מקום הארון ואבן השתיה - ודחיית התאמת מידות הכיפה למידות ההיכל

הרב דניאל אדר
אלומה

מקום הארון ואבן השתיה - ודחיית התאמת מידות הכיפה למידות ההיכל

הן כל יקר ראתה עיני, את תיקוניו האחרונים של הרב אלבה למאמרו, וראיתי שאינם תיקונים קלים, אלא בעצם שיטה עם נתונים חדשים לגמרי ממה שפורסם בגיליונות ע"ח ופ'. ואמרתי להראות שגם עתה לא צדק בביאורו כלל. ואף כי נעשה הדיון בעניינים אלה, מאריך טרחא אתנח, מ"מ כיוון שבכל פעם משתנים הנתונים שמביא הרב אלבה, ממילא יש לדון בהם מחדש, כיוון שפנים חדשות באו לכאן, ולחקור אולי הפעם צדק ממני.
בתגובתו האחרונה הרב אלבה העמיד שלוש טענות: א. מקום אבן השתיה שבלטה במקום קה"ק הוא מקום הנחת הקטורת, אך אין קשר בין הארון לבין אבן השתיה. וכלשונו: פירושו שהאבן בלטה ג' אצבעות במקום הקטורת, אבל הארון לא היה מונח כלל על בליטת ג' אצבעות. ע"כ. ומבואר שלא מצא שום מקור בחז"ל או בראשונים, לכך שהארון היה מונח על אבן השתיה או קשור אליה בדרך כלשהיא. ב. שמידות הכיפה לפי חישובים אחרונים שעשה תואמות לגודל האמה שהגה – 51.7 ס"מ. ג. הכותל המערבי הינו קדום מימי שלמה מלכא.
ולענ"ד שלושת הטענות הללו אינן נכונות ויש להפריכן לחלוטין בס"ד.
♦
בקדמיתא, יש להתחיל מהמשנה ביומא. ביומא איתא (פ"ה ה"ב): משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן: ע"כ. ויש לשאול, למה המשנה תלתה את הקטרת הקטורת על אבן השתיה, דווקא משניטל הארון? הלא לפי דברי הרב אלבה שגם בבית ראשון היה נותן את הקטורת על אבן השתיה שבלטה במזרח קה"ק בגובה ג' אצבעות. הלא גם קודם שניטל הארון היתה שם אבן, ומשמשת את אותו השימוש! ואם כן לא ברור כלל למה המשנה נקטה משניטל הארון. למה לתלות זאת דווקא בנטילת הארון?
אלא ודאי הפשט הוא, כמו שהבין כל מי שעסק בסוגיא, שבבית ראשון שכיוון שהארון מונח על אבן השתיה, וכמו שהבינו כל הראשונים^[2], קודם שניטל הארון לא היתה כל משמעות לאבן השתיה, כיוון שלא היו נותנים עליה את הקטורת, והארון מונח עליה, אלא היו נותנים את הקטורת, כדין תורה, בין הבדים. שכן לא נתבאר בפירוש במקרא ובחז"ל מה המקום המדוייק שיש להניח את מחתת הקטורת. ונראה בפשטות שלא מצאנו, כיוון שאין חשיבות למיקום המדוייק של הנחת הקטורת^[3]. אלא בפסוקים מפורש עניין אחר (פט"ז פס' יג'): וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת: ע"כ. כלומר הדין הוא דבעינן שענן הקטורת יכסה את הכפורת, ושנה עליו הכתוב לעכב (שם פס' ב'): אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: ע"כ. כלומר, שעיקר הדין הוא שיכסה ענן הקטורת את הכפורת. ופשוט הדבר שממרחק של 5.17 מטר (לדעת הסוברים שהארון היה במרכז קה"ק) או 10.34 מטר, לדעת הרמב"ם והרדב"ז (הסוברים שהיה במערב קה"ק), אי אפשר לומר על כך 'וכיסה ענן הקטורת את הכפורת'. כך שפשטות כוונת התורה היא שהכהן מתקרב אל הארון בקדש הקודשים, ושם בסמיכות לארון הוא מקטיר את הקטורת, ומזה את הזיות הדם, שכן מפורש במשנה כי מקום אחד להם.
וכן היא פשטות המשנה ביומא (פ"ה ה"א): החיצונה היתה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון, הופך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן יצא ע"כ. כלומר שפשטות המשנה מורה על כך שמגיע לארון ממש, ולא לבין הבדים במרחק של 5.17 מטר. ויתר על כן, מפורש בתוספתא (פ"ב הי"ב) שכל התיאור שבא התם, וקוצר במשנה, הוא תיאור של המקדש בימי בית ראשון^[4], וממילא ברור שלשיטת התוספתא כשכתוב שמהלך עד שמגיע לארון, הכוונה בפשטות עד לארון ממש. והסיבה שלא נכתבה דרך הילוכו, מפני שהעיקר הוא שיכסה ענן הקטורת את הכפורת, ואין מרחק מוגדר שבו על הכהן להיות רחוק מן הארון.
וכ"ר בתשובת הרדב"ז (סי' תרמא), וכך כתב: שאלת ממני אודיעך דם הפר ודם השעיר של יה"כ שהיה מזה מהם בין בדי הארון סמוך לכפורת בבית שני שלא היה שם ארון היכן היה מזה?
תשובה זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי. דתנן פרק הוציאו לו משניטל ארון אבן אחת היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת גבוה מן הארץ ג' אצבעות ועליה היה נותן. והאי מתני' איירי בקטורת, וכי היכי דבקטורת בעינן בין בדי הארון כדתנן בהך מתני' לעיל נותן את המחתה בין שני הבדים וכשניטל הארון היה נותן את המחתה על אבן השתיה כך מתן דמים בזמן דאיכא ארון מזה בין הבדים על הכפורת, ולא עליו ממש אלא סמוך לו טפח שלא היו הדמים נופלין בארון אלא בקרקע כך ג"כ אחר שניטל הארון מזה באויר שיהיה מכוון בין הבדים כשהיו שם הבדים והדמים נופלים על אבן השתיה^[5]. וקרינן שפיר בין הבדים על הכפורת כלומר במקום בין הבדים ובמקום הכפורת. דבשלמא אם היה פי' על הכפורת על הכפורת ממש^[6] הוה מצי למימר דכפורת מעכב, אבל כיון דאמרינן דעל הכפורת הוי סמוך לכפורת, אין הארון והכפורת מעכבין. ובענין הקטורת פריך תלמודא ומשני כדמשנינן אנן, גבי הזאה דגרסינן בפרק הוציאו לו עלה מתני' דתנן החיצונה היתה פרופה וכו' במאי עסקינן אילימא במקדש ראשון מי הוה פרוכת? אלא במקדש שני מי הוה ארון והתניא משנגנז ארון וכו' מאי הגיע לארון? מקום ארון^[7]! והא קתני נתן את המחתה לבין ב' הבדים אימא בבין שני הבדים ומינה אתה לומד להזאות כדכתיבנא. וכו' ע"כ.
ומדברי הרדב"ז הללו עולים כמה נתונים חשובים. ראשית, מרחק הכהן הגדול בעת ההזיה מן האבן היה 'טפח', מרחק זה הוא אותו המרחק שהיה בינו לבין האבן בעת הקטרת הקטורת, שכן מפורש במשנה 'נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד'. וכן, היה פשוט לו שמקום ארון אינו בבין הבדים במזרח קה"ק, אלא מקום הארון ממש על אבן השתיה, ואבן השתיה היתה במערב קה"ק, וכמו שכתב הרדב"ז גופיה בתשובה הידועה בסי' תרצא. וגם היה פשוט לרדב"ז כי מה שכתוב בגמרא 'מקום ארון', הכוונה פשוטה לפניה שעל הכהן להתקדם עד שהוא מגיע לארון במערב קודש הקדשים לשיטתו^[8]. ולא עלה על דעת הרדב"ז לומר שמקטיר את הקטורת במזרח קה"ק. וחזינן שלא נרעש הרדב"ז כלל, מחוסר תיאור ההליכה של הכהן הגדול בתוך קה"ק לכיוון מערב, ולא דקדק משו"ה שהקטרת הקטורת היתה במזרח. ומה שיתרץ הרדב"ז על קושיית הרב אלבה, אתרץ גם אני.
♦

מן הראשונים עולה שמקום הארון הוא מקום אבן השתיה

וכדבריי שבבית ראשון כלל לא התייחסנו לאבן שתיה מפני שהארון עליה, ולא מפני שהיתה במזרח קה"ק, מפורש בתוספות ישנים: כי לא היה מזבח לפני ולפנים כי אם ארון, או אבן שתיה בבית שני ע"כ. וכן מפורש ברש"י סנהדרין. וכן בספר תורת המנחה: זה נתבאר מדברי רז"ל (יומא נג ב, נד ב) שאמרו אבן שתיה היתה שם וארון מונח עליה וכו', ע"כ. ובסודי רזיי: ונקרא ירושלים כסא ה' (ירמי' ג, יז), וארון על אבן שתיה, ע"כ. וכ"כ היד רמ"ה: דתנן אבן היתה שם תחת הארון מימות הנביאים הראשונים שממנה נשתת העולם ע"כ. וכ"כ עמוד ההוראה רבינו הרמב"ם (עבודת יוה"כ פ"ד ה"א, הל' בית הבחירה פ"ד ה"א).
♦

