מקום השוק והזרוע באדם
חלק א - מקום השוק באדם: א. דברי הראשונים במקום השוק באדם * ב. גמ' ורא' ופוסקים שמוכח מהם שהשוק הוא למטה מהברך * ג. עוד דברי קמאי המוכיחים כן * ד. בדברי הרמב"ם בכמה מקומות * ה. דברי אחרונים במקום השוק * ו. ההקבלה בין שוק דאדם ושוק דבהמה * ז. בפירוש קרסול וכרעיים והנפק"מ למקום השוק * חלק ב - בירורים בדברי כמה אחרונים בזה: ח. בדברי ב"ח וט"ז * ט. בדברי תוס' יו"ט * י. בדברי חיי אדם * יא. בדברי פמ"ג ומ"ב * יב. בדעת החזו"א ובראיות שהביא דשוק עליון * יג. בדברי סדרי טהרות (ראדז'ין) דתליא בפלוגתת קמאי * חלק ג - במקום זרוע ואם מועיל בו מנהג: יד. מקום הזרוע ואם מועיל בו מנהג לגלות * חלק ד - בדיני צניעות דשוק: טו. שוק דערוה מהו * טז. אם איסור הגילוי בשוק הוא מדאו' ואם מועיל בו מנהג לגלות * יז. בדין בגד פשתן דק אם הוא כערוה בעששית ועוד פרטים
הדברים דלהלן באים לברר מה קרוי שוק באדם, אם עצם עליונה שמעל הברך או עצם תחתונה שמתחת הברך. ויבוא בו בס"ד ליקוט גדול ומקיף מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים בזה והראיות שהובאו מהרבה מקומות בגמ'. וכן יתבאר מהו מקום הזרוע (וכן יידון מעט במאי דנפיק מהני מילי לדינא בחיוב כיסוי וצניעות, ובדין בגד דק שיש בו שקיפות).♦
חלק א - מקום השוק באדם
א. דברי הראשונים במקום השוק באדם
דברי ראשונים שמבואר מהם דשוק דאדם הוא עצם התחתון שמתחת הברך - ארכובה (קני"א בלע"ז).בפירוש הרא"ש נזיר נ"ב ב' 'שהשוק הוא קטן מן הירך שהוא למטה מן הארכובה והירך הוא למעלה מן הארכובה' והביא למתני' דאהלות. וכ"ה בחידושי רבינו פרץ הכהן שם בשם ר"י מאיוורא. בתוס' נזיר שם ד"ה אמר: 'לכאו' משמע ממתני' דהתם דשוק למטה מהארכובה וירך למעלה'. והנה כתבוה בלשון לכאורה, ושאר הראשונים הנ"ל כתבוהו במוחלט.
באו"ז נדה סי' שמ"ט בשם רשב"ם (מהדו' הגר"י ויינר ע"פ כ"י ונדמ"ח בספר שיטה מקובצת נידה. במהדו' הנפוצות נשמט בטעות הדומות יעו"ש): 'על שוקה, מן הארכובה ולמטה עד הרגל קרי שוקיים ומן הארכובה ולמעלה קרי ירכים, רגליה, כל דפוס הרגל קרוי פרסה'.
וכן מבואר בספר הישר חידושים לר"ת סי' תקי"ג יעו"ש, שביאר מתני' דאהלות דו' עצמות שבכל אצבע הן עד סוף העקב וי' בקרסול הוא הקביל"א (שהוא מה שאנו קורין קרסול והוא הצמוד לעקב), 'ושנים בשוק למעלה מן הקביל"א', וע"ש כל העניין. והובאו עיקרי הדברים בשם ר"ת בתוס' מנחות ל"ג א' ד"ה הא ע"ש.
בתוס' מנחות ל"ז א' ד"ה קיבורת, 'שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות דתנן באהלות ב' בשוק חמשה בארכובה וא' בירך, אלמא קרי שוק עצם המחובר לרגל'. ע"כ. וע"ש כל העניין. (המחובר לרגל היינו לכף הרגל, וראה להלן).
בספר המכריע (מהתוס' רי"ד) בסי' י"ח: 'איסתוירא הוא עצם הקרסול המפסיק בין שוק לרגל, מוכיח מכאן דכל עצם השוק [ש]קורא התנא מן הארכובה ולמטה הוא, ומן הארכובה ולמעלה למעלה מן השוק דהיינו עצם הירך הנקרא קולית וכו' אלמא כל עצם השוק יקרא למטה מן הארכובה'.
בתו"י יומא ע"א ב' ד"ה אמר ר"ז ובריטב"א יומא שם דשוק בתלמוד [בתו"י הלשון בכל מקום בתלמוד] הוא מן הארכובה ולמטה ובדקראי הוא מארכובה ולמעלה. ועיין בפי' מהר"י קרא ישעיה מ"ז בקרא דגלי שוק שפי' שהוא הירך. וי"ל שס"ל כוותייהו.
♦
ב. גמ' וראשונים ופוסקים שמוכח מהם שהשוק הוא למטה מהברך
מצאנו בכמה מקומות בגמ' וראשונים ופוסקים שמוכח מהם (בחלקם מוכח בהחלט ובחלקם הדברים נוטים כן) שהשוק הוא עצם התחתון שמתחת הברך. וכבר כתבו בתו"י יומא הנ"ל שכן הכוונה בלשון שוק 'בכל מקום בתלמוד', והחת"ס בתשובה (אהע"ז ב' סי' ס"ט) כתב שדבר זה מוכח בהרבה מקומות.לא הרחבנו לפרט את נקודת הראיה בכל גמ', לפי שהן ראיות מפשוטן ומגופן של דברים, כאשר יראה המעיין.
יש להקדים שמילת 'רגל' בגמ' עיקרה לכף הרגל, כמבואר בגמ' יבמות ק"ג ובעוד מקומות, וכן כתב בשו"ת חת"ס הנ"ל יעו"ש. ובגמ' ערכין י"ט ב' מבואר דבלשון בני אדם קרוי רגל עד הארכובה. ובראשונים שכיח לשון רגל על הכף לבדה, וכפה"נ היינו שאף שקורין רגל בשם כללי עד הארכובה, מ"מ כשדנים בכף הרגל בפני עצמה או כלפי שאר חלקי הרגל קורין אותה רגל סתמא (וכן הוא במילת יד, שמשמשת כשעוסקים בכף בפני עצמה וכשדנים בה כלפי שאר חלקי היד).
שבת ס"ג ב' וראשונים שם דבירית מחזקת בתי שוקיים, ומשמעות העניין דר"ל כיסוי חלק תחתון (שאין לו כיסוי שלם ע"י השמלה, ואם יפלו ייראו שוקיה, עיין רש"י שם. וזה לא ייתכן בעצם העליון). ובחת"ס יו"ד סי' נ' כתב עוד שידוע שקורין בתי שוקיים לכיסוי של חלק תחתון. (ועיין שו"ע או"ח קכ"ח ס"ה גבי בתי שוקיים בברכת כהנים). עי' לקמן אות י"ב בדברי חזו"א ממה שאמרו בגמ' שם בירית תחת אצעדה עומדת, שדן שמלשון זו משמע דשוק הוא העליון.
שבת ס"ה ב' הקיטע כו' ועיין רש"י ותוד"ה הקיטע ובפירוש הרב פור"ת שבתוס'. וביומא ע"ח ב' בתוד"ה הקיטע: 'שמניח במקום פרסת רגלו'. ובפסקי רי"ד שבת ס"ו א': 'זה הקיטע עושה לו עץ כו' ומכניס שם ראש שוקו העליון דהיינו הברך שלו כו' וראש שוקו התחתון הוא נתון לתוך הקב שלא ייראה כשהוא חתוך' כו' וע"ש עוד. ובסה"ת סי' ר"מ וסמ"ג ס"ה שכופף לאחוריו שני רגליו ועושה סמוכות ונותן בהם הארכובות והסמוכות קשורין לירכיים. וש"מ דשוק שנקטו ש"ר כאן היינו חלק התחתון הנכפף לאחור, והחלק העליון שמהמתניים עד הברכיים קרוי ירך. וכעי"ז כתב בפסקי ריא"ז, ושם להדיא שכופף שוקיו לאחוריו, וכעי"ז בפסקי מהרי"ח. והובאו בקובץ שיטות קמאי.
חגיגה ג' א' והא רגלים מיבע"ל פרט לבעלי קבין וכו' וברש"י ד"ה פרט וד"ה פעמיך בנעלים.
חגיגה י"ג א' רגלי החיות כנגד כולם קרסולי החיות כנגד כולן שוקי וכו' רכובי וכו' ירכי וכו' גופי וכו'. ולכאו' נמנו כאדם, וש"מ שהשוק תחת הארכובה - ברך. ובמקור חיים להחוו"י או"ח ע"ה הוכיח מכאן דשוק למטה מן הארכובה. אבל ברש"י שם משמע שפירש שנמנו כבהמה ושמא מפני שנקראו חיות (ונראה שפי' דשוקי רכובי ירכי הן ג' פרקי הרגל דבהמה, שבעלמא קרויין ארכובה הנמכרת עם הראש, שוק, ירך), וצ"ת. ולפ"ז אין ראיה.
נזיר נ"ב ב' או משני שוקיים וירך א' וכו'. ומבואר שהוא תחת הארכובה, וכן פירשו הראשונים שם והביאו ממתני' דאהלות, והובא לעיל אות א'.
יבמות ק"ג א' מן הארכובה ולמטה כו' ושוקא מעל דמעל כו' וכל הענין ופירש"י ותוס' ושאר ראשונים וטור ושו"ע ופוסקים בעניינא דהתם. הגרעק"א והחת"ס הוכיחו לעניין זה מכאן ועיין אות ה', ונראה מדבריהם שהם ראו ראיה זו כמכרעת. וכן הפמ"ג בשו"ת ובסדר חליצה הוכיח מכאן, ועיין אות י"א.
בכורות מ"ה א' ועקיבו יוצא לאחוריו א"ר אליעזר שוקו יוצא באמצע רגלו.
ערכין י"ט ב' ברגל עד הארכובה וכל העניין ברש"י ותוס'. ומבואר בגמ' שם שבלשון תורה רק כף הרגל קרויה רגל (וע"ש לגבי יד), ובלשון בנ"א עד המרפק קרוי יד ועד הארכובה קרוי רגל. ויעויין לעיל שנתבאר דמ"מ שמם הפרטי לא נשתנה, וכשדנים באברים אלו בפני עצמם, הרי שמם עליהם. וזה מבואר בלשון הראשונים בהרבה מקומות.
נדה נ"ח א' על שוקה ועל פרסותיה מבפנים ומבפנים עד היכא אמרי דבי ר"י עד מקום חבק. ויעו' ברש"י ותוס' ותוס' הרא"ש וש"ר ופוסקים בפירוש מקום חבק ודיני הכתמים בו. [ובפרט מפי' הערוך שהביאו תוס' וש"ר דחבק הוא כפיפת השוק על הירך]. וערש"י נ"ז ב' ד"ה צדדים. ובמאירי שהשוק עגול ואין מתדבק זב"ז על פני כל הרוחב והירכיים שטוחות ומתדבקות כו' עיי"ש. (עיין ס"ז א' רש"י ד"ה לא תטבול, שג"כ משמע קצת כן, ויל"ד). וערמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ח והלכות נדה לרמב"ן פ"ד ה"ז שמבואר ששוק דהכא הוא מתחת הירך ע"ש.
אהלות פ"א מ"ח עשרה בקורסל שניים בשוק חמישה בארכובה א' בירך כו'. וגבי קרסול פי' הר"ש שהוא מקום חיבור הרגל והשוק (וכבר כתבתי לעיל שרגל משמש בלשון הראשונים על כף הרגל וכן נראה כוונת הר"ש כאן), וברא"ש שהוא פרק הראשון למעלה מן העקב, וכ"ה באבודרהם בפי' ברכת אשר יצר. ויעויין בכורות מ"ד ב' מקיש בקרסוליו ובארכובותיו ורש"י שם. ועי' ערוך ערך קרסל שהוא גבול"א, וכפה"נ כוונת הערוך לקביל"א שהוא הקנעכי"ל. וכן פשיטא ליה להבית אפרים בתשובתו, צויינה לקמן. [ובסה"י לר"ת הנ"ל כתב בשם הערוך שפי' קרסול - קביל"א. וייתכן שנקט הלע"ז כלשון ארצו, וייתכן שכן היה בספר הערוך שלפניו]. וקביל"א היינו מה שאנו קורין קרסול - קנעכי"ל, כן מבואר מהראשונים הנ"ל ובשאר מקומות, והוא לע"ז ידוע, וכן היה פשוט לאחרונים.
בפירוש רה"ג שעל הדף למתני' דאהלות דקרסול מוצע 'אל בעב', והוא כנראה ט"ס. ובנדפס בפנ"ע (פירוש הגאונים ע"ס טהרות ברלין תרפ"ד) מוצע 'אל כעב', וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ומשמעו בערבית עצם העקב, והוא מה שאנו קורין קרסול. ומכל זה נשמע לפירוש שוק, דע"כ שוק הוא החלק שע"ג חלק זה, והוא עצם התחתון. ובא"ר להגר"א שם: קורסל הוא סמוך לפס הרגל קנעכי"ל בל"א. שוק הוא אורך הרגל עד הארכובה. ארכובה קני"א בל"א. ובהמשך דבריו שם: ירך הוא כל אורך מארכובה עד הקטלית. ומבואר כנ"ל.
יעויין לקמן אות ט' אריכות בדברי התוס' יו"ט בפירוש קרסול.
