כולל פוניבז'
בדין מצות חינוך בבנו גדול
א. דעת השו"ע והרמ"א בשם בעל העיטור בזמן חיוב האב בקניית תפילין לבנו
בשו"ע או"ח סי' לז "קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם הגה: ושלא ליכנס בהן לבית הכסא (רש"י פרק לולב הגזול) חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. הגה: וי"א דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד (בעל העיטור שער א הל' תפילין ח"ז) וכן נהגו, ואין לשנות (דברי עצמו)". וחזי' דלדעת השו"ע חיוב האב לקנות תפילין לבנו הוא בעודו קטן משעה שהוא יודע לשמור תפיליו, ודעת הרמ"א היא דרק משיגדיל מחוייב האב לקנות לו תפילין.והנה דעת השו"ע היא כפשטות לשון הברייתא בסוכה מב. דאמרי' התם "תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין" והעיטור מפרש הברייתא דאיירי בייחס לגדול. וכבר כתב הב"י שם דאין כדאי בדבריו להוציא הברייתא מפשוטה, שמשמע דאיירי בקטן ממש.
♦
ב. מחלוקת הפמ"ג והביאור הלכה בביאור דעת בעל העיטור
והפמ"ג בא"א שם ס"ק ד תמה על דעת העיטור, דאם הוא בן י"ג שנים איזה חיוב יש על אביו לחנכו, הרי איש בפני עצמו הוא, ואם הוא עני, כל ישראל מצווין להחיותו ואין לחייב את האב יותר משאר ישראל. ולכן פירש הפמ"ג דכוונת העיטור היא באופן שהוא בן י"ג שנים ולא הביא ב' שערות, והוסיף הפמ"ג דלפי"ז כל עוד שלא הביא ב' שערות מחוייב האב לחנכו עד שיגיע לרוב שנותיו. והביאור הלכה שם (ד"ה וי"א) הביא את הפמ"ג וביאר דבריו דאף דמשהגיע לגיל י"ג חייב מדינא מחמת חזקה דרבא, וכמו שהביא בשע"ת, אעפ"כ לא פקע מאביו מצות חינוך כל זמן שאין ידוע שהביא ב' שערות. וכתב על זה הביאוה"ל "אבל כל זה דוחק גדול ועיין לקמן בסימן רכ"ה ס"ב דכשנעשה הבן י"ג אביו מברך ברוך שפטרני והיינו ממצות חינוך לפי מש"כ המ"א שם ולא אישתמיט אחד מהם לומר דדוקא כשידוע שהביא ב' שערות אלא בודאי דלענין חינוך שהוא דרבנן נוכל לסמוך על חזקה דרבא".והוסיף הביאוה"ל "והאמת יורה דרכו שלא ראה הפמ"ג את ספר העיטור ח"ב שבימיו עדיין לא נדפס כי לפי מה שכתב שם מוכח שלדידיה לא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין תקנתא דרבנן ומשמע מיניה דלא היה ע"ז תקנתא כלל רק לענין דאורייתא שאין בן י"ג מחוייב בתפילין כי אם כשיודע לשמור תפיליו והביא ע"ז המכילתא ראיה ממקרא ושמרתם את החוקה הזאת עי"ש והוא אפילו אם הביא ב' שערות דומיא דחיוב מזוזה הנזכר שם" עי"ש. והיינו דדעת בעל העיטור היא דאף מגיל י"ג עדיין אין חיוב תפילין עליו, כל עוד שלא העמיד עצמו במצב של שמירת התפילין כראוי. ועל כן אין אביו חייב לקנות לו תפילין עד שיגדיל וידע לשמור תפיליו.
