כולל מאורות אברהם
ביתר עילית
כשרות האתרוגים שאין להם פיטם וכשרות האתרוג המרוקאי
נטלה פטמתו, או שלא הייתה לו מעולם
במשנה במסכת סוכה (לד:) נטלה פטמתו וכו' פסול. ובגמרא (לה:) נטלה פטמתו, תנא רבי יצחק בן אלעזר: נטלה בוכנתו. ופירש רש"י בשם רבינו יעקב שפיטמתו היינו בוכנתו שבראש האתרוג, ובשם רבינו יצחק הלוי פירש רש"י פטמתו ועוקצו שניהם בזנב. וכתב הרא"ש (סוכה פ"ג סימן טז) נהגינן ליפסל בשניהם כשהיה פטמא בראש האתרוג וניטלה, אבל יש אתרוג שלא היתה בו פטמא מעולם ואינו נפסל בכך. ומרן הב"י (סימן תרמח) העתיק את דברי הרא"ש וכתב "ומ"ש להכשיר האתרוג שלא היתה לו פיטמא מתחלת ברייתו, כן כתוב בארחות חיים וכתב עוד פסק מורינו ה"ר ש"ט הלכה למעשה שאם ודאי היתה לו פיטמא וניטלה ראוי לחוש ונוטלין אותו ביום ראשון בלא ברכה ובשאר ימים מברכין עליו ואם לא היתה לו פיטמא כשלקטו אותו מן האילן כשר אפילו ביום ראשון ומברכין עליו מכיון שיש אתרוגים שלא היו להם אותן פיטמות מתחלת ברייתן" עכ"ל. וביאר בספר מתא דירושלם (סוכה פ"ג דף יז ע"ד) את כוונתו, שמברכים עליו משום ספק ספיקא, שמא כן הוא מתחילת ברייתו, ואת"ל שהיה לו פיטמא וניטלה, שמא הלכה כר"י הלוי שמפרש ניטלה פיטמתו היינו שניטל עוקצו.ולפי זה אם ידוע שהייתה לו פיטמה, אע"ג שנפל קודם שנקטף, פסול האתרוג. ורק אם אין ידוע שהייתה לו פטמה אפשר להכשיר מטעם ספק ספיקא הנ"ל. וכתב בספר חזון עובדיה (סוכות עמ' רסו) "הזן של האתרוגים שלנו היום שרובם ככולם הם מהזרעים שהביאו לנו אחינו יוצאי תימן, אין להם פיטמת מתחילת ברייתן, וא"כ כשרים הם בלי שום פקפוק" עכ"ל. הנה מה שכתב הרב בחזון עובדיה שאין להם פיטמת מתחילת ברייתן אין המציאות כן, שהרי באתרוגים התימנים יש פיטמה בעודם על העץ כשהם קטנים, ואח"כ מתייבש הפיטם ונופל, ויש מהם שנשאר הפיטם עד סוף גדילתו. וכן כתב בספר ישא יוסף (אפרתי או"ח ח"א סי' קלב) בשם אגרונום מוסמך פרופסור ר' אליעזר גולדשמידט שחקר בענין, שכל האתרוגים שאין להם פיטם, היה להם בתחילת גידולם פיטם ובמשך הזמן נשר, וראה גם במאמרו של הפרופסור הנ"ל בהליכות שדה (118 עמ' 21). ולפי זה בזמן הזה אין לנו אתרוגים שלא היה בו פיטמא מעולם, ולא נשאר אלא הספק שמא הפיטם הוא העוקץ כדעת ר"י הלוי, ודעה זו דחאה מרן השו"ע מהלכה, ופסק (שו"ע סימן תרמח ס"ז) "ניטל דדו, והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול".
♦
אתרוגים שדרכם בכך שנופל הפיטם בעודם מחוברים
אלא שבשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קעז) כתב להתיר גם אתרוגים שהיה להם פיטם ונפל במחובר, אם דרכם בכך, שכיון שדרכו לפול חשיב דרך גידולו, אך כתב שאין זה אלא לימוד זכות על המקילים. וגם בשם החזו"א והגרש"ז אוירבך כתבו להכשיר אם נפלה פטמתו בעודו מחובר.אבל בשו"ת קנה בושם (ח"ב או"ח סי' כח) כתב שיש לעיין במה שיצאו לחדש שאם סיבת התייבשות ונפילת הפטמות מהאתרוגים הוא בטבע האילנות, נחשב רביתייהו וכשר, דמנין לנו לחדש דבר מעצמנו, שהרי משמעות לשון הראשונים (ההשלמה, הרא"ש, רבינו ירוחם, הארחות חיים, הכלבו והטור) וכן הוא דעת המבי"ט, הרמ"א והלבוש, להכשיר דוקא אם לא הייתה להם פיטמת "מעולם", אבל אם הייתה להם ונפלה פסולים. ועוד כתב דהאי סימנא שנתן בזה המבי"ט דאם יש במקום הפטמא כמו גומא מתחילת בריאתו הוא סימן שלא היה בו פטמא מעולם צ"ע לענ"ד, לפי מה שראיתי כמה פעמים אפילו באתרוגים תלושים דלפעמים מתייבש הפטמא לגמרי מכל וכל עם שרשו התקוע בתוך האתרוג ונופל מתוך האתרוג, אז נשאר במקומו גומא ונראה כמו שהיה כן מתחילת בריאתו, וכפי הנראה לכאורה הוא דבר התלוי במין האתרוג וטבע האילן עכ"ל.