ויש לבאר שכן מוכרח מצד המציאות. וכל מנין העצמות דרגל, קורסל שוק ארכובה ירך וקטלית, מוכרח כן. [ובמתני' אמרו במנין העצמות שהם שנים בשוק ואחד בירך, וכ"ה במציאות שבחלק שתחת הברך יש שתי עצמות ובעליון אחת, ואחת זו מגעת מהארכובה עד הקטלית ואין שם עצמות נוספות]. וכ"מ מדברי תוס' מנחות ל"ז א' ודברי ר"ת בספר הישר דפשיטא ליה דשוק דאהלות מוכרח מתוכו שהוא התחתון. [ועיין להגרעק"א בשו"ת ח"ב סי' כ"ח שנתחבט בזה. וכפי הנראה אחרי דאסיק מקמאי שהוא מתפרש לחלק תחתון וכמו שנתבאר, לא ראה צורך לברר אם מצד המציאות שייך לפרש באופן אחר, והנה נתבאר שהדברים מוכרחים].
יעויין גם מגילה י"ד ב' שגילתה שוקה ולמש"כ מהרש"א שם ראוי לפרש דר"ל כדרך הולכי דרכים. והדברים נשמעים דמיירי בחלק תחתון, שדרך הולכי דרכים להגביה את הבגדים מעט במקום צורך והוא מתגלה בכך. אמנם לפירוש תוס' שם אין מזה ראיה.
עוד יש להביא ממה שבכל מקום קראו ירך לחלק העליון, ומשמע בכמה מקומות שהוא חלק נפרד מהשוק, וש"מ ששוק תחתון. ברם יעויין להלן אות י"א דברי הפמ"ג בזה.
♦
ג. עוד דברי קמאי המוכיחים כן
בגמ' ברכות כ"ד שוק באשה ערוה, וברשב"א ברכות שם בשם הראב"ד 'ועלה קאתי ר"ח למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה אע"פ שאינו מקום צנוע באיש'. ובתוס' הרא"ש שם: דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה קמ"ל דהוי ערוה. וברא"ה: וקמ"ל דאע"ג דזימנין דמיגלי. ובשיטמ"ק (נדמ"ח במהדו' מוה"ק ע"ש ריטב"א), שאע"פ שפעמים הוא נגלה דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה. ע"כ. וכל זה מלמד דמיירי בעצם התחתון.ועיין חזו"א או"ח ט"ז ח' שדן לדחות את הראיה מהרשב"א, דאפשר דר"ל דבביתו אין מקפיד שלא לילך מגולה קצת מן השוק. ולענ"ד יל"ד בדבריו (דפשטות הלשון משמע שכלל השוק אינו מקום צנוע באיש, ואין לשון זו מתאימה לירך), אך עכ"פ נראה שאינו מיישב לדברי תוס' הרא"ש ודעימי', שכנראה לא היו לפני החזו"א, ועיין היטב.
רשב"א שבת צ"ב א' וארכובה היינו ראש השוק. ע"כ. ונראה כוונתו שהשוק הוא עצם התחתון והארכובה - ברך בראשו. ויל"ע אם יש מקום לדחות דראש השוק ר"ל תחתית השוק. וכל עניין דבריו שם ללמוד מסדר העצמות באהלות, ושם הלא מוכח שהרכובה היא ראש העליון של השוק, ועיין.
תוס' בשבת צ"ב א' במרפקו, ובעוד מקומות צוינו במסורת הש"ס שם, למדו את מקום הזרוע מסדר מתני' באהלות, ואותה הראיה מלמדת גם למקום השוק (וכפי שהוכיחו חלק מהראשונים המצויינים באות א' ובתראי אשר יובאו להלן בס"ד). והנה נקטו תוס' שזרוע דהכא היא חד עם זרוע דאהלות, ואין לחלק את הפירוש ממקום למקום בלא ראיה, ופשוט.
כלים פי"ב מ"א ושל אסירים טהורה. ובפי' הרא"ש: עושים פגימות עגולות בקורה ומכניסים בהם רגלי האסירים ונותנים עץ ארוך על שוקיהם וסוגרים אותו שלא יוכלו להוציא רגליהן ונקרא סדן.
כלים פי"ד מ"ח מפתח של ארכובה וכו', וברע"ב: שמתקפל כארכובה עם השוק שעשוי כמין נון כפופה שלנו. ובפי' רב האי גאון כאן וערוך ערך ארכובה הביאו גמ' דמזוזתא דבי רבי עבידן כאיסתוורא 'כי שקא וכרעא דאדם דדמיא לנון כפופה דמיניה כייף ומיניה זקיף, וכן מפתח שמתכפל כארכובה עם השוק שמו מפתח של ארכובה'. ע"כ. ולהלן שם במפתח כמין גם, כתב ברה"ג ובערוך ערך גם: 'מפתח שהוא כשוק עם הרגל שאינו נפשט'. ע"כ. והובאו הדברים בר"ש כאן בשם ערוך וגאון, וכעי"ז בפי' הרא"ש וברע"ב הנ"ל. וכוונתם מבוארת שהברך שוכבת והשוק עומד, וכן השוק עומד וכף הרגל שוכבת, ולכן קורין למפתחות הנכפפים על שמם. וזה מורה שהשוק הוא עצם התחתון העומד בין הברך וכף הרגל.
[והנה הר"ש נתקשה מה בין העשוי כארכובה לעשוי כג"ם. ויש להעיר שברה"ג שלפנינו הגירסא כשוק עם הרגל שאינו נכפל. ולגירסא זו משמעות הלשון שבא לחלק ששל ארכובה מתכפל ושל ג"ם לא. ויל"פ דר"ל שמפתח של ארכובה היה אפשר לכפלו וליישרו, וכחיבור הברך עם השוק, ושל גם הייתה צורתו קבועה ללא שינוי, וכחיבור השוק עם כף הרגל שא"א ליישרם. ובתשו' בית אפרים (אה"ע מהדו"ת ס"ה עמוד כ"ז) כתב כן אף לגירסא דהר"ש. ולפ"ז היה הפרש בין של ג"ם לשל ארכובה בצורת החיבור בין החלקים. ונוח לשמוע מהכא שמפתח של ארכובה היה חשיב ומשמש אף בהיותו שבור].
שם פכ"ו מ"ד נפסק עקיבו. וברע"ב: עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקו מאחוריו. (רגל ר"ל כף הרגל וכנ"ל מגמ' ורא'). הוכחה זו הביא הפמ"ג בשו"ת מגידות. יעויין לקמן אות ז' מדברי הרע"ב בפי' כרעיים.
בהל' נדה להרמב"ן פ"ה ה"ב ואסור להסתכל אפי' בעקיבה כו' וא"צ לומר בשוקה ובכ"מ שאינו מגולה. ושם פ"ד ה"ז על שוקה ועל פרסותיה כו' בעת שתעמוד ותדביק רגל ברגל ושוק בשוק וא"צ לומר אי נמצא מן הירכיים ולמעלה. ע"כ. והוא מרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ח. מעיקר איסור עקיבה אין להוכיח, שהרי כף הרגל לכו"ע תליא במנהג, וע"כ מיירי במקום שנהוג לכסותם. והובא להוכיח מקום הקרוי שוק.
רשב"ם ב"ב נ"ז ב' ד"ה לפי שאין דרכן: שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר.
יד רמה ב"ב נ"ז ב' אות רס"ב שיהא מגיע (-החלוק) עד פי הסנדל או המנעל כדי שלא יהא בשר שוקו נראה מתחת החלוק. וכעי"ז בפי' אגדות למהר"ל שם.
רד"ק שופטים ט"ו ח' בפי' הפסוק שוק על ירך: כי הנס נופל על פניו מתהפך שוקו על יריכו. וכ"ה בספר השרשים לרד"ק בשורש שוק. [ובת"י פרשין עם רגלאין, והיינו שהפרשים נמשלו לירך מפני גובהן על הסוס. וראוי לפרש שהם שני פרקים, והירך עליון].
ובקרא דגלי שוק (שהובא בברכות כ"ד) פי' הרד"ק שדרך אשה 'אע"פ שמכסה רגליה בלכתה בדרך תגלה אותם, ואם תעבור נהר תגלה אפילו השוק'. וכ"ה במצודות שם. (וברש"י שם סוף ד"ה חשפי שובל 'או גלי שוקך ועברי נהרות', ונראה דר"ל שכן דרך עוברי נהרות, וכרד"ק). ולפ"ז הרי נראה דפשטא דקרא דמיירי בחלק תחתון, ור"ל שבעיר, שמהלכת בנחת ומרחקים קטנים, דרך ששיפולי שמלתן מכסין כף הרגל (שהיא הקרויה רגל סתם וכנ"ל). ובדרך אין נוח לילך כך ומגביהין מעט, ואם אין לה מנעלים וכדרך הגולים, הרי היא מגלה רגליה לצורך ההליכה. ובנהר מוסיפין להגביה ומגלין אף השוק.
[וראיתי לח"א שהביא מתחילת דברי רד"ק 'והרגל ייקרא שובל מעניין שביל', וטען דההליכה נעשית ע"י פרקי הרגל, וממילא ראוי לפרש דשובל שהיא רגל היינו עד הברך. ולענ"ד יש לדחות. ובקרא דשופטים לעיל הרי מוכרע בדעת הרד"ק שהוא התחתון. ועיין במצודות שדימה ללשון פעמי, והתם ר"ל פרסה, יעו' בתרגום בקרא דפעמי דלים, וכ"נ מקרא דפעמייך בנעלים, ועיין].
ולגבי קרסול, ברד"ק יחזקאל פמ"ז פ"ג 'והיו מי אפסים ות"י קרסולין וכן פרז"ל שהיה אדם נכנס בהם עד קרסוליו והם יתדות הרגל שקורין קביליי"ש בלע"ז'. והיינו קרסול שלנו.
אמנם במהר"י קרא פירש את הפסוק דגלי שוק, דשוק ר"ל ירך (והוא מוכרע למש"פ שם דשובל ר"ל ארכובה, דלא כרש"י ורד"ק ובפי' צמתך כמדו' דר"ל שהוא קרסול יעו"ש). ויל"פ דס"ל כהתו"י ופירש דאף קרא דהתם בהכי מיירי.
מנחות ל"ג א' הא דעבידא כאיסתוירא, וברש"י ד"ה איסתוירא היינו מקום חיבור השוק והרגל. (ובגה"ש ציין ליבמות ק"ג א' שמבואר שם מקום איסתוירא). ובתוד"ה הא דעבידא וע"כ פי' ר"ת כו' כאיסתוירא הנתון בשוק לרחבה בלע"ז קביל"א (ור"ל שעצם הקרסול נראית כשוכבת בתוך השוק). ושם בתוס' פירוש נוסף באיסתוורא שהוא עצם היורד מן השוק עד הרגל (ועיין בשו"ת בית אפרים הנ"ל מה שביאר בכוונתם). וברש"י ד"ה עבידא בתוך דבריו: ל"א איסתוירא, כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כו', והובא בתוס' גם פירוש זה. וכן ברא"ש הל' מזוזה סי' ט' הביא להפירושים הנ"ל (ושם שהוא מחצה זוקף ומחצה שוכב, והיינו כשוק המחובר לרגל, וע"ש בפי' איסתוירא).
ויעויין לעיל בההיא דכלים פכ"ו פי' רה"ג וערוך. ובערוך ערך אסתוורא הוא עצם היורד מן השוק עד העקב כו' פי' הא דעבידא כי איסתוירא כעין השוק [עם] פיסת הרגל שחציה זקופה וחציה שכובה. ובספר האשכול הל' מזוזה (מהדורת ירושלים עמ' 93): ופריש מר רב האיי איסתוירא כו' עצם שמתוח ומוטה בין השוק ובין גב הרגל מלפנים והוא תופס מאמצע השוק עד אצבעות הרגל ויורד מן השוק בשיפוע כו'.
עיין גם שבת נ"ד א' עד כבלא ופירש"י פרק התחתון שקורין קויל"ה. ובתוס' שם שמפרש ר"י עד השוק כו' שמניחין הכבלים בשוק. ע"כ. ואם הושוו בפירוש העניין ונחלקו רק בפירוש מילת כבלא, הרי ש"מ דשוק היינו חלק התחתון שמעל הקרסול - קויל"ה. ובשו"ת חת"ס הביא זה וכתב שתוס' הושוו עם רש"י.
בפסקי רי"ד חולין ע"ו א' (לגבי חלקי הבהמה): קפץ התחתון שיש בסוף השוק שהוא עצם האמצעי, שכנגדו באדם נקרא קרסול. ע"כ. ומבואר שקפץ תחתון דבהמה מקביל לקרסול, והשוק בינה ובין קפץ עליון המקביל לברך דאדם, ונמצא שוק דאדם תחת הברך. ולהלן אות ו' הבאנו עוד מקורות מקמאי שקראו לחלק תחתון שבבהמה רגל ולאמצעי שוק ולעליון ירך, ומשמע שהם הבינו שחלק תחתון מקביל לכף הרגל באדם (שהיא הקרויה רגל סתם באדם) ולפ"ז שוק דבהמה מקביל לחלק שתחת הברך וירך לחלק שמעל הברך, ויעו"ש.
♦
ד. בדברי הרמב"ם בכמה מקומות
עיין פיה"מ המתורגם מחדש מהדו' וגשל (וכ"ה במהדו' קאפח) באהלות פ"א מ"ח שתרגם הרמב"ם שוק וירך לערבית. ואמר לי ח"א שליט"א הבקי בערבית ש'אלסאק' הוא חלק התחתון. [ותרגם הרמב"ם קרסול אלכע"ב, ופירושו עצם העקב, והוא מה שאנו קורין קרסול. וש"מ שהשוק הוא החלק שמעליו. ובתרגום ישן כתוב העקוב, וכנראה הוא ט"ס וצ"ל העקב. והתויו"ט כתב להגיה הערקוב, אבל מהערבי מוכח כנ"ל. ועיין בהערות לתרגום הישן שבמהדו' וגשל].בהלכות ביאת מקדש פ"ח הי"ג: מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו. ושם, מי שעקיבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו. ובאיסו"ב פ"י ה"ו: בין שיצא על סדר האיברים כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך. ושם פ"ט ה"ח בכתמים: על שוקה ועל פרסותיה כו' בעת שתעמוד ותדביק רגל ברגל ושוק בשוק וא"צ לומר אם נמצא מן הירכיים ולמעלה.
