נריה
סקירה על הספר 'כלי למעשהו': הלכות ובירורים בבליעת, פליטת והגעלת כלים, והמסתעף - מאת הרב ישי ורד
הספר 'כלי למעשהו' הוא אוצר בלום, בכמות ובעיקר באיכות, של בירורים, חקירות והגדרות בנושאי בליעת כלים. המחבר, הרה"ג ישי ורד שליט"א, לן שנים רבות בעומקה של הלכה, בעיקר בישיבת הר המור ובכולל חזון אלחנן שבעיר דוד ('את רובה של מסכת חולין למדתי אצל רה"י הגאון הרב עמיאל שטרנברג שליט"א בכולל חזון אלחנן' [עמ' יב] – אשרי הזוכה!). על כך הוסיף שימוש חכמים אצל הג"ר ישעיהו רוטנברג שליט"א, מחבר סדרת ספרי מנחת פרי ומחשובי מורי ההוראה שבירושלים. במשך שנים רבות עסק הרב ורד בהלכות איסור והיתר, והעלה על הכתב את בירוריו, המוגשים כעת ב-624 עמודים גדולים, לעיון הרבים.מבנה הספר: חלק א (עמ' יז-סב) – מהלכות הכשרת כלים לפסח, תחילה בקצרה ולאחר מכן בהרחבה עם מקורות ודיונים. חלק ב (עמ' סג-שיד) – בירורים כלליים בהלכות איסור והיתר: התפשטות טעם, נ"ט בר נ"ט, חום, התפשטות טעם בכלי, פליטת כלים, דוחקא, זיעה, ריחא. חלק ג (שטו-תקנד) – בירורים בהכשר כלים: היתרא בלע, רוב תשמישו, הגעלה וליבון, בליעת קליפה, חשמל והגעלה, הכשר חומרים שונים, ועוד ועוד. חלק ד (עמ' תקנה-תקפב) – התייחסות נרחבת לנושא הבליעה בכלים בימינו, ובכללה תשובה מהג"ר אשר וייס שליט"א.
♦
בדורנו, קיימת פריחה חסרת תקדים של הספרות התורנית, וכל המכיר בתופעה זו מבין ממילא את השפעתה על רף הספרים ה'חשובים'. ולמרות זאת, אני סבור שיש חשיבות מיוחדת בספרנו: הספר כלי למעשהו מבקש – ומצליח – לצאת ידי חובתן של שתי אמות מידה שונות בתכלית, יש שיאמרו מנוגדות: זו של ה'מעיינים', וזו של ה'מלקטים'.
אמת המידה של המעיינים – דורשת העמקה, עיבוד של דינים לכדי הגדרה בהירה וחדה, בחינת ראיות ממקורות ראשוניים, השוואת דינים שונים וחילוקים ביניהם, התעכבות עדינה ואיטית על לשונות הפוסקים ופענוח כוונתם בסבלנות, ועוד ועוד. אמת המידה של המלקטים – דורשת סדר מובנה ובהיר לקורא: בספר כולו ובכל סוגיה וסוגיה, בחירת מקורות מרכזיים ותמצות עיקרי דבריהם באופן שיאפשר למעט להחזיק את המרובה, שימוש מושכל בכותרות ובנספחים, שימוש נרחב אך ממוקד בספרי מפתחות ומאספים קודמים, ועוד ועוד.
אם נאפיין את ספרנו כספר עיון – בוודאי שנצדק, שכן כולו עיוני. אם נאפיין אותו כספר ליקוט – גם בזה נצדק, שכן מתבארות בו הלכות הכשרת כלים בהרחבה רבה ובהצגת מגוון הדעות לדורותיהן, בסדר ובמפתוח המאפשרים גם קריאה רציפה וגם גישה מהירה ויעילה לנושא המבוקש. שילוב זה מייחד ומאפיין את ספרנו, ועושה אותו תל תלפיות: למעמיקים ולמבקשים בירור קצר ונקודתי, למעיינים ותיקים ולאלה שבתחילת דרכם. אני ממליץ לכל העוסק בלימוד ממושך של הלכות איסור והיתר ללמוד את 'כלי למעשהו', בעיון או לפחות בריהטא.
