דברי הספד על מרן ר' ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל
קווים לדמותו, דרכי הנהגותיו, ובעיקר מהו אותו הסוד שהביא לשלימותו
דומני שבכדי להבין מהי דמותו של מורי ורבי רה"י ר' ברוך מרדכי אזרחי, או לתת הסבר ותבנית לכל מפעל חייו האישיים שאותם ניסה להחדיר בכל צומת שרק היה לו בחייו, יש לעיין ולהתבונן באותם המקורות [שאין סוף להם] שבהם ראה את אותה השקפת עולם שהייתה מוטבעת בדמו כפשוטו בגמ' ובמדרשי חז"ל.אמנם זה לא סוד שרה"י כל חייו היה בצילם של גדולי עולם אשר היו נתונים תחת, שיטת "סלבודקא" ובנוסף היה חתנו של המשגיח ר' מאיר חדש, תלמידו המובהק של הסבא מסלבודקא שהחדיר בו את דרך זו. רה"י יכול להוות סמל ודוגמא למושג "מקוריות", אך בד בבד היה סמל ודוגמא למושג "תלמיד" שכל חייו למד ולימד את דרכי רבותיו, מרבו הגרי"ז, ועד לאותם גדולים אשר היו נתונים בדרך זו. הוא הטביע את דרכם בדמו, הסתובב ולמד דרכם כמו שלמד סוגיה עמוקה. דבר זה היה מוחש בעינינו כאשר היה מספר ומתרפק על דרכם והנהגתם של אותם גדולים. דומני ששמעתי ממנו פעם מתבטא "סלבודקא - זו לא שיטה, זו דרך חיים, מהות אחרת באדם". אך אני אבחר להוציא זאת ממספר מאמרי חז"ל שבהם ביטא את עיקר ומהות יסודות אלו.
♦
כוחות הטמונים באדם, שהיה תובע מעצמו ומתלמדיו
לא פעם הביא את הלשון המובא בנוסח התפילה בנשמת כל חי: "אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו על אחת מאלף אלפי אלפים", ותוך כדי דיבור ממשיכים "ע"כ אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו הן הם יודו ויברכו" וכו',והתמיהה עולה מאליה, הלא קודם לכן אמרנו שגם אם היה לנו את כוחות הטבע הגדולים והחזקים בעולם - ים, רקיע, שמש וירח, נשרי שמים, כל זה לא מספיק בכדי שנוכל להודות לקב"ה, ופתאום אותם האברים הקטנים הנטועים בנו הם יודו ויברכו, וכי כוחם משתווה לכוחות הטבע המובאים קודם, הייתכן?
אך אצל הראש ישיבה קושיה זו מעיקרא ליתא, משום שאותם המתקשים בשאלה זו, אינם מבינים שכוחם גדול בהרבה מכל כוחות הטבע – כן! האדם כוחותיו גדולים בהרבה יותר מהים, ומהשמש והירח ומכוכבי שמים וכו'...
מורינו רה"י היה מושתת באותה ידיעה והכרה ברורה שהאדם כוחותיו עצומים, שאיפותיו מוכרחות להיות רחוקות, משום שהוא עצמו יכול להגיע למרחקים. דבר זה היה חדור בליבו בצורה שהופעתו החיצונית שידרה את דרך חיים זו, אך הופעה זו היא רק סימפטום חיצוני ממה שהתחולל בפנימיותו. הוא לעולם לא הסתפק בדבר שעשה, גם אם הוא היה דבר גדול ככל שיהיה. כל רצונו היה לגדול יותר ממה שהיה, כל שאיפתו הייתה לכבוש מטרה נוספת ביעד הנצחי שהציב לעצמו. אני זוכר איך הוא היה מתרפק קודם שסיים מטרה שהציב לעצמו. קודם שהוציא את ספרו השני על קדשים "איי איי איי איזה ספר הולך לצאת בע"ה", ודומה לזה היה גם כשעמד לצאת הספר על החומש בלומדעס'. שלא נדבר על השמחה ב"לחיים" שהיה עושה אחר הוצאת הספר, ועם זה הוא הגיע ללמעלה משלושים ספרים על הש"ס ואגדה.
בחודש האחרון ששהה בבי"ח הגיע אליו נכדו בבקשה לארגן חבורת קדשים נוספת מישיבתו, אמר לו הראש ישיבה בשמחה רבה, אך יש לי תנאי אחד לבקשה זו, אמסור שיעורי קדשים במסכת כריתות, משום שעל מסכת כריתות עדיין לא מסרתי שיעורים...נשים לב, מדובר על אדם שנמצא מעל שלושה חדשים בטיפול נמרץ, מצבו הפיזי שואף לאפס, אדם שכל חייו כיתת רגליו ממקום למקום לכל דבר שבקדושה, אדם שמרבית היום היה עסוק בכתיבת חידושים בכל מקצועות התורה, אדם שדבורו היה מהמשפיעים שבדור בש"ס באגדה ובהשקפה, וברגע אחד, כל זה נעלם כלא היה, הוא אינו יכול ללכת, הוא אינו יכול לכתוב, ואפי' אינו יכול לדבר... אבל דבר זה לא נגע מאומה בשאיפותיו, שאיפותיו הרחוקות לא נעצרות לרגע אלא רק מטפסות ועולות מעלה, וממרומי גילו ועד יומו האחרון כפשוטו בכל כבישת יעד, הדחף והמטרה להגיע לכבישה הבאה, רמה גבוהה יותר. ולכך גם בכלות הכוחות, כשהגוף נמצא בכוחותיו האחרונים ממש, הוא לא מסתפק בשעורים שבהם ההכנה תהיה קלה יותר למצבו, אלא יש לו רצון עז להוסיף ולמסור שיעור על דבר שעליו עדיין לא מסר שיעור, משום שלפסגה זו עדיין לא הגיע. וכשהוא לא הגיע אליה דבר לא יעמוד בפניו, ולא יעצור אותו גם במצב זה עד לכבישת יעד זה עד סופו, וממילא הקושי התלוי באותה מטרה אינו פרמטר כלל בקבלת החלטה זו.
