאה שאינה סותרת למצות הסוכה הכי נמי מותר, וכמבואר בט"ז. דהנה בשו"ע בריש סימן תרלח הביא הרמ"א בשם הגהות אשר"י דהסוכה אסורה בהנאה רק מזמן שכבר ישב בסוכה [ויל"ע אם בעי' ישיבה בסוכה דוקא בגוונא דמקיים בכך מצוות סוכה, הא לאו הכי אינו נאסר בישיבתו]. והקשה הט"ז בסק"ג דהרי סוכה אסורה בהנאה כמו חגיגה, וא"כ צ"ל דהיא אסורה משעה שהסוכה קיימת, כמו בקדשים דהזמנה מילתא, ואם אמר הר"ז לקרבן אסורה משעת ההקדש. ואמאי בעינן שישב בסוכה כדי שתאסר. ותירץ הט"ז דודאי אין לומר שכל הדינים שישנם בחגיגה יהיו בסוכה, אלא דבזה שווה סוכה לחגיגה דלא תיטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה וכו', והו"ד במ"ב. וע"ע במג"א שם, שכתב דבסוכה הזמנה לאו מלתא דהוי תשמישי מצוה. וצ"ב, דהא הוי כהקדש. וע"כ כמש"כ, דל"ה הקדש בחפצא אלא כתשמישי מצוה שהוקצו למצוותן, ולהכי היינו דווקא במבטל מצותן. וד"ז מפורש בתוס' שבת כב. ד"ה סוכה, דשאני סוכה דבמסתפק איכא ביטול מצוה, וכן בתורא"ש שם כתב שיש ביטול מצוה במסתפק בעצי סוכה. וע"ע בהערותי על תורא"ש סוכה הוצאת מוה"ק ט. הערה 141 מש"נ בזה.
ובעונג יו"ט בסימן מט הקשה בהא דנשים יושבות בסוכה אף דלא נצטוו [ולכמה ראשונים לית להו אף קיום מצוה, ובראב"ן בסימן פז מבואר דנשים יושבות בסוכה מחמת חיוב הבעל, דליהוי כתשבו כעין תדורו עי"ש]. וכן הקשה ביושב בסוכה בשעה שירדו בה גשמים, והא נהנה מהסוכה, וכיון דל"ל מצוה הא איכא אסו"ה, עי"ש בארוכה. ונראה לפי המבואר ברש"י דגדר האסו"ה בסוכה הוא מדין הוקצה למצותו, וע"י ההקצאה למצות סוכה נאסרו שאר שימושי העצים. מעתה נראה לומר יותר דגם האיסור ליהנות מהסוכה הוא דוקא בהנאה שאינה שייכת לסוכה, אבל בנשים היושבות בסוכה, אף אם נימא דאין להם קיום מצוה, וכן בסוכה שירדו בה גשמים, או בחולה היושב בסוכה, אף אם אין להם קיום מצוה, מ"מ כיון דמשתמש בסוכה שימוש של סוכה, והיא תשבו כעין תדורו, שפיר מותר לו לישב בסוכה אף בלי קיום מצוה. דלענין לדור בסוכה לא שייכת הקצאה, דהרי הסוכה עשויה לדירה, ורק לענין הנאה חיצונית נאסר משום הקצאה. ועי' בפרמ"ג שם שהוכיח מהגמ' סוכה י: דיכול להניח את הבגד על הסוכה לייבשה, וכתב דהוי כעין תדורו מה שהניח לייבשה. וכוונתו להוכיח כט"ז, דהאיסור הוא רק במבטל מצוותה, אבל שימוש שאינו סותר למצות סוכה לא נאסר. ולדברינו ניחא יותר, דודאי כל שימושי סוכה דהוי כבית שרי, דנהנה מהסוכה עצמה. וראיה מוכחת לזה נראה מדין סוכה ע"ג סוכה דהעליונה כשרה, והרי הוא משתמש בסכך התחתון, דהוא יושב עליה ונהנה ממנה, ואיך שרי. ואיכא גוונא דשתי הסוכות כשרות, ואז סכך התחתונה נאסר בהנאה. וע"כ דכל היכא דההנאה היא לצורך מצות סוכה שרי.
ונראה דיסוד זה מפורש בר"מ ובשו"ע הנ"ל שכתבו דהסכך והדפנות אסורין בהנאה "ואין נאותין מהן לדבר אחר". היינו דהדגשת הר"מ היא דדוקא לדבר אחר אין נאותין מהסוכה, אבל הנאת סוכה עצמה שרי, אף בגוונא דל"ל קיום מצות סוכה. ובזה ניחא שפיר מש"כ רש"י הנ"ל דילפי' הדס מסוכה דאסור משום שהוקצה למצותו, והיינו דגם בסוכה גדר האיסור הוא משום שהוקצה למצותו, ושייך ללמוד מיניה גם להדס. ולפ"ז נראה דלהכי הר"מ לשיטתו ס"ל דהאסו"ה הוא גם בדפנות הסוכה, דכיון דגדר האיסור הוא לבטל מצוותה, איכא איסור לבטל מצוותה גם בדפנות, כיון דקיום המצוה הוא גם ע"י הדפנות, וכדברי הגר"ח הנ"ל. ומדוייק כן בלשון הר"מ, שכתב קודם את איסור הדפנות ואח"כ הסכך, והיינו דבתרוייהו חד טעמא הוא דמבטל קיום מצוותה. [ונראה דלענין דופן עקומה, להנך ראשונים דהסכך הפסול מתעקם ונעשה דופן, דמ"מ לא יאסר בהנאה מדין דופן סוכה, כיון דל"ה דופן ממש, ודינו כדופן רק כדי למנוע את הפסק הסכך מהדופן, וכ"נ בריטב"א סוכה יז, א. וא"כ לא שייך לאוסרו בהנאה מדין דופן, כל שאינו דופן ממש].
