הרב בן ציון כהנא שפירא
מח"ס פני אברהם

ביכורי יחור

העירני הגאון רבי נחמיה פפר שליט"א לדברי הירושלמי ביכורים פ"ג ה"א בעי רב זעירא, בכורי יחור מהו שיתירו חנטו, וצ"ע. יל"פ בצירוף כמה מדברי המפרשים (אמונת יוסף כאן, ואשל אברהם שיובא להלן), עפמ"ש בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב אשכול שביכר בו גרגר יחידי, כולו חיבור למעשרות. והיינו משום שבישול גרגר אחד, הוא מעיד שגם שאר פירות הגפן הם קרובים וסמוכים לאותה דרגה, ולכן הגרגר האחד גורר עמו את השאר לדין עונת המעשרות. וכמוש"כ הרדב"ז בהל' מעשר פ"ב ה"ה: כיון שהגיע גרגר אחד, קרוב השאר לבוא. ובירושלמי שם הוסיפו גם כל אותו הרוח, והיינו משום שכל אותו הרוח והכרם ניזונים ומתבשלים באותו אופן של הגפן שביכר בו גרגר אחד. ומסתבר שגם בכל דרגות הבישול של הגפן אמרינן כן, ולכן מסתפק ר' זעירא אם גם לגבי פגין, שהם כבר ראויים לקריאת שם בכורים, ג"כ הם גוררים את השאר, שרק החלו לחנוט וכפירוש הגר"א שיובא להלן, שגם הם יותרו לקריאת שם ביכורים.
♦

א. ב.

ויש לכאורה עדיפות לבכורים על מעשרות, שהרי בביכורים ניתן לקרוא שם גם קודם שנעשו פרי על סמך שיבשילו על האילן להיות פרי, א"כ יותר פשוט לקרוא שם ביכורים על העומדים להיות פגים, ואילו במעשרות צ"ע איך מעשרים פרי תלוש שלא יגיע לעולם לעונה"מ.
ולפי"ז יתכן שלכן לא הסתפק ר"ז במעשרות, כיון שהברייתא נקטה רק ענבים ורימונים, ודאי שאין מקום להסתפק בתאנים, אבל לגבי ביכורים שעדיפי ממעשרות הסתפק ר"ז גם בתאנים. ולהלן יתבאר שיש סברא שתאנים עדיפי משאר פירות. ועיין להלן אות ד' וז'.
♦
אמנם תאנה אין לקיטתה כאחד, והן המבכירות הן הקייצות והן הסייפות נלקטות במשך של כחודשיים. וא"כ לכאורה אין סברא לומר שכשהבכירה אחת להיות פג, קרובים גם השאר להיות פגים.
אולם י"ל עפ"י מה שמצינו בר"ה טו (ע"ב) לדעת רבי נחמיה, אילן העושה כעין שתי בריכות, שנת המעשר שלו נקבעת בחנטה, ופרש"י כגון תאנים שאין פירותיו נגמרים כאחת, אם היו הולכים אחר לקיטה והיום לוקטים מעט ולאח"כ מעט, היו ישן וחדש מעורבים וכמבואר ברש"י לעיל יג (ע"ב). והקשה במלבושי יו"ט קונטרס חובת קרקע עמ' יג הרי כיון שאינם נלקטים כאחד א"כ ג"כ אינם חונטים כאחד כמו"ש בירושלמי שביעית פ"ה ה"א לקט תאינה ואינו יודע אימתי חנטה אמר ר' יונה מונה מאה ימים מלמפרע שאז זמן חנטתה. ובספר אוהל משה להגרא"מ הורביץ זצ"ל בח"ב עמ' קו כתב ליישב, דדוקא באינו יודע מתי חנטה מונה מאה יום מסתם. ר"ל שגם בתאנים יש תקופה אחת לחנטתם כמו בשאר אילנות [אם כי אין חנטתם והבאת שליש של כל פירות ביום אחד, וכפי שמבואר לעיל לגבי ענבים ורימון, אלא שזמן חנטתם וכו' הוא קרוב, וממתינין ללוקטם עד שכולם יבישלו ואז לקיטתם כאחד, וכמו"ש בירושלמי פאה פ"א ה"ג. ולגבי ענבים ורימונים קימל"ן שהם יותר קרובים וסמוכים להביא שליש כשהגרגר הראשון הביא שליש]. ורק כשאינו יודע את זמן החנטה של פירותיו הקילו במעשרות דרבנן שיסמוך על שיעור של מאה ימים למפרע. ולפי"ד יש מקום למש"כ לבאר את ספיקו של ר' זעירא הנ"ל אם תאנה שביכרה להיות פג גוררת עימה את שאר האילן להיחשב כפגים, מפני שכולו קרוב וסמוך להגיע לפגים, וניתן גם עליהם לקרוא שם ביכורים. מצינו כעי"ז בירושלמי פאה פ"א ה"ד לגבי תמרים, שאע"פ שאין גמר בישולם כאחד, ולכן אין נלקטים כאחד אבל הטלת שאור שלהם, שהיא עונת המעשרות שלהם, היא כאחת.
ועוד יתכן לומר, לפי מה שאיתא בב"ר (ו, א) התאנה הזו בתחילה אורים אותה אחת אחת כו' עד שאורים בסלים ובמגריפות. א"כ מצינו סוג תאנה שלאחר זמן, לקיטתה כאחד.
♦

