ספק ברכות להקל באמצע תפילה

הערות שוליים

1. ↑ כן הביא היבי"א (ב' ט') למקור שדין תפילה כדין ק"ש. ויש לציין, שבירושלמי שם ממשיך לענין כוונה בתפילה "ר' ירמיה בשם ר' אלעזר נתפלל ולא כוין לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל", ופירוש כוונה כאן היינו כוונת הלב, ואינו דומה לכוונה שמבואר לפני זה. ונראה שהירושלמי נקט בלשון נופל על לשון, אע"פ שענין הכוונה אינו דומה בשניהם. דלענין ק"ש מדובר לענין שימת לב היכן הוא אוחז, וכאן הנידון הוא לענין כוונת הלב. ולפי זה לגבי שומע תפילה חזקה כיון, צ"ב מה הכוונה - האם כמו ק"ש שהירושלמי פירש לפני זה או לענין כונת הלב שהירושלמי פירש אחרי זה.וא"כ לכאורה אין לנו הכרח לפרש שצריך לחזור למקום הראשון, דשמא הנידון רק כלפי הכוונה. אמנם באמת מבואר כן להדיא בירושלמי ברכות פרק ה הלכה ג טעה ואינו יודע איכן טעה חוזר למקום הברור לו. ולשון "מקום הברור לו" הוא בודאי המקום הראשון כמו שמפורש בירושלמי לגבי ק"ש.
2. ↑ יש להעיר שבתוספתא בפ"ב לגבי ההלכה שאין קוראים למפרע, מסיים: "וכן בהלל ובמגילה", ואילו לגבי הלכה זו שחוזר למקום הברור לא מסיים וכן בהלל ובמגילה.
3. ↑ ראה אבן האזל פ"ב מהלכות ק"ש ד"ה ונראה ליישב.
4. ↑ באבן האזל הנ"ל דימה זאת לסוגיא של ציצין שאינם מעכבים. ויל"ע בזה, דציצין אינם מעכבים כלל, ואילו חסרון תיבות מעכב לגמרי. ואם כן לפי הצד שלא אמר חלק מהפסוקים הרי שלא יצא כלל. וצ"ל דכוונתו, שכיון שהוא במצב מסופק יש להחשיב את הפסוקים המסופקים כציצין שאינם מעכבים (שהרי מחמת הספק אינו חייב לומר פסוקים אלו).
5. ↑ לקמן יתבאר שכל דין זה שצריך שהמצוה תהיה מבוררת הינו על גוף המצוה, אבל בפרטי דיני המצוה (כגון ספק יעלה ויבוא) אפילו בספק מציאות אזלינן לקולא. גם לפי הנוסח של אבן האזל הנ"ל יש לומר שאמירת פסוקים המסופקים נחשבים כציצין שאינם מעכבים, שהם חלק מהמצוה מחמת הספק, רק שאינו מעכב. ואילו שאר ספיקות אינם נחשבים ציצין.
6. ↑ במאירי כתב בדף ט"ז: "ומ"מ כל שנתברר לו חוזר למקום הברור לו וכן הדין והענין בברכות הן שלפניה הן שלאחריה".ומשמע לכאורה שאם הוא מסופק באיזה ברכה הוא אוחז בברכות ק"ש, חוזר למקום הודאי. וצ"ב, דלכאורה כל אחת היא מצוה בפנ"ע (כמסקנת המאירי גופיה בדף י"א: דברכות אין מעכבין). אבל עכ"פ חזינא דדין חזרה למקום הברור הוא כלל אפילו בדינים דרבנן, וכיון שסדר התקנה היא לקיים את כל הברכות דנים לחומרא. (וזה ראיה אלימתא שרשאי לחזור למקום הברור ולחזור לברך אע"פ שאם לא יחזור אין לו חשש כלל של ברכה לבטלה לפי מסקנת ההלכה לדעת המאירי שברכות אינן מעכבין). ומיהו לענין דינא צ"ע טובא, ועי' באוה"ל סי' ס"ה ד"ה חוזר, שיש ספק בירושלמי איך לדון בשהה לגמור כולה בברכות ק"ש אם לכלול את כל הברכות כאחד ויתכן שהנידונים תלוים זה בזה. ושמא כוונת המאירי דוקא באותה ברכה עצמה כשנסתפק באיזה מקום אוחז, ולא מברכה לחבירתה.
