דין עליה לרגל של בעלי מלאכות עם ריחות רעים
שנינו בחגיגה ד, א: "תניא, אחרים[2] אומרים, המקמץ והמצרף נחושת והבורסי פטורין מן הראייה, משום שנאמר 'יראה כל זכורך', מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך" (רש"י: "ריחן רע, ואין יכולין לעלות עם חבריהם").וכן שנינו גם בגמ' שם בדף ז, ב, לבאר מש"כ "אין נראין לחצאין" דהיינו הדין הזה, שמקמץ ודומיו שאינם יכולים לעלות אלא "חבורה לעצמן" ולא עם כולם, נחשב "לחצאין" ופטורים מלעלות[3].
והביאור בדין זה לפטור מראיה, שקיי"ל "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו[4]". והנה ברור שאין חובה לעלות לרגל בציבור, עם כל זכורך, ולמעשה יכול האדם לעלות יחידי לעצמו, ולהיות בהר הבית ובעזרה בשעה שאין שם אדם[5]. ומ"מ למדנו כאן מהדרשה שצריך להיות ראוי לעלות עם כל זכורך, והמקמץ ודומיו אינם ראויים לזה ולכן פטורים. [אמנם צ"ב מתי אומרים בדיני תורה שצריך לעשות בפועל ומתי די ב"ראוי לכך", וראה יד מלאכי כללי התלמוד סי' שלז ואנצ' תלמודית בערך "כל הראוי לבילה", ואכמ"ל].
♦
חידוש הרמב"ם
והרמב"ם הל' חגיגה פ"ב ה"ב חידש חידוש גדול להלכה: "המקמץ והוא שמלאכתו לקבץ צואת כלבים וכיוצא בהן לעבד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו, והעבדנין, אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן, הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן ועולין בכלל ישראל ליראות".ומבואר שכתב לחייבם מצד האפשרות שלהם להתנקות. ולכאורה, גם לשיטתו מי שאינו יכול להתנקות ולא יכול לעלות עם כולם, כגון חולה הפה או ריח הגוף, וכגון חולה שיכול להדביק אחרים, פטור מראיה[6]. וכן הוא מפורש בירושלמי חגיגה דף ג, ב לפטור מראיה מוכי שחין ופולפוסין, וכן פטרו בירושלמי שם טמא מפני ש"אינו ראוי לבא עם כל ישראל"[7]. וע"ע בשו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' יד מה שדן על מוכה שחין ובעל פוליפוס.
ועכ"פ יש כאן חידוש הרמב"ם להלכה, שכתב לחייבם בעליה לרגל, ולא כדעת "אחרים" בגמרא שפטרום, וראה לקמן. וגם נימוק הרמב"ם חידוש, שאפשר להם להנקות, ובתשובת הגאונים (אוצה"ג חגיגה שם[8]) מבואר שהם אינם יכולים להתנקות: "... אי משום שריחן רע, יכולים הם להתקן. [תשובה] כך ראינו שאינן יכולין להתקן, כי עורן שואב ריח רע שאין לו תקנה, ומחלחולי בשרם נכנס ריח רע שאין דבר מעבירו".
ובתוס' בתחילת הפרק תמהו מדוע לא נזכר פטור מקמץ במשנה הראשונה: "הכל חייבים בראיה, חוץ" וכו', ומנו שם רשימה ארוכה של פטורים. ויישבו התוס' שכאן אינו פסול בגופו אלא רק מחמת אומנותו. ועכ"פ יתכן מכאן ראיה לרמב"ם שהתנא של המשנה אינו פוטר מקמץ ודומיו, מזה שלא מנאו. וכן ראיתי בס"ד שכתב בפירוש יצחק ירנן על הרמב"ם שם[9].
♦
דרך א' לבאר שיטת הרמב"ם
ועיין שם על הרמב"ם בר"י קורקוס ובכסף משנה שיש שני דרכים לבאר בדעת הרמב"ם:דרך א' בדעת הרמב"ם, יתכן שהרמב"ם נקט שחכמים חולקים על "אחרים" ופסק כמותם. וכך מבואר במאירי בחגיגה שם שסובר כך, בלי להזכיר מפורש את הרמב"ם.