וגם הגאון רח"פ שיינברג זצ"ל בתשובה שנדפסה בקובץ מוריה (אלול תשנ"ט רסב-רסד) כתב שבזמן הזה אין להקל לברך על אתרוג שאין לו פיטם, דהראשונים נקטו בלשונם, אתרוג שלא היה לו פיטם מעולם הוא כשר. וכתב עוד שבאתרוגים שלנו טעם נפילת הפיטם היא מסיבת קלקול וחולשת העץ, וכמו שרואים שבאותם עצים, לחלק מן האתרוגים החזקים יותר יש פיטם ולחלקם הפיטם נופל, והרי זה מוכיח שזה קלקול באתרוגים. וגם בהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל למסכת סוכה (לה:) כתב "ונראה דמ"מ צריך ליזהר באתרוגים שלנו ליקח אתרוג עם פיטם דיש לחוש שהיה לו פיטם ונפל בעודו מחובר".
אמנם מדברי שבלי הלקט (סימן שס) משמע שאתרוגים שדרכן שנופל הפיטם בעודו מחובר כשרין וז"ל "דוקא באתרוגים שאין דרכן בכך להתייבש וליפול הפרח שלהן בחוטמן פסולין אם ניטלה הפטמא אבל באתרוגים שדרכן בכך כשירין לדברי הכל ולא חסר הוא". וכוונתו לומר שאפילו לשיטת רש"י שמפרש שפטמתו היא השושנה שבראש האתרוג (הפרח), היינו אפילו לא ניטל הדד אלא רק השושנה לבדה, פסול, בזה אם דרכן בכך להתייבש יש להכשיר. אבל אם הדד שתחת השושנה דרכו להתייבש, בזה לא מיירי השבלי הלקט, והפוסקים הנ"ל הכשירו אף אם הדד נופל.
אלא שעדיין יש לדון במה שכתבו הראשונים שאם לא היה לו מעולם דד כשר, והרי בזמנינו אין מציאות כזו, וקצת דוחק לומר שבזמנם הייתה מציאות כזו, או שהם לא ידעו את המציאות. וע"כ צ"ל שכך כוונתם, אם נפל הפיטם קודם ששם פרי עליו, היינו תחילת ברייתו, חשיב שלא היה לו מעולם. וכן משמע מלשון הבית יוסף, שאחר שהעתיק את לשון הרא"ש "שלא היה בו פיטמא מעולם", כתב הבית יוסף "שלא הייתה לו פיטמא מתחלת ברייתו". משמע שקודם ברייתו הייתה לו פיטמא. ותחילת ברייתו היינו קודם שנקרא פרי, שהוא עונת המעשר, כמו שאמרו במדרש הגדול (דברים יד כב) "תבואת זרעך. אינה חייבת במעשר עד שתיעשה תבואה, ולהלן הוא אומר מזרע הארץ מפרי העץ, עד שיעשה פרי, וזו היא עונת המעשרות".
וכתב הרמב"ם (מעשר פ"ב ה"ה) אי זו היא עונת המעשרות התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהם קטנים, ובהלכות שמיטה (פ"ד הלכה יב) כתב "והאתרוג אפילו היה כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית", מבואר שמשנעשה האתרוג כפול שם פרי עליו, ולפי זה אם נפל הפיטם אחר שנעשה כפול, פסול. ואפשר שזו גם כוונת שבולי הלקט שכתב להכשיר אתרוגין שדרכן בכך להתייבש וליפול הפרח שלהן, היינו קודם שנעשה פרי, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. אבל אם נופל הפיטם אחר שנעשה פרי אין מי שמכשיר.
והמציאות לפי מה שבררתי אצל מגדלי האתרוגים התימנים, שהפיטם נופל אחר שהגיע לשיעור פול (השיעור שאמרו לי: זית, בוהן, עגבנית שרי). ושיעור הפול קטן מענבה כדאיתא במסכת חולין (נה:) "הכוליא שהקטינה, בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית", וכן אמרו בפרק מקום שנהגו ענבים שלא נתבשלו ושיעורם כפול הלבן. מבואר מכל זה שהפיטם באתרוג התימני נופל לאחר שהגיע האתרוג לעונת המעשרות, כשכבר שם פרי עליו, ובזה אי אפשר לומר שלא היה לו פיטם מעולם.