וכמו שאמר מורנו הרב גלזמן בהלוויה - אצל הרא'שיבה מעולם לא שמענו "קשה" יש דבר אפשרי... נצרך... עושים...
וכפי שהביא בשמו (בזמן אחר), דהפסוק "אורח חיים למעלה למשכיל" משמעותו הפשוטה היא שיש מקום מסוים והוא "למעלה" ולשם האדם צריך לשאוף ולהגיע, אך ביאר רה"י "אורח חיים למעלה", למעלה אינו מקום, למעלה הוא כיון, ולכיוון זה אין סוף, ברוחניות אין סוף ומעצור, ואם אינך נמצא במצב עליה בהכרח אתה בירידה.
וכפי שפי' מורינו רה"י את המדרש, שכשאמר הקב"ה לבקשת משה להיכנס לארץ ישראל "רב לך אל תוסף דבר אליי" וכו', ומבאר המדרש דהוא מידה כנגד מידה, על שאמר משה לעדת קרח "רב לכם בני לוי". והדבר תמוה, היכן המידה כנגד מידה שהיה כאן? וביאר – דטענת עדת קרח הייתה ברוחניות, "כל העדה כולם קדושים". פשוט וברור שהם טעו, אך התביעה על משה רבינו היא הלשון שאמר להם "רב לכם" היא היתה הטעות. אין "רב לך" ברוחניות, אין מושג סוף. ולזה מידה כנגד מידה אמר הקב"ה למשה רב לך אל תוסף דבר אליי, אע"פ שמדובר בבקשה רוחנית להיכנס לא"י.
♦
האם האדם יכול להגיע לדרגת משה רבינו
תמיד היה שגור בפיו לשון הרמב"ם המחודש שכל אדם יכול להגיע לדרגת משה רבינו, ופעם במחנה כשהגיע ר' אהרן לייב למסור שיחה, בה ביאר את דברי הרמב"ם שאין אדם שיכול להגיע למשה רבינו אלא לשלמות כוחות שניתנו לו, ורה"י חלק עליו דפשטות לשון הרמב"ם [תשובה פ"ה ה"ב] "במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם" וכמו שיכול להיות רשע כירבעם, כך יכול להיות צדיק כמשה. ודייק לשון הרמב"ם להיות "צדיק" דהיינו לא בהשגותיו, אבל בצדקות יכול להגיע עד למשה רבינו ממש (ומצאתי דברים מעין אלו בדברי האוה"ח עיין בהערה[2])ומרמב"ם זה הוציא הר"י שתי הלכות ברורות ומהותיות לכל חייו א. הכרה מהי גדלות ויכולת האדם ב. וממילא הצבת יעד ברורה להיכן הוא צריך ומחויב להגיע. דבר זה לא עמד בפניו כקלישאה הוא עבד כל חייו להיות שם, וכשהמטרה היא "משה רבינו" אין שאלה איך מגיעים להיכן שהגיע.
(פעם אמר בשם הגרא"ז, דהמושג "חד בדרא" אין פירושו כהמשמעות הפשוטה "יחיד בדור" אלא הגדרה באדם, והיא - "אדם שהגיע והשיג שלימותו". נפק"מ שיכולים להיות שתי אנשים באותו דור שיהיו "חד בדרא")
♦
מהי אותה חיות שהביאה לצמיחתו
חייו היו מלאים תוכן וחיות שא"א לתאר במילים, להרגיש את חיות זו לא היה צריך לשהות במחיצתו אפי' לא שעה קלה, הוא הורה זאת בכל מהותו, ובמשפט אחד (שהוא אמר על אחד הגדולים) "הוא פרח בתורה פריחה שאין דומה לה, תיקחו כל פריחה בכל העולם כמה זמן היא אורכת...? הוא כל חייו היו בפריחה" כל רגע הוסיפה ממה שהייתה קודם, ואם היא נשארה באותו רמה, מבחינתו היא ירדה, לא הייתה דקה שהוא לא חי אותה בצורה מקסימלית, תמיד הייתי אומר לחברי בישיבה אני מקנא בעוה"ז שלו... הוא נהנה מכל רגע בחיים, או כמו שאחד ממקורביו אמר לי "יותר ממה שלמדתי ממנו להנות מהעוה"ב, למדתי ממנו איך להנות מהעוה"ז". ולכך אדם כזה, כשאשפזו אותו לפני כמה שנים קודם חג השבועות, חבר שלי נסע לבקרו, אמר לו הר"י תדע לך יש הרבה מידות להגיע לתורה, אבל יש מידה אחת קודמת לכולם "גישמא'ק", מי שאין לו את זה לא יכול להתחיל את מידות התורה. זה היה טבעו ולכך במצבים העגומים ביותר שהיה, הגישמאק' והחיות לא ירדו במאומה.בזמן היותי בישיבה היו ימים בשבוע שמסר באותו יום, שיעורים על שלושה וארבעה נושאים שאינם שייכים אחד לשני, ולא משנה אם אותו היום היה לאחר טיסה שארכה עשר או ארבע עשרה שעות (שבה העידו כל מי שהיה איתו, שמהרגע הראשון שעלה למטוס לא פסיק פומיה מגירסא, בחידושים ע"ג הכתב) או שאותו היום היה אחר לילה ללא שינה. דבר לא פגע בסדר יום המדוקדק שהיה ללא תזוזה, לא הייתה דקה אחת אשר הייתה מבוזבזת לריק, לכל עשיה, הייתה מטרה, היה יעד, היה כיוון. לפני שנתיים התארחתי אצלו באלול ובאמצע הסעודה הוא נרדם קצת, הרבנית ז"ל שהייתה כמובן בשיאה אמרה הוא חזר הבוקר מאמריקה ועד עכשיו לא ישן... סיפור דומה לזה היה כשנחת ביום שישי בחמש בבוקר אחרי טיסה מדרום אמריקה שזמנה ארך מעל ארבע עשרה שעות, בשעה שבע בבוקר הוא כבר התייצב בשחרית, ולאחמ"כ בשעה אחד עשרה מסר שיעור כללי באש להבה, ולאחריו הדגיש בתקיפות "שהוא הכין את השיעור, כמו שמכין כל שיעור". אחרי טיסה לא מוסרים שיעור פחות מכל שיעור ביום אחר.
