רב ואב"ד קוברין
דרוש ליום שני של חג שבועות בק"ק קאברין[3]
כפיית ההר כגיגית על תורה שבעל פה * אפילו על ימין שהוא שמאל * ב' דרשות ד'קיימו וקיבלו' חדא הן * אנוסים היינו * מדוע התנה עם מעשה בראשית וישראל * מי בחר במי * זמן מתן תורתנו * מה ראו לדרוש כפה עליהם הר כגיגית * מפני מה לא כתוב בתורה 'חג מתן תורתנו' * יום הכיפורים - חג התורה * זמן גאולת מצרים
כפיית ההר כגיגית על תורה שבעל פה
איתא בגמ' דמס' שבת (פ"ח ע"א): 'ויתייצבו בתחתית ההר' - מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם, אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא, וברש"י דביום הדין יוכלו לטעון אנוסים היינו. אמר רבא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש שנאמר: 'קיימו וקיבלו' - קיימו מה שקבלו כבר, וכתב רש"י מאהבת הנס שהיתה בימי המן קיבלו עליהם לקיים באהבה מה שקיבלו כבר.והקשו בתוס' (ד"ה כפה) למה הוצרך לכופם אחרי שהם אמרו מעצמם 'נעשה ונשמע'. מתרץ במדרש תנחומא (פר' נח סי' ג) שהכפיה היתה על תורה שבע"פ.
ורבים הקשו עליו, דהלא ישראל אמרו למשה 'דבר אתה עמנו ונשמעה', הרי דברצונם הטוב הסכימו לשמוע לדברי משה והאמינו אשר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו הכל ניתנו למשה בסיני, וא"כ למה לכופם על תורה שבע"פ, אחרי דברצונם הטוב הסכימו לשמוע לדברי משה בכל מה שיאמר עליהם.
♦
אפילו על ימין שהוא שמאל
לכן לפענ"ד אמרתי לתרץ, דבאמת הוסכם דעת ישראל לקבל עליהם לשמוע לכל מה שיאמר משה אליהם אפילו אם אין זה כתוב בתורת משה, רק מה שיגיד להם מתורה שבע"פ הכל שוה יהיו להם. אולם בגמ' דמס' שבת (כ"ג ע"א) אמרו דכל מילי דרבנן אסמכיה על לאו ד'לא תסור', והוא דהתורה הזהירה לשמוע לדברי החכמים גדולי הדור 'ולא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. ודרשו בספרי (פר' שופטים פיסקא קנד): אפילו אם אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם, דהכתוב רצה לומר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך שהוא ימין אפילו אם לפי דעתך הוא שמאל, וכן אם יגידו לך שהוא שמאל שמע לו אפילו אם לפי דעתך הוא ימין. את זה לא רצו לקבל עליהם, ואמרו למה אבטל את עצמי כל כך להחכם, הלא די לפני אשר אשמע עליו אם יגיד לי דבר אשר אסכים עליו שהוא דיבר נכונה, אבל לא אשמע לדבר שהוא נגד השכל שלי. ועל זה כפה עליהם כגיגית ואמר להם, אם לא יקבלו עליהם לקיים לא תסור מכל הדברים אשר אגיד להם בלא שינוי.♦
ב' דרשות ד'קיימו וקיבלו' חדא הן
והקשה התוס' התם (ד"ה אמר) מהא דבמס' מגילה (ז' ע"א) מוכיח המס' דאסתר ברוה"ק נאמרה מהרבה מקראות, ואמר שמואל אי הוא התם אמינא מילתא דעדיפא מדידהו, דכתיב: 'קיימו וקבלו' - קיימו למעלה מה שקיבל למטה, אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל. והשתא, הרי דאף לדברי שמואל יש לו פירכא דמנ"ל למידריש 'קיימו למעלה מה שקבלו למטה' אחרי דאיכא למידרש 'קיימו מה שקבלו כבר'.לכן אמינא דהני שני דרשות חדא הוא, וחדא באידך תליא. דהנה הא דאמר רבא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש מנ"ל הוא, מטעם דכתיב 'ויעבור מרדכי' - רצה לומר שציוה מרדכי בשם אסתר להתענות ג' ימים, ועל ידי זה בטלו כל המצות התלויות בפסח אכילת מצה ומרור וארבע כוסות, והוא עשה כן באשר כן ציוותה אסתר כדכתיב: 'לך כנוס כל היהודים וצומו עלי שלשת ימים'. ובאמת היתה הדבר נגד השכל, דהלא היו עוד י"א חודש עד עת הגזירה ויותר טוב היה אם לא בטלו מצות האמורות בפסח, וזה דרצו להתענות הלא יספיק הזמן אח"כ.
