מח"ס בית מתתיהו ושא"ס
ירושלים
מוקצה מחמת רוח רעה
א. מי נטילת ידים שחרית אם הוו מוקצה בשבת
בשו"ע או"ח ס"ד ס"ט איתא: מים של נטילת ידים שחרית אסור ליהנות מהם, ולא ישפכם במקום שעוברים שם בני אדם. והמשנ"ב סק"כ כתב דלא יתנם לפני בהמתו שהרי נהנה בזה. ובס"ק כ"א שם כתב המשנ"ב דלא ישפכם במקום שעוברים שם בני אדם, מפני שעלולים להנזק ע"י הרוח רעה ששורה עליהם, וישפוך המים במקום מדרון או בעפר תיחוח עי"ש. הרי שמי נט"י שחרית שורה עליהם רוח רעה, ואין ליהנות מהם, וא"כ לכאו' הם מוקצה, כיון שאין הם ראויים לשתיה ולא בהנאה.אולם הביאור הלכה סי' של"ח ס"ח, בהמבואר בשו"ע שם דמים שאינם ראויים לרחיצה הם מוקצה בשבת, דמה שאנו נוהגים לטלטל מי נטילת ידים אע"פ שאינם ראויים לרחיצה או לשתיית בהמה, משום דלדעת הטור מותר לטלטלן. וכתב עוד הביה"ל בזה"ל: עוד נ"ל דזה לא מקרי אינו ראוי, דאין עליהם שום איסור אלא מפני שרוח רעה שולטת עליהם, ולא מקרי אינו ראוי רק אם מעורב בטיט שיורד מהגג או שיש עליהם איסור עכ"פ מדרבנן, וכמו טבל מדרבנן שהזכירו הפוסקים עי"ש. הרי שס"ל להביה"ל דשרי לטלטל מי נט"י שחרית, ואף ששורה עליהם רו"ר, אין ע"ז תורת מוקצה. ורק במים שאינם ראויים לשתיה כלל שמעורבים בטיט חשיב מוקצה, ואילו מים ששורה בהם רו"ר חשיב שהמים ראויים לשתיה, ורק שהוא אינו רוצה להשתמש בהם, ולהכי אי"ז מוקצה. ולכאו' צ"ע מה איכפ"ל מ"ט הוא מקצה את דעתו מהמים, אם משום רו"ר ששורה עליהם, או משום שאינם ראויים לשתיה, סו"ס הוא מקצה דעתו מהם ולא ישתמש בהם, ומ"ט לא יהא מוקצה. וכן הקשה בס' בית היין מוקצה (סי' ט"ז) עי"ש, וע"ע מש"כ בס' תפארת השבת [שמעיה] (עמ' קפ"ה) עי"ש. ובשו"ת צבי וחמיד (ח"א סי' ל"ד), כתב להתיר נט"י שחרית בטלטול מדין גרף של רעי עי"ש, [וע"ע בשו"ת נשמת שבת (ח"ג סי' תע"ג), ובשו"ת בנין שלום מוקצה (סי' ש"ח סעי' ל"ו עמ' שי"ד), ובקובץ בנתיבות ההלכה (כ"א עמ' 16) עי"ש].
וראיתי בס' חוט שני לרבינו מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל (שבת ח"ג פ"ע עמ' קמ"ח), דכתב להקשות ע"ד הביה"ל, דמי נטילת ידים שחרית אי"ז מוקצה, דאי"ז אלא משום רוח רעה, מהמבו' בגמ' שבת קכ"ח ע"ב מטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים וכו', מים מגולין מפני שהם ראויין לחתול. הרי דאם מים מגולין לא היו ראויין לחתול הם מוקצה, ואף שאי"ז אלא משום חשש סכנה של נחש. וכתב לתרץ דשאני חשש ארס של נחש דאסור אפי' להשהותן מפני הסכנה המציאותית שיש בהם, ולא דמי לרוח רעה עי"ש. ולכאו' כוונתו היא שכיון שמים מגולים הם בסכנת ארס, ה"ז כקלקול בגוף המים, ולהכי הוי מוקצה, ואילו מים שיש בהם רו"ר אין הקלקול בגוף המים כמו שיש טיט. וכ"כ לתרץ הגרח"פ שיינברג זצ"ל בס' שלמי יהודה מוקצה (עמ' רס"ד) עי"ש.
