"ליהודים הייתה אורה" בכ"ג סיון[2]
הדברים דלהלן יראו אולי כמתאימים לחודש אדר, אבל ברצוננו להתמקד במה שארע בסיפור המגילה, בחודש סיון.בירושלמי ברכות פרק א, ה"א למדנו: "אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא [מיכה ז ח] כי אשב בחושך ה' אור לי. כך בתחילה [אסתר ב כא] ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך [שם ו יא] ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך [שם יב] וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך [שם ח טו] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ [שם טז] ליהודים היתה אורה ושמחה".
מדברי הירושלמי משמע שיש משמעות וטעם לכך שהגאולה באה בשלבים. אולם עדיין יש מקום לעיין בפער שבין שלבים שונים.
ביום כ"ג בסיון ארע מאורע משמעותי מאוד בתולדות ישראל[3]. נאמר באסתר [פרק ח פסוק ג]: "וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים", ובעקבות זאת: "(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם. (י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים. (יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז.(יב) בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. (יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם. (יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".
ובעקבות זאת: “(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. (טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר. (יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".
קודם שנעסוק בשאלה המרכזית, ראוי להביא את הדברים המיוחדים של בעלי התוספות [תוספות השלם מגילת אסתר] שעמדו על נקודה מיוחדת בפסוק, ובהמשך לכך דייקו בכמה וכמה פרטים:
זה הפסוק הגדול שבכל כ"ד ספרים, כי הוא לטובתן של ישראל, לכך יש לו כבוד זה שהוא גדול משום פסוק, מ"ג תיבות, ובפסוק ויקראו דהמן מ' תיבות, לבטל התורה שניתנה במ' יום, וזה הפסוק ג' יותר כנגד ג' צומות שביטלו כתיבת ספרים של המן.
בחודש השלישי. זכות דמתן תורה שהיה בסיון עמדה. סיון. נעשו סוונים למקום כי בו קיבלו התורה. בשלשה ועשרים בו. ולא נאמר בשלשה ועשרים יום, כי לא כתבו הכתבים אך ביום, כתבו יום ולילה כי היו ממהרים לכתוב הרבה כתבים. ד"א לא היו בצער ואפילה עד שנשתלחו הכתבים, לכך לא כתיב יום.
♦
פער הזמנים מסיבה מעשית
נשאלת השאלה: "למה המתינה אסתר שלא תפול לפני רגליו מן י"ז של חודש ניסן עד כ"ג סיון[4]". המהר"ל באור חדש עונה: "ונראה מפני כי שלח אחשורוש לפני זה כמו ג' ימים להרוג ולאבד את כל היהודים ואם יכתוב לאחר ג' ימים שהיהודים יעמדו על נפשם ויהרגו בשונאיהם דבר זה נראה כמו סכלות ויחשבו כי מעשיו של מלך בשגעון הוא ינהג".כיוון חשיבה זה כבר נאמר בחז"ל: "וכמו שאמרו אם לא היו האגרות הראשונות שכתב המלך להיות כל איש שורר בביתו שנראה דבר זה סכלות לא נשתייר בשונאיהם של ישראל שריד ופליט שכאשר הגיעו להם הכתבים להרוג ולאבד את כל היהודים לא היו ממתינין עד י"ג אדר רק מיד היו הורגים בהם ובשביל שראו כי כתביו אין בהם ממש רק דברי שבוש כאשר כתב להם להיות כל איש שורר בביתו ולכך לא היו משגיחים על הכתבים לעשות מעשה מיד".
וממילא גם כאן: "וכך אם כתב להם מיד שהיהודים יהרגו בשונאיהם לא היו סומכים כלל על זה כי נראה כי בשגעון ינהג ולכך המתינו עד הזמן הזה מי"ג בניסן עד כ"ג, ומעתה אין זה גנאי כי אפשר ויכול להיות שנתחדש בזמן הזה דברים עד שאפשר שיהיה נהפך הדבר ולא יתלו בהנהגת המלך לומר כי הנהגתו שלא כסדר".
בכך מיושבת שאלה נוספת, והיא מדוע מציינת המגילה תאריך זה, מה שלא עשתה למשל ביום תליית המן "ולכך אף על גב שכתוב הזמן בפירוש, מכל מקום שלא תאמר כי היה דבר זה שהיה בכ"ג בסיון דרך מקרה, והיה אפשר שיהיה קודם והיה זה תמיה שעכבה כ"כ, ולכך אמר בעת ההיא בכ"ג בסיון כי דוקא אחרה הדבר עד כ"ג בסיון מטעם אשר התבאר למעלה שלא יהיה נראה הנהגתו שלא כסדר הראוי כאשר יכתוב דבר אחד ובתוך ג' או ד' ימים יכתוב ההפך לכך המתינה הזמן הזה".