אבל באשר כפה עליהם ההר שיקבלו עליהם מצות ל"ת דלא תסור, לכן מוכרחים היו לעשות הכל כדברי אסתר ואעפ"י דבלבם התרעמו על זה, אבל כאשר ראו דנעשה הנס תכף ותלו את המן בששה עשר לחודש ניסן, מזה ראו וידעו כי לא עשו איסור בביטול המצות התלוית בפסח דאם היה בזה עבירה לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא. ומאהבת הנס ידעו כולם דקיימו למעלה מה שקבלו למטה להתענות בפסח, לכן קיימו מה שקבלו כבר לשמוע לדברי חכמים אפילו אם דבריהם הוא נגד השכל.
אך באמת מנא ידעה אסתר לעשות כן, אלא מוכח מזה דאסתר ברוח הקודש נאמרה, הרי דהכל הוי דרשא אחת, ושפיר אמר רבא התם במ"ש דלכולהו איכא פירכא לבר דשמואל.
♦
אנוסים היינו
והנה, מדאמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא, ופירש"י דאפילו לפטור מן הדין בטענת אנוסים היינו. וקשה, דאיך יכול להיות אשר באם הא דכפה אותה היה שלא על פי הדין, א"כ איך היתה כזאת על פי הקב"ה שיבוא להיות כופה אותם עי"ז שכפה עליהם ההר להורגן, כשעוד לא היה יכול לכופן עפ"י הדין. אלא מדעשה הקב"ה כן מסתמא הדין נותן שיכול לכופן, א"כ איך קאמר רב אחא בר יעקב שיוכלו לפטור עצמם מן הדין בטענת אנוסים היינו.לכן אמינא לתרץ דשניהם הוי אמת ולא סתרי אהדדי, דהנה איתא בגמ' שבת (פ"ח ע"א) על האי דכתיב: 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי' והוא ה"א יתירה, מלמד שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם יקבלו ישראל את התורה בששי בסיון מוטב, ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובוהו. וא"כ לפי"ז אם לא היו ישראל מקבלים את התורה בששי בסיון היה העולם חרב, וקמ"ל במס' ב"ק (כ"ז ע"ב) דבמקום פסידא כו"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשא, ואפשר לומר שפיר הוא דעל פי הדין הקב"ה היה כופה אותם ע"י ההר שיקבלו ישראל את התורה בכדי שלא יחרב העולם.
ואעפ"כ שפיר אמר ג"כ רב אחא בר יעקב דיש להם טענת אונס, משום שיוכלו לומר דלא הו"ל להתנות ככה עם מעשה בראשית מתחילה, שיהפוך העולם לתוהו ובוהו. ואפילו אם לא רצה הקב"ה לברוא את העולם רק בשביל התורה, לא הו"ל לומר ולהתנות אם יקבלו ישראל את התורה, רק הו"ל לומר אם יקבלו בעולם את התורה איזה אומה שיהיו ולמה פירט דוקא את בני ישראל שיהיו הם המקבלים, אלא מדפירט אם יקבלו ישראל הרי ידע מראש שיכוף אותם על זה, ומשום הכי נחשבים אנוסים.
♦
מדוע התנה עם מעשה בראשית וישראל
אבל עם כל זה קשיא עוד, דלמה ליה להתנות עם מעשה בראשית אחרי דידע מראש שיכוף אותם אם יסרבו בזה, ובטח יקבלו את התורה ולא יבוא לידי זה שיחזיר את העולם לתוהו ובוהו. אמנם, אם לא היה מתנה בתחילה לא היה יכול לכופם על פי הדין משום טענות אונס, לכן התנה עם מעשה בראשית בכדי שתהיה אח"כ הכפיה על פי הדין, מטעם דאם לא יקבלו את התורה הוי מקום פסידא.אך עם כל זה קשיא, דלמה פירט בהתנאי על ישראל אם יקבלו את התורה אחרי דהחזיר הקב"ה על כל אומה ולשון כדכתיב: 'אלוה מתימן יבוא' וכמבואר בגמ' פ"ק דע"ז (ב' ע"ב), ובאמת יהא טענת האומות לימות המשיח למה לא כפית עלינו הר כגיגית.