בתוספתא מפורש כי הארון היה מונח על אבן השתיה במקום שבלטה ג' אצבעות

אולם כל זה אריכות דברים מיותרת, שכן בתוספתא מפורש כדבריי, והכי איתא התם (פ"ב הי"ד): אבן היתה שם מימות נביאים הראשנים ושתיה נקרית גבוהה מן הארץ שלש אצבעות שמתחלה היה עליה ארון נתון משניטל הארון עליה היו מקטירין קטרת שלפני לפנים ע"כ. ומפורש בלשון התוספתא שמקום הארון בבית ראשון הוא היה מקום הקטרת הקטורת בבית שני, והוא מקום אבן השתיה. וממילא ברור שמקום הקטורת בבית ראשון לא היה על אבן השתיה, כדברי הרב אלבה, אלא מעט מזרחה מן הארון, בבין הבדים. ומפורש גם שהארון היה נתון על בליטת ג' אצבעות של אבן השתיה, 'שמתחילה עליה ארון נתון משניטל ארון עליה היו מקטירין' וכו', והדברים מפורשים. ודלא כמו שכתב הרב אלבה. ואין לפרש את התוספתא כמו שהגמרא פירשה את המשנה, דהא בתוספתא מפורש דעסקינן בבית ראשון, וכמו שדקדק הרי"ד.
וגם אין לומר שהתוספתא פליגא על המשנה, לגבי הנתון שהארון נתון על בליטת ג' אצבעות. ראשית, בגמרא לא הקשו ממנה על המשנה ומשמע שלא ראו בכך סתירה. שנית, הרמב"ם, שמי כמוהו מורה, פסק תוספתא זו להלכה (הל' בית הבחירה פ"ד ה"א). ואם כן בודאי שהרמב"ם סבר שאין התוספתא חולקת על המשנה, ומקום האבן הוא הוא מקום הארון, כפי פשטות הדברים. ואין צורך לעקשם. ומבואר בתוספתא שרק משניטל הארון היו מקטירים עליה את הקטורת, וברור הדבר שהתוספתא מרחיבה את הדברים הכתובים במשנה, והכא לא פליגא היא. וכיצד זה כתב הרב אלבה נר"ו: אבל הארון לא היה מונח כלל על בליטת ג' אצבעות. ע"כ. בעוד שבתוספתא מפורש איפכא.
ועתה, כיוון שראינו שמקום הארון הוא מקום אבן השתיה, ואין שום מקור ברור לכך שאבן השתיה התפשטה למזרח כדברי הרב אלבה. דאילו כך, אין שום משמעות לכך שניטל הארון, ובכל גווני היה נותן על אותה אבן. וכיוון שגם המשנה וגם התוספתא תלו זאת בחוסר מציאות הארון, ממילא ברור הדבר שבבית ראשון לא היה נותן על אבן השתיה, אלא בסמיכות לארון ולאבן השתיה שתחתיו. ואין כל יסוד למה שנקט הרב אלבה^[9] שאבן השתיה התפשטה והתרחבה. ומה שלמד כן מהבדים שהאריכו אותם למזרח. הנה, יש לחלק בצורה ברורה, שלא הרי בדים מעשה ידי אדם שאפשר להאריכם כהרי האבן שאי אפשר להאריכה. וכיצד הרב אלבה גמיר אפשר משאי אפשר? אתמהה^[10]!
וכיוון שכך, גם תבוא אל נכון פשטות הירושלמי שכתוב בו, שהכהן הגדול בבית שני היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא. והירושלמי תלה זאת בהדיא בחסרון הארון, ולו היתה כוונת הירושלמי לגישוש הכותל או הפרוכת כפי שנדחק הרב אלבה, מה עניין חוסר הארון בזה? למה חסרון הארון גורם לכהן למשש את הפרוכת בכניסתו בכדי לידע היכן המקום שעליו להניח את הקטורת?! והלא אין חסרון הארון גורם לצורך לגשש. וגם בכניסתו אינו צריך לגשש, שכן הפרוכת לצידו, וכיצד גישוש הפרוכת יסייע לו להגיע עד למקום הארון? אלא ודאי שכוונת הירושלמי להראות את ירידת הדורות, שבלא הארון היה הכהן ממשש באפילה (על ידי רגליו) עד שהיה מגיע למקום האבן הקדושה.
וגם אילו האבן הקדושה היתה במזרח קה"ק, כדברי הרב אלבה, לא היה צריך כלל 'לגשש' אלא היה עליו לילך בנחת עד שרגלו תיגע באבן הצמודה לפרוכת, והיא אבן השתיה. ותו, מפורש בסדר העבודה שהגחלים היו מחציתן אפר ומחציתן שלהבת, והיו נותנות אור קצת, וכן מוכח מן הירושלמי שהאור של הגחלים היה משתקף בזהב הארון. וכיוון שהיה לו אור לפניו מעט, ממילא לא היה צריך לגשש אילו האבן היתה במזרח, שכן היה רואה אותה לפניו. וגם לפי דברי הרב אלבה היה צריך לומר 'נכנס ומגשש', שכן קודם נכנס לקה"ק מצפון ואז מגשש את מקום אבן השתיה. ולפי פשטות לשון הירושלמי ברור שהוא הגיע למרכז קה"ק בלא צורך בגישוש, ואז הוא מתחיל לגשש ונכנס.
וכיוון שאין כל יסוד להניח שהבבלי והירושלמי פליגי על התוספתא שנקטה בפירוש שמקום הארון הוא מקום אבן השתיה, בכדי. ואין כל סיבה להניח שקרה לאבן השתיה מעשה ניסים והתפשטה בדרך נס מזרחה. ממילא ברור דמאי דאיתא בבבלי במגילה (י ע"ב): תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, ע"כ. ובירושלמי ב"ב פ"ו (ה"ב): אמר רבי לוי ותני כן בשם ר' יודה בי ר' אלעאי ארון עומד באמצע וחולק הבית עשר אמות לכל רוח: ע"כ. שגם אבן השתיה עמדה במרכז קה"ק^[11], וכמו שכתב רש"י בסנהדרין שאבן השתיה היתה תחת הארון, והגמרא במגילה ובירושלמי הם מקורו. ואין כל מקור מפורש בדעת רש"י האומר שאבן השתיה היתה במזרח קה"ק.
וכיוון שהוכחנו עתה בס"ד שמקום אבן השתיה הוא מקום הארון, ואבן השתיה לא היתה מזרחה מן הארון כלל. לפי חז"ל ולפי כל הראשונים הללו, יוצא שאם נקבל את דברי הרב אלבה שמקום הקטרת הקטורת היה לערך כך^[12]:
המקום שסומן בחץ באמצע הריבוע הנמצא מערבית לאבן השתיה הוא, לערך, מקום הנחת הקטורת לשיטת הרב אלבה. ולפי פשטות התוספתא וכל הראשונים הארון היה מונח על אבן השתיה. ומן הירושלמי והבבלי עולה שהארון היה במרכז קה"ק. כלומר במרחק של 5.17 מטר מן הפרוכת. והמביט כרגע בשרטוט זה ייווכח כי שיטת הרב אלבה חולקת על הגמרא, על הירושלמי ועל כל הראשונים. וכל זה כתוצאה מדקדוק קלוש שאינו מוכרח כלל, מרש"י וממשנת יומא.
ואסביר, הלא כיוון שלפי הרב אלבה מדובר על מקום אבן השתיה שהוא מקום הנחת הקטורת ומקום זה צמוד לפרוכת במזרח. ומן הירושלמי והבבלי וכל הראשונים מוכח שהארון היה במרכז קה"ק. ממילא יוצא שאליבא דהרב אלבה הארון כלל לא היה מונח על אבן השתיה! שכן, אם המקום המסומן בחץ הוא מקום אבן השתיה ומקום הנחת הקטורת, יוצא שהארון היה לפחות 5.17 מטר מערבה משם, וכלל לא היה מונח על אבן השתיה. וזה יסתור את פשטות הגמרא והירושלמי, שהארון היה במרכז קה"ק, וכן את התוספתא וכל הראשונים ועל צבאם רש"י והרמב"ם שנקטו בפשיטות שאבן השתיה היתה מתחת לארון ברית ה'. ואף אחד לא המציא ולא רמז ברמז דק שהאבן התפשטה באורח נס מזרחה.
ואין לומר כדעת הרב אלבה 'ואנו צריכים לדון לפי מה שאנו רואים, ונראה שלא היתה אבן בולטת כסלע במערב', כאילו 'המציאות' מכריחה אותנו לומר כן, והמציאות מכריעה את הראשונים. אין זה נכון כלל שזו המציאות, ולשון זו איננה נכונה כלל. שכן הוא קבע שהנקודה ההיא באבן השתיה היא במזרח קה"ק, כיוון שהוקשה לו מקום הנחת הקטורת, וכיוון שהיה חייב להעמיד שיטתו (שאין לה כלל סמך ותמך, וכמו שכבר הוכחתי בגיליון פ') שהכיפה מציינת באיזה שהוא אופן את ההיכל. לכן אמר, כאילו המציאות מכריחה את ההלכה לומר שהמקום שסומן בחץ הוא מקום הקטורת. ולכן דחיק ומוקי אנפשיה בכל אלה הדקדוקים הקלושים. אולם אם נאמר שהכיפה כלל לא מייצגת את ההיכל בשו"א, ואין כלל סיבה להניח שהמקום המסומן בחץ הוא מקום הנחת הקטורת, אלא נניח שהוא מקום הארון. ונאמר כדעת רוב הראשונים ופשטות הבבלי והירושלמי (בשיטת הרמב"ם עי' לקמן בס"ד) שהארון ואבן השתיה עמדו במרכז קה"ק. שאז נצטרך לומר שמהנקודה המסומנת לעיל (שלפי פירוש זה היא מקום הארון ואבן השתיה שבלטה) עד כותל המערבי של היכל יש רק 14 מטרים, ולא 19.13 כפי שאמור להיות אליבא דהרב אלבה. ויוצא שכותל זה יכנס הרבה פנימה לתוך הכיפה וכלל לא יציין אותה, כפי שרצה הרב אלבה וכפי שניתן לראות בשרטוט. וגם אם נמדוד מכותל זה מזרחה 51.7 מטר גם כותל המזרחי של ההיכל יועתק מזרחה הרבה, ולא תהיה שום חפיפה בין הכותל המזרחי של ההיכל, לבין החוט המקיף ששרטט הרב אלבה^[13].
ואם נאמר כדעת הרמב"ם והרדב"ז שנקטו שאבן השתיה היתה במערב קה"ק (ובביאור המקור לשיטתם נעסוק בהמשך בס"ד), יצא השרטוט שגוי עוד יותר. שכן אם נציב את מקום הארון היכן שהציב הרב אלבה את מקום הקטורת וניקח 8.2 מטרים^[14] עד סוף עובי ההיכל, יהיה הכותל עוד פנימה. כלומר, שהשרטוט ששרטט הרב אלבה הוא נכון רק בהנחה שאנו מקבלים את חידושו שהארון לא עמד כלל על אבן השתיה. וכיוון שמוכח מהתוספתא וכן עולה מהמשנה שלא כדבריו, וכל הפוסקים לא נקטו כדעתו, ממילא ברור שיש לדחות את שיטתו בזה. ועל כן כל שרטוטו ושיטתו שגויים לדעת כל רבוותא.
ויתר על כן, גם לשיטתו יקשה. שכן בכדי להקהות את הקושי על דבריו כתב הרב אלבה שהאבן היתה גם במערב (או במרכז קה"ק) וגם התפשטה לה למזרח. אולם במרחק של 5.17 מטרים אין כלל אבן בולטת בגובה כזה. והלא פשטות התוספתא והמשנה והראשונים שלפחות גם הארון עמד על אותה אבן שתיה! ולפי דברי הרב אלבה ופירושו נצטרך לומר שהארון כלל לא עמד על אבן השתיה. אא"כ נאמר שהארון היה בירידה מערבה^[15], ולא שמענו שהיתה בקה"ק ירידה מערבה. או שנאמר שהארון כלל לא עמד על האבן, ואז פירושו יסתר מן התוספתא^[16].
ובכלל לא הביא הרב אלבה שליט"א שום ראיה לכך שאבן השתיה בלטה גם במזרח, וכל כי הא מילתא היה להם להשמיעונו, ולא לנסותינו בחידות. וכיוון שחידוש זה אינו כתוב, ואף לא רמוז בשום מקור קדום, ובודאי שאין למצוא לכך סימוכין מדברי הרמב"ם, ממילא ברור ששיטת הרב אלבה אינה נכונה.
♦

גם מדברי רש"י שדקדק מהם הרב אלבה אין כלל ראיה לכך שמקום הקטרת הקטורת היה במזרח קה"ק

