ישיבת תפארת ירושלים, יד בנימין
תוקף חוקי מדינת ישראל
בכמה מקומות בתלמוד אומר שמואל שדינא דמלכותא דינא.בנדרים כ"ז ע"ב: "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין, שהיא תרומה אף על פי שאינו תרומה, שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך. בש"א בכל נודרין חוץ מבשבועה, וב"ה אומרים אף בשבועה. ב"ש אומרים לא יפתח לו בנדר, ובה"א אף יפתח לו. ב"ש אומרים במה שהוא מדירו, ובה"א אף במה שאינו מדירו. כיצד אמר לו אמור קונם אשתי נהנית לי, ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי, בש"א אשתו מותרת ובניו אסורין, וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חיננא א"ר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמר במוכס העומד מאליו".
ובגיטין י' ע"ב: "כל השטרות העולים בערכאות של גויים, אף על פי שחותמיהם גויים כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר"ש אומר אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט. קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל"ש מתנה בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואב"א, תני חוץ מכגיטי נשים".
ובבבא בתרא נ"ד ע"ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי גויים הרי הן כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן מ"ט עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. א"ל אביי לרב יוסף מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא".
ובבבא קמא קי"ג ע"א: "אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה, אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק. ומוכסין. והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. איכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס, ר"ש אומר משום ר"ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי, דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר, ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור, אלא להבריח בו את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא".
מבואר בחז"ל שכיון שדין המלכות דין הוא. לכן אסור להתחמק מתשלום מיסים ואסור להחזיק בקרקע שלא כפי קביעת המלך, וכמו כן דין המלכות יוצר קניין אף שלא מן הדין.
שני המקרים שבהם אין כלל זה לפי הגמרא הם: א. מוכס שאין לו קצבה, ופירש רש"י 'אלא נוטל כל חפצו'. ב. מוכס העומד מאליו ופירש רש"י 'שלא מאת המלך אפילו יש לו קצבה'.
♦
הגמרא לא מביאה מקור לכלל זה, ולפיכך נחלקו בכך הראשונים.
השיטה הראשונה היא שיטת הר"ן בנדרים כ"ח: "וכתבו בתוספות דדוקא במלכי גויים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה". וכ"כ שם הרא"ש: "והיינו טעמא דדינו דינא שארץ שלו היא ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו". וכ"כ שם הרשב"א: "ופירשו בתוס' בשם ה"ר אליעזר דדוקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם שהארץ שלו היא אבל במלכי ישראל לאו דינא דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום לפי שא"י כל ישראל שותפין בה ואין בה למלך יותר מלאיש אחר, ותדע לך דהכי הוא דהא איכא מ"ד (סנהדרין כ' ב') כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ואמאי תיפוק לי משום דדינא דמלכותא דינא אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל אלא במלכי האומות". וכ"כ הרשב"א בתשובה בח"א סימן תרל"ז: "עוד השיב דכל שלטון ישראל הממונה בעירו ומשל במקומו דינו דין. והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא כל זמן שעושה כחוקי מקומו דומיא דמלך ממש. זה ברור. והראיה תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי כלומר הפקידים הממונים ואף במלכי ישראל בחוצה לארץ. ודוקא בארץ שהיא ירושה לכל ישראל הוציאו רבותינו הצרפתים בנדרים"[2].
השיטה השנייה היא שיטת רשב"ם בב"ב נ"ד: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל". וכ"כ האו"ז בסימן תשמ"ה: "ומלכא אמר דכל שטר שיכתב על פי ערכאות על הקרקע אפי' כי האי גבי ביה דדינא דמלכותא דינא דהואיל וגזירתא דמלכא היא הכי קבלו עלייהו כדפירש רבינו שמואל בחזקת הבתים".
