אשדוד
האבכה בחודש השביעי - דברים אחדים בענין בכיה בהושענא רבה[2]
הגאון החסיד האמיתי רבינו שריה דבליצקי זצוק"ל פרסם לפני עשרות רבות בשנים מאמר שכותרתו "כמה הערות בענין הושענות וד' מינים" (קובץ תורני אפריון חוברת ג', בני ברק תשרי-חשון תשכ"ח[3]). ושם באות ד' (עמוד עא) העיר הרב: "בערוך השלחן סימן תרס"ד סי"א כ' דבאמירת ההושענות וההקפות בהו"ר בוכים הרבה, ע"כ. וצ"ע איך מותר לבכות בחג, ובפרט שהגר"א בביאורו לסימן תר"ס, על הא דאבל לא יקיף, כתב הטעם, דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים והוא בשעת הקפה, וצ"ע".הערה זו ליוותה את רבינו משחרות ועד שיבה, בה התנסח בצורה יותר נחרצת (קיצור הלכות מועדים – סוכות, בני ברק תשע"ז, פרק כג הערה לח): "בערוה"ש [או"ח סימן תרסד] סעיף י"א כתב דבאמירת הושענות בוכים הרבה כמו ביוהכ"פ, ע"כ. ולענ"ד אסור לבכות ביו"ט ועיין סימן רפ"ח סעיף ב', ועד כאן לא התיר האריז"ל בשעה"כ דף צ' ע"א לבכות אלא בראש השנה אף שהוא יו"ט כיון שהוא יום הדין, ואף שם הגר"א במעשה רב אות ר"ז אסר, אלא שהמנהג הוא כהאריז"ל, אבל הבו דלא להוסיף עלה להתיר גם ביו"ט של הו"ר... והנה עיקר חובת היום שנוהגת כל ח' וגם בהו"ר[4] בכלל היא מצות השמחה ולכן בודאי שהעיקר הוא שכל תפילת הו"ר תהיה דוקא בשמחה ולא בבכיה".
אף אחד לא יחשדני שאני מוצא את עצמי ראוי להיות עפר תחת כפות רגלי הגאון החסיד זיע"א, לא מיניה ולא מקצתיה. אעפ"כ, כיון ש"כתר תורה אינו כן (ככתרי כהונה ומלכות שאינם ברי השגה למי שאינו שייך אליהם), עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים" (אבות דר"נ ריש פרק מא) – אבקש רשות לשאול ולהעיר בדברי הגרש"ד זצוק"ל, היות ולבי נוטה לומר שעל נידון דידן שייך לקרוא את דברי שבלי הלקט (סימן כג): "מצוה להחזיק מנהג הראשונים בכל מה שהאדם יכול להחזיק, שכן מצינו בתלמוד ירושלמי שהמנהג מבטל ההלכה וכמו כן מצינו בתלמוד בבלי שלנו... אלמא מנהג עוקר ההלכה".[5]
א. מניין אומר אני שזהו "מנהג הראשונים", כלשון שבלי הלקט?
ראשית, דיינו בעדותו של ערוך השלחן, אליה מציין רבינו הגרש"ד עצמו, וז"ל: "... והניגון בתוך התפילה כמו בימים נוראים, ובסיבוב ההקפות ובאמירת הושענות בוכים הרבה כמו ביוה"כ, ומרבים קצת בנרות כמו ביוה"כ, לפי שבחג נידונים על המים והיום הוא הגמר דין".שנית, זו לשון הרה"ג רבי יהודה דוב זינגר זצ"ל, רבה של גבעת שמואל, בספרו זיו המנהגים (עמוד קמ):
"זכור אזכור כמה פרטים מבית אבי ז"ל שהיה תלמידו של הגאון הצדיק הרב יהודה גרינוולד זצ"ל אב"ד דסאטמר... ומלבד הימים הנוראים, ימי הזדככות הרוח והנפש, ראה ראינו במו עינינו את אהבתו והשתוקקותו לשמו יתברך, האחת בחג השבועות בעת אמירת אקדמות מילין... ובשנייה ביום הושענא רבה, הגם שקשה עלי הכתיבה בזכרי את קדושת היום, איך שאבי ז"ל עם הקהל הקדוש סבבו את הבימה שבע פעמים בארבעה מינים שבידיהם, וצעקו הושענא במשך שעות ארוכות, ים של דמעות זלגו בלי הפוגה מעיניהם, ובזיעת אפיים וכל הגוף המשיכו בלי עייפות וליאות עבודת קדשם. אשרי עין ראתה זאת...".