וכתב הכפות תמרים (סוכה לד:) ובאילן שמקצת האתרוגים שלו עם פיטמת ומקצתם אין להם מתחלת ברייתם, צ"ע לדינא אם האתרוגים שגדלו באילן זה מתחילת ברייתן בלי פיטמת כשרים. ובספר בית השואבה רצה להביא ראיה מדברי המבי"ט שאין לפסול בזה, ובכף החיים (סימן תרמח או דן) דחה את דבריו, וצידד להקל בזה רק מכח ספק ספיקא אם אין ידוע מתי נפל הפיטם, שמא היה כך מתחילת ברייתו ושמא הלכה שדוקא אם ניטל העוקץ פסול. והגאון רח"פ שיינברג זצ"ל (במכתב לספר לקיחה תמה) הביא את דברי הכפות תמרים וכתב "הרי שאפילו באתרוג שגדל מתחילת ברייתו ללא פיטמא נשאר בצ"ע אם שייך להכשירו כשיש אצלו אתרוגים שגדלים עם פטמה, כ"ש באתרוגים דידן שכולם גדלים עם פטמות, ואצל מקצתם נושר הפיטמא, הרי ודאי שדבר זה מראה על קלקול האתרוג ויש כאן חשש גדול מאוד של חסר ופסול ביום הראשון, ותימא גדולה היא בעיני על המדקדקים שלא חשים לפסול זה" עכ"ל. ומסתבר שנשירת הפיטם היא מחמת חולשת האילן, שהרי יש מגדלי אתרוגים שמשתמשים היום בתרסיס ממקור ההורמון אוקסין שמונע נפילת הפיטם אף באתרוגים תימנים (אתרוגי כלף זכריה מבאר יעקב), ומוכח שנפילת הפיטם נובעת מחוסר ההורמון הנ"ל וזה קילקול באילן.
♦
אין דעת כל הראשונים להכשיר אתרוג שלא היה לו פיטם מתחילת ברייתו
כתב הרמ"א (סימן תרמט ס"ה) בשם רבינו ירוחם ניטל פטמתו או עוקצו, דינו כחסר וכשר מיום ראשון ואילך. והעיר המג"א (ס"ק יז) "אבל במגיד משנה משמע שהפסול הפיטמא משום הדר הוא, שעל ניטל העוקץ מקשה פשיטא דחסר פסול ע"ש וכ"מ בסי' תרמ"ה ס"ז ובפוסקים ולכן אין להקל בפטמא" עכ"ל. וביאר במחצית השקל דמה שכתב וכן משמע סימן תרמ"ח ס"ז, שדעת הרב ב"י ולבוש בניטל מקצת הדד אעפ"י שלא ניטל עד האתרוג מכל מקום פסול, על כרחך סבירא להו דהטעם משום הדר עכ"ל. וכן דעת הריטב"א בחדושיו (סוכה לה:) שפסול זה הוא משום הדר, שכתב "ובוכנתו שהוא פסול הוא אותו הדד העגול אשר בראשו בסוף השושנה ואע"פ שאין האתרוג חסר מגופו כלום בנטילתו, מ"מ אינו הדר".ולפי זה, כיון שהפסול לדעת הרב המגיד והריטב"א וב"י והלבוש הוא משום הדר, אין חילוק בין ניטלה פיטמתו לבין אם לא הייתה לו פיטמה לעולם, כמבואר בתרומת הדשן (סימן צט) שכתב "אבל פסול דחזזית באתרוג מטעם הדר איפסל, כך כתב אשירי, ואין לחלק בזה משום דמתחילת ברייתו כך היה, דאינו מהודר מעיקרו נמי לאו הדר מיקרי וק"ל" עכ"ל. וכן כתב הד"מ הארוך (בסי' תרמ"ח אות ג) בשם תה"ד דאינו מהודר מעיקרא נמי לאו הדר מקרי. ולפי דעה זו אין להכשיר אתרוגים בלא פיטם אף אם מתחילת ברייתם כך הם.
וכסברת התרומת הדשן כן סובר הרב מטה יאודה בליקוטים לשו"ע, שכתב דטעם פסול דנטל דדו משום דהו"ל כחסר, דאי נימא מטעמא דהדר א"כ קשה מדין נברא בלא פטמא דמכשרינן, אלא צריך לומר דאין פיסול הפטמא אלא מטעם חסר ומה שהוא מתחלת ברייתו אינו נקרא חסר עכת"ד. אלא שהרב כפות תמרים (סוכה ל"ד) כתב היפך מ"ש המט"י הנ"ל, כיון דברייתו כך היא מבלי שום סיבה דין הוא להכשירו, דהדר מיקרי אפילו בלא פיטמה, כיון דברייתו כך היא. והביא כל זה בשו"ת דברי שלום (מזרחי, או"ח ח"ה סימן מב), ומסיק הרב שלכתחילה צריך להחמיר למצוא אתרוג עם דד ושושנה, ואם לא מוצא אתרוג עם דד אלא שכך היתה ברייתו כמו האתרוג התימני שכך הוא דרך גידולו, יברך עליו וכן מנהג העולם עכת"ד. אבל כבר כתבנו שבאתרוג התימני נפילת הפיטם היא אחר ברייתו, ולא מקרי ברייתו כך היא.