ולפי המבואר נראה דאין גדר אסו"ה דעצי סוכה כאסו"ה בעלמא, עד שנבוא לדון דאינו ממונו מחמת דהוא אסור בהנאה, אלא גדר איסורו רק כפי מה שהוקצה למצות סוכה. ומעתה יש להעיר טובא עמש"כ בשו"ת חת"ס באו"ח סימן קפד [התשובה נכתבה בחול המועד סוכות תקנ"ח לפ"ק, כמצויין שם] בנידון אם מותר ליטול את האתרוג התלוי לנוי סוכה למצות אתרוג. והשיב דמצות לאו ליהנות ניתנו, ועוד דאין כאן בזוי מצוה. עוד כתב דכיון דמותר לצאת בו, ממילא מותר נמי לבעל האתרוג ליקח המעות מחיר האתרוג וכו'. ובשער המשפט בסופו בשו"ת נחלת אבות סימן ג כתב דאינו יוצא באתרוג התלוי לנוי סוכה דל"ה לכם עי"ש. והבאתי את דבריהם בספרי משא יד ח"א בפ' אמור. ולפי המבואר בודאי לא שייך לדון הכא מדין מצות לאו ליהנות ניתנו, דאסו"ה דעצי סוכה אינו לקיחת ההנאה, דבזה אמרי' דלקיחה למצוה ל"ח לקיחת הנאה, אלא דכל שינוי מהקצאת המצוה אסור, וא"כ ה"נ למצוה אחרת [ואולי י"ל דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו, לא חשיב שנוי מההקצאה, כיון דשימוש למצוה לא חשיב שינוי אחר]. אך מה שדן השער משפט שם דל"ה לכם, זה ודאי אינו, כיון דאינו מגדר אסו"ה כלל, ופשיטא דהסוכה הוי ממונו ומיקרי לכם. ומה דאינו יכול לאכול את האתרוג מצד דהוקצה למצות סוכה, פשיטא דאינו מגרע בשם "פרי" הדר, אלא היכא דהוי אסו"ה כערלה וכיוצא. וכעי"ז תמה באמרי בינה בהל' סוכה בסימן כא, וראה עוד באוצר בגליון כא עמוד שי במאמרי מילואים להערותי בתורא"ש סוכה הוצאת מוה"ק שהבאתי עוד מקורות בזה.
ומה"ט נראה לי להעיר עמש"כ הגאון מטבריג זצ"ל בספר נר אהרן, לדון דאינו יכול לסכך בסכך דאסו"ה, כיון דלא יוכל להחיל על האסו"ה דין הקדש דסוכה וכו'. דלדברינו, דל"ה דין הקדש ממש אלא חלות הקצאה, זה שייך גם באסו"ה. וכמו דבלי המיעוט הייתה כשרה סוכה גזולה אף אם גזלה קודם עשייתה, ומבואר דיכול להחיל על הסוכה שיהא אסו"ה דאיתקצאי למצות סוכה [ובלא"ה יבואר להלן דאין האסו"ה דסוכה מעכב בעיקר מצוותה, ראה בהמשך הדברים עפ"י הרשב"א בביצה, וכן העיר על דבריו בס' הערות להגריש"א זצ"ל].
וביסוד דברינו יבואר מש"כ התוס' בסוגין דבסוכה שנפלה ליכא אסו"ה. והפנ"י כתב דהוי כקדשים שמתו, ועי' בשפ"א. ולכאורה קדשים שמתו עדיין אסורין בהנאה. אלא כוונת התוס' היא דהאסו"ה בסוכה הוא כל זמן שהיא מיוחדת למצות סוכה, וע"י זה שנהנה מבטל קדושתה, אבל בסוכה שנפלה שוב אינה מיוחדת למצוותה, ולא שייך הך אסו"ה שהוא מחמת יחודה ומצוותה של הסוכה. וביותר להמבואר לעיל דאין הפי' דסוכה הוי מאסו"ה, אלא דאם משתמש בה דבר המבטל מצוותה, זה שנוי ביחוד הסוכה, א"כ ל"ש זה בסוכה שנפלה. ועי' ברמב"ן, דהוא חולק על התוס' וס"ל דגם בסוכה שנפלה אסורה. אכן כתב הטעם מסברא דחזי להקימה, והיינו דמשו"כ עדיין שייך בה דין הקצאה. וראיתי שדנו בשו"ת יד יצחק ח"ב סימן קב, ובשו"ת שרגא המאיר ח"ד קיא סק"ה בנידון שמצא סכך יותר מהודר אחרי שכבר ישב בסוכה והוקצה למצותו, אם מותר להניח הסכך המהודר בו, או דאסור, כיון דמבטל בכך קדושת ש"ש מהסכך הקיים. ולכאורה הדבר תלוי לפי הנ"ל, דהכא כיון דרוצה להדר בסוכה לא שייך לומר דמבטל מצותו מהסכך הקיים.