♦
ג. תמיהת הפמ"ג על העיטור מה שייך חינוך בבנו גדול
אלא דהפמ"ג הקשה דאם הוא בן י"ג שנים כבר אין מצות חינוך על האב ומה שייך לומר דאביו קונה לו תפילין, וציין הביאוה"ל לברכי יוסף שיישב את זה.וכבר העיר מרן הגרח"ק זלל"ה בספרו על מסכת תפילין, בפי' תפילה של ראש ס"ק ח, דבברכ"י דן להעמיד שהאב נותן לו בקטנותו להרגילו במצוות ולא מצד חינוך, וכתב כן בדעת רש"י. ובבעל העיטור עצמו מפורש דחיוב האב הוא משהגדיל לתת לו תפילין. ויש להוסיף דאף משמעות הרמ"א היא דחיוב האב לקנות לו תפילין הוא משיגיע לגיל י"ג.
♦
ד. יסוד מרן הגרח"ק דיש מצות חינוך בבנו אף לאחר שהגדיל
וביישוב דעת בעל העיטור כתב מרן הגרח"ק שם לייסד דאף בגדול יש מצות חינוך, דנהי דמשהגדיל הרי הוא ברשות עצמו וחיובי המצוות עליה דידיה רמיא, אבל עדיין מוטל על אביו לסייע לו בקיום מצוותיו מדין חינוך. ואם אין ידו משגת, חייב אביו מדין חינוך לקנות לו תפילין, וכדמצינו בקידושין כט. שחייב אביו להשיאו אשה, והיינו בגיל י"ח, דרק אז רמיא עליו מצות נישואין[2].♦
ה. בראיית מרן הגרח"ק מהגמ' בקידושין
והנה מה שהביא ראיה מהגמ' בקידושין דיש חיוב על האב אף לאחר שהגדיל, יש לדון בזה מב' אנפי, וכדדן בזה מרן הגרח"ק עצמו במקו"א. הנה בדעת נוטה - ציצית מובא מכתב גיסו הגר"א ברלין, שדחה דשם הוי חיובים עצמיים ואינו שייך לדין חינוך, וכדילפי' לכל חד מקרא. והגרח"ק ענה דאה"נ, ורק דמות ראיה בעלמא דחזי' דלפעמים מטילים את החיוב על האב אפילו שהבן גדול. ולא אומרים דכיוון שהגדיל שידאג לעצמו, אלא כל דבר שראו חכמים שהבן לא יוכל להסתדר לבדו הטילו החיוב על אביו,וממילא י"ל דבכל עניני חינוך כל שהבן לא יכול לדאוג לעצמו החיוב של האב ממשיך, ואה"נ דבדבר שיכול לדאוג בעצמו לא מוטל על אביו לחנכו. ועיין עוד במסכת תפילין שם שהאריך להעמיד את חיוב האב רק במקום שהבן לא יכול לדאוג בעצמו. וביאר בזה את המבואר בגמ' נזיר כ"ט ועוד דהאב לא חייב בחינוך בנו משהגדיל, דאיירי באופן שהבן יכול לדאוג לעצמו.
אמנם בדרך אמונה הל' ביכורים פרק יא הל' ב (הובא בהערות לדרך שיחה שם) הביא את מח' הראשונים האם נשאר חיוב על האב לפדות את בנו לכשיגדיל, דהחינוך במצוה שצב והרשב"א בתשו' ח"ב סי' שכא ס"ל דאכתי חיובא רמיא עליה והריב"ש בסי' קלא חולק[3], והמנ"ח שם כתב דמהגמ' בקידושין משמע כהחינוך. וביאר הגרח"ק דלכאורה כוונתו דמבואר בגמ' שיש חיובים על האב אף בגדלותו (וכפי שהוכיח בעצמו במסכת תפילין), ועל זה דוחה בביאור ההלכה דכל הני חיובי דרמו על האב יש להעמידם בקטנות דווקא, ואף הך דלהשיאו אשה כתב שם לדחות "דהא אמרי' בסנהדרין ע"ו ב' דמצוה להשיא אשה לבנו סמוך לפרקו, וכבר כ' התו' שם וביבמות ס"ב ב' דאע"ג דקטן אין לו נשואין מ"מ סמוך לפרקו יש להשיאו ואין זה ביאת זנות, ועי' באה"ע סי' א' ס"ג ובח"מ וב"ש וש"מ שם, ואפי' נימא דלהשיאו אשה מיירי בגדלותו ג"כ אין ראי' לשאר הדברים דהא כדאיתא והא כדאיתא ובנשואין דלא שייך בקטנותו תקנו בגדלותו אבל אינה ראי' לשאר הדברים".