ג. ד.

ובעיקר קושיית המלבושי יו"ט על רש"י הנ"ל, יתכן ששיטת ר' נחמיה בחנטה דתאנה היא, דעונת המעשרות דתאנה היא הקרויה חנטתו, וכשיטת הרמב"ם בדין בגדר חנטה דאילנות לגבי שנת המעשרות דהיא הבאת שליש. וא"כ הרי עונת המעשרות דתאנה הרי היא משיבחיל, והוא כחמישים יום לפני שמתבשל ונעשה ראוי לארותו, כגירסת הגר"א בירושלמי שביעית פ"ה סוף ה"א. וכיון שתחילת זמן אריית תאנים המבכירות היא בסוף אייר, נמצא שלעולם אין חשש שיתערבו תאנים של מבכירות משנת מעשר קודמת, כי מעולם לא הביאו שליש קודם ט"ו בשבט. וגם התאנים הסייפות זמן לקיטתם בסתיו, כחצי שנה קודם המבכירות ואין חשש תערובת.
ומצינו יתרון בתאנים וענבים על שאר פירות, בשיטת ר"ע בעוקצין פ"ג מ"ו שס"ל שפגים מטמאים טומאת אוכלים – והו"ה בוסר של ענבים – ופירש בר"ש דמיירי בפגי תאנה. ובחסדי דוד לתוספתא טבו"י פ"ה ה"ז כתב ששיטת ר"ל בירושלמי שביעית פ"ד ה"ו היא שר"ע ס"ל שמיד שנעשו התאנים פגים מטמאים טומ"א. א"כ מצינו שיש גדר אוכלים בפגי תאנים ובוסר של ענבים ולא בשאר פירות (וכפניות שמטמאות טומ"א הוא משום שיכול למתקן ע"י האור, כמו"ש בערובין כח ע"ב). וא"כ יש מקום לסברא שיהא דין הפגים שביחור התאנה כעין אותו הדין שבאשכול ענבים, שע"י תאנה אחת שבכרה להיות פגה יהיה דין גם שאר התאנים כדין אותה פגה, לפחות לגבי קריאת שם ביכורים, שהוא עדיף מדין מעשרות כנ"ל באות ב. וא"ש שר"ז הסתפק רק לגבי יחור של תאנים.
♦
ובאשל אברהם להגר"א ניימרק זצ"ל (זרעים עמ' ר"צ) כתב על דברי הירושלמי: עי' פנ"מ ופירושו דחוק ולולי דבריו היה נ"ל לפרש דבאמת אליבא דרבנן בעי אם די שרק הבכורים יהיו [מ]בכורים, כמו בוסר ופגין, להתיר את כל הפירות אפילו אם רק חנטו, ועי' ביאור הגר"א שפירש דבעי אם די שביחור זה ישנם ביכורים שיהיה שם בכורים גם על שאר היחור שרק חנטו. ולשון "יתיר" נ"ל דשייכא גם בבכורים משום ששם ביכורים יתירם מתרו"מ כו'. מ"ש בביאור הגר"א הנ"ל בהא דביכורי יחור מהו שיתירו חנטו ק"ל קצת מ"ש מהא דתנינן בפ"א דמעשרות ה"ב אשכול שבישל אפילו גרגר יחידי כולו חיבור למעשרות, אר"ח פשטו לן כל אותה הגפן כל אותו המין כו' וזה קשה גם לביאורי, עכ"ד.
♦

ה. ו.