7. ↑ באמת אפשר לומר שזו סברת התו' ברכות י"ב. שתפסו שספק ברכות להחמיר, דבכה"ג אין חשש ברכה שאי"צ. ויש שפירשו שכוונת התו' שרק בברכות הנהנין ספק ברכות להחמיר כדי שלא יהיה כמעילה, עי"ש ברעק"א בגהש"ס שציין לד' המהרש"א בפסחים ק"ב., וכ"ה בריטב"א הנדפמ"ח לשבת כ"ג. אמנם בתו' שם וכן במרדכי שם (רמז ל"ב) הביאו דין זה של תו' שספק ברכות להחמיר גם לענין חתימת מקדש ישראל והזמנים. (ושמא גם שם יש חשש שהתפילה לא תהיה לבטלה, וכשי' ר"ת בתו' ברכות ל: ד"ה מסתברא, דמותר להחמיר ולחזור, ראה להלן). ועי' בדברי התו' ברכות ל"ו: ד"ה כל ובגהש"ס שם. ועי' ביהגר"א סי' תפ"ז, ואכ"מ.
8. ↑ ראה פתיחה להל' ברכות להפמ"ג אות ד' דמשמע דאם ס"ס דרבנן לקולא הו"ל לא תשא, דכיון שאין לו חיוב הו"ל לא תשא בודאי, וה"ה איפכא כלפי ברכת המזון, שכיון שהוראת חז"ל להחמיר חייב בברכה בודאי (ועי"ש באות ב'), ובמכתם לדוד סי' ג' משמע דס"ל שאפילו אם ס"ס בדרבנן לקולא, רשאי להחמיר מצד לא תשא, דסו"ס כלפי לא תשא יש ס"ס, ולהלן נרחיב בזה.
9. ↑ לדעת הנשמת אדם כלל ה' מדרבנן, ולהברכי יוסף סי' מ"ו לשיטת הרמב"ם מדאו'. ובאמת חידוש גדול לומר גדר זה מדאו'. אמנם עי' מג"א סי' רט"ו דס"ל דלדעת הרמב"ם איסור לא תשא מדאו' מקרא דאת ה' אלוקיך תירא. ולפי זה באופן שאומר לשם ברכה ודאי אין איסור דאו' (ומתיישב בזה כמה סתירות בדברי הרמב"ם ודו"ק, עי' כסף משנה פ"ג ממילה ו' בשם הרמב"ם שלא תשא דרבנן. ובשו"ת פאר הדור סי' ק"ה מבואר שהוא דאו', ולפי זה ה"לא תשא" דרבנן ונשיאת ש"ש לבטלה דאו'), ולפי זה לא צריך להידחק לומר שחז"ל הגדירו את ה"לא תשא" דאו'. ועי' מה שהאריך הגרי"ח סופר בזה בספרו יחי יוסף קונטרס ד' סי' י"ב.
10. ↑ עי' אור לציון ח"א תשובה ז'.
11. ↑ לאומרים שיש איסור הזכרת השם לבטלה בשם א-ל, עי' תשו' הרמ"ה בטור סי' ס"א.
12. ↑ לפי הסברו של האבן האזל הנ"ל שיש לדמות דין מסופק בק"ש לציצין שאינם מעכבים, עולה ביאור יפה לדברי רבינו אלחנן והגאון, שאם שוכח דברים שאינם מעכבים בתפילה ראוי לחזור מדין ציצין שאינם מעכבים.