אבל לפי דברינו הנ"ל דהכפיה לא היתה רק על לאו ד'לא תסור', לכן ישראל שעמדו על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע נמצא דכל התורה ואפילו מצות דרבנן קבלו עליהם ברצון נפשם הטוב, לכן אפילו בלאו דלא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך - אפילו על שמאל שהוא ימין יכול לכופם.
וכמ"ש הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב ה"כ) הטעם דמעשין אגיטא משום דרצוננו לעשות רצונך, אלא מי מעכב שאור שבעיסה, לכן כופין אותו שגם הגוף יסכים לזה. לכן אם קבלו בני ישראל עליהם לאמר נעשה ונשמע, הרי גילו דעתם שרצונם לעשיית רצונו של השי"ת, אלא הגוף היה מסרב בזה לשמוע להדברים שהוא נגד רצונו, לכן רשאי היתה על פי הדין לכופם בזה, אבל לאוה"ע שאין רצונם כלל לקבלת התורה לא היה לו רשות לכופם על זה גופן.
♦
מי בחר במי
ולפי"ז יבואר שפיר, הא דהקשו רבים איך אנחנו אומרים: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', הלא איתא במס' ע"ז (ב' ע"ב) על האי דכתיב: 'ה' מסיני בא וזרח שעיר' וכתיב: 'אלוה מתימן יבוא' מאי בעי בשעיר ותימן, א"ר יוחנן מלמד שהחזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה, וא"כ אנו בחרנו בו ולא הוא בחר בנו[4].אבל לפי דברינו הנ"ל, מזה שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ובגלל הדבר הזה היה הדין נותן שכפה עליהם ההר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכתבנו דכפה אותם מטעם דאם לא יאותו לקבל היה הקב"ה מחריב העולם, ובמקום פסידא כו"ע לא פליגי דמצי עביד דינא לנפשיה ודוקא לישראל הוי מצי לכפות אותם משום דהתנאי עם מעשה בראשית היה בשבילם, אבל לאומות העולם לא מצי לכפות על קבלת התורה באשר לא היתה התנאי בשבילם, וא"כ שפיר הוא דהקב"ה בחר בנו מכל העמים בזה שעשה התנאי על מעשה בראשית לאמר אם ישראל מקבלים התורה מוטב, ולא עשה התנאי על שארי אומות העולם.
♦
זמן מתן תורתנו
והנה המג"א (סי' תצ"ד ריש הסימן) הקשה, דאיך אנחנו אומרים בתפלה בחג שבועות: 'יום מתן תורתנו' ביום ו' סיון, הלא קיי"ל כר' יוסי דאמר בז' בסיון ניתנה תורה. והוכיח עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דהא יצאו ישראל ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת, עכ"ל.והנה ראיתי רבים מתנבאים לתרץ זאת כל אחד בסגנון אחר, דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד וחכם עדיף מנביא. ואני לפע"ד אמרתי ג"כ לתרץ הא, דהלא באמת נודע לכל נוסח התפילה שלנו דאין אנחנו אומרים בחג שבועות 'יום מתן תורתנו' כמבואר במג"א הנ"ל, אלא נוסח שלנו לומר 'את יום חג שבועות הזה זמן מתן תורתנו'.
והנה ידוע מה שאמרו בגמ' (שבת פ"ח ע"א) על האי דכתיב: 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי' ויש בזה ה' יתירה - מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם יקבלו ישראל את התורה בשישי בסיון מוטב, ואם לא אחזיר את העולם לתוהו ובוהו.
והא דנדחה קבלת התורה על יום השביעי בסיון, משום דשלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, ואיתא שם בגמ' מנלן דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. ומה היה טעמו של משה דדריש על הא דאמר לו הקב"ה 'וקדשתם היום ומחר' - מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. נמצא דבאמת היה הזמן קבוע לקבלת התורה להיות ביום השישי בסיון, לולא משה בחירו חידש זאת מדעתו לדחות על יום השביעי. לכן אנחנו אומרים ביום השישי 'זמן מתן תורתינו' שהקב"ה בחר ביום זה וקבע בו הזמן על מתן תורה, והתנאי שעשה עם מעשה בראשית היה ג"כ על אותו הזמן שישי בסיון.