והיינו כנ"ל שר"ז מסתפק אם גם בבכורים ניתן לומר שהתאנה שבכרה ונעשתה פג גוררת את שאר היחור או האילן להיחשב פגים שבכרו ויוכל לקרוא עליהם שם בכורים.
ומה שהקשה מהירושלמי מעשרות, אין לומר שר"ז לא שמיעא ליה לברייתא זו דר' יוסי והסתפק מעצמו, ולכן לא הביא הר"מ ספיקו דר"ז, כי לפי"מ דקיימל"ן כברייתא דר' יוסי אין ספק שהפגים גוררים את שאר היחור עכ"פ. אבל כ"ז אינו כמבואר להלן מהמשנה במעשרות.
♦
והנה עיקר קושיית האשל אברהם מהברייתא דרבי יוסי יש ליישב בפשיטות, שהברייתא מיירי בענבים וברימונים, אבל לא שמענו משם לשאר פירות. ואדרבה במשנה מעשרות פ"ה מבואר בסתם פירות שאם בכר אחד, השאר נמכרים גם לחשוד על המעשרות.
ויל"ע בלשון הגר"א כאן שקרא שם על פירות כו'. משמע שיש להסתפק בכל פירות. ואולי ס"ל שלהכשר קריאת שם ביכורים גם בשאר פירות, י"ל שחלק הפרי נגרר אחר מקצתו, וכמושכ"ל באות ב' שיש עדיפות לקריאת שם ביכורים על חובת מעשרות. ומצינו שם "יחור" גם שלא לגבי תאנים בערלה פ"ה מ"ט.
♦

ז. ח.

ומש"כ באשל אברהם דלשון "יתירו" שייכא בביכורים משום שהביכורים פטורים מתרו"מ, צ"ע, דלא נקט עיקר שם ביכורים לדיני קדושותיו, אלא נקט רק את ענין הפטור מתרו"מ ולא מסתבר לומר שעל עיקר קדושתו כשייתלש לא מספק"ל אלא רק לגבי פטור מתרו"מ.
ובפשטות לשון "יתירו" הוא כמושכ"ל באות א', שיתירו ויכשירו את הפירות שהחלו לחנוט להיות ראויים לקריאת שם ביכורים, אע"פ שבעצם אינם עדיין פגים.
♦
והנה לגבי ענבים קימל"ן שכל אותו הרוח חיבור למעשרות, ולגבי רימון הסתפקו האחרונים אם רק אותו רימון או כל אותו הרוח, ולגבי שקדים אמרו במעשרות פ"א ה"ג בשם ר' פנחס כיון שראה שלשה שפירשה קליפתן החיצונה, שהוא תורם את כל הקופה כו' ובלבד שלא יתרום מקופה על חברתה, ופירש הרש"ס דהוי דומיא דלעיל ה"ב דכל אותו הרוח חיבור. ומ"ש דרק אותה קופה, יל"פ שבאותה קופה שמצא שם שקדים שהגיעו לעונת המעשרות מסתבר שהשאר שתלש מהאילן הם סמוכים לאותם שלושה שהגיעו לעונת המעשרות והם החייבים ג"כ במעשרות, ואילו קופה אחרת שהשקדים שבה יותר רחוקים לא מחוייבים במעשר.
♦

ט. י.