בפיה"מ שבתרגום הישן באהלות פ"א מ"ח: 'ושוק וארכובה וירך ידועים'. ובסד"ט (ראדז'ין) באהלות שם דקדק מלשון ידועים דר"ל כבהמה, ודלא כר"ש ורא"ש. אבל בפיה"מ בנוסח הערבי לא כתוב 'ידועים' אלא תרגם מילולית לערבי, והמתרגם לעברי הוא שכתב כך. (ושמעתי מח"א שליט"א הבקי ומומחה בפיה"מ בערבי שכן היא דרכו של המתרגם, שבמקומות שהרמב"ם תרגם מילולית כתב 'ידוע' 'ידועים').
ה. דברי אחרונים במקום השוק
במקור חיים להחוות יאיר (נדמ"ח מכ"י) או"ח סי' ע"ה כתב ששוק הוא עצם תחתון.וכן משמע בב"י או"ח שם שהביא מרשב"א וראב"ד שאינו מקום צנוע באיש, ויעויין לעיל אות ג' בזה. [וכוונת קושייתו היא דהב"י שם, שהבין שזה שהוא מקום מכוסה היה מוסכם וחידשו שאסור בק"ש, וקשיא ליה דפשיטא דכל המכוסה אסור בק"ש. ותירץ ע"פ הראשונים, דקמ"ל הכא עיקר ההכרעה שדינו כמקום המכוסה, ועיין].
וכבר הובא לעיל אות ב' שכן הוא באליהו רבה להגר"א אהלות פ"א מ"ח.
בשו"ת חת"ס חלק אה"ע ח"ב סי ס"ט הרחיב לבאר ששוק הוא עצם התחתון (וכ"ה בקצרה בחלק יו"ד סי' נ' ובחידושיו חולין מ"ב ב'). וכן מבואר בשו"ת בית אפרים אה"ע מהדו"ת (נדמ"ח) סי' ה', והיא נכתבה להחת"ס על תשובתו הנ"ל (שבאה לפניו שאלה ביבם שנחתכה כף רגלו וחלק מהעצם שמעליה אם הוא יכול לחלוץ, ויעו"ש בפרטים, והסיק להיתר, ושלח תשובתו להגרעק"א ולהבית אפרים. ועיין בתשובה שם שהתנה את ההיתר אם יצטרפו שניים מגדולי הדור). וכן בשו"ת רעק"א קמא סי' צ"ח, שגם היא נכתבה להחת"ס בההיא עובדא, הסכים עם החת"ס בזה ונקט בפשיטות דיני שוק לתחת הארכובה וירך למה שעל הארכובה אלא שלא הרחיב לקבוע דבריו בנידון זה יעו"ש.
ובשו"ת ח"ב סי' כ"ח דן הגרעק"א מהו מקום השוק, ומסקנתו בסוף הדברים דשוק באדם הוא למטה מארכובה. ויש שם חסרון לשון או ט"ס, שכתוב 'ולזה באמת יותר דיש חילוק בין בהמה לאדם' (ושכן מפורש בתוס' יעו"ש), וצ"ל 'נראה יותר' או לגרוס 'מוכח'. ועכ"פ הענין ברור.
[מש"כ הגרעק"א בתוך דבריו דמה הפרש וכו' הנה יש כאן נידון מציאותי האם אכן יש מעל מה שאנו קורין ברך עוד פרק שאפשר לפרש שהוא ארכובה דמתניתין ומעליו עוד עצם שתתפרש כירך דמתני', או שמעל הברך יש רק עצם אחת המגיעה עד הקטלית. וכפי מציאות הדברים מוכרח כמסקנתו דהגרעק"א, וכמש"כ הראשונים והאחרונים, ואכמ"ל].
ועיין בית מאיר אה"ע סי' י"ז לסעיף ל"ב שמבואר כן מדבריו שם. וכ"ה בשו"ת דברי נחמיה סי' ג' וכ"נ בשו"ת צ"צ (ליובאויטש) אה"ע סי' ע"ד ע"ה. וכן הרחיב בספר נחלי דבש (להגרי"ד מווירצבורג) אה"ע קס"ט סוס"ק ס"ב, ונדמ"ח בשו"ע מהדו' ראש פינה. וכ"ה בספר עוד יוסף חי להגרי"ח מבבל בעל בא"ח פרשת בא אות ב'.
ביד מלאכי סי' שנ"ד כתב דשוק דקרא למעלה מארכובה (והביא מבהמה) ובכל התלמוד למטה (וזה כדברי ריטב"א ותו"י יומא שהבאנו באות א'). ובתפא"י בבועז אהלות פ"א מ"ח דשוק בקראי הוא ב' עצמות עליונות ובמתני' עצם התחתון ובגמ' עצם אמצעי. ע"כ. [ובקרא וגמ' הביא מבהמה. ויש להעיר שבאדם אין ב' עליונות ואין אמצעית, וצ"ע]. בסד"ט (ראדז'ין) אהלות פ"א מ"ח נקט שהיא פלוגתת קמאי, והרחבנו בדבריו להלן.
יעויין ב"ש אה"ע קס"ט ס"ק ל"ב, וצ"ב בכוונתו. [שעל מש"כ בשו"ע מארכובה ולמעלה פי' דהיינו מה שבין השוק לקולית, ולא מה שבין הארכובה הנמכרת עם הראש והשוק. ולכאו' צייר בעצמות בהמה, ובאדם אין שתי אפשרויות]. ובנחלי דבש (להגרי"ד במברגר מווירצבורג) שם סוס"ק ס"ב פי' שבא לבאר דשוק למטה מארכובה, ושאף שהלשון אינו ברור כ"נ הכונה. ולענ"ד עדיין צריכה תלמוד.
כעת ראיתי במהר"ם שיף כתובות ע"ב לרש"י בד"ה וטוה וכו' וכפה על ירכה וכו'. אפ"ל וטווה בשוק במתני' מלשון השוק והירך על שוקה טווה ורד כנגד פניה של מטה. ע"כ. ופשטות לשונו נוטה דירך ושוק אחד הוא (וכדברי פמ"ג להלן אות י"א, אלא שיעו"ש במסקנתו ועיין אות י"ב בדעת החזו"א), אבל יש מקום לדחות, שכוונתו דאכן נעמיד בטווה על שוקה, ויצוייר ביושבים על הארץ ורגליהם מקופלות, כדרך הישיבה בארצות המזרח. (ועיין ט"ז יו"ד ק"צ סק"י לגבי כתמים: 'דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם'), וצ"ת.
וכן ראיתי בשו"ת שלמת חיים להגאון רי"ח זוננפלד זצ"ל שכתב דשוק דערוה הוא חלק עליון, וצ"ע מכל הנ"ל.
עיין להלן אותיות ח' - י"ג בירורים בדברי עוד אחרונים בעניין זה.
♦
ו. ההקבלה בין שוק דאדם ושוק דבהמה
ברגל דבהמה יש ג' עצמות עומדות (וב' ארכובות ביניהן) והאמצעית שבהן קרויה שוק. ובתוס' מנחות ל"ז ס"ל דשאני שוק דאדם מדבהמה, ובאדם הוא מתחת הברך, וכן ס"ל להרבה מקמאי ובתראי וככל מש"נ. והעירו לנכון שכפי הנראה במציאות הדברים הרי באמת יש הקבלה והתאמה בין עצמות בהמה לאדם. ועצמות הפרסה מקבילות לאצבעות, וחלק תחתון בבהמה מקביל לפרסת האדם, וחלק אמצעי שבבהמה מקביל לשוק, וחלק עליון (התחוב בגוף) בבהמה מקביל לירך. ובזה ניחא שנקטו שמות אלו בלי להדגיש שאין הקבלה בין אדם לבהמה. (וירך באדם וחלק התחוב בגוף בבהמה הרי הם תחובים בעצם המאחדת את הרגליים, והיא הקטלית). וכן יש פרקים המחברים, ובאדם הוא הקרסול והברך, ובבהמה ארכובה תחתונה וארכובה עליונה. ואין פרק מחבר באדם בין עצמות האצבעות לשל כף הרגל, וכמדומני שגם בבהמה אין פרק מחבר בין הפרסה לחלק התחתון.ועיין בספר עלה יונה להגר"י מרצבך זצ"ל עמוד קמ"ו במאמרו 'הזרוע - מהי בבהמה' שהרחיב לבאר את הדברים באר היטב יעו"ש.
ויש סיוע גדול לזה מדברי הראשונים. יעויין ר"ן חולין י"ח ב' מדפי הרי"ף שקרא לחלק תחתון שבבהמה רגל ולחלק אמצעי שבבהמה שוק ולחלק עליון ירך. והרי זה כמבאר דחלק תחתון בבהמה מקביל לכף הרגל (הקרויה רגל סתם באדם) ואמצעי לשוק דאדם והעליון לירך האדם וככל מש"נ. וכעין זה כתבו הרבה ראשונים בעצמות בהמה ובעצמות עוף, יעו' רמב"ן ורא"ה חולין נ"ז א' ורשב"א בתוה"ב בית ב' ש"ג, וכ"ה בעוד ראשונים בענייני דהתם. [וכבר הבאנו לעיל את לשון פסקי רי"ד חולין ע"ו א': קפץ התחתון שיש בסוף השוק שהוא עצם האמצעי, שכנגדו באדם נקרא קרסול. ע"כ. ומבואר שקפץ עליון מקביל לברך ותחתון לקרסול והשוק ביניהם. והרי זה כדברי הני ראשונים].
ואם אכן כן הדבר, הרי נראה שאין מקום לומר ששוק באדם ייקרא חלק הירך המקביל לחלק עליון שבבהמה הקרוי גם אצל בהמה ירך ולא שוק, ואין ספק שהוא חלק התחתון המקביל לשוק דבהמה. ונמצא שבכל המקראות והתלמוד אין לנו אלא מקום אחד לשוק. [ותו"י וריטב"א ע"כ לא נקטו כן, ולפיכך ראו סתירה בין שוק דקראי לשוק דתלמודא. כ"נ פשוט].
♦
ז. בפירוש קרסול וכרעיים והנפק"מ למקום השוק
לעיל אות ב' נתבאר מדברי רה"ג והערוך ור"ת ורמב"ם דקרסול דמתני' היינו קרסול שלנו. ולפ"ז השוק הוא עצם התחתון. ויש מקום לחקור קצת בעניין שם קרסול וכרעיים ועוד בלה"ק, וכדלהלן.בתוי"ט אהלות פ"א מ"ח כתב שקורסל פירשו ר"ש ורע"ב מקום חיבור הרגל והשוק. ובקרא דלא מעדו קרסולי (ש"ב פכ"ב פל"ז) פירש"י עקב ולפי"ז אי"ז חיבור הרגל והשוק. וברד"ק שם קרסולי, כרעי, ותרגום אשר לו כרעיים די ליה קרסולין, וי"ת רכובתי והם הברכיים. ורמב"ם פי' העקוב ותרגום כרעיים קרסולים. וכ' תוי"ט שנל"ג ברמב"ם הערקוב כל' מתני' בכורות פ"ו מי"א. ע"כ. ונבאר על סדר דבריו.
הר"ש כתב שקרסול היינו חיבור הרגל והשוק (ובקטלית פירש שהיא למעלה בראש הירך). בפשוטו רגל שכתב הכוונה לכף הרגל, ולפ"ז הקרסול הוא קרסול שלנו הסמוך לכף הרגל. וש"מ שהשוק הוא עצם התחתון שמעל כף הרגל ומגיע עד הארכובה, והירך מעל הארכובה ומגעת עד הקטלית - אגן הירכיים. [אמנם הרע"ב כתב ג"כ כלשון זו, והוסיף שהוא כרעיים, ויעויין להלן בפירוש דבריו]. ברש"י מנחות ל"ג א' ד"ה איסתוירא: מקום חיבור הרגל והשוק (וברש"י יבמות ק"ג א' ובתוס' מנחות ל"ז א' דאיסתויר"א הוא קבילי"א, ופשוט). והן הן דברי הר"ש.
מה שהביא מרש"י דקרסול היינו עקב, הוא בשירת דוד בספר שמואל. וכבר העיר בתשו' בית אפרים הנ"ל שברש"י תהילים פי"ח פל"ז בשירת דוד שם מבוארת כוונת רש"י להדיא שפי' הפסוק דר"ל מהקביליי"א - קנעכי"ל ולמטה. ולפ"ז גם לרש"י קרסול היינו קרסול שלנו. אמנם גם אם קרסול היינו עקב, הרי יש לשמוע מזה דשוק הוא פרק תחתון שהוא מעל העקב, וכמש"כ בשו"ת הגרעק"א ח"ב סי' כ"ח.
הרד"ק כתב דקרסולי ר"ל כרעי. וכ"ה בפיה"מ לרמב"ם שהביא שם, דתרגום כרעיים קרסולין. והוא בקרא דאשר לו כרעיים. וכן הרע"ב כתב דקרסול היינו כרעיים והוא מקום המחבר רגל לשוק. ע"כ. ומש"כ היינו כרעיים, הוא כנראה ע"פ פיה"מ לרמב"ם. ויל"ע מה הם כרעיים. והגרעק"א (ח"ב סי' כ"ח) כתב דכרעיים פשיטא דר"ל ברכיים [קני"ע], 'דעל שם זה נקרא כרעיים דשם כורעין, ומקום עצם התחתון שהפרסה מחובר בו בודאי אינו נקרא כרעיים'. אמנם חכמי הלשון הקדמונים, ומהם הרד"ק, פירשו כרעיים דאשר לו כרעיים דר"ל הסמוך לפרסת הרגל, וכאשר יבואר להלן. ויש להעיר שלשון רד"ק שהביא התויו"ט מסייע לזה. שמשמע שבא לומר שיונתן שתרגם רכובתי דהיינו ברכיים הוא אופן אחר מפירושו. וכן פירש הפמ"ג את לשון הרד"ק בשו"ת מגידות סי' כ"ו.