ואף על פי שהקב"ה יודע עתידות וידע מראש שקבלת התורה יהיה ביום השביעי, ולמה לא התנה התנאי עם מעשה בראשית על יום השביעי. אבל זה היתה חלקו של משה להוסיף בתורה מדעתו, משום דכתיב: 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד' - הרי דהלילה שלפני היום נחשבת ליום שלאחריו. וכבר מבואר בדרושים שלנו, דקודם מתן תורה היינו חושבים היום להלילה שלאחריו להיות שניהם יום אחד, באשר אדם הראשון נברא ביום השישי בוקר והיה אצלו קודם היום ואחריו הלילה, ולמחרתו בבוקר היתה מעת לעת משנברא.
אך משה רבינו חידש זאת מדעתו דהלילה בעי להוי קודם היום, לכן טרם שנתחדש הדבר ע"י משה היה העולם כמנהגו נוהג, ולא היה דרך להיות לילו עמו הלילה שלפניו אלא הלילה שלאחריו. לכן אם לא היה מתנה הקב"ה על יום השישי אלא על יום השביעי, לא היה לו למשה מה לחדש עוד בדבר הזה ולא היה חידושו ניכר ומתקבל, והוא נפק"מ להרבה דינים, עד אשר ראו שהסכים הקב"ה על ידו מדלא שרתה שכינה עד צפרא דשבתא, אז הכירו כולם כמה גדול כחו של משה 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'.
אבל הגאון רבי יהושע אייזיק מסלאנים זי"ע בעל "עמק יהושע" מתרץ בזה, דבזה גופא שלא ניתנה התורה ביום השישי עד יום השביעי מטעם דמשה הוסיף יום אחד מדעתו בזה הוי הוכחה על תורה שבע"פ, שגם הקב"ה שומע לדברי החכם הגדול שבישראל, לכן מצוה לשמוע לדברי חכמים. משום הכי בזה שלא ניתנה התורה ביום השישי על ידי זה נקרא היום 'יום מתן תורתנו' - בזה שניתנה קיום לתורה שבע"פ ביום הזה.
ואמרו במס' גיטין (ס' ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ, שנאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית'. הרי דזה הוא העיקר אשר על זה הייתה התנאי עם מעשה בראשית כנ"ל, והוא הנקרא 'יום מתן תורתנו' שניתנה בו ראיה והוכחה לקיים כל דבר מה שיאמרו חכמי ישראל, והוא הנקרא תורה שבע"פ.
♦
מה ראו לדרוש כפה עליהם הר כגיגית
ועתה אבוא לבאר את דברי הגמ' במס' שבת (פ"ח ע"א) הנ"ל, דאיתא שם על האי דכתיב: 'ויתייצבו בתחתית ההר' וכתב רש"י 'תחת ההר ממש', עכ"ל. א"ר אבדימי בר חמא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, עכ"ל.והמעיין רואה דלא נמצא מזה שום רמז בקרא דהקב"ה אמר להם כן, והנה רש"י בחומש כתב 'בתחתית ההר' לפי פשוטו ברגלי ההר, ומדרשו שנתלש ההר ממקומו וכפה עליהם כגיגית, עכ"ל.
והנה דברי חז"ל בזה תמוהים, דאם נוכל לפרש הקרא כפשוטו ד'תחתית ההר' הוא קאי על רגלי ההר, בשיפולו של ההר, מנא ידעו חז"ל להוציא הקרא מידי פשוטו ולומר דהיה שם מעשה ניסים, ונתלש ההר ממקומו והגביה את עצמו למעלה מראשותיהם של כל ישראל, והם היו תחתיו והקב"ה הפחיד אותם להורגם ע"י ההר עד שהבטיחו לקבל את התורה. והם דברים נפלאים למאוד, הלא הרבה שלוחים למקום להרוג אותם אם לא יקבלו את התורה, ולמה הוצרך לעשות נס בחנם להגביה עוף את ההר עליהם ממעל לראשם, ואנה מצאו רמז בקרא שאמר להם הקב"ה כן, ומה היתה תשובת ישראל אליו.
לכן אמינא לבאר הדבר בטוב טעם ודעת והכל מבואר שמה בכתובים, דהנה כתיב שם מה שאמר הקב"ה למשה 'והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת', וכתב רש"י, והגבלת - קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה. לאמר - הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה הזהירם על כך, עכ"ל.
והנה לא מצינו בקרא שעשה משה גבולין לפני העם לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה, וגם לא מצינו שהזהירם על כך. אמנם משה שמע מפי הקב"ה שאמר 'והגבלת את העם סביב לאמר' וכתב רש"י: לאמר - הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן והלאה.
