תל ציון
מיתת תלמידי רבי עקיבא[2]
איתא ביבמות (דף ס"ב:): רבי עקיבא אומר, למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבוקר זרע את זרעך וגו', אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא רבי חייא בר אבין, כולם מתו מיתה רעה, מאי היא, אמר רב נחמן, אסכרה. ע"כ.והנה מצינו באיגרת רב שרירא גאון 'והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של רבי עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של רב עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס, וכולם מתו מפסח ועד עצרת, והיה העולם שמם והולך, עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה'. ע"כ.
ויש שכתבו שיש להבין כיצד 'שמד' (בידי אדם) מסתדר עם מיתת תלמידי רבי עקיבא ב'באסכרה' (בידי שמים), ועל כן הסיקו שה'שמד' הכתוב כאן הוא רדיפת הרומאים את היהודים במלחמת בר כוכבא, ושתלמידי רבי עקיבא נהרגו במלחמת בר כוכבא. ומה שהגמ' אמרה שמתו באסכרה, יש לדחוק שמתו מיתה כעין אסכרה, דהיינו בחניקה או טביעה וכדו'.
אולם נראה שיש להשיב על דבריהם. ראשית, המעיין באיגרת רש"ג מהדורת חיפה תרפ"א, יראה כי בכל כתבי היד של הנוסח הצרפתי (כתשעה במספר) לא גרסו 'והוה שמדא', ומכל כתבי היד של הנוסח הספרדי (ארבעה במספר) רק שנים גרסו 'והוה שמדא'. כך שלא ברור כלל על סמך מה יש להוציא את דברי חז"ל מפשוטם. [ראה שם בעמ' כ"ג לפירוט כל כתבי היד שנמצאו, ובעמ' 13 הערה 4 לפירוט כתה"י שלא גרסו 'והוה שמדא'].
זאת ועוד, על אף שבעבר חשבו שהנוסח הספרדי מוסמך יותר, כיום נטיית העוסקים באגרת רב שרירא גאון, היא, שהנוסח הצרפתי מוסמך יותר. ובנוסח הצרפתי לא מופיע 'והוה שמדא'.
זאת ועוד, הפירוש המילולי של 'שמדא' הוא גזירות שמד רוחניות, מלשון 'משומד', ולא מלחמה גשמית עם אויבי ישראל. ראה בתענית (י"ח.): 'פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה וכו", ועוד בתענית (כ"ח.): פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה וכו'. וראה בר"ה (י"ח:) 'אין שלום ואין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין', ופירש המאירי: 'שיד האומות תקפה עלינו אלא שאין גוזרין עלינו גזרות לבטל את המצות, רצו מתענין רצו אין מתענין'. וא"כ אף הרוצים לקבל גירסה זו, תמוה איך החליטו שהשמד הוא מלחמת בר כוכבא. ודי היה להם לומר שמתו בגזירת שמד ותו לא. אין זה אלא נסיון לחבר פאזל ולהשלים חלקים שמסתבר שחלקם חסרים לנו. וכי אם אין ידוע לנו על שמדות, נשליך הכל על מלחמת בר כוכבא. אתמהה.