תשובתו הראשונה של המהר"ל בנויה על אדני הפשט הפשוט, וכך עולה גם מביאור הגר"א לפסוק ט: "כך המתינו כדי לשלוח באותם המשרתים עצמן שלא יאמרו שקר הוא מאי חזית דצייתי להני נציית להני[5] לכך המתינו עד שיבואו אותן השלוחין וחזרו ושלחו בהן עצמן".
הביא זאת והטעים את הדברים המלבי"ם "ויקראו, פי' מהרא"א שהמתין עד כ"ג סיון מפני שרצה שהרצים בעצמם שהובילו אגרות המן יובילו גם אגרות האלה ובזה יאמינו את דבריהם, והם לא שבו עד כ"ג סיון, וטעם נכון הוא, והנה מרדכי הוסיף לכתוב גם אל היהודים, ובזה נתן תוקף אל האגרות האחרונות כי השרים אשר הגיעו אליהם שני הספרים, ממילא נתן להם רשות לעשות כמו שירצו, כי שתי הפקודות נשארו בתקפם, אבל אחר שהגיעו הספרים האחרונים אל אנשים אשר לא הגיעו אליהם הספרים הראשונים, גלה דעתו שלא נתן ברירה לעשות כמו שירצו, כי האנשים שלא השיגו הספרים הראשונים אין בידם רק הפקודה השנית ובזה ממילא הפקודה השנית קיימת ומבטלת הראשונה".
גם ביערות דבש (חלק ב דרוש ט) ראה בשבעים מספר הקשור לעניין מציאותי, אף שמהלכו חובק זרועות עולם:
"כי יש לתמוה על מרדכי ששהה בהצלת ישראל יותר מדאי, בפסח נתלה המן, והוא כתב ספרים להשיב ספרי חמת המן בכ"ג בסיון, איך התמהמה כל כך הלא כל שעה בחשש סכנה, אולי ימותו ח"ו אסתר או מרדכי ואחשורוש הפכפך כזה, איך ימתין זמן ארוך כזה, והדבר תמוה בעצמותו.
אמנם הענין בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] אמר סתם אדר אדר ראשון, ומגילה קוראין בשני, דאותו שנה מעוברת היתה, והיה יום מלחמה וכו' הכל באדר שני, ויש לתמוה הא אין מעברין קודם ראש השנה כדאמרינן בגמרא דסנהדרין [יב א] ובכמה מקומות בש"ס, אם לא לצורך ודוחק גדול, וא"כ המן שגזר בי"ג בניסן על י"ג אדר דלהבא, הא לא היה אז עדיין עיבור, כי מה דוחק ולחץ היה שעיברו קודם ראש השנה, וא"כ המן שגזר סתם על אדר, הלא לא גזר רק על אדר סתם, כי לא ידע מן מעובר, וא"כ מה זה שקרה הענין באדר שני, אם סתם אדר הוא ראשון.
אבל תדע כי אין בכל מזלות רוע לישראל כמזל דגים ומזל אריה, כי הם בטבע הגדול טורף הקטן, ויעקב קטן ודל, ולכן משה שנולד באדר דגים, ואהרן באב אריה, כי מת באב ואף באב נולד, אמר פרעה למשה ואהרן ראו כי רעה נגד פניכם, כי ראה כי מזלם רע לישראל, ולכך בחכמת תולדות ואצטגנינים התחכם לעשות באדר, כאשר כבר אמרתי, כי ישראל ליונה נמשלת [ברכות נג ב], ועיין ברשב"ם פרק המוכר את הספינה [ב"ב פ. ד"ה הלוקח] כי יונים בכל ירחים מולידים זולת אדר הם סריסים, כי מזל אדר רע, וזהו לישראל הנמשלת ליונה, ובו התחכם המן בכשפיו ובקסמים לעורר כל כחות נגד ישראל".