והר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות (כרך ג סימן קפא) כתב "נראה שכהיום יש לדקדק מאד להשיג אתרוג עם פיטם וכו' ובפרט לשיטת הרמב"ם שפסול שניטל הפיטם היינו כיון שהוא כחוטמו של האתרוג שזהו עיקר ההידור באתרוג, יש לומר לשיטתו כשחסר הפיטום לא מכשרינן כלל, ויש ליזהר מאד היום דוקא להשתדל להשיג אתרוג עם פיטום שאולי אינו הדר ולכמה פוסקים פסול כל שבעה" עכ"ל.
ואפשר שגם לדעת מרן השו"ע שאם לא היה לו דד מעולם פסול, ולכן לא הזכיר בשו"ע את דעת הרא"ש שהכשיר בזה, רק הרמ"א הוא זה שכתב להכשיר. ואזלי לשיטתיהו לענין טריפות (יו"ד סימן נ ס"ב), שכתב השו"ע "וכל שאמרנו בו אם ניטל, טריפה, הוא הדין לנברא חסר, ויש מכשירין בזה" וכתב הב"י דנקטינן לחומרא. אבל הרמ"א כתב ובהפסד מרובה יש לסמוך אמכשירין. ובמסכת סוכה מדמין דיני טרפות לאתרוג פסול, ונמצא שמה שנחלקו מרן השו"ע והרמ"א בטרפות, ה"ה לענין אתרוג.
מבואר שאתרוג שאין לו פיטם אית ביה עקולי ופשורי בדברי הפוסקים אם הוא כשר, ורבו הפוסלין על המכשירין. ומה שנהגו לברך עליו, משום שלא היו להם אתרוגים אחרים שמוחזקים שאינם מורכבים כמו האתרוג התימני. אבל היום אפשר להשיג אתרוגי מרוקו שמוחזקים לכשרים ויש להם פיטם. ועוד, שגם אתרוגים תימנים אפשר לגדל עם פיטם.
בענין כשרות האתרוג המרוקאי
הנה שמעתי דבת רבים (דף פירסום של בד"ץ יורה דעה, שלהי שנת תשפ"ב) לפסול את אתרוגי מרוקו, ומענה בפיהם שכיום הם מלאים מיץ, ובעבר היו אתרוגי מרוקו יבשים וללא מיץ, ורוצים להוכיח מזה שחלו בו ידים והם מורכבים.והטענה שיש בהם מיץ אינה טענה, שכן טבע האתרוג הוא שיש בו מיץ, כמו שכתב הרב לוי יצחק סופר (בספר טהרת האתרוגים). ונביא מקצת מהראיות שכתב:
בתוספתא (תרומות פ"י ה"ב) איתא קליפי אתרוג אסורין, גרעיני אתרוג מותרין, [מעי] אתרוג אסורין מפני שהקאות אוכלות אותן ע"כ. וכוונת התוספתא להורות לנו על כל חלקי האתרוג אם יש בהם משום איסור אכילת תרומה לזרים. ולפי גירסא זו שהיא גירסת הכת"י "אור הגנוז", וכן גורס הגאון בעל חסדי דוד ז"ל ומפרש - "מעי האתרוג" הם חוטי המיץ הנמצאים בחלקה הפנימי. ופירש "הקאות" שהם המעוברות והחולים שדרכם להקיא את מאכלם, שאוכלים את מיץ האתרוג החמוצה כדי לחזק את האצטומכא.
וזה תרגום דברי גאלינוס הרופא, שחי במדינות יון ורומי בתקופת המשנה "שיש לפרי שלשה חלקים, החלק החמוץ מבפנים, הבשר הנמצא סביבו, והשלישי הוא הקליפה החיצונית וכו' ועל כן נוהגים לפותחם ולסחוט אותם, ולערב את המיץ בכדורים של רפואה וכו' אבל לתועליות אחרות משתמשים בחלק החמוץ והבלתי נאכל של הפרי שהזרע נמצא בתוכו" עכ"ל. וידיעותיו של רופא זה היו חשובים מאוד בעיני הרמב"ם ז"ל, עד שחיבר הרמב"ם ספר שלם ברפואה בשם "מתקצראת"- קיצורי גאלינוס. וגם הרמב"ם בספרו פרקי משה (ספר הרפואות) מתאר את האתרוג כבעל תוך חמוץ.
