מח"ס משנת המילה ושא"ס
בני ברק
בעניין מילה שלא בזמנה
בחידושי רבינו חיים הלוי (פ"א ממילה ה"י) ייסד דהנה פרשת מילה נאמרה ב' פעמים בתורה, פעם אחת נאמרה לאברהם בפרשת לך לך (פ"ז פסי"ד) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, ופעם שניה נאמרה למשה בפרשת תזריע (פי"ב פס"ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והפסוק בפרשת לך לך נאמר גם לבני קטורה, והפסוק בפרשת תזריע שנאמר למשה, זה נאמר רק לכלל ישראל ולא לבני קטורה. וכתב עפ"י זה לבאר שזה הטעם שמילת בני קטורה אינה דוחה את השבת, משום דהא דמילה דוחה שבת ילפינן מדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ביום ואפילו בשבת, ופסוק זה נאמר בציווי לכלל ישראל, אבל בציווי שנאמר לאברהם לא אשכחן דין זה, ולכן מילת בני קטורה אינה דוחה שבת.♦
א. ב.
ושמעתי ממו"ר הגר"ח פיינשטיין שליט"א, לבאר עפי"ז הא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, משום שהפסוק של וביום השמיני איירי רק במילה בזמנה, אבל ביום התשיעי כבר אינו מקיים מצוה זו, דביום התשיעי כבר אי"ז יום השמיני. והא דמחוייב למול הוא רק מקרא דבן שמונת ימים, דגם בן תשעה ימים חשיב בן שמונת ימים, דבכלל תשעה שמונה, ובקרא דבן שמונת ימים לא נתחדש שדוחה שבת.ונראה ליתן טעם בזה, דביום השמיני כיון שמוטלת לפניו מצות וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומחר לא יוכל לקיים מצוה זו, משום הכי דחיא שבת. אבל כשמוטלת לפניו מצות בן שמונת ימים, כמו שיכול לקיים מצוה זו כשהוא בן תשעה ימים, ה"נ יכול לקיים מצוה זו למחר כשהוא בן עשרה ימים, וכיון שיכול לקיים למחר, מש"ה לא דחיא שבת. ואמרתי טעם זה למו"ר שליט"א והסכים לזה.
והראני אאמו"ר זללה"ה שכן הוא להדיא ברש"י בשבת (כ"ד ב') שכתב אהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, וז"ל וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה וכו'. ומבואר דהא דאינה דוחה הוא משום דאפשר לקיימה למחר.
♦
בשערי תשובה (סי' תקנ"א ס"ק ל"ג) הביא בשם שו"ת אור נעלם (סי' ט') שכתב דדוקא בסעודת מילה בזמנה מותר לאכול בשר ויין בתשעת הימים, אבל סעודת מילה שלא בזמנה אין לה שורש ועיקר בש"ס. ועוד דאפשר לעשות סעודה ממאכלי חחלב ושאר משקים. וקרוב אלי לומר שמי שאכל בשר ויין בסעודת מילה שלא בזמנה הוי כפורץ גדר וכו'.
וכתב על זה השע"ת שאין המנהג כדבריו, אלא אוכלין בשר ושותין יין בסעודת ברית מילה שלא בזמנה כמו בזמנה, והפריז על המדה במש"כ שהוא כפורץ גדר וכו', ויש להתיר לאכול בסעודה כדין מילה בזמנה ממש וכו' ע"ש.
♦
ג. ד.
ומתחילה צריך לידע טעמו של האור נעלם לחלק בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה, והיכן מצא שורש ועיקר בש"ס לסעודת מילה בזמנה יותר ממילה שלא בזמנה.ומצאתי ב' מקורות בש"ס לסעודת מילה. א' בשבת (ק"ל א') תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדיין עושין אותה בשמחה, ופירש רש"י (ד"ה בשמחה) שעושין משתה. ב' בכתובות (ח' א') רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו, ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי דאית ליה צערא לינוקא, ופירש רש"י (ד"ה לבי מהולא) לסעודת מילה.
ובשני המקורות הללו אין שום רמז לחלק בין מילה בזמנה למילה שלא בזמנה.
אך יש מקור שלישי, שממנו דייק האור נעלם [כמובא בשע"ת שם], והוא בנדה (ל"א ב') מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש רש"י (ד"ה שלא) ששמחין היינו שאוכלין ושותין בסעודה.
ומקור זה שייך דוקא במילה בזמנה, אבל במילה שלא בזמנה לא. וכיון שכאן זה דוקא במילה בזמנה, א"א להוכיח גם מהמקורות האחרים למילה שלא בזמנה. דכיון שיש לנו מקור לחלק, א"כ שמא גם שם מדובר דוקא במילה בזמנה.
אלא דלפי זה לכאו' צדקו דברי האור נעלם, וצריך לידע מה טעמו של השערי תשובה שפסק שלא כדבריו.
♦
אמנם מלבד כל זאת, מצינו מקור קדום לסעודת ברית מילה, מאברהם אבינו שעשה סעודה ביום שנימול יצחק. וכמ"ש בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ט) וז"ל, רבי ישמעאל אומר, לא עיכב אברהם מכל אשר ציווהו, וכשנולד יצחק, בן ח' ימים הגישו למילה, שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, והגישו למנחה ע"ג המזבח ועשה שמחה ומשתה, מכאן אמרו חכמים, חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו כאברהם אבינו, שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק.
והתוס' (שבת ק"ל א') כתבו: ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה"ג.