זאת ועוד, בספר 'תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת' (מהדורת ירושלים תשל"ג, סימן ס"ט) הובאה תשובת רב שרירא גאון, בענין עשיית מלאכה בלילות ספירת העומר, בזה"ל: כתב רב שרירא גאון בספר המקצועות, שאלנו לרבותינו מה טעם מנהג בישראל שאין עושין מלאכה בין פסח לעצרת, משתשקע החמה עד למחרת שחרית בכל יום ויום. ואמרו לנו שני טעמים, טעם ראשון על פטירת תלמידי רבי עקיבא, דאיתא בהבא על יבמתו, ביבמות (דף ס"ב:), שמונים אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו מפסח ועד עצרת, על שלא היו נוהגים כבוד זה בזה, והיו מתים סמוך לשקיעת החמה וקוברין אותן אחר שקיעת החמה, והיו העם בטילין ממלאכתן, וע"כ גזרו חכמים שלא לעשות שמחה בין פסח לעצרת, ושלא לעשות כסות חדשה עד שבועות, ונהגו גם הנשים מלעשות מלאכה משתשקע החמה עד שחרית. ועוד טעם אחר, וכו'. ע"כ. [ותשובה זו הובאה בקיצור בשם 'דברי הגאונים', במהדורה ראשונה של שבלי הלקט סימן י"ג, אשר נדפסה ב'מאמרים - מנהגי אבלות בימי ספירת העומר' (נטועים כ') עמ' ק"א. ובשבלי הלקט שלפנינו (סימן רל"ה) כתב כן בשם 'יש תולין הטעם לפי שבין פסח לעצרת מתו תלמידי ר"ע קרוב לשקיעת החמה', וכן לחד מן הראשונים רבי אברהם ב"ר עזריאל בספר ערוגת הבשם ח"א עמ' ע"ה בשם 'ראיתי כתוב'. וברבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נ"ה ח"א הביא כן בשם רב האי גאון, ובהשמטת 'והיו מתים סמוך לשקיעת החמה'. ובטור (או"ח סימן תצ"ג): 'מצאתי כתוב, מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיה העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים'].
חזינן שכותב רב שרירא גאון עצמו, שתלמידי ר"ע היו מתים סמוך לשקיעת החמה, ואם נאמר שמתו במלחמה, הלא מתים במלחמה במשך כל שעות היום, וכיצד מתו רק סמוך לשקיעת החמה. אולם אם נאמר שמתו בחולי האסכרה, הדבר מובן מדוע מתו סמוך לשקיעת החמה, שכן קי"ל שאין מבקרין החולה בג' שעות ראשונות של היום, מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבוקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים, וכן אין מבקרין בג' שעות אחרונות של היום, שאז מכביד עליו חוליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים [ראה בגמ' נדרים מ'. ובשו"ע יו"ד סי' של"ה ס"ד]. ועוד חזינן בדברי רב שרירא (ועוד הנך קמאי שכתבו כעין דבריו), שלא הזכיר כלל שנהרגו במלחמה, אלא 'פטירת תלמידי רבי עקיבא' בסתם.
זאת ועוד, פעמיים בש"ס דיבר רב נחמן על 'מיתת אסכרה': ביבמות (ס"ב:) על מיתת תלמידי רבי עקיבא, ובסוטה (ל"ה.) על מיתת המרגלים (וראה בפסיקתא זוטרתא פרשת שלח ק"ח ע"ב). והנה לגבי המרגלים התורה כותבת במפורש 'וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה' (במדבר י"ד ל"ז), ודחוק לומר שרב נחמן השתמש פעמיים באותה מטבע לשון, אולם בשתי כוונות שונות.
זאת ועוד, כיון שראינו לכל רבותינו הגאונים והראשונים והאחרונים שכתבו שתלמידי ר"ע מתו באסכרה, ואף אחד לא העיר שהכוונה שמתו במלחמה ובחניקה, אלא הניחו הדבר כמות שהוא בתלמוד, מוכח שהם הבינו שהדבר כפשוטו.
ונביא כמה דוגמאות. בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רע"ח) איתא: 'שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה'. ובהלכות הרי"ץ גיאת (הל' חדש וספירת העומר): 'וכולן מתו בין פסח לעצרת, שלא נהגו כבוד זה בזה, וכולן מתו באסכרה'. ובארחות חיים (הלכות קידושין): 'וכולן מתו באסכרה על שלא נהגו כבוד זה לזה'. וברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נ"ה ח"ד דף מ"ה טור א') בשם רב האי גאון: 'שמתו כולם באסכרה בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה לזה'. ובאבודרהם (תפלות הפסח): 'מתו שנים עשר זוגות אלף תלמידים לר"ע באסכרה, מפני שלא היו נוהגים כבוד זה לזה'. וכל הני רבוותא לא טרחו לפרש ש'אסכרה' היא לאו דוקא אלא מילה מושאלת.