השיטה השלישית היא שיטת הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ד ה"א, שכתב: "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס, שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים, ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך, מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו". ובהלכות גזו"א פ"ה הי"א: "מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל". ובהלכות זכיה ומתנה פ"א הט"ו: "במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין". וביאר הרדב"ז: "פרק כה"ג פלוגתא דתנאי ואמוראי ופסק כדר' יוסי ושמואל שאמרו כל האמור בפרשת המלך מותר בו ואמרינן בכמה דוכתי דינא דמלכותא דינא ואפילו מלכי הגוים אמרי' בהו דינא דמלכותא דינא". וכ"כ המבי"ט בקרית ספר: "וגבאי המלך שמטבעו יוצא שגובין דבר שהוא חוקק לכל אינו גזל דדינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה כדנילף בהלכות מלכים בס"ד ואפילו מלך גוי".
נמצא שלדעת התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן דד"ד בנוי על בעלות המלך על ארצו, לדעת הרשב"ם והאו"ז דד"ד בנוי על כך ש'כל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו', ולדעת הרמב"ם דד"ד בנוי על פרשת המלך.
לפי שיטת הרמב"ם נמצא שרב ושמואל נחלקו האם האמור בפרשת מלך המלך מותר בו. שמואל סובר שמותר ועל פי שיטתו הוא חידש בארבע מקומות בתלמוד את המושג דינא דמלכותא דינא, וכיון שבמחלוקות רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני לכן פסק הרמב"ם שמלך מותר בו וממילא דינא דמלכותא דינא. ואכן גם על כך חלקו התוספות ופסקו כמו רב.
שיטת הרמב"ם היא בעצם השיטה היחידה שיש לה מקור בתלמוד, כי הגמרא מתייחסת במפורש למשפט המלך ואומרת שיש למלך סמכות.
חיזוק מסברא לשיטת הרמב"ם, כתב המאירי בב"ק קי"ג שאם לא נאמר שד"ד הוא רק לטובת המלך בטלו כל דיני התורה: "כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחוקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו וכו' שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו וכו' אבל מה שהוא מחדש מחמת אונס או דינים שהאומות מחזיקות בהם מתורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים כנגד דינין שלנו אינן בכלל זה שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם".
סמך לשיטת התוספות, נראה להביא מכך שבירושלמי אין זכר לדין זה, וגם בתורת התנאים הוא לא מופיע. ולפי התוספות הדבר מובן היטב, שבזמן התנאים והירושלמי שחיו בא"י ובה אין ד"ד ולכן לא הוזכר דין זה עד שהגיעו ראשוני האמוראים לבבל, ואז חידש שמואל שדינא דמלכותא דינא.
נפקא מינה בין שיטת התוספות לשיטת הרשב"ם והרמב"ם היא שלפי תוספות אין ד"ד בא"י ולרשב"ם והרמב"ם יש.
נפקא מינות בין שיטת הרשב"ם לרמב"ם:
א. לפי הרשב"ם התוקף הוא רק בממון, שבזה מועילה קבלה והסכמה, אך הרמב"ם אומר שהמלך יכול גם להרוג מי שלא משלם מס.
ב. נפקא מינה נוספת האם יש ד"ד במה שהוא לא לטובת המלך. לפי הרמב"ם זו זכות של המלך להחליט. אך לפי הרשב"ם שהעם מקבל על עצמו אם כן הוא מקבל כדי שיוכל להתנהל בסדר ויושר וזה לא רק במה שנועד לטובת המלך (אמנם גם לפי הרשב"ם זה רק במה שנוגע לצורכי התנהלות השלטון כי אל"כ בטלו דיני תורתנו).
ג. נפקא מינה נוספת, שלפי הרמב"ם אין חובה לציית לכל חוקי המדינה, אלא שזכותו של המלך לקבוע מס וממילא אסור להבריח מיסים. אבל אין חובת גברא לציית לחוקי המדינה. אם היתה חובת גברא זו הייתה שאלה של איסור והרמב"ם היה צריך לפסוק כמו רב. אם פסק כשמואל מחמת שזה דיני, משמע שכל המושג של ד"ד אין לו שייכות של איסורין כלל אלא רק משמעות משפטית בלבד. מותר למלך לגבות ולכן אסור להבריח. אבל אין חובה לציית לחוקים כי לא קיבלנו על עצמנו כלום אלא שהמלך יכול לגבות ולהרוג וכיו"ב. אבל לשיטת הרשב"ם האזרחים מקבלים על עצמם את חוקי המדינה.