בספר השרשים לר' יונה בן ג'נאח[2] כתב בשורש כ"ף רי"ש עי"ן (עמוד 239) שתי כרעיים והקרב והכרעיים הם מן הבהמות מן העקב ולמטה. אשר לו כרעיים ממעל לרגליו הם השתי יתדות אשר ממעל לרגלי העוף [מאחור] הדומים לשתי אצבעות. ותרגומו דיליה קרסולין. ותרגום את בהונות ידיו ורגליו ית קרסולי ידוהי. והתברר מזה כי רצונו באשר לו כרעיים השתי יתדות אשר ממעל לרגלי העוף מאחור הדומים לבהונות כו'. ע"כ. ובמש"כ בתוך דבריו מן העקב ולמטה העירו בגליון שבעמוד (ר"ל בכ"י של המקור הערבי שהספר שבלה"ק שבידינו מתורגם ממנו) נוסף כאן: אלכעב אשר עניינו הקרסל. ע"כ. והוא באדם מה שאנו קורין קרסול הסמוך לכף הרגל וקרוי בערבי עצם העקב.
ועוד שם במרובעי הק' (עמוד 461) ולא מעדו קרסולי אמר בו התרגום ולא איזדעזעא רכובתי, ואפשר שרצה העקבים כי הקרסלים בארמית הם [היתדות] שממעל לרגלי העוף הדומים לשני בהונות כאשר נאמר בתרגום אשר לו כרעיים דיליה קרסולין וכן תרגם את בהונות ידיו ורגליו ית קרסולי ידוהי ורגלוהי'. ע"כ. ומש"כ העקבים, יעויין לעיל שהוא מערבי, ור"ל קרסול שלנו.
ובספר השרשים לרד"ק בשורש כרע ביאר דכריעה עניינה הכנעה 'ומזה נקראו רגלי הבהמה כרעיים לפי שהם כורעות בכריעת הברכיים'. ע"כ. ורגליים שנקט היינו חלק תחתון שברגל (הקרוי בקראי כרעיים וכדכתיב והקרב והכרעיים ירחץ במים, ראשו על כרעיו ועל קרבו). ובאות ק' בשרשים בני ארבע אותיות הביא קרסל וכתב: 'קרסל הם הארכובות או היתדות שממעל לרגלים, ותרגום אשר לו כרעיים דיליה קרסולין, והם הרגלים היתרות ממעל לארבע רגלים שיש לחגב סמוך לראשו כו', ותרגום בהונות ידיו ורגליו ית קרסולי ידוהי ורגלוהי'. ע"כ.
והנה הדברים מבוארים שבקרסול כוונתם למה שאנו קורין קרסול (קנעכי"ל), שהוא כמין יתד ממעל לכף הרגל, וס"ל שאף קרסוליים דחגב ודתרגום בהונות הם מילה אחת ועניין אחד בלשון, לפי שהם דומים זה לזה. [ויש בדבריהם הפרש בטעם שרגלי הבמה קרויים כרעיים, ועיין]. וכבר הובא לעיל אות ג' מדברי הרד"ק ביחזקאל שפירש קרסולין שהם יתדות הרגל קביליי"ש בלע"ז, דר"ל קרסול שלנו.
וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפיה"מ בערבי שפי' קרסול אלכעב, שהוא עצם העקב והוא קרסול שלנו והביא על זה תרגום כרעיים קרסולים, ומבואר מזה שקרא כרעיים לקרסול שלנו ודו"ק.
ושמענו מזה שחכמי הלשון פירשו כרעיים דקרא דאשר לו כרעיים דר"ל קרסול שלנו שסמוך לכף הרגל, ונקטו הרמב"ם והרד"ק כדבריהם וכנ"ל. ודברי הרע"ב הם העתקת דברי הרמב"ם, ויל"פ כוונתו כהרמב"ם. (ולעיל הבאנו מהרמב"ם ורד"ק ורע"ב שפירשו שוק דר"ל עצם תחתון, וזה מתאים למש"נ).
בתרגום יונתן תרגם מילת קרסולי - רכובתי. והרד"ק כתב שהם הברכיים. והנה קרסול דמתני' מצד המציאות בסדר האיברים ע"כ אינו הברך. ולכאו' צריך לומר שלשון מקרא לחוד ולשון מתני' לחוד, א"נ שני הפרקים קרויים קרסול, יעויין להלן מהתרגומים דברים המסייעים קצת לאפשרות זו. אמנם ייתכן גם להיפך, שגם הקנעכי"ל קרוי רכובה (וכעין שהוא בבהמה, שיש לה ארכובה עליונה ותחתונה).
ובספר השרשים לר"י בן ג'נאח הביא את התרגום, ופירש: אפשר שרצה העקבים. ע"כ. ומה שנקט עקבים ר"ל קרסול שלנו, יעויין בדבריו שהובאו לעיל. וכ"מ קצת שפירש בשו"ת בית אפרים (עמוד כ"ו סוד"ה גם), וצ"ע בכל זה. ושו"ר בפי' רב האי גאון לאהלות פ"א מ"ח שפירש מילת קרסול בערבית, והוא מה שאנו קורין קרסול (ונתבאר לעיל אות ב'), והוסיף על זה 'ואע"פ שכתב ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו ומתרגם רב יוסף קרסולי'. ע"כ. ונראה דר"ל דשאני קרסול דמתני' מדהתם.
וכללא דמילתא ששייך שיהיו השמות מושאלים מפרק תחתון לעליון (ועחזו"א או"ח ט"ז ח'), וגם ייתכנו בכעי"ז שינויים מלשון מקרא ללשון חכמים, וקשה להוכיח מזה במוחלט.
[במה שהביאו משופטים פ"א פ"ו ופ"ז שת"י 'בהונות' 'קרסולי', יעו' בת"י ויקרא פי"ד תרגם בוהן פורקא מיצעא יעו"ש. ובשמות תרגם בוהן איליון. וצ"ב מה הכוונה ואם הכוונה לקרסול שבתרגום שופטים. (וכבר העירו שתרגום יונתן לתורה הוא תרגום א"י ואין ייחוסו ליונתן מחוור וגם תרגום נביאים שלנו יש בקמאי שייחסוהו לרב יוסף ואכ"מ). ועכ"פ ייתכן דש"מ דקרסול הוא שם כללי לפרקים הנכפפים וכיו"ב, וצ"ת].
במש"כ התויו"ט לגרוס ברמב"ם הערקוב, באמת שברמב"ם לא כתוב 'עקוב' והם דברי המתרגם, ועדיין ההגהה תיתכן בלשון התרגום. ברם יעויין בהערות לתרגום הישן שבמהדו' וגשל שיש שהגיהו העקב, והנה קרוב שזו האמת לפי שבערבי תרגם הרמב"ם קרסול 'אלכעב', והיינו עצם העקב, יעו' בתרגום חדש שבמהדורה הנ"ל.
♦
חלק ב - בירורים בדברי כמה אחרונים בזה
ח. בדברי ב"ח וט"ז
בב"ח או"ח סי' ע"ה על מש"כ הטור וכן אם שוקה מגולה הביא גמ' דשוק באשה ערוה, ופירש 'ונקט שוק שהוא מגולה משא"כ הרגל במקצת ארצות ועיירות הכל הולכין יחף. וא"ת לפ"ז לאיזה צורך נקט שוק יותר משאר מקומות מכוסין שבה. ונראה דנקט שוק דאפי' פחות מטפח חשיב נמי ערוה וכדנפק"ל מקרא' וכו'. 'והרשב"א כתב ע"ש הראב"ד דנקט שוק אע"פ שאינו מקום צנוע באיש הוה ערוה באשה, ולפע"ד קרוב לפשט כדפרישית. ועוד נראה עיקר דהסברא מבחוץ היא דאין לחוש כלל לגילוי השוק וא"צ לומר לגילוי הרגל ואפי' באשת איש ליכא איסורא להסתכל בהן דמן הסתם הן מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור' וכו' 'דמסתמא מטונף ומזוהם הוא השוק באשה כמו באיש מחמת מלאכה' וכו', 'הו"א דבשוק ליכא איסורא כלל'. ע"כ.והנה מתחילת דבריו נראה שרק כף הרגל המתגלית בהולכים יחף (והיא הקרויה רגל סתם ביחס לשוק וירך) יצאה מכלל שוק, והיינו שהשוק הוא עצם התחתון. וכן מדבריו שלולי קרא היינו אומרים שאין לחוש כלל לגילוי השוק אפילו בא"א לפי שהוא מטונף, משמע ברור דמיירי בעצם התחתון. ונראה שלא ייתכן כלל לומר דמפני אפשרות של טינוף חלק עליון לפעמים, קס"ד דמותר לגלותו. אלא דצ"ב א"כ מה טעם דן דייחשב ערוה אפילו בפחות מטפח. ויש מקום לטעון דמזה מוכח דמיירי בעצם עליון, דסברא היא דחמיר טובא. אמנם יש לדחות, דאף בעצם תחתון יש לשמוע דחמיר. ונראה שהמשמעות הכללית דמיירי בעצם תחתון מכרעת טפי. ויש להעיר עוד שיש כאן קושיא עצמית בדברי הב"ח, שצ"ב איך ייתכן שאותו עצם שסברא מבחוץ שאין לחוש לגילוי שלה כלל תהיה חמורה יותר משאר מקומות, ותיאסר אף בפחות מטפח. וע"כ שיש כאן הן צד קולא והן צד חומרא, וייתכן דל"ח ערוה כלל, ומ"מ ייתכן גם דחמיר משאר מקומות. ונראה שצירוף זה ראוי להיאמר על עצם התחתון ולא על העליון, ועיין היטב. [בעיקר הדבר דחמיר משאר מקומות, עחזו"א או"ח ט"ז סק"ח דאי שוק אסור אף בפחות מטפח, הרי כ"ש מקומות שהם טפי בהצנע. והקשה דהו"ל לבאר באיזה מקום שיעורו בטפח. ע"כ. וצ"ת אם שאר אחרונים שסתמו דינא דהב"ח בשוק בלבד חולקים בזה].
בט"ז ע"ה סק"א כתב בדין שוק: 'נראה שהא קמ"ל דאפי' באשתו ובפחות מטפח אסור שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים'. ע"כ. וזה כדברי הב"ח בריש דבריו ולא הביא את דברי הב"ח בתירוץ שני שכתב דסברא מבחוץ דאין איסור וכו'. ונראה פשוט שאם דברי הב"ח מיירי בעצם תחתון, יש לפרש גם דברי הט"ז בזה ולא להעמידו בעצם אחרת. ואין לנו בדבריו יתר על דברי הב"ח. [ועיין א"ר סק"ג שכתב: אפי' שוקה שדרך להיות באיש מגולה באשה הוי ערוה. רשב"א וב"י. אבל הט"ז כתב דשוקה אפילו באשתו אסור אפילו בפחות מטפח שהוא מקום [הרהור] יותר משאר איברים. ע"כ. הנה הביא פלוגתא אם החידוש שהוא ערוה אף שמגולה באיש או שהחידוש שאף בפחות מטפח אסור כדעת הט"ז. וראוי לפרש את הפלו' בעצם תחתון ועיין. ועיין עטרת זקנים].
♦
ט. בדברי תוס' יו"ט
יעו' בתוי"ט אהלות פ"א מ"ח (הובא לשונו להלן) שהביא כמה פירושים בקרסול. והביא גם פירוש לקרסול דקרא דר"ל ברך (ואולי גם מש"כ לגרוס ברמב"ם שהוא הערקוב הוא עד"ז ואכמ"ל). ולכאו' פירוש שוק משתנה לפי הפירושים השונים בקרסול, ואם קרסול היינו ברך, ע"כ דשוק הוא חלק העליון. [ויעויין לקמן שנתבאר שייתכן דקרסול דמתני' שאני מקרסול דקרא. ונתבאר שם שסדר העצמות במציאות מכריח דעכ"פ במתני' קרסול הוא קרסול שלנו הסמוך לכף הרגל. ויל"ע אם אפש"ל כן בדעת תויו"ט]. וצ"ב מה מסקנתו דהתויו"ט.והנה להלן בד"ה בארכובה כתב: לפי מה שפירשתי בקרסול דלעיל שהוא מקום [חיבור] הרגל בשוק יהיה הארכובה מקום חיבור השוק בירך וציין לחולין פ"ו מ"ד (ששם הסיק שארכובה היא פרק המחבר ולא פרק ארוך. ומה שדן בחולין שם בשני ארכובות דבהמה אינו שייך באדם שתחתון שלו קרוי קרסול). ע"כ. ונראה מזה שכן נקט לעיקר וע"פ דברי הר"ש ודעימיה. ומשמע דר"ל שקרסול הוא הקנעכי"ל שבין כף הרגל לעצם תחתון וארכובה היא הברך - קני"א שבין עצם תחתון שהוא השוק לעליון שהוא הירך, ועדיין צ"ע. [בתשו' חת"ס (הנ"ל אות ה') הקשה על התוס' יו"ט שלא חילק בין שוק דאדם לשוק דבהמה. ברם נראה שאין לשמוע מזה שפירש את מסקנת תויו"ט דשוק עליון].
ובכלים פי"ד מ"ח כתב התוי"ט שבכפיפת הרגל והשוק יש ג' קוים הירך השוק והרגל כזה (ע"ש הציור), ומבואר ברור ששוק הוא התחתון.