♦
קרבתו לשיטת קלם
ידועה קרבתו גם לשיטת קלם. תקופה ארוכה הייתי נמנה בוועד מיוחד הנקרא בלשונו "ועד קלם". עיקרון ועד זה היה שחמשת הבחורים ומורינו רה"י מקבלים כולנו (כולל הר"י) קבלה שונה בכל שבוע, דבר נוסף שהיה תנאי קודם למעשה! לקנות פנקס (אישי) שבו יכתוב בעל הפנקס האם עמד בקבלתו בכל יום. סוג הקבלות היו מיוחדות, וממש מאותם מידות אשר היו חצובות בדרכו של מורנו רה"י, ואתן דוגמא "השבוע כל אחד יחליט שעה מדויקת בבוקר בה הוא קם, ובאותה דקה שבה החליט הוא יקום". עוד קבלה מסוג דומה לזה "כל אחד יחליט שעה בה הוא מתחיל את הסדר ובאותה שעה בדיוק הוא יתחיל אותו", או "קביעת סדר של חמש דקות בלבד ביום". קבלות אלו גרמו לנו להרגיש מהו המושג זמן, ואפי' שמדובר בכמה דקות מועטות.היו תקופות ארוכות שהוא היה מחכה בתחילת סדר ב' והיה קורא למאחרים ומדבר איתם קשות על איחור ואפי' איחור קטן ביותר. תמיד נהג להדגיש "שלוש וחצי, זה לא שלוש שלושים ואחד!". הוא לא הבחין בסוג הבחור שהיה מאחר, והעיר גם לבחורים החשובים ביותר בישיבה, שהוא בעצמו גידלם ביותר, אבל אדרבה מהם דרש והעיר. ובאמת דבר זה נתן לצעירי הישיבה להבין את הערך הנעלה של איחור של כמה דקות ממש, שאפי' לבחור החשוב והמקורב ככל שיהיה, נכון לתת לו הערה לפני כל ביהמ"ד, באותה מידה שנכון לתת לבחור מועד א' שכעת התחיל את הישיבה.
מה דרש מתלמידיו
דרישותיו מהמקורבים אליו היו גדולים מאוד, הוא קירב ודרש גם יחד, משום שא"א להיות קרוב לגנרל ולהישאר חייל, אבל לא בתחפושת חיצונית משום שבבית של גנרל לא מתנהגים כך, אלא משום שבבית זה לומדים מהו כוחו ומקומו האמיתי של החייל, והגנרל הוא היחיד שיכול לבקש זאת ממנו, משום שהוא עבר את אותו כברת דרך להגיע ל - "גנרלותו". הר"י דרש מהמקורבים להיות כמוהו, ושוב, לא כי לידו לא נעים להיות קטן, אלא כי זהו כוחם, הוא היה מכניס בנו גדלות אמיתית מהי. פעמים רבות כשהיו שואלים אותו שאלות בסוגיה היה שואל נו מה עניתם... ורק אח"כ עונה על השאלה כדי שילמדו לחשוב, גם אתה יכול לתרץ בעצמך... פעמים היה נכנס באמצע הסדר ועובר בין הלומדים, ומפעם לפעם עוצר ומתעניין במה עוסקים מה יצא לכם היום בסוגיה. זכורני שפעם כשהעיר לנו הקדים ואמר "מעולם אינני דורש מבחור דבר אשר אינני דורש מעצמי". ופעם אחרת התבטא "אני גם ישיבוח'ר כמותכם רק קצת יותר מבוגר". וכמו ששאל פעם מדוע האוה"ח היחיד שאמר את אותה אמירה "אם היו בני אדם מרגישים את מתיקות ועריבות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה"? משום שהאוה"ח היה בדרגה זו, וממילא בטוי זה לתורה יצא לו מתוך תוכו (ובלשונו אמר "אור החיים לא היה אור החיים, כי הוא היה אור החיים... אור החיים היה אור החיים, מפני שהוא היה אור החיים!!!" דהיינו אימרה זו שיקפה את הרגשתו הטבעית). הר"י תבע ממנו והטביע בנו את מה שהוא היה בעצמו, את היצירה שהוא יצר בעצמו.אני זוכר שבתקופת ועד קלם הייתי שמונה שבתות ברציפות בישיבה בלי ללכת הביתה (גם לא בימות השבוע), ובשבת התשיעית משפחתי המורחבת עשתה יום הולדת שבעים לסבי. כמובן שנכנסתי להיפרד מרה"י [המדובר היה ללכת אחר הסדר, ואחר השיעור כללי שהיה ביום שישי] נכנסתי ואמרתי לו שיש לי צורך לנסוע השבת הביתה משום שמשפחתי עורכת יו"ה לסבי.