♦
מעבר על רשימת הנושאים הנידונים בספר, מלמד על עיסוק אינטנסיבי בנושאים שורשיים הקודמים במהותם להכרעות המעשיות, ולכן מועטים יחסית העוסקים בהם: היחס בין טעם לממשות ונפח (עמ' סג; וראו גם בתשובת הגר"א וייס בסוף הספר), מהירות התפשטות הטעם (עמ' ע), סיבת היתר נ"ט בר נ"ט (עמ' קז), אופן השפעת דוחקא דסכין – בשינוי מדרגת החום או בתוספת התפשטות (עמ' רמד), מהות המושג זיעה (עמ' רסב), מהות האיסור ב'ריחא' – ריח או טעם (עמ' רצז), אופן פעולה ההגעלה (עמ' שסז), ועוד. בכל אחד ואחד מהנושאים הללו, ועוד רבים, הושקע עמל עצום כדי לענות על שאלות היסוד מתוך מקורות נאמנים וקדומים ככל האפשר, ולבסס את הדברים בלשונות רבותינו ובסברה. אף שאיני עוסק כעת בהלכות הכשרת כלים, ההיכרות עם הספר עוררה בי חשק עז לשוב להלכות אלו, רק כדי שאוכל להתבשם מעיוניו השורשיים והמרתקים.
בהקדמת הספר נכתב: 'למותר לומר שספר זה הוא ספר עיון ולא ספר פסיקה'. וזאת למרות גדלות המחבר בתורה ובעמלה, ושימוש החכמים הממושך שהוא זכה לו, אצל חכמים מופלגים דפקיע שמייהו, בעיון ובפסיקה.[2] בעניי, אני מיצר על ה'למותר לומר', דהיינו, על כך שהכתיבה הבלתי-הלכתית נעשתה כה רווחת בדורנו, עד שכבר כמעט ואין צורך ליידע את הקוראים שהספר המונח לפניהם אינו ספר פסיקה. עכ"פ, גם בספרים שאינם ספרי פסיקה, יש תועלת בסידור השיטות והמסקנות העיקריות בקצרה, באופן המשקף את השורה התחתונה של הבירורים שהוצגו בספר, באופן שגם מיקל על הלומדים להתמצא בספר וגם מאפשר לפוסקים להכיר במהירות את מסקנות הספר ולבחון אותן להלכה. יש ספרים המכילים מסקנות שכוללות מחלוקות וספקות רבים שלא הוכרעו, אך הם סודרו בבהירות ובקצרה. הייתי שמח לראות מסקנות כאלה בספרנו. מכל מקום, כותרות הספר נבחרו בקפידה, והן משקפות את תוכנו בדיוק, בבהירות ובפירוט. כותרות אלו נדפסו בראש הספר כתוכן מפורט, ובכך הן מהוות – לפחות עבורי – את המפתח הטוב ביותר לספר. עליהן נוספו מפתח מקורות (שו"ע ומשנ"ב) ומפתח נושאים יעיל ומקיף בסוף הספר – יבורך המחבר על השקעתו הרבה בעשיית אזניים לתורה.
♦
לסיום, מספר הוספות והערות נקודתיות:
עמ' שכט: יחס הפוסקים לשיטת הרשב"א שבהיתרא בלע, בישול מועיל כהגעלה. כסיכום לדיון בשיטת הרשב"א, צוינו כמה אחרונים שהתייחסו לשיטת הרשב"א בהקשרים שונים, וחלקם הסכימו חלקית לפרטים העולים מדברי הרשב"א. יש להוסיף שראשונים ואחרונים רבים הסכימו במפורש לשיטת הרשב"א (הובאו בספר טל חיים – בשר בחלב ותערובות, עמ' קפז-קפח).
עמ' תנז: אש שנוצרה על ידי זכוכית מגדלת. שאלת היחס ההלכתי לאש שנוצרה על ידי הגברת חום השמש וריכוזו באמצעות זכוכית מגדלת הוצגה כתלויה במחלוקת אחרונים: החת"ס (אה"ע סי' כ) החשיבה כאש גמורה, וההלכות קטנות (א, קפט) החשיבה כתולדת חמה. יש להוסיף שדברי ההלכות קטנות מבוססים על הנחות טבעיות שאינן מקובלות כלל בזמננו, ובפשטות אין מקורן בדברי חז"ל, ואין הכרח לקבלן, יעו"ש. עוד יש להוסיף, שדברי ההלכות קטנות אמנם מושתתים על החלוקה של חז"ל בין תולדות האור לתולדות חמה, והוא משייך את האש שנוצרה על ידי החמה לתולדות חמה; אך לכאורה יש בזה קושי, שכן אש זו היא עצמה אוּר, ובכך היא שונה מתולדות חמה שבכל מקום, שחוממו על ידי החמה ולא על ידי אש. ועל כולנה – דברי ההלק"ט כבר נדחו מההלכה, ומחומר הקושי שבהם אף הועמדו בחימום וחריכה בעלמא על ידי השמש, ללא יצירת אש ממשית (ראו למשל ילקוט יוסף שבת ג, בישול בתולדות האש, הערות כ-כא, ובמקורות שצוינו שם). לאור כל זה, דומני שאף שמבחינה פורמלית יש כאן מחלוקת אחרונים, ראוי היה להציגה כמוכרעת, או לכל הפחות כנוטה לדעת החת"ס.