לכן הסכימה דעת משה שלא לומר להם כלום להזהירם על כך, ונראה איך יהיה הגבול עצמו אומר להם השמרו מעלות מכאן והלאה, ובזה יתגדל ויתקדש שמו ית' ביותר. לכן כתיב 'ויוצא משה את העם לקראת האלהים' רצה לומר שלא אמר להם כלום עד היכן מותר להם להלוך ואנה יתעכבו מללכת, והם היו הולכים עד הגיעו להגבול של ההר. ובאשר הקב"ה הבטיח שהגבולין לא יניחו אותם ללכת הלאה, לכן הגביה ההר למעלה והם דחקו איש את רעהו ללכת הלאה ולהתקרב לבוא לפני האלהים, עד אשר דחקו ללכת תחת ההר, עד אשר ויתיצבו כולם תחת ההר וההר הגביה למעלה מהם על ראשם. אז ראו כולם מה שהקב"ה אמר לו למשה 'לאמר' - שהגבול עצמו יאמר להם השמרו מעלות מכאן והלאה, באשר הגביה את עצמו ולא הניח בידם להיות נוגעים בהר אף בקצהו שלא יתחייבו מיתה למקום כדין העובר על דברי חכמים.
כי אף על פי שהקב"ה אמר זאת, אבל הגבולין נעשה ע"י משה, ואם הקב"ה אמר 'השמרו לכם עלות בהר ונוגע בקצהו' כי כל הנוגע בהר אף בקצהו מות יומת, ואין זה הנוגע בקצהו כעובר על דברי השי"ת עצמו, כי אם כעובר על דברי חכמים - דבריו של משה שהוא עשה להם הגבולין. ועם כל זה אמר הקב"ה כי כל הנוגע בהר אפילו בקצהו, שאין זה ההר עצמו אלא מה שגדר משה להקרא בשם ההר, עם כל זה אחת דתו להמית כדכתיב 'מות יומת', מש"ה באשר כתיב 'רגלי חסידיו ישמור' שלא יבואו לידי חטא, לכן היה ההר עצמו לפי הגבולין שעשה משה הגביה את עצמו שלא להניח בידם להכשל בזה. כמו שאמרו בגמ' שבת (נ"ו ע"א) אפשר שכינה עמו והקב"ה מביא חטא על ידו, וכן הכא מנעם הקב"ה מחטוא בזה שיש בו חטא משפט מות.
וכתיב אח"כ: 'ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב' - וכתב רש"י, התרה בהם שלא לעלות בהר, 'ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו', ועי' פירש"י.
ואני אומר לפרש כך, שמשה אמר איני צריך להעיד בהם, שהרי הגביה ההר ולא יוכלו לעלות עליו שהוא למעלה מראשותם, ואמר לו הקב"ה לך רד והתרה בהם ואף על פי שאין בו תועלת כעת כי לא יוכלו לעלות על ההר אשר יראה להם וגובה להם, אבל תאמר להם לקבל עליהם לשמוע אל דברי החכם גדול-הדור והכהנים, והעם אל יהרסו את דברי החכם שלא לשמוע אליו אפילו במקום מצוה, שיחשבו את דברי החכם שהוא אומר על ימין שהוא שמאל ולדעתם אם לא ישמעו אליו יהיה תועלת לעלות אל ה', עם כל זה 'לא יעברו פן יפרוץ בם', כי כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
וכמו שהיה המעשה בימי מרדכי ואסתר, שהם אמרו להם לבטל מצות פסח מצוה ומרור ולהתענות ביו"ט לכן טוב יותר שלא לשמוע להם, ועם כל זה עשו כדבריהם, והדר קבלוה בימי אחשורוש וקיימו מה שקבלו מכבר.
והשתא לפי דברינו מבואר שפיר, דמוכיח הגמ' מהאי דכתיב: 'ויתיצבו בתחתית ההר' שכפה עליהם ההר כגיגית, דמשמעות 'בתחתית ההר' ולא כתיב 'תחת ההר' אלא דההר סבב אותם כגיגית מכל הצדדים ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, וזה מוכח מהא דכתיב 'לך העד בעם פן יפרוץ בם', ומוכח שם דהכל היה שלא יהרסו דברי משה בהגבולין שעשה לההר, ולא יעברו על לאו ד'לא תסור' וכו'.
