בדין אתרוג המורכב
הנה הלבוש (סי' תרמט סעיף ג,ד) כתב לפסול את האתרוג המורכב משום דמאיס לגבוה כי נעשתה בו עבירה דומיא דבהמת כלאים שאע"פ שמותרת באכילה אסורה לקרבן מדאורייתא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ולא דמי ללולב של ע"ז שאסור רק מדרבנן משום מיאוס, משום ששם אין המצוה מחמת העבירה כי כעת אינו עושה עבירה, משא"כ בהמת כלאים ואתרוג המורכב שעיקר גידולם ע"י העבירה של ההרכבה חשיב מצוה הבאה בעבירה ואסור מדאורייתא.אולם בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קעג) כתב שהפריז על המדה לאסור מדאורייתא ללמוד מכלאים דא"כ אתרוג של אשירה למה לן טעמא דמיכתית שיעוריה תיפוק ליה דנעשה בו עבירה ואסור, אלא נשתקע הדבר, ולא לבדות סברות מלבנו, דילמא הא דאסרה כלאים לאו משום דנעבדה בו עבירה, אלא דאינו ראוי לקרבן כמו חי'. עכת"ד.
ובשו"ת הסבא קדישא (או"ח סי' יב) כתב לדחות, דדוקא בקרבן אמרינן דמאיס משום שנעבדה בו עבירה של ע"ז, אך בשאר איסורים אין לחוש, דקיל ומותר. גם מה שאסור כלאים לקרבן הוא משום דכתיב "שה" ובא הכתוב למעט דבעינן שיהיה שה גמור ולא מעורב ממין אחר. וגדולה מזו איתא בתוספתא (ראש השנה פ"ב ה"ה) דממזר מוציא את הרבים בתקיעת שופר ובכל דבר מצוה. וכן מוכח בב"י (או"ח סי' לב) שכתב בשם התרומה והסמ"ג והמרדכי שי"א שעור שליל הוא יותר הגון למצוה כי לא נעבדה בו עברה שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה. ומשמע דבנעבדה בו עבירה אינו אסור רק פחות הגון.
גם בשו"ת בית אפרים (סי' נו) כתב לדחות דברי הלבוש, שמכיון שבהמת כלאים שריא באכילה להדיוט, נמצא שאינה בכלל לא תאכל כל תועבה, והיינו שהמעשה הוא תועבה אבל לא הבהמה, אלא שגזירת הכתוב לאוסרה לקרבן, אך באתרוג המורכב דליכא פסוק, שפיר כשר למצוה. עוד כתב שאין לפסול מדין מצוה הבאה בעבירה ע"פ מש"כ התוס' (סוכה ל.) ד"ה משום, דדוקא גזל חשיב מצוה הבאה מחמת עבירה, משא"כ בלולב של אשרה ועיר הנדחת (ולכן היה צריך לאסור מטעם אחר של כתותי מכתת שעוריה), דהקפידה במה"ב אינו על גידול הפרי, אלא על שעת קיום המצוה, שלולי העבירה של הגזל לא יכל לקיים את המצוה, משא"כ באשרה כיון שעתה בשעת קיום המצוה אינו עושה עבירה, לא איכפת לן במה שגדל באיסור. וה"ה נמי באתרוג, מכיון שכעת בשעת נטילתו אינו עושה עבירה, לא חשיב מה"ב[2].
ועיין בשו"ת חת"ס (או"ח סי' רז) שהסיק לאסור אתרוג המורכב כדברי הלבוש וכתב שאין לקחת אתרוג אלא במסורת ולא ע"פ הסימנים, אך מבואר שם בדבריו שכל האיסור לפי טעמו של הלבוש הוא רק באתרוגים שגדלו על העץ המורכב שבו נעשתה העבירה, אבל יחור שלקחו מעץ מורכב ונטעוהו במקום אחר אין בו שום עבירה ומותר לכתחילה, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רצה ס"ז). ומקורו מהירושלמי (כלאים פ"א ה"ד) גוי שהרכיב אגוז על גבי פרסק אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו ייחור והולך ונוטע במקום אחר. ע"כ. ולפ"ז יוצא שאתרוגים שגדלו על עץ שאינו מורכב אע"פ שאבי אביהם היה מורכב אין בו כל חשש גם לדעת הלבוש.