קודם שאומר לכם מה הוא ענה לי ארצה להקדים משפט, מורנו מבין צרכים בצורה הכי מיוחדת שיש, הוא האדם הרגיש ביותר לצרכיו של כל בחור, ולכך כבר בתחילת השיחה איתי ברור היה לו שהוא נותן לי ללכת לבית, אך יש לו דבר חשוב להעביר לי בתשובה זו, להחדיר לי השקפה חדה וברורה –
אינני יכול לשכוח את התגובה לבקשה שלי [שנאמרה מצידי בפשיטות כאילו ברור שהדבר צריך להיעשות] "לאיפה אתה צריך ללכת... יום הולדת... תגיד לי אתה רוצה לגדול... א"א לגדול בלי קביעות, איך אפשר לגדול בלי להישאר בישיבה...". הנתון שהייתי שמונה שבתות לא הוסיף מאומה, אתה יכול יותר וממילא מחויב יותר. ואז לאחר דקה של שיח בגודל המעלה בשבת בישיבה, החליף תנוחה ואמר טוב אתה אומר שאתה צריך ללכת איך אני אגיד לך שלא... זאת הייתה החדרה שנכנסה בי כארס של עכנאי שלא אשכח לעולם. זאת הייתה כביכול דרישה של יכולות בלתי מוגבלות לכוחות שיש בי מחד, ומאידך גם אם צריך ללכת צריך לדעת ולזכור מהו היחס וההשקפה בשבת בישיבה, ולכך גם כשצריך ללכת צריך לדעת ולזכור מהו היחס וההשקפה בשבת בישיבה.
♦
האם האדם דומה בניסיונותיו לאברהם אבינו
תמיד היה מפרש את ניסיון אברהם המובא בלשון הפסוק "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" ופי' בלשונו, אדם ניצב כנגד ניסיונות רבים... ברגע זה אומרים לו כביכול אברהם אברהם, וברגע זה האדם מתמסר התמסרות מלאה, וכניעה טוטלית לבורא עולם, שזהו שיא החירות... "הנני" ! (כמאמר חז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה).וכעי"ז הביא את פי' הרד"ק על הפסוק "וחזקת והיית לאיש", והקשה וכי האדם אינו חשוב לאיש בלא "וחזקת". ופי' הרד"ק דעיקר מהות האדם במעלתו מהבע"ח, הוא כח ההתגברות - "וחזקת", ובלא זה אין הבדל בינו לבין הבע"ח, וכדרכו הביא דוגמא לדבר: "תתארו לכם נמר בדרכו לטרוף כבשה תמימה, האפשרי לומר ולהתחנן לפניו רחם עליה, פשוט שלא, לבע"ח אין את האופציה הזו הוא לעולם לא יכול להתגבר, כח האדם הוא להתגבר, ובלא זה דבר לא מבדיל בינו לבע"ח".
המשפט הידוע בשמו "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש" לא היה סלוגן, זה היה כל מהותו ובזה היה משקיע את כל מירצו, הוא היה מצפה מאיתנו לשלימות מקסימלית "מאה אחוז"! פעם אמר "תשעים ותשע אחוז, זה מאה אחוז לא שלם" תמיד היה צווח כמלאך האומר לנו גדל: "לסיים את הש"ס זה לא לוקסוס", סיום הש"ס אינו דבר שנתון רק בידי גדולים, אלא כלשונו - "אתה, אתה, אתה, ואתה... יכולים ומסוגלים לסיים את הש"ס בעיון". משפט נוסף שהיה אומר בזמנים מעין אלו "כשאין זמן, יש זמן..." האדם שעומד עם יעדים ומשימות מספיק ומצליח להגיע להכל.
שמעתי אותו אומר לא פעם לבחורים ששאלו אותו איך גדלים בתורה, אמר להם הר"י אתן לכם שלוש עצות שאם תקיימו אותן תגדלו בתורה – א. ללמוד ב. עוד הפעם ללמוד ג. ועוד הפעם ללמוד,
וכמו המשל שתמיד היה מספר, על אותו גוזל של נשר שנפל ללול תרנגולים, אותו גוזל גדל בין התרנגולים ומעולם לא ידע שהוא בן נשרים, הוא גדל ודיבר כתרנגולת, קיפץ כתרנגולת, ואכל כתרנגולת, עד לאותו יום שאביו זיהה אותו ממרחקים וירד אליו, אמר לו אביו הנשר בני, אינך תרנגולת, תפסיק לקפוץ כמו תרנגולת אתה נשר... תעוף למעלה כנשר...! ואז הוא הוא צווח ואמר - מוריי ורבותיי אתם נשרים תפסיקו להסתכל על עצמם כאנשים קטנים ללא יכולות, תעופו גבוה.
פעם שאל אותנו, מה ההבדל בין "גבוה" "למרומם"? גבוה - הוא דבר יחסי לדבר הנמוך ממנו, אבל "מרומם" אינו דבר יחסי הוא מרומם מכל, אין לו גבול. אבל כאן המקום להדגיש, אין הכונה לגבוה שאינו מעורה ומחובר עם הקטנים ממנו, הר"י היה גדול שבגדולים ועם זה, או יותר נכון בגלל זה! היחס והנתינה שנתן לכל מי שרק היה בקרבתו היתה ללא גבולות, מהת"ח הגדול ביותר, עד התיכוניסט שאינו יודע מהי צורת עמ' של גמ', או ילד שעשה כעת חלאקה, באהבה וחיבה שאין דומה לה.