ונראה שזו גם מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי מינוי מלך שלרמב"ם מוכרחים אישור מאת ה' כמו שכתב בהלכות מלכים שצריך נביא כדי למנות מלך, ולרמב"ן עה"ת משמע שאפשר גם על ידי העם. לפי הרמב"ן דינא דמלכותא דינא, לא דינא דמלכא. לכן רק במה שהיה נהוג בעבר בזמן המלכים קיים דין זה.
♦
להלכה, מרן בחו"מ סימן שס"ט ס"ו העתיק את לשון הרמב"ם והדגיש שד"ד הוא גם במלך ישראל, והרמ"א לא השיג עליו כלום בזה, ומשמע שדעת התוספות לא נפסקה להלכה[3]: "אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב, ואפילו צוה שישראל יתן יותר מגוי, מכל מקום מקרי דבר קצוב לכל איש והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה, עובר על לא תגזול) מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך גוי".
בין דעת הרשב"ם לרמב"ם אין לנו הכרעה ברורה אצל בעלי השו"ע, אבל מכך שמרן העתיק את הרמב"ם ולא הזכיר את סברת הרשב"ם נראה שפסק כרמב"ם, כדרכו.
וראיה נוספת לכך, שבגמרא בגיטין י' הרמב"ם בהלכות מלוה פכ"ז ה"א לא פסק ד"ד אלא פסק ששטרי מכר לא מועילים בערכאות, וביאר דבריו המגיד משנה: "דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם ז"ל דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ"ה מהלכות גזילה ואבידה הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין והכי קאמר האיבעית אימא לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא והני חוץ מכגיטי נשים".
וכתב הרשב"א בחידושיו לגיטין י' שכך דעת הרי"ף בתשובה: "ובהלכות רבי' אלפסי ז"ל לא נתבררו דברים הללו, שהביא שתי הלשונות ולא כתב הלכתא היכי, אבל בתשובת שאלה מצאתי לו כלישנא בתרא ובמתנה לא קנה".
ומרן בסימן ס"ח ס"א הביא בב"י את דברי המ"מ ובשולחנו העתיק את לשון הרמב"ם.
אמנם הרמ"א שם פסק כדעת החולקים שמהני ד"ד, ונראה מכך שהרמ"א סובר כשיטת הרשב"ם ששייך ד"ד גם במה שאינו נועד להנאת המלך. אם כי גם לשיטת הרשב"ם ישנן הגבלות על דין זה.
וכן נראה גם ממה שכתב הרמ"א בסימן שס"ט ס"ח: "י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא. ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי שם בשם התוס' ות"ה סי' ש"ט), ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דינא דמלכותא (שם בשם ר"י בר פרץ); וכן הוא עיקר, וכמו שנתבאר לעיל סימן שנ"ו סעיף ז'".
ובסימן שנ"ו ס"ז כתב הרמ"א: "ואפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי, לא נאמר דהרי הוא של אומן ולא של בעלים, דמכל מקום צריך להחזירו לבעלים מכח דינא דמלכותא, דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא".
וכן בסימן רנ"ט ס"ז כתב הרמ"א: "ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא".
מבואר שדעת הרמ"א בארבעה מקומות שד"ד מועיל גם במה שאינו לטובת המלך, ושלא כשיטת הרמב"ם ומרן.
וכן האריך אדוננו הש"ך בסימן ע"ג לחלוק על הרמ"א ולטעון שלא שייך ד"ד בדבר שאינו לטובת המלך, דאם לא כן בטלו כל דיני תורתנו.
ולפ"ז יוצא שלדעת מרן כל תוקף ד"ד הוא מצד משפטי המלך ולכן הוא רק במה שנועד לטובת המלכות.