וכן התרה בהם גם לחכמי הדורות שיהיו אחרי משה מחויבים לשמוע להם ולא יסורו מדבריהם ימין ושמאל, ואפילו אם יאמרו להם לבטל איזה מצוה לפי שעה כמו אליהו בהר הכרמל, ומרדכי ואסתר בימי אחשורוש אפילו הכי מחויבים לשמוע להם ולא יהרסו את דבריהם.
וכל מצות דרבנן אסמכיה על לאו ד'לא תסור', ורק באופן שיגיד הכל על פי התורה אשר יורך, לכן אין לשמוע אליו רק אם יאמר כך כתוב בתורה או מצא על זה רמז מתורה שבכתב או מדברי חכמים רבנן קדמאי מרבנן דפקיע שמייהו. אבל לא מה שיבדה מלבו אפילו אם יגיד שנגלה לו הדבר מן השמים או בחלום, אפילו אם הוא איש גדול בתורה או ביראת שמים, אפילו הכי לא תשמע לו אם הוא אומר דבר שהוא נגד התורה המקובלת בידינו, דכתיב 'לא בשמים היא'. והיינו אם רוצה לעקור דבר מן התורה לגמרי, אבל אם יגיד זאת לפי שעה שמע לו כמבואר לעיל.
♦
מפני מה לא כתוב בתורה 'חג מתן תורתנו'
ואחרי כל הדברים הנ"ל אמינא לבאר עוד מה שהקשו רבים, למה לא גילתה התורה בשום מקום לאמר טעם על חג השבועות - משום דבזה היום ניתנה תורה לישראל מן השמים.ועוד, הלא נתינת התורה היתה בשבת שהוא שבעה בסיון ויום נ"א לספירה, ולפי דין התורה יום זה חול, ועיין בס' האלשיך בפר' אמור מה שהאריך בזה, כי לא עשו יו"ט ביום שניתנה התורה משום דכתיב 'עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו' שחטאו מיד בעשיית העגל, וא"כ תהיה בושה לישראל דע"י חג התורה יזכירו מעשה העגל, יעוין שם היטב.
♦
יום הכיפורים - חג התורה
ואני אומר, דבאמת חג התורה הוא ביוהכ"פ, דביום זה ירד משה מן השמים ובידו היתה לוחות השניות אשר נתן לו השי"ת אחרי היותו בשמים שמונים יום, והשי"ת אמר למשה 'סלחתי כדבריך', לכן קבע השי"ת אותו היום לחג ולשמוח בו בשמחת התורה אשר זכינו לאורו בו ביום.אמנם משונה חג הזה מכל שארי ימי החגים שבישראל שאמרו עליהם להיות חציו לה' וחציו לכם, באשר כל החגים הוא שמחה של עניני הגוף, חג הפסח הוא שיצאו בני ישראל מעבדות לחירות, וכן חג הקציר וחג האסיף, אבל חג הזה הוא כולו לה' זכרון לענין רוחני ותענוג רוחני מקבלת התורה שהוא מזון הנפש לעוה"ב, יום קדושה של שבת שבתון יום מחילה וסליחה וכפרה והכל הוא בא מהשפעת קדושה של יום זה אשר נשפע עלינו מקבלת הלוחות השניות, והוא חג התורה חג רוחני.
אבל בחג השבועות אין לנו לשמוח עוד בקבלת התורה שהיתה בו, כי אם חטאו עוד טרם שניתן לנו הלוחות ועשו את העגל וכפרו בשני הדברות 'אנוכי' ו'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' ונעשו בזה ישראל מומרים, וא"כ איך יוכל לקבוע עליו חג אחרי שנתבטלה שמחתו ונשברו הלוחות.
וכמו דאמרינן במס' שבת (פ"ז ע"א) שיבר את הלוחות, מאי דריש, אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה 'וכל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה תלויה בלוחות הללו וישראל מומרים על אחת כמה וכמה שאינם כדי לה, עכ"ל. והקב"ה הסכים על ידו כמבואר התם בגמ', לכן לא רצה הקב"ה לקבוע יו"ט בשביעי בסיון על קבלת התורה שהיתה בו, דזכרון זה יהיה מביא קטרוג על ישראל, דביום זה שהיו בו קולות וברקים וענן כבד על ההר, וכדכתיב התם: 'כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם', והם עברו ברית ועשו עגל מסכה והלא אין קטגור נעשה סניגור לשמוח ביום זה. וכמ"ש האלשיך הק' בפר' אמור וז"ל: הלא יתחמץ לבב ישראל באומרם איך נשמח ונחוג את חג ה', אחר עד שהמלך במסיבו נהפך לאבל מחולנו ושמחה לתוגה נהפכה, עכ"ל.