ולגבי תמרים אמרו בירושלמי דמאי פ"א ה"א דסובר רב חנינא בשיטת ר' יוסי בר' יהודה שהנובלות הנמכרות עם התמרים בקופה אחת חייבים במעשר כמו ענבים שביכר בו גרגר אחד. ויל"פ לפמש"כ בר"ש ריש דמאי דהנובלות הם תמרים פגים שאינם מתבשלים באילן, אלא תולשן ועושה אותם כומר בארץ ומתבשלים (וכ"ה בערוך ערך כמר שהם פגים שאינם נכשרים באכילה כו') וכשהם ודאי בעי לעשורי. ויש לבאר לפמ"ש בעירובין כח (ע"ב) דלר' יהודה כפנייתא דניסתני – שהם פירות הדקלים הזכרים שאינם נעשים תמרים לעולם וכפניות הם גמר בישולם, כפרש"י. וכיו"ב בב"מ פט ע"א כי תניא ההיא בתוחלני – חייבים במעשר, ובפסחים נג (ע"א) מבואר שהם כשיעור פגים לפחות. וא"כ י"ל שגם בכפנייתא של שאר התמרים שהגיעו לשיעור פגים ואינם מתבשלים עוד, אם לאחר שנתלשו מתחממים בארץ ומתבשלים חייבים במעשר. וגם נובלות שכבר הגיעו לשיעור פגים בכלל.
ועכ"פ י"ל בשיטת ר' יוסי ב"ר יהודה הנ"ל שכיון שמועיל בנובלות בישולם בתלוש להתחייב במעשרות, הו"ה דמועיל גם חיבורם בקופה אחת עם תמרים שחייבים במעשרות, שיהיו כמו חיבור האשכול לגרגר שעושהו חיבור למעשרות, וצ"ע.
♦
והנה אם נניח שסברת ר' יוסי ב"ר יהודה היא שגם חיבור בתלוש מחייב במעשרות, א"כ אי"ז משום הטעם הנ"ל בשם הרדב"ז שקרובים השאר להגיע לעונת המעשרות, אלא עצם החיבור מחייבם, אפילו הם סמדר שנקרא עכ"פ אוכל, עי' חזו"א שביעית סי' ז ס"ק י"ב. לפי"ז יתכן לפרש שבשתי סברות אלו נחלקו במעשרות פ"א ה"ב לגבי הדין באשכול שבושל בו אפילו גרגר אחד כולו חיבור למעשרות, דר' חנינא סובר כל אותו הגפן, ופשטו לו שגם כל אותו הרוח, ור' יוסי בי רבי בון אומר כל אותו הכרם. ויל"פ שאם מחמת שגם השאר קרובים להגיע לעונה"מ יש לרבות רק אותו הרוח, כי יש בצד ההוא גורמים למהר בישולם כחמה רבה או מועטת וכיו"ב, אבל על צד אחר אין סברא שהם קרובים לבישולם. ואילו ר' יוסי ב"ר בון סובר שעצם החיבור מצרף האשכול והגפן וכל הכרם ששורשיהם מקבלים זמ"ז.
וא"ש מ"ש שם להסתפק אם גם כרם גדול שעשאהו קטן, שחילקו לשניים, או שניים וחיברם לאחד, מצטרפים לחיוב. וברש"ס שהוריד גדר או שם גדר. ואם מצד היותם קרובים להתבשל אין לכאורה נפק"מ בכך, ובע"כ שס"ל שעצם החיבור מצרפם, וכמו תמרים בתלוש.
♦

יא. יב.

ואם נפרש כן הפלוגתא הנ"ל, י"ל דר' יוסי ב"ר בון הסתפק אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה הנ"ל, אבל לחכמים דפליגי אין סברא שכל צירוף יחייב במעשרות. וא"ש שהר"מ לא כתב שכל הכרם מתחייב, כי קיימל"ן כחכמים וכדעת ר' חנינא.
אולם יותר נראה ששיטת רבי יוסי בן יהודה אליבא דרב חנינא היא, שהבעלים שליקטו תמרים והניחו בקופה אחת הנובלות עם התמרים, מסתבר שהם מאותו דקל, והוי כדין אשכול שביכר בו גרגר אחד, שלפחות כל הגפן חיבור למעשרות.
ולגבי תאנים ס"ל לר' זעירא כאן, שרק לגבי אותו יחור יש להסתפק אם תאנה שבכרה להיות פג, מצרפת את השאר שביחור שרק החלו לחנוט, לדין קריאת שם דביכורים.
וסברא יש בדבר, שכיון שהתאנים אין לקיטתן כאחד, לא מסתבר לר' זעירא שתאנה אחת שנעשית פג תחייב את כל האילן, וכסברת המלבושי יו"ט הנ"ל. ועיין להלן אות כד.
♦
ויל"ע ממ"ש בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב לגבי התאנים משיאדימו פניהם, ופריך: וכל התאנים פניהם מאדימות, ומשני לוקח אחת ומניחה, אם בשלה מעת לעת חייבות כו'. משמע שאחת שבישלה מלמדת על שאר המאדימות אע"פ שהן לא נבדקו. (ויל"ע כיו"ב לגבי תלתן, שאמרו שם שלוקח מלוא קומצו כו').