וכן היא שיטת חכמי הצרפתים שהובאה ברמב"ן בב"ב נ"ה וכן דעת הראב"ד בתשובות ופסקים סימן רכ"ו, וכן דעת הש"ך, וכן פסקו הרב פעלים בח"ב אה"ע סימן ט"ז, והרב עובדיה ביבי"א ח"ז חו"מ סימן ו' וביחווה דעת ח"ד סימן ס"ה, והרב עמאר בשו"ת שמע שלמה ח"ט, שאין ד"ד אלא במה שהוא לטובת המלך.
וממילא במדינה דמוקרטית שאין מלך ואין פרשת המלך, כי מלך צריך להתמנות על פי נביא וסנהדרין כמבואר ברמב"ם (וראה במעדני ארץ שביעית סימן כ' שביאר הגרש"ז את הדבר הפשוט שמלך גוי לא צריך נביא, כי הוא מתנהג על פי דיני בני נח אך מלך ישראל יש לו תוקף רק אם התמנה ע"פ כהן ונביא), וגם אין במדינות דמוקרטיות שייכות לטובת המלך כי השלטון משרת את האזרחים ואין חוקים להנאת המלך, נמצא שאין כלל דינא דמלכותא במדינות דמוקרטיות בימינו. ובמדינת ישראל יש לצרף גם שיטת התוספות והרא"ש והר"ן והרשב"א שלפיהם אין ד"ד בא"י.
אך לדעת הרמ"א תוקף ד"ד הוא לא מחמת משפט המלך (שהרי פסק בסימן ס"ח ובסימן רנ"ט ובסימן שנ"ו ובסימן שס"ט שמהני ד"ד גם במה שאינו לטובת המלך ומשפט המלך נועד לטובת המלך), וגם לא מחמת היכולת לגרש (כי לא הזכיר בשום מקום את שיטת התוספות, וגם לא השיג על מרן שכתב במפורש שגם במלך ישראל יש ד"ד), אלא מחמת קבלת העם.
ולפ"ז גם במדינת ישראל יש ד"ד לדעת הרמ"א.
ונמצא ששאלת דינא דמלכותא ביחס לחוקי מדינת ישראל תלויה במחלוקת מרן והרמ"א - לפי הרמב"ם ומרן מקור סמכות השלטון הוא הקב"ה, ולפי הרשב"ם והרמ"א המקור הוא העם.
♦
אמנם נראה לענ"ד, שלמעשה אין כלל מחלוקת ויש מקרים שבהם לכו"ע אין ד"ד ויש מקרים שבהם לכו"ע יש ד"ד, ואין כלל מחלוקת בזה.
דהנה יש לעיין על החולקים על הרשב"ם, הרי קיימא לן שכל תנאי שבממון קיים ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן וכל קהל יכול לתקן כרצונו וכחפצו. ואם כן כאשר אזרחים מקימים מדינה וקובעים חוקים על פי נבחריהם איך ייתכן שלא יהיה לכך תוקף מצד שכל בני המדינה מסכימים לכך וכמו שכתב הרשב"ם[4]?
ולכן נראה, שבוודאי לכו"ע מה שבני המדינה מסכימים לטובת כולם, כגון חלוקת מיסים, בוודאי שיש לכך תוקף. אם ועד בית יכול להחליט על גובה תשלום חודשי ובוודאי שכל המגיע לבית מחויב בכך, אז גם אזרחי מדינה יכולים להחליט על כך.
וכן כתב החתם סופר בסימן מ"ד שגם התוספות מודים לרשב"ם בדברים שהם לתקנת העם, ועל פי דרכו נראה שבוודאי גם הרמב"ם מסכים לכך שבמה שנועד לתקנת העם יכולים בני המדינה לתקן חובת מיסים וכיו"ב.
ובדברי החת"ס מיושבת קושיא גדולה, הלא בב"ב נ"ד הנידון הוא לא טובת המלך ואם כן קשה על הרמב"ם, והחת"ס ביאר לדרכו ששם זה לתקנת העם והם מקבלים עליהם. וכן כתב ליישב הש"ך בסימן ע"ג.
ונראה לי, שהמדד הוא מה חכמי ישראל היו מתקנים וכל חוק שהוא לטובת אזרחי המדינה וגם חכמי ישראל היו מתקנים אותו, יש לחוקי המדינה תוקף. וכעין שכתב החת"ס לגבי קניין רוחני.