והמבוא השלישי[6], כתב הרה"ג ר' מנחם חכם זצ"ל, רבה של אור עקיבא [זהב מנחם (שו"ת) ח"א עמוד סט]: "אומרים פיוטי הושענא... שחיברן הפייטן האלקי רבי אלעזר הקליר זי"ע, ובמשך כל הדורות נתקדשו גם, באמירת אותם המון המון בית ישראל כקטון כגדול, ברוממות הרוח והנפש ובדמעות ממש. ניקח את הפיוט 'אבן שתיה' שמונה כל המקומות הקדושים לנו, ומגיע לשיא – פנת יקרת, ציון המצוינת, קודש הקודשים, רצוף אהבה, שכינת כבודך, תל תלפיות. לב מי לא ימס כמים... והנה אנו מגיעים לפיוט השביעי, 'למען איתן הנזרק בלהב אש', שזוכר אני היטב, כשאבי מו"ר רבי משה ליב חכם זצ"ל, כש"צ, היה מתחיל בו בפרק מאות יו"ד – 'למען ידידות בית אשר אהבת משמי אש', והיה בוכה ממש בדמעות על כל הצדיקים, זכותם תגן עלינו, הנזכרים ברמז בפיוט הנפלא הזה... ואם מדברים מהפיוט שבנוי על מילת אש, הנני יכול להעיד על אבא מורי ז"ל שהיה כל כולו אש באמרו בכוונה עצומה את התפילה החשובה הנ"ל. ובהגיעו, 'למען קדושים מושלכים באש', אע"פ שזה נכתב על חנניה מישאל ועזריה – כיון שגם בזמננו קרה שכל כך הרבה קדושים נשרפו באש – היה מכוון על קדושי השואה. ומתוך שעל עורו ובשרו עבר את זאת, ובימיו נחרב שליש מעמנו... מעיין דמעות נשפכו מעיניו הטהורות על 'למען קדושים מושלכים באש'... וכן בהתעוררות עצומה היה אומר 'למען שממות עירך השרופה באש'. וממילא אני מתחיל להבין למה בעמדי לפני התיבה ביום הושענא רבא, אני הקטן פלגי מים ירדו עיני. זה מכוחו של אבא זצ"ל, וגם הסבא רבי אברהם דוד זי"ע, שהיה גם כן מרעיש עולמות באמירת פיוטי הושענות ביום הושענא רבא".
ועל ארבעה אשיבנו. כה מסופר על הגה"ק מקלויזנבורג, אדמו"ר מצאנז רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל (לפיד האש ח"א עמוד קיז): "בהושענא רבה... בהקפות שבתפילת שחרית עם הד' מינים, בהושענות, האריך כדי שעות שלמות – הן באמירת כל 'הושענא' בפני עצמה והן בהפסקות שהפסיק בין 'הושענא' אחת לרעותה בכדי להשמיע באזני הקהל דברי כבושין ותוכחה לעורר הלבבות. סיפר החסיד רבי יוסף יו"ט ויזל ז"ל: נהירנא, פעם אחת באמצע ההושענות דיבר הרבי רתת מענין צרות ישראל, והזכיר במיוחד את הרדיפות שרודפים הבולשביקים את שומרי התורה ברוסיה הסובייטית. הקהל כולו בכה תמרורים. נדמה היה כאילו כל הצרות העוברות על עם ישראל בעולם מדברות עכשיו מתוך גרונו של הצדיק".
ועוד כתב אותו צדיק (שו"ת דברי יציב או"ח סימן עה אות ב, צוין בלפיד האש שם)[7]: "... ולזה נראה דנתקן כל ה'יהי רצון' מהחיד"א בין ההקפות, הגם שכ"ק אא"ז הדברי חיים זי"ע לא אמר אלו ה'יהי רצון', אמנם זקני הגה"ק מדינוב בעל בני יששכר זי"ע אמרו עם פסוקי סליחות, ושמעתי מזקני החסידים שבהקפה אחת בדינוב היו יותר בכיות מבכל הימים הנוראים ביחד...".
'הדרך החמישית' [אינני בטוח שיכול אני להשלים המשפט כדברי האבן עזרא "מוסד פירושי עליה אשית"[8], ובכל זאת], כעת נעבור מ'ראשונים' במשמעות של 'אשר היו לפנינו', לראשון במשמעותו הפשוטה והמקובלת, הוא בעל הרוקח, אשר כך כתב (סימן רכא): "מה ראו ראשונים מסדרי העיבור לדחות ראש השנה אם בא יום א' דוחין על יום ב'. שאם היה ראש השנה יום א' היה הושענא רבה ביום ז' בשבת, ולמה דוחין, משום ערבה... ולפי שזה היום גדול בעיני כל, והכל נודרים, והכל צריכין לגשמים, והיו נוהגין לאחר שלא היו מקדשין החדש על פי הראייה לעבר כדי שלא יבוא הושענא רבה בשבת כי היו בוכים ומתחננים על המים לכך לא יתכן בשבת"[9].