ולא זו אף זו, שיש ראשונים שכתבו להדיא שתלמידי ר"ע מתו במגיפה (או בחולי). שכן כתב רש"י בפרדס הגדול (סי' ר"צ): 'ואין נושאים נשים בין פסח לעצרת, שימים עלולים הם, שנפלה מגפה בתלמידיו של רבי עקיבא, אבל ראיתי שנושאים לאחר פסח עד ר"ח אייר, אבל לאחר ר"ח מתחילין שלא לישא'. וכן כתב בספר שבלי הלקט (סימן רל"ה): 'ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר פסח עד ל"ג לעומר, וכן יש נוהגין שלא לישא נשים בין פסח לעצרת, לפי שהימים עלולין הן שנפלה מגפה בתלמידי רבי עקיבא'. וכן הראבי"ה (סימן רע"ו) כתב: 'וכן נהגו שאין מקיזין בין פסח לל"ג בעומר, מפני ששלטה מגפה בתלמידי רבי עקיבא'. וכן בספר המנהגים (לרבי אברהם חילדיק, מנהגי חודש אייר וימי ספירת העומר): 'בל"ג בעומר נעצרה המגיפה שהייתה בתלמידי רבי עקיבא, ועשו אותו היום יום טוב'. וכן הרוקח (הלכות אירוסין ונישואין סימן שנ"ה) כתב: 'מנהג שאין נושאין בין פסח לעצרת לפי שימים אלו עלולים שנפל מגפה בתלמידיו של ר' עקיבא, ויש מקומות שנושאים עד ראש חדש אייר ומשם ואילך נמנעין'. וכן בתכריך כת"י 'תשובות חכמי אשכנז וצרפת'[3] (סי' תתקע"ג): 'ואני שמעתי דל"ג לעומר היינו ימים שמפסח ועד עצרת, מלבד שבתות וי"ט ור"ח, שאז לא היתה מגפה'. וכן כתב רבי יהודה חלאווה, בנו של מהר"ם חלאווה, בספרו אמרי שפר (חיי שרה כ"ד נ"ד): 'שנים עשר אלף זוגי תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכו', ומפרש שם דכולם מתו מחולי אחד'.
וידוע שהראשונים הכירו היטב את אגרת רב שרירא, והיא היתה ידועה הן בספרד והן באשכנז, וכמובא ברש"י (כתובות ז': וגיטין ס':), ובספר הישר לר"ת (חלק החידושים סי' תקצ"ז), ובספר התרומה (סי' קל"ה), ובסמ"ג (לאוין הקדמה כללית), ובתוספות (כתובות ס"ג:), ובאו"ז (ח"ג פסקי ב"ב סי' ק"ו), וברמב"ן (שבועות ב':), וברא"ש (קדושין פ"ג סי' י"ד), ובעוד ראשונים. [ונוסחת הראשונים בכתבי הגאונים היתה יותר מוסמכת ממה שנותר בידינו. ודו"ק].
ולגבי הגירסא 'והוה שמדא', יש שהציעו שמחמת גזירות השמד של הרומאים, ברחו תלמידי ר"ע מחוץ למקום יישוב, וכתוצאה מכך גלגלה ההשגחה העליונה שתפרוץ ביניהם מגפה. ואף אם הצעה זו אינה נכונה, לא נכון לדחות את פשטות הגמ', מפני הצעה דחוקה בכפל כפליים, ובפרט שהגאונים והראשונים נקטו כפשטות הגמ'. וכבר הזכרנו שרוב הנוסחאות באיגרת רש"ג כלל לא גרסו תיבות אלו.
ויש שרצו (באו"ת תקפ"ט סי' קי"ז) להביא כעין ראיה לשיטה המחודשת הנ"ל, מדברי הטור (סי' תצ"ג) שכתב שתלמידי ר"ע מתו סמוך לשקיעת החמה, ואם נאמר שמתו ע"י מלחמה, מובן כי זמן מלחמה ביום ולא בלילה, וביותר בסוף היום אחר שנתגרו זה בזה, ורואים שעוד מעט תרד החשיכה, מזדרזים להכות בחרבם, אבל אם אסכרה כפשוטו, מאי איריא סמוך לשקיעת החמה, והלא מחלה רחמנא ליצלן הורגת ללא הבנה בין יום ובין לילה. ע"כ. אולם הבאנו לעיל מדברי שבלי הלקט, שכתב שמתו סמוך לשקיעת החמה, וגם שמתו במגפה, ולא התקשה בקושיא זו, ומוכח שאינה קושיא. וכבר כתבנו לעיל שסמוך לשקיעת החמה מכביד החולי ביותר.