אבל במה שחכמי ישראל לא היו מתקנים, נראה שבזה לא מועיל ד"ד. וזאת, על פי מה שבשו"ת מנחת יצחק ח"ט סימן ק"י ובשו"ת פאת שדך סימן צ"א כתבו בשם החזון איש שאין כיום בא"י ד"ד כי הוי כמוכס העומד מאליו. וביאר אחיינו הרב ניסים קרליץ (חוט השני ריבית עמוד קפ"ו) שכל מה שתנאי שבממון קיים זה כשמחליטים בעצמם אבל אם מאמצים את משפטי הגויים אסור לחקות את הגויים והרי זה בכלל איסור ערכאות.
והעולה מדבריו, שכדי שיהיה תוקף לשלטון הוא צריך לגיטימציה. ההלכה לא תחייב לציית לחוקים שאין להם לגיטימציה. לכן חוקי גויים הם לגיטימיים לחלוטין. חוקי מלך ישראל הם לגיטימיים לחלוטין. אבל חוקי יהודים שמאמצים את משפטי העמים וזונחים בשאט נפש וברגל גסה את כל דיני תורתנו הקדושה ומשליכים אותה ככלי אין חפץ בו כדי לחבק חק נוכרייה, אין לכך לגיטימציה ואין לכך אישור ותוקף. וממילא לא ייתכן שההלכה תאמר שיש לציית לחוקים שכאלו.
ולפ"ז נראה לענ"ד שגם אם מקור החוק הוא אצל הגויים אבל גם חכמי ישראל היו מאמצים אותו כי הוא צודק וישר והגון, אין סיבה שלא לקבלו, וכמו שכתב החתם סופר שם שכל שגם אנו היינו דנים כך מהני דד"ד. וכעין זה כתבתי לגבי צורת השלטון שאין לנו מלך ודמוקרטיה אינה מלוכה ולכן נבחרי הציבור צריכים לציית לחכמי ישראל ולשם כך יש להקים מעין בג"ץ שיפקח על חוקי הכנסת.
ונמצא שלכו"ע בחוקים שהם לטובת אזרחי המדינה וגם חכמי ישראל היו מתקנים כך, יש לכך תוקף הלכתי. אך בחוקים שחכמי ישראל לא היו מתקנים כך, נמצא שאין לגיטימציה לשלטון יהודי לפעול נגד חכמי ישראל וממילא הוי כמוכס העומד מאליו, כי אי אפשר לקבל את חוקי הגויים שלא בהסכמת חכמי ישראל.
כלומר מצד דד"ד דעת הרמב"ם ומרן ברורה שזה רק מצד משפט המלך, ומצד להסיע על קיצתן אכן שייך הסכמת העם וכדברי הרב בן ציון אבא שאול שלא גרע מוועד בית. אבל הרי שם צריך חכם שבעיר וממילא אין דד"ד היום בישראל מצד עיקר דין דד"ד. רק מצד להסיע על קיצתן וזה כפוף לחכם שבעיר. לכן רק חוקים שחכמי ישראל מסכימים להם יש להם תוקף.
ועוד נראה שהעם כלל לא מקבל על עצמו את חוקי המדינה. יש מעין משחק בין האזרחים לבין רשויות אכיפת החוק. רוב האזרחים לא תופסים שהם קיבלו על עצמם את חוקי המדינה. הם מבינים את האכיפה, אבל לולי האכיפה הם לא מרגישים צורך מצד שקיבלו על עצמם חוקים. הם חיים במדינה שיש בה שלטון חוק והמשמעות היא שהמשטרה מענישה אותם אם הם עוברים על החוק. אין להם קבלה מצידם לציית. לולי המשטרה חוקי התנועה שלא מובילים לסכנה לא היו נשמרים כל כך. לפי החוק אסור לחנות באדום לבן. כמה אזרחים היו מצייתים לזה לו ידעו בבירור שביום זה אין פקחים? נראה שכלל אין קבלה של האזרחים, כי יש רשויות אכיפה והן אוכפות ולכך הציבור מוכן. אבל לא שהוא מקבל על עצמו וממילא שיטת הרשב"ם כלל לא הכרחית במציאות וזהו טעם הרמב"ם ומרן. וכן הורה הרב דב ליאור שליט"א שאין חובה לציית ודד"ד רק אומר שאין בכך גזל.