♦
ברע'ן ומתיקות בלימוד
ברע'ן בלימוד, ומתיקות בלימוד, הם היו שני דברים שהיו בוערים בו כל ימיו, וכמדומני שהם דברים שתלויים אחד בשני. סברא אצלו הייתה כברזל, ובשעת אמירתה היה נדמה כאילו תוקע כעת יסוד של בניין רב קומות, כל ויכוח על סברא שלו, היה כאילו לוקחים חלק ממנו. ידוע גם שהיה תקיף מאוד בתגובותיו לשואלים באמצע השיעור, אבל את סוף הסיפור לא כולם יודעים, שאת אותם הבחורים הוא הכי אהב והכי גידל משום שרק כך אפשר לגדול. וכמו אותו סיפור ידוע שהיה אצל הרב אברמסקי שהגיעו אליו זוג בטענה שהישיבות מגדלים ברברים שצועקים אחד על השני בלימוד, ובאוניברסיטה לא תמצא דבר זה. ושאלו הרב במה אתה עוסק, הוא ענה יש לי חנות, שאלו הרב מה היית עושה אם היית שומע שהגיעו גנבים בלילה, ענה אותו אדם הייתי מגיע ומתחיל לצעוק עד לב השמיים, ושאלו הרב מדוע? ענה לו האיש משום שזהו כל ממוני. ענה לו הרב ישמעו אוזנך מה שפיך מדבר - "זהו כל ממונך" אותם עמלי תורה אין להם כלום מלבד התורה, וממילא כשחברו רוצה לחלוק על סברתו מבחינתו הוא בא לקחת ממנו את כל חייו. אצל הר"י סברא הייתה החיים בעצמם, התורה הייתה אצלו כמו הרביעית דם האחרונה המחייה אותו, שאינו יכול להינתק ממנה,מתיקות הלימוד הייתה בולטת ביותר, מנגינת גן העדן הערבה הזו שהיה מנגן תוך כדי הלימוד, עם אש כזו שבהחלט מים רבים לא יוכלו לכבות... כשהיה נפגש עם מישהו אחר שיעור שמסר, היה מנגן בפניו "איי איי איי איזה שיעור היה היום". פעמים רבות היה פורץ אחר שיעור בשיר "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו" ופעמים היה תובע אותנו "איך אתם לא שרים ברוך אלוקינו אחרי כזה פשט" זה היה פשוט אצלו הדרישה הזו, כאילו דבר זה היה צריך לצאת מאליו. עד שפעמים כשהיינו מזהים את התגובה שהולכת להיות ישר אחרי השיעור, היינו מתחילים ומקדימים אותו בברוך אלוקינו. כל מי שהיה בתקופה האחרונה בביה"ח, בעיקר בחצי הראשון שהיה שם, הדבר שהיה מחייה אותו זה היה הדיבור בלימוד, שמעתי מישהו אומר תבוא כשהרב חודר מגיע הוא מדבר איתו בלימוד הוא מחייה אותו. סיפרו שבאחת הפעמים דברו איתו בלימוד והוא הצליח לתקשר יותר, ושאלו אותו שאלה והוא התחיל למלמל בפיו תשובה, עד שמצליחים להבינו וכדרכו רוצה שיגידו את התשובה המדויקת שהתכוון, עד שהבינו במדויק. ואזהתחיל למלמל בפיו ובתנועות חדות "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו" כך עשר שניות, וישר אח"כ מסמן – שיקשו עוד קושיה וכך הסיפור חזר על עצמו, שאלה ומייד ברך אלוקינו, כמה פעמים...
פעמים הייתי שומע ממנו בחגים חידוש שהיה חוזר לאנשים שונים כמה פעמים באותו חג, הרגש וההתלהטות שהייתה בו בפעם השניה והשלישית היו כאילו בזה הרגע הצליח לתרץ קושיה שהייתה לו שנים. זו מתיקות אמיתית, ולכך גם כשחוזר עליה כמה פעמים לא פוחת הגישמאק' במאומה.
לפני כמה חודשים הייתי צריך למסור חבורה בכולל בסוגיית בישול, שהיה קשור לגדר מעשה במלאכות שבת המובא בגמ' במנחות. שאלתי את המשב"ק באותו יום האם יהיה אפשר לדבר איתו בערב, והוא ענה לי תנסה הוא כרגע לא מרגיש טוב. התקשרתי בערב ענה לי שוב המשב"ק ואמר לי הר"י ממש לא מרגיש טוב הוא נרדם, ואז ממש תוך כדי דיבור הוא המשיך ואמר, רגע הר"י קורא לי, ורה"י שואל אותו מי זה, ענה לו המשב"ק זה פלוני.. הוא רוצה לדבר עם הר"י בלימוד, ענה לו הר"י אם זה בלימוד תביא לי אותו, הוא דיבר איתי עשר דקות בהתלהטות כאילו לא מדובר באדם שלא הרגיש טוב וקם כעת מתוך שינה. התחלתי להקשות לו על הגמ' במנחות, הוא בין רגע נכנס לסוגיה כאילו ממש קודם לכן הוא מסר עליה שיעור, בהתחלה אמר לי פשט אחד (שאח"כ מצאתי אותו בחזו"א) ותוך כדי חידד ואמר פשט נוסף שלבסוף הלך איתו, וכדרכו עד שלא אמרתי... וחזרתי... ושילשתי... בפניו את אותו פשט שאמר במדויק הוא לא סיים איתי את השיחה. שימו לב מדובר כאן באדם שלא הרגיש טוב ושהמושג שינה לא קורה אצלו לעיתים קרובות ואעפ"כ נרדם, אבל כשהוא שומע שמדובר בשאלה בלימוד דבר לא עומד בפניו, ולכן הוא קם בכוחות עילאיים, משום שזהו הרביעית דם שלו, וזהו המחיה האמיתי בשביל גופו הפיזי! כל מהותו הייתה ביטוי מושלם למשפט שהלחין בלב ליבו של המנון "מחנה בני תורה" על התורה - "דופק חיינו רק את, אל תוך תוכנו חודרת נוטעת חיים לעד".