אולם אכתי צ"ע, מכיון שמי נטילת ידים שחרית אינם ראויים לשתיה ולא להנאה, מקצה האדם את דעתו מהם וממילא הוי מוקצה. וכן הקשה בס' שבת מנוחה לידידי הג"ר שמואל זכאי (מוקצה פ"ו סעי' מ"ח) עי"ש. אמנם בשו"ת שלמת חיים (ח"א סי' י"ב) כתב שמים ששורה בהם רו"ר יכול לשטוף בהם את בית הכסא עי"ש. וכ"כ בס' שלמי יהודה (עמ' קע"ד) בשם הגריש"א זצ"ל עי"ש. ולכאו' צ"ע, הא חשיב שנהנה מהם, ומי נטילת ידים שחרית לא יהנה בהם, ומה"ט לא יתנם לפני בהמתו. ואכן בס' חוט שני שבת (ח"ג עמ' קמ"ח), כתב דאין ליתן מים של נט"י שחרית לשטוף בית הכסא עי"ש [וע"ע בס' נחלת ישראל מוקצה (עמ' תקנ"ח), ומה שכתב בספר גם אני אודך תשובות הג"ר אהרן ליברמן (על שבת, סימן מ"ד)]. ושו"ר בס' בית ברוך להגר"ב זילבר זצ"ל (ח"א עמ' ת"ח), דמותר לבטל מי נט"י שחרית בביהכ"ס, דאי"ז איסור הנאה ממש עי"ש [וע"ע בס' מנחת יעקב (ח"ה עמ' קפ"ב)]. ועי' בס' אפיקי מגינים (ס"ד סק"ח), דאם נתבטלו מי נט"י שחרית ברוב שרי בהנאה [וע"ע מש"כ בס' תורת הבסיס (סי' פ"ג או"ד) ובשו"ת דגל אפרים (סי' כ"ח) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' ק"א)].
ושו"מ בספר נתיב הקודש (מוקצה סי' ק"ל) שעמד ע"ד הביה"ל, שמי נט"י שחרית אי"ז מוקצה, דאי"ז אלא משום רו"ר, ומ"ש מארס, דהא גם מי נט"י שחרית אסורים בשתיה כיון שיש בהם רו"ר המזיקה וחמירא סכנתא מאיסורא. וא"כ נהי דאין בהם סכנה מציאותית כארס, וכמש"כ החוט שני הנ"ל, מ"מ כיון שאסור לשתותם מחמת הסכנה, ממילא אין הם ראוים לשתיה וצריך לשופכם, ומ"ט אי"ז מוקצה כמו מים מגולים. וביאר עפמש"כ הביה"ל ס"ד מהארצוה"ח, דלכתחילה אין ליגע באוכל קודם נט"י שחרית, אבל בדיעבד אין לאסור את המאכלים שנגעו בהם. וא"כ י"ל שכיון שמשקה שיש בו רו"ר אין לאוסרו בדיעבד, ממילא הרי הוא בעצם ראוי לשתיה, אלא שהאדם אינו רוצה לשתות את המים שיש בהם רו"ר, דהרי ס"ל להביה"ל שאי"ז מוקצה, ושאני מארס דהוי כמים מקולקלים וכנ"ל. והניף ידו בזה בספרו נתיבות המוקצה (סי' ק"נ) עי"ש. ובס' אמרי חן (ביצה ס"ח או"ב) הקשה ע"ד הביה"ל דמי נט"י שחרית אי"ז מוקצה משום דאי"ז אלא משום רו"ר, והרי השו"ע אסר ליהנות מהם וא"כ הוי מוקצה. וכתב שמי נט"י אי"ז איסור חפצא ורק איסור צדדי, ולהכי מותר בטלטול עי"ש [וע"ע בספר גם אני אודך תשובות הג"ר אהרן ליברמן על שבת (סימן מ"ד) ובס' ברית עולם להגר"ב זילבר זצ"ל (סי' ל' עמ' קי"א) ובס' תולדות זאב (שבת ח"ב עמ' קכ"ח)].