והאמת תורה דרכה, כי גם מדברי רש"י שדקדק מהם הרב אלבה נר"ו שהכהן הגדול היה מניח את הקטורת במזרח קה"ק, אין כלל ראיה. ויש אף ראיה הפוכה.
ראשית יש להקדים, כי בדרך עיון ההלכה, לעולם יש לילך אחר הדברים המפורשים, ועל פי הדברים המפורשים יש לפרש את הדברים הסתומים. ולא יתכן על פי דקדוק קלוש שאינו מוכרח לעקם לשונות מפורשים.
ובנידון דידן כך הדבר, שכן רש"י בסנהדרין כתב בהדיא שאבן השתיה היא 'מתחת לארון', לא מזרחה לו, ולא בצמוד לפרוכת, אלא מתחת לארון, והיא לשון מפורשת. ובעניין מקום הארון כתב רש"י במגילה: יש לו עשר אמות לכל רוח, באמצע בית קדש הקדשים היה יושב, ויש ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות לכל צד, ע"כ. כלומר שבצירוף הנתונים הללו, עולה בצורה ברורה כי מקום הארון הוא מקום אבן השתיה, והארון ואבן השתיה היו במרכז קדש הקודשים, אליבא דרש"י. וכיוון שרש"י לא כתב בהדיא כי האבן התפשטה בדרך נס מזרחה, כמו שנקט הרב אלבה, ממילא כבר לפי העיקרון הזה, ברור כי מקום הנחת הקטורת בבית שני היה במרכז קה"ק על אבן השתיה, ולא במזרחו כלל, ועפ"ז יש לדחות את דברי הרב אלבה.
אולם באמת כל שיטתו עומדת על סמך דקדוק קלוש מדברי רש"י, שכשרש"י מתאר את סדר הליכתו של הכה"ג ביוה"כ הוא כותב: שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח, והפרוכת היתה לו למזרח החלל לבין שני הבדים, והבדים היו ארוכים עד הפרוכת - ראשן אחד למערב והשני למזרח ע"כ לשון רש"י. ועל כך כתב הגאון הרב אלבה שליט"א: מדוע הוצרך לבאר שהבדים הגיעו לפרוכת? נראה שזה משום שברור לו ששם הוא מניח את הקטורת, ולכן הוא גם אומר שהוא הולך לדרום וחוזר עם פניו לדרום, ולא מתאר כלל הליכה למרכז, וחזירת פניו למערב, והטעם הוא שמקום השראת השכינה בין הבדים ממקום הארון עד בליטתו בפרוכת. ע"כ. על סמך הדקדוק הזה דוחה היה הרב אלבה את הלשון המפורשת של רש"י, שאבן השתיה היתה תחת הארון ולא 5.17 מטרים מזרחה משם. ואין זו דרך ישרה.
אך אליבא דאמת נראה שדבריו אינם נכונים בזה כלל. שכן כל חידוש או טענה הנסמכת על דקדוק כל שהוא, מאוד נוח להידחות. שכן די בכך שנמצא סיבה אחרת (פשוטה יותר, או הגיונית באותה מידה לפחות) לשמה כתב אותו פוסק או מפרש את מה שכתב, וכל הבניין שנבנה על סמך אותו דקדוק קלוש, יפול. כלומר, אף אם יהיה אפשר לומר כדברי הרב אלבה, די בכך שלא יהיה מוכרח לפרש בדעת רש"י כדבריו, בכדי שנעדיף לפרש כפי הפשט, והוא כלל גדול בעיון ההלכה ויתד היא שלא תימוט. ולכן יש לקבל כעיקר את דברי רש"י בסנהדרין ולא כפי מה שכתב שהאבן התפשטה לה למזרח ושאר סברות מעין אלה.
ובאמת המעיין ישר בדברי רש"י הקדוש, יראה נכוחה שלא נתכוון לדברי הרב אלבה כלל. שפיר יש לומר שהוקשה לרש"י עניין אחר, והוא, מה הסיבה שהכהן הגדול הולך לצד הפרוכת עד מול מקום הארון ורק אז פונה מערבה אל הארון? הלא היה די בכך שלאחר כניסתו בצפון קה"ק שילך באלכסון עד למקום הארון, וכך יקצר את דרך הליכתו^[17]. על כך אמר רש"י שאין זה אפשרי, מפני שהבדים היו מגיעים עד למקום הפרוכת, ולא היתה אפשרות להגיע למקום הארון באלכסון. ולכן כתב רש"י שהבדים מגיעים עד הפרוכת, ולא בכדי לומר ששם היה מקום הנחת הקטורת כמו שחשב הרב אלבה. ועל פניו יותר מסתבר כדבריי, מפני שעסקינן הכא בעניין הילוך הכה"ג ולא בעניין מעשה הקטורת.
וכן יש להוכיח כדבריי ממקור נוסף. הרי הנחה פשוטה היא, שמקום עמידת הכהן הגדול בעת הזאת הדמים בקה"ק, הוא אותו מקום שבו עמד בקטורת, וכמו שהבין הרדב"ז בפשיטות בסי' תרמא. שכן לאחר מעשה הקטורת שנינו במשנה (יומא פ"ה ה"ג): נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד ע"כ. וכתבו כל המפרשים: כלומר למקום שנכנס בקטורת בין בדי הארון, וכו' (רמב"ם) ע"כ. וכתב רש"י (נה ע"א ד"ה אינו מזה על הכפורת) - על גגה, אלא כנגד עוביה, ולא היו דמים נוגעין בה. ע"כ. והלא לפי הרב אלבה אם מקום הזאת הדמים הוא מקום הקטורת בין בבית ראשון ובין בבית שני^[18], כלומר שהוא מרוחק כ5.17 מטרים מן הארון, אם כן, פשיטא שלא היו הדמים נוגעים בה, ולשם מה רש"י צריך להדגיש 'ולא היו דמים נוגעין בה', וכי יעלה על הדעת שהכהן בהזיה באצבע יצליח להגיע ממרחק של 5.17 מטרים עד לארון על ידי טיפת דם? אלא ודאי הדבר שמקום הזיית הדמים היה בסמיכות לארון, ולכן היה צד לחשוב שהיו הדמים נוגעים בכפורתיח, וממילא הוא גם מקום הקטורת, ודברי רש"י ביומא תואמים לדבריו בסנהדרין, ודקדוקו של הרב אלבה נדחה.^[19]
אולם, בעניין עיקר דקדוקו של הרב אלבה יש לעיין. הלא שאלה היא, למה לא תוארה הליכת הכהן הגדול למערב? הרי לשיטת הרמב"ם והרדב"ז מדובר על הליכה משמעותית מאוד. וגם לשאר הראשונים השאלה קיימת. ואם כן אמאי לא תיארוה בפירוש. ולענ"ד כמ"ש לעיל התשובה פשוטה, כיוון שאין מרחק מוגדר שעל הכהן להיות מרוחק מן הארון, אלא הכלל הוא לקיים כי בענן אראה על הכפורת וכיסה ענן הקטורת, ממילא כל שדין זה מתקיים יצא ידי חובת המצווה. ולכן לא תיארה המשנה את הליכת הכהן הגדול מערבה. ועוד יש לסייע לכך, הלא שיעור הקטורת הוא לפי גודל ידי הכהן הגדול, הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו. וממילא ברור שכהן בעל ידיים גדולות לא יצטרך להתקרב עד לארון, שכן גם במרחק יתקיים הדין הנ"ל, לפי ריבוי הקטורת. ומאידך, כהן בעל ידים קטנות יותר יצטרך להתקרב יותר. ולכן לא תיארה המשנה את שיעור ההליכה, כיוון דלאו מילתא פסיקא היא.
♦

מקור שיטת הרמב"ם לכך שאבן השתיה היתה במערב קה"ק

הגאון הרב אלבה שליט"א כתב (ירחון האוצר פ'): ועכ"פ מסתבר לנקוט כדברי, כי כך היא פשטות המשנה ורש"י, ואם הרמב"ם חולק מקורו לא נודע, ולמעשה לא ברור כלל שהוא חולק ע"כ.
ודברי הרב אלבה הללו תמוהים מאוד. ראשית, כתב שהרמב"ם לא נודע מקורו אים. ומשמע שזו סיבה מספקת לדחות את דברי הרמב"ם המפורשים מהלכה, אליבא דהרב אלבה. אולם זו אינה דרך ההלכה, וידועים מ"ש בעלי הכללים (יד מלאכי כללי הפוסקים, כללי הרמב"ם אות ג'): כל דברי הרמב"ם הם בתכלית הדיוק ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לדקדק בגמ' עצמה, ע"כ. ובודאי שאי אפשר לדחות דברי הרמב"ם המפורשים על סמך דקדוק קלוש ואינו מוכרח מרש"י. ואין ספק מוציא מידי ודאי^[20].
שנית, מה בכך שלרב אלבה שליט"א לא נודע מקורו של הרמב"ם, האם זה גורע מתוקף דברי הרמב"ם שלכן יהיה ניתן לדחותם בגילא דחיטתא, בלא הבאת בדל קושיא על דברי הרמב"ם? ועוד בה, מאוד יש לתמוה על דרך זו, שכן אם הימצא תימצא באחרית הימים או באמתחת הכתבים, איזה מדרש או מקור קדום שממנו שאב הרמב"ם את מקורו לכך שאבן השתיה היתה במערב, הרי שכל שיטתו של הרב אלבה תקרוס ברגע אחד. שכן הכל מבוסס הכא על כך שלא נודע מקורו של הרמב"ם, וברגע שיוודע מקורו, כבר דברי הרב אלבה יאלמו^[21].
ובאמת בס"ד אחר העיון, נר' לענ"ד שמצאתי מקורו של הרמב"ם, ומקורו הוא גמרא מפורשת במגילה. והכי איתא התם: ואמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה ארך, וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות, ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד. ע"כ. והאחרונים התקשו מאוד בגמרא זו, ומה בא כל פסוק לומר. ועי' עליהם הלא המה בספרת'ם.
אולם אם באים אנו לדון אחר שיטת רבנו משה, אז נראה שהוא הבין את הגמרא בפשיטות. יש לחלק בין המסורת שהגמרא הביאה, אל המקורות שהגמרא מוכיחה כמסורת זו. המסורת היא שמקום ארון אינו מן המידה. זו המסורת ואין בלתה. למסורת זו מביאה הגמרא מקורות, מקור אחד הוא ברייתא. ומקור שני, הוא דקדוק מן הפסוק. ושפיר יש לומר שהרמב"ם הבין ששתי דרכי המדידות הללו שונות אחת מן השניה. הברייתא נקטה שהארון הינו באמצע קה"ק. אך הדקדוק מהפס' מורה שלפני הדביר (כלומר לפני הארון) כלפי צד מזרח יש 20 אמה, ועל פי דרכנו למדנו משתי דרכי מדידה אלה שמקום ארון אינו מן המידה.
ואין להקשות והרי זה לא מסתדר עם פשט הגמרא, שכן מה נעשה עם הפסוק 'הכרוב האחד עשר אמות'. שכן המעיין בכתבי היד יראה שברובם פסוק זה אינו נמצא^[22]. ויש רק את הפסוק האומר שלפני הדביר יש עשרים אמה.
ואם יקשה המקשה, מנא לן שהדביר היינו אזור הארון, הלא רש"י לא פירש כן, אלא פירש שמדובר על השטח של קה"ק! אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, כי אם היה מעיין בירושלמי (ב"ב פ"ו ה"ב) היה רואה, שהירושלמי פירש את אותו הפסוק את המילה 'דביר' כמתייחסת לכרובים שעמדו בצד הארון, ולא לשטח קה"ק כדברי רש"י. רק ששם בירושלמי דרך המדידה היא אחרת. מ"מ, נמצאנו למדים גם מן הירושלמי בפירוש וגם מפשטות הבבלי כי אפשר לומר שיש מחלוקת היכן עמד הארון, האם עמד באמצע קה"ק, כמו שמובא בבבלי בשם הברייתא ובירושלמי ר"י בר אלעאי, או שמא הארון עמד בקצה קה"ק במערב (ושם גם מקום אבן השתיה) ולפניו עשרים אמה. ואפשר לומר שסבר הרמב"ם שכמחלוקת כאן כך מחלוקת בירושלמי. ועי' ברשב"ם ב"ב צט ע"א ד"ה ארון שגם כתב כדעת הרמב"ם.
מכל מקום, איך שלא יהיה ברור שיש מקום להבין בגמרא מן הפסוק 'ולפני הדביר', שמקום הארון היה במערב קה"ק וכן מקום האבן. וכיוון שכך, עתה שנודע מקורו טהור של הרמב"ם, ודברי הרב אלבה בדעת רש"י אינם אלא דקדוק קלוש שאינו מוכרח, ואף יש לדחותו בפשיטות וכמו שדחיתיו בס"ד, ממילא קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. וממילא, אין לדחות את דברי הרמב"ם המפורשים, מחמת דקדוקו של הרב אלבה, ובפרט שגם בדעת רש"י אינו נכון כלל, וכמו שהוכחתי^[23]. ועל כן שתי שיטות עיקריות יש לנו - האחת שמקום הארון ואבן השתיה, היה במרכז קה"ק (כדעת רש"י ורוב הראשונים). השניה, כדעת הרמב"ם, הרדב"ז והרשב"ם שמקום הארון ואבן השתיה היה במערב קה"ק. אך אין שום ראשון הסובר כדעת הרב אלבה שמקום אבן השתיה היה חלוק מן הארון והיה מזרחה לו^[24].
♦

