הרב שלמה זאב פיק
מח"ס אהבת שלמה

האישות של פילגש לפי הרמב"ם[2]

למדנו במסכת קידושין דף ו ע"א:
"ת"ר: הרי את אשתי, הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי - מקודשת; הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי - מקודשת. וליתנינהו כולהו כחדא! תנא, תלת תלת שמעינהו וגרסינהו.
איבעיא להו: מיוחדת לי, מהו? מיועדת לי, מהו? עזרתי, מהו? נגדתי, מהו? עצורתי, מהו? צלעתי, מהו? סגורתי, מהו?".
ורש"י פירש שם:
"מיוחדת - לשון והיו לבשר אחד (בראשית ב).
מיועדת - לשון אשר לא יעדה (שמות כא) שהוא לשון קידושין באמה העבריה.
עזרתי נגדתי - לשון אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב).
סגורתי - לשון ויסגור בשר (שם)".
מה הם הלשונות "עזרתי", "נגדתי", "צלעתי", "סגורתי"?
מו"ר הרב יוסף דב סולובייצ'יק הלוי זצ"ל (ברשימות השיעורים) הסביר שכל הלשונות המוזכרים כאן מתייחסים לאישות של אדם הראשון וחוה, שהיו בני נח. פשיטא שיש לבני נח חלות אישות. אמנם האישות של בני נח שונה מחלות אישות של ישראל. על פי זה יש לבאר ספיקת הגמרא בלשונות אלו: מצד אחד הלשונות של אישות של בני נח אינן ראויות לייצר אישות של בני ישראל, כי המקדש נתכוון לחלות אישות אחרת. אולם, ייתכן שלשונות אלו מהני משום שלא צריכים דעת לקניין קידושין באופן פרטי, אלא מספיק רק דעת לאישות בדרך כלל. לפי זה, אפילו אם הוא רוצה לייצר חלות אישות שקיים רק אצל בני נח, זה מספיק לייצר חלות אישות השייך לו, כלומר קידושין גמורין של ישראל.
משל למה הדבר דומה: להלן בדף י ע"ב הגמרא מסתפקת אם ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה. לכאורה פשיטא שהבועל התכוון רק לאירוסין, ואעפ"כ, לפי צד אחד של הגמרא, הביאה מחילה גם חלות נישואין. בשלמא לפי הגר"ח שלא צריכים דעת קנין לנישואין[3], שפיר מובן דמהני הביאה לנישואין אפילו בלי דעת לנישואין. אולם לפי החולקים על הגר"ח, דס"ל דבעינן דעת קנין בנישואין, לכאורה דברי הגמרא מרפסין איגרי: איך הביאה עושה נישואין בלי דעת קנין לנישואין. אלא דמוכח מזה שלא צריכים דעת קנין פרטי לכל סוג של אישות, אלא דדעת כללי לייצר חלות אישות מהני לכל מה שהמעשה ראוי לעשות.
לפי דברי הגריד"ס זצ"ל, מובן שיטת רש"י שהוא הספק של "מיוחדת" "לשון והיו לבשר אחד (בראשית ב)" שהרי הוא גם לשון של אישות של אדם וחוה. אלא קשה לפי רש"י למה "מיועדת לי" בא באמצע? הגמרא הייתה צריכה לשאול "מיועדת" בתחילה ואח"כ מיוחדת, עזרתי נגדתי...
לכן הרב פירש את ספקו של הגמרא ב"מיוחדת לי" בדרך אחרת.
♦

א. ב.