♦
י. בדברי חיי אדם
בח"א כלל ד' ה"ב כתב: וכן פרסות רגליה במקום שדרך לילך יחף מותר אבל זרועותיה ושוקה אפי' רגילין בכך כדרך הפרוצות אסור. ע"כ. ומשמע דלמעלה מפרסות רגליה הוי שוק ובו לא מועיל מנהג. [ובמ"ב הביאו עם דברי הפמ"ג ששוק למעלה מקני"א ולא העיר, וצ"ע. ועיין להלן]. ושם ה"ז כתב: וי"א דבשוק אפילו באשתו ובפחות מטפח אסור לכו"ע דקרוב לערוה יותר משאר איברים. ע"כ. ולשון זו משמע דמיירי בעצם עליון. ולכאו' סתרי משמעויות לשונו אהדדי. ומפני הקושי אולי יש להציע להגיה 'דקרוב להרהר יותר משאר איברים', וע"פ לשון הט"ז ע"ה סק"א והובא לעיל, אבל קשה לבנות על הגהות. ושמא יל"פ לשון קרוב לערוה דנקט, דר"ל קרוב להיות דינו כערוה, ודוח"ק.[ושמעתי מי שפירש דלעולם מיירי בעצם עליון, ובה"ב בחלק ההיתר הזכיר רק את הפרסות, לפי שכך היה מנהג מקומו שלא היה מי שנהג לגלות יותר מהפרסות. ולעולם ה"ה דעצם תחתון תלוי במנהג. עכת"ד. ולענ"ד זה רחוק, שהרי פירש מקומות שהמנהג מועיל ומקומות שאין המנהג מועיל אף אם ינהגו, ודן אם ינהגו בפריצות ויגלו השוק מהו. ואין נידון זה קשור למנהג מקומו כלל. וכי נהגו לגלות חלק עליון טפי מחלק תחתון. ואין שום טעם שיכתוב את הדין אם מגלים הפרסות ואם מגלים חלק עליון וישמיט את הדין אם מגלים את האמצעי. וכשכתב שפרסות תלוי במנהג אבל שוק אף אם ינהגו אסור, ה"ז מלמד שהשוק מעל הפרסות. ואיך ייתכן שיסבור שדין עצם תחתון כדין הפרסות ולא כדין השוק וישמיט מלהזכירו, ומהיכן נדע דין זה. ובאמת שלשון הח"א משמע שלמעשה היה דבר כזה במקומו, והפרוצות (ואולי ר"ל הנכריות) היו 'רגילין בכך' לגלות זרועות ושוק, ודלא כפירושו. ואכן מסתבר שלא נפרץ כן בחלק עליון אלא בתחתון, ועיין].
ויש להביא עוד מחכמת אדם הל' נידה כלל קי"ג הי"א שכתב: וכן אם נמצא על כל אורך יריכה ושוקה ופרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכו'. ע"כ. ומשמע שעצם תחתון שלמעלה מהפרסות קרוי שוק ועצם עליון קרוי ירך. [בשו"ע יו"ד ק"צ סי"א הוזכר רק שוקה ופרסותיה, וגם מזה משמע דעצם שלמעלה מהפרסות הוא הקרוי שוק, וכבר צויין לסוגיא זו לעיל אות ב'. והחכמת אדם הוסיף יריכה וזה מחזק מאד את המשמעות ועיין היטב. והשו"ע שלא הזכירו אולי סמך על ההיא דסעיף ט' שם, וכמדו' שכבר דנו בזה].
♦
יא. בדברי פמ"ג ומ"ב
בפמ"ג סי' ע"ה מ"ז א': והוי יודע דלשון שוק הוא מארכובה כו' נמצא כל הרגל עד ארכובה שקורין קני"א שם במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר אין חשש כו'. ובסוף דבריו שם (בסוף קטע ד"ה במ"ש רש"י): עי' ב"ש אה"ע קס"ט ל"ב ובאר הגולה שי"ן ובס' חליצה רשמתי. ע"כ. ובמ"ב ע"ה סק"ב כתב ע"פ זה דשוק הוא עד המקום שנקרא קני"א. [ומה שציין המ"ב שם לח"א ר"ל דמבואר בח"א דעד השוק תלוי במנהג, אך בגדר מקום השוק לא כתב הח"א כפמ"ג, ואדרבה דבדבריו במקום זה משמע לא כן ונתבאר לעיל]. וצ"ל דאף שפמ"ג נקט לשון אפשר, משמע ליה להמ"ב דנקט כן הפמ"ג לדינא, א"נ פי' שלשון אפשר שבפמ"ג אינו מפני שאפשר שזהו שוק, אלא ר"ל שאפשר דלמטה משוק תלי במנהג, וע"ז נסתייע המ"ב מח"א לנקוט כן ועיין.הפמ"ג הוכיח כן מרש"י ויקרא ז' ל"ב תוי"ט חולין פ"י מ"ד רמב"ם מעה"ק פ"ט ה"י וכתב דשוק לפעמים נקרא ירך. ע"כ. ויש להעיר שכל המקורות הנ"ל איירו בשוק דבהמה, והנידון במקום שוק באדם הוא משום שמפורש בתוס' מנחות ל"ז א', ויש הוכחות מגמ', דשאני שוק דאדם משוק דבהמה, וכלפי זה לכאו' אין במקורות הנ"ל הוכחה וצ"ע. ופלא שלא הזכיר את דברי תוס'.
ומש"כ דשוק נקרא לפעמים ירך, הוא שלא תיקשי מזה שבמקומות רבים קראו לחלק העליון ירך ולא שוק. ברם עדיין תיקשי שמשמע שהם שני חלקים שונים ברגל, וכשעסקו בחלק עליון קראוהו בכל מקום ירך. ושמא ס"ל דעיקר שם ירך לעצם פנימית יותר, וכפי שהוא בבהמה, אבל זה קשה מהמציאות שבאדם אין שם עצם נוספת, וצע"ג. ועיין לעיל אות ה' מה שהובא מדברי מהר"ם שיף בכתובות. בפמ"ג שם ציין לרש"י חגיגה י"ג, ואולי הוא לגבי נידון זה. ברם ברש"י שם נראה שפי' שוק דהתם דר"ל ארכובה הנמכרת עם הראש, שהיא חלק הצמוד לפרסות בבהמה, וצ"ת.
והנה ציין הפמ"ג בסוף הדברים למה שרשם בסדר חליצה, ולא היו דברי סדר חליצה דהפמ"ג לפני המ"ב, לפי שבזמנו היה עדיין בכ"י ולא נדפס. (ונדפס לראשונה בספר שם משמעון, מכון הרמב"ם פיטסבורג תשכ"ה). ועיין שו"ת מגידות להפמ"ג סי' כ"ד כ"ו (וגם דבריו אלו נדמ"ח ולא היו לפני המ"ב) שדן בזה, והביא מרע"ב כלים פכ"ו מ"ד שמשמע ששוק תחתון ודן לפרש כן בכמה מקומות, ויעו"ש מה שנתקשה בדברי תוי"ט, וסיכום המבואר שם שיש גם ראיות המורות דשוק הוא חלק התחתון. וסיים דצ"ע בכל זה. ע"כ. וע"ש בסי' כ"ד שנראה שהניח שיש באדם פרקים שוים לבהמה, וכבר הערנו שבמציאות אינו כן.
ובהערות שם הביאו מלשונו מסדר חליצה שלו, ושם דן מהו שוק וציין לדבריו בפמ"ג סי' ע"ה הנ"ל והביא ראיות שבאדם אינו כן 'וכאן באדם משמע דשוק היינו הרגל שקורין שינביי"ן (הוא חלק תחתון, עיין בפוס' בהל' חליצה), ועדיין צ"ע'. ושוב כתב דבחליצה ודאי הנידון בתחתון, וציין לשו"ת מגידות אות כ"ד, והוסיף: 'ואי"ה בפריי לאו"ח סי' ע"ה אבאר עוד, וע' ב"ש'. ע"כ. וכנראה הייתה לו הוספה להוסיף ע"פ זה בפמ"ג שם ולא זכינו לאורו. וגם שם לא הביא לתוס' מנחות הנ"ל, וצ"ע.
וכפי הנראה אחר שנתווספו לו הפקפוקים האלו הוסיף בפמ"ג או"ח לציין לדבריו שם. ויעויין לעיל שמבואר שקיוה להוסיף לפמ"ג או"ח דברים בזה ולא זכינו להם.
מעתה קשה מאד להביא את הפמ"ג כסובר דשוק למעלה מקני"א, וכנראה סיכום מסקנתו הוא כסדר חליצה (שהוא בתראה לפמ"ג ולשו"ת ושציין בפמ"ג לעיין שם), שיש ראיות שבאדם הוא תחתון, ועדיין צ"ע. ולענ"ד יל"ד טובא שאילו היו לפניו דברי תוס' שמפורש בהם כחילוקו היה קובע בה מסמרות. ועכ"פ, אחרי שבראשונים ואחרונים מפורש דשוק הוא פרק תחתון, והפמ"ג במסקנתו ספוקי מספקא ליה מילתא, מסתבר שיש לנקוט כוודאם דהראשונים והאחרונים דשוק הוא התחתון, ועיין.
ובפשוטו כל זה נוגע גם לדברי המ"ב שקבע את דברי פמ"ג להלכה, ועיין היטב.
♦
יב. בדעת החזו"א ובראיות שהביא דשוק עליון
יעויין חזו"א או"ח ט"ז סק"ח, ובתחילה הביא ראיות דשוק הוא פרק התחתון ושוב הביא ראיות 'דשוק המוזכר כאן היינו שוק שאצל הירך' למעלה מארכובה, וסיים דקשה להכריע בדבר. ודן בתשובת הגרעק"א ובדברי תוי"ט ושבמתני' דאהלות ע"כ שוק תחתון, ויל"פ ש'שם שוק משתמש בלשון מושאל על עצם התחתון אבל עיקרו על עצם האמצעי שבין ירך לבין ארכובה הנמכרת עם הראש', ומיהו מסדר המשנה מוכח שיש רק עצם אחד מארכובה עד הקטלית אע"ג דבבהמה יש שם ב' עצמות וכן מוכח מסו' דבכורות מ"ה א' דאמרו דרוב בנין ב' שוקיים וירך א', 'וע"כ שוקיים היינו התחתון וירך כולל כל האורך מהקרסול [ - ארכובה] עד הקטלית. ולפי' הגרעק"א לא יהיה רוב הגודל'. עכת"ד. ויש להעיר שמנין העצמות במציאות מורה כמסקנתו, ועצם אחת היא מהברך עד הקטלית.ויש שנקטו דמסקנתו היא דקשה להכריע בדבר, ולפי שהמשך דיונו הוא בפירוש מתני' דאהלות יעו"ש. וכ"ה בקיצור חזו"א (של הגרמ"ד סלובס שליט"א) למ"ב סי' ע"ה.
ויש מקום לדון בזה. שהרי כשכתב דקשה להכריע הניח שיש איזה עצם שהיא 'שוק שאצל הירך' (ולהלן שם 'עצם אמצעי שבין ירך לבין ארכובה הנמכרת עם הראש' ולעיל שם דן שהבירית עומדת על פרק זה יעו"ש). והיינו שהניח שבין הברך לקטלית - אגן הירכיים יש שתי עצמות, שהתחתונה שבהן קרויה שוק והעליונה קרויה ירך, וכתב ע"פ זה שעיקר שם שוק לפרק זה ובאהלות השתמשו בלשון מושאל לקרוא שוק לעצם התחתון שתחת הברך. ומהמשך דבריו מבואר ששוב חזר בו מהנחה זו וכתב להוכיח ממתני' ומגמ' בכורות שיש רק עצם אחת למטה מארכובה, שקראוה שוק ואחת למעלה מארכובה שקראוה ירך. והנה לפ"ז לא ייתכן דשוק עליון אלא אם נאמר דשוק וירך עצם אחת ודבר אחד הוא, וזה מחודש מאד. ועד כאן נקט בפשיטות לא כך, וקשה לומר שסתם ולא פירש כן להדיא. [אמנם בפמ"ג אכן כתב דשוק לפעמים נקרא ירך וכנ"ל אות י"א ועיי"ש מש"כ במסקנתו, ויעויין אות ה' ממהר"ם שיף]. ויתכן שכוונתו דמעתה ע"כ דחלק תחתון בלבד קרוי שוק. ועדיין צ"ת בלשונו שלא כתב זה יותר בפירוש, וגם לא כתב דחייה לטענותיו לאידך גיסא. ויתכן שכתב כן רק לדחות את פירוש הגרעק"א ולעולם הסכים לדחוק דשוק וירך אחד הוא, וצ"ת.
החזו"א שם דן בפרק תחתון של יד ושל רגל אם הם מקום צניעות והביא ראיות דפרק תחתון דיד אינו מקום צניעות, וכן שמשמע דשוק למעלה מארכובה. ויש לעיין בדבריו.
הביא מאו"ח סי' ש"ג סט"ו שיוצאין באצעדה שמניחין בזרוע מפני שהוא מקום צניעות ולא תשלוף את האצעדה ברה"ר, וזרוע הוא פרק עליון שביד וכתוס' מנחות ל"ז א', ומשמע שרק חלק העליון שביד הקרוי זרוע הוא מקום צניעות. והביא לגמ' דשבת ס"ג ב' שאמרו בירית תחת אצעדה עומדת, ובקרא כתיב ש"ב א' י' ואצעדה אשר על זרועו וש"מ שהאצעדה עומדת בזרוע, וא"כ 'משמע דבירית נמי בפרק עליון שבין הירך ובין הארכובה הנקרא שוק בבהמה'. וכתב שאם באנו לאסור חלק תחתון שביד הרי גם מקצתו אסור, וזה לא נהגו, וכן ברגל במקום שהולכות יחיפות ע"כ מגולה קצת הפרק התחתון. ומכל זה נראה דשוק המוזכר כאן היינו שוק שאצל הירך. ע"כ. מש"כ 'המוזכר כאן' כנראה הוא לפי שמפורש בתוס' דשוק דאהלות הוא תחת הארכובה. ודן שמ"מ נראה שכאן הכוונה כעין בהמה.