ועוד נראה לי שדד"ד לא רלוונטי לאיסורין. אין איסור לסוע מעל המהירות המותרת. אלא שהמלך יכול לגבות מס וזה לא גזל ואסור להעלים מס. ממילא דד"ד זה נושא משפטי וחלים בו כללי ספיקות, ואם יש לנו סיעה גדולה של פוסקים שד"ד הוא רק לטובת המלך (לרמב"ם מצד שהמקור הוא משפטי המלוכה ולרשב"א והמאירי מצד דאל"כ ביטלת כל דיני תורתנו) אז מספק אני מוחזק ולא מחויב לחוקי המדינה ולא צריך לתת להם את ממוני.
וזכורני שבשנת תשע"ד שאלתי את פרופ' רקובר הי"ו שלכאורה לאחר ההפיכה השיפוטית שביצע אהרון ברק שלפיה מי שקובע זה בית המשפט ולא הכנסת נמצא שאין כלל תוקף לפסקי בג"ץ כי לפי הרמב"ם הם לא המלך ולפי הרשב"ם העם לא קיבל אותם ולפי התוספות כלל אין ד"ד בא"י. ואמר לי שצריך עיון בזה.
אך לפי האמור נראה ברור, מתרי טעמי, שאין כל תוקף לפסקי בג"ץ והחוקים שנקבעו בעקבותיו, הן מכך שרק לפי הרשב"ם שייך ד"ד בא"י ודברי הרשב"ם שייכים על מה שעמ"י קיבל ע"ע ולא במה ששופטים החליטו שלא כרצון העם, והן מכך שכל חוק שחכמי ישראל לא היו מתקנים אותו הוי כמוכס העומד מאליו, כי אין רשות ליהודי לאמץ חוקי הגויים שלא בהסכמת חכמי ישראל. וכעין שכתב מהרא"י ענזיל שאין ד"ד בערכאות.
כמו כן זכורני שבשנת תשע"ב שאלתי את הרב דב ליאור שליט"א לגבי הכלל שצריך שהמלך ישווה גזירותיו והביא לכך דוגמה הרב אליהו זצ"ל בקובץ תחומין שאם השלטון מתייחס להפגנות מצד אחד באופן שונה מהפגנות של הצד השני אין תוקף לחוקיו, ושאלתיו לאיזה חוקים אין תוקף וענה לי הרב ליאור שהכוונה לחוקים שנוגעים להפגנה הזו. אך מדברי הרב אליהו שם לא נראה כך אלא שאם השלטון לא מתייחס לכל המפגינים בשווה נמצא שאין הוא משרת את אזרחי המדינה אלא את האינטרסים שלו, וממילא אין תוקף גורף לחוקיו, אלא עלינו לבחון כל חוק לגופו האם הוא חוק נכון שגם חכמי ישראל היו מתקנים אותו.
ונראה, שזו דעת הרב עובדיה ביחווה דעת ח"ה סימן ס"ד והישכיל עבדי בח"ו סימן כ"ח שיש ד"ד בא"י, והיינו רק במה שיש לכך תוקף, אך במה שמאמצים חוקי גויים באופן שחכמי ישראל לא יסכימו לכך בוודאי שלא מהני ד"ד נגד דין תורה, ואין להם רשות לאמץ חוקי גויים נגד דעת חכמי ישראל.
ונראה שזו גם דעת הרב אלישיב בפד"ר ח"ו עמוד 376 שפסק כמו החתם סופר שדבר שהוא לטובת הציבור והציבור חפץ בזה יש ד"ד לכו"ע, וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סימן פ"ו. וכמובן שבדברים שחכמי ישראל לא מסכימים להם כי זו לא הדרך הישרה לפי רצון התורה, לא שייך לומר את דברי החת"ס.