♦
ו. דברי בעל האגרו"מ בביאור ברכת ברוך שפטרני וראיה נוספת מקידושין דיש מצות חינוך בבנו גדול
ובדברות משה בשבת סי' כו אות פב דן בברכת ברוך שפטרני, דכתב המג"א בסי' רכה ס"ק ה דכל עוד שהוא קטן נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו. וביאר דבריו במשנ"ב ס"ק ז דמשהגדיל שוב אין עליו מצות חינוך, דהוא צריך להתחזק בעצמו, ומשו"ה מברך האב על מה שנפטר מהעונש.ותמה האגרות משה מה שייך לברך על מה שנפטר מהמצוה, הרי אדרבה על כל מצוה שמתחייבים בה אנו מברכים ומודים להשי"ת שנתנה לנו [ואעפ"י שהרי אם לא יקיימה יענש עליה]. וביותר תמה, הרי ודאי אף משהגדיל אכתי חיוב חינוך רמי על האב וכמפורש בקידושין דף ל. דאייתי מחלוקת תנאים "חנוך לנער על פי דרכו ר' יהודה ורבי נחמיה חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה". הרי לנו מפורש לגבי מצות חינוך דהיא מוטלת עליו אף משהגדיל, ונשאר בצע"ג על דברי המשנ"ב [וכתב האגרו"מ דודאי אין הכוונה בהברכה ביחס לה"פטור" שלו ממצות חינוך, דודאי אכתי מצות חינוך רמיא עליה, אלא רק ביחס לזה שה"תביעה" על האב פחותה יותר משהגדיל[4] ע"ש, ולמד כן בכוונת המג"א].
ומעתה יש לנו ראיה נוספת מהגמ' בקידושין שחיוב האב הוא אף משהגדיל הבן, ויתכן דלזה כיוון החינוך במש"כ "וכן נראה בקידושין" (ולא כהבנת המנ"ח הנ"ל).
המורם לן לעת עתה דדעת הפמ"ג (בסי' לז) וכן המ"ב בב' מקומות (סי' לז בביה"ל וסי' רכה ס"ק ז) ברור מיללו דס"ל שאין מצות חינוך על האב משהגדיל הבן, והגרח"ק והאגרו"מ ס"ל דיש מצות חינוך על האב אף משהגדיל, וכן ריהטת העיטור.
♦
ז. יסוד האור לציון בקטן שהגדיל בימי העומר דימשיך לספור מדין חינוך דגדול
ומצאנו בזה עוד לגבי דין ספירת העומר בקטן שהגדיל באמצע ימי הספירה, דהמנחת חינוך במצוה שו הסתפק האם יוכל להמשיך לספור בברכה. דלדעת הבה"ג דבעי' תמימות, לכאורה לא יוכל להמשיך לספור בברכה, דמה שספר עד עכשיו היתה ספירה של קטן ואין כאן קיום מצוה, ואילו עתה משהגדיל הרי בא לספור ספירה של בר חיובא, וכלפי זה הו"ל כמי שלא ספר עד עכשיו ששוב אינו יכול לספור בברכה, וכדקיי"ל דחיישי' לדעת בה"ג. ובאמת הברכי יוסף בסי' תפט אות כ הביא מספר פרי הארץ דיספור בהמשך הימים בלי ברכה, והו"ד בשע"ת סי' תפט ס"ק כ[5].והאור לציון או"ח סי' לו כתב דימשיך לספור בברכה מטעם הסברא הנ"ל - דגם בגדלותו לא פקעה מצות חינוך ממנו. גם מרן הגרח"ק זלל"ה במסכת סופרים שם [במוסגר] כתב דלפי מה שייסד דיש מצות חינוך בגדול א"ש מה שתמהו האחרונים איך יוכל להמשיך לספור בברכה. וכבר הביא כן מהר"י ענגיל בציונים לתורה כלל יב, ע"ש שהביא דמנהג העולם שקטן שהגדיל ממשיך לספור בברכה לאחר שהגדיל, והחידושי הרי"מ פקפק בזה. והביא שאמר חכם א' דגם בגדלותו מחוייב בספירה מדרבנן מדין חינוך, אלא שכתב על זה דיש לדון בזה האם מצות חינוך שייכת רק בקטנותו או אף בגדלותו[6].