♦
דין סוכה ישנה לבית שמאי
במתני' סוכה ט. ס"ל לבית שמאי דסוכה ישנה פסולה ובעי' לשמה בעשיית הסוכה וילפי' לה מקרא. וכתב הט"ז בסימן תרלו ס"א דהיינו דווקא בסכך, אבל בדפנות כשר גם בסוכה ישנה. והיינו דדין לשמה נאמר רק על הסכך, ככל הלכות הסוכה. אמנם בשפת אמת בסוגין העיר דלדעת הרמב"ם הנ"ל שכתב דעצי סוכה אסורין כל שמנת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך, א"כ נימא דסוכה ישנה פוסלת גם בדפנות.והנה לעיל הבאתי את דברי הגר"ח מבריסק שכתב בדעת הרמב"ם דרק דינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, הוא נוגע רק בסכך ולא בדפנות. משא"כ האסו"ה שהוא מחמת מצות סוכה, כיון דבלא דפנות לא מיתכשרא, ממילא גם הדפנות איכללו במצות סוכה, ולהכי הוא שפסק הר"מ דגם עצי הדפנות אסורין עכתו"ד. ולפי כל המבואר בדעת רש"י, דהאסו"ה בסוכה הוא בגדר הוקצה למצותו דמייחדו למצות סוכה, שפיר מתבארת כוונת הגר"ח בדעת הרמב"ם דלהכי גם הדפנות אסורות בהנאה. והיינו דכיון דגם הדפנות נצרכות לקיום המצוה דסוכה, שוב הוי בכלל הקצאתו למצות סוכה, וכלשון הר"ן בביצה דאף הדפנות בעי להכשר הסוכה. והרא"ש דחולק על הר"מ, ס"ל דבעי' לדפנות רק כהיכי תימצי שיחול על עצים שם סכך, דהיינו דווקא במונח על דפנות.
ומצינו לענין פסול גזול בסוכה, דמבואר בסוגיא להלן לא. דגם בדפנות ובקרקע הסוכה יש פסול גזול. ותמהו הערל"נ והכפו"ת דמ"ש משאר פסולים. והכפו"ת כתב דכיון דעיקר פסול גזול הוא מחמת מצווה הבאה בעבירה, להכי פוסל גם בדפנות. והיינו דפסול גזול הוי פסול בקיום המצוה, ובפרט להנך ראשונים דעיקר הפסול הוא מדין מהב"ע, להכי פוסל בכל מה דשייך לקיום מצות סוכה. ובשם הגר"ח מובא כעי"ז, דהחילוק הוא דכל פסולי סוכה שהם בעצם הסוכה נאמרו רק לגבי הסכך, אבל גזולה, דהוי פסול בקיום המצוה דהסוכה, זה פוסל בכל מה דשייך לקיום המצוה, ולכך פוסל גם בדפנות, וגם בקרקע הסוכה פוסל גזולה כדמוכח בסוכה לא. ומה"ט נקט בכתבי הגר"ח להרמב"ם גם קרקע הסוכה תיאסר בהנאה, דהיא נצרכת לקיום מצוות סוכה.
ולפ"ז י"ל בנידון לשמה, שהעיר השפ"א דלדעת הר"מ נימא דסוכה ישנה יפסול גם בדפנות, דאכן יש לחלק בזה, דשאני האסו"ה דסוכה, דהוא מחמת קיום המצוה דסוכה מחמת ההוקצה למצותו. להכי הוא דס"ל להר"מ דהדפנות אסורות בהנאה, ולהכי הוא גם בדפנות. משא"כ דין לשמה הוא מהלכות הסוכה ודיניה, וזה שייך רק על הסכך. ובאמת לשון הגר"ח שם בספרו בסו"ד "דלשם סוכה שעל הסיכוך בעינן גם דפנות", ולכאורה כוונתו כשפ"א, דבעי לשם סוכה גם בדפנות [והיינו לבית שמאי דבעי לשמה בסוכה, ולהלכה כב"ה היינו בדין סוכה ישנה דבעי לחדש בה דבר].
אך נראה דתליא בדין סוכה לשמה דבעינן לב"ש, אם הוי דין לשמה בעיקר חלות דין סוכה, או דהוי דין לשמה בגדר כוונה במצות. דעי' ברש"י סוכה שם שכתב דהיינו "לשם מצות המלך". ובהמשך הסוגיא מקשי' בגמ' על ב"ה דמ"ש מציצית דבעי לשמה, ומשני דהתם גזה"כ הוא. הרי דלסלקא דעתך בעי בציצית דין לשמה מסברא, וזהו דמקשי' דה"נ ליבעי לשמה בסוכה. ומוכרח דהגמ' סברה דכל חפצא של מצוה בעי לשמה בעשייתה מסברא, וכדכתב הרמב"ן במלחמות כאן. אך בתחילת הסוגיא מקשי' מ"ט דב"ש, הרי דבעי קרא מיוחד בסוכה דבעי לשמה, ומוכח לכאורה דהלשמה הוי מדיני עשיית סוכה ולא רק ככל תשמישי מצוה. ועי' בברכת שמואל גיטין סימן י.