ובס' שלחן שלמה (סי' של"ח ס"ח) ביאר הגרש"ז זצ"ל בדברי הביה"ל שמי נט"י שחרית אי"ז מוקצה בשבת, דיתכן דהיינו משום דכללא הוא, דאין דין מוקצה אלא באחד מן השמות שקבעו חז"ל, אבל מה שהאדם מקצה דבר מדעתו מפני שייחדו לזמנים מסויימים או מטעמים אחרים אי"ז קרוי מוקצה משום כך. ולכן בנד"ד, דאין כאן הקצאה אלא מפני הרו"ר, ולא חל ע"ז שם מוקצה מחמת איסור, אי"ז מוקצה. וה"ז דומה לעירוב תבשילין, דאף שודאי מקפיד אדם מאוד שלא לאכלו כל זמן ביה"ש של כניסת יו"ט שלא להפסיד עירובו, אעפ"כ לא אמרי' דאיתקצאי לביה"ש וממילא לכולי יומא. והיינו משום דסו"ס אין כאן איסור, דשפיר מותר לאוכלו אם ירצה אף שיתבטל העירוב בכך. וה"נ בניד"ד עי"ש. ומובא גם בס' הליכות שלמה פסח (פ"ט הערה ק"ט) עי"ש. וע"ע מש"כ בשו"ת חלק לוי (סי' קל"ז) על עירוב תבשילין אם הוי מוקצה עי"ש. ובס' שערי בנימין (ח"ו או"ח סו"ס תרי"ב) הקשה ממש"כ הביה"ל סי' תקי"ח ס"ט בבית שנפחת הוי מוקצה, ע"כ דגם חסרון צדדי הוי מוקצה, ומ"ש ממי נט"י שחרית דאי"ז מוקצה עי"ש.
והלום ראיתי בס' ארחות שבת (ח"ב פי"ט ס"ק קפ"ג) שהביא משמיה דמרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל לבאר את דברי הביה"ל שמי נט"י שחרית אי"ז מוקצה דאי"ז אלא משום רו"ר, משום דאי"ז בגדר איסור, אלא הוי כעצה טובה שלא להשתמש במים אלו, עי"ש. ולכאו' צ"ע מלשון השו"ע או"ח ס"ד הנ"ל: מים של נט"י שחרית אסור ליהנות מהם. וא"כ חזינן שהוי בגדר איסור, ואי"ז כעצה טובה בלבד. ומצאתי שכ"כ להעיר בשו"ת נשמת שבת (ח"ג סי' שנ"ה) עי"ש.
וראיתי בשו"ת תשובות ישראל (ח"ו סו"ס נ"ב אות י"ג) שכתב להקשות ע"ד הביה"ל דמי נט"י שחרית אי"ז מוקצה, דאי"ז אלא מפני שרו"ר שורה עליהם, דהא גם טבל לא מינכר שהוא טבל ואפ"ה הוי מוקצה עד שלא תיקנו, וכ"ש מים של רו"ר שאין להם תקנה כלל וזהו מוקצה גמור, עי"ש. ולהנ"ל י"ל דשאני טבל, דהאיסור הוא בגוף המאכל והוי איסור בעצם, ואילו מי נט"י שחרית אי"ז כאיסור בגוף המים. אולם בס' עין המים מוקצה סו"ס י"ט נתקשה על הביה"ל, מ"ש מי נט"י שחרית שיש בו רו"ר דאי"ז מוקצה מאיסור דרבנן שהוי מוקצה, עי"ש[2].