בעקבות זאת פעל מרדכי בדרך מתאימה, הבנוייה על הידיעה שאין מזל לאדר שני:
"כאשר מרדכי ידע וביקש להפר עצת המן ולהופכו לרעה על עמלקים, פחד כי ראה כי מזל וכוכב הכל נגד ישראל, וחשש אולי אין כל כך צדיקים לשדד המערכות והמזל, ובפרט להפכו שישלטו בשונאיהם, חשב מחשבה, כי ידוע במדרש [חזקוני עה"ת על פסוק בחר לנו אנשים סוף בשלח] כשאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, בחר אנשים הנולדים באדר שני, ואין להם מזל כלל, ולא יכול עמלק להלחם בם בכשפיו, ואף בזה עשה מרדכי הלך ועיבר השנה, והוא לצורך גדול עיבר קודם ראש השנה, ובכתביו למדינות - שהורשה מהמלך לעשות, פירוש לדתו כנ"ל, ולכתוב כטוב בעיניו - כתב שהכונה היתה ותהיה על אדר שני בי"ג בו, אז יהיה זמן קהלה לכל, ועל זה היום נתכונו מתחילה, וכתב על היהודים כטוב כאשר צוה המלך, וזה הירח נהפך באמת לששון וכו' כי לית כאן מזל, והוצרך לעבר כדי שיהיה הנס באדר שני ואין בו ניגוד מן מזל ומערכה עליונה, ולכך קורין באדר שני".
ועדיין, מה עניינם של שבעים יום?
"וידוע [ברכות סג א] דאם הניח כמותו בארץ ישראל אין לעבר שנים ולקבוע חדשים בחוץ לארץ, ובאותו זמן היו בא"י מיום כורש הראשון חגי זכריה מלאכי וחנניה מישאל ועזריה וכדומה, רובי כנסת הגדולה כמבואר בעזרא, ואם כן לא היה יכול לעבר שנים רק בא"י, וראה מרדכי צורך השעה כנ"ל, ולשלוח לא"י ולהודיע להם כל זה שהם יעברו, וכן נעשה, וא"כ לשלוח משושן לירושלים לקבל מענה צריך ע' יום לכל הפחות, כי ארץ ישראל ת' פרסה וירושלים בקצה, כמ"ש התוספות בב"מ פרק שני [כח. ד"ה חמשה עשר] ע"ש, וא"כ פשיטא לשושן מירושלים שהוא מהלך רב פשיטא דצריך הליכה וחזרה ע' יום, ולכך לא היה יכול לכתוב אגרת עד קבלת תשובה, והתמהמה עד כ"ג סיון, וזה ברור".
ר' חיים פאלג'י (רוח חיים דרוש ו שבת זכור) רואה בשבעים יום, זמן להתבססות מלכותו של מרדכי: "וזה טעם חיוב לשתות יין גימט' ע' לזכור כי ע' יום היתה שררת המן ותלו אותו... ובזה יש לרמוז דרך צחות מ"ש (מגילה ז, ב) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כי כתבנו לעיל דנימוס פרס ומדי שכל שלא נתחזק בשררה ע' יום אינו מוחזק בשררה, ואמטו להכי עד כ"ג סיון לא נכתבו האגרות לבטל מחשבת המן עד שיתחזק מרדכי בשררה ע' יום וזהו הרמז לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן שנתלה אחר ע' יום לברוך מרדכי שלא נשלחו האגרות עד כ"ג בסיון דמתוך הביסום לא ידע להבחין זה".
♦
המספר שבעים כבעל משמעות מהותית
בהמשך דבריו הולך המהר"ל בדרך אחרת, הרואה בשבעים משמעות שאינה קשורה לפשט המציאות: "ועוד נראה כי לכך המתינה אסתר עד כ"ג בסיון כי הלך אחשורוש מהפך אל הפך כי מתחלה היה הגזירה שזרע המן יאבדו את היהודים ועתה נהפך זה שהיהודים יהיו מאבדים זרע עמלק ואוהביו, ולכך היה בין זה לזה שבעים יום כי מן יום י"ג בניסן ועד סוף ניסן י"ח ימים ואייר הוא כ"ט וכ"ג סיון הכל ביחד שבעים, כי עמלק הוא ראש לשבעים אומות אשר הם מתנגדים אל ישראל וכדכתיב ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ) ושבעים אומות בוודאי הם הפך לישראל ולפיכך מן יום שנכתב כי זרע עמלק ישלטו ביהודים עד יום שכתב כי היהודים יהיו מאבדים את עמלק היה שבעים יום כנגד שבעים אומות שכ"כ הם רחוקים זרע עמלק שהם ראשית הגוים מן ישראל[6]".ובאופן מעט שונה יש לבאר: "ועוד יש לומר כי כאשר גאלם הש"י כאלו יצאו ישראל מן שבעים אומות ולפיכך היו ישראל בצרה כאשר בא המן עליהם שבעים יום כנגד שבעים אומות ולא יצאו מצרת המן עד כ"ג בסיון שאז נשלחו הכתבים לכל הארצות ויצאו מן הצרה ונחשב להם כאלו יצאו מצרת כל שבעים אומות אבל כל זמן שלא יצאו הכתבים עדיין היו בצרה ולכך נאמר בעת ההיא כי דוקא באותה שעה היה ראוי לשלוח הספרים ולא קודם לכן כלל כך ראוי לומר אבל הפירוש הראשון הוא עיקר".