עמ' תקסג ואילך – חיוב הגעלת כלים כשחשים שאין נתינת טעם. א. בעמ' תקסה הועלו 'מספר קושיות חמורות' על דברי האומרים שהכלים המצויים בימינו שונים מהכלים שהיו בזמן חז"ל. הקושיה הראשונה: 'איני יודע מה מקור ההנחה שהכלים בזמן חז"ל היו באיכות נמוכה יותר'. ראשית, ידוע הכלל שמקשים ברווח ומתרצים בדוחק – קושיה צריכה להיות מוכרחת, אך לתירוץ מספיקה אפשרות סבירה. בנידוננו, מקור ההנחה הוא עצם הקושי המתעורר מאי-הרגשת הטעם בכלים שלנו, ואם שינוי בכלים מיישב את הקושי, זה עצמו 'מקור ההנחה'. שנית, לפחות אחד המאמרים העוסקים בתחום,[3] שהוזכר בספרנו (עמ' תקעד), מציין כמה מקורות מדברי חז"ל והפוסקים להנחה זו, ולא מצאתי בספרנו התייחסות למקורות אלה. אף במחקרו של הרה"ג יאיר פרנק שליט"א[4] (עמ' 46, ועוד), הובאו מקורות קדומים מדברי הפוסקים להנחה זו, וגם הם לא נידונו בספרנו.
ב. הקושיה השנייה (עמ' תקסו): 'איני יודע מה היו שיטות הבדיקה במעבדה' וכו'. יש להוסיף שחלק גדול מבדיקות אלו בוצעו בארץ ישראל לפני כעשר שנים, על ידי אנשים מוכרים וידועים, שניתן לפנות אליהם ולהבין באילו שיטות בדקו. הרב פרנק (במחקרו הנ"ל) תיאר בהרחבה את ניסוייו השונים, וכמדומני שאין בספרנו התייחסות לתיאוריו.
ג. בעמ' תקעא-תקעב הובאו מקורות מהאחרונים שכתבו שאין לסמוך על טעימה, כמקור לכך שחלה הידרדרות בחוש הטעם, והיא הסיבה לכך שאיננו חשים כיום בנתינת טעם. ראשית, בעניי, איני מוצא כאן דבר ברור, שכן אם ההלכה תלתה את האיסור בטעם, ואיננו חשים טעם, אזי לכאורה הביסוס שניתן לאיסור אינו מספק. הפה שאסר כשחשים טעם, הוא הפה שהתיר כשאין חשים טעם. לענ"ד, כדי לטעון שטעם הוא מושג מופשט – בעל משמעות שאינה בהכרח מדידה בחוש הטעם של הטועם או של בני דורו – יש צורך בביסוס נוסף. איני שולל הבנה כזו, אך לענ"ד היא אינה פשוטה כלל. והשוו לתשובת הגאון היסודית בעניין שיעורי התורה (שו"ת הגאונים ליק סי' צה), ואכמ"ל. שנית, רבים מהמקורות המסתייגים מסמיכה על טעימה אינם חד-משמעיים (כגון שמחמירים רק לכתחילה, או שמקלים בצירופים שונים, וכדומה[5]), וברובם (ואולי כולם) אין התייחסות למציאות שבה כל באי עולם אינם מרגישים טעם, באופן קבוע, במשך שנים רבות, ולא מצאתי התייחסות לכך בספרנו. אדגיש כי לא באתי לערער על מסקנת המחבר בסוגיה זו, אך אופן הסברת הדברים אינו ברור לי, כפי שהסברתי.
ד. לסיכום, אבקש מהרב ורד שליט"א להרחיב את דבריו בעניין זה, ולהניף שנית ידו במאמר שיתייחס לסוגיה באופן מפורט יותר, וצמוד יותר לכל הראיות והטענות הספציפיות – ההלכתיות והמדעיות – שהועלו ונידונו על ידי העוסקים בה בשנים האחרונות.
♦
לסיום, אחזור על הראשונות. 'כלי למעשהו' הוא יצירת פאר יוצאת דופן בהיקפה ובעמקותה, וקשה לי לצייר ת"ח העוסק בנושאים אלה שלא ימצא בו תועלת רבה.