ונראה שיש מקום לדחות את הראיות לגבי שוק. והנה עיקר הדבר שיהיה הפרש בדין פרק התחתון בין יד לרגל אין בו קושי, דשפיר ייתכן שחלק תחתון שברגל צנוע ושביד אינו צנוע, וזה דבר הנשמע. וי"ל שגם החזו"א לא דן מצד זה. ומה שהביא מבירית היינו לפי שבירית עומדת בשוק, וכמש"כ רש"י שבת שם ותוס' נ"ד א', ואם היא עומדת למעלה, הרי ש"מ שזהו השוק. והנה זה נכון בהנחה שמה שאמרו תחת אצעדה עומדת באו בזה לפרש באיזה עצם ברגל היא עומדת. ברם לולי דבריו נראה שיש לפרש שבאו לומר ששם בירית הוא לזו שמקומה ע"ג הרגל ומקפת את הרגל כצמידי היד. אבל לא באו לפרש היכן מקומה ברגל, ובפרט שמסתבר שהיה מקומה ידוע והווה וא"צ סימנים. וכמדומה שיש לפירוש זה סיוע מהראשונים וכעת לא עיינתי. [ושו"ר תוס' הרא"ש שבת שם שפירש: במקום שאצעדה עומדת ביד בירית עומדת ברגל ואצעדה ביד היא כו'. ופשטות הלשון משמע כהחזו"א, ויש מקום לדחות, וצ"ת]. ובמקו"ח או"ח סי' ע"ה נקט בפשטות שהבירית עמדה בחלק תחתון שברגל.
ובאמת שעיקר מה שנקט החזו"א שאצעדה עומדת בחלק עליון של יד איני בטוח בה, וכיום אין דרך כלל ליתן צמידים בחלק עליון של היד, וכמדומה שיש בזה גם קושי מעשי. ואף שלשון זרוע באהלות ר"ל חלק עליון שביד מהמרפק ולמעלה (ונתבאר בתוס' מנחות ל"ז א' ועפמ"ג סי' כ"ז א"א א'), מ"מ לשון זרוע משמש הרבה בקמאי ובתראי גם לחלק תחתון. ויעויין להלן אות י"ד שנראה שהאחרונים פירשו כן בלשון זרוע דצניעותא. ובמקור חיים להחוו"י או"ח סי' ע"ה ס"א נקט שאצעדה שלהם עמדה בחלק תחתון, וקרוב הדבר שכן פירש בשיטה להר"ן שבת הובאו דבריו להלן שם. ואנן עסקינן הכא בקרא דאצעדה אשר על זרועו, וצ"ב אם גם בקראי לשון זרוע משמש לחלק תחתון.
ועיין בשופטים פט"ז פי"ב גבי שמשון: וינתקם מעל זרועותיו כחוט. ע"כ. ולכאו' דרך האוסרים בעבותים לאסור חלק תחתון שביד לבדו, וצ"ב. וייתכן דמיירי בתחתון ועליון יחד וש"מ שקורין זרוע לכלל היד, ואינה ראיה לחלק תחתון לבד שהוא נידון דידן. ובהושע פי"א פ"ג ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. ע"כ. והיינו כאשר יישא איש את בנו והאומן את היונק. ולכאורה גם זה נעשה בעיקר בחלק תחתון, אלא שי"ל שפעולת הנשיאה מתייחסת לכלל היד, וצ"ת. אמנם א"כ נוכל לפרש גם את לשון אצעדה אשר על זרועו כמתייחסת לכלל היד עליון ותחתון יחד, ולעולם נימא שהאצעדה עומדת בחלק תחתון, וצ"ת.
בעיקר מש"כ החזו"א שחלק העליון שביד הוא לבדו מקום צניעות, יעויין להלן בהרחבה.
ואשר דן החזו"א מהליכה יחף, י"ל שרק הקרסול מתגלה, ושפיר נשמע מכאן שאין חלק הקרסול בכלל שוק האסור בגילוי (ועיין בגמ' יבמות ק"ג שהקרסול יש לו דינים בפנ"ע בהלכות חליצה ושוק דהתם אינו כולל הקרסול, ושפיר יש לשמוע שגם לנידון דידן כן הוא), אבל אין מזה הכרח להתיר עצם התחתון כולו. עוד ייתכן שהיה להולכי יחף בגד כעין מכנסיים שהיה מכסה עד כף הרגל.
ברם עיקר הנחת החזו"א שכיון שמקצתו מתגלה ע"כ להתיר כולו לא הבנתי, ואם גילוי מקצת הוא דרך בנ"א ודרך צניעות, וגילוי כולו אין בו דרך בנ"א והוא פריצות, מה יושיענו זה שהם אבר אחד, ובפשוטו ראוי לומר דמ"מ הוי פריצות ואיסור גמור. ולנידון דידן נמי י"ל שכל מה שרגיל שמתגלה דרך הילוך הוי טפל לענין זה לכף הרגל ולמקום הקרסול, ואסרו רק כשמתגלה יותר מהרגיל. [ובמקום הצריך הכרעה בהגדרתו נוח לשמוע שחילוק איברים יכריע ואף מדאו', אבל אם ברור שהוא מקום כיסוי וצניעות איני מבין טעם שייקבע היתר עי"ז וכמש"נ]. וייתכן שעיקר ראייתו היא שמהא דסתמו בגמ' דשוק הוי ערוה ולא פירשו להדיא דחלק תחתון שלו אין דינו כן, ש"מ שאין חילוק דינים בתוך השוק.
ולעניין מסקנת החזו"א ראיתי לח"א שכתב ששאל להגר"י בויאר שליט"א ואמר לו שהעיקר בכוונת החזו"א שהוא החלק התחתון.
עיין אז נדברו להגרב"י זילבר זצ"ל ח"ב סי' א' שעל דבריו (שפרסם בשנת תש"ו) ששוק הוא פרק תחתון כתב לו החזו"א 'בפי' שוק כתוב גם אצלי כן'. והמחבר שם הבין שמסקנת החזו"א בסי' ט"ז סק"ח בספק, ולמש"נ יש לדון דמסקנת החזו"א כדבריו וסוף דעתו כתב לו.
עוד כתב הגרב"י זצ"ל בספר בית ברוך על ח"א כלל ד': 'ובזמנו הרציתי הדברים לפני מרן החזו"א זצ"ל והסכים לזה אלא דהוסיף דמיבמות יש ראיה רק דגם מה שלמטה מהארכובה קרוי שוק אבל יתכן דגם למעלה מיקרי שוק'. ע"כ. ויש להעיר שהפמ"ג והגרעק"א והחת"ס הוכיחו משם, ומשמע שנקטו כהנחה מוקדמת שרחוק מאד לומר ששני החלקים קרויים שוק. ועכ"פ נראה ודאי שאם בכל מקום בתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה, וכלשון תו"י יומא ע"א ב', וירך בכל מקום הוא מן הארכובה ולמעלה, הרי ודאי שא"א להוציא מקום בודד מן הכלל ולפרשו באופן אחר. ותו"י וריטב"א שם הוכיחו מזה דלשון קראי שונה מלשון חכמים, ופשיטא להו שאין לומר דשני המקומות קרויים שוק.
בספר עוד יוסף חי (להגרי"ח מבבל בעל בן איש חי פרשת בא אות ב') כתב מנהג ארצו שההולכות יחיפות מגלות ב' שלישי טפח בסוף העצם של ארכובה שהוא הנקרא בערבי כ'אלכ'אל, ולמעלה מזה הוי בכלל שוק. ע"כ. וכמדומה שהוא אף למעלה מהקרסול, ויל"פ טעם מנהגם דכל שרגיל שמתגלה הוא טפל למקום המותר בגילוי, וכמש"נ.
♦
יג. בדברי סדרי טהרות (ראדז'ין) דתליא בפלוגתת קמאי
בסדרי טהרות (ראדז'ין) אהלות פ"א מ"ח נקט שהיא פלו' קמאי ודעת רש"י ותוס' ור"ש ורא"ש ששוק תחת הברך. ובדעת רי"ף ורמב"ם כתב שכיון שפסקו כאמוראי דס"ל שארכובה המטרפת בבהמה היינו ארכובה עליונה שבבהמה, הרי למ"ד זה סתם ארכובה שבש"ס כ"ה. ולפ"ז גם סוגיא דיבמות ודין טרפות באדם ומתני' דאהלות מתפרשי בארכובה עליונה שהיא מעל ארכובה שאנו קורין ברך, ואיסתוירא שבסוגיית יבמות היינו ברך שלנו והשוק ביניהם. עוד דקדק מפיה"מ לרמב"ם באהלות גבי שוק וירך שכתב שהם 'ידועים', משמע מזה שפי' שוק וארכובה וירך כבהמה. ומש"כ שם דקרסול הוא העקוב ר"ל הברך, והרע"ב שם שהביא קרא דכרעיים תרגומו קרסולים ולא הביא קרא דלא מעדו קרסולי שבר"ש שדרכו להביא דבריו ש"מ דר"ל דקרסול היינו ברך שהוא כרעיים ממש. ורש"י ודעימיה לשיטתם שפסקו כאידך מ"ד בגמ' שם. ונתקשה שם מ"ט לא פירש השו"ע בהלכות חליצה שהוא פלו' יעו"ש. עכת"ד לענ"ד.ויש להעיר שכל הפוסקים נקטו לדינא דשוק דחליצה וארכובה דעיגונא היינו חלק התחתון וברך. ובתשו' הגרעק"א הנ"ל גבי חליצה כתב לחת"ס על פרט המסתעף מזה 'בודאי הלכה זו ברורה כשמש' והפמ"ג בשו"ת מגידות צויין לעיל כתב על מי שרצה לפרש שוק דחליצה שהוא למעלה מהברך וכבהמה 'זה טעות גמור'. ובעיגונא עיין בי"מ ודברי נחמיה וצ"צ הנ"ל.
ולגוף דבריו הנה המציאות היא שבאדם אין שני עצמות של שוק ולא ארכובה עליונה ולא עוד עצם לירך מעל הברך, אבל כולם קיימים ע"ג הקרסול, ועצם הירך מגעת עד הקטלית - אגן הירכיים, וממילא אין ספק שהברך היא ארכובה דאדם. ואי אפשר להביא ראיה מפלוגתא במקום ארכובה בבהמה למקומה באדם. ובאמת שבעניי לא הבנתי כלל את תלייתו את פירוש הסו' בפלוגתא דאמוראי התם, וכי אם נחלקו מהו סתם לשון ארכובה בבהמה (שידוע שיש לה ארכובה עליונה וארכובה תחתונה), יש לנו ללמוד מזה שנחלקו אמוראי בפירוש שוק וקרסול ואיסתוירא באדם, השגורים בפיהם והידועים בהלכות חליצה ועיגונא. ויש להעיר עוד על כמה פרטים בדבריו אלא שלעניין דינא נראה שכבר הוכרע הדבר ע"פ גדולי אחרונים וכנ"ל, וגם לשיטתו היא עכ"פ פלו' קמאי.
ובמה שהביא מפיה"מ הנה הביא זה מתוך לשון פיה"מ לפנינו שהוא לשון מתורגמת, ויעויין לעיל אות ד' שבפיה"מ בערבי ובתרגומים המדוייקים אין להוכחה זו. ועיין שם ראיות דאדרבא, וכוונת הרמב"ם דשוק מתחת הברך. ואשר הביא מרע"ב, יעויין לעיל אות ז' דכרעיים ר"ל קרסול שלנו. ואחרי שהרמב"ם כוונתו לשוק שלנו, הרי גם כוונת הרע"ב שפיר יל"פ כן. (ובמקומות אחרים ברע"ב מוכח כן, וכמש"כ הפמ"ג בשו"ת מגידות, ועיין לעיל אות ג'). ויש להעיר שגם הגרעק"א שפירש את דברי הרע"ב כאן קרוב לדבריו נקט במסקנתו לא כן.
וסיכום הדברים הוא שרובם וכמעט כולם דרבותינו הראשונים והאחרונים נקטו דשוק דאדם למטה מהברך. ויש שחילקו דשוק דקרא הוא למעלה מברך - ארכובה. ובאחרונים יש שיש לדון בדעתם. ומצאנו לפמ"ג שס"ל ששוק הוא עצם העליון שלמעלה מהברך, והביאו להלכה במ"ב. אבל הפמ"ג הוסיף בסוף הדברים לציין לסדר חליצה שלו, ושם דן מהו שוק והביא ראיות וכתב 'וכאן באדם משמע דשוק היינו הרגל שקורין שינביי"ן (-הוא חלק תחתון), ועדיין צ"ע'. וברוב הראשונים מבואר כצד זה וכנ"ל. החזו"א כתב שקשה להכריע בדבר, ועיין אות י"ב שיש לדון דמסקנתו היא שהוא למטה, וצ"ת.
♦
חלק ג - במקום זרוע ואם מועיל בו מנהג
יד. מקום הזרוע ואם מועיל בו מנהג לגלות
בגמ' כתובות ע"ב א' העוברת על דת משה ויהודית וכו', ואיזוהי דת יהודית וכו' וטווה בשוק. ובגמ' שם ב' לחד פירוש הוא במראה זרועותיה לבנ"א. ומבואר שגילוי זרועות הוא איסור מדת יהודית והכי נקטינן בשו"ע אה"ע קט"ו ס"ד. ובגמ' ב"ק מ"ח א' למיפא כיון דבעיא היא צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו. ופירש"י למיפא בעיא צניעותא, שמגלה זרועותיה. ע"כ. ויל"ע אם מיירי בחלק עליון של יד או בחלק התחתון הסמוך לכף היד.ביש"ש ב"ק פ"ז סי' ה' לגמ' דב"ק שם והביאו (בשינויי לשון קלים מיש"ש שלפנינו) הט"ז חו"מ סי' שצ"ג לסעיף ג' 'בעוו"ה במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים ואפילו בלא אפיה מגלין זרועותיהן. ואי אתא דינא כה"ג פשיטא שהאשה פטורה. ואי טען בעה"ב שמשום צניעות הלך חוצה נאמן בשבועת היסת. ואי נראה בעיני הדיין דלא מוחזק בכך להיות בודל עיניו מראות ברע פשיטא דלאו כל כמיניה להוציא ממון'. ע"כ. ומבואר שהיה מנהג הנשים לגלות את הזרועות, עד שפשיטא שסתמא אין אדם יכול לטעון שנזהר מלהסתכל בזה אא"כ יישבע היסת וכו'. ובדבריהם לא נתבאר בפירוש לאיזה חלק ביד קראו זרוע ודנו בו, אבל נראה מלשון דבריהם שדנו במנהג סתם נשים כשרות, והדעת נותנת שמעולם לא נהגו לגלות את החלק שמעל המרפק ואף לא מקצתו. וש"מ שזרוע דצניעותא היינו חלק התחתון.