והנה במתני' קתני לישנא דסוכה ישנה, ולא קתני בהדיא דסוכה בעי לשמה. והאחרונים נחלקו בסוכה שעשאה לשמה ושלא לשמה, ראה בשו"ע הרב בהל' סוכה דנקט דפסול, אך החזו"א כתב דפשוט דבעושה לשם חג ולשם דירה דמהני, כיון דעשאה לשם חג. עוד מבואר בכמה אחרונים בהא דסוכה שעשאה תוך ל' יום דמהני לכ"ע, דהוא מדינא דסתמא לשמה. וכ"כ בחכמת שלמה בשו"ע שם ובמהר"ץ חיות בסוגין. ובסוגיא בריש זבחים לא הביאה הגמ' את מתני' דידן כראיה לדין סתמא לשמה בקדשים ובגט, ועמד בזה בחכמת שלמה בשו"ע שם. ונראה מוכרח דגם לב"ש דין לשמה הוא לייחדה למצוה סוכה דלא ליהוי כבית, ולא הוי לגמרי כדין לשמה בקדשים ודין לשמה בתפילין דהוי חלות בדבר. משא"כ בלשמה בסוכה הוי מגזה"כ לשם חג ולשם מצות סוכה, אבל אין בה חלות בדבר. ולב"ה ליכא דין לשמה בסוכה, אלא דבעי שיהא לשם צל, וכדכתב רש"י לעיל ח, ב גבי פנימית. וכן מפורש בריטב"א לפנינו, שכתב בתו"ד דרק בתשמישי קדושה כתפילין וסת"מ הוי כלשמה בקדשים, משא"כ בתשמישי מצוה כסוכה, ומפורש כדברינו. וראה עוד בזה מש"נ בספרי משא יד ח"ד בפ' אמור. ולפ"ז נראה דאם לב"ש הוי עניינא דלשמה, הרי דיני סוכה נאמרו רק על הסכך, וא"כ סוכה ישנה פוסלת רק בסכך. אבל אם הוי עניינא דלשם מצות סוכה או מצות המלך, בזה י"ל דכיון דקיום המצוה הוא גם בדפנות, יפסול גם בדפנות סוכה ישנה, כשם שהאסו"ה דסוכה נאמר גם בדפנות לשיטת הרמב"ם וכדברי השפ"א הנ"ל.
♦
אם איסור ההנאה מהסוכה הוא רק שיעור הנצרך למצות סוכה
והנה שי' הר"ת דהאסו"ה בדפנות הסוכה היינו דווקא כפי ההכרח למצות סוכה כב' דפנות וג' טפח, או כסוכה בשיעור זע"ז. והערל"נ הקשה דניבעי לדין ברירה לקבוע מהו הדופן הנצרכת וכו'. ונראה הבאור בר"ת דאף דהדפנות אסורות בהנאה, אמנם ס"ל לר"ת דהאסו"ה הוא על הג' דפנות, אבל על יותר מכך ליכא אסו"ה, דאם נהנה ל"ה סתירה למצות סוכה, כיון דאינו בהכרח שיהיו בסוכה ד' דפנות. וההוקצה למצותו היינו דווקא עד כמה שבהכרח הוא לקיום מצות סוכה, וכר"ן ביצה שם דאף הדפנות הוצרכו להכשר הסוכה, וא"כ הוא רק עד כמה דבהכרח בעי לדפנות ועל זה איכא להקצאה. ולכן הדופן הרביעית אינה נאסרת, אף אם יש בה יותר תשבו כעין תדורו, כמו שהבאתי לעיל מהתוס' בר"ה והראבי"ה. ובר"ן בביצה שם משמע דמיירי דקודם עשה כדי הכשר סוכה ואח"כ הוסיף, דההוספה לא נאסרת, וכ"כ בדבריו בביאור הלכה בריש סימן תרלח. ומשמע דבעשה את כל הדפנות יחד ליכא לדינו של הר"ת, ומשום דאז הוי הכל חפצא דסוכה, ואף בעשה יותר מכשיעור. ולהכי כתב הר"ן דמיירי בהוסיף אח"כ, דאינו מצטרף לחפצא דסוכה. אך בדברי שאר ראשונים נראה דבכל גווני שרי לר"ת, ובהגהות אנשי שם בביצה שם הו"ד בביאוה"ל כתב כן גם בדעת הר"ן (אלא שכתב דבעשה בב"א מ"מ אסור מדרבנן, עי"ש). והב"י הקשה בסתירת הר"ת, דהרי איהו ס"ל דדפנות מותרות בהנאה והאסו"ה דסוכה קאי רק על הסכך, וא"כ איך חילק הר"ת על דופן רביעי וכו' [ונתכוין לקו' במהרש"א סוכה ט, א]. וכתב הב"י דהכוונה לענין יותר משיעור סכך דזע"ז וכו'. וצע"ג, דהרי אף דסוכה כשרה בז', מ"מ בעושה סוכה גדולה הרי בעי לכל הסכך, וממילא הקצה את כל הסכך למצות סוכה, ואמאי לא יאסר בהנאה. והרי אם לא יהיה סכך כשר שם, הוא לא יכול לשבת במקום זה, והוי כמו ב' סוכות דודאי דכל אחת נאסרה בהנאה, וכבר עמד בזה בשפ"א.