ונפק"מ בכ"ז לענין מים אחרונים אחר שנטלו בהם דאי"ז מוקצה, דאי"ז אלא מקום רוח רעה, וכמש"כ הביה"ל. ועמש"כ לענין מים אחרונים לענין ביטול כלי מהיכנו, בס' שלחן שלמה (סי' ש"ח ס"ח ובסי' ש"י הערה ז') עי"ש (ומובא גם בס' הליכות שלמה פסח עמ' ש"ט עי"ש)[3]. ובקובץ אליבא דהלכתא ע"א עמ' קכ"ג הביא מהגר"י שפירא זצ"ל להתיר לטלטל מים אחרונים מדין גרף של רעי, עי"ש[4].
♦
ב. יין ששופכין באמירת ההגדה בעשר מכות אם מוקצה
והנה החק יעקב (או"ח סי' תע"ג ס"ק ל"ז) הביא מס' פסח מעובין (סי' רס"א), דיש שופכין היין ששופכין באמירת עשר מכות בהגדה של פסח, מטעם שלא לשתות במה שנזכר המכות, וגם שהטביל בו אצבעו ונמאס עי"ש. וא"כ יש לדון אם יין ששפכו עליו עשר מכות יהא מוקצה לטלטלו. אמנם הח"י שם כתב דאין נוהגין כן לשופכו עי"ש. ובס' כף החיים (או"ח סי' תע"ג אות קס"ה) כתב דכל מנהג יש לו על מה לסמוך עי"ש. וא"כ הנוהג לשפוך את היין שאמרו עליו עשר מכות, יהא שרי לטלטלו אחר שאמר עליו עשר מכות. ועי' במועדי הגר"ח (ח"א תשו' קכ"ז), שהשיב מרן זצ"ל לענין שפיכת יין שביעית בהגדה כשאומר עשר המכות, ישתה את זה אח"כ עי"ש. וא"כ עפ"ז ודאי אינו מוקצה, שיכול לשתות מזה. אולם להנוהגים לשופכו ולא לשתות ממנו, יל"ד אם הוי מוקצה לטלטלו. ולכאו' י"ל שיכול ליתן לגוי, ומש"ה י"ל דאי"ז מוקצה. ובמועדי הגר"ח ח"א תשו' קכ"ה השיב על יין שביעית ששפך בעשר מכות, שמשקין אותו לגוי עי"ש. [ולכאו' צ"ע, הא אין נותנין פירו"ש לגוי]. ובס' אלא ד' אמות של הלכה (פמ"ו סעי' י"ז) כ' בשם מרן זצ"ל, שבחו"ל נהגו ליתן היין של אמירת עשר מכות למשרתת הגויה עי"ש. ובס' בן ציצית הכסת (ענף ז' עמ' 264) הוכיח מזה דאפשר ליתן לגוי דבר שהיה לו שייכות למצוה עי"ש.ושו"מ בס' אילת השחר למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (שבת ע"ח ע"ב), על יין שמטיפין בו באמירת עשר מכות אין בו סרך מוקצה, שמותר בשתיה אף שיש נוהגין לשופכו וכמש"כ הח"י הנ"ל עי"ש.
♦
ג. משקין ואוכלין תחת המיטה אם הוי מוקצה
ויש לדון לענין אוכלין תחת המטה שרוח רעה שורה עליהם, כמבואר בפסחים קי"ב ע"א: תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רו"ר שורה עליהן. וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' קט"ז ס"ה: ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרו"ר שורה עליהם. וא"כ יש לדון אם אוכלין ומשקין תחת המטה הוי מוקצה. ולכאו' למש"כ הביה"ל הנ"ל, דמי נטילת ידים שחרית אי"ז מוקצה דאי"ז אלא משום רו"ר, ה"ה אוכלין תחת המטה אי"ז מוקצה. אולם בס' מנחת שבת סי' פ"ח שיורי המנחה אות כ"ב, כתב דיש להחמיר לטלטל מי נט"י שחרית שהם משום רו"ר עי"ש. וא"כ לכאו' ה"ה יש להחמיר לא לטלטל אוכלין ומשקין שהיו תחת המטה, ששורה עליהם רו"ר.אמנם י"ל למש"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ק"ה) על אוכלין תחת המטה דאין כאן חשש איסור בדיעבד, והוי רק אזהרה לכתחילה להניחם תחת המטה עי"ש. וכ"כ בדעת השבו"י בשו"ת הר צבי (ח"א או"ח סי' נ') עי"ש[5]. וא"כ שפיר י"ל דאוכלין ומשקין שתחת המטה אי"ז מוקצה, כיון שבדיעבד ה"ז מותר באכילה, ועי'.