13. ↑ ועי' שעה"צ סי' ק"ס ס"ק מ"ט דבמים שיש בהם ספק כשרות לנט"י בודאי לא יטול לכתחלה ידיו מהם, דאע"פ דספק דרבנן לקולא, מ"מ לכתחלה יש להחמיר כמו בדבר שיש לו מתירין. וסברתו כמו שנתבאר לעיל, דכשהוא עומד לקיים את המצוה צריך לעשותה באופן הברור. (אמנם יש לעיין לפי מה שיתבאר להלן שספק יעלה ויבוא לקולא ואינו דומה לספק היכן אוחז בתפילה, כמו שביאר הקהילות יעקב סי' י"ז שכיון שעיקר התפילה כשרה אין להחשיב את אמירת יעלה ויבוא כחסרון בעיקר התפילה. ואם כן היה מקום לומר שספק בכשרות המים נחשב כמו ספק יעלה ויבוא. ואם לדברי המשנה ברורה יש להחמיר בספק בכשרות המים הוא הדין יהיה להחמיר בספק יעלה ויבוא. ויש לדחות דכל סברת החומרא של דבר שיש לו מתירין "עד שתאכלו באיסור תאכלנו בהיתר" וזה לא שייך במקום שיש חשש ברכה לבטלה. ואילו הסברא של ספק אמירה לחומרא יסודה בחיוב של עשיית המצוה באופן ודאי. (ולסברת האבן האזל שהוא משום ציצין שאינם מעכבין, גם כן כל עוד שלא פירש יש לו חיוב להוריד את הציצין אפילו במקום חילול שבת)
14. ↑ אמנם ביבי"א (ח"ב סי' ט' אות י"א) דחה שתו' מצרפים עוד טעמים לספק דרבנן לקולא.
15. ↑ בעיקר דברי הרשב"א דתלה את ענין תיקון בהקל הקדוש בסוגיית הגמרא גבי יין ושכר (דלגאונים מועיל תיקון ולרש"י לא מועיל), יש להעיר דלולי דברי הרשב"א היה נראה דאין סתירה בין הקל הקדוש להמלך הקדוש ואפשר להחשיב כאילו אמר הקל המלך הקדוש, דודאי עיקר חתימת הברכה היא בין הקל ובין המלך, אלא דחז"ל חייבו להזכיר מלך בחתימה. משא"כ בשהכל והגפן, שאין קשר לגפן בברכת השכר. ויתכן דאפשר להוכיח מכאן את שי' הרשב"א בגדר תקנת המלך הקדוש, ודו"ק. אמנם אפילו אם נמצא חולקים על הדימוי של הרשב"א, מכל מקום יש הוכחה מסברת הרשב"א דבברכות שמו"ע אזלינן להקל.
16. ↑ ישוב קושיית ההג"ה ביבי"א על היבי"א:והנה בגליון היבי"א החדש בתחילת הסימן הקשה על דברי עצמו, שהרי גם לשיטת הגאונים יש ספק בגמרא אם הולכים אחרי הפתיחה או אחרי הסיום, ואם כן אפילו אם נאמר שהרשב"א העדיף את סברת הגאונים מחמת שדבריהם דברי קבלה וכיו"ב, מ"מ הרי עדיין לא יצא מכלל ספק. והקשה עוד מתו' בברכות ל"ד., וסיים ועי' לקמן סי' י' אות ז' ליישב. וצ"ב, דשם באות ז' כתב שהרשב"א עשה עיקר מדברי הגאונים, אבל לא תירץ מה שהקשה כאן בהגהה שגם לגאונים יש בזה ספק. ואם כן לכאורה דבריו שם בסי' י' אות ז' הם נראים בפשוטם כשגגה ממש, שכתב שהרשב"א נטה לגאונים, כשלגאונים גופיה זה רק ספק. אך באמת נראה דההגהה שם נכתביה אגב שיטפיה (וכפיה"נ נגרר אגב דברי האול"ץ דלהלן), אבל באמת אין בה כדי לסתור את דברי משנתו הראשונה, כיון שהמעיין בדברי הרשב"א (בחידושיו לברכות י"ב) וברמב"ן (במלחמות שם) ושאר ראשונים, יראה שלדעת הגאונים באופן שאמר על כוס מים הגפן ותיקן תוכ"ד לשהכל, יצא לכו"ע (וראה במאירי מגן אבות ענין הראשון). ורק לשי' רש"י יש בו ספק. (ואפילו לשי' רש"י יש שאמרו שמועיל תיקון, כמו שכתב במשפט צדק ח"ב ס"ב, שהובא מקצת מדבריו בכנה"ג בסי' ר"ט, אך בדברי הרשב"א שם מבואר דלא ס"ל כן).
17. ↑ אור לציון ח"א סי' ז'.
18. ↑ וכתב שם עוד טעם, אבל משמע שהוא טעם בפני עצמו. גם בראב"ד ב"כתוב שם" הביא שהכריעו כדברי המיקל, משמע שהטעם הוא מצד דאזלינן לקולא (והראב"ד שם תמה על זה, דמצד הסברא יותר מסתבר כדברי המחמיר. וזה מה שהביא הרשב"א דהראב"ד מחמיר, דהיינו מצד הסברא, ולא דפליג על כלל הגאון דאזלינן לקולא בתפילה דרבנן).