♦
א. ב.
ועיין בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' קי) שהביא ראיה לאסור מדאמרינן בסוטה (מג:) אמר רבי אבהו, ילדה שסיבכה בזקינה, בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה[3]. וא"כ ה"ה בנדו"ד שבטל יחור האתרוג לגבי עץ הלימון ודין האתרוג כלימון, ופסול למצוה. אולם בשו"ת בית אפרים הנ"ל כתב דלפי שיטת רש"י ( ע"ז מט.) ד"ה הרכיב, שכתב שהטעם שילדה בזקינה בטלה הוא משום דהוי זה וזה גורם[4], ולפי זה פשיטא דליתא לראיית מהר"מ אלשיך, דלרש"י אין טעם ההיתר משום ביטול, דכל חד וחד לחודיה קאי ושמו עליו, אלא כל ההיתר הוא מדין זוז"ג.עוד כתב בהמשך דבריו שם, שגם לטעמו של מהר"ם אלשיך שיחור האתרוג בטל בעץ הלימון מ"מ כל זה נאמר רק כאשר היחור עודנו אוחז בסבך אילן הלימון, אך אם ניטל היחור משם ונטעו שוב בארץ, חזר להיות שוב אילן של אתרוג, וכתב להכריח כן וז"ל: דאם איתא שזה היחור דין מורכב יש לו, דהיינו כאילו מקצתו עץ הלימון, איך אמרו בסתם בכל אילנות מורכבים שנוטל ממנו יחור ונוטע במקום אחר, דניחוש ליה שלאחר זמן ישכח שניטל ממורכב ויסבור שהוא גדל מעצמו וירכיבו במינו דהיינו ממין שנושא הפרי, ואם כן יבא לידי מכשול שיטע כלאים. עכ"ל.
עוד כתב הבית אפרים דמדוקדק[5] מלשון הש"ס שכל דין ילדה שבטלה בזקנה הוא דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו לא אמרינן שבטל וחייב בערלה דכיון שמוציא פרי אחר חזינן שאינו בטל ולחודיה קאי, ולפ"ז יוצא שמכיון שיחור האתרוג מוציא אתרוג ולא לימון, אינו בטל כלפי הלימון ודין אתרוג גמור יש לו.
אלא שבהמשך דבריו כתב להוכיח מהרמב"ן שגם מין בשאינו מינו בטל לזקינה, ושכן מוכח ירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה. מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו. ר"ש בן לקיש אמר ובלבד דברים שהן באין במחשבה כגון חרובי צלמונה (שאינם ראויים כ"כ למאכל ולכן צריך מחשבה לאכילה) וחרובי גידודה אבל ערבה כנטוע בארץ. רבי יוחנן אמר אפילו ערבה. ע"כ. ומוכח להדיא מריש לקיש ורבי יוחנן שגם מין בשאינו מינו בטל. אלא ששוב כתב דאכתי ליכא ראיה לאסור אתרוג המורכב וז"ל: דאף בשא"מ מונין משעת נטיעה, מכל מקום א"א לומר שהוא מטעם שעיקר גידולו ע"י האילן הזקן, דהא חזינן דלר"ל כן הוא בחרובי צלמונה שאינם ראוים, ולר"י אפי' בערבה שהוא סרק ממש כן הוא, וע"כ דלאו מחמת ששרף שלו עולה במורכב לגדל פריו הוא, רק משום דמיניה קא רבי והולך ומתגדל בגרמתו, אבל לא מחמת כחו. עכ"ל.