מידות הכיפה כלל לא מתאימות למידות ההיכל אליבא דהרב אלבה בשום דרך

והנה, בעניין שיטת הרב אלבה כבר כתבתי בגיליון פ' שהוא מסתמיך ואזיל על שיטות יחידאיות, שחלקן אינן נכונות אלא לו. וכבר לעיל בעניין מקום ארון הברית ואבן השתיה, נדחה קראתי לדבריו. כיוון שברור הדבר שמקום הארון הוא מקום אבן השתיה, ומעולם לא היה מקום אבן השתיה מקום הנחת הקטורת בבית ראשון, אלא בבית שני בלחוד. וממילא כל שיטתו של הרב אלבה ושרטוטיו, אינם נכונים.
יתר על כן, גם בעניין מידות הכיפה שאמורות היו להתאים למידות ההיכל באיזה שהוא אופן, ברור עתה שדברים אלו אינם נכונים. ואין שום מדידה בכיפה המתאימה למידת 51.7 מטרים, שהם ה100 אמה לפי הרב אלבה שליט"א.
ואסביר דברי. ראשית גם הרב אלבה אזיל ומודה כי מידות האורך והרוחב של הכיפה אינה 51.7 מטרים, אלא 49.9 ו50.3, אלו המידות שכתב הרב אלבה גופיה בגיליון פ'. כלומר שבמידות האורך והרוחב של הכיפה שהן מידות מובהקות^[25], אין דברי הרב אלבה מתאשרים.
הרב אלבה בגיליון פ' טען שמקבלים את מידות הכיפה הנצרכות לדעתו – 51.7 מטרים, אם נעביר בכיפה שני קוים ממזרח למערב כרוחות העולם, אחד בצפון הכיפה ואחד בדרומה. וז"ל הרב אלבה: הצבתי כאן בכוונה את תחום ההיכל בכמה ס"מ פחות מקצות הכיפה, כיון שהכיפה צופתה בימי צלאח אדין בציפוי שעוביו 40 – 50 ס"מ. וברור שהסימון הוא על יד מה שנבנה לפניו, לכן בשרטוט הכיפה מציינת את ההיכל על ידי העברת חוט מקיף בחצי מטר פחות מארבע פינותיה הרחוקות זו מזו, דהיינו שהחוט עובר חצי מטר למערב מהפינה המזרחית דרומית, חצי מטר לדרום מהפינה הצפונית מזרחית, מטר למערב מהפינה המערבית צפונית, וחצי מטר לצפון מהפינה הדרומית מערבית. כך אנו רואים בשרטוט הקו המקווקו את תחום 100 על 100 אמה שנאמר במשנה (מידות ד, ו) שהוא תחום ההיכל, שהוא חוט דמיוני סביב החלק הבנוי של ההיכל. כיון שמדובר בריבוע שמקיף מתומן, שכולל את האולם כמבנה רבועי המכוון כרוחות העולם המרחק בין החוט העובר בדרום לחוט העובר בצפון הוא כמו המרחק בין החוט העובר במזרח לחוט העובר במערב. זהו המרחק של 51.7 מטר, והוא תואם למציאות בין לפי מה שמדדתי על השרטוט של הרב קורן ובין לפי מה ששמעתי מפרופ' מיכלסון ע"כ.
על מה שכתב הרב אלבה שמדובר על חוט דמיוני של 100 על 100 ולכך התכוונה המשנה, כבר דחיתי דבריו בגיליון פ' מדברי הגר"א ומהר"ש עדאני עיין עליו שם.
הנתונים העולים מדברי הרב אלבה הללו הם כך – מידות הכיפה מהקו הצפוני המכוון כרוחות העולם עד לקו המקביל אליו הדרומי – הוא 51.7.
על כך יש לשאול. מי גילה לרב אלבה רז זה שיש להכניס את הקו פנימה בחצי מטר עד מטר? מה המקור של הרב אלבה לנתון זה? התשובה היא הציפוי, הציפוי שציפה צלאח אדין, הוא אשר בהורדתו נגיע למידות שחפץ בהן הרב אלבה שליט"א.
וכן כתב בהדיא בהערות יח-יט, וז"ל: השרטוט נעשה על גבי שרטוט מבנה מתומן הכיפה והאבן בתוכו בספרו של הרב קורן 'ועשו לי מקדש'. השרטוט כאן יותר מדויק מבירחון עח, כי הצבתי את הכיפה בולטת בכמה ס"מ יותר מההיכל, כפי שכתבתי שכך צריך לעשות מפני שהיא מצופה אבן בעובי של כ40 ס"מ מימי צאלח אדין, ואנחנו רוצים לראות כיצד הכיפה ציינה את ההיכל לפני שצופתה בשיש. אמנם המעיין יראה שבשרטוט הקודם היתה חריגה משמעותית יותר במערב, שקצה הכיפה הצפון מערבי מרוחק במטר או שנים משרטוט ההיכל. אך כאן, כשההצבה יותר מדוייקת, רואים שיש רק חריגה זעירה במערב, הנובעת ממה שהערבים עשו את המרחק בין מזרח למערב כ40 ס"מ יותר מאשר בין הצפון לדרום, וזה מובן שלא דייקו מעצם זה שהכיפה אינה לגמרי סימטרית. מכל מקום השרטוט לא נועד לקביעת הלכה, ותתכן בו סטיה של מספר ס"מ. יט. פרופ' מיכלסון אמר לי שהמרחק בין חוט המקיף את הכיפה בצפון לחוט המקיף בדרום הוא 52.6 מטר, ובהורדת 45 ס"מ בגלל עובי הציפוי של צאלח אדין הוא 51.7 מטר. המרחק בין חוט המקיף את הכיפה במזרח לחוט המקיף במערב גדול יותר, מכיוון שהערבים משכו את הפינה המערבית צפונית למערב ולכן הכיפה לא סימטרית. במדידה שעשיתי על השרטוט מספרו של הרב קורן שהצבתי עליו את הריבוע באופן המוצג כאן ראיתי לפי קנה המידה של השרטוט שהדברים מתאימים ע"כ.
כלומר על פי דברי הרב אלבה הפער בין החוט בצפון לחוט בדרום הוא 52.6 מטר, וכיוון שיש להוריד את הציפוי שדייק אותו הרב אלבה להיות 45 ס"מ, הגיע הרב אלבה למידה מדוייקת של 51.7 כדעתו^[26]. והרי הדברים מדהימים ומתאימים, כיצד הרב אלבה הגיע לדיוק מפליא זה עד הסנטימטר המדוייק.
אולם האמת ניתנת להיאמר דלא מיניה ולא מקצתיה. הרב אלבה כתב וז"ל: כיון שהכיפה צופתה בימי צלאח אדין בציפוי שעוביו 40 – 50 ס"מ ע"כ. כלומר שזהו הנתון שאנו מסתמכים עליו, ולא יכול להיות שנתון זה אינו נכון או אינו מדוייק. כיוון שאם עובי הציפוי יהיה רחב יותר ב20 ס"מ או צר יותר ב20 ס"מ כבר לא תתקבל התוצאה שחפץ בה הרב אלבה, והיא 51.7 כפי שכתב בפירוש. ולכן קיבל הרב אלבה תוצאה מדוייקת של 51.7 בהורדת 45 ס"מ מהציפוי. וכיוון שהרב אלבה קיבל מידות אלו מפרופ' מיכלסון, ביקשתיו אם יוכל במטותא להעביר לי את המייל של הפרופ'. אך הרב אלבה סירב להעביר לי את המייל מסיבות השמורות עמו, ורצונו של אדם זהו כבודו. אך אני השגתי את המייל של הפרופ' הנכבד, והפרופ' אמר לי בהדיא 'לא ידוע מהו עובי הציפוי'. ואנכי נוראות נפלאתי. אם אין ידוע מהו עובי הציפוי איך הרב אלבה דייק וכתב בצורה ודאית ומדוייקת שעובי הציפוי הוא 45 ס"מ ועל פי זה הגיע למסקנתו הנפלאה? אלא ודאי שמעיקרא דבריו אינם נכונים כלל, כיוון שאין ידוע מהו עובי הציפוי. ויתר על כן, בתחילה כתב בין 40-50 ס"מ. ומיד לאחר מכן כבר נתברר לו מקום הספק, שהוא בדיוק מופלא 45 ס"מ. וברור הדבר שלא נתברר לו כלום, אלא הנתון של 45 ס"מ נותן בידו את התוצאה הרצויה מבחינתו, שהיא 51.7, ולכן כתב מספר זה, ללא ידיעה אמיתית כלל מהו עובי הציפוי האמיתי. כלומר, קודם כל קבע הרב אלבה בדעתו מה המידה שאמורה להיות לכיפה, ועל פי זה המציא מהו עובי הציפוי, בכדי שמידות הכיפה יכונו על פי דעתו. ואין זו דרך העיון כלל, לכתוב דברים שאינם מוכרחים, ולהכריח אותם במידות מוחלטות במבנים מציאותיים.
נתון שני שהסתמך עליו הרב אלבה הוא שעלינו להסתמך על שיעורי בניית הכיפה לפני תוספת הציפוי. וכך כתב בהדיא: וברור שהסימון הוא על יד מה שנבנה לפניו ע"כ. ונקודה ברורה זו, אומרת בצורה מאוד הגיונית ששיעור ומידות הכיפה אמורות להיות ללא התחשבות בציפוי, אך כוללות את כל המבנה המקורי שנבנה לאחר תקופת עומר.
והנה עתה, בדבריו שנתפרסמו בגיליון פ"א, הרב אלבה ביטל במחי יד, את שני הנתונים הללו, אף שרק שניהם נתנו בידו את התוצאה הנכספת. שכן פרופ' מיכלסון בירר את גודל הציפוי, ומסקנתו היא שעובי הציפוי הינו רק 3 ס"מ! כלומר פער של 42 ס"מ בין מה שחשב הרב אלבה לבין המציאות.
והרי, די בפער של 20 ס"מ וכבר כל שיטת הרב אלבה היתה מתבטלת. ועתה ק"ו בן בנו של ק"ו שכל שיטת הרב אלבה קרסה, כיוון שמידות הכיפה בעת בנייתה לא מגיעה אף לא מתקרבת ל51.7. ומידות הכיפה עתה הן 52.5.
אך משום מה הרב אלבה לא נטה קו משיטתו הנזכרת. שכן בכדי להעמיד את שיטתו, ולעשות שוב סניגורין לדבריו, אמר שיש להתעלם מ28 ס"מ מעובי המבנה המקורי, נגד מה שכתב מתחילה שאין להתעלם מהמבנה המקורי. וטעמו הוא, מפני שאלו עמודים לנוי ומסתבר להתעלם מהם. אולם גם עתה לאחר שהוריד את עובי העמודים הללו, עדיין לא הגיעה המידה ל51.7. כל בתר איפכא ממה שחשב ופרסם בתחילה ללא שום מקור, שמידות הכיפה הן בדיוק 51.7.
וגם יש מאוד לתמוה על דברי הרב אלבה הללו. הלא אותם העמודים היו קיימים גם קודם לכן, גם כשחשב שעובי הציפוי הוא 45 ס"מ, גם אז היו עמודים, ואמאי התם לא סבר להוריד את עוביים? הרי אם יש להורידם עתה גם אז היה עליו להורידם, ואם כן לפי המידה הראשונה אז מידות הכיפה היו אמורות להיות 51.08, ושוב הפער גדול מאוד. אמאי מתחילה כשהמידה הסתדרה לו בדיוק, לא סבר שיש להפחית את העמודים, ואילו עתה כשהמידה לא מסתדרת לו כלל, סובר שיש להתעלם מהעמודים? כיצד נדע מתי להתעלם ומתי לא תוכל להתעלם?
וגם מי גילה לרב אלבה רז זה שאין להתחשב באותם עמודים, אחר שהם חלק מקורי מן הבניין? והלא הרב אלבה למדנו להועיל שיש להתחשב רק בחלקים המקוריים מהבניין! ומדוע עתה כשזה לא מסתדר לו עם החשבון הוא מחליט בדעתו מה עיקר בבניין הבית ומה אינו עיקר, העיקר שחשבונו לא יצא מופרך?
והאמת ניתנת להיאמר, כי גם לאחר הורדת הציפוי וגם לאחר הורדת הפילסטרים (העמודים), עדיין לא מגיע הרב אלבה למידה הרצויה. שכן 52.6-0.06-0.62=51.98 . כלומר שגם לאחר כל חשבונותיו של הרב אלבה עדיין אין מגיעים למידת 51.7. ומניין לרב אלבה שדווקא בנקודה זו הישמעאלים לא דייקו? ובכלל יש לתמוה, שכן כשסבר שהמידה היתה 45 ס"מ, הישמעאלים באותם נקודות דייקו מאוד עד לס"מ האחרון! ומה הפרמטר לפיו הרב אלבה מחליט מתי הערבים מדייקים ומתי הם לא?! לדידי התשובה פשוטה, כשזה מסתדר לו עם החשבון, אז הוא יאמר שהערבים דייקו, וכשזה לא מסתדר לו עם החשבון יאמר שהערבים לא דייקו. העיקר להעמיד את שיטתו בדברים הדברים, בעקישות פה ובעקימת שפתיים.
ומכל מקום, כיוון שברור עתה נתן לנו רשות הרב אלבה לעמוד. שכן בשום דרך מידה איננו מגיעים למידת 51.7 מטר, שהיא מידת ההיכל אליבא דהרב אלבה, ושום נתון הקיים בכיפה לא מאשר מידה זו, ברור הדבר שהכיפה לא נבנתה כלל לפי מידות ההיכל שהגה הרב אלבה, והכיפה כלל לא מייצגת בשו"א את ההיכל. ודלא כמו שהגה הרב אלבה בדעתו הרחבה.
ומה מאוד יש לתמוה על דברי הרב אלבה שכתב מחד שמידות הכיפה 'מדוייקות מאוד', ומצד שני כתב וז"ל: יש חריגה של הכיפה מתחום מאה על מאה של ההיכל רק ב 15 – 45 ס"מ בצפון ובדרום, ו43 – 70 ס"מ במערב. ע"כ. וכיצד מחליט הרב אלבה מהי חריגה משמעותית, ומהי חריגה שאפשר להתעלם ממנה? לרב אלבה פתרונים. מכל מקום ברור עתה שהכיפה לא מייצגת כלל את מידת האמה שהגה הרב אלבה, ואין שום מידה בכיפה הנותנת את התוצאה של 51.7 מטר, שהוא שיעור מאה אמה אליבא דהרב אלבה.
ופרופ' מיכלסון נר"ו אמר לי דחייה פשוטה לשיטתו של הרב אלבה. וכך דבריו, אם היו הישמעאלים רוצים להדר את מקום קה"ק על פי מיקומו המדוייק, היה עליהם לבנות את מרכז הכיפה, לא במרכז האבן כפי שהם עשו, אלא כ11 מטר מערבה משם^[27], שהוא היה מקום קה"ק באמת ששם בלטה האבן. וכיוון שהם לא עשו כן, ברור שלא נתכוונו לדקדק את מקום האבן אליבא דאמת עכת"ד. ודפח"ח.
ברור אם כן שלא היתה להם כל כוונה לדקדק בבנית הכיפה, ואפשר שלא ידעו כלל את מידות ההיכל המדוייקות ולא הבינו היטב בירושלמי ובשיעורי האמה. ולכן כל דברי הרב אלבה הללו, אינם נכונים^[28].
♦