19. ↑ ואין זה סותר לדברי רב האי גאון שכתב שאפשר להחמיר בתפילה. כיון שאע"פ שאפשר להחמיר אינו חייב להחמיר. וזו נראית לכאורה ראיה מוכחת שהטעם של הירושלמי שחוזר למקום הברור אינו מצד חשש ברכה לבטלה על הברכות החדשות, אלא מצד שבספק שאינו יודע היכן אוחז והוא באמצע תפילה, נתחדש ספק דרבנן לחומרא. שהרי דעת רב האי גאון שאין חשש ברכה לבטלה כשיש ספק דרבנן לקולא.
20. ↑ ומזה הוכיח הנשמת אדם סי' כ"ד שאפילו בספק היכן אוחז אזלינן לקולא, ובזה הכריעו האחרונים דלא כדבריו מחמת הירושלמי הנזכר לעיל. אך כיון שנתבאר בדברי הקהילות יעקב החילוק ביניהם, יש עדיין להעמיד את משמעות הפוסקים בסי' תכ"ב שספק הזכרה לקולא.
21. ↑ והנה דעת האור לציון (ח"א ת' ז' וחלק ד' פרק ו' הלכה ד') שיש בזה כמה חלוקות: א. ספק מציאות חוזר. ב. ספק הזכרה אפילו בספק מציאות אינו חוזר, כיון שעיקר התפילה כתקנה. ג. ספק פלוגתא דהפוסקים אינו חוזר. ד. ספק בדין שאין בו מחלוקת הפוסקים חוזר. ועיקר טעמו של האורל"ץ דבאופן שלענין דיעבד תפילתו תפילה, הרי שגם בתוך התפילה לא יחזור, ועל כן בחסרון אזכרה ס"ל דבדיעבד יש לזה שם של תפילה. וכן בפלוגתא בפוסקים, כיון דבדיעבד נסמוך על המקילים, חשיב שיש לזה שם תפילה. משא"כ בספק דבעיא דלא איפשיטא, דאין כאן על מי לסמוך. (ולדברינו מלשון הר"ח בברכות כ"ב: משמע שהגדר הוא 'ספק דרבנן לקולא' ולא דסומכים על היחיד בשעת הדחק, דנידון הברכה לבטלה נמשך רק אחרי קביעת הדין וכנ"ל בארוכה).אמנם כל זה בשיטות שנפסקו קצת להלכה ויש שפוסקים כך, דאפשר לומר בהן עביד כמר בדיעבד, משא"כ בראשונים שנדחו לגמרי מהלכה ולא שייך לומר עביד כמר. (וביאר דמטעם זה אנחנו מחייבים לחזור בהקל הקדוש, אע"פ דשיטת הראבי"ה שלא צריך לחזור. דכיון שהפוסקים לא הביאו להלכה את שיטת הראבי"ה, אי אפשר להחשיב בזה עביד כמר עביד).
22. ↑ אמנם לדעת היבי"א דיש חשש ברכה לבטלה בכל ספק, הרי שיש להוסיף לחזק סברתו מטעם צירוף שיטת ג' רבוותא הנ"ל.
23. ↑ ובאמת עיקר חידוש זה צריך נגר דיפרקיניה, דאם מן הדין צריך להחמיר, איך אפשר לומר שוא"ת, סוף סוף חיובא רמיא עליה להחמיר. ועכ"פ אם קבלה נקבל, ויש לזה מעט סמך מדברי ה"ג הו"ד בתו' ברכות ל"ו: ויתבאר להלן.