♦
ב. שמא אפשר להביא כדמות ראיה הנרמזת בנביא לכך שיש אפשרות לבכי בהוש"ר
חגי הנביא מתנבא בהוש"ר: "בשביעי בעשרים ואחד לחודש היה דבר ה' ביד חגי הנביא לאמר, אמור נא אל זרובבל... ואל יהושע... ואל שארית העם לאמר: מי בכם הנשאר (הזקנים שנשארו מן הגלות - רד"ק) אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון, ומה אתם רואים אותו עתה, הלא כמוהו כאין בעיניכם" [חגי תחילת פרק ב', ויעוי"ש בדברי העידוד והזירוז שאומר להם חגי בנבואתו].ומצינו שנבואה זו, שבעיני הזקנים יהיה ייסוד הבית השני "כמוהו כאין", התקיימה אז בפועל, כמתואר בספר עזרא (ג, יב-יג): "ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו, זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול, ורבים (אשר לא ראו בנין בית ראשון - רש"י) בתרועה בשמחה להרים קול". וממשיך הכתוב: "ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם (אותן השומעים לא היו מכירים קול תרועת השמחה מפני קול הבכי - מצו"ד) כי העם מריעים תרועה גדולה, והקול נשמע עד למרחוק (עם כי העם השמחים היו מריעים תרועה גדולה אבל קול הבכי נשמע עד למרחוק ובטל קול השמחים - מצו"ד)".
נמצאנו למדים שהקב"ה ציוה על חגי לומר לזרובבל פחת יהודה וליהושע הכהן הגדול ולזקנים שבעם, דברים שתחילת תוכנם עשויה לגרום ל'היפך השמחה' (לכאורה) ואף לבכי, כפי שאכן התרחש בעת ייסוד הבית (בחודש אייר – עזרא ג, ח, ורש"י שם). הנביא טורח להדגיש את התאריך, "בשביעי בעשרים ואחד לחודש", הוי אומר בהוש"ר[10]. ולשון הנבואה היא "אמור נא אל זרובבל..." ובתרגום: "אמר כען" דהיינו כעת[11]. מדוע לגרום לזקני ונכבדי העם אפשרות בכיה בהוש"ר? נראה מכאן לכאורה שהדבר מותר ואין בכך בעיה.
♦
לגופו של ענין, אין בידי לעת עתה דחייה ברורה לטענת הגרש"ד זצ"ל שאין לבכות בחוהמ"ס, היות ומוטלת עלינו מצות השמחה, "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".
אולם נראה, שיש סוג בכי שאינו סותר את השמחה, ובכך עסקינן. הגרש"ד זצ"ל עצמו בדבריו דלעיל ציין ל[שו"ע או"ח] סימן רפ"ח ס"ב, שם אומר הרמ"א: "מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו – מותר לבכות בשבת". הט"ז (ס"ק ב) אמנם חולק: "כדי שיצא הצער ממנו שזכר רמ"א הוא תמוה, דא"כ כל מי שמצטער ח"ו יבכה בשבת", אך גם הוא מסכים שיש עונג המתיר בכיה: "דאיתא באגדה (הובא בשבלי הלקט סימן צג) שמצאו תלמידיו של רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ואמר עונג יש לי. ונראה לי דהיינו שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר שהיה בוכה מאוד באומרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים, וכך הוא מצוי במתפללים בכוונה".
נראה לענ"ד שדבקות בקב"ה, עליה מדבר הט"ז, וגעגועים לדברים שבקדושה, בני חדא ביקתא אינון[12]. והגעגועים בעיקרם אינם לעבר, אלא לעתיד לבא, על סמך העבר ועל סמך נבואות נביאינו. ובכי הנובע מדבקות או געגועים שכאלו, יהיה מותר בשבת ובחג[13]. דומה שיש בכך כדי ליישב לפחות חלק מהבכיות במקורות שהובאו לעיל.
♦
ג. ד.
עוד זאת אעיר בקצרה:מה שהביא רבינו הגרש"ד זצ"ל מהגר"א במעשה רב שאסר לבכות בראש השנה, הלא בספר הצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט ורבותיו, [ברשימה שכותרתה (במהדורת תרפ"ז) "שאלתות מעשיות ומנהגים מהגר"א מוילנא והגר"ח מוואלוז'ין זצ"ל". עמוד קיג, ובמהדורת תשנ"ג עמוד קלט] איתא: "ענין לבכות ברה"ש, אמר כשהולך מעצמו בתפילה מותר, כמ"ש (שמואל-א א, י) 'ובכה תבכה'..."[14]. וא"כ יתכן שלפחות אותה הגדרה תהיה נכונה גם לגבי הושענא רבה.
♦ ♦ ♦