בירושלמי סוטה (פרק א הלכה י): "אמר רבי אבהו כל אותן שבעים יום שבין איגרו' לאיגרות כנגד שבעים יום שעשו המצריים חסד עם אבינו יעקב".
הסביר התורה תמימה (בראשית פרק נ הערה א): "ר"ל זכו שהיה להם קורת רוח במשך שבעים יום שחשבו לקיים גזירת המן, שנמשכה בין י"ג ניסן עד כ"ג סיון".
וכן כתב החת"ס (תורת משה שמות פרק לב): "הלא מצרים הספידו יעקב שבעים יום כדאיתא ברבה פרשת ויחי (ק' ו') שמשום כן זכו גוים לשמוח באיד שונאי ישראל שבעים יום בין אגרת לאגרת מיום י"ג ניסן גזירת המן עד כ"ג סיון שיצאו האחשתרנים ונעשה לנו נס והצילנו הקדוש ברוך הוא באגרת של שמחה".
וצריך להבין כיצד קשורה מצרים לעניין, והלוא בפרס ומדי עסקינן[7]? אולי מצרים, שהייתה ראש ממלכות בזמנה, מייצגת את כל האומות ככלל, שמרכזן בתקופת הנס היה בפרס ומדי?
כתב ביפה תואר על המדרש רבה (בראשית פרשה ק סימן ו): "נגד ע' יום שעשו חסד. תימה מה טעם הוא זה, כי מה פשע ישראל בזה שיצטערו כנגדם. ובשלמא אילו הוו מצריים רובא דעלמא, הוה אפשר לומר שבשכרן ניתנה להם שמחה וגיל בע' יום אלו. ושמא מפני שמצרים היתה אז מולכת בכיפה, הוו התם רובא דעלמא".
הרחיב והעמיק בנזר הקודש:
"ונ"ל להוסיף נופך בזה, כי ודאי לא במקרה בכו מצרים דוקא שבעים יום, אלא מפני שידעו כי יש ליעקב ע' נפש שהם כלפי ע' שרי אומות עכו"ם, וכולם יונקים ממנו שפע כנודע, ומפני שמצרים היה אז מולכים בכיפה ונכללו בה כולם, הספידו כנגדם ע' יום מצד יניקת שפעם מיעקב, ועי"ז ג"כ נתגבר כחם בע' יום הללו שבין איגרת לאיגרת על ישראל שנתפזרו ביניהם, כי גם אחשורוש היה מולך בכיפה ונתפשטה גזירתו בכל העולם.
ובזה תבין מ"ש בזוהר חדש ובכתבי האר"י ז"ל [בליקוטי תורה כאן] דגורן אטד הם הע' שרים העשויים כגורן, ונקראו אטד וקוצים כענין שנאמר [תהלים קיח, יב] דועכו באש קוצים, כי יפלא לכאורה מה ענין הע' שרים לכאן. אלא הוא הדבר אשר דברנו שע"י אותו ההספד נתחזק שליטת הע' שרים וכאמור".
אך כתב שהדרך העיקרית בעיני היפה תואר היא:
"והנכון דהיינו על דרך שאמרו בפ"ק דב"ב [י ע"ב] וחסד לאומים חטאת [משלי יד, לד] לישראל. וכן ויקח את בנו הבכור ויעלהו עולה ויהי קצף גדול על ישראל [מלכים ב, ג, כז. סנהדרין לט ע"ב], וקל להבין".
גם בספר משנה שכיר (מועדים פרשת זכור תכלית הגזירות - תשובה ומעשים טובים) רואה משמעות במספר שבעים, כחלק מהשגחה אלוקית. בתחילת דבריו הוא מביא את שאלת רבי אברהם סבע בספר אשכול הכופר: "בפסוק [אסתר ג, יב] "ויקראו סופרי המלך בחדש הראשון ונשלוח ספרים ביד הרצים", דלכאורה למה מיהר אותו הרשע כל כך בכתביו הללו, הלא היה עוד שנה שלמה עד היום המיועד להרוג ולהשמיד ולאבד".