עמודי התמך שעליהם עומדת שיטת הרב אלבה

שיטת הרב אלבה עומדת על כמה עמודי תמך משמעותיים, שדי בנפילת אחד מהם, וכל שיטתו מתבטלת.
המקום הגבוה באבן השתיה (שאינו מצוי לפנינו) הוא מקום הנחת הקטורת, ולא מקום הארון. ומקום זה היה במזרח קה"ק.
גודל האמה הוא 51.7 ס"מ.
הערביים התכוונו לציין את מידת ההיכל על פי שיעור של מאה אמה.
ותלת הני מילי, אינן סמכי קשוט כלל.
כפי שהוכחתי עתה, וכבר כתבתי כן בהרחבה במאמר בגיליון פ', כי מפורש בתוספתא, וכן יש להבין את המשנה והירושלמי, שמקום הארון הינו מקום אבן השתיה. וכן נקטו כל הראשונים יד רמ"ה^[29], רש"י, המאירי^[30], הרמב"ם, ר"ח (עי' מגילה י' ע"ב ויומא נד ע"א ודו"ק) ועו"ר שמקום ארון הוא מקום אבן השתיה, ואין כלל סמך ותמך לכך שהאבן התפשטה מזרחה או כל דמיון כיו"ב. ממילא הנחת הקטורת בבית שני על אבן השתיה היתה במרכז קה"ק (לשיטת רוב הראשונים) או במערבו (לשיטת הרמב"ם, הרשב"ם והרדב"ז). ובבית ראשון בסמיכות מה לארון הברית, ואין ידוע לנו המקום המדוייק של הנחת הקטורת בבית ראשון וגם אין לזה נ"מ לדינא. וכיוון שכך, אי אפשר להעמיד את שיטת הרב אלבה ואת מידותיו ביחס לכיפה כלל.
בעניין גודל האמה. הנה לא חכמתי בזה, כיוון שלא נכנסתי לעובי הסוגיא בעניין. אולם ברירא לי מילתא שאי אפשר לבסס בצורה מוחלטת את מקום המקדש והמזבח ולהתיר העליה למקום אש להבת שלהבת, ולפסוק בעניין שחוטי חוץ, בדבר השנוי במחלוקת הפוסקים, ולפסוק על פי שיטה יחידאה. אין זו דרך ישרה.
כבר הוכחתי בגיליון פ' שאין שום מקור, הלכתי או היסטורי, שבו מוכח שבוני הכיפה או היהודים שציינו להם את המקום (בהנחה וציינו להם את המקום) סימנו על פי שיעור של מאה אמה. אין זו כוונת פרקי דר"א או נסתרות דרשב"י, וגם בדברי הרדב"ז (סי' תרצא) הוכחתי שלא נתכוון לשיעור זה כלל, וכ"ה בכל שאר המקורות. וכיוון שכך, אין סיבה להניח שהכיפה מסמנת באיזה שהוא אופן את ההיכל. כך כתבתי בגיליון פ'. עתה מוכח, שגם אליבא דהרב אלבה אין שום מידה – נגלית (אורך ורוחב) או נסתרת (קווי אורך וקווי רוחב בלתי נראים), המספקת את מידת האמה אשר לו 51.7 ס"מ, בכיפה. וכיוון שכך, ממילא אין להעמיד את שיטתו בעניין זה^[31], ואין שיטתו במידת האמה מוכחת מתוך מידות הכיפה כלל.
♦

הערות הגר"ע אלבה על דברי בסוף מאמרו בגיליון פ'