ובמאי דס"ל למהרש"ל וט"ז דאין מנהג מועיל בזרוע, כ"ה בתפארת שמואל על הרא"ש (פ"ג דברכות אות ל"ז) שכתב 'אבל נראה בעיני במיקל (אולי צ"ל במקום) שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיה זהו מנהג רע וקורא אני עליהם חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה. ע"כ. [ובדבריו ייתכן לפרש שהיתה פירצה מצויה ולא שהיה דרך סתם נשים בכך, ודן אם יש להתיר לקרות כנגדן כיון שכבר הורגלו בראייתן. ואולי היו נוהגות כן רק בחצריהם ובטירותם וכיו"ב, ואולי מיירי רק במקומות מסויימים ולא בכל הארץ, שקשה לצייר שנתפשטה כ"כ פירצה כזו בפתח הצוואר, וצ"ב].
ולאידך בד"ח ברכות פ"ג אות קט"ז כתב שברשב"א שהביא בב"י מיעט פניה ידיה ורגליה מדין טפח באשה ערוה, לפי שאינם רגילים להיות מכוסים. וצ"ל דשוקה אינה בכלל רגליה 'וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מיקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי וכו' כיון דרגיל בהו וכדלקמן גבי קול ושיער'. ובא"ר סי' ע"ה ס"ק ב' בשם הד"ח 'דזרועותיה אינם בכלל ידים אם לא במקום שרגילין בהו לגלותם'. ע"כ. והנה נקטו שאם נהגו לגלות את הזרוע מותר הדבר.
ומסתברא מילתא שהד"ח וא"ר מיירי באותו הנידון דיש"ש וט"ז ותפ"ש. וראוי לומר שכולם ס"ל שזרוע שאמרו עליו בגמ' שהוא מקום צנוע הוא חלק התחתון שביד, ובזמנם ומקומם נהגו לגלותו. ונחלקו אם מגמ' דהתם שמעינן שהוא מקום צניעות וע"כ המנהג לגלות הוא שלא כדין ואין לו היתר לדינא, או שלעולם תלוי במנהג ובזמן הגמ' שנהגו לכסות היה הגילוי אסור וכשנהגו לגלות חזר להיתר, ודו"ק.
ושוב ראיתי במקור חיים (להחוות יאיר) סי' ע"ה ס"א שדן במפורש בחלק התחתון, והביא הראיות שהזרועות הן מקום צניעות וחייבין בכיסוי, ובסוף דבריו הביא את דברי הד"ח שאם נהגו לגלותו מותר. ומבואר שפשיטא ליה שהד"ח מיירי בחלק תחתון ובו הורה שהמנהג מועיל ונקט כוותיה. [ועיין גם בקיצור הלכות שלו שם. ופלא שראיתי שמביאים את המקו"ח כחולק על הד"ח, וכנראה לא סיימוה קמייהו].
ועוד ראיה למקום זרוע דצניעות, שכפה"נ בהווה הרי חלק התחתון הוא המתגלה בלישה, שבזה הנידון בגמ' ב"ק וביש"ש וט"ז. וראיתי לח"א שטען שהיו להם כלי לישה עמוקים ושוחה לתוכן והזרוע מתלכלכת. ברם הדברים רחוקים שלסתם לישה בחצירה ישתמשו בכלים עמוקים ומרובי הטירחה כ"כ. [והרמב"ם הוסיף וכתב 'כדי שלא יביטו בה בעת לישתה ואפייתה' וכ"ה בשו"ע. וכמדו' שגם באפייה סתמא שמגלים רק את החלק התחתון. אבל יש לדחות דאגב לשון אפייה שבגמ' נקט לה. ונפרש שהיו משאירין מגולה בשעת אפייה את אשר נתגלה מפני הלישה].
ובגמ' כתובות ע"ב ב' מיירי בטווה בשוק. וגם בזה נראה שמגלין את החלק התחתון הסמוך לכף היד, וכדי שהחוט הנטווה לא יסתבך בפתח בית היד. (וז"נ כוונת המקו"ח הנ"ל שציין לגמ' זו). ובפי' ר"ג ב"ב נ"ז ב' שנשים העומדות על הכביסה בנהר שאמרו שאסור להסתכל בהן היינו שעומדות יחיפות ומגלות זרועותיהן. ולכאו' היינו נמי חלק התחתון שבזרוע.
והחזו"א או"ח ט"ז ח' שהביא מרש"י דב"ק סיוע שפרק העליון הוא הטעון כיסוי היינו משום דפשיט"ל ששם זרוע הוא רק לחלק העליון, אבל מדברי אחרונים נראה לא כן וכמש"נ. והנה קשה להביא ראיות מוחלטות ממציאות שאינה נהוגה בינינו, אבל הדברים נראים כן וגם מצאנו באחרונים שהבינו כן.
בכתובות ס"ה א' דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא. וברש"י ד"ה שופרזי: גביעים ארוכים שקורין מדירנ"ש. כי האי, כמידת אמתי וזרועי. ע"כ. ולכאו' ר"ל כמידת הזרוע והקנה יחדיו, ולפ"ז זרוע הוא חלק העליון. אבל לפי העניין נראה יותר דר"ל גביעים ארוכים כחלק היד הקרוי אמה וזרוע. ואולי נקט כן כדי לבאר שהזרוע משמשת למדידת האמה ובה מדדו את הכוסות ולכן הראתה כן. ובשיטמ"ק כתובות שם מרש"י מהדו"ק: בכוסות גדולים וארוכים כזרוע, וכעי"ז בתורי"ד שעל הדף. ולפ"ז משמע שזרוע דצניעותא ר"ל חלק התחתון.
[ביומא מ"ד ב': כדי שתהא זרוע של כה"ג מסייעתו, ומשמע דזרוע ר"ל חלק התחתון. ובב"ב צ"א ב': כד הוה בצע ינוקא חרובא והוה נגיד חוטא דדובשא על תרין דרעוהי. ובסנהדרין ס"ח א' נטל שתי זרועותיו והניחם על ליבו וכו', ולכאו' ג"כ משמע כן, ושמא נפרש על כלל היד. ובסנהדרין ס"ה א' הקשת זרועותיו הוי מעשה, ואפשר לפרש על כלל היד. ובנידה כ"ה ב' ושתי זרועותיו כשני חוטין של זהורית, ור"ל כלל היד. והנה זרוע דתפילין ודאהלות ר"ל חלק העליון וכנ"ל, וש"מ שמשמש בכמה משמעויות ומתפרש גם על חלק התחתון. ובראשונים ואחרונים הוא משמש הרבה גם לחלק תחתון, ואכ"מ האסף כל מבקשיה ימצאונה].
בח"א כלל ד' ה"ב כתב דכפי המנהג שדרך באותו מקום לגלות מידיה לא נקרא ערוה כו' אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילים בכך כדרך הפרוצות אסור. ע"כ. וקרוב הדבר שכוונתו שאם נהגו לגלות את קנה היד שפיר דמי, ובלשון זרוע כוונתו לחלק עליון, ועליו אמרו שאין מנהג מועיל בו.
וכדברי הח"א כן הוא במ"ב ע"ה סק"ב, ובדעת המ"ב ע"כ כן הוא, שהרי אף בעצם תחתון שברגל כתב שתלוי במנהג. [המ"ב הביא על זה בשעה"צ אות ה' מא"ר בשם רוקח, ומשמע שהבין את נידון הא"ר וד"ח לחלק עליון, ולענ"ד קשה לפרש כן וכמש"נ. עוד יש להעיר שהמ"ב הבין דכוונת א"ר בהבאת הרוקח לומר שהוא חולק על הד"ח, וא"כ הרי ראוי לנקוט לאיסור. אבל צ"ב מנלן דפליג, ולכאו' י"ל שבגמ' אכן חייבוהו בכיסוי מפני המנהג שבזמנם וזהו שכתב ברוקח, ומ"מ במקום שנהגו לגלות מותר וכהד"ח. ונראה דאדרבא, וכוונת א"ר לסייע מהרוקח לעיקר דברי הד"ח שכתב שזרוע הוא מקום המכוסה (אם לא במקום מנהג), שכתבו הד"ח כחידוש כיון שאינו מפורש בגמ', וברוקח מפורש כדבריו אלו. ואיני יודע טעם המ"ב שנטה מזה].
והנה נראה שס"ל ששם זרוע הוא לחלק עליון ואין מנהג מועיל בזרוע, וחלק תחתון אינו זרוע ולפיכך המנהג מועיל בו. וכ"ה בחזו"א או"ח סט"ז סק"ח שחלק העליון שביד הוא מקום צניעות והוא הקרוי זרוע ואין מנהג מועיל בו אבל חלק התחתון מותר בגילוי שכן נהגו, ויעויין אות י"ב עוד מדבריו בזה. ולכאו' יוצא מדבריהם שאם יוכרע שחלק תחתון הוא הקרוי זרוע, הרי דינו שלעולם אסור ואין תלוי במנהג, אבל י"ל שאילו כן הוו מודו דאין איסורו מוחלט וכפי שנהגו, וצ"ת.
בעיקר פלוגתייהו דבתראי בדין מנהג בזרוע, יעו' שיטה להר"ן שבת ס' א' שכתב 'הני נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות אסור ליתן אצעדות בזרועותיהן לצאת לרה"ר דהא איכא למיחש דילמא שלפא כו' דהא לא מיגניא בגילוי זרועה כיוון דאורחה בהכין. ואף הרמב"ם לא התיר לתת אצעדה אלא כשאין דרכה להראותה שהולכת בזרועות מכוסות אבל בזרועות מגולות לא וכן פסק מורי הרב נר"ו'. ע"כ. ומבואר שבמקומו וזמנו נהגו סתם נשים לגלות את הזרועות, ומשמע שנקט שהוא כדין. והמחוור שמיירי בחלק תחתון, ונקט שבו עמדה אצעדה ושזהו זרוע דצניעותא דגמ', ובמקום שנהגו לגלותו מותר הדבר. אמנם לא ידענו איה מקום כבודו ומי הוא ומיהו רבו, שכבר נודע שאינו להר"ן מפרש הרי"ף. ועיין בשו"ע או"ח ש"ג סט"ו הובא שיש אוסרים באצעדה של זרוע, אבל כעת לא מצאתי בנו"כ הרמב"ם ושו"ע מי שיפרש דמה"ט הוא, ועפמ"ג שם מש"כ בביאור שיטת האוסרים.
וג"א שליט"א הביא מהרמב"ם פ"ד מחובל ומזיק הט"ו החובל באשת איש וכו' אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה וכו'. ובפשוטו הנידון שם מפני שגלוי לשאר בנ"א. (וכן מבואר בתוס' כתובות ס"ה ב' ד"ה בזמן שפירשו דבסתר היינו במקום שאין בנ"א יכולים לראות ובגלוי היינו שפצעה בפניה במקום שנראה לכל). ומשמע שזרועותיה הם מקומות הגלויים. עכת"ד. אמנם נראה שמאד קשה לפרש את הרמב"ם בכך, שהרי סתם בפכ"ד מאישות הי"ב שגילוי זרועות הוא דת יהודית ותצא בלא כתובה, ואיך יסתום כאן שמותר לגלותו, ועל מה סמך שזרועות דהכא יתפרשו באופן שונה מזרועות דהתם. ומתוך ההכרח נראה דס"ל להרמב"ם שכיון שבלישה ואפיה וכיבוס וטוויה ועוד כיו"ב הזרועות גלויות והיא בין חברותיה ובחצר ובנהר, סגי בזה להחשיבו מקום גלוי. ועדיין צ"ת.
ויש לציין לשו"ת הרשב"א סי' תקע"א בשאלה. ונתגלו זרועותיה וקצת תחת זרועותיה. ע"כ. ויותר נראה דר"ל חלק התחתון וקצת מהעליון, ועיין. (ובתשובת הרשב"א שם שנתגלו קצת זרועותיה, וצ"ת).
ברבי' יהונתן מלוניל לכתובות ע"ב בביאור טווה בשוק: 'שכשמגבהת בגדי זרועותיה נופלין למטה כלפי הקיבורת ובשרה נראה [מתחת].' ע"כ. (ונראה שיש כאן ט"ס, ואולי צ"ל שכשמגבהת [ידיה] בגדי זרועותיה וכו'. א"נ יש לגרוס שכשמגבהת זרועותיה בגדיה נופלין כו'. ועכ"פ עיקר העניין מובן). ומשמעות דבריו שבא לבאר שצורך הגבהת היד בטויה כדרכה גורמת גילוי הזרוע. והנה הטווה לכאו' א"צ להגביה ידיה עד שיתגלה חלק עליון, ונוח לשמוע שמגבהת מעט ומתגלה חלק תחתון, וכבר כתבנו מזה לעיל. ואולי יש לדייק מלשון כלפי הקיבורת, דר"ל חלק עליון שבו הקיבורת, אבל יותר נראה דמיירי בהוה שהמקפל ידיו ומגביהן בגדיו נופלין כלפי הקיבורת שהיא בצד העליון של הזרוע, וצ"ת. וכל זה לפרש במאי מיירו בגמ', אבל לאחרונים דס"ל דתלי במנהג נראה שהוא אף שפירשו הגמ' לחלק זה, ונקטו שכל זה למנהגם דחז"ל לכסות וכמש"נ.