יג. יד.

והנה ז"ל הגר"א: "ביכורי יחור, שקרא שם על פירות שבכרו ובאותו יחור עצמו היה ג"כ פירות רק שמתחילין לחנוט מבעי ליה אם דיו בזה ולא איפשטא". ובפשטות הכוונה כפירוש האשל אברהם שהספק הוא אם קרא שם על כל הפירות שביחור, אם גם הם נחשבים ראויים כבר לקריאת שם כמו החלק שכבר בכר, ולא יצטרך לקרוא להם שם שוב כשיבכרו. אבל צ"ב אמאי נקט הגר"א שקרא שם על כל היחור, הרי יש להסתפק גם אם קרא שם רק לשאר שעדיין לא בכרו, אם בגלל החלק שכבר בכר עושה אותם ראויים לקריאת שם בפני עצמם.
♦
וצ"ל ששאר הצומח על היחור בפני עצמו ודאי שאינו ראוי לקריאת שם ביכורים, וגרע מגרגר של אשכול, שהשאר הם ודאי אחרי גדר פגין, ולגבי פגין של גפן קיימל"ן שהם נקראים פרי לגבי נזיר (הל' נזירות פ"ה ה"ב). ולדעת הגר"א בפירוש הירושלמי סופ"ק דערלה ועוד אחרונים גם לגבי רבעי הם כבר נאסרים. ולכן באלו י"ל שהם מתחייבים במעשרות כשגרגר אחד הגיע לעונה"מ, אבל לגבי קריאת שם על בכורים שפרי אחד ביכר ונעשה פג והשאר עדיין לא, ואין להשאר כל שם פרי. באלו י"ל שא"א לקרוא עליהם בפני עצמם שם ביכורים, אלא רק כשקורא שם על התאנה שנעשית פג, ועימם יחד קורא שם גם להשאר שבאותו יחור, שאז אגב התאנה שבכרה, גם על השאר שקרובים להיות פגים, גם אלו נקראים בשם ביכורים.
ולפו"ר י"ל שגם באשכול ענבים וברימון א"א לעשר את השאר, אלא עם הגרגר שבענב או בפרידה שברימון. אבל ל"נ כן, כי לאחר שחל על כל האשכול דין מעשר בפרי שהגיע לעונת המעשרות, אין דין המעשרות שבהם נפקע.
♦

טו. טז.