הרב הגאון הרב אלבה בסו"ד (אות חי) כתב להשיב על כמה נקודות במאמרי. ובאמת ראיתי כי אין זו ביאה ולא שיב'ה.
א. ראשית כתב, שלא השבתי על דקדוקו מפרקי דר"א בעניין יבנו בניין בהיכל, שמוכח מן הדברים, לדעתו, שהכוונה שהיה ידוע לבעל המדרש היחס בין הכיפה לתחומי ההיכל. אולם לא השבתי, כי אין צורך להשיב על דבריו בזה. במדרש לא מוזכר 'תחום ההיכל' ולא מוזכר שום תחום מדוייק, ולא מוזכר אלא שבנו בניין במקום שבו היה ההיכל. לא מוזכר שדקדקו להעמיד הבניין בדיוק, ולא מוזכר שם שום דרך שהבניין עמד בצורה מדוייקת על מקום המקדש. ואין שום הוכחה מלשון פרקי דר"א או נסתרות דרשב"י שמקום המקדש המדוייק היה ידוע להם, או שהוא המקום הנתחם על ידי הישמעאלים. וכבר הוכחתי כן, ואין להאריך.
ב. עוד כתב, שמוכח משינויי הלשון מפרקי דר"א לנסתרות דרשב"י שמדובר על תחום תָּחוּם בהיכל. ונראה שלא עיין כלל בדבריי, כתבתי בפירוש מעיקרא שזהו שינוי לשון בעלמא שאין מה לדקדק ממנו, מכיוון שהוכחתי שהיתה כאן העתקה ספרותית, ממדרש למשנהו. וכיוון שכך, אין שום משמעות לשינוי הלשון מ'יבנו' ל'יגדרו'. ורק כתבתי, שאפשר גם לפרש שהמונח 'יגדרו בהיכל' הכוונה שיבנו גדרות בהיכל בכדי לתחום את מקום האבן (שהוזכרה בנסתרות דרשב"י), וכפי שאנו רואים גם כיום שיש גידור סביב האבן. ולא שאני חושב שזה הפירוש מוכרח, רק שלומר שמנסתרות דרשב"י מוכח שגדרו באופן מדוייק את מקום ההיכל, זה אינו עולה לא בפשט דבריו ולא ברמז, ולא בדרש ולא בסוד.
ג. בעניין חכמי ירושלים. גלוי וידוע לפניי שחכמי ירושלים לא הזכירו את האבן הראשה. אך בזה למדתי להועיל מהרב אלבה, שכשם שהרב אלבה חיבר בין מקורות שאינם קשורים אחד לשני ועשה מהם דבר חדש ופנים חדשות, כך עשיתי גם אני. ומה לו כי ילין? לקחתי את המסורות המוסלמיות המדברות בפירוש על הצח'רה, ואמרתי שכן כוונת חכמי ירושלים. ועובדא דעבדית אנא, עדיפה משיטת הרב אלבה בכמה דוכתין. שכן המסורת הפשוטה היתה המסורת המוסלמית בעניין אבן השתיה, שכן בגירי דידהו נגלתה, ואין כלל קושי בכך שחכמי ירושלים יקראו לגילוי האבן, גילוי מקום המקדש, אף שבפועל עיקר העניין היה אבן השתיה. מכל מקום, לומר שמוכח מדברי חכמי ירושלים שהיה 'גילוי משמעותי' של האבן, גם זה דברי נביאות. וכל המעיין בדבריהם יראה דלא מיניה ולא מקצתיה.
ד. בעניין לשון הרמב"ם מפירוש המשנה. אמת, בעניין זה קיצרתי הרבה, שכן מתחילה כתבתי להשיב הרבה על דברי הרב אלבה בנקודה זו, אך כיוון שכבר נתארך הרבה המשא ומתן השמטתי כל הדיון בדעת הרמב"ם, כיוון שלא ראיתי בכך נגיעה בגוף הסוגיא. אולם עתה, יאמר דניאל עתה אשיב, אשיב ממצולות ים, הוא ים התלמוד. הרב אלבה דקדק מפירוש המשנה דקדוק שאינו מוכרח כלל, שהרמב"ם לא נודע לו שמקום אבן השתיה הוא מקום בריאת העולם, ואם היה מסתמך על המסורות המוסלמיות בודאי היה יודע כן. ואני תמהתי, היכן היה על הרמב"ם להזכיר את מסורת הצח'רה בתוך מסכת יומא, הרי אין למסורת זו כל קשר לדיון. שכן, אף שאבן השתיה מוזכרת במשנת יומא, מ"מ ספר פירוש המשנה אינו 'מדריך טיולים למקומות הקדושים' ולא היה עליו כלל להתייחס למסורת זו בספרו. וממילא זה שהרמב"ם לא הזכירה אינה ראיה לכלום. ושו"ב שכוונת הרב אלבה היא שהערביים התייחסו למסורת הצח'רה כמסורת שממנה נברא העולם, וכיוון שהרמב"ם בפירוש המשנה כתב רק: ופירוש שתיה, יסוד, ולפי האמת מקום העבודה הוא יסוד העולם, וכמו שהזכירו בתחלת אבות. ע"כ. ולא כתב שהיא מקום בריאת העולם, ממילא מוכח שהרמב"ם לא ידעה אף לא הכירה כמסורת מקרב בני ישראל. ועפ"ז דקדק הרב אלבה דקדוקים שאינם מוכרחים שהרמב"ם עלה לרמה (אף שלא הזכירה) ונכנס למקום הקרוי עזרה (שלא הזכירו ולא ידעו משה).
וכבר עתה דברי הרב אלבה סדורים הם להידחות. ראשית, הרב אלבה נקט שהרמב"ם לא סבר שזו מסורת יהודית, ועל פניו אנו אמורים להבין שזו מסורת מוסלמית. אולם זה צ"ע, שכן הקישור בין מקום אבן השתיה לבין בריאת העולם מופיע במקורות יהודיים, ולמה שהרמב"ם לא יקבלה כדמותה וכצלמה? ועוד גם בגיליון ע"ח שכתב שם הרב אלבה: ככל הנראה מוחמד היה בא"י לרגל מסחרו כמה שנים לפני כן וראה את הר הבית, שהיה ידוע בפי כל כמקום המקדש, וכשהקים את דתו פרסם מה ששמע ששם נמצא המקום הכי מקודש מבריאת העולם. וכך רואים בעוד מקומות שקדושת ירושלים בכתבים מוסלמים קשורה לבריאת העולם, הקשר לבריאת העולם מביא להנחה שהוא גם שמע על הסלע שממנו הושתת העולם. ע"כ. אולם בהערה שהיתה אמורה לספק מקור לכך שמוחמד סבר שאבן השתיה קשורה לבריאת העולם, לא כתב דבר המוכיח כן וז"ל (הערה כה): החוקרים מצטטים "הנביא עליו התפלה והשלום אמר מכה הינה עיר שאללה רומם את קדושתה. אחר כך חיבר אותה עם אלמדינה, וחיבר את אל מדינה לירושלים, ורק אחרי אלף שנה ברא את העולם". פסוקים אחדים בקוראן מעידים שכיוון התפלה הקדום של מוחמד ובני עדתו היה כלפי ירושלים" מתוך ירושלים והאיסלם. מט"ח ע"כ. וכל הקורא יראה, שלא הביא אפילו פסוק אחד מן הקוראן או מסורת מן החדית' שמאבן השתיה הזו נברא העולם. ואף שיכול להיות שיש מקור כזה, מ"מ אין זה מוכיח דבר, כיוון שכמו שכתב הרב אלבה גופיה, מוחמד קיבל מסורת זו מן היהודים, ולמה שהרמב"ם לא יקבלה?
אלא באמת, הדברים פשוטים, וכל מי שמכיר קצת בדרכו של רבינו משה, כלל לא יסתפק בזה העניין, ולא יחשוב לעשות מחלוקת בין הרמב"ם לבין שאר הראשונים בשביל דקדוק קלוש, כמו שעשה הרב אלבה.
דרכו של הרמב"ם ידועה שלא לפרש מדרשים כפשוטם, כך כתב במו"נ וגם בפירוש המשנה, והדברים ידועים. והכא הרמב"ם ראה מדרש לפניו, מדרש שאין עליו חולק, כי העולם נברא מאבן השתיה. והרמב"ם סבר, שלא מדובר על הבריאה הפיזיקלית של העולם, כאילו אמר שיש להשוות בין 'המפץ הגדול' של מדעני דורנו, עם מיקומה המדוייק של אבן השתיה. הרמב"ם הבין זאת שלא כפשוטו, וכך כתב בפירוש המשנה: ופירוש שתיה, יסוד, ולפי האמת מקום העבודה הוא יסוד העולם, וכמו שהזכירו בתחלת אבות. ע"כ. כלומר, בפשיטות – העבודה בבית המקדש היא יסוד העולם, והעולם עומד על עבודת הקרבנות, ולכן נקטו שממנה נברא העולם, כלומר שהעולם נברא בשבילה ועומד בזכותה. כך הרמב"ם פירש את מה שאמרו חז"ל שמאבן השתיה נברא העולם. כמובן שיש שחלקו על הרמב"ם בהבנת המדרשים, וידועה שיטת המקובלים בזה, ואכמ"ל. אולם בודאי שאין שום מקום לומר על פי זה שהרמב"ם לא קיבל את המסורת על הצח'רה כמסורת יהודית, ועל פי זה ידקדק דקדוקים קלושים ותמוהים שהרמב"ם עלה למקום הקרוי עזרה. והדברים פשוטים. ומן התימה על הרב אלבה שהפליג וכתב דברים רחוקים ללא טעם^[32]. ואדרבה, לפי פירוש זה פשוט שהרמב"ם קיבל את מה שאמרו חז"ל שמאבן השתיה נברא העולם, רק שפירש זאת שלא כפשוטו. ואין לזה עסק כלל עם המקום הפיזי של הצח'רה, ולכן אין שום דקדוק ממשנת יומא הסותר את מסורת הצח'רה, שהרמב"ם בפשטות היה מודע אליה^[33], וכדמוכח מדברי רבי אברהם בן חייא שהיה ידוע גילוי מקום המקדש וכיבודו על ידי הישמעאלים.
ה. מ"ש בהע' לט שלא נתכוון שהגיבלים שכתב הם דווקא, אלא רק התכוון באמת שעל פי דרך החוקר שהוזכר במאמר של רקפת תבור (שלא היא ולא החוקר הנעלם הוזכרו בגיליון "ע') אפשר לומר שאלו הם הגיבלים. למרות שלא הכתבת תבור, ולא החוקר שהזכירה קישרו זאת לגיבלים. והדברים תמוהים, שכן ז"ל הרב אלבה: ומצינו אבנים ענקיות כאלו אצל הגבלים שסייעו לשלמה במלאכת המקדש. ע"כ. הלא כוונתו היתה להראות שהאבנים הענקיות הן מימי שלמה, ולכן הוצרך להביא מרחוק לחמו, ולומר שאלו הגבלים. ואיך יכול להיות שבא להוכיח שאלו אבנים קדומות מימי שלמה, אם מה שכתב שאלו אבני הגבלים זה רק 'השערה בעלמא'. על כך כתבתי שהרב אלבה עושה סניגורין לדבריו. כלומר בתחילה כותב טענה כדבר מוכח וברור ("מצינו"), ולאחר מכן כשמקשים על הנחה זו, כותב שזו היתה רק השערה בעלמא, ולא התכוון ברצינות. אך לא שם לב, שאם זו רק השערה בעלמא, ממילא אין הוכחה הקושרת אבנים אלו לימי שלמה^[34]. וממילא קשיא עליה איך כתב 'מצינו'? והמעיין בדבריו יראה שעשה כן רבות. ומה שהבאתי ראיה ממקדש גיבלי (שתמונתו נשמטה בשוגג ממאמרי) היתה להראות שהגיבלים עצמם לא בנו באבני ענק, וכיוון שכך אין אפשרות לתלות זאת בגיבלים. והרב אלבה אפילו לא חיפש להשוות בין אבני הענק למבני הגיבלים בכדי לראות האם צודקת טענתו. ואין זו דרך העיון.
ו. 1. בעניין הכותל המערבי וייחוסו להורדוס. בזה יש כמה הערות שיש להעיר על הרב אלבה. ראשית, כל הכותל המערבי לכל אורכו בנוי באותה צורת בניה, צורת בניה ידועה המיוחסת לימי הורדוס. כפי שביררתי עם הגאון הר"ז קורן שליט"א, צורת בניה זו כפי שהיא לא היתה מצוייה לפני ימי הורדוס כלל. גם המבנים שיש בהם סיתות שוליים המזכיר את הסיתות ההרודיאני, הם מבנים ספורים, הלניסטיים^[35], וגם בהם עובי האבנים הוא דק מאוד ביחס לאבני הכותל (הרגילות), כך שאין זהות בין צורת הבניה בכותל ובמערת המכפלה, לבין צורות בניה קדומות יותר. הגר"ז קורן שלח לי תמונות של המבנה בעיראק אל-אמיר אשר בעבר הירדן, והאבנים בעלות סיתות השוליים התם, כלל לא דומות לאבני הכותל ומערת המכפלה. משא"כ בכותל ובמערת המכפלה שהזהות מוחלטת.
על כן, כיוון שאין כל 'תפר' בכותל המערבי, שלא כמו בכותל המזרחי, אלא כל הכותל מהפינה הדרום מערבית, עד הפינה הצפון מערבית, בנוי באותו אופן, ואותו אופן שווה לצורת הבניה בכותל הדרומי ובמערת המכפלה, מורה כדברי ארנון (שלא הביאם הרב אלבה בלשונו) שהבנאים שבנאום למדו "באותו בית ספר לאדריכלות". ולא שמענו שהורדוס (שבנה את המבנה על מערת המכפלה) ושלמה מלכא למדו אדריכלות באותו בית ספר...
ומה שכתב הרב אלבה שאין ידוע על 'תפר' בכותל המערבי מפני הבניה המוסלמית הצמודה לכותל. הנה לא חייש לקמחיה, שכן אף שאין אנו רואים תפר 'צפוני', מ"מ היה עלינו לראות תפר 'דרומי' בין הכותל המערבי לבין התוספת של אגריפס בדרום. וכיוון שאין שום תפר אלא הכל אותה בניה, קמ"ל שהבונים הם אותם בונים וסגנונם אחד (גם הבניה של אגריפס הנה נקראת 'בניה הרודיאנית' ופשוט הדבר). וגם בצד הצפוני, הלא היינו אמורים לראות במנהרות הכותל 'תפר', וכידוע אין רואים שם תפר כלל.
2. סיתות השוליים החשמונאי שקדם לימי הורדוס, ידוע. סיתות השוליים החשמונאי הרבה יותר גס ועבה מאשר הסיתות העדין ההרודיאני. נראה לעין, שהרב אלבה לא ידע להבדיל בין שני סוגי סיתות אלה, ולכן כרכם כאחד.
3. הרב אלבה מסתמיך ואזיל על דברי פרופ' מיכלסון נר"ו בעניין קדמותו של הכותל המערבי שהוא מימי שלמה. אולם יש הבדל בין דעת הרב אלבה לבין דברי הפרופ'. הרב אלבה מקבל שמשער ברקלי ודרומה הוא תוספת מאוחרת של אגריפס. אך כנראה לא ידע הרב אלבה, שפרופ' מיכלסון סובר שכל הכותל המערבי הוא קדום, וכן כל הכותל הדרומי קדום באותה המידה, וכולם מימי דוד או שלמה בנו בירושלים. ואפשר שהרב אלבה יאמר, שהוא מקבל רק את מה שנראה לו לנכון בדברי הפרופ' נר"ו, ובודאי שזה אפשרי. אולם כבר אין כל כך על מה להסתמך בעניין זה על דברי הפרופ', שכן כל החוקרים והממצאים הארכיאולוגיים חלוקים עליו.
4. בעניין משקל האבנים הגדולות המצויות בכותל המערבי. הנה יש להקדים שיש כמה אבנים גדולות מאוד המצויות בכותל המערבי, גם בחלק שמצפון לרחבת התפילה, שלגביו נקט הרב אלבה שהוא מזמן שלמה, וגם בחלק שמדרום לעזרת הנשים באזור קשת רובינסון, שלגבי אזור זה הסכים הרב אלבה שהוא מימי אגריפס. ובאמת ההערכות לגבי האבן שבנדבך רבה נעות בין 240 טון (לשיטת דן בהט) לבין כ600 טון (לשיטת רוב החוקרים). ובחלק הדרומי של הכותל המערבי (דרומית לשער המוגרבים) יש כמה אבנים באורך 12 מטר, כ"כ ד"ר נעם ארנון בעבודת הדוקטורט אשר לו (עמ' 147) וז"ל: אבנים גדולות מאוד, עד 12 מ' אורך, 1.5-2.0 מ' גובה וכ-1.5 מ' עובי, מצויות מעל שער ברקלי, ובפינות הקיר הדרומי. משקלן מגיע ל-50 –60 טונות ויותר ע"כ. יש לשים לב למה שסיים ד"ר ארנון בסו"ד שכתב 'ויותר'. אם אנו מחשבים את משקל האבן כך – 12 אורך*2 גובה*1.5 עובי*2 משקל סגולי (שזו נוסחת חישוב משקל האבנים), יצא המשקל 72 טון, וזו כוונת ד"ר ארנון במ"ש 'ויותר' כלומר שהמשקל תלוי בנתונים הללו. אמנם כפי שכתב לי הגאון הרב קורן, המשקל הסגולי של רוב האבנים (זה משתנה בין סוגי האבנים) הוא בסביבות 2.5 טון למ"ק. כך שלפי החישוב הנ"ל יצא משקל האבנים 90 טון. ואם ניקח את המידות הפחותות ביותר שכתב שם, יצא המשקל בסביבות 50 טון. כך שכל שינוי, ולו הזעיר ביותר במידות האבנים, גורר אחריו שינוי עצום במשקל האבן. על כן אם אנו באים לומר דבר מדוייק, עלינו לדעת שהמידות שאנו אומרים הן ברורות ומדוייקות.
מ"מ, האבן הארוכה ביותר בכותל המערבי, נמצאת באזור הדרומי של הכותל, במקום שהסכים הרב אלבה שהוא מימי אגריפס, והיא משמשת כבסיס לקשת רובינסון. ע"פ מידות שכתבה איילת מזר אורכה הוא 14.25 מטר, יותר מאורך נדבך רבה. וכפי שכתבתי בסמוך, בכדי לידע את משקלה בקירוב יש לידע את שאר נתוני האבן כפי שיבואר לקמן בס"ד.
ובכן, הוצרכתי לזה מפני שלדעת הרב אלבה נר"ו, נראה שהיה ידוע איזה שיעור משקל מקסימאלי שאותו יכלו הרומאים והמחזיקים בדרכם בזמן הורדוס להרים, ומעבר לשיעור זה לא היה ביכולתם להרים כלל. ויכולת הרמה מופלגת, יכלו רק בזמן הנפילים או הגבלים, או בזמן חירם או פרעה, או נבוכדנצר או אדריאנוס קיסר, וכיו"ב, אך רק לא בזמן הורדוס. וכיוון שלדעתו, לא יכלו להרים אבנים מעל המשקל המקסימאלי הזה בזמן הורדוס, ממילא מוכרח הדבר שהכותל המערבי שמצפון לשער ברקלי הוא קדום מימי נח הוא לי, או מימי דוד מלכא משיחא וכד'. ועל פי זה, יש לברר האם צדק הרב אלבה בטענתו, והאם יש מקורות ברורים לשיעור מקסימאלי שאותו יכלו הרומאים להרים ולא מעבר לו.