ונראה בישוב דברי הב"י המחודשים עפ"י יסוד דברינו דהאסו"ה הוא עד כמה דמבטל מהעצים את מצות וקדושת סוכה, וכמבואר בט"ז. אכן הב"י בדעת ר"ת סובר באופן יותר מחודש, דהאסו"ה הוא רק עד כמה דע"י זה שיהנה יבטל הכשרה דסוכה. ולהכי ס"ל דכיון דשייכת סוכה בשיעור ז"ט, תו ממילא ליכא אסו"ה על סכך יותר מז'. ואף דהוא עושה סוכה גדולה, וא"כ הוא הקצה את כל הסכך למצות סוכה, וצריך להיות דהכל ייאסר בהנאה, דלט"ז הנז' הרי כיון דהאיסור הוא מחמת ההקצאה, א"כ הכא הרי הקצה הרבה סכך. וצ"ל דהב"י ס"ל בדעת ר"ת דגם האסו"ה וההוקצה למצותו הוא עד כמה שנצרך לחפצא של מצות סוכה, ובסוכה גדולה הוי רק יותר היכי תימצי למצוה. וזה לא נאסר בהנאה, דהאסו"ה הוא מחמת חלות שם שמים על הסוכה שחל על דירת סוכה והאיסור הוא לבטל דירה שבה, וכל האיסור הוא רק אם ע"י הנאתו מבטל הכשרה דסוכה. ובזה שפיר י"ל דתליא במה שבנה בתחילה שבעה, דהיא כבר ראויה לדירת סוכה והשאר הוי כטפל. והרי בהא דמכשירין פסל, כתב הרא"ש דמיירי שבנה קודם ז"ט ואח"כ הוסיף עוד סכך. ומוכח דשם דירה של סוכה חל על מה שבנה בתחילה, וא"כ אפשר דההמשך ניתר מכח טפחים אלו מדין פסל. והא דבעי' שהפסל יהא מסכך כשר, היינו דאז הוי המשך הסוכה, ולכן נאסר רק ז"ט. [ואין להקשות דגם בהדס היכא דהוי יותר מכשיעור יהיה מותר להריח בו, דשאני בזה, דהכל הוא מין הדס של המצוה והוקצה למצותו].
ובעיקר דברי הר"ת הקשיתי בספרי משא יד ח"א בפ' אמור, דלכאורה גם הדופן הרביעי יאסר, דלא גרע מנוי סוכה דאסור בהנאה. דמה שביארנו דכיון דאינו הכרחי לסוכה להכי אין בזה איסור הנאה דאינו סותר למצות סוכה, אמנם הרי גם נוי אינו הכרחי לסוכה, ומ"מ כיון דהוא נמצא בסוכה הוא אסור בהנאה, וא"כ גם הדופן הרביעית שתהיה אסורה בהנאה. אכן נראה פשוט דשאני נוי דהוא בכלל הסוכה עצמה, דמדין הסוכה הוא לעשות בה נוי [ול"ה רק בגדר הידור גרידא, אלא דזהו מהדין דתשבו כעין תדורו וכמש"כ התרומת הדשן בסימן קצא, ומיושב בזה מה שהעיר בדבריו בגליוני הש"ס ואכ"מ]. משא"כ עשיית הדפנות אינה עבור נוי סוכה, אלא משום דפנות, וליכא הוקצה למצותו בזה. ולהכי ס"ל לר"ת דרק הדפנות ההכרחיות למצוה הן אסורות בהנאה, וכדפי'. ומוכרח כן גם לשיטת הרא"ש דס"ל דרק הסכך אסור בהנאה אבל הדפנות מותרות, ולכאורה אמאי גרע הדפנות מכל נוי סוכה דאסור. וע"כ דהדפנות לא שייכי לנוי סוכה, דרק מה שנוי לעיקר הסוכה נאסר בהנאה, וא"כ גם הנוי בכלל ההוקצה למצותו כסוכה עצמה. ולהכי הנוי אסור בהנאה, דהנוי בסוכה הוי נוי לסוכה עצמה שהיא הסכך, ולא נחשב דהנוי הוא רק בדופן שבו נמצא הנוי, ולהכי הנוי בכלל הקצאת הסכך ליאסר בהנאה. אבל הדפנות נעשו בתורת דפנות ולא כנוי, ולא הוקצה לנוי סוכה, ולכן אינן נאסרות לדעת הרא"ש. ונמצא לדברינו דהדופן הרביעית אינה נאסרת בהנאה מדין סוכה, והנוי דעליה ה"נ יאסר, דהוי נוי לכל הסוכה והוקצה למצות סוכה, וכ"נ במג"א בסימן תרלח ובט"ז שם בסק"ב עיש"ה. ובס' הישר לר"ת [הוצאת שלזינגר סימן קד] כתב דאף דתפילין אין צריכין שרטוט אם שירטט לא פסל כדאמרי' גבי דופן שלישית אפי' טפח וכ"ש אם יש ארבעה וכו'. ומשמע דדופן רביעית הוי הוספה בנוי דסוכה כשרטוט בתפילין, וכן בלשון הר"ן בביצה שם משמע לכאורה דהאסו"ה דדפנות הוי כדין נוי.