ובאמת נראה עוד לגבי מעשרות, שיש לחלק בין דין האשכול שבו הגרגר שבכר לשאר, דהנה יל"ע אמאי נקטו רק אשכול ולא נקט שכל הגפן וכל אותו הרוח או כל הכרם הויין חיבור למעשר. וגם הלשון "חיבור למעשר" צ"ב, אמאי לא נקט שהאשכול חייב במעשר.
לכן יתכן לומר שאותו האשכול שהוא מחובר לגרגר שביכר יכול לעשרו על ענבים שהגיעו לעונה"מ, כי אגב הגרגר דינו כשאר ענבים שהגיעו לעונה"מ. אבל השאר שבכרם, מתעשרים רק מתוכם, ואין חיובם כענבים שהגיעו לעונה"מ, ונראה שחיובם הוא מדרבנן כמו שיתבאר להלן באות יח.
ולכן נקטו: אשכול שבכר בו גרגר יחידי כולו חיבור למעשרות, שהאשכול גם מחברו להיות חיוב אחד, ולא רק משום שהשאר קרובים להגיע לעונה"מ כסברת הרדב"ז הנ"ל[2].
וכך יל"פ במה שנקט ר"ז בספיקו ביכורי יחור, שרק על התאנים שבאותו יחור מסתפק ר"ז, משום שהם אולי כאשכול ורימון שדינם כאחד. וגם מצד הסברא הנ"ל שבאות ב', ששאר התאנים קרובים להיות פגים או בשלים, רק על אותו יחור יש להסתפק, משום ששאר התאנים רחוקים מלהיות פגים, שהרי התאנה אין לקיטתה כאחד, ורק אותם שבאותו יחור קרובים להיבכר כתאנה שעימם.
♦
ולפי"ז מ"ש בירושלמי מעשרות פ"א לגבי שקדים: "כיון שראה שלושה שפירשה קליפתן החיצונה שהוא תורם את כל הקופה". ופירשתי לעיל שהוא משום שהשאר ודאי קרובים להבאת שליש, ולפי הנ"ל אינו תורם את השלושה שהביאו שליש על השאר, אלא תורם רק מהשאר שבקופה על כל הנמצא בקופה, וצ"ע. (ובר"מ לא נזכרו כלל דברי הירושלמי הללו).
אולם יל"פ את דברי הירושלמי כהחזו"א בשביעית (סי' ז אות כב) שחזקה שגם שאר השקדים שהוריד מהאילן, ושם בקופה גם הם כבר הגיעו לעונה"מ.
♦

יז. יח.

ומש"כ לעיל באות טו שחיוב השאר שבכרם אינו כחיוב האשכול, נראה שכל חיובם הוא מדרבנן, כי לא מצינו שני סוגי חיוב מה"ת. אמנם מצינו דין רשות לעשר, ולכאורה י"ל כן גם בכל אותו הרוח בכרם, אבל מסתבר שדין כל אותו הרוח הוא רק מדרבנן, שהרי בפשטות לא חייבו אלא את הגפנים של בעל האשכול, וכמבואר בהגר"א בבעיא בכרם קטן וקנה עוד כרם קרוב לזה ונעשה גדול מהו. ואם נניח שמה"ת האשכול מצרף כל הגפנים הסמוכות באותו רוח, אין נפק"מ בין כרם של בעל האשכול לשאר כרמים שבהמשך כרמו.
♦
ובלא"ה יל"ע במ"ש כל אותו רוח או כל אותו הכרם, עד היכן נמשך חיובם, אם כרמו נמשך עד פרסה, האם יתחייב כל אותו רוח או כל אותו כרם מפני הגרגר שביכר רחוק משם פרסה.
וכ"ז בשאר הענבים, אבל האשכול שבו הגרגר שביכר, י"ל שכולו מצטרף מה"ת כנ"ל[3]. (וגם באשכול עצמו יל"ע היאך דין שאר הגרגרים לענין טומ"א, ולענין ברכת פרי העץ).
♦

יט. כ.

ויש להעיר בפירוש הגר"א הנ"ל בבעיית ר' זעירא, כיון שמיירי שהפריש את כל היחור, א"כ אם נניח שלא חל שם ביכורים על השאר הרי באנו למחלוקת ב"קני את וחמור" אם קנה. עי' ב"ב קכג שגם במפריש על פרי שחלקו אינו טבל כלל הוי כקני את וחמור, ושיטת הר"מ בפ"ט מהל' אישות במקדש חמש נשים ויש בהן שתי אחיות, שאם לא פירט אלא אמר כולכן מקודשות לי, אין כאן קידושין כלל.
♦
עוד יל"פ בבעיית ר"ז, שמיירי לאחר שתלש את היחור ואין הפירות החנוטים עומדים להיות פרי גמור, אם עדיין הם נגררים אחר הפרי שביכר לגמרי ואפילו אם כבר קרא על הכל שם ביכורים. וכ"ז אם חנטה האמורה כאן היא קודמת להבאת שליש.
ואם חנטה האמורה כאן היא הבאת שליש, מיירי שהחלו לחנוט ולא נשלמה חנטתם, כעין ביאור הגר"א. ולגבי מעשרות ודאי שהכל חייב, אבל הספק דר"ז הוא אם בביכורים ניתן לגרור שם על דבר שאינו ראוי לכך, ולא עדיף מתמרים שאינם מובחרים שלא קדשו. ובירושלמי בכורים פ"א ה"ג: רשב"ג אומר אין מביאין תמרים אלא מיריחו ואין קורין אלא על הכותבות.
♦

כא. כב.