והסביר: “המן ברשעתו עשה זאת כדי להבהיל את ישראל שנה תמימה שיהיו בבהלה רח"ל, כדי שבמשך זמן ההוא ימותו בכל יום רבים מהם מחמת הבהלה והפחד. וזה רמוז בקרא באומרו [שם, ג, ז] "הפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם", וגם היתה כונתו להבהילם ולהפחידם זמן רב שחייהם תלויים מנגד, כדי שמצד הפחד והדאגה ימירו דתם רבים מישראל להנצל ממיתה כי ירחמו על נשיהם וזרעם. וזה תראה מבואר ממ"ש [שם ח, יז] "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם", וכך היה ראוי להיות בישראל מצד פחד המן הרשע. ואין ראיה ברורה יותר מהנסיון שראינו בעינינו שעושים האדומים לישראל כל מיני סיבות להבהילם בענין שירחמו על בניהם וימירו דתם רח"ל. וזאת היתה כונת המן, והשי"ת הפך עצתו שנפל פחד מרדכי עליהם והיו מתיהדים".
אך הוסיף שהייתה בכך כוונה מצד ההשגחה "והנה כל זה היה סיבה אלקית לרחם על ישראל ולמרק עוונותיהם, ולכן נקראו סופרי המלך מיד בחדש הראשון, חדש מלומד בנסים, שהחדש עצמו יסייע לגאולת ישראל, וגם שיהיו ישראל שנה תמימה בפחד ובבהלה למרק פשעיהם בצער י"ב חדש כמשפט הרשעים בגיהנם".
ומכאן כתב לעניין השבעים יום: "ולפי שהשי"ת רחום וחנון, לא רצה שיצטערו כל זה הזמן, ובמעט זמן שעברו הצער והבהלה נתכפר עוונם, ולכן לא היה הצער רק ע' יום, כי אגרות הראשונות היו בי"ג ניסן ואגרות מרדכי ואסתר היו בכ"ג סיון, ובאלו ע' יום שנצטערו נתכפר להם עוונם בזכות יעקב שיצאו ממנו ע' נפש ומהם נתיסדו ע' סנהדרין עיין שם.הרי דהיה סיבה מן השמים שיצער אותם אותו הרשע בפחד ובהלה שנה תמימה כדי למרק עוונם וכמשפט הרשעים בגיהנם י"ב חדש, ורק מפני שהם התענו בצום ובתשובה גדולה ושלימה, עד שבמעט זמן כשבעים יום כבר נתכפר עוונם, והיסורין והצער שהיו להם בשבעים יום כבר השיגו תכליתן לעוררם לתשובה שלמה, וממילא כבר נפטרו מלהצטער עוד, וע"י כך נתבטלה הגזרה ונהפכו הדינים על המן".
והדברים תואמים לדברי הגר"א בפירושו השני: "כדי שיחזרו בתשובה שבעים יום כנגד השבעים שנה שהיו בגלות וזה היה סוף הגלות".
וכעין זה ביערות דבש (חלק א דרוש יז): "כבר תמהו למה איחרו מרדכי ואסתר בהצלת ישראל לבטל דת של כליה משך זמן רב, ומי יודע אם לעת כזאת ימצאו חן בעיני המלך והפכפך היה, אבל אמרו [מגילה יד א] גדולה הסרת טבעת וכו'.. כי בזה שהיו כל יום מעותדים למיתה, היו שבים בכל לב, ובכל יום היו נחשבים כמתים, זה היה מכפר בעבור עונם, וכבר נודע כי הקדוש ברוך הוא מצרף יום לשנה, כדחזינן במדבר במדה רעה וכ"ש במדה טובה, וכן אמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל [יחזקאל ד, ו] שכב על צד ימינך וכו' ושא עון בית ישראל יום לשנה, ומספר ימי איש שבעים שנה, וביקש מרדכי שיהיו ישראל בתכלית התשובה, ויהיו כל יום מוסרים נפשם להריגה, היו השבעים יום שיחשב יום לשנה, והרי מתוקן כל ימי שנותם, ולכך איחר בין אגרת לאגרת שבעים ימים, שהיא המכוון כמ"ש".