אולם בשו"ת בנין עולם (או"ח סי' ל"ג אות ט"ז), הביא מהגר"א על אוכלין תחת המטה, שציוה לחתוך לחתיכות קטנות ולזורקן כדי שלא ימצאנה אדם עי"ש. וכן נקט הברכי יוסף (יו"ד סי' קט"ז שיו"ב סק"י) דפליג ע"ד השבו"י הנ"ל עי"ש. וכ"פ הבן איש חי (נח סעי' י"ז ובפר' פנחס סעי' י"ד), וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (סי' ק"ח), יעו"ש. וכן ס"ל למרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל (כמובא בס' אלא ד' אמות של הלכה פס"ז ס"ד) שמקפיד לא לאכול אוכל או משקה תחת המטה ואפי' בדיעבד עי"ש. ובקובץ בנתיבות ההלכה (מ"ו עמ' תט"ו) השיב הגרח"ק זצ"ל, דאף לא מהני לשטוף האוכלין ג"פ כשהיו תחת המיטה עי"ש. אולם בשו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' מ"ה אות ח') נקט שמהני עי"ש[6].
ולכאו' י"ל אף להגר"א ודעימיה דאוכלין ומשקין תחת המטה אסורין באכילה משום רו"ר השורה עליהם, מ"מ רשאי ליהנות מהם ליתנם לבהמתו או לגוי, דאי"ז איסורי הנאה. אולם ראיתי בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' ל"ג או"ז), שהביא מבעל הדברי חיים מצאנז זיע"א שהקפיד לא ליתן אוכלין תחת המטה אף לנכרי עי"ש. וגם בשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' רכ"ד), הביא מהגר"א מבעלזא זיע"א, שלא יתנו האוכלין תחת המטה אפי' לכלב עי"ש [וע"ע בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סי' ר"ב)]. וגם בס' הליכות שלמה (תפילה פי"ג הערה 64), הביא שהגר"א החמיר ליתן אוכלין תחת המטה לבהמה עי"ש, ובס' שמירת הגוף והנפש סי' י"ד סוף הערה ב' יעו"ש. אולם בס' דינים והנהגות חזו"א (פ"א ס"ז) כ' דאף שהחמיר באוכלין שתחת המטה, מ"מ היה שולחם לאחרים, ופ"א שלחם לישיבה אחת עי"ש. וכ"כ בס' טעמא דקרא בהנהגות החזו"א (אות כ"ח), שציווה החזו"א ליתן אוכלין תחת המטה לעניים, עי"ש. ועפ"ז ודאי דאי"ז מוקצה.