♦
ח. הוכחה לזה מדברי הגרע"א גבי קטן שאכל פת סמוך לגדלותו
והאור לציון הביא ראיה נפלאה ממשמעות דברי הגרע"א ז"ל (בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' קפ"ו ס"ב), דהגרע"א שם מסתפק בקטן שאכל כדי שביעה ביום האחרון לקטנותו, ובירך ברכת המזון קודם הלילה, וכשהגיע הלילה והגדיל, אכתי לא נתעכל המזון שבמעיו, אי חייב לחזור ולברך שוב ברהמ"ז או לא. מי נימא דכיון שהוא שבע כעת, רמי עליה חיובא דאורייתא לברך, או נימא דלא חייבה תורה אלא למי שאכל נמי בגדלותו וחיובא אשעת אכילה קאי, והניח בצ"ע.וכתב האור לציון דיש להבין אמאי העמיד הגרע"א לספיקו בכה"ג שבירך בהיותו קטן, ויותר היה לו לדון בקטן שאכל כדי שביעה ועדיין לא בירך ברהמ"ז כלל, והגדיל, אי חייב לברך בכלל או לא, וספיקו יחול בין בבירך ובין בלא בירך. אלא ודאי משמע דהיה פשוט לו דאם לא בירך כלל בקטנותו, יצטרך לברך כשיגדיל ממה נפשך או מדאורייתא, או עכ"פ מדרבנן והיינו מדין חינוך וכנ"ל. גם הגר"א גניחובסקי זצ"ל (בני ראם סי' מה, ובהרחבה בבר אלמוגים) הביא ראיה זו.
♦
ט. דיוק נוסף מהגרע"א לגבי תפילין
ויש להביא עוד דקדוק בדברי הגרע"א. דהגרע"א בשו"ע או"ח סי' לז תמה על דברי הרמ"א הנ"ל בשם ס' העיטור, דאם הוא נעשה בן י"ג הרי הוא חייב מצד עצמו בתפילין, [והעמיד באופן שהיו לו ב' שערות מקטנות, דבכה"ג דייני' להו כשומא ולא חיישי' שנשרו וגדלו לו חדשים, כדכתב הב"ש באה"ע סי' קנה, וממילא הוא נחשב לקטן ושפיר רק מצד חינוך חייב בתפילין]. וע' בתשובות הגרע"א מהדו"ק סוס"י ז' שגם שם תמה בזה על הרמ"א וז"ל: "לא הבנתי דהא מדאורייתא חייב, ואף דבדקו ולא הביא ב' שערות הא בדאורייתא חיישינן שמא נשרו, וא"כ איך שייך בזה דאביו לוקח לו תפילין דמשמע דמדין חינוך לבד הוא". ויש לדקדק בדבריו, שכל מה שהוקשה לו הוא מדוע הרמ"א העמיד את החיוב כאן רק מצד דין חינוך ולא גם מצד חיוב עצמי. ולא הקשה כהפמ"ג דאין שייך כאן דין חינוך כלל. והיינו לשיטתו הנ"ל דשפיר שייך חינוך בגדלות, אלא דמ"מ ודאי שיש גם חיוב על הבן מצד עצמו וכדכתב הגרח"ק. ועל כן תמה למה הרמ"א העמיד את כל החיוב רק ביחס למצות חינוך.♦
י. חישוב דעת הפוסקים גבי קטן שהגדיל בימי העומר ביחס ליסוד הנ"ל
אמנם מדברי כל האחרונים שדנו לגבי ספירת העומר בקטן שהגדיל ופסקו דימשיך לספור בלי ברכה, חזי' דס"ל כהפמ"ג והמ"ב דלא שייך חינוך לאחר שהגדיל.אכן נראה דאין מדבריהם ראיה לעיקר נדו"ד, דהרי כיוון שהגדיל מוטל עליו מצד עצמו לקיים את כל דיני התורה הק' מעיקר הדין, וכל מה דדייני' הוא דאכתי נשאר חיוב האב על בנו לחנכו למצוות אף לאחר שהגדיל. ומכיוון שכן, יש לדון דאף אם האב מצווה לחנכו, הרי הנער מצד עצמו מחוייב להמנע מלברך, דהרי כלפי עצמו שהוא גדול ולא ספר עד עכשיו ספירה המחויבת, יש עליו איסור לספור בברכה, ומשום כך לא שייך לחייבו לספור בברכה מצד דין חינוך. אבל בעלמא, כשלא נעשה מעשה איסור ביחס לגדול, שפיר י"ל דמחוייב האב לחנכו אף לאחר שהגדיל.