ייסורי הגוף שהיו לו מפעם לפעם היו חזקים. אני זוכר שפעם לפני פגישה לא חשתי בטוב ונכנסתי אליו אמרתי לו כמשיח לפי תומו שאינני חש בטוב ויש לי פגישה, מייד הוא הוציא מכיסו קופסת כדורי אופטלגין שהיו שם כדרך קבע, והציע לי שנים שלושה כדורים, אמרתי לו הר"י מספיק לי אחד, הוא צחק ואמר מספיק לך אחד...
עד לפטירת הרבנית הוא היה יכול לעמוד ולמסור שיעור שעה שלימה בשקיקה בלא להרגיש כלום בכאבי הרגלים העזים שהיו בו, ורק אחר השיעור ראו את הכאב בהבעת פניו [שניסה להסתיר] כמה רגליו כואבות. סיפורים מהסוג הזה היו דבר יום ביומו כפשוטו. פעמים רבות הייתי נכנס אליו קודם שיעור קדשים, או קודם חבורת ליל שבת, כשאני רואה אותו לומד ומכין את השיעור בחולשה אדירה. ופעמים שהיה אפשר לראות את חולשתו אפי' בתחילת השיעור, ופעמים היה אומר את זה מפורש, אבל מדקה לדקה לא היה אפשר לזהות את אותו אדם שעומד בפנינו כעת, למי שהיה כאן דקה לפני. זה היה כמעיין המתגבר כפשוטו.
אני זוכר שבליל שבת אחד חיברו לו חוט לאף שהיה מחובר למכשיר לצורך רפואה, ומלבד מה שהיה אז חלש מאוד, הדבר גם היה מקשה עליו לדבר ולהתנהל פיזית. שם כבר הייתי בטוח שהוא לא ימסור את השיעור, אך הוא לא ויתר וקודם זמן החבורה הוא ביקש לעדכן, יש חבורה כרגיל. הוא נכנס והתיישב בכיסאו, כשמאחוריו המכשיר המחובר אליו, וכאמור השיעור התחיל, והמלקחה שבערה בגופו החלה כאילו אין דבר שמפריע לו כרגע, עד כדי שתוך כדי סברא הוא הניף את ידו, וכמעט תלש את החוט שהיה מחובר אליו, אלו דברים שראינו בעינינו.
פעם באמצע שיעור הוא אמר, הרופא אסר עליי לעשות דברים מסוימים אבל לא אסר עליי למסור שיעור, משום שהוא ידע שאני לא אשמע לו!
♦
חיבור לתורה ע"י לימוד בעיון, עם דיבור בלימוד
הוא תמיד היה אומר שהדיבור בלימוד מחבר את הלומדים לעומק הסברא, ובעיקר מחבר את הלומד לתורה בעצמה. הוא היה יוצר קבוצות של עשרה בחורים (כבר שהייתי בועד א') שאותם היה בוחר בקפידה, שכל מהות הפגישה לא הייתה לשמוע לא שיעור ולא שיחה או ועד, אלא "דיבור בלימוד" - "רעד'ן אין לרנן" מהות חשובה בפני עצמה. זה נערך ביום חמישי. הקבוצה הייתה מכינה שאלות בסדר ג' (ברור מאליו איך אותו סדר היה נראה), ולאחר מיכן היינו נכנסים והוא לא היה מדבר, רק באותן שאלות שאנחנו היינו מעוררים, הוא היה שומע, ושואל אחרים מה הם ענו על שאלה זו, ומוסיף ומחדד יחד את מה שאמרו, ובסוף היה פעמים שהיה מסכים, ופעמים הוסיף משלו.פעם כשהגיע רבינו הגר"ד לנדא שליט"א למחנה בני תורה, סיפר על ידידותם מהישיבה, והעיד על עצמו [וכך שמעתי שהעיד גם הגר"ד שליט"א בזמן אחר] שמעולם לא דיברו דיבור שאינו בלימוד, ובלשונו הזהב צעק - "זה היה הנייעס' שלנו, מה אתה מחדש בלימוד"!תמיד היה נהנה לספר את אותו ברע'ן שהיה בישיבת חברון בזמן היותו בישיבה. הוא סיפר בשבעה של הרבנית, ואני שמעתי זאת מפיה, שהעירה לנו על הלימוד היום, מדוע אין ויכוחים אין רעש, כשהייתי עוברת ליד ישיבת חברון באותם ימים השאגות היו נשמעים למרחוק.