וז"ל ספר מנורת המאור למהר"י אבוהב ז"ל (נר ג' כלל ד חלק ו סימן קמט) "הראשון שהוא אתרוג יש בו דוגמת ארבע יסודות כאשר הם בנוים בעולם השפל הקליפה העליונה דומה ליסוד האש במראהו ובטבעו חם ויבש כמותו והלובן נרתחת הקליפה דומה במראהו ליסוד האויר והוא חם ולח כמוהו, והלח שסביב הגרעינין דומה ליסוד המים והוא כמים קרושין וקר ולח כהן".
שו"ת הרמ"א (סימן קכו) "ג' סימנים אשר תוכל להכיר בהם המורכבים הגדלים בארצנו, כי מפוליי' לא יוכלו לבא אליכם כי רב מכם הדרך. וכו' הג' הוא, כי תוך המורכב דהיינו המיץ רחב והמוהל שלו רב והקליפה התיכונה קצרה, ובאתרוג הוא להפך כי הקליפה רחבה והתוך קצר והוא כמעט יבש, וסימנים אלו מובהקים אצלנו", מבואר שאף לאתרוג יש מיץ.
וכתב כף החיים (סופר סימן תרמח אות קמג) "ובענין אתרוגים החמוצים דהיינו שהמיץ שלו חמוץ לא יש חשש בזה משום מורכב ולא משום שאינו מין אתרוג, דיש מין אתרוג חמוץ ויש מין אתרוג מתוק כדמוכח בגמרא שבת דף ק"ט ע"ב שכתב לייתי אתרוגא חליתא, ופירש רש"י מתוק, ואם כל האתרוגים מתוקים למה ליה לומר אתרוגא חליתא יאמר סתמא, אלא מוכרח שיש מתוקים ויש חמוצים כמו שכתבתי בתשובה בסה"ק באר מים חיים יעו"ש. וכן כתב הרוח חיים אות ד' בשם כמה פוסקים יעו"ש" עכ"ל.
אתרוגי מרוקו המיץ שלהם הוא מתוק, ולכן רבי אברהם קורייאט ז"ל שחי במרוקו לפני יותר ממאתים שנים, בשו"ת זכות אבות (סימן כה) רצה לפסול את האתרוג החמוץ, וז"ל "ובר מן דין בניד"ד נ"ל לפסול מטעם אחר והוא ממה שנמצא המיץ שלו חמוץ וזה אות ומופת חותך לענ"ד שהוא מורכב מהלימוני שהוא חמוץ שהרי קלט טעמו שמעולם לא נשמע שמיץ האתרוג חמוץ ואדרבה הוא יותר מתוק מהלימוני המתוק ובעיני יפלא אם יש מי שמכחיש בדבר הזה" עכ"ל. מבואר שגם בעבר היו לאתרוגי מרוקו מיץ, ולא רק בשנים האחרונות.
ולפי האמור, אם אין מיץ באתרוג זה ריעותא ולא מעלה, וכן כתב בתשובות והנהגות השלם (סוכות עמ' ריד) שאתרוגי תימן יש בהם ריעותא גדולה שאין בהם מיץ. ואף יש מי שרצה לפסול את האתרוג התימני מטעם שאין לו מיץ (האגרונום שרגא שלומאי ב'דבר אל הקורא' שהספיחו לקונטרס פרי עץ הדר ירושלים תרל"ח). אלא שהרה"ג יצחק רצאבי שליט"א בספר פסקי מהרי"ץ (בבארות יצחק ח"ד סימן כ ס"ק קי) שלף חרב מלחמה כנגדו לדחות ראיותיו, וכתב שבכל האתרוגים התימנים יש לחות סביב הגרעינים כמים קפואים כעין שק קטון. אבל עדיין קשה מדברי גאלינוס הרופא שכתב שנוהגים לפותחם ולסחוט אותם, והרי באתרוגים התימנים אי אפשר לסחוט ולהוציא מיץ. על כן צריך לומר שזנים שונים יש לאתרוג, יש מהם בעלי מיץ חמוץ, ויש מהם בעלי מיץ מתוק, ויש זן שאין לו מיץ, כשם שיש תמרים וזיתים מזנים שונים כך יש אתרוגים מזנים שונים. כמו שכתב הרמב"ם בפרושו למשנה (כלאים ריש פ"ג) "יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואף על פי שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה". וז"ל שו"ת חכם צבי (סימן קסא) "דאטו כל מיני ענבי הגפן שוים, הלא יש מהם ארוכים ויש מהם עגולים ושחורים ולבנים, וכן כל מין תאנים אינו שוה, יש תאנים שחורות ויש לבנות ארוכות ועגולות וכאותה ששנינו במשנתנו כל מין תאנים (דהיינו שחורות ולבנות) אחד, וכן בזיתים ותפוחים ואתרוגים ובכל הפירות יש מהן ארוכות יש מהן עגולות ומכל מיני צבעים, השפוט נשפוט בעבור זה שהאחד מהם מורכב, הא ודאי לא" עכ"ל. ובשו"ת ומצור דבש (או"ח סי' יג שאלה שביעית) כתב שגם לענין הסימן שכתבו הפוסקים מיץ מועט והקליפה שעליו עבה, אין כל הארצות שוות, וכמשמעות לשון הרמ"א בתשובה "הגדלים בארצינו".