בפרשת המלך בפרשת שופטים נמצאים הרבה דינים שנאמרו בקשר למלך, ואחד מהן הוא שלא ירבה נשים, ולפי הרמב"ם זה כולל גם פילגשים. דבר זה מצריך עיון בטיב האישות של מלך.
הנה הרמב"ם כתב בהלכות מלכים ד, ד: "וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו, אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד, ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות, שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות".
לפי דברי הרמב"ם, הדיוט אסור בפילגש. מהו האיסור? הסביר הגריד"ס זצ"ל שלכולי עלמא יש איסור עשה של "כי יקח איש אשה", ולכן פילגש אסורה. לפי דברי הגר"ח אפשר לומר שהאיסור הוא איסור הלאו של "לא תהיה קדשה". אם כן, איך מלך מותר בפילגש בלי קידושין?
הרב זצ"ל אמר שלפני שאפשר להסביר היתר זה, צריך להבין את ההשוואה בין אמה עברייה לבין מלך? הנה הרמב"ם בהלכות עבדים, ד, ז, כתב: "יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא במיתת הבעל או בגט, ומצות יעוד קודמת למצות פדייה, כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה, ואינו צריך ליתן לה כלום שמעות הראשונות לקידושין ניתנו, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות…".
הרמב"ם פסק שמעות ראשונות לקידושין ניתנו ובכן יש מעשה קידושי כסף בייעוד כמו בארוסה דעלמא הנקנית בכסף קידושין. א"כ איך הרמב"ם השווה בין פילגש של מלך לבין אמה עברייה המיועדת להדיוט, הרי בפילגש של מלך אין מעשה קידושין כלל וכלל אלא ייחוד, ואילו באמה עברייה יש מעשה קידושין?
וצ"ל בדעת הרמב"ם דחלוק דין פילגש דמלך מפילגש של הדיוט [שאינה אמה עברייה]. באמת יש למלך חלות אישות בפילגשו, משא"כ בפילגש דהדיוט אין ביניהם חלות אישות, שאישות של הדיוט זה רק ע"י מעשה קידושין, ופילגש שלא נקנית במעשה קידושין אסורה להדיוט כקדשה. וצ"ל שאצל מלך יש אישות מחודשת שנוצרה על ידי ייחוד בעלמא, ולא ע"י אחד ממעשי הקידושין (כסף, שטר או ביאה). ומאחר שיש למלך חלות אישות בפילגשו, היא מותרת לו ואינו אסורה כקדשה, כי קדשה אסורה רק כשאין לגברא חלות אישות, והבא עליה בלי קידושין הוי' בעילתו בעילת זנות. וזה מדויק בלשון הרמב"ם: "ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו". אין הפשט דאיסור פילגש בטל לגבי המלך, אלא דנתחדש דין דלגבי מלך: ייחוד הוי מעשה קנין ומתיר את הפילגש למלך, כמו שמעשה קידושין מתיר.
ויש להביא עוד ראייה דיש חלות אישות בפילגש של מלך מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים, ג, ב: "לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה". מוכח מדבריו שיש חלות אישות בפילגשו, שהרי הוא סובר שפילגשים נמנות במניין הי"ח נשים.
והדמיון בזה לאמה עבריה הוא שאע"פ שלאחר ייעוד יש חלות אישות גמורה של קידושין, מכל מקום, אין בה מעשה קניין לפי מה שפוסקים דמעות הראשונות לקידושין ניתנו, ואין צריך קניין בעת שקידשה, ובדעתו לקדש סגי. לפי הרמב"ם, אין הפשט שמעות ראשונות מתהפכות למפרע להיות כסף קידושין דעלמא, כי לא ניתנו המעות לכתחילה לשם קידושין אלא לשם שפחות. לפי הרמב"ם בדין מעות ראשונות קונות יש אפשרות בעצם חלות השפחות להפוך את השפחות לאישות ע"י ייעוד. אע"פ שהוא מייעד אותה בסוף שש שנים סמוך לשקיעת החמה, שאינו נותן לה או מוחל לה שווה פרוטה של השפחות, התורה מחדשת שע"י מעשה הייעוד השפחות הופכת לאישות, אפילו בלי מעשה קידושין דעלמא של כסף שטר או ביאה.[4]
לפי זה הדמיון בין אמה עברייה בייעוד לפילגש למלך הוא שבשתיהן אישות חלה אע"פ שאין בהן מעשה קנין קידושין.
ויש להוסיף עוד שבחלות האישות שחל יש הבדל מהותי בין מלך לבין אמה. החלות אישות באמה העברייה היא חלות אישות של אשת איש דעלמא הזקוקה לגט, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות עבדים, ד, ז: "יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא במיתת הבעל או בגט". מאידך, בפילגש דמלך, האישות שחלה בה אינה חלות אישות דאשת איש דעלמא, אלא חלות אישות מיוחדת דפילגש, והראייה שאין לפילגש כתובה כמו שיש באשת איש דעלמא. ונראה דחסר לפילגש דמלך שעבודי האישות שבעל חייב לאשתו כגון שאר כסות ועונה, שהרי הם כלולים ב"כתובה", ואילו באמה עברייה אחרי ייעוד היא נכנסת לחופה ויש לה חלות נישואין עם כל דיני כתובה כנשואה בעלמא. כמו כן, לפי הרמב"ם "יש לו [(למלך) רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות", ואילו באשת איש בעלמא אסור לעשות כן.[5]
♦
לעומת דברי חותנו, הגריד"ס זצ"ל, חתנא דבי נשיאה, הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, הציע לפרש שעקרונית שייך דין פילגש בהדיוט, רק מכיוון שחסרה הבלעדיות של הפילגש להדיוט לעומת המלך, לא חל בפועל דין פילגש. דבריו מבוססים על דברי רמב"ם הלכות מלכים פ"ב א-ב:
"ה"א: כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך, אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו, וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו, וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה.
ה"ב: אבל אשתו של מלך אינה נבעלת לאחר לעולם, אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר".
רק למלך יש אפשרות להפוך את הפילגש להיות מיוחדת לו לבד, וזה מדיני מלך, ולו היה להדיוט הכח הזה, גם הוא היה יכול לייחד פילגש [הרב ליכטנשטיין אמר שיש כאן קניין מיוחד, ורק למלך יש כוח הלכתי לייצר קניין כזה]. ואולי אפשר להוסיף, שעד שקם המלך שאול, הפילגש הייתה מותרת לכל ישראל [כגון פילגש בגבעה] מפני שעדיין לא היה מלך בו ניתן ליישם בלעדיות באישות שלו (ואולי זה היה שריד מן המצב שהיה לפני מתן תורה, רמב"ם אישות פרק א, הל' א). רק אחרי שחל דין מלך עם דיניו המיוחדים, נתהוותה למעשה מגבלה להדיוט, אבל לו יכול היה הדיוט לייצר יחס בלעדי כמו מלך, אזי גם להדיוט תהיה פילגש מותרת. וראיה לזה מאמה עבריה, שאחרי הייעוד, שאינו לגמרי כמעשה קידושין, חל דין פילגש לפי הרמב"ם, מפני שעקב הקניין יש יחס בלעדי בין האדון לבין האמה.
♦