אמנם לא נמצא בש"ס מקור מפורש לזה שיש חולקים על אחרים. וכן העיר הגר"ח גריינמן זצ"ל בחו"ב שם, שאחרת איך ידרשו מילת "כל זכורך". וקדמו בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אה"ע סי' יד): "דרך הגמרא דבעי ורבנן האי כל זכורך מאי עביד ליה", וכן בביאור הגרי"פ על סהמ"צ לרס"ג עשין מו: "מלישנא דסתמא דגמרא דקאמר אלא קרא למה לי לכדאחרים וכו', משמע דליכא מאן דפליג והכי הלכתא, דאל"כ קשה תינח לאחרים ואכתי לרבנן קרא למאי אתי".
ולפ"ז שיש מחלוקת בין חכמים לאחרים, יל"ע במה נחלקו[10]. ויתכן שהם נחלקו במציאות האם נקיון מועיל להוציא לגמרי את הריח[11].
אבל הגריש"א זצ"ל כתב בהערותיו שם, שאמנם לכו"ע נשאר מעט ריח, והשאלה האם מעט ריח מעכב את הליכתו עם הציבור: "בזה פליגי רבנן ואחרים, דלאחרים כיון דגם אחרי הטיהור עדיין מיאוסו וריחו ניכרים עדיין לא הוה בכלל כל זכורך ושפיר מתמעט הוא מכל זכורך למיפטר בראייה, ורבנן סברי דכיון דיש לו טהרה קצת אף על פי שאין לו טהרה לגמרי אינו יוצא מכלל כל זכורך".
וכעי"ז נמצא בפתח עינים לחיד"א זצ"ל (חגיגה שם), שהשאלה לגבי האיסטניסים בציבור, האם יסתדרו בדוחק עם מעט הריח שנשאר, והאם בכלל מעכב האיסטניס: "דאחרים פוטרים אף כשיטהרו, וטעמא דלא אפשר שישאר שמץ מנהו מהריח, והאסטנסים ההולכים דבקו צערי"ם[12], ואינם יכולים לעלות עם כל זכורך דיש בהן אסטנסים. ולת"ק אתי כל זכורך דהמקמץ וכו' אינם עולים עד שיטהרו, דכשהם נטהרים יכולים לעלות גם עם אסטנסים בדוחק, או שהאסטניס ירחיק עצמו מעט מהם".
♦
דרך ב' לבאר דעת הרמב"ם
דרך ב' בדעת הרמב"ם, יתכן שהרמב"ם נקט כך בדעת אחרים, שהפטור הוא רק באופן שלא התנקו, אבל אם התנקו יכולים לעלות לרגל, ונראה מלשונו שאכן הם חייבים לעשות כך.וצ"ע לדרך זו מדוע נזכר ברמב"ם רק החיוב. וז"ל שו"ת מהרי"ט שם: "היה לו להביא פיטורם בהדיא כמו ששנו שם בברייתא מטעם דרשה דכל זכורך, ולמה הזכיר חיובם שלא הוזכר בברייתא ושתק מפיטורם שהוזכר שם". ובעל אוה"ח בראשון לציון (חגיגה ד, ב) יישב שהוא ברור מלשונו: "והרמב"ם דלא אמר הך דפטור אם לא מצי להסיר ריחו מעליו, לא אצטריך, כיון דלא מנה בחייבין אלא בהסרת ריחו, דוק מינה דכל דלא פטור".
וצ"ע לדרך זו גם מדוע נזכר בש"ס רק הפטור, ולא האפשרות והחיוב שלהם להתנקות. וכן תמה הגריש"א זצ"ל בהערותיו. ובעל אוה"ח בראשון לציון שם יישב שהוא פשיטא: "ולא אצטריך תנא לאשמועינן דחייב לרחוץ כו', דהרי חייב הוא בראיה, ומי פטרו ריחיה, כל דהוי בידיה לתקן חייב ודאי".