ובאמת הגר"ע אלבה חשב להסתייע מדברי ויטרוביוס (אדריכל רומאי שהיה מקביל לימי הורדוס) וכתב הרב אלבה (ירחון האוצר גיליון פ' עמ' תמ"ז) וז"ל: ויטרוביוס, בן דורו של הורדוס, בספרו "על אודות האדריכלות" בפרק העשירי מתאר טכניקות להעברת משקלים גדולים, והמשקלים שבהם מדובר הם עד 60 טון, ולא על משקלים של מאות טון. ע"כ. ועל פי זה מבואר לכאורה כי המידה המקסימאלית שיכלו הרומאים להרים היא עד 60 טון ולא יותר. שכן אם כוונת הרב אלבה היתה שבדברי ויטרוביוס מצאנו שהרימו לגובה 60 טון, אך ביכולתם היתה להרים יותר, ממילא אין כאן שום ראיה, ולשם מה הביא את דבריו? אלא על כרחך שכוונת הרב אלבה הינה לומר שהמקסימום שהיתה ביכולת הרומאים להגביה היא 60 טון ולא יותר. וכ"כ בהדיא הרב אלבה בהמשך דבריו: לענ"ד כיון שהרומאים לא עסקו בהרמת אבני ענק כאלו על כותל, וכנראה לא ידעו לעשות דברים כאלו, לא מסתבר שהורדוס עשה דבר כזה. ע"כ. והרי הדברים מפורשים שכוונתו היא שזהו שיעור המקסימום מחמת היכולת הרומאית, והורדוס לא ידע על יכולת מעבר לכך, וממילא הכותל קדום מאוד. אלו הם דברי הרב אלבה ושיטתו.
וכאשר חיפשתי מקור ברור לדבריו אלה, מצאתי שטוביה שגיב במאמרו הידוע^[36] (הקיסר אדריאנוס בונה המתחמים בירושלים ובחברון עמ' 29) כך כתב: הארכיטקט הרומי וטרוביוס בן תקופתו של הורדוס מתאר את טכנולוגית הבניה בזמנו והוא מתפעל מהיכולות לשנע אבנים במשקל של כ- 50 טון. הוא לא הכיר יכולת שינוע של 500 טון ויותר ע"כ. וברור הדבר, שדברי שגיב אלו הם מקור דברי הרב אלבה, שניהם סוברים שבזמן הורדוס לא היתה יכולת לשנע אבנים במשקלים של מאות טונות. שניהם מסתמכים על דברי ויטרוביוס. שניהם מציינים מדברי ויטרוביוס גבול מקסימאלי ליכולת ההרמה הרומאית. ולכן ברור הדבר שהרב אלבה מסתמיך ואזיל על דברי שגיב.
אולם, המעיין יראה שאם כן הוא, הדברים קשים. שגיב ע"פ ויטרוביוס כתב 50 טון. אולם הרב אלבה נהג עין יפה, והוסיף מדיליה עוד עשר טון וכתב 60 טון. ואנכי לא ידעתי, מה מקור דבריו של הרב אלבה הללו. שכן אם מסתמכים אנו על דבריו ויטרוביוס וכפי שכתב שגיב, המקסימום הוא 50 טון, ומנא ליה להוסיף עוד עשרה טון? אתמהה.
וכאשר עיינתי במאמרו של ד"ר ארנון ראיתי שהוא כתב שאבני הכותל המערבי בצד הדרומי שלו (מדרום לשער ברקלי) הן 50-60 טון. וחשבתי שאולי זהו מקורו של הרב אלבה, שהרב אלבה חיבר בין דברי ויטרוביוס לדברי ארנון והיו לאחדים בידו, וכך יצא לו שיעור זה. בכדי שלא יקשה עליו כתב כן, שכן מדברי ויטרוביוס ע"פ מה שכתב שגיב המשקל המקסימאלי הוא 50 טון, אך בפועל יש בכותל המערבי בצידו הדרומי 60 טון. ולכן הוסיף הרב אלבה, ללא שום מקור מפורש, עוד 10 טון על דברי ויטרוביוס.
אולם כאשר התבוננתי בדברי ד"ר ארנון ראיתי שאין זה אפשרי כלל, שדבריו הם מקורו של הרב אלבה. שכן, ד"ר ארנון מקבל כדבר פשוט את סברת החוקרים שבזמן הורדוס היתה יכולת לשנע את האבנים הגדולות במשקל מאות טונות, כמו בנדבך רבה ובמקומות נוספים, והוא כלל לא מזכיר 'שיעור מקסימום'. וממילא ברור שדברי ד"ר ארנון אינם המקור לדברי הרב אלבה, שנקט ששיעור המקסימום הוא 60 טון. ועל כן, איני יודע מניין נקט הרב אלבה ששיעור ההרמה המקסימאלי הוא 60 טון. וכיוון שאין לדבריו מקור, אנא אמינא לא מגמר תגמרון מיניה, שכן איני יודע מאי זה טעם דנתוני.
יתר על כן, כתב לי הגר"ז קורן כשבקשתי הימנו שיבאר לי כמה עניינים תמוהים בסוגיא זו, ונענה לי בשמחה. וכתב לי שהשיעור המוזכר בדברי ויטרוביוס שווה ל40 טון, ולא ל50 כמו שחשב שגיב. וגם כתב הגר"ז קורן שכלל לא מדובר שם על שיעור מקסימום, אלא מעשה שהיה כך היה שהאדריכל בנה מכונה שנועדה להעביר אבן במשקל כזה. אך לא כתוב שם כלל שלא היה אפשר להשתמש באותה טכניקה למשקלים גדולים יותר. כך שהרצון לומר, כאילו יש במקורות רומאיים איזה זכר או רמז למשקל מקסימום שיכלו להרים, אינה נכונה^[37]. ואין כלל מקור לכך שלא היה ביכולתם להרים משקלים גדולים יותר.
ויש ונוסף עוד בס"ד על פתגמא דנא. הלא כתבתי לעיל שהאבן שבבסיס קשת רובינסון הינה 14.25 מטר. ועל פי שאר מידותיה נדע היטב מה משקלה בס"ד.
והרב אלבה כתב: אך בעיון בצילום האבן הגדולה הזו שהיתה הבסיס לשער רובינסון בהשוואה לאבנים הרגילות שבצידה. בנספח תמונה ב. נראה שאבן זו גובהה בערך 1.70 מטר, בעוד שבנדבך רבא האבנים בגובה 3.20 מטר. ואם כן, היא לא יותר מאשר חצי מהמשקל של האבן הגדולה. ועוד,
כיון שאבן קשת רובינסון הונחה במכוון כדי לבלוט מעט ולהוות בסיס לשער, מסתבר שהיא גם קטנה יותר מבחינת הרוחב. כדי לעמוד באופן יציב היא יכולה להיות גם ברוחב מטר בלבד. ע"כ. וראשית אומר, שבכדי לסתור את הנחתו של הרב אלבה שאבן זו משקלה פחות בהרבה, וממילא היא בטווח היכולת הרומאית, די בכך שאוכיח שמשקלה הוא מעל 60 טון או 80 טון^[38], בכדי שאוכיח בס"ד כי היתה בידי הרומאים ובוני הורדוס, יכולת להרים אבנים גם מעבר לשיעור המקסימום שקבע הרב אלבה^[39].
המידות שנתן הרב אלבה לאבן זו, הן מינימאליות, וכל זאת בכדי שמשקל האבן יצא לפי סברתו. על פי דעת הרב אלבה משקל האבן הוא 60.5 טון. אומנם, זה עשר טון יותר מאשר כתב ויטרוביוס, וכפי שראינו דברי ויטרוביוס הללו הם המשמשים את שיעור המקסימום. וכבר כתבתי שאיני יודע מניין הוסיף הרב אלבה עוד 10 טון. אולם מ"מ על פי המידות שהגה הרב אלבה, יוצאת המידה מדוייקת לפי דעתו.
אולם, אני לא קיבלתי את המידות הללו כהלכה למשה מסיני. ראשית, הרב אלבה לא כתב שום מקור לכך שעובי האבן הוא רק מטר אחד. ונתון זה הוא אולי הנתון החשוב ביותר. כיוון שמידת האורך ידועה על פי מה שכתבה מזר בספרה – 14.25. מידת הגובה נקט הרב אלבה 1.7 (למרות שזו הערכה גסה, ויכול להיות שהאבן גבוהה יותר, וכמו שאכתוב לקמן בס"ד). כך שהנתון היחיד שיכול הרב אלבה 'לשחק' איתו הוא העובי^[40], וזאת מחמת שהעובי אינו גלוי לנגד עינינו.
ובראותי כן, פניתי את הגר"ז קורן ודנתי לפניו בקרקע באלו הדברים. וכתב לי שבאבן שהיא בסיס קשת, לא מסתבר כלל שעובי האבן יהיה פחות מהגובה שלה. כלומר אם הגובה הוא 1.7 מטר, אז גם העובי צריך להיות לפחות 1.7 מטר. יתר על כן, כתב לי הרב קורן שלהערכתו גובה האבן הוא כ2 מטרים (לקמן בס"ד אכתוב מידה מדוייקת יותר). כך שלפי היגיון זה, משקל האבן הוא כ142 טון, הרבה מעבר למקסימום שקבע הרב אלבה (ללא מקור).
ובאמת נכנסתי בס"ד לעובי הקורה בעניין זה, וחקרתי מה גובה האבן ומה מסתבר שהוא עובי האבן הנז'. וכאן המקום להודות לגר"ז קורן שליט"א שסייע לי רבות בעניין זה.
ראשית, מה שכתב הרב אלבה שדי בכך שעובי האבן יהיה מטר אחד בלבד, מפני שהוא בסיס לקשת. הנה לענ"ד לא חש לקמחיה, שכן בפשטות קודם הניחו את האבן הנ"ל, ורק לאחר מכן בנו את המדרגות שיתנו לה לחץ נגדי, ומה עשתה האבן בכל הזמן עד שנבנו המדרגות? והלא כיוון שהאבן הזו בולטת החוצה כפי שכתב הרב אלבה, בכדי לשמור על יציבותה החלק הפנימי חייב להיות יותר מאשר החלק הבולט^[41]!
שנית, הרב אלבה כתב שעובי האבן הוא מטר אחד. ואני תמהתי, מה בדיוק באבן עוביו מטר אחד. הלא המביט על תמונת האבן הנז':
יראה נכוחה שהיא בולטת מן הכותל. ואם כוונת הרב אלבה היא שכל האבן כולל החלק הבולט עוביו מטר, זה לא יתכן, כי אין זה שום היגיון הנדסי שחלק נכבד מהאבן בעצם תלוי ועומד באוויר, והרי בעינן שתהיה האבן יציבה ולא תתנדנד. ואם כוונת הרב אלבה שרק החלק שבתוך עובי הכותל עוביו מטר. הנה לפי אפשרות זו יוצא שהאבן עוביה יותר ממטר, שכן יש להוסיף את הבליטה!
וביקשתי מאת מעלת כבוד הרב קורן עזרתו בעניין זה, והוא שלח לי שרטוטים של קשת רובינסון ופורסמו באטלס P.E.F בשנת 1884. גובה האבן המתוארת בצילום דלעיל הינו 1.93 מטר. יתר מעשרים ס"מ מאשר העריך הרב אלבה, ומעט פחות ממה שהעריך הרב קורן.
עובי הבליטה לבדה, בחלקה הרחב, הוא כ-76.2 ס"מ. כלומר שהבליטה לבדה כמעט כמטר! ובכדי לשמור על יציבות האבן החלק שבתוך הכותל צריך להיות יותר גדול מהחלק הבולט, ממילא ברור שהחלק המשוקע בתוך עובי הכותל הוא לבדו לפחות כמטר^[42]. כלומר שעובי האבן בכללותה הינו לפחות 1.76^[43].
אמנם, כיוון שהאבן אינה מרובעת, אלא מתקצרת והולכת לכיוון מטה, ברור שאין המידה של 1.76 נמשכת לכל גובה האבן. ועל פי מדידה מדוייקת^[44] שכתב לי הרב קורן, משקל האבן יוצא כ93 טון. וזה אם נקבל את ההנחה הלא מוכרחת של הרב אלבה שעובי האבן שבתוך הכותל הוא רק מטר אחד. אולם לפי הנחה מסתברת שעובי האבן הוא לפחות 1.5, וכמו שציין ד"ר ארנון שרוב האבנים עוביין שבתוך הכותל הוא בין 1.5-2 מטרים^[45], אז אם נהיה מינימאליסטיים, אז עובי האבן יצא 120 טון. כפול משיעור המקסימום שנקט הרב אלבה על פי ויטרוביוס. ולשיטת הרב קורן שהעובי הוא לפחות כמו הגובה, אז השיעור יהא 158 טון. ואם נקח את המידה המקסימאלית של ד"ר ארנון – 2 מטרים – אז נגיע ל163 טון. כמו כן, הרב קורן שלח לי תמונה של אבנים בפינת הר הבית, והתם האורך הוא 9 מטרים והעובי הוא 2.5 מטרים, וזאת אנו רואים לנגד עינינו. ואם ניקח מידה זו משקל האבן יהא 197.6 טון.
ומ"מ ברור הדבר שאי אפשר להניח כדברי הרב אלבה, כדבר פשוט שהאבן בכללותה עוביה מטר, ומשקלה 60 טון. כיוון שאם עוביה מטר, אז יש רק 30 ס"מ (ופחות) בתוך עובי הכותל, וברור הדבר שאין זה אפשרי לשמור על יציבות האבן בכי האי גוונא. אלא ודאי שעוביה רחב יותר ממטר, וממילא משקלה כבד בהרבה.
כך שלומר כדברי הרב אלבה נר"ו שאבן זו היתה בתחום יכולת ההרמה הרומאית, כיוון שלא עלה משקלה על 60 טון, דברים אלו שגויים. כיוון שמשקל המינימום של האבן הזו הוא לפחות כ93 טון, 33 טון מעל המשקל המקסימאלי שקבע הרב אלבה במאמרו.
איך שלא יהיה, בין לשיעור המינימום ובין לשיעור המקסימום, שיעור זה הרבה מעל מה שסבר הרב אלבה שיכלו הרומאים להרים ולהגביה. וכיוון שאנו רואים לנגד עינינו שיש אבנים בעלות משקל רב מאוד גם בצד הדרומי של הכותל המערבי, שהסכים הרב אלבה שהוא מימי אגריפס, ממילא ברור הדבר ששיעור המקסימום שהגה הרב אלבה, אינו נכון. ויכלו בוני הורדוס לשנע אבנים במשקלים עצומים. וממילא גם האבן של נדבך רבה, אין כל קושי לייחסה לימי הורדוס, וכשיטת החוקרים. וממילא פירושו של הרב אלבה במשנת מידות בעניין ת"ק אמה, אינו נכון.
כל זה הפירוש נצרך, אם נאמר ש'הרימו' את האבנים הגדולות לגבהן. אולם על פי מה שכתב לי הרב קורן שליט"א שהאבנים כלל לא הורמו אלא הורדו למקומן ממחצבה הנמצאת מצפון להר הבית, ממילא כבר אין לרב אלבה כל ראיה שהאבנים הגדולות הללו הן מימי שלמה המלך. שכן ד"ר ארנון (במאמרו הנ"ל עמ' 146) כותב שפליניוס מתאר הקמת אוביליסקים שחלקם במשקל אלפי טונות (לפחות 3000 טון), וברור שלא נחצבו במקומם אלא העבירו אותם לשם, גם בדרך היבשה. וכיוון שהיתה ידועה לפליניוס יכולת של שינוע אבני ענק, אין סיבה להניח שלהורדוס לא היתה ידועה היכולת הזו, שכן לפי זה כלל לא נצרך הורדוס 'להרים' את האבנים. וכך כתב לי הרב קורן שכן דעתו, ושלח לי מאמר של החוקרים אברהם ורשבקי ואברהם פרץ (קתדרה טבת תשנ"ג) שכך הועברו האבנים ממחצבה מצפון להר הבית לאורך הכותל המערבי. וכיוון שכך אין כל הבדל בין שינוע אבן במשקל 120 טון או 500 טון, כיוון שיכולת זו ועדיפא מינה, היתה ידועה בזמן הרומאים ולא נפלאת היא גם מהורדוס ובוניו ובני'ו. וממילא כל דקדוקי הרב אלבה בעניין זה בנסותו להקדים את הכותל המערבי לימי שלמה מלכא, ושאבני הענק הן מימי הגבלים או הנפילים, על סמך משקל האבן, נדחה אקרא לה.
אמנם, ידעתי את האיש ואת שיחו, ולא נפלא ולא רחוק הוא מהרב אלבה שליט"א לומר ששיעור המקסימום יקפוץ עתה (מחמת ראיותיי) ל80 טון, או ל90 טון, או ל140 טון, הכל לפי הנצרך להעמיד את דבריו בדברים הדברים, ולדחות את דבריי בגילא דחיטתא. אולם האמת תורה דרכה, שבכדי שהרב אלבה יתמוך יתדותיו עתה, עליו להביא ראיות ברורות ומקורות מוכרחים, לשיעור המקסימאלי. ולא להסתמך על עורבא פרח, כמו שעשה עד כען, גם בעניין האבן הנז' וגם בעניין מידות הכיפה, ובאיזהו מקומן של סבכי'ם.
גם אפשר שיאמר הרב אלבה עתה, כי מה שכתב הוא רק 'השערה בעלמא' אך לא נתכוון באמת שזהו שיעור המקסימום או שידוע לו מה עובי האבן. אולם אם יאמר כן הרב אלבה, ממילא יקשה על דבריו כיצד ידע את משקל האבן והוכיח לפי משקל זה כי רק עד משקל זה היה ביכולת בוני הרודוס להרים, ולא מעבר לכך? מ"מ כיוון שברור שמשקל אבן זו הוא מעל המשקל המקסימאלי שנקט הרב אלבה, ממילא ברור שיש לייחס את כל הכותל לימי הורדוס ומעט אחריו, ובודאי שאין להקדימו לימי בית ראשון.
ובכדי לדחות את דבריי עתה, הרב אלבה צריך להוכיח שני דברים. האחד להוכיח שהיה ביכולת הרומאים להרים אבנים עד 200 טון, אך לא מעל שיעור זה. והשני עליו לדחות את דברי הרב קורן (והחוקרים שציינתי) שסובר שהאבנים לא הורמו כלל, אלא הורדו. וכל עוד לא יעשה כן, יניח לנו רבי עידוא מקומנו וכדברי החוקרים שבעניין זה צדקו, שכותל זה הינו מימי הורדוס. ולא יצטרך הרב אלבה לחדש פירושים משובשים במשנת מידות.
6. על כן לא נותר לרב אלבה להסתמך אלא על דקדוקו הקלוש מדברי יב"מ ששלמה המלך בנה את כתלי הר הבית בתחתית העמק, ועל פי זה נקט שהכותל המערבי הקיים היום הוא מימי שלמה המלך. אולם גם הרב אלבה גופיה כתב במאמרו האחרון (גיליון פא) כי וילסון העיד שהכותל המערבי 'חוצה את העמק', כלומר שהטופוגרפיה חולקת על מה שדקדק מיב"מ שהכותל המערבי נמצא בתחתית העמק ובעצם תוחם את הר הבית ממערב. ועי' שם בדרך פירושו התמוהה לדין של ת"ק אמה^[46]. אולם דווקא לפי פירושו יש כאן כשל לוגי. שכן, אם הכותל המערבי הזה חוצה את העמק, ואינו תוחם את תחום הת"ק אמה כלל, מפני מה תלו בו במדרשים קדושה יתרה? הלא אין קדושתו אלא כקדושת ירושלים הבנויה^[47]! אלא ודאי שאין דברי הרב אלבה נכונים כלל, בהקדמתו את הכותל המערבי, וצדקו דברי החוקרים בזה, וברור שמתחם הר הבית הורחב למערב, ודלא כמו שחשב הרב אלבה. וממילא פירוש ת"ק אמה הוא כפי המקובל, שמכותל המזרחי עד כותל המערבי יש ת"ק אמה, וכיוון שלפנינו יש יתר על ת"ק אמה (למעט לפי דעת החזו"א), ממילא ברור שכותל מערבי הורחב. ולפי שיטתו שלא הורחב, ממילא ברור שמידת האמה שלו שגויה. ודי בזה^[48].
♦