וכמו"כ י"ל ע"פ מה שהסתפק האדר"ת בס' עובר אורח ס"ד [בתוך ס' ארחות חיים] אם מים שהיו תחת המטה אם הם כשרים לנט"י עי"ש. אולם בס' הליכות שלמה תפילה (פ"כ הערה מ"ט), שיטול ממים אחרים, וכשהמים היו תחת המטה עי"ש[7]. אמנם י"ל בזה להמבואר ברמב"ם פי"ב מרוצח ה"ה, דלא יתן תבשיל תחת המטה, שמא יפול דבר המזיק ואינו רואהו עי"ש. הרי שלא כתב טעם דאין ליתן אוכלין תחת המטה משום רוח רעה, אלא שמא יפול דבר המזיק. ועפ"ז ודאי שאין נאסר האוכל תחת המטה, דהא ס"ל להרמב"ם דליכא רוח רעה בזמנינו, דאל"ה צ"ע שהמציא טעם חדש לא ליתן תבשיל תחת המטה, הא בגמ' מבו' טעמא משום שיש בזה רוח רעה, וכמו שהקשו שם ע"ד הרמב"ם עי"ש. ומש"כ לתרץ דעת הרמב"ם בבינת אדם (שער איסור והיתר סי' ס"ג אות פ"ב) עי"ש. אולם בשו"ת גליא מסכת (אהע"ז סי' י"א) ובשו"ת תפארת צבי (סי' צ"א), דס"ל להרמב"ם שבטלה הרוח רעה בזמנינו, ולהכי לא כתב טעמא דאין ליתן תבשיל תחת המטה משום רו"ר עי"ש. וכ"כ בדעת הרמב"ם בענין אחר בתבואות שור (סי' סק"ד) עי"ש. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת הלכתא מאורייתא (ח"ב סי' ל"ט אות ו'), ובס' להורות נתן שבת (ח"א סי' ר"ס סק"ב) ר"ל בדעת הרמב"ם שהשמיט כל הסכנות שאינן טבעיות עיי"ש.
♦
ד. אתרוג תחת המטה אם הוי כאין בו היתר אכילה
ולכאו' י"ל ע"פ מה שחקר בתשו' מרחשת (ח"א ס"כ), באתרוג האסור משום סכנה, כאתרוג שהיה תחת המטה, אם מקרי כאינו ראוי לאכילה דפסול למצוה, או"ד כל שאי"ז ראוי לאכילה רק משום סכנה וכרו"ר, מקרי כראוי לכל דיני התורה ויצא יד"ח בחג. והאריך בזה והסיק שאתרוג שנאסר מחמת סכנה, לא חשיב כאינו ראוי לאכילה, ויוצא בו יד"ח המצוה עי"ש. ובמועדי הגר"ח ח"א תשו' תקנ"ה שאלתי למרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל על אתרוג שהיה תחת המטה אם יכול ליטלו, והשיב ע"ז אין ראוי. ובתשו' תקנ"ו שם שאלתי למרן, אם אתרוג תחת המטה הוי כאינו ראוי לאכילה, והשיב ע"ז לא מסתבר עי"ש. אולם בקונטרס גם אני אודך על חנוכה (אות נ'), על שמן שהיה תחת המטה אם אפשר להדליק בו נ"ח, והשיב ע"ז מרן זצ"ל להסוברים שצריך להיות ראוי לאכילה, ודאי אין ראוי להדליק בזה עי"ש, ובספר פרדס יוסף החדש על חנוכה, לידידי הגאון רבי גמליאל הכהן רביוביץ שליט"א (אות תקנ"ד), עי"ש. ובמועדי הגר"ח (ח"א תשו' תרכ"ט) השיב על שמן תחת המטה להדלקת נ"ח, ביזוי מצוה, ויעו"ש מה שציינתי בזה[8].ועיקר ד"ז כתב בס' ארחות רבינו (ח"ב עמ' רע"ז) בשם הקהילות יעקב זיע"א, לחוש באתרוג תחת המטה משום לכם דאי"ז ראוי לאכילה, ורק בימים שא"צ לכם יטלו למצוה עי"ש[9]. ונפק"מ בזה במה שכתב לי מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל דאפשר להפריש תרומות ומעשרות מאוכלין שהיו תחת המטה, וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' רע"ד) יעו"ש. וע"כ דאוכלין תחת המטה אף להמחמירין לאוכלן לא פקע מיניה שם אוכלין, ושפיר אפשר להפריש תרו"מ, וכן מבואר בדרך אמונה פ"ה מתרומות אות י"ט להקל להפריש תרו"מ מאוכלין שהיו תחת המטה עי"ש.