והסכים לסברתו זו בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תפה) וז"ל: דיש שני מיני מורכבים, אחד שמגדלים מין שלישי, הנהו דחשיב בירושלמי. הב' אילן זית שאינו טוען אלא מינו, היינו שאם הרכיב אילן זית באילן אחר טוען רק זיתים, שאינו מקבל מאילן האחר, אלא שעושה לו טובה שממתיקו, אבל עיקרו מאילן זית וזית הוא..... וכן אתרוג כיון שרואין שגדל אתרוג על כרחין כמו זית הוא שאינו מקבל אחר. ואם כן אין ראי' כלל מילדה שסבכה בזקינה..... אבל אתרוג שאינו מגדל רק אתרוג, שפיר יש לומר דאם הורכב באינו מינו לא בטל באילן האחר. עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת הסבא קדישא (או"ח סי' יב) הנ"ל להשיב על מהר"ם אלשיך וז"ל: אכתי דבריו תמוהים עד מאד דאיך מדמי שמפני שבטלה לענין ערלה שפטורה מפני זה, דהיחור אתרוג נהפך כולו לימון ושלכן הפרי היוצא ממנו הוי ככולו לימון, דאף שנאמר שנתבטל לענין שאינו חייב בערלה....אבל ודאי לא נשתנה גופו ממה שהיה מקודם ורק שיונקים זה מזה, דמאי סברא היא זו שתכף שהרכיב נשתנה היחור של אתרוג להיות לימון? עכ"ל[6].
וכעין זה כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קעג) וז"ל: אבל באמת נוכל לומר דלמורכב יש לו טעם וריח כאתרוג ממש בלי שום שינוי. הסומך על ראשונים ומברך עליו יצא בדיעבד ומעולם לא מצינו שהם פסולים דאורייתא.
♦
ג. ד.
קושטא קאי שאין ההרכבה משנה את ההרכב הגנטי של הפרי המורכב, וכדברי האחרונים הנ"ל, וכך מעידים חכמי המדע בזמנינו, וכמש"כ ד"ר רענן משה הי"ו במאמרו הארוך. ואמרתי לכתוב כאן את תמצית דבריו.סיכום מאמרו של ד"ר רענן משה על ההיבט הביולוגי של הרכבת אתרוגים
עץ מורכב מניב פירות דומים לפירות הרוכב. האיחוי של הכנה[7] והרוכב[8] בנקודת המפגש ביניהם באזור הקומביום[9] מאפשר את התפתחותן של רקמות הובלה משיקות המעבירות מים ומינרלים בלבד (אולי גם הורמונים) משורש הכנה לרוכב, אך אין בו כדי לשנות את ההרכב הגנטי של הרוכב, כי מדובר בתהליך סומטי[10] ולא בתהליך הקשור לאברי המין. הכנה עשויה לשפר את הספקת המים והמינרלים לעץ ובכך להגביר את יעילות תהליך הפוטוסינתזה (הטמעה) דבר התורם להעלאת כמות היבול ואיכותו, אין בכוחה לשנות תכונות גנטיות מובהקות ולהעביר תכונות אלו לדור הבא. כך נטען ע"י גלסיו (1811) שבדק את תוצאות הרכבת הדרים בצרופים שונים ובהן לא מצא השפעה על הפרי הרוכב. עדות נוספת היא מחקרם של ניקולסי ואחרים.הרקע שיש לסימנים לשמש כאמצעי הבחנה בין סוגי האתרוגים בטעות יסודה, והוא קשור אולי לתופעות הבאות: מכיון שההדרים בכללם מסוגלים להאביק זה את זה באופן חופשי כמעט ללא יוצא מן הכלל הרי שעצי האתרוג מסוגלים להאביק את עצי הלימון שבשכנותם ולגרום להם להניב פירות במגוון צורות דמויות פרי האתרוג. למעשה מדובר בלימון שהואבק ע"י אתרוג, אך מצב הפוך בלתי אפשרי משום שאתרוג מופרה רק ע"י אתרוגים. ממגדל אתרוגים מזן חזו"א שמעתי שהוא מגלה בפרדסו השפעות של אתרוגים מזן תימני הגדלים בפרדס הסמוך. נמצא שסימני האתרוג המורכב הם למעשה סימני הלימון המורכב, כי האתרוג אינו מושפע לא ע"י הרכבה ולא ע"י האבקה ממינים אחרים.