סיכום הדברים

זאת תורת העול'ה, כי רצונו של הרב אלבה להתאים בין כיפת הסלע לבין מידות המקדש באיזה אופן שהוא, נתקל בכמה קשיים בלתי עבירים בס"ד. שכן, אין שום מידה בכיפה המורה כמידת האמה של הרב אלבה. מידות האורך והרוחב אינן מתקרבות למידות אלה. גם לא מידות האלכסונים. וגם הפער בין קו הרוחב הצפוני הנושק לפינה הצפונית ביותר של הכיפה, עד לקו הרוחב הדרומי הנושק לפינה הדרומית ביותר של הכיפה, שמקווי רוחב אלה דקדק הרב אלבה כשיטתו, אינו 51.7 כמו שחשב הרב אלבה בתחילה, אלא 52.6^[49]. וגם מידות הכיפה עצמה גדולות מן מידת האמה שהגה הרב אלבה, במטר מצפון לדרום ובמטר ממזרח למערב. כך שאין שום סיוע למידת האמה מן הכיפה, ובודאי בוני הכיפה לא בנו את הכיפה על פי מידת האמה של הרב אלבה, כך שהמקדש במידות הרב אלבה, אינו מתואר על ידי הכיפה בשו"א. ודלא כמו שכתב הרב אלבה שהכיפה תואמת למידות ההיכל, דזה אינו.
הוכחתי בס"ד כי מקום הארון הוא מקום אבן השתיה, וכיוון שלדעת כל הראשונים (חוץ מהריצב"א בב"ב) מקום הארון ואבן השתיה לא היו במזרח קה"ק, אלא או במרכזו או במערבו, ממילא לדעת רוב ככל הראשונים שיטת הרב אלבה ושרטוטיו כולם^[50], שגויה. גם העמדנו בס"ד את שיטת הרמב"ם על תילה. ותחת כי הרב אלבה דחה בהינף יד את שיטת הרמב"ם, ואינו ראוי לעשות כן, הראיתי כי שיטת הרמב"ם מיוסדת על הבנה פשוטה בדברי התלמוד, ואי אפשר לדחות את הרמב"ם על פי אפשרות בדעת רש"י (שגם היא אינה נכונה למעשה).
גם בדעת רש"י הוכחתי בס"ד, כי דעתו פשוטה לפניה כמו שכתב בסנהדרין שאבן השתיה הינה תחת הארון, ומה שרצה לדקדק הרב אלבה כאילו מקום הנחת הקטורת היה במזרח קה"ק לדעת רש"י, דחיתי זאת בפשיטות. עתה הראת לדעת, כי אין לרב אלבה אפילו ראשון אחד שעליו הוא יכול להסתמך^[51].
בעניין קדמות הכותל המערבי. מעבר למה שכבר כתבתי בגיליון פ', שכל החוקרים תמימי דעים שסגנון הבניה ההרודיאני מוכיח שכותל המערבי אינו קדום לימי שלמה. הוכחתי בס"ד ובעזרתו הנדיבה של הגר"ז קורן שליט"א, שבחלקו הדרומי של הכותל המערבי יש אבני בניין שמשקלן יתר על 90 ו100 טון (ואולי אף קרוב ל200 טון), הרבה מעבר לתחום המקסימום שנקט הרב אלבה. וממילא אין כל הוכחה לכך שהאבנים שבחלקו הצפוני של הכותל אינם מימי הורדוס. ואף כי יש חוקר^[52] הסובר שכותל מערבי הוא קדום מימי שלמה, זה מפני שכלל אינו מסכים שסגנון בניה זה קשור באיזו שהיא דרך להורדוס, אלא את כל המקורות של סגנון זה הוא מקשר לימי דוד ושלמה. וכיוון שבמחקר אין דבריו מוסכמים, ממילא אי אפשר להסתמך הכא על דבריו^[53].
וה' יתברך יצילנו משגיאות, ויזכנו לכוון לאמת, ותהיה כל מגמתנו לבקש האמת, ונקראה ירושלים עיר האמת^[54].
♦

תגובת הרב עידוא אלבה

מפאת קוצר הזמן אשיב בקצרה. הרב אדר מבין מהתוספתא שמה שנאמר "הגיע לארון" פירושו הגיע למקום גוף הארון, ומזה הסיק שמקום ההקטרה היה בקרבת גוף הארון, בעוד שבתוספתא מבואר להדיא שהכונה הגיע למקום שבו הבדים של הארון בולטים בפרוכת, שהרי אחר כך אמרו דחף את הפרוכת במתניו, וממילא מובן שמה שכתוב שם שהארון מונח על אבן השתיה הכוונה לאותם בדי הארון הבולטים שעליהם דבר תחילה במילים "הגיע לארון", וא"כ מקום ההקטרה הוא במזרח ולא קרוב לגוף הארון. ובעזרת השם בגליון הבא אשיב באריכות.
שנה טובה
♦ ♦ ♦