♦
הדר באילנו משנה לשנה
ומינה נלמד גם לענין מה שאמרו הדר באילנו משנה לשנה, דיש מהן שאינו כן, השפוט נשפוט בעבור זה שאינו דר באילנו משנה לשנה שאינו אתרוג או שהוא מורכב, אלא שיש שינוי בפרי מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ כמו שכתב הרמב"ם. וכמו כן אין אומרים שהאתרוג התימני אינו אתרוג משום שאין לו פיטם, אע"ג שחז"ל אמרו שצריך שיהיה לו פיטם, שהעיקר בזה הוא החזקה כמו שכתב הביכורי יעקב (סימן תרמח ס"ק נג) וז"ל "ולכן אין לסמוך על הסימנים בין להכשיר בין לפסול, ואין ליקח אתרוג אלא הידוע במקום גידולו שאינו מורכב".ומה שאמרו חז"ל "הדר באילנו משנה לשנה", אין כוונתם לתת לנו סימן לזיהוי האתרוג, אלא אסמכתא שעשו רבותינו לקבלתם, והעיקר הוא המסורת שהייתה בידם שפרי עץ הדר הוא האתרוג, ולא רמון או חבוש. כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה "וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה". וכן כתב הרמב"ן בפירושו (ויקרא כג מ) "והן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם", וכן פירש רבנו אבן עזרא.
ולפי זה אין לומר שזן של אתרוג שאינו דר באילנו משנה לשנה הוא פסול, והראיה לזה מהדס, אמרו חז"ל (סוכה לב:) "תנו רבנן: ענף עץ עבת שענפיו חופין את עצו, ואי זה הוא הוי אומר זה הדס". ולא מצאנו בחז"ל ולא בראשונים תנאי להכשרו של הדס שיהיו חופין את עצו. וכן מבואר בדברי רש"י (סוכה לג: ד"ה בעל) שביאר הטעם שכתבה המשנה את דיני ד' המינים כל מין בנפרד, משום שיש בכל אחד מה שאין בחבירו, דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב וכו', וכן פירש המאירי (שם לד:). הרי שדין זה שאם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול, אינו אלא בלולב ולא בהדס, אע"ג שדרשו חז"ל ענף עץ עבת - שענפיו חופין את עצו.
וכן מפורש ברבינו ירוחם (נתיב ח חלק ג דף נח טור ד) וז"ל "עץ עבות שהוא הדס שענפיו חופין את עציו, פירוש לא שצריך כך אלא כך דרכו ונתן סימנים שזהו הדס, וצריך עבות כי שאינו עבות פסול, ועבות הוא שעומדים ג' עלין בחד קינא". מבואר שדוקא עבות (ג' עלין בחד קינא) הוא תנאי בהכשר ההדס, אבל מה שדרשו חז"ל שענפיו חופין את עצו אינו תנאי להכשר. ורק שמחמת שבדרך כלל מין ההדס הוא כזה שענפיו חופין את עצו, זהו המברר לנו שכונת התורה היא על ההדס. וכן פסק בשו"ת אור לציון (ח"ד פרק לג הערה ג) שדי בזה שהוא ממין שענפיו חופין את עצו, שכוונת התורה ללמדנו איזה מין כיוונה עליו, ולא לפסול כשאין חופין את עצו, ואין צריך שיהא חופה בפועל. והביא ראיה מדברי רבנו ירוחם, ושכן כתב בבכורי יעקב, שאין זה אלא הידור, שאז הוא נאה ביותר. ומינה לענין הדר באילנו משנה לשנה האמור באתרוג, לא שצריך כך, אלא כך דרכו.
♦
האם יש לחשוש שאתרוגי מרוקו בזמנינו מורכבים
בספר ישרי לב (חזן, ערך אתרוג) מביא מגדולי מרוקו, שהעידו על מסורת כשרות אתרוגי מרוקו, ושלא יצא עליהם מעולם ערעור ופקפוק, ושכבר העיד הג"ר מרדכי אשיאו מרבני שאלוניקי בספרו שו"ת הגיד מרדכי (סימן ה) שהם מוחזקים בכשרות וראוי לברך עליהם בלי פקפוק. והביכורי יעקב (תוספת ביכורים סימן תרמח) כתב "ובשנה הזאת (תריח) קבלתי אתרוג ממאראקא, יפה ומהודר בכל מיני הידור ובכל סימני הכשר, אשר עדיין לא ראיתי כמוהו".ומה שטענו שחלו בהם ידיים והם מורכבים, כן טען גם האגרונום שרגא שלומאי, וכתב לפקפק בכשרותם לפי שהם בדרך כלל בלי גרעינים והמיץ רב בהם וניכר שהם מורכבים. והביא דבריו בספר ארבעת המינים השלם (עמ' רו) וכתב "המהדרים במצוות אינם מברכים כיום על אתרוגי מרוקו הנטועים בפרדסים שבערים, אלא על הגדלים ביערות בצורה פראית, הידועים לילידי מרוקו שהם בחזקת בלתי מורכבים".