♦
ה. שמן למאור אם הוי מוקצה
וראיתי בס' חוט שני שבת (ח"ג עמ' פ"ב), דכתב על שמן הראוי להדלקה ולא לאכילה כשמן למאור, ה"ז מוקצה בשבת מחמת גופו עי"ש. אולם צ"ע ממש"כ בחוט שני חובת הלב (עמ' ק"ל), דשמן למאור אי"ז מוקצה, דראוי לאכילה בשעה"ד עי"ש. וא"כ לכאו' גם שמן להדלקה אי"ז מוקצה, דראוי לאכילה בשעה"ד. וכן ראיתי בס' פסקי שבת (ח"א פ"ט סעי' י"ב), דשמן למאור אי"ז מוקצה דראוי לאכילה בשעה"ד, ועובדא הוי שטיגן בשמן למאור ונאכל ולא הרגישו כלום עי"ש. אולם בס' נתיבות המוקצה (פכ"ג ס"כ) בשמן הראוי להדלקה הוי מוקצה מחמת גופו, דאין דעת בני אדם לעשות בזה שימושים אחרים מלבד הדלקה, עי"ש. אולם בשו"ת תשובות ישראל (ח"ו סי' נ"ב) מסיק דשמן למאור אי"ז מוקצה, דראוי לסוך בו עי"ש. ובס' דור המלקטים (שבת ח"ג עמ' 2009) הביא תשו' בעל שבט הקהתי על שמן למאור שהוי מוקצה, דאין לו כל שימוש להיתר עי"ש. ולכאו' י"ל כיון ששמן למאור הוי סכנה קצת ע"י שתייתו, שפיר הוי מוקצה, ואף שראוי לשתיה בשעה"ד, מ"מ כיון שיש בו סכנה קצת הוי מוקצה, והוי כמשקין מגולין די"ל שהוי מוקצה דראוי לחתול, ומשום סכנת ארס, וה"ה שמן למאור יש בו סכנה לבריאות וממילא הוי מוקצה. אולם י"ל דשפיר ראוי לאכילה בשעה"ד, מקרי כראוי לאכילה ואי"ז מוקצה.ובס' פסקי תשובות (סי' ש"ח עמ' קפ"ז) כתב על שמן למאור דאי"ז מוקצה, דראוי למרוח ע"ג פצע עי"ש. ובס' מחוקק במשענותם (ח"ד סי' ש"ח סעי' כ"ה עמ' קי"א), כתב דשמן למאור הוי מוקצה עי"ש. ובס' שבת מנוחה (פ"ו ס"ה) ובס' שלמי יהונתן (סי' שכ"א ס"א), ובס' משנת אהרן מוקצה (פ"ב ס"ו) כתב לתלות במתירים להדליק נ"ח בשמן למאור לכתחילה אף דבעי ראוי לאכילה, ע"כ ראוי לאכילה בשעה"ד, וה"ה דאי"ז מוקצה עי"ש. ועי' במועדי הגר"ח (ח"א תשו' תרל"ג) דבעי לכתחילה לנ"ח שמן הראוי לאכילה עי"ש. ואכן בס' דולה ומשקה (עמ' רל"ז) נשאל מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל על שמן למאור לנ"ח, והשיב ע"ז די"א דראוי שיהא ראוי למאכל, עי"ש[10]. וא"כ חזינן שס"ל דשמן למאור חשיב כאינו ראוי לאכילה, ולכאו' א"כ הוי מוקצה. ועי' בס' שלמי יהונתן (סי' שכ"א ס"א).