ואני אומר דמשום הכי לא קבעו יו"ט בקבלת התורה היינו ביום ז' סיון, אחרי דבזה היום כפה עליהם ההר כגיגית, ואמר להם אם לא תקבלו את התורה שם תהא קבורתכם, ואמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא. ואם היה ראוי לעשות יו"ט על קבלת התורה, אין מהנכון לקבוע על זה יום מיוחד רק בגמר המצוה והשמחה תהיה במילואה, והוא ביום רדת משה מההר וניתנו הלוחות מן השמים והוא בי"ז בתמוז. ואחרי שנשברו הלוחות בו ביום נתבטלה השמחה, ונדחה היו"ט של קבלת התורה עד רדתו מההר פעם שנית בלוחות השניות והוא היה בעשרה בתשרי ונקבע אז יו"ט והוא יוהכ"פ, יו"ט של רוחניות שבת שבתון קודש לה', ומהאי טעמא לא מצינו בתורה שום רמז לתלות מה שעושים יו"ט של חג השבועות משום קבלת התורה שהיתה בו ביום.
♦
זמן גאולת מצרים
והא דאנחנו אומרים בתפלה של חג שבועות 'ותתן לנו ה' אלוקינו את יום חג שבועות הזה זמן מתן תורתנו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים', ויש לדקדק בזה בתרתי, חדא למה אנחנו אומרים דחג הזה הוא זמן מתן תורתנו אף על פי דליכא על זה שום רמז בתורה, ובפרט לפי דברינו הנ"ל דהחג הזה לא נקבע לזכרון קבלת התורה. ועוד למה אומרים 'זכר ליציאת מצרים', ומה שייכות חג שבועות להיות זכר ליציאת מצרים.לכן נסביר הדבר בטוב טעם, דכבר מבואר בדרושים שלנו לשבת הגדול, דמהאי טעמא אמר משה לפרעה: 'נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לאלהים', ולמה לא ביקש מאתו לשלחם לגמרי, אחרי כי גם על ג' ימים לא רצה פרעה לשלחם בכי טוב, ועל ידי מכות מוכרח יהיה לשלחם לגמרי.
אבל באשר לא הגיע עוד הזמן ארבע מאות שנה, כי לא היו רק רד"ו שנה במצרים, לכן לא ביקש מאתו רק על ג' ימים באשר הגיע העת לקבלת התורה, ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם לא יקבלו את התורה בשישי בסיון אז יחזיר את העולם לתוהו ובוהו, ופשיטא דהודעה היתה אז עם מעשה בראשית גם על יום ו' בסיון שיהיה בשנה הזאת, היינו יום המיוחד בחודש ובשנה.
לכן אם יסרב פרעה לשלחם גם על ג' ימים היינו לקבלת התורה, יהיה מקום פסידא שיחזור העולם לתוהו ובוהו, משום הכי תהיה לו הרשות לכופו על זה בכל מיני מכות שבעולם, אף אם עוד לא הגיע הזמן של יציאת מצרים. אבל אם לא היה זמן קבוע לקבלת התורה ולא התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על יום זה שאם יסרבו בני ישראל ולא יאותו לקבלת התורה יחריב את העולם, לא היתה בידו של הקב"ה להביא מכות על מצרים ולהכריח אותם על ידי כפיה להוציא את בני ישראל ממצרים.
ובאשר לא יכלו עוד להתמהמה שמה, היה חס ושלום נתקיים בנו ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים רק בעת ההיא, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, לכן הרי אנו שמחים בחג השבועות על זה שקבע לו זמן על קבלת התורה מראש, בתנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית דעל ידי זה היתה סיבה ליציאת מצרים, ועל זה אנו מזכירים בתפלה של חג שבועות ואומרים: ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו, והוא מקרא קודש זכר ליציאת מצרים שהיתה על ידי הזמן. וממילא מתורץ בזה קושיות המגן אברהם הנ"ל, דלא קאי כלל על קבלת התורה עצמה כי אם על זמן שקבע.
ובזכות התורה יבוא גואל צדק במהרה בימינו אמן סלה.
♦ ♦ ♦