אלא דשרגא (שלומאי) בטיהרא מאי אהני, שהרי בכרוז "דעת תורה" (יט אלול תשמ"א, מובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' נח) שפורסם ע"י נשיאות התאחדות הרבנים דארה"ב וקנדה בראשות הגאון האדמו"ר מסטמאר הפריכו טענה זו, וז"ל:
"בגלל הערעור על כשרותן של אתרוגי מאראקא, מטעם שבהרבה מהם לא נמצא גרעינים, שלחנו את חברינו הרה"ג מוה"ר יהודה ירחמיאל הלוי גרובער שליט"א מנהל התאחדותינו, וחברינו הרה"ג מוה"ר שמעי' גרינבוים שליט"א מח"ס סיעתא דשמיא, שיבקרו במקום גידולם של האתרוגים ההם, לראות טיבם, מהותם, ולהתוודע על המסורת שלהם. אחרי שובם, נתוועדנו יחדיו באסיפה כללית של חברי התאחדות הרבנים וכו', לשמוע את אשר בפיהם. ואלו הדברים שמסרו לנו השלוחים הנז': הפרדסים המצויים עתה במחוז טארודאנט בין הכפרים אסאדס ודימדער שבמדינת מאראקא, הוא המקום היחידי, מקור מוצאם של אתרוגים אלו, מאז ומעולם. ודור דור ודורשיו דור דור ושופטיו קרוב לאלף שנה בירכו עליהם, כפי שמעידים רבנים מובהקים זקני וחכמי מאראקא הי"ו הדרים שמה. ועד עתה לא נתהווה שום שינוי בדרך גדילתם של האתרוגים. בכל מקום בואם לקטו מהרבה אילנות כמה וכמה אתרוגים, שחתכו אותם במו ידיהם לחצאין, ונוכחו לדעת שבאותו אילן ובאותו ענף עצמו גדלים אתרוגים עם גרעינים ומבלי גרעינים. וכן שקליפתם עבה והמיץ הוא מעט. וכו' בטעות נדפס לאחרונה באיזה קונטרסים, שיש שני סוגים, אחד שגדל ביערות פראים, והשני שגדל בפרדסים. ורק זה שמקורו הוא מיערות הפראים יכולים לברך עליהם. כי המציאות הוכיחה שאין יסוד לדברים אלו, באשר מעולם גדלו האתרוגים בפרדסים. לאור כל מה דכתוב ומפורש לעיל נתברר לנו בבירור שחזקת ומסורת אתרוגי מאראקא במקומה עומדת ולא איתרע כלל. ואנו מגלים דעתינו דעת תורה שהמה כשרים למצות ד' מינים לברך עליהן לכתחילה, למהדרין במצות, בלי שום היסוס".
ובשנת תשנ"ה שוב יצא ערעור על אתרוגי מרוקו מחשש הרכבה, והסכים הגר"ש אלישיב זצ"ל שתצא משלחת לבדוק את העניין, וכתב בספר ישא יוסף (אפרתי או"ח ח"ב סי' קנט) שיצאה משלחת רבנים ומומחים להרי האטלס במרוקו לבדוק את כשרות האתרוגים, המשלחת שנסעה פירסמה מאמרים וסיכומים אודות מסעם, ומסקנתה היתה כי אכן עצי האתרוג הגדלים במרומי הרי האטלס אינם מורכבים, וגם אין צורך להרכיבם כיון שתנאי האקלים במרוקו נותנים חוסן לעץ וגידול האתרוג מצליח בידם בלא צורך הרכבה, והחקלאים באזור זה לא הרכיבו אתרוגים מעולם, ובכל האזור אין עצי הדר מזנים אחרים. ומשום כך אמר מרן (הגר"ש אלישיב זצ"ל) שאינו רואה באתרוג המרוקאי חסרון כנגד אתרוגים אחרים שהם בחזקת שאינם מורכבים, ואולי אף חזקתם עדיפה כי התברר שבמקומות אלו אין צורך להרכיב, ולכן שנים רבות משתמש רבינו באתרוגים אלו למצוה ולברכה בחג הסוכות עכ"ל.