ניתן להסביר את הטעות ע"י כך שההרכבות שהיו מקובלות בעבר לא כללו את קציצת ענפי הכנה באופן מוחלט כפי שנהוג בימינו ולכן כללו לא רק את חיבור הרוכב לכנה, אלא גם האבקה הדדית בין פרחי הכנה והרוכב. בלשון חז"ל המושג הרכבה כלל גם האבקה. יתכן שהדיונים המוקדמים לגבי אתרוג מורכב התיחסו לעצי לימון מורכבים באתרוג ומאובקים ע"י, ובאמת פרותיהם היו שונים מאתרוג טהור. ההתיחסות לעץ היתה ע"פ הרוכב וכל העץ נקרא עץ אתרוג. התחכמות הגננים שגרמה לכך שאתרוג מורכב יראה כאתרוג טהור היא קציצת הענפים של הלימון (הכנה), ובאמת מעתה פרי המורכב ושאינו מורכב זהים במראם. השו"תים המאוחרים ירשו את סימני המורכב בלי העדכון הנדרש בעקבות השינוי בשיטת ההרכבה.
מחקרים רבים מצביעים על הדמיון הגנטי שיש בין אתרוג ולימון, הלימון קרוב לאתרוג ביותר מבין כל שאר מיני ההדרים. מקובלת ההנחה שהלימון הוא תוצר הכלאה שבו ההורה הזכרי הוא האתרוג, אך לגבי החלק הניקבי ישנם שתי השערות: ליים, וחושחש. נתונים מסמנים מולקולריים מראים שמקור הלימון הוא מאתרוג וחושחש.
מחקרו של ניקולסי התייחס ל-12 סוגי אתרוגים: 3 תימני, 2 מרוקאי, 1 קיבליץ', 1 ברוורמן, 1 חזו"א (הרב הלפרין), 1 חזו"א (הרב לפקוביץ'), 1 קלבריה חב"ד ישראל, 1 קלבריה איטליה, 1 איטליה. ההשואה בין זני האתרוג נערכה תוך השואתם למיני הדרים אחרים (פומלו מנדרינה לימון וחושחש), על מנת לודא שאין באתרוגים מרכיבים גנטיים משותפים עם מינים אלו. התוצאות היו כדלהלן: 1. בכל שושלת האתרוגים לא נמצא אף סמן גנטי המאפיין גם מיני הדרים אחרים. 2. ישנו דמיון גנטי גבוה מאד בין האתרוגים, תוצאה זו מעידה על מוצא משותף של כל הזנים ועל אחדות גנטית גבוהה בין כל השושלות.
לאור הקביעה שלכל זני האתרוגים שנבדקו ישנו אב מוצא משותף, נשאלת השאלה כיצד התפתחו זנים שונים כמו האתרוג התימני והאתרוג המרוקאי, כיצד נוצרו זנים חלקים ובעלי בליטות, בעלי פיטם וחסרי פיטם? בניגוד להרכבה שכאמור לעיל אין בכוחה לשנות את פרי הרוכב במידה משמעותית משום שאינה מלווה בשינויים במבנה הגנטי. הרי שקיימים גורמים אחרים בעלי הקשר גנטי העשויים לתרום לשינויים אלו. עכת"ד.
וע"פ הנ"ל יש לדחות מש"כ המהר"ם אלשיך בהמשך דבריו לפסול מדין חסר דבהאי מורכב החצי שהוא לימון הרי הוא כחסר מן האתרוג. וכ"כ הט"ז (סי' תרמט ס"ק ג), וכ"כ בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן רז) שבאתרוג המורכב כיון שבכל פורתא ופורתא יש בו חלק לימוני אינו יוצא ידי חובתו אפילו בשאר הימים, ואין ליקח אתרוגים אא"כ יש עליהם מסורת שאינם מורכבים. ע"כ. וכעין זה כתב המג"א (סי' תרמח ס"ק כג) לפסול משום דלא מקרי אתרוג כלל. וכ"כ בשו"ת הרמ"א (סי' קיז) שהמורכב לא נקרא אתרוג. וברור שאם היו יודעים שאין המציאות כדבריהם לא היו פוסקים כן.[11]
♦ ♦ ♦