בכנס שקשור למשנ"ב, שמעתי שאמר משנ"ב הוא ספר פסיקה שאין כמותו, כתוב בו הכל, אין ספר שלא מובא בשער הציון, אבל יש לי שאלה אליכם, מדוע הוא כתב את הביאור הלכה? התשובה לזה משום שאין לימוד בלא עיון, והעיון הוא הדבר המחבר את האדם אל הלימוד, שהוא עיקר הלימוד. הוא הרבה לומר על אותם שלומדים בשטחיות ומסיימים מסכתות בזריזות, הם עברו על המסכת "העברה זבובית" גם זבוב עובר על הדף... מעולם לא שמעתי ממנו עידוד לסיים מסכתות, וכשמכרו את הדפים לפתיחת הארון בשמחת תורה הוא לא הסכים למכור דפי גמ' אם לא מתחייבים שלומדים אותם בעיון. [הוא נתן גם אפשרות לקנות כמות מסוימת של דפים, בתוספת חבורות, כגון "מאה דף בעיון, ועשרים חבורות"], וכשהגבאי היה אומר "זכה לו" הוא היה מבקש לדעת מיהו הקונה.
הוא מעולם לא הסכים למושג עיון עם מראה מקומות. זה היה "טרף" מבחינתו. הוא אחז שא"א ללמד לדעת ללמוד עם מראה מקומות, זה להפוך בידיים את הבחורים לנכים, או "מחנכים לגמדיות". תמיד היו מנסים רבני הישיבה מכל סוג לשנות, אך הוא לא הסכים. דבר נוסף שהיה חשוב לו להדגיש שאין לימוד בעולם שאינו לימוד בעיון, ולכך מבחינתו גם סדר ב' היה בעיון, אך עיון זריז יותר. כמדומני ששמעתי ממנו מתבטא על המושג עיון בסדר ב', "להבין עד הסוף". אך גם בסדר א' היה חשוב לו ההספק, ולכן מפעם לפעם היה נכנס ועובר בביהמ"ד ומסתכל שאוחזים בסוגיה שבה רצה שיאחזו. אני זוכר שלא פעם כשלא הספקתי לקיים את דרישתו להמשיך הלאה, מייד עם כניסתו הייתי הופך את הדף לעמ' שרצה שיאחזו.
במחנה בני תורה, כשהתחיל תוך כדי השיעור ויכוחים בין הלומדים, זה היה ניצחון אדיר של השיעור בשבילו. אני זוכר באחד השיעורים שכנראה אותו "רעש" נכסף שציפה איחר להגיע, כשהתחיל מעט הוא אמר אווו חזק... חזק... עוד יותר... עד שהיה בית המדרש כמלקחה, הוא יצר דבר זה בכוונה תחילה, בשאלה בסעודת ליל שבת במחנה, החדר אוכל הפך לבימ"ד, הוא חיבר את התיכוניסטים לא בדברי אמונה והדומה להם, אלא חיבור האמיתי היישר אל האמת, בסברא אחת בלימוד. והיפה ביותר היה שהחיזוק שהיה ניתן לבחורי הישיבות מאותו שבוע, היה לא פחות מאותו של התיכוניסטים.
♦
מוסר בלי לומדעס' זה לא מוסר
איני יכול שלא לדבר על חשיבות לימוד המוסר שהיה מדבר בקביעות. תמיד היה מעורר ללמוד בשפתיים דולקות, ומיד בתחילת סדר מוסר היה מתייצב ומעיר לבחורים שעדיין לא סיימו את סדר ב'. פעמים רבות היה יושב ללא ספר, ובאותן שפתיים דולקות שהיה קורא מתוך הספר, כך היה מנגן ללא ספר ע"י מחשבותיו (פעם שאל אותי בסעודת ליל שבת, מדוע אומרים על ניגון "זאגט א ניגון" דהיינו "תאמר ניגון" היה מתאים לומר "זינגט א ניגון" "תשיר ניגון", והוא ענה משום שלניגון אין מילים, כל אחד חושב ומדבר מליבו מה שהוא בוחר, ולכך לא שרים ניגון אלא אומרים). תמיד היה אומר ומדגיש ש - "לומדעס' בלי מוסר, זה לא לומדעס', ומוסר בלי לומדעס', זה לא מוסר"! דהיינו האפשרות להגיע ללומדעס' אמיתי הוא רק עם מוסר, אך אין אפשרות ללמוד מוסר בצורה נכונה, בלי ללמוד את המוסר עם לומדעס'.♦
מהו סודו של מורנו רה"י
אבל כאן חושבני שיש הוספה חשובה בדרכו של רה"י. תמיד היה אוהב לספר על השאלה שנשאלה קודם השיעור של רבינו הגרי"ז, היאך הנצי"ב הצליח לחבר כ"כ הרבה ספרים בעיון והיקף כזה, בו בזמן שהיה לו עסקי ציבור גדולים שהיה מחויב לעסוק בהם, ותלמידי הגרי"ז כל אחד ענה את משנתו, אבל הגרי"ז לא קיבל, ר' דוד פינקל שהיה אחד משומעי השיעור, בכל ערב היה נכנס לר' איסר זלמן, ושטח בפניו את השאלה, הגרא"ז הוריד את ראשו שתי דקות, ולאחמ"כ קם וענה לו בסיפור.כידוע פעם הבתים היו עשויים מעץ, וממילא כשהייתה שריפה, עיירות שלימות היו יכולות להישרף, וכדי למנוע זאת היה פעמון גדול, שבו היו מודיעים שיש שריפה, בכדי שכל אחד יצא בקרבת ביתו להדוף את השריפה. פעם פרצה שריפה ויצאה אישה שבוכה וזועקת "בעלי ושני בניי נמצאים בבית בתוך האש". שמע זאת נער שכינהו בשם "פישקלע דער בייקער" האופה, שהיה אדם צנום מטבעו, נכנס לבית הבוער, ולאחר זמן מועט יצא משם כשבידו האחת בעלה, ובידו השנייה שני בניה. שאל אותו הגרא"ז הסבר לי איך יתכן שהצליח להוציאם, הלא כאמור לא היה לו כוחות מיוחדים, ואדרבה היה צנום ללא כח. ענה לו הגרא"ז התשובה היא "שכשיש אש בוערת יש כח להכל". אצל הנצי"ב התורה בערה, וכשיש דבר בוער באדם הוא יכול להגיע להכל, ולא משנה מה יעמוד בדרכו.