♦
תגובות הרב ישי ורד
ראשית תודה לרב הראל דביר שטרח בעיון בספר ובכתיבת הסקירה בכלל, ובפרט על העין הטובה.כדרכה של תורה, חלק מהדברים שהעיר הרב הראל למדתי אחרת, וחלק לא הכרתי – והדברים צריכים כמובן עיון נוסף.
רציתי להבהיר מעט מדברי. דברי הרב דביר מובאים במודגש, ואח"כ דברי.
נתונים בסיסיים בעניינים הכרוכים בהבנת המציאות המוחשית, ולא מיצה את הבירור – השתדלתי לברר נתונים מוחשיים [לדוגמה, טמפרטורת הצתת קש בכדי להגדיר טמפ' ליבון קל], אך יכולותיי כאדם פרטי מוגבלות, ולכן לא הצלחתי לברר יותר. ראיתי לנכון להדגיש נקודה זו כדי שלא בטעות יתקבל הרושם שבירורים אלו הם עובדה מוגמרת.
עמ' תקסג ואילך – חיוב הגעלת כלים כשחשים שאין נתינת טעם. א.ב. – קראתי את המאמרים, למיטב זכרוני, וחלק מהדברים, כדרכה של תורה, למדתי אחרת. על הניסויים שערכו אין ביכולתי לחזור או לבקר. לא ראיתי לנכון להעמיק בפרטים, כי העיקר לענ"ד הוא שתי נקודות מוצא המלוות את כל המאמרים האלו, עליהן לענ"ד יש לפקפק. ראשית, סבירא להו שברזל מסוגל לבלוע לעומק, בעוד שלענ"ד ברזל [ולא רק כלים מודרניים] מעולם לא בלע לעומק, בלא תלות בשיטות העיבוד, כפי שכתב הגאון הרב אשר וייס שליט"א בשם מומחים, וכפי שהבנתי אף אני ממומחים אחרים. שנית, סבירא להו שלטעם יש נפח, ולכן אם לא ראינו אזי ראיה שאין. אך פוסקים רבים סוברים שלטעם אין נפח, בניגוד לנקודת מוצא זו, וא"כ את הניסויים הנ"ל אפשר לפרש בדרך אחרת לגמרי – כראיה לשיטה שאין לטעם נפח מדיד.
ועל כן, דרכי הבדיקה האלו לענ"ד לכאורה מעיקרא ליתא.
לא ברירא לי המתודה שהעלית, ואין כאן המקום, אמנם אם לשאלה אחת יש שתי תשובות, והאחת משנה את המסור והידוע, ובפרט בדאורייתא, ובפרט שיש לפקפק בה, נלע"ד שהמוציא מחברו עליו הראיה.
ראשית... הפה שאסר כשחשים טעם, הוא הפה שהתיר כשאין חשים טעם – שאלה מצויינת לענ"ד, והארכתי בזה בגילגולים שונים של הספר לפני שנדפס, והשמטתי מההדפסה מאחר שלא הצלחתי לנסח בבהירות כפי שרציתי, ושיקולים טכניים הכריעו. כיון שהאחרונים החשובים [לבוש, יד"י, חוו"ד, כה"ח] שלא סמכו על טעימת זמנם מאחר ואבד חוש הטעם, מעולם [עד כמה שראיתי] לא טענו שישתנה הדין, סמכתי על פסקם בזה. יתכן שהיה ראוי כן להדפיס את מחשבותיי בזה, כדבריך.
טעם הוא מושג מופשט – בעל משמעות שאינה בהכרח מדידה בחוש הטעם של הטועם – 'מופשטות' הטעם בספר, היא העדר יכולת המדידה של הטעם [ומושג זה לא מתייחס בספר לטעימת הלשון], והארכתי בפרט זה בראשית הספר (עמ' סג והלאה).
שנית, רבים מהמקורות המסתייגים מסמיכה על טעימה אינם חד-משמעיים – לא הבנתי כוונתך.
אין התייחסות למציאות שבה כל באי עולם אינם מרגישים טעם, באופן קבוע – אפנה לניסוי של הרב איתם הנקין הי"ד (הובא בספר בעמ' תקסז, ור' גם עמ' תקפ-תקפא לגבי ניסויים אלו ועוד). ת"ח נוסף ערך ניסוי זה לאחרונה שנית באופן ששולל השגות שהיו על ניסוי הרב הנקין, ומראה שכפי שאמר הרב הנקין, העדר חוש הטעם הוא עובדה פשוטה שאין לה קשר לכלי מתכת מודרניים.
שוב תודה, ישי
♦ ♦ ♦