♦
חודש סיון שניתנה בו תורה
כיוון שלישי, שם דגש על הקירבה למתן תורה. כותב החיד"א (נחל אשכול אסתר פרק ח): "אמאי המתינו עד חדש סיון? אמנם כאן היו שתי גזרות מה שהבין אחשורוש בדעת המן לבטל דת היהודים, וע"ז נתרצה. ועוד אחרת מה שאמר המן להורגם. וכשנתלה המן תיכף נתבטלה הגזרה שכתב המן בשם המלך להורגם אבל מה שדיבר אל המלך לאבד תורתם עדיין במקומה. ולכן המתינו עד חדש סיון שבו קבלנו התורה דזכות קבלת התורה שקבלנו אז ואשר מקבלין אותה עתה ברצון בביטול כל מודעי יהיה לעזר ולהועיל לבטל הגזרה, וגם סיון עולה ריבוע אדנ-י ואסתר מילוי אדנ-י ותורה שבע"פ היא נגד שם אדנ-י וכ"ז יגן להפר הגזרה".לפי זה מסביר את בקשת אסתר: "וע"ז באת אסתר בבכי ובתחנונים להעביר רעת המן להשיב את הספרים מחשבת המן אשר כ' לאבד היהודי'. הכונה מחשבת המן לאבד דתם שזהו שהסכמת עליו וגם את אשר כי להרוג היהודים ונתנה טעם לשתים זו כי איכה אוכל וראיתי ברעה שימצא את עמי לבטל דתם ואין רעה גדולה מזו. ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי כמ"ש המן להשמידם והשיב המלך הנה בית המן נתתי לאסתר לפרסם חיבתי לה ולעמה ואותו תלו על העץ וא"כ נבטלת גזרת המן להורגם ולכך נתלה. אבל עתה שאסתר רוצה לבטל גם זה א"כ הבו לכם עצה וכתבו כטוב בעיניכם אך יהיה באופן שכבוד המלך ישאר.. ונשלוח ספרים ע"י מרדכי ואסתר ביום כ"ג סיון דיום הששי בסיון קבלנו התורה ועוד טו"ב ימים שעתה קבלנו ברצון טוב הם כ"ג".
ובשפת אמת פורים תרמ"ה: "בגמרא דשבת מודעא רבה לאורייתא הדר קבלוה בימי אחשורוש. פי' מה שהי' צריך להיות ע"י כפיה הכול גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש. ולכך כשתלו את המן הרשע קיבלו אח"כ התורה בחג השבועות באהבת עצמם להשי"ת. ולכן המתינו עד אחר החג. ובכ"ג בסיון כתבו אגרות האחרונות כשראו שנעשה תיקון למעלה במפלת המן הרשע. וכתיב ומרדכי יצא כו' ליהודים היתה אורה כו'. דרשו חז"ל על התורה ומצות. פי' מלפני המלך יצא בלבושים אלו. אבל עיקר שמחת בני ישראל בעצם היה מה שחזרו אח"כ בתשובה שלימה לתורת ה' ולעבודתו".
ועוד כתב שם (פורים שנה תרמב): "עיקר התנגדות עמלק הוא להתורה כמ"ש ודתיהם שונות. דתיהם כיוון גם על תורה שבע"פ שיכולין בני ישראל בכחם לחדש טעמי תורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. לכן אחר מחיית עמלק יש קבלת התורה...לכן אחר מפלת המן זכו לתורה לכן אחר סיון שהרגישו ביום מתן תורה התגדלות שמו ית' ע"י מפלת המן הרשע. הי' להם אח"כ השמחה בשלימות כמ"ש ליהודים היתה אורה כו'. הכל כ' רק אחר זמן מתן תורה. דלכאורה הי' צריך להיות בעת תליית המן. רק שעיקר השמחה שלהם היה מה שזכו עי"ז להתורה ולהתגדלות שמו ית'. וכן נבנה אח"כ בית שני שהוא שלימות הכסא כנ"ל".
♦
משמעות היום עבורנו
בעקבות הנס שארע ביום זה, כתב החוות יאיר במקור חיים (סימן תצ"ד): "בכ"ג סיון יש לזכור בו נס פורים כי בו נכתבו אגרות שניות התשועה ולרבות בו השמחה[8]". ובקובץ בית אהרן וישראל (ע"ט תשנ"ט עמוד קי"ח) מופיע "פעם עשה מרן אדמו"ר הזקן זיע"א סעודה בכ"ג סיון", ובהערה שם מוזכר שכיום נוהגים החסידים שאין אומרים בו תחנון. גם בספר דרכי חיים ושלום דף ס"ב כתב שנהג שלא לומר תחנון ביום זה.אולם יש ליום צד נוסף. בטור ושו"ע (סימן תקפ) נפסק: "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם... בכ"ג בסיון בטלו הבכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט". כיצד משלבים בין השניים? כתב במקור חיים בסימן תק"פ: "בכ"ג בסיון נ"ל דלא ישלים, דנכתבו בו אגרות האחרונות הצלת כלל מגזירת המן". על דברי הדרכי חיים ושלום הנ"ל ,העיר בספר משנת יעקב (הוספות לח"ב או"ח קכ"ח): "לענ"ד יען בטוש"ע... איתא דראוי להתענות... על כן ראוי שלא להחסיר עכ"פ באמירת תחנון"[9].