ונראה שזו גם דעת הרב בן ציון אבא שאול שאמר שלחוקי המדינה יש תוקף שאינו פחות מוועד בית, והרי ברור שוועד בית לא יכול להחליט נגד חכמי ישראל.
♦
ואמנם דייני בית מדרשו של החזון איש כגון רשת בתי הדין של הרב ניסים קרליץ נוקטים למעשה שאין כלל משמעות לחוקי מדינת ישראל, וכן בירר באורך הדיין הרב יהודה סילמן שליט"א בספרו דרכי החושן, והפליג לומר שאפילו א"א לומר קים לי כשיטות שיש ד"ד בא"י היום.
וצ"ע על שיטתם, הרי כל דבר שהוא מסתבר והגיוני וגם חכמי ישראל יסכימו לו הרי הוא הכרחי לניהול חיי מדינה תקינים ואם כל אחד יעלים מיסים ויבנה ללא רישיון (כפי המובא בשם החזו"א בספר ארחות רבנו שהחזו"א בנה מטבח בביתו ללא רישיון ואמר שהם לא בעלי בתים להחליט עליי) אז תהיה במדינה אנרכיה וברור שכל אזרחי המדינה רוצים בכך שיהיה סדר ונהלים. וכל הסיבה להתנער מחוקי המדינה זה מפני שהם מאמצים את חוקי הגויים אך לפ"ז אין סיבה להשליך את כל חוקי המדינה אלא רק את מה שחכמי ישראל לא מקבלים אותו (כגון חוקים שהם נגד רוח התורה או חוקים שנקבעו ע"י שופטים וחכמי ישראל לא מסכימים איתם וכיו"ב).
וצ"ע איך אפשר להקל בזה, בפרט לבני אשכנז, שהרמ"א הרי לא פסק כמו תוספות אלא כמו הרשב"ם, ולשיטתו פשוט שמה שאזרחי המדינה מקבלים ע"ע יש לו תוקף. ובפרט שהרי הציבור כולו נהנה מן המדינה ומקבל ממנה הטבות לאין שיעור, ואיך ייתכן לנהל חוזה חד צדדי שאדם רק לוקח מן כספי המיסים שהמדינה גובה, אבל כלל לא מחויב אליה ולחוקיה ואין הוא מחויב למיסיה ותקנותיה גם בדברים שהם לטובת בני המדינה וכל חכמי ישראל מסכימים להם?
וליבי אומר לי, שמרן החזו"א סבר שיש כאן מאבק עקרוני על השליטה בעמ"י ולכן סבר שאין כלל תוקף לחוקיהם ותקנותיהם כדי שלא יימשכו אחרי הגויים. וזו הסיבה ששומרי המצוות לא מוכנים לקבל את החוקים, לא באופן חלקי ולא באופן מלא, כדי לא להימשך אחרי חוקות הגויים.
ולפ"ז נראה לי שבע"ה בעתיד ששלומי אמוני ישראל ינהיגו את המדינה לפי רצון חכמי ישראל גם החזו"א והרב קרליץ יודו שבוודאי בכל דבר שחכמי ישראל מסכימים לו, כי אין בו ויכוח הלכתי אלא צורך טכני לתיקון האזרחים וממילא אנשי המקצוע מוסמכים לכך, יש תוקף לחוקי המדינה. ורק במצב שראשי המדינה מסרבים לציית לחכמי ישראל ואדרבה מנסים לבנות צביון פחות יהודי לכן אין לנו להשתתף עמם בשום דבר אלא להצהיר שאין לנו התחשבות בחוקיהם.
אבל כשההנהגה תהיה ע"י שומרי מסורת נראה שכל חכמי ישראל מסכימים לכך שכל דבר שאזרחי המדינה מסכימים לו והוא לטובתם ולהנאתם[5], וגם חכמי ישראל מסכימים לו, אין סיבה שלא יהיה לכך תוקף כי אם חכמי ישראל מסכימים פירושו שגם כאשר הם ינהלו את השלטון כך הם יעשו וממילא כבר כעת יש תוקף לחוקים הללו, כי חכמי ישראל מסכימיםלהם.
♦ ♦ ♦