♦
אם איסור ההנאה מסוכה מעכב במצוות הסוכה
ויש לעיין אם האסו"ה דעצי סוכה וההוקצה למצותו, הוי מעכב בעיקר מצות סוכה, או דהוי דין נוסף דמחמת מצותו נאסר בהנאה, אבל שייך קיום מצות סוכה אף היכא דשרי בהנאה. וכבר דן בזה באב"נ או"ח ח"ב בסימן תנט סקי"ג ולהלן סקט"ו, והוכיח מהא דממעטי' סוכה גזולה, והרי אינו יכול לייחדה לשום סוכה דהוי אינו שלו, וכן הוכיח מסוכת הפקר והסיק דע"כ דאין הקדשה לסוכה מעכבת במצוות סוכה ויוצא ידי סוכה אף שאינו מתקדש עכתו"ד. ואכן הרשב"א בביצה ל: כתב בתו"ד דבסוכת גנב"ך ה"נ לא יאסר בהנאה, כיון דליכא הקצאה כהקדש. ומבואר דהאסו"ה דסוכה חל ע"י יחודה למצות סוכה. ועכ"פ מבואר ברשב"א דהאסו"ה ל"ה מעכב בעיקר מצות סוכה. אמנם דברי הרשב"א צ"ע, דהא גם בסוכך גנב"ך בעי' לחדש בה דבר, וכמש"כ הרדב"ז ח"ו סימן שני אלפים נז, דגם לב"ה בסוכת גנב"ך בעי שיחדש בה דבר, וכן נקטו הפוסקים וכמובא במ"ב בשם אחרונים. וא"כ נימא דע"י זה שמחדש בה דבר יאסר בהנאה. ומוכרח כן מכל סוכה ישנה לב"ה, דע"כ אף דליכא עשייה חדשה, נאסר בהנאה מחמת הלחדש בה דבר, וה"נ נימא בסוכך גנב"ך. ואם נאמר דהרשב"א ס"ל דלחדש בה דבר הוי רק דרבנן להיכר בעלמא, וזה לא יכול לאוסרו בהנאה. א"כ יאמר הרשב"א כן גם בסוכה ישנה דהיא מותרת בהנאה כיון דליכא הקצאה והקדשה לסוכה. ומוכרח דבסוכה ישנה עדיף, כיון דמעיקרא בעשייתה הייתה כוונה לשם סוכה. ונראה דהרשב"א מביא את הראיה מסוכך גנב"ך שעשאה תוך ל' יום, דבזה א"צ לחדש בה דבר, ובזה כתב דאינה נאסרת בהנאה כיון דליכא הקצאה למצותו. ואכן יש לדון בסוכת גנב"ך תוך ל' יום לחג, אם בעי' לחדש בה דבר, דכיון דהוי עשיית גוי לא שייך לומר סתמא לשמה, וכ"מ בט"ז בסימן תרלו, ועי' במ"ב שם סק"ב וג. ובחזו"א נקט דגם בסוכת גנב"ך תוך ל' יום חשיב לשם חג, והיינו דהוי לשם חג לא מחמת דסתמא לשמה, אלא דבמציאות חשיב לשם סוכה. וכ"נ ברדב"ז שם דסוכת גנב"ך שעשאה תוך ל' יום לחג א"צ לחדש בה דבר. וע"כ דל"ה מדין סתמא לשמה, אלא דתוך ל' יום הוי סתמא לצרכי החג, ולהכי גם בגנב"ך תוך ל' יום לא בעי לחדש בה דבר. ולפ"ז יש ליישב את דברי הרשב"א דמיירי בסוכת גנב"ך תוך ל' יום, וכמש"נ.ובשו"ת זכר יהוסף סימן רכד כתב דמהא דממעטי' סוכה גזולה, ותיפ"ל דאין אדם אוסר שאינו שלו, וא"כ לא יחול שם שמים על הסוכה [וכבר העיר כן האב"נ שהבאתי לעיל, והוכיח דאסו"ה וש"ש בסוכה אינו מעכב במצות סוכה]. וכתב דע"כ מיירי דגזל בחוה"מ, דכבר חל על הסוכה שם שמים. ולפ"ז כתב דאם אין עושין סוכה בחוה"מ מיותר קרא דלך למעט גזולה, והביא כן מתש' בר ליוואי עמוד כ, והעיר עליו דמנליה דאם לא חל שם שמים על הסוכה דמעכב הכשר הסוכה. ועי' בנזר הקודש להגר"מ רוזין זצ"ל בריש ערכין עמוד 20 שדן בדבריו. ובהמשך דברי הרשב"א מבואר דרק ההקצאה אוסרת ולא הישיבה בסוכה. ולכאורה לא אתי כדברי המג"א הנ"ל. והפוסקים כתבו בדעת הרמ"א סימן תרלח דנאסר רק משעת ישיבה בסוכה. ובבה"ל כתב דאם לא ישב בה ביה"ש לא נתקדשה כל היום, ותמהו דא"כ בלא ישב ביה"ש לא תתקדש אח"כ. ויש שכתבו דכשמניח כרים וכסתות הוי מעשה בסוכה, דזו קביעת הדיורין. ועכ"פ הרשב"א יסבור דעיקר האיסור הוא ע"י ההקצאה אם אח"כ ישב בסוכה. ועי' בעונג יו"ט בסי' ה. ובדמשק אליעזר לנכד הגר"א בסימן תרלח חידש דהא דבעי ישיבה בסוכה להקצאה היינו דווקא לענין הדופן הרביעית, אבל לג' דפנות המחוייבות לסוכה נאסר בהזמנה. ויש לדון על דבריו, דממנ"פ אם הדופן הרביעית כיון דאינה מחוייבת אינה נאסרת בהקצאה, אמאי יאסר מחמת הישיבה בסוכה.