אבל הגר"ח גריינמן זצ"ל בחו"ב שם העיר מאידך גיסא, שגם לא כתוב להדיא בברייתא בדף ז "פטור", אלא רק "אין נראין לחצאין". ומשמע אכן כרמב"ם, שכך לא נראין, באופן של חצאין, אבל יכולים וצריכים להיטהר ולבא עם כולם[13]. וכ"כ כבר בראשון לציון שם: "ואולי דמיעוטן אתא שלא יעלו לחצאין דוקא, הכונה היא שצריכין לעלות יחד, דהכי משמע כל זכורך שיעלו יחד, והיינו דדייק רבינו במלתיה ואמר ועולין בכלל ישראל".
♦
הצד הרעיוני בפטור מקמץ ומצרף
ונסיים בצד הרעיוני של פטור המקמץ ודומיו, מצד הדרשה של "כל זכורך" לעלות עם כל זכורך, שרואים שעליה לרגל, אע"פ שהיא חובת היחיד מ"מ הכל מכח הכלל[14], שהוא זה שראוי להראות לפני השם. ומטעם האחדות[15], "אין נראין לחצאין" (חגיגה ז, ב) ופטורים המקמץ ודומיו. וכעין זה נמצא פטור בעליה לרגל לאילם, בלימוד גזירה שוה מהקהל[16], שרק מי שיכול גם ללמד לאחרים חייב לעלות, אבל אם הוא בא רק בשביל עצמו הרי הוא פטור מעליה לרגל.[והגרי"ד אילן שליט"א העיר גם לחידוש שכתוב בתוספתא חגיגה פ"א ה"ו שעולת ראיה באה בשותפות, וזה דבר מחודש, שהרי אין קרבן חובה שבא בשותפות. ויתכן לבארו רעיונית כנ"ל, מצד שעליה לרגל היא "יראה כל זכורך", בחיבור וכלליות, ולכן עולת ראייה באה גם בשותפות].
ובתשובת הגאונים (נזכרה לעיל) נמצא טעם אחר יפה, שהוא מצד רחמים על המקמץ, ומצד מניעת חטא הביוש והפגיעה מצד אחרים: "וזה שאין עולין לרגל לא מפני שהן מצירין לאחרים בריחם[17], אלא מפני שאחרים מתרחקין מהן ומכנסין את עצמן בגשתם עדיהם לבל יגעו בהם, ונמצאו הם עצמן מתאונין[18] וליבם נשבר, ושמא העם באין לידי חטא, לפיכך הקלו להן חכמים מעלות לרגל".
[אמנם לפני כן כתב שם הגאון: "ובאותן השנים היה מנהג כל אדם להפרד מאלו בעלי אומנויות, ולא היו יושבין עמהן ולא מתערבין בהם ומתרחקין מהם, ולפיכך היו להם בתי כנסיות לבדן[19], ועדיין בכמה מקומות יש מהן". וצ"ל שההכרח לא יגונה, ולא היתה ברירה אלא להרחיק מהם בשעת התפילה, והיה להם בית כנסת נפרד. אבל בעליה לרגל הבושה יותר גדולה, ויותר ניכר הדבר, שהרי נמצאים בקירבה זה עם זה ובכל זאת "מכנסין עצמן בגשתם עדיהם". ולכן גם מובן מדוע לפי הגאון לא נאמר להם להיראות לחצאין (והיינו שיעלו לרגל בקבוצה נפרדת, כמו שכל השנה הם נמצאים בבתי כנסיות וכדומה לבדם), מפני שכעת יש בושה בדבר].
ומש"כ בסוף דברי הגאון "הקלו חכמים", לכא' צריך בירור כוונתו, ובפשטות נראה שפטורים מהתורה. וכנראה הגאון סובר שהדרשה לפטור היא אסמכתא, אלא שחז"ל עקרו מהם (כאמור, מפני כבוד הבריות שלהם ומפני חשש עבירה מהעם) את המצוה דאורייתא של העליה לרגל בשב ואל תעשה.
והצד הרעיוני בדעת הרמב"ם (התבאר לעיל באריכות) שאם מנקים גופם הרי הם עולים לרגל, כתב בזה דברים מעוררים בספר החינוך מצוה פח: "אבל כל שאר הזכרים חייבין, ואפילו יש להן אומנות מכוער כגון מקמץ ומצרף ועבדן מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני השם יתברך, והם מקובלין לפניו כשאר ישראל, שטינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום, ולא האומנות כל זמן שעושין אותו בנאמנות[20]".
♦ ♦ ♦