ובארחות חיים כתב: נהגו לעשות סעודות גדולות ביום המילה, וכן דרשו ז"ל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמ"ל נוטריקון ביום ה' ג' שהן שמונה מל את יצחק וכו'.
ובספר אוצר הברית (ח"א פ"ג סי' י"ז) הביא עוד בשם רבי רפאל מרדכי מלכי, שכתב וז"ל רמז לסעודה שעושים במילה, כן תעשה כאשר דיברת, שברכו יהי רצון שתעשה כן בשנה הבאה.
ולכאו' אצל יצחק ג"כ היתה זו מילה בזמנה, שנימול ביום השמיני, וא"כ זה גם כן מקור לסעודת מילה דוקא למילה בזמנה, ולא למילה שלא בזמנה.
♦
ה. ו.
אך לפי מה שנתבאר, שאת מצות מילה שנאמרה לאברהם בן שמונת ימים מקיימים גם ביום התשיעי כמו ביום השמיני, כיון שגם ביום התשיעי הוא בן שמונת ימים, א"כ כיון דאשכחן במילת יצחק שעשו סעודה, אע"פ שהיה שם רק את המצוה של בן שמונת ימים ולא את המצוה של ביום השמיני, שעוד לא נצטוו בה, א"כ מוכח שגם כאשר מקיימים רק את המצוה שנאמרה לאברהם, עושים סעודה. ואם כן גם במילה שלא בזמנה, אע"פ שלא מקיימים את המצוה של ביום השמיני, מ"מ מקיימים את המצוה של בן שמונת ימים, שבה אין חילוק בין בן שמונה לבן תשעה. ושפיר מוכח שיש לעשות סעודה אף במילה שלא בזמנה.ואם כן אפש"ל שזה הטעם דפסקינן שלא כדברי האור נעלם, משום שמהסעודה שעשו במילת יצחק מוכח שגם במילה שלא בזמנה יש לעשות סעודה.
♦
והנה, ביבמות (ה' ב') בעינן קרא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ובעינן למילף ממילה שדוחה עשה שלא שלה את לא תעשה דשבת שיש בו כרת.
ושמעתי ממו"ר הגר"ט שפירא שליט"א להקשות, אמאי בעינן למילף ממילה בזמנה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אדרבה נילף ממילה שלא בזמנה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
♦
ז. ח.
ועפ"י מה שביארנו שאת המצוה של ביום השמיני א"א לקיים למחר, ואת המצוה של בן שמונת ימים אפשר לקיים למחר ומשום הכי אינה דוחה שבת, אתי שפיר. דהא דילפינן ממילה בזמנה שדוחה שבת, ולא ילפינן ממילה שלא בזמנה שאינה דוחה, משום שמילה שלא בזמנה שיש בה רק מצות בן שמונת ימים, אפשר לקיימה למחר. ומבואר בתוס' שם (ד"ה כולה) שאפשר לקיים למחר נחשב אפשר לקיים שניהם ולא אמרינן בזה עשה דוחה לא תעשה. ולכן ילפינן ממילה בזמנה ולא ממילה שלא בזמנה.♦
ובעצם הקושיה מיבמות, אפשר ליישב עוד באופ"א, דהנה התוס' בקידושין (ל"ח א') כתבו בשם הירושלמי, דעשה שקודם הדיבור אינו דוחה לא תעשה, ומשום הכי עשה דמצה אינו דוחה לא תעשה דחדש.
והשאגת אריה (סי' צ"ו) הקשה מהא דביבמות שם בעינן למילף מפסח ומילה ותמיד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ודחינן דליכא למילף מהם משום שישנן לפני הדיבור, וחזינן דעשה שקודם הדיבור דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת, וכל שכן לא תעשה שאין בו כרת.
ותירץ השאג"א, דוודאי עשה שנאמר קודם הדיבור ולא נשנה לאחר הדיבור גרע טפי, וכדברי הירושלמי, אבל עשה שנאמר קודם הדיבור ונשנה לאחר הדיבור אלים טפי, כיון שנאמר גם קודם הדיבור וגם לאחר הדיבור. ולכן פסח שנאמר במצרים קודם הדיבור, ונשנה לאחר הדיבור בפסח שני ובמשנה תורה, וכן תמיד שנאמר קודם הדיבור למ"ד עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הוה, ונשנה לאחר הדיבור בפרשת פנחס, וכן מילה שנאמרה לאברהם אבינו, ונשנית לאחר הדיבור בפרשת תזריע וביום השמיני ימול, כל אלו כיון שנאמרו ונשנו אלימי טפי וכדברי הגמ' דידן. אבל מצה לא נאמרה אלא במצרים, ולא נשנית לאחר הדיבור, ולכן גריעא טפי, וכדברי הירושלמי [ולכאו' יש לדקדק כדבריו, דבגמ' דידן לא אמרו עשה שקודם הדיבור, אלא שישנו קודם הדיבור, דהיינו שיש את העשה הזה גם קודם הדיבור].
♦
ט. י.
ולפי"ז יש ליישב דמילה בזמנה שנאמרה אף לאחר הדיבור, שפיר ילפינן מינה דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אבל מילה שלא בזמנה, שמקיים בה רק את העשה של בן שמונת ימים שנאמר קודם הדיבור, ולא את העשה של וביום השמיני שנאמר לאחר הדיבור, לא ילפינן מינה, משום דעשה שקודם הדיבור אינו דוחה לא תעשה, וכדברי הירושלמי.♦ ♦ ♦