♦
סוכה משנה לשנה צריך שנית לחדש בה דבר
והנה במ"ב בסימן תרלו סק"ז כתב דבסוכה משנה לשנה כיון שעבר החג בטלה העשיה, וצריך שנית לחדש בה דבר, וסמך דבריו על המג"א תרלח סק"ב, ובחיי אדם כלל קמו סל"ט. ודברי המ"ב צ"ב, דלא שייכי כלל לדברי המג"א, דמיירי שם לענין איסור הנאה דעצי סוכה דתלוי בקיום המצוה, ותמה כן בעמק ברכה בדיני סוכה או"ט. אך מצאתי מפורש כמ"ב במושב זקנים לתוס' עה"ת ויקרא כג, מב, וכן בפסקים לרבינו אביגדור שם, וז"ל סוכה ישנה אפילו נעשית לשם מצוה אם לא נסתרה ולא חידש בה כלום אינו יוצא בה לשנה הבאה עכלה"ק. ומבואר בדבריו דס"ל דלחדש בה דבר מעכב במצות סוכה, וכמש"כ בשבלי הלקט סימן שלז ובס' הפרדס לרש"י סימן קפח ובעיטור בהל' סוכה, ודלא כריטב"א ור"ן ריש סוכה שכתבו דאינו אלא לכתחילה, וכן פסק המ"ב בסימן תרלו סק"ד. אך מפורש בדברי המושב זקנים כדברי המשנה ברורה דבכל שנה ושנה צריך לחדש בה דבר. ונראה מוכרח בדברי המ"ב דעניינא דלחדש בה דבר ל"ה מעניינא דלשמה, ושייך זה להקצאה דסוכה ולאוסרה בהנאה, וכמבואר ברשב"א ביצה הנ"ל, דאיסור ההנאה הוא ע"י זה שעושה לשם חג, אבל ל"ה מעניינא דלשמה. דאם הוי דין לשמה [כדמשמע לכאורה באו"ז בהל' תפילין סימן תקלג, שכתב דלב"ה לחדש בה דבר הוי מעניינא דלשמה, דכל מצוה בעי עשייתה לשמה], בודאי לא פקע הלשמה גם בשנה הבאה. אלא דדין דלשמה לב"ש ודין לחדש בה דבר לב"ה הוי בגדר היחוד למצות סוכה, ולהכי כיון דבמשך השנה השתמש בזה לצרכי חולין, שוב בעי לייחדה למקום מצות סוכה. ולהכי מדמים החיי אדם והמ"ב דבר זה לדברי המג"א דהאסו"ה דסוכה פוקע לאחר החג. ויש לדון אם נאמר דהישיבה בסוכה היא המחילה ש"ש וההקצאה לסוכה, וכדברי הט"ז, א"כ בנשים ועבדים שישבו בסוכה, דאינו מצווה ועושה, אפשר דלא חל ש"ש על הסוכה בישיבתם. ואפשר דזו כוונת המדרש שהביא הגר"א דאאע"ה קיים מצות סוכה, דהחידוש הוא דאף דאינו חייב בסוכה, מ"מ חלה על סוכתו חלות קדושת סוכה ע"י הקצאתו וישיבתו.♦
האם יש מצווה בעשיית הסוכה
והנה מעיקר דברי ב"ש דבעי בסוכה עשייה לשמה, מוכרח דאיכא מצווה בעשיית הסוכה, ובסוכה שנעשתה מאליה פסולה. ואפשר דמחלוקת ב"ש וב"ה היא לכאורה בהך גופא אם איכא מצות בעשית סוכה ושייך ביה דין לשמה. ואכן בכמה ראשונים משמע דבסוכה ליכא מצוה בעשייה, ומשום דקיי"ל כב"ה. והרמב"ם בהל' סוכה פ"ה ה"ט כתב סוכה שנעשית כהלכתה מ"מ כשרה אע"פ שלא נעשית לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גויים כו', אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה לפי שלא נעשית לצל וכו'. ומבואר דהא דסוכה שנעשית מאליה פסולה, אין זה משום דבעי עשיה בסוכה ובמאליה פסולה, דה"נ בסוכה לא בעינן לעשייתו. וכשיטת הרמב"ם נראה גם בריטב"א דף ח: שכתב כלומר ולא מהעשוי מכבר שלא לשם צל וכו'. היינו דעיקר העשייה הנאמרה בסוכה הוא שתהיה לשם צל. ולפ"ז נראה דאם משכח"ל דהרוח הביא את הסכך ע"ג הסוכה, ובאותה שעה חשב בעל הסוכה שתהא לצל, שפיר יהני. וכן הביא בס' הסוכה עמוד תמח בשם דודי מרן הגרשז"א זצ"ל. ועי' באב"נ או"ח סימן תעה שכתב דמהני שיעשה קטן את הסכך ובעה"ב יחשוב לצל, כיון דליכא דין עשיה אלא דרק דיהיה לצל. ומתאימים הדברים למש"נ בשיטת הרמב"ם.