אין ספור יותר מתאים מספור זה שימחיש את האש שהייתה בוערת ברה"י. התורה בערה בו כפשוטו, כל שאלה וכל סברא הוא לא שקט עד שהוא לא יישב אותה במלואה. וכשזה כל החיים א"א לעצור, ולכן גם בלילה בכל שעה שתהיה הוא לא נח עד שיסיים, הוא היה לומד עד כלות הכוחות. אני זוכר לא פעם אחת, כשדברתי איתו בלימוד בליל שבת, ותוך כדי דיבורו הוא נרדם לכמה שניות, וישר הוא קם והמשיך כלא היה, רק על ידי זה הוא הגיע למה שהוא הגיע. מקרה דומה שהיה חוזר על עצמו ג"כ פעמים רבות היות ובלילה כמעט ולא היה ישן, פעמים היה נופל בבוקר באמצע הלימוד ונרדם מעט, אך כשהיו דופקים בדלת לדבר בלימוד הוא היה מתעורר ברגע לערנות מוחלטת. כסדר הוא היה אומר "זה קושיה שהייתה קשה לי שנים" פירוש זה "בער בי" שנים, הגעתי לתשובה, עכשיו אני רגוע ואין מאושר ממני.
באותו ועד קלם שהבאתי קודם אחד הקבלות היו שבכל פעם שהולכים לפנימייה קודם לכן להכין שאלה שמעוררת (כלשונו) ולחשוב עליה כל הדרך. אבל מלבד שהוא סיפור המעמיד את הר"י באור המדויק שהביא אותו לשלימותו, זה הדבר שהוא שורש לכל מה שדברנו כאן. כל דבר שעשה בחיים החשיב אותו למטרה, וכשהוא עומד בפניו כמטרה האש בתוכו לא נותנת לו מנוח בלא שיגיע ויגשים את אותה מטרה.
♦
פגישתי האחרונה עם מורנו רה"י
אינני יכול לחתום, בלי לתאר מה שראיתי בפגישתי האחרונה עם מורינו רה"י. יומיים לפני ר"ה האחרון, נסעתי לבי"ח הדסה שם היה מאושפז, הגעתי לטיפול נמרץ, ונכנסתי לחדר ששהה שם רה"י, וכמו בכל טיפול נמרץ, היו שם הרבה רופאים, הרבה מכשירים, ומסכים, מחזה לא נעים בכלל. אבל דבר אחד ויחיד בלט שם בחדר יותר מכולם, והוא - זאת הפעם הראשונה שאני רואה את רה"י בלא תנוחתו המוכרת מתנדנד בערגה אל מול ערימת הספרים העמוסים בסימניות קרטון ללא העט והטיפקס עם דפי 4 Aהמלאים בחידושים מונחים על השולחן! כל חייו היו קיום דין מושלם לפסוק "לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה".מצבו של הר"י בזמן זה יחסית היה בשיפור, כבר לא היה מורדם, אך זמן מועט קודם לכן חלה בדלקת קשה אשר התפשטה בכל גופו, והחלישה אותו בצורה אדירה, עד שכמעט כל אותו היום היה במצב שינה. בשעה שהגעתי הוא ישן, אך פשוט שלא יכולתי ללכת, חיכיתי שעתיים שלימות אולי הוא יקום, עד שממש כמה דקות קודם שהייתי צריך לחזור רה"י פתח את עניו, וכשראה אותי ניסה להתעשת ובחדות וזריזות רבה הושיט את ידו ומלמלל (ללא קול) - הווווווו.... כאילו חיכה רק לי, כמובן שישר שאלתי בשלומו, אך ידעתי שאני על זמן שאול (במיוחד שצוות רופאים מחכה מאחורי) בקשתי ממנו ברכה, הוא החזיק את ידי ומלמלל ברכה ארוכה [יותר מדרכו] שהחלק שהצלחתי להבין ממנה הוא "גוט יאר ושנה טובה" אך לצערי את המשך הברכה שמלמלל בין שפתיו לא הצלחתי להבין, ואז החלטתי שאני מעורר אותו בלימוד, התחלתי לומר לו שראיתי את השיעור שכתב בבישול אחר בישול, לראשונים הסוברים שע"ג האש לעולם יש בישול אחר בישול, מיד אורו עיניו. אך מייד לאחר שהתחלתי ואמרתי את המשפט "בישול אחר בישול", עיניו נעצמו מאליהן כאילו מישהו מושך לו אותם בחזקה שאיננו יכול לעצור.
ואז הבחנתי בדבר גדול ביותר - הלא אין דבר שהר"י אהב אותו יותר מדיבור בלימוד, הקשיים הגדולים ביותר שהיו לו בחיים מעולם לא עצרו בעדו מלהמשיך ולהתקדם בלימוד עוד ועוד, זה כל מה שהחיה אותו! והנה, כרגע הוא נמצא במצב שהחולשה ניצחה גם את זה, אבל בכל אופן - כשתלמיד מגיע לבקרו הוא התעורר בכל הכח! לתת לו הרגשה של בן ממש כאילו רק לו הוא חיכה וציפה שיגיע, זו שלימות וגדלות אמיתית.
תהא זכותו של מורינו רה"י מגנה עלינו ועל כלל ישראל, ונזכה לראותו בקרוב בביאת משיח צדקנו, אמן.
♦ ♦ ♦