אמנם מדברי הגרע"א לכאו' מבואר לא כן, דלפי"ז גם לגבי ברכת המזון, עד כמה דננקוט דהמחייב היא האכילה ולא השביעה והקטן שהגדיל אינו מחוייב לברך מצד עצמו, שוב יהיה לו איסור לברך בגדלותו על מה שאכל בקטנותו, דהרי עתה אין לו מה שמחייבו לברך, ואם כן לא שייך לחייבו מדין חינוך. ותקשי דאפשר להעמיד את ספיקו דהגרע"א גם באופן שעדיין לא בירך בהמ"ז. אמנם י"ל דמדין "אינו מצווה ועושה" שפיר יוכל לברך בגדלותו על מה שאכל בקטנותו, דנהי דאין זו אכילה המחייבתו בברכה, אך מ"מ יש כאן אכילה ומותר לו לברך על זה, ועיין.
ובאמת היה נראה לתלות האי דינא בגדר מצות חינוך, האם זו מצוה המוטלת על האב או על הבן, שנח' בזה רש"י ותוס' בברכות מח. ודוק.
♦
יא. סברא לחלק היכא שכבר נתחייב בקטנותו
והגר"א גניחובסקי זצ"ל דן לחלק בין היכא שכבר נתחייב בקטנותו מדין חינוך כקטן שאכל פת שחל עליו חיוב ברכת המזון מדין חינוך, ובכה"ג גם כשהגדיל תו לא פקע מיניה חיוביה, ובין היכא שאנו באים להטיל עליו מצות חינוך חדשה באופן שפטור מן המצוה, דאז ליכא למצות חינוך. והוכיח כן מהגמ' בחגיגה דף ו, דמספק"ל בהו"א גבי קטן חיגר אם יש מצות חינוך על אביו, דהרי לכשיגדיל יהיה פטור. וצ"ע אמאי לא מספקא לן אף בגדול חיגר אם מחוייב מדין חינוך לעלות. ומבואר דבגדול חיגר ודאי פטור, והטעם משום דמעיקרא לא נתחייב מדין חינוך, הלכך מה שעתה הוא מנוע מלעלות אינו יוצר אצלו דין חינוך[7].♦
יב. בדברי הבית הלל גבי תענית שיש מצות חינוך בגדול
אמנם מצאנו להדיא מאן דס"ל דבכל גדול שייך מצות חינוך, ואף בדבר שבא אצלו רק בגדלותו. והוא בבית הלל שבגליון השו"ע יו"ד סי' רסה (והו"ד בא"ר ושע"ת או"ח סי' תקנד) דבשו"ע שם סעי' ד איתא הביא דברי הטור בשם בעל העיטור דביום הכיפורים ובד' צומות, לא יברך על הכוס, וכתב על זה השו"ע "מיהו בג' צומות מהם, שהיולדת אינה מתענה, יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת, אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס. אבל ביום הכיפורים ובתשעה באב, שאין היולדת יכולה לשתות, אין מברכין על הכוס". ותמהו הפוסקים מדוע בת"ב אינה יכולה לשתות, הרי פסק השו"ע בסי' תקנד סעי' ו, דיולדת כל ל' אינה צריכה אומד בת"ב. והט"ז תי' דהרמ"א כתב שם דנהגו להחמיר כל שאין להם צער גדול[8].והבית הלל תי' דהרי את הברית עושים מוקדם דזריזין מקדימין "והיולדת אף שהיא אינה מחויבת להתענות ומשלים עכ"פ צריכה להתענות לשעות כמו קטנים שהם פטורים להתענות ביוה"כ אעפ"כ מחנכין אותם, אף כאן גבי תשעה באב מחנכין את התינוקות לשעות ואין אוכלין עד אחר יציאת בית הכנסת, וא"כ ביולדת אף שאינה מחויבת להתענות כל היום אעפ"כ צריכה חינוך א"כ מקרי אינה יכולה לשתות לכן אין לברך על הכוס" עכ"ל.