אולם בשיטת רש"י מפורש בכ"ד, דגם בסוכה איכא האי הלכתא דבעי עשייה ובמאליה פסול. עי' רש"י יא. ד"ה אכשורי כגון החוטט בגדיש שהסיכוך היה מאליו וכו'. הרי דלרש"י גם בסוכה איכא דין עשייה ובמאליה פסולה. ונשנו הדברים ברש"י בכ"ד בפירקין. ראה רש"י טז. ד"ה אלא דנעשה שם סכך מאליו, הרי דלרש"י גם בסוכה איכא דין עשייה ובמאליה פסולה. וברש"י יב. מבואר דלשם צל הוי סברא בעלמא שתהיה לשם סוכה עי"ש. ולכאורה מחלוקת רש"י והרמב"ם תלויה בשאלה אם איכא מצוה בעשיית סוכה, דברש"י מכות ח. ד"ה השתא נמי מבואר דאיכא מצוה בעשיית הסוכה, וכמש"כ בטל תורה שם. וזהו כירושלמי דמברכין על עשיית הסוכה, ודלא כבבלי במנחות מב. ובתורת רפאל [לחתן הנצי"ב] או"ח סימן קיג כתב דהירושלמי שהביאו התוס' דצריך לחדש בה דבר אזיל לשיטתו דיש מצוה בעשייה. והרמב"ם השמיט הך ירושלמי לפי"מ דפוסק דאין מצוה בעשייה. ומעתה נראה דלרש"י לשיטתו דאיכא מצוה בעשייה, שפיר בנעשית מאליה פסולה, אך להרמב"ם דאין דין בעשייה, להכי בנעשה מאליו כשר, זולת מטעם דבעי' עשייה לשם צל. ובתוס' רי"ד ע"ז כז. מהדו' תליתאי מפורש דבסוכה ליכא דין עשייה ורק דבעי' לשם צל. עי"ש שהקשה אמאי מילה בגוי כשרה ומאי שנא משחיטת הנכרי דהוי נבילה. ותירץ דדוקא בשחיטה, שלא כל חתיכת סימנים כשרה לאכילה, שאם נחתכו ע"י דריסה או חלדה או שהייה הוי פסולה, הילכך שחיטת הנכרי נבילה כיון דהוא לא שייך בהני דינים, אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו הוי כשרה. וכן סוכה נמי, בכל טצדקי שהיא עשויה לצל היא כשרה, הילכך היא כשרה אפילו בגוי וכו'. ומבואר בתוס' רי"ד להדיא כשיטת הרמב"ם. ובתוס' רי"ד הנוסח יותר דהעיקר הוא שהסוכה "עשויה" לצל, כלומר התוצאה שהסוכה נחשבת עשויה לצל. ונראה דבזה ניחא מה שהקשו התוס' בגיטין מה: ד"ה כל שישנו על שיטת ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה, והתוס' הקשו מסוכת גנב"ך דכשרה. אכן נראה דשאני בציצית ובאגד בלולב, דאיכא דין עשייה, להכי שייך לפסול נשים, משא"כ בסוכה יסבור ר"ת דאין דין עשייה כלל, להכי לא שייך לפסול נשים. [ועי' ברמ"א בסי' תרמט דלולב שאגדו גוי כשר, והמג"א בסק"ח כתב דמשמע דלכתחילה לא יאגדנו גוי כמש"כ בסימן יד גבי ציצית בנשים. אכן לענין סוכה לא כתב הרמ"א להחמיר לכתחילה, ולדברינו ניחא].
♦
סוכה שנפסלה אין הנוי נאסר בהנאה
והנה הבאתי לעיל דגם נוי הסוכה נאסר להשתמש בה שימוש הסותר למצוות סוכה, כיון דהנוי הוא בכלל מצות סוכה. ובגמ' בסוכה י: מבואר דבסוכה של זע"ז אם הניח נוי על הדופן, היינו מהצד, ממעטין משיעור הסוכה, דהא מחמת הנוי המונח על הדופן אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו. ובמשנה ברורה בביאור הלכה בסימן תרלד ס"ג הביא את דברי הב"ח בסי' תרלט, שכתב דאף דלא אמרינן כן לגבי כלים שהניחן, דודאי אינן ממעטין משיעור הסוכה, שם הטעם הוא כיון דיכול להוציאן והסוכה עצמה ראויה. אבל נוי סוכה איתקצאי לכל שבעת ימי הסוכות ואי אפשר להוציאן, לכן הסוכה פסולה דאין בה שיעור סוכה דזע"ז. וצ"ע, דהרי בסוכה פסולה בודאי אין הנוי נאסר מדין איתקצאי למצות סוכה, כיון דהסוכה פסולה. והרי בתוס' ט. ד"ה מנין כתבו דסוכה שנפלה ואינה ראויה למצוותה אינה אסורה. וא"כ כיון דע"י הנוי הסוכה פחותה משיעורה, הרי היא סוכה פסולה, ושוב אין הנוי נאסר, וממילא חוזר בה שיעור זע"ז והסוכה כשרה וחוזר חלילה, והוי תרתי דסתרי. ואחרי החיפוש מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"א סוף סימן א שהביא קושיא זו שהקשה לו האדר"ת רבה של מיר בליטא [אז], ונדחק מאוד ליישב קושיא זו. ונראה ליישב עפי"ד הרמ"א שהבאתי לעיל, שכתב דרק משעה שישב בסוכה נאסרת בהנאה. והבאתי דברשב"א בביצה ל: מבואר דנאסרת משעת ההקצאה. ויש שכתב דמשעת ההקצאה נאסרת בתנאי שתהא בה אח"כ ישיבת סוכה. ולפ"ז י"ל דכשנכנס בסוכה עדיין הוי זע"ז, דעדיין אין הנוי נאסר עד שישב בסוכה, וכיון דישב הוי איתקצאי ורק אז נפסלת הסוכה, דדינו דמשעה שישב תיפסל הסוכה מכאן ולהבא, מחמת שאין בה שיעור סוכה ועיב"ז.♦ ♦ ♦