ולכאורה יל"פ עוד בספיקו דרב זעירא, דמיירי בדין פירות שביעית שאסור לאכול מהם בבית עד שיגיעו לעונת המעשרות. ופשיט"ל לרב זעירא דבאשכול ענבים ורימון, שגרגר אחד ופרידה אחת הגיעו לעונת המעשרות, שקימל"ן ששאר האשכול והרימון חייבים במעשרות, הו"ה שבשביעית מותר לאוספם ולאוכלם בבית.
ומ"ש במעשרות פ"ה לגבי מעשרות ושביעית שאם "בכרו נוטל את הבכורות ומוכר את השאר" משום שלא הגיעו לעונת המעשרות, ולכאורה קאי גם על שביעית, בע"כ המשנה מיירי חוץ מענבים ורימונים.
ועוד, לפמשכ"ל באות כ שגם בענבים ורימונים החיוב במעשרות מה"ת הוא רק על אותו אשכול ורימון, אבל שאר האילן חיובו במעשרות הוא מדרבנן, א"כ י"ל שעל שאר האילן לא גזרו שלא גזרו למכור. ועי' במשנה ראשונה שם וברדב"ז הל' מעשר פ"ב ה"ו. והאשכול והרימון עצמם דינם כהגיעו לעונת המעשרות לחומרא ולקולא.
ומפירוש המשנה לר"מ נראה, שמ"ש ואם בכרו כו' לא קאי על שביעית. ויתכן לכאורה שכיון שאין לקצור אלא מעט מעט (הל' שמיטה פ"ד ה"א) א"א לומר שאת כל מה שבכר מפירות שביעית יטול. אמנם הרי לקטוף ולהניח הפקר לכל מותר. אבל דוחק לפרש כן את לשון המשנה "נוטל".
ויתכן שמ"ש שמותר לאסוף פירות שביעית משהגיעו לעונת המעשרות הוא רק כשאוסף לעצמו, אבל לתלוש פירות אלו קודם שהבשילו ולהניחם אין היתר, כי בכך הוא מפסיד אחרים שיכלו לתלוש פירות בשלים.
ועכ"פ אם נניח שגם בשביעית נוהג הדין שבאשכול ענבים הנ"ל, א"כ יל"פ את ספיקו של ר' זעירא ביחור שביכר, שר"ל שהגיע לעונת המעשרות וכלשון המשנה הנ"ל במעשרות "אם בכרו כו'", מהו שיתיר חנטו, ר"ל את שאר התאנים שביחור שהם עדיין בחניטתם ועוד לא הגיעו לעונה"מ אבל הם קרובים לכך, ויותרו לאוכלם בבית כתאנים שהגיעו לעונת המעשרות.
עכ"ז, עדיין ספיקו של ר"ז אינו ברור, והוא מהדברים העמומים בירושלמי, וצ"ע.
♦

כג.

הר"ש בביכורים מפרש את שיטת ר"ש שצריך לקרוא להם שם בתלוש משום דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה, מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי, כלומר בתלוש כמו בהבאה. וכיו"ב בפירוש הר"י בן מלכי צדק: אי אתה מוצא – שהפרשה דומיא דהבאה – אלא אם כן קרא להם שם בתלוש. לכאורה יל"פ דדרשינן כמו בגט "וכתב ונתן" שלא יהיה מחוסר קציצה ותלישה. ויותר נכון שס"ל שבעינן שיהיה ממש כמו בהבאה שהיא בתלוש. ויל"פ שכל זמן שהפרי מחובר הוא חלק מהעץ, וגם כשהוא עומד להיבצר אי"ז מועיל לדינים שחלים דווקא בתלוש, כמוש"כ בפני אברהם עמ' ס"א לגבי תרומה. וה"נ כיון דבעינן לקידוש בכורים פרי שראוי ומתוקן להבאה לא אמרינן כל העומד כו'.
♦ ♦ ♦