הרב אליהו כץ יצא מנקודת מוצא שלא מציינים יום זה, ובאר בשתי דרכים. הראשונה כנ"ל: "יעויין בשו"ע או"ח תק"פ... שמנה את כ"ג סיון בין הימים שראוי להתענות בהם מפני שבו ביטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט, ואפשר שלכן לא תקנו יום שמחה בכ"ג בסיון, בגלל שבאמת הוא יום שראוי להתענות בו", והוסיף: "אך בנוסף לכך אפ"ל, שכל התאריך של אגרות השניות לא היה בו ענין מיוחד לעצמו, כי לא בא אלא להדביק ולהשיג את אגרות הראשונות, על כן לא היה לו חשיבות כמו יום י"ג אדר שבו נעשה הנס של 'ונהפוך הוא'[10]".
נזכיר גם את דברי הרבי מליובאוויטש[11]: "בכ"ג סיון מידי שנה בשנה נקראים "סופרי המלך" – מלכו של עולם, שאחרית וראשית שלו והם כותבים "ככל אשר צוה מרדכי וגו'" דקאי על כל אחד ואחד מישראל, "עם מרדכי", מכיוון שהנהגתו היא באופן ד"לא יכרע ולא ישתחווה" שהוא נעשה הבעל הבית המצווה מה לכתוב "ככל אשר ציווה מרדכי". "והימים האלו נזכרים ונעשים" - כמבואר בכתבי האר"י ז"ל שכאשר "נזכרים" כדבעי אזי "נעשים" שוב אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה. ועל דרך זה בענייננו - שכאשר נזכרים כדבעי אודות המאורע הנ"ל שאירע בכ"ג סיון, אזי "נעשים" כל עניינים אלו מחדש".
♦
יום זה בשנות השואה
מספר שבועות לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לצידה המערבי של פולין בשנת בתחילת מלחמת העולם השניה, הצטרפו הסובייטים לביתור המדינה הפולנית, ופלשו דרך גבולה המזרחי. פולין, כתוצאה מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, חדלה למעשה מלהתקיים. חלקה המערבי נפל תחת שלטון הגרמנים, וחלקה המזרחי סופח לברית המועצות.עבור יהודי פולין, האופציה העדיפה הייתה כמובן לחיות תחת שלטון הסובייטים. השלטון הסובייטי אמנם לא היה נחמד במיוחד – מאות אלפים הוצאו להורג או גורשו לסיביר כ'אויבי העם', עסקים פרטיים הולאמו, ומסגרות חינוך ותרבות יהודיים וציוניים נסגרו – אבל לסובייטים לפחות לא היו תוכניות להשמדת העם היהודי, ואנטישמיות באופן רשמי הוצאה מחוץ לחוק. ואכן, פליטים יהודים מאזור הכיבוש הגרמני החלו לחצות את הגבול אל עבר ברית המועצות.השלטון הסובייטי, עם זאת, לא אהב זרים, וחשד כי חלק מהפליטים הינם למעשה מרגלים מטעם הגרמנים. לכן, כאשר בשנת מספר חודשים אחר כך, הציעו השלטונות לפליטים היהודים דרכון סובייטי, חשדם רק גבר כאשר רבים סירבו לקבלו, ובחרו לשמור על דרכונם הפולני. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעיקר בכך שהפליטים רצו לשוב ולהתאחד עם משפחותיהם, וחששו כי עם מסמכים סובייטים לא יוכלו לעזוב את גבולות המדינה. תהיה הסיבה אשר תהיה, על הסובייטים זה לא היה מקובל. הם החליטו לתת לפליטים הזדמנות נוספת – ואלה שלא יקבלו אותה יגורשו לסיביר. ואכן, כך היה. משפחות שלמות נעלמו באישון לילה בתוך קרונות אשר הובילו אותן לשממה. החיים בסיביר לא היה קלים בכלל, ורבים מתו מרעב, מחלות וקור. אבל, בטוויסט אירוני, דווקא לאלו שנשלחו לסיביר היה סיכוי גבוה יותר לשרוד את מלחמת העולם השנייה. התרחשות זו קשורה ליום כ"ג סיוון. וכך סופר על הרה"ק ר' איציקל מפשעווארסק זצ"ל (מתוך עלים לתרופה): "בשנת ת"ש הודיעו הרוסים לרבבות הפליטים היהודים בגליציה המזרחית שהם יכולים להירשם כאזרחים רוסיים. אמר אז שלא יירשמו. בליל שבת קודש פרשת קרח כ"ג סיון היגלו הרוסים לסיביר יותר מחצי מיליון יהודים שלא נרשמו. הגולים ראו בכך גזירה איומה, אך הרה"ק הנ"ל אמר שיום זה מוכן לטובה מימות קדם, וממנו לא תצא רעות. דבריו נשארו סתומים עד השנה שלאחריתה, כשבשלהי שנת תש"א כבשו הנאצים ימ"ש את מזרח גליציה ורצחו כמעט את כל היהודים שם הי"ד, בעוד שאלו שהוגלו ע"י הרוסים נשארו בחיים".