♦
דברי הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א, ומו"מ בדבריו
והנה הרה"ג הנאמ"ן שליט"א (אור תורה סיון תשע"ג, סימן ק"ו), נטה מדברי כל הגאונים והראשונים הנ"ל שכתבו בפשיטות שמתו באסכרה, וכפשטות הגמ', וביותר השבלי הלקט והראבי"ה והר"א חילדיק והר"י חלאווה ותשובות חכמי אשכנז וצרפת, שכתבו להדיא שמתו במגפה (או בחולי). וכל זאת מחמת כמה קושיות שהקשה, ומחמתן כתב שמתו במלחמת בר כוכבא בביתר. ותחילה יש להעיר אחה"מ, דהדבר תמוה לדחות דברי הראשונים מחמת קושיות, דמה נדע אנו ולא ידעו הם. והיה עדיף להשאר בצ"ע, מאשר לדחות את דברי הגאונים והראשונים, וכ"ש שנראה ליישב את קושיותיו, וכדלהלן.הקשה מדוע לא הרעישו עולמות ר"ע וחבריו ע"ה וכל התנאים בדור ההוא לעשות עצרת התעוררות ויום תענית וזעקה ותפלה.
והיישוב לזה, דמנין שלא עשו ימי תענית, אלא שתפלתם לא התקבלה. ומה שהגמ' לא הזכירה זאת, י"ל שאין דרכה של הגמ' להזכיר אלא דברים שיש בהם נפק"מ לדידן, ולא שאר עניינים. והיו הרבה גזירות בימי חז"ל, ולא כתוב שעשו עליהם ימי תפלה וזעקה, אלא פשוט שהתפללו וזעקו, והתלמוד לאו כי רוכלא. וכיון שיש להתריע על כל צרה שלא תבוא (תענית י"ט), אין צריך לומר שגם הם התריעו והתפללו. וזה פשוט.
ומה שכתב שם הנאמ"ן שליט"א, שלפי דרכו מיושב: 'והשתא ניחא כל הקושיות הנ"ל שלא הרעישו עולמות ר"ע וחביריו, כי בעוה"ר כך דרך המלחמה, כי כזו וכזה תאכל החרב (שמואל ב', י"א כ"ה)'. ע"כ. הדברים תמוהים אחה"מ, וכי על מלחמה אין צריך להרעיש עולמות בתענית ובתפלה וזעקה? וזה לשון הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ב ה"א): אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה וכו'. ובהלכה ג' כתב הרמב"ם: על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד, גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו, וכל הערים שסביבותיהם מתענין אבל אין מתריעין אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן. ע"כ. ומקורו מהגמ' בתענית (י"ח-י"ט) כמו שכתב המגיד משנה שם. ואדרבה, על מלחמה הוא מפורש בקרא 'וכי תבואו מלחמה בארצכם', ואילו על דֶבֶר הוא מכח ריבוי 'על הצר הצורר אתכם', כמ"ש בפסיקתא זוטרתא (במדבר פרשת בהעלותך דף צ"ח ע"ב): 'על הצר הצורר אתכם, להביא על כל הצרה שתבוא על הצבור, כגון דֶבֶר שדפון וירקון ומפולת בתים וחיה רעה, כענין ששנינו במסכת תעניות שצריכין התרעה'.
ועוד הקשה הנאמ"ן שליט"א, למה תקנו הראשונים מנהגי אבלות בימי העומר לזכר תלמידי ר"ע, ולא תקנו כן על חכמי ישראל שהרג ינאי המלך ולא נשאר מהם אלא שמעון בן שטח (קדושין ס"ו.), וכן על מה שהורדוס הרג את כל חכמי ישראל ולא נשאר אלא בבא בן בוטא (ב"ב ג':).