בדרשות מהר"ח או"ז סי' י"ז בהג"ה: 'ושפחות שרגילות לגלות זרועותיהן מהר"ח מסופק אם קרוי טפח באשה ערוה, ובנו מהר"י דרש משם או"ז שהיה קרוי ערוה, א"כ לפ"ז אז אסור לברך ברכת המוציא כשרואה אותן שפחות הולכות כך בזרועותיהן'. ע"כ. וקרוב יותר לפרש שהיה הנידון בחלק תחתון, אבל חלק עליון שישראליות מכסין ושפחות מגלין, קשה שיסתפקו באיסורו, ועיין היטב. ויל"ע בדעת מהר"ח מאי ספיקא, האם הספק הוא בכוח המנהג להתיר או שהספק הוא אם חשיב מנהג כיון שהישראליות מקפידות, ולעולם מנהג ישראליות פשיטא ליה דמועיל, וצ"ת.
ולסיכום. איסור גילוי זרוע הוא מדת יהודית. ביש"ש וט"ז כתבו שנהגו באשכנז ופולין להקל והוא שלא כדין. וכ"ד תפ"ש. ודעת ד"ח ומקו"ח להקל דתלי במנהג וכ"נ משיטה להר"ן. [ועיין בפנים בדעת מהר"ח או"ז]. ולעיל נתבאר שנראה שכן דעת א"ר ושאין הרוקח חולק בזה. וכל זה נראה דמיירי בחלק תחתון הסמוך לכף היד. בח"א ומ"ב כתבו שזרוע לעולם אסור ואינו תלוי במנהג, אבל נראה שכוונתם לחלק עליון, ובמ"ב נראה שהוא מוכרח. בחזו"א כתב שחלק עליון איסורו קבוע וחלק תחתון תלוי במנהג. ובדבריהם נראה שאם חלק התחתון הוא הזרוע ה"ז אסור ואינו תלוי במנהג. אבל י"ל שאם הוא הזרוע, הרי המנהג מלמד שאין איסורו קבוע, וצ"ת. (והעירוני שבבא"ח מבואר שכן היה המנהג בבבל לגלות את החלק התחתון. ונמצא שהן באשכנז ופולין והן בבבל נהגו להקל. ואיני יודע מנהג שאר ארצות המזרח וצ"ב. שוב כתב לי חכ"א על זה וז"ל: אמרו לי ת"ח שהיו קהילות נוספות שהקלו בזה והיו שהחמירו. ע"כ).
♦
חלק ד - בדיני צניעות דשוק
טו. שוק דערוה מהו
ברכות כ"ד א': א"ר חסדא שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיה מ"ז) גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך. ע"כ. ולמה שנתבאר בהרחבה מדברי רבים מהראשונים והאחרונים דשוק הוא עצם התחתון, הרי גם התם מיירי בעצם התחתון ונתבאר בגמ' שהוא ערוה וחייב בכיסוי, ואסור לקרות ק"ש כנגדו. ולעיל אות ג' הבאנו לשונות קמאי לגמ' ברכות שם שמשמע מהם דמיירי בעצם תחתון.ויל"ע לתו"י וריטב"א יומא ע"א ב' ויד מלאכי - הובאו לעיל - שכתבו דשוק דקרא הוא עצם עליון ובתלמוד הוא עצם תחתון הכא מהו. ומסתבר יותר דבמימרא דאמוראי שבאו לבאר לשומעיהם איזה מקום הוי ערוה, נקטו שוק שבלשונם, דהיינו שבכל התלמוד, ואף שסייעו מקרא דגלי שוק וכו', ובפרט שבפשוטו אי"ז דרשא גמורה ועיין. ולענ"ד קשה לשמוע שבבואם לברר את הדין, שמכלל השאילה אם עצם תחתון או עצם עליון הוי ערוה, יחליפו את הלשון מבכל מקום בתלמוד על סמך שהביאו לו קרא. ועדיין יש מקום לנטות, אך לרוב הראשונים והאחרונים הוא מוכרח כן. והראוני שבשו"ת צור יעקב ח"ב ס"א כתב שדברי פמ"ג תלויים במחלוקת תוס' ותו"י, אך גם לפ"ז מכלל פלוגתא דקמאי לא יצא. ועוד, שרוב הראשונים ס"ל כתוס', וכמש"נ.
ויעויין לעיל אות ב' מה שהבאנו מפירוש הרד"ק ומצודות לפסוק שם, ושכן נראה בכוונת רש"י, ובפשוטו עולה מדבריהם שלדעתם פשטא דקרא בפסוק זה עצמו מתפרש דמיירי בחלק תחתון. וייתכן שאף לתו"י וריטב"א כן הפירוש, ולשון נביא שאני מלשון תורה והוי כלישנא דמתני', ויל"ע. אמנם הבאנו שם שבפירוש מהר"י קרא שם נראה דשוק הוא חלק העליון, ואולי תו"י וריטב"א יפרשו כוותיה.
♦
טז. אם איסור הגילוי בשוק הוא מדאו' ואם מועיל בו מנהג לגלות
בגמ' כתובות ע"ב א' מבואר דיוצאת וראשה פרוע הוי איסור דאורייתא. וטווה בשוק מבואר במתני' שם דהוי דת יהודית. ובגמ' שם ב' לחד פירוש שהוא במראה זרועותיה לבנ"א. ומבואר שגילוי זרועות הוא דת יהודית ואינו מדאורייתא. ויל"ע באיסור גילוי השוק אם הוא מדאורייתא. ולהמפרשים דזרועות היינו פרק התחתון שביד ואסור אף שלא מצאנו לו ילפותא, הרי נוח לשמוע ששוק שנלמד מקראי שהוא ערוה, חמיר טפי ואיסורו מדאו', וי"ל שזהו מכלל עיקר מה שבאו ללמוד מהילפותא. וכ"ש למאן דס"ל דזרועות האסורות הן פרק התחתון ומ"מ תלי במנהגא, ושוק איסורו קבוע ואינו תלוי במנהג, הרי קרוב לשמוע מזה דאיסורו מדאו', אף שאינו הכרח גמור.ועיין ח"א כלל ד' בנש"א אות א' שכתב בטפח מגולה ובשוק דצ"ע אם הוי ערוה דאו', וכוונתו כלפי איסור אמירת דברים שבקדושה. ומיירי אף בשיער שמפורש בגמ' שאסור לגלותו מדאו', וכן גילוי טפח מעיקר הגוף נראה פשוט שאסור מדאורייתא ואכ"מ. והנה אם ננקוט שיש לו שם ערוה מדאו' לאמירה כנגדו, הרי לכאו' כ"ש שהאיסור לגלותו הוא מדאורייתא. ויש להביא מדעת הט"ז ודעימיה ששוק אסור אף בפחות מטפח, וחמיר משאר טפח באשה. ואם הכוונה דחמיר אף מעיקר הגוף, הרי כ"ש דדאו' הוא. אבל החזו"א או"ח ט"ז סק"ח כתב שמה שהוא טפי בהצנע מסתבר שהוא ג"כ בפחות מטפח, והקשה על הט"ז מדלא פירשוה, וצ"ת בדעת הט"ז בזה.
והנה השוק הוא מקום צניעות מדינא, ואין מנהג של גילוי מועיל בו להתיר לגלותו, וכמבואר במ"ב ע"ה סק"ב בשם פמ"ג וח"א ובחזו"א או"ח סט"ז סק"ח. ונראה מוכרע שגם הד"ח וא"ר ומקו"ח שדנו שמנהג מועיל בזרוע, מודו בשוק לפי שאיסורו נלמד מקראי ואין לתלותו במנהג, וגם מסברא נראה כן. ובלשון ד"ח נראה שאין הכרע, אבל מנהג שדן בו היה בזרוע. וא"ר, אף שהביא את דברי הד"ח בזרוע, סתם בשוק לאיסור ומשמע דלא תלי במנהג. ומיהו יש מקום לדחות שרק בזה היה נידון בהווה. ועיין במקו"ח, שאף שנקט כד"ח שמנהג בזרוע מועיל, מ"מ ס"ל שאין מנהג מועיל אפילו בשערות היוצאות חוץ לצמתן, וש"מ שאין המנהג מועיל בכל דבר וממילא אין ללמוד מזרוע דקיל. והח"א כלל ד' בנש"א א' דן שמא שיער הוא ערוה דרבנן (לעניין קריאה כנגדו) ושוק הוא ערוה מדאו' לפי שנתפרש בקרא. ולצד זה דהמקו"ח דחמיר משיער, הלא נראה ודאי דאין מנהג מועיל בו וק"ו משיער. והנה דעת הט"ז ודעימיה ששוק חמיר משאר אברים ואסור אף בפחות מטפח, ויפה העירו שאילו איסורו תלוי במנהג מסתבר שלא היה חמור משאר אברים, ועיין היטב. (וכ"ש אם חמיר אף מעיקר הגוף, אלא שיל"ד בזה וכנ"ל).
ועכ"פ לדינא ודאי נקטינן שאין מנהג מועיל בשוק, וכמפורש בפמ"ג וח"א ומ"ב וחזו"א.
[באגודה ברכות כ"ד א' (אות ע"ג): טפח באשה ערוה שוק באשה ערוה, במקום שדרך לכסות. ע"כ. וראיתי מי שהבין דר"ל דשוק הוי ערוה במקום שנוהגין לכסותו ולאפוקי מקום שנוהגין לגלותו. ברם נראה ברור שכוונת האגודה אינה כן, אלא הוא בא לומר דטפח הוי ערוה במקום מן הגוף שדרך לכסותו ולאפוקי פניה וידיה כו'. ואף שהקדים טפח לשוק וכסדר הגמ', חזר להוסיף פרט בדין הטפח. ואין בכך קושיא כ"כ, שדרכו להביא חידושי דינים מהגמ' ולהוסיף ע"ז חידושי דינים מדברי בעלי התוס'. והביא מגמ' דטפח ושוק הוי ערוה, ואח"כ הביא מדברי קמאי חידוש דין על טפח, דר"ל טפח בגוף במקום שדרך לכסות. ויעו' או"ז סי' קל"ג: הלכך טפח מבשר אשתו שמגולה במקום שרגיל להיות מכוסה אסור לקרות ק"ש עד שתכסה, ובאשה אחרת אפילו בפחות מטפח שנתגלה מבשרה במקום הראוי להיות מכוסה אסור לקרות ק"ש עד שתכסה. ע"כ. ובטור או"ח סי' ע"ה, טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו. וכיו"ב בלשונות קרובים בש"ר שם וברור שכוונתם לפרש את הגמ' ולהקל בפניה וכיו"ב. ולא נכנסו כלל לדון אימתי מועיל מנהג להתיר לגלות מקומות המפורשים בגמ' לאיסור. וכמדומה שניכרים דברי אמת שזו גם כוונת האגודה, ובפרט שעיקר ספרו להביא מסקנות הדין מדברי בעלי התוס' וסייעתם על סדר הגמ' וכידוע, וראוי לפרשו ע"ד דבריהם].
♦
יז. בדין בגד פשתן דק אם הוא כערוה בעששית ועוד פרטים
בגמ' ברכות כ"ה ב': ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. וברש"י שם בעששית לנטרנ"א בלע"ז כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בינתיים והיא נראית. וכתב במג"א ריש סימן ע"ה (לפני סק"א): אם לבושה דק ומתחזי בשר מתוכה אסור כמ"ש ס"ה (ה"ג). וכ"ה בשאר אחרונים שם, ומקורו מהלכות גדולות ברכות פ"ג שכתב: ואי לבישא לבושא חלישא ומתחזי בגווי' אסור דאמר רבא וכו' ערוה בעששית אסור וכו'. ע"כ. ושמענו דערוה הנראית דרך זכוכית או קלף דק או לבוש דק הרי היא באיסורה ואסור לקרות ק"ש כנגדה. ובודאי שאסור לגלות כן ברה"ר.במקור חיים ובמו"ק להיעב"ץ דימו האי דינא לגמ' יומא ל"ה ב' שלא הניחו לר"א בן חרסום לשמש בכתונת דמתחזי בשרו כחמרא במזגא. ויעו"ש בגמ' דמיתחזי כן אף שחוטם כפול ששה. וערש"י שם שפי' דחמרא במזגא ר"ל כיין הנראה מחוץ לכלי זכוכית ואע"פ שהזכוכית עבה. ובפי' רבי' אליקים שם: כחמרא במזגא, שאין נראית בשרו ממש אלא כיין שבכלי זכוכית שהיין נראה מעבר הזכוכית אע"פ שהוא עב. (שזכוכיות שלהם היו עכורות קצת, והראוני לרש"י תהילים ל"א י' ועיין מג"א תל"ג ד'). וכנראה גם לרש"י בהכי מיירי. ועיין בשיח יצחק מהערוך שהוא לשון מזיגה, ומבואר שם שהיינו מזיגת ציהוב הפשתן עם כהות הבשר, וכמו היין שמכהה את צבע המים שהוא מזוג בהם. ונראה דר"ל שלא היה בשרו נראה ממש דרך הבד אלא שהיתה הכתונת נראית ככהה מפני בשרו שהיה ניכר מתוכה. ושמענו שהוא גנאי אף בזכר, והדעת נוטה שבאשה הוי איסור וכמש"נ.
ומעתה יש לחייב את השוק בכיסוי גמור שאין הערוה נראית דרכו כלל, וראה עוד פרטים למעשה בהערה[3].
והשי"ת יזכנו לעשות רצונו בלבב שלם והיה מחנינו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר. וישוב וירחמנו וישיב שכינתו לציון במהרה בימינו.
♦ ♦ ♦