♦
ו. בירך על אוכלין תחת המטה אם יטעם
וראיתי בספר גם אני אודך תשובות מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל (חלק ב' סימן ס"ג), בבירך על אוכלין תחת המטה, אם יטעם שלא תהא ברכה לבטלה, והשיב על זה, יאמר בשכמל"ו, עיין שם. ואזיל לשיטתו דלא יאכל אוכלין תחת המטה ונאסרו אף בדיעבד, ולהכי לא יטעם, ויאמר בשכמל"ו. אולם בס' שערי הברכה (פי"ג הערה נ"ג) הביא מבעל שבט הלוי זצ"ל בבירך על אוכלין תחת המטה, דיטעם מעט שלא תהא ברכתו לבטלה, וה"ה בבירך על משקין מגולין יטעם מעט עי"ש. אולם גם בס' שמירת נפש (עמ' קצ"ח) השיב הגרח"ק זצ"ל בבירך על משקין מגולין יאמר בשכמל"ו, עי"ש. ולכאו' צ"ע, כיון שרוב הפוסקים מתירין גילוי בזה"ז, שפיר י"ל שיטעם מעט שלא תהא ברכתו לבטלה. ובס' שמירת נפש (עמ' קמ"ח) השיב הגרח"ק זצ"ל על יין שביעית שהיה בגילוי, דאין לאבדו, כיון שרוב הפוסקים מתירים עי"ש. וא"כ מ"ט לענין ברכה כשבירך על משקין שהיו מגולין יאמר בשכמל"ו ולא יטעם, כיון שלרוב הפוסקין שרי משקין מגולין בזה"ז. וכן מסיק בשו"ת תשובות ישראל (ח"ו סי' ל"ד) דבירך על משקין שהיו מגולין יטעם מעט שלא יהא ברכתו לבטלה, וכתב דאף בגילוי בזמן חז"ל י"ל שיטעם מעט שלא יהא לבטלה, וי"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע, דמה שטועם שלא יהא ברכה לבטלה. וכן באוכלין שתחת המטה כשבירך יטעם עי"ש. וכ"כ בשו"ת דברי בניהו (חל"ז סי' י"ז), כשבירך על אוכלין תחת המטה יטעם עי"ש[11].אולם במשנ"ב סי' ר"ו ס"ק כ"ו, בבירך על מים שהיו בשכונת המת, כשבירך על המים ושמע שיש מים בעיר, שישתה מעט מן המים שלא תהא ברכתו לבטלה עי"ש. ומקורו מס' חסידים סי' תתנ"א עי"ש [וע"ע בס' פסקי משה (אבילות פ"ד ס"ז), ובס' ברכת אבלים (עמ' תס"ט)]. וא"כ לכאו' ה"ה כשבירך על אוכלין שהיו תחת המטה, די"ל שיטעם שלא תהא ברכתו לבטלה. ומצאתי שגם בס' דעת נוטה (ח"א תשו' רכ"ד) דהשיב על אוכלין תחת המטה, כשבירך עליהם יאמר בשכמל"ו. ובהערה 121 שם נשאל מרן זצ"ל מ"ט יאמר בשכמל"ו ולא יטעם, דלרוב פוסקים מתירין אוכלין תחת המטה. והשיב ע"ז דאם חושש להגר"א להחמיר בגילוי דהוי סכנה לא יטעם, ושאני ממים שבשכונת המת שהחמירו כל בני העיר, ובזה הקילו כשכבר בירך לטעום מעט עי"ש [וע"ע מש"כ ע"ז בשו"ת תשובות ישראל (ח"ו סי' ל"ד)]. ובבית מתתיהו ח"ב סו"ס ט"ז, כתבנו לתלות בבירך על אוכלין תחת המטה אם יטעם או יאמר בשכמל"ו, דה"ז תליא בגדר אמירת בשכמל"ו, אם עי"ז עוקר הברכה לבטלה, וא"כ שפיר י"ל שיאמר בשכמל"ו ולא יטעם, או"ד אי"ז כתיקון גמור לברכה לבטלה, וכאילו לא בירך לבטלה ושפיר ברכתו לבטלה עי"ש, ועפ"ז שפיר י"ל שיטעם מעט שלא תהא ברכתו לבטלה עי"ש. ולהרמב"ם הנ"ל דליכא רו"ר באוכלין תחת המטה וכנ"ל, ודאי שיטעם שלא תהא ברכתו לבטלה. ובס' הבית בכשרותו (עמ' צ"ד) כ' בשם מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל בבירך על אוכלין תחת המטה, יטעם מעט עי"ש, וע"ע בס' אהל יעקב (מאכלי עכו"ם הנדמ"ח יו"ד סי' קט"ז סעי' קי"ח).
♦ ♦ ♦