וי"ל לגבי הקושיא מקדושין (דף ס"ו.) אמאי לא תקנו הראשונים אבלות על חכמי ישראל שהרג ינאי המלך ולא נשאר מהם אלא שמעון בן שטח. הנה יעויין בסנהדרין (דף ק"ז:) בהשמטות הש"ס, דאיתא התם: 'יהושע בן פרחיה מאי היא, כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן, אזל יהושע בן פרחיה (ויש"ו) לאלכסנדריא של מצרים'. הא קמן שלא נהרגו כל חכמי ישראל. ובמגילת תענית (פרק י"ב) מצינו: 'שכששדר ינאי המלך להרוג את החכמים, ברחו מלפניו והלכו להם לסוריא'. ויעויין עוד בסוטה (דף כ"ב:) דאיתא התם, 'אמר לה ינאי מלכא לדביתיה, אל תתיראי מן הפרושין', ופרש"י 'שהפרושין היו שונאין אותו, לפי שהרג מן החכמים הרבה, ונהפך להיות צדוקי, כדאמר בקדושין (דף ס"ו)'. הרי שכתב רש"י שהרג מן החכמים הרבה, ולא הרג את כולם. וראה עוד מה שכתב ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר ג'): 'יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם, ובימיהם התחילה דעת הקראים, בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך וכו', ויעצוהו חבריו להבאיש בחכמים ולכלותם ולהגלותם ולהמיתם וכו', והאמין להם ושמע דבריהם והגלה החכמים, ובכללם שמעון בן שטח, והיה חתנו, ונתקלקלה הרבנות זמן מועט, וטרחו להחזיק בתורה בשקול דעתם והקשותם, ונלאו ולא יכולו, עד שהושב שמעון בן שטח ותלמידיו מאלכסנדריא ושבה הקבלה לאיתנה'. וכעין כל זה כתב בנחלת אבות לרבי יצחק אברבנאל (אבות פ"א מ"ו): 'הרג המלך ביום ההוא רבים מהחכמים וכו', ואז גרש את החכמים ובכללם היה שמעון בן שטח וכו', ובזה נתקלקלה הרבנות זמן מועט וטרחו להחזיק בתורה בשקול הדעת והקשתם ונלאו ולא יכולו, עד שהושב שמעון בן שטח וחבריו ותלמידיו מאלכסנדריאה, ושבה הרבנות והקבלה לאיתנה'. והדבר ברור שהיה להם מקורות לדבריהם, וכבר הבאנו את המגילת תענית שכתבה כעי"ז. [ועיין עוד בבן יהוידע (קדושין שם) שכתב: 'בודאי כשהרג ינאי החכמים על פי עצתו של זה, לא הרג אלא את הנמצאים בירושלים, אבל נשארו עוד חכמים בשאר מקומות חוץ ירושלים. דהא אחר שחזר והביא את שמעון בן שטח שהוחבא ע"י אשתו של ינאי, חזרו להיות סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה בירושלים כנהוג, והיינו שהביאם ממקומות הרחוקים אשר בערי ארץ ישראל, ואלעזר בן פועירא יעצוֹ להרוג החכמים שהיו נמצאים בירושלים, ואמר לו ינאי תורה מה תהא עליה, דאע"פ שנשארים חכמים בשאר מקומות, מ"מ המון הרב של ישראל היושבים בירושלים, איך ילמד תורה מעתה אם החכמים המצויים אצלם נהרגים, והשיב לו מה בכך אם תהרוג את הנמצאים פה, ותשאר התורה רחוקה מן אנשים הנמצאים פה, הנה התורה כרוכה ומונחת בקרן זוית וכו". וכל הנ"ל מסייע דבריו].