הרי מפורש לן בדברי הבית הלל דאף שהיולדת פטורה מהתענית, מ"מ מדין "חינוך" יש לחייבה להתענות לשעות וכדמחנכים את הקטנים. וחזי' בזה חידוש טפי, דמצות חינוך אינה רק ביחס לאב, אלא דנתחדש לן במצות חינוך גדר כללי בחיוב המצוות, דיש חיוב על האדם להרגיל את כל מה שמשוייך אליו במצוות, וממילא אף האדם הגדול כלפי עצמו מחוייב להרגיל עצמו, שאף באופן שעכשיו אין עליו חיוב מדינא, מ"מ צריך לקיים מדין חינוך כפי הגדרים של דין חינוך.
♦
יג. בדעת המשנ"ב אם יכול לסבור כהבית הלל
ויש להעיר דהמשנ"ב בסי' תקנד ס"ק יד מביא את הא"ר שכתב דיש דין תענית שעות ביולדת, והרי הא"ר מביא את זה מהבית הלל והוא מייסד את זה על היסוד הנ"ל, והמ"ב הרי חולק על עיקר המושג של מצות חינוך בגדול אפילו כלפי האבאמנם י"ל דאדרבה היא הנותנת, דכל טעם הפמ"ג והמשנ"ב דליכא מצות חינוך בבנו גדול הוא דווקא ביחס לאב אצל הבן, דכיוון שהגדיל שוב אין האב מצווה על תקנת בנו, דהוא גדול ומחוייב לדאוג לעצמו. אבל כלפי האדם עצמו, ודאי דעד כמה שהוא מחוייב לדאוג לקיום המצוה, נכלל בזה לדאוג לעצמו אף מדין חינוך, דבדין חינוך נאמר גדר כללי להרגיל כל מה שמשוייך אליו במצוות וכנ"ל .
♦
יד. בדין תשלום שכר ת"ת דבניו ממעות מעשר
בשו"ע יו"ד סי' רמט נפסק דאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כי אם ליתנו לעניים. וכתב הש"ך (ס"ק ג) דבתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו [לבניו] הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר. ובשו"ע הגר"ז בהלכות ת"ת פרק א פסק דה"ה "שיכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו או החומש אם אין ידו משגת משא"כ בשכר הלימוד עצמו"[9]ומבאר בגר"ז דיש חילוק בין בניו הגדולים לבניו הקטנים, ולכאו' הטעם הוא משום שבבניו הגדולים אין מוטל עליו לחנכם. ולפ"ז להסוברים דיש מצות חינוך אף בבנו הגדול, עכ"פ היכא שאינו יכול ללמוד לבדו או לשלם שכר המלמדים יהיה אביו חייב להוציא הוצאות ולא יוכל ליקח ממעות מעשר. וע' באהבת חסד פרק יט סעי' ב שכתב ד"לשלם ממעות מעשר שכר לימוד לבניו אסור לכו"ע דזה הוי מצוה שמחוייב בעצמו ללמד לבניו או לשכור להם מלמד ואין לפרוע חובו ממעות מעשר". אמנם הח"ח לא פירט ביחס לאיזה גיל איירי, ולשיטתו דליכא מצות חינוך בגדול ודאי דכל דבריו הם רק בבנו הקטן, ומשהגדיל שפיר יכול לשלם את שכר לימודו ממעות מעשר.
♦ ♦ ♦