ג. ד.

לפי זה, יש לעיין מחדש בקושיית הגמרא: "איבעיא להו – מיוחדת לי מהו?"
הרב ביאר שהספיקא של הגמרא היא לא באומדנא אלא בדין. בדרך כלל, כדי לייצר אישות צריכים מעשה קידושין. אמנם, לפי הרמב"ם הנ"ל בהל' מלכים, יש דין חדש בעניין פילגש המיוחדת למלך, שקיימת חלות אישות שחלה ע"י ייחוד בעלמא, ולכן הותרה פילגש למלך ואסורה לשאר העם. ונראה דחלות אישות דפילגש המיוחדת למלך חלוקה ביסוד דינה מחלות אישות שחל באשה בעלמא בשני דרכים: א. דאין בה מעשה קידושין ליצירת האישות. ב. גם חלות האישות דפילגש דמלך היא רק חלות אישות חלקית. כשהמקדש נותן פרוטה לאישה ואומר לה "הרי את מיוחדת לי", י"ל שהמקדש רוצה לייצר לעצמו חלות אישות המיוחדת למלך ע"י מעשה קידושין. לפי זה מבואר הצד שקידושין אינם חלים, שהרי לכאורה הוא התכוון לייצר חלות אישות דפילגש, דלא שייכת לחול להדיוט, ולא הייתה כוונתו לאישות גמורה כדי לומר שהקידושין יחולו לגמרי. בכל זאת, הגמרא הסתפקה שאולי בכל זאת הקידושין יחולו, כי אולי לא צריכים לכוון לסוג אישות מסויים, אלא רק צריכים שהוא יתכוון לחלות שם אישות בעלמא. א"כ גם אם הוא התכוון לחלות אישות של פילגש, שאינו שייך להדיוט, מ"מ מעשה הקידושין שלו יועיל לייצר קידושין גמורים.
♦

ה.

לפי ההסבר של הרב במיוחדת לי [שאין לו קשר לזיווגו של אדם הראשון, אלא קשור לפילגש של מלך], אפשר להבין כעת את השאלה "מיועדת לי מהו?" שמתייחס לאמה עברייה שהיא פילגש של ישראל פשוט.
לפי הפירוש שהסברנו בספק "הרי את מיוחדת לי" נראה דספק זה של "מיועדת לי" מהוה "אם תמצי לומר" דהספק הנ"ל. ביארנו לעיל דייחוד של מלך וייעוד דאמה עברייה דומים בזה שאין להם מעשה קידושין לייצר חלות אישות. אבל הם חלוקים לגבי החלות. שהרי ייחוד המלך בפילגש יוצר חלות אישות חלקית, משא"כ ייעוד באמה יוצר אישות גמורה אע"פ שחסר מעשה הקידושין. נמצא שייחוד של מלך מהוה חלות אישות בפני עצמו שחלוקה ביסוד דינה מחלות דין אישות דעלמא. לפי זה נראה לבאר את הספק ב"הרי את מיועדת לי" שזה תלוי בספק "הרי את מיוחדת לי". אם הרי את מיוחדת לי מהני אע"פ שחלות האישות של מלך שונה ביסוד מחלות אישות רגילה, אז פשיטא ש"הרי את מיועדת לי" מהני, דבייעוד חסר רק מעשה קידושין אבל החלות קידושין שווה לקידושין בעלמא. אולם אם "הרי את מיוחדת לי" לא מהני, הגמרא עדיין מסתפקת אם בכל זאת "הרי את מיועדת לי" מהני או לא, שהרי חלות האישות היא לגמרי כמו אשת איש רגילה.
♦ ♦ ♦