ולגבי הקושיא מב"ב (דף ג':) אמאי לא תקנו הראשונים מנהגי אבלות על כל חכמי ישראל שהורדוס הרג ולא נשאר אלא בבא בן בוטא. הנה התוספות כתבו שם (ד"ה קטלינהו): 'לאו דוקא לכולהו, דהא הוו בני בתירא שהיו נשיאים כשעלה הלל מבבל כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (דף ס"ו.), והלל היה בפני הבית מאה שנה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף ט"ו.), ומלכות הורדוס היה בפני הבית ק"ג שנה כדאמרינן בפרק קמא דע"ז (דף ט'.)'. ע"כ. וכן עולה מדברי רבינו בחיי (ספר כד הקמח ענין חילול השם. וכפל דבריו בענין לולב): 'אמרו ז"ל (ב"ב דף ד':) בענין הורדוס המלך, ששאל לבבא בן בוטא אם אפשר שיהיה לו תקנה במה שהרג כמה מחכמי ישראל, והשיב לו כי אפשר לו זה, ואמר לו כי הוא כבה אורו של עולם לפיכך יעסוק באורו של עולם והלך והשתדל בבנין בית המקדש'. וכן הבן יהוידע (שם) פירש, שלא הרג הורדוס אלא את חכמי הסנהדרין, כי היה ירא מהם שישפטוהו על פי דין תורה, להורגו על אשר בהיותו עבד מלך בחוזקה, והרג את בית חשמונאי שהיו נפשות נקיים, אך את שאר החכמים לא הרג, ומתוך חכמי הסנהדרין לא שייר אלא את בבא בן בוטא.
ומה שיישב ע"פ דבריו, שמנהגי האבלות הם לצער על חרבן ביתר, הוא תמוה אחה"מ, דביתר נלכדה בתשעה באב כדאיתא בתענית (דף כ"ו.). וכיון שהוכפלו בו צרות, על כן החמירו בתענית זו ביותר, שאף אם אין גזרת המלכות ואין שלום מתענין (ר"ה י"ח:). וכיון שכבר קבעו תענית על לכידת ביתר, מדוע נהגו שוב מנהגי אבלות בשעת מיתת חיילי בר כוכבא.
ומה שהוסיף להקשות, שהרי נשארו כמה וכמה גדולים, והם ר"ג ור"א ורבי יהושע בן פרחיה ורבי אלעזר בן עזריה (וכוונתו שא"כ איך נשתכחה תורה מישראל. ראה או"ת אב תשע"ג עמ' תתקצ"ז). אחה"מ הדבר תמוה, שהגמ' ביבמות (ס"ב:) אומרת להדיא 'עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם וכו', והם הם העמידו תורה באותה שעה', וכן רש"י ביבמות (שם) כתב 'שנשתכחה תורה', וא"כ קושיות אלו ח"ו נגד דברי חז"ל. ולעצם הקושיא י"ל, שחכמים אלו לא לימדו תורה לרבים, ואם לימדו לרבים לא לימדו לצעירים, ולא היתה התורה עתידה להמשיך ח"ו, שאם אין גדיים אין תיישים. ובכל אופן אין לדחות את דברי חז"ל ח"ו מכח קושיות.
ומה שהוסיף שדרך חז"ל בכמה מקומות להעלים הענין מפני מלכות הרשעה, ולכן לא כתבו שמתו במלחמה עם מלכות הרשעה, אלא באסכרה. אחה"מ תמוה, דמילא היו מעלימים, אולם מדוע שיכתבו דברים שאינם נכונים. ומה היה חסר אילו כתבו חז"ל שתלמידי ר"ע מתו, מבלי לפרט כיצד. ומדוע הוצרכו לומר שמתו באסכרה.
♦
לסיכום: פשטות הגמ' והגאונים והראשונים שתלמידי ר"ע מתו באסכרה, מחמת שלא נהגו כבוד זב"ז. ולענ"ד אין ראיות מוחלטות ומבוססות המספיקות להוציא את דבריהם מפשוטם. ובפרט שכמה ראשונים (שבה"ל, וראבי"ה, ור"א חילדיק, והר"י חלאווה, ותשובות חכמי אשכנז וצרפת) כתבו להדיא שמתו במגיפה (או בחולי). והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום וכו', והם העמידו תורה לכל ישראל.
♦ ♦ ♦