ואכן גם בעיתון הצופה מאותם ימים, מוזכר שחלק מהגירוש היה בכ"ג בסיון: “... עדיין אני רואה את הרחובות השרויים בחשכה ומלאים עגלות , מכוניות טאכסי, מכונות משא ושאר כלי רכב ובהם ערמות חפצים וערמות בני אדם, זקנים וילדים, נשים ענוגות וחולים, הבוכים וגונחים על גורלם המר: גורל הנשלחים לסיביר ולשאר ארצות המזרח הרחוק של רוסיה הסובייטית, על לא עוול בכפם על 'חטאם' היחידי שהם פליטים, פליטים מארץ הנכבשת על ידי הנאצים. את ליל הזוועות הזה לא אשכח לא אוכל לשכוח אותו לעולם... מאות אלפי פליטים נמצאו בשטח הכיבוש הסובייטי בפולין, שברחו בחודש ספטמבר שעבר מחרב הנאצים, רובם יהודים, רובם חיו וחיים עוד היום בתנאים קשים מאוד. ללא גג מעל לראשם, ללא לבוש לעורם וללא מזון סעודה אחת. בהם רבבות שנקרעו מעל משפחותיהם ונדדו בודדים וגלמודים מעיר לעיר בשטח הכיבוש הסובייטי ללא כל סיכויים לעתיד ובפחד תמידי להישלח לפנים רוסיה. אין פלא שרבים ביקשו לשוב לבתיהם, אע"פ ששם חיכו להם עינויי הנאצים ונגישותיהם... התחילו להתהלך שמועות אימים, שהפליטים יישלחו לסיביר ולשאר הארצות הרחוקות בפנים רוסיה... נמסר... שמספר המגורשים רובם יהודים באותו לילי הזוועות הגיעו לשלושים אלף... באותו ערב אור ל29 ביוני [כ"ג סיון] הרגישו ברחובות לבוב תנועה עצומה של שוטרים...".
על ההצלה בעקבות הגירוש סיפר מו"ר הרב יהושע רוזן (יאר פניו איתנו עמוד 18): "בזמן שהתחילה המלחמה, רוסיה וגרמניה עשו הסכם [הסכם ריבנטרופ- מולוטוב] וחילקו ביניהם את פולניה, המזרח לרוסים והמערב לגרמנים. הקומוניסטים בראשות סטלין ימ"ש, גירשו חלק מיהודי פולניה לעומק רוסיה, סיביר ועוד, וגם אנחנו היינו ביניהם. בזכות זה, כשהגרמנים כמובן בגדו ופלשו לרוסיה במבצע ברברוסה, הם לא הגיעו אל היהודים שהיו בעומק רוסיה. כל ניצלנו. מרבית היהודים שנשארו בעומק רוסיה ניצלו אחר השואה, אמנם לא כולם כי הרבה מתו שם ברעב, אבל חלק גדול ניצלו".
גם הרב דוב ליאור חווה זאת בעצמו[12]: "בזמן שפרצה המלחמה הייתי בן שש בסך הכול. אבא שלי, ר' משה לינוונד, היה חסיד בעלז, מהיושבים אצל הרבי. גרנו בפולין בעיירה ירוסלב שבמחוז גליציה, ליד העיר לבוב. בתחילת המלחמה, טרם החלה השמדת היהודים, הגרמנים גירשו אותנו עם כמה משפחות מהעיירה שלנו לעיר לבוב שהייתה אז בשטח הכיבוש הרוסי, ולאחר כחצי שנה הרוסים גירשו אותנו לסיביר בטענה שאנו בוגדים בשלטון הקומוניסטי ומשתפים פעולה עם השלטון הגרמני". הגירוש לעומק רוסיה, היה זה שבדיעבד הציל את חייהם של ההורים וארבעת ילדיהם, כמו עוד אלפי יהודים נוספים ממזרח פולין שכמותם הוגלו לסיביר. כך גורלם לא היה כיתר רוב יהודי פולין, אשר מאוחר יותר הובלו להשמדה על ידי הנאצים ימ"ש. קרוב לשש שנים נדדנו ממקום למקום ברוסיה הסובייטית, כפליטים פולנים, ובכל פעם שהחזית הגרמנית התקרבה, גירשו אותנו לעומק המדינה".
♦ ♦ ♦