אתרוג שאין בו גרעינין
בקונטרס הנ"ל יצא לפסול את אתרוגי מרוקו מכח דרשה שהמציא, שנאמר פרי אשר זרעו בו, וכיון שאין לאתרוגי מרוקו גרעינין אינם פרי. וטענה זו אין בה ממש, ומעשים בכל יום שמברכין בורא פרי העץ על ענבים שאין להם גרעינין. ועיין מה שהשיב על זה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' נח). ובהליכות שדה (100) במאמרו של פרופ' גולדשימדט בענין הסיור שערכה המשלחת במרוקו כתב "במהלך הסיור בדקנו פירות שנותרו במקום מעונת החורף, מתוך 20 פירות שפתחנו ב-10 היו זרעים ושלושה מהם היו מלאים זרעים. לפי נסיונו של הרב י. לוי, בפירות בעלי צורה מעוגלת יש בדרך כלל זרעים ואילו פירות צרים מארכים הם חסרי זרעים. לפי זה מובן שדווקא הפירות המארכים המגיעים לשוק המצטיינים ביופיים הם חסרי זרעים. הסבר זה תואם תצפיות שערכנו בזני אתרוג אחרים ולפיהן יש לנוכחות הזרעים השפעה מסוימת על צורת הפרי וכו' ידועים זני הדרים (כגון קלמנטינה) שבהם נוצרים זרעים בעיקר כאשר מצויים בסביבה עצי הדר מזנים אחרים שאבקתם מפרה ביעילות את פרחי הקלמנטינה. העדר זרעים אינו שכיח באתרוגים אבל כנראה, שבזן האתרוגים המרוקני ובתנאם המיוחדים של איזור אסדס המתאפיין בהעדר זני הדר אחרים היכולים להפרות באבקתם את פרחי האתרוג מסוגל גם האתרוג ליצור פירות חסרי זרעים".ובספר שמש ומגן (ח"ד סימן עו) נדפס מכתבו של הרב שלום משאש זצ"ל לכבוד הרב צמח מאזוז שליט"א, וז"ל "אתרוגי מרוקו ידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים ויכולים לברך עליהם בלי פקפוק ומיום שיצאתי ממרוקו זה כ"ד שנה איני מברך בסוכות אלא עליהם והי"ת ישלח עזרכם מקדש לזכות את הרבים ושמחתי מאד לראות במכתב שגם הרב הגדול איש מצליח זצ"ל היה מקפיד מאד לברך רק עליהם". ובספר חזון עובדיה (סוכות עמ' רלח) כתב דנדפסה חוברת על אתרוגי מרוקו (מנתשר תשנ"ו) מאת הרה"ג ישר הלוי להוכיח במישור שאתרוגי מרוקו אין עליהם חשש הרכבה כלל, ולא חלו בהם ידים.
וסיפר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל בשיעור (י"ג בתשרי התשס"ב) שאמר לו הבאבא סאלי "אתם טועים, האתרוג המרוקאי יש לו ייחוס... ואילו האתרוגים שלכם (התימנים) לא בסדר".
ובספר טהרת האתרוגים (הרב לוי יצחק סופר עמ' קה) כתב שנעשה מחקר ע"י חוקרים באיטליה (בדיקת ד.נ.א) בין סוגי ההדרים, ובין סוגי אתרוג השונים, מצאו בכמה מהם תולדת הרכבה מזגית (הפריה ע"י אבקה) בין אתרוג לפומל"ו, אבל האתרוג המתוק של מארוקו יצא בטהרה.
♦
מסקנות
הנלע"ד מכל האמור:אין לברך על אתרוג שאין לו פיטם אם מצויים אתרוגים עם פיטם, לא מיבעיא לדעת הראשונים דס"ל שאף אם לא היה לו פיטם מעולם פסול, אלא אף לדעת הראשונים המכשירים בזה, שהרי האתרוגים התימנים יש להם פיטם ונופל אחר שמגיעים לעונת המעשרות. וסברת כמה מפוסקי זמנינו המכשירים בזה דחוקה, והיא נגד משמעות דברי הראשונים. וכך פסקו כמה מפוסקי זמנינו שאין לברך עליהם שלא בשעת הדחק כשיש בעיר אתרוג אחר.
האתרוגים המרוקאים מהודרים ביותר ובעלי מסורת, ללא שום חשש הרכבה, ואין עליהם שום ערעור ופקפוק כפי שמעיד בספר ישרי לב, וגם בזמן הזה אינם מורכבים כפי שהעידו שתי משלחות, האחת שיצאה מטעם התאחדות הרבנים באמריקה בשנת תשמ"א, והשניה שיצאה מטעם הגר"ש אלישיב זצ"ל בשנת תשנ"ה. וחזקתם עדיפה על כל שאר האתרוגים, כי התברר שבתנאי האקלים במקומות אלו אין צורך להרכיבם.
אתרוג שאין בו מיץ כלל, אין זה מעלה אלא חיסרון. והאתרוגים המרוקאים אין המיץ בהם מרובה כמו בלימון, שהשכבה הלבנה היא מרובה בנפח מהמיץ שבהם. והטענה שאינו דר באילנו משנה לשנה אינה טענה כמו שנתבאר.
ופירוש אתרוג - חמדה, כדמתרגמינן נחמד למראה, ודבר זה ודאי שאפשר לומר על האתרוג המרוקאי. ומ"מ צריך לקנות רק ממי שיש לו כשרות מהודרת.
♦ ♦ ♦