24. ↑ הבא"ח (פר' נצבים י"ט) כתב דלא יחזור על המלך המשפט מצד סב"ל נגד מרן. ומשמע דאין הבדל בין תפילה לשאר דברים בענין סב"ל נגד מרן (והגם שבהמלך המשפט יש סברות נוספות לא לחזור, מ"מ הבא"ח היקל רק מטעם זה).ומסתבר דס"ל דסב"ל נגד מרן זה כלל מדינא, דלא קבלו את דברי מרן בברכות והדר דינא לספק דרבנן לקולא. ולפי זה פשוט שדעת הבא"ח דליתא לדברי הרחיד"א בחיים שאל (ח"ב סימן ט"ו) שהעושה כדברי מרן בברכות אין מזניחין אותו. דאם יכול לעשות כדברי מרן, הדר דינא דחייב לעשות כדברי מרן. וביאור הדבר הוא, דהחיד"א ס"ל שאפשר להקל בברכות נגד רב מובהק (דלא תשא חמירא, ואמרינן שב ואל תעשה משום חומרא אפילו במקום חיוב דרבנן), וממילא העושה כדברי רב מובהק רשאי כיון שזה עיקר הדין. לכן בהמלך המשפט פסק החיד"א כדברי מרן, כיון שבשמו"ע לא שייך חסידות אלא יש ללכת על עיקר הדין. ואילו הבא"ח ס"ל דאם יש רב מובהק יש ללכת אחריו גם בעניני ברכות, אלא דלא קבלו הוראת מרן בברכות. ולכן העושה כדברי מרן בברכות מוחין בידו, משום ספק דרבנן לקולא והדר הו"ל ברכה לבטלה. ולכן אפילו בתפילה הדר דינא דספק דרבנן לקולא.בפלוגתא זו יש נפק"מ גדולה למעשה איך להתייחס למקומות שאנו לא נוהגים כמרן. האם יש לחוש לכתחילה לא להיכנס לבית הספק, כיון שכל הסב"ל במקרה זה הוא נגד עיקר ההוראה, שהרי מן הדין היה צריך לנהוג כמרן. אך לבא"ח, כיון דלא נקטינן כמרן, שוב הו"ל כמחלוקת שקולה.
25. ↑ הגרי"ח סופר שליט"א (מקבציאל ט"ו) העמיד בזה פלוגתא גדולה אם אמרינן ס"ס בדרבנן לקולא. ובנידון דידן בברכות יש לתפוס כהמקילים. וראה פמ"ג פתיחה להל' ברכות אות ד', דכתב דס"ס לקולא, וכיון שכך אין חיוב ברכה ותו הו"ל לא תשא. ובדברי המכתם לדוד סי' ג' משמע דס"ל דמעיקר הדין יש להקל בס"ס בדרבנן, וכמו"כ מעיקר הדין אין לא תשא בס"ס בברכות, כיון דס"ס מועיל לכל האיסורים. ועל כן מדינא היה אפשר להחמיר בס"ס בברכות, אך שוא"ת. ולקמן יתבאר בס"ד שורש מחלוקתם.
26. ↑ ועל כן במקום שהפוסקים הקילו בברכות במקום שהדעת נוטה להחמיר. העושה כדברי עיקר הדין אין מזניחין אותו כדברי החיד"א בחיים שאל הנ"ל לענין קבלת הוראות מרן. (ולפי המתבאר נראה דגם הבן איש חי יודה בזה)
27. ↑ אם היינו יכולים להוכיח שהכרעה זו של יחיד נגד רבים הוא 'דינא דגמרא' המבואר בברכות ל"ו: (לפי גירסאות הגמרות שלפנינו), הרי שאפשר לקבל את סברת הבן איש חי ממקום אחר ודלא ככל דברינו הנ"ל. שבאמת גם סב"ל שאומרים מחמת חומר ברכות שייך לומר שהוא ספק דרבנן לקולא. דכיון שחז"ל קבעו שכל ספק בברכות הולכים אחרי היחיד לקולא, הרי שזה הדין הגמור. וכמו לענין אבילות שהולכים אחרי היחיד וכן לענין עירובין שסומכים על שיטת רבי יוחנן בן ברוקה שישן קונה עירוב. (ערובין מ"ו) וזה דין גמור לכתחילה שנפסק בשו"ע. והרי מצאנו שמברכים לכתחילה על דינים שיסודם בספק, עי' שו"ע סי' ק"ס ובשו"ע קס"ב ג' (עי"ש בגר"א). ולא מצאנו חילוק שלא לברך על 'ספק עירוב', אע"פ שלענין עירוב אזלינן בספקות לקולא יותר משאר דינים דרבנן.עי' תו' מנחות ס"ו. דספק חשיכה אפשר לברך על ספירת העומר, וטעמו כיון שאם בירך בדיעבד יצא הו"ל כמים ספק שיעור שחז"ל הכשירום לנטילת ידים. (ועי' יבי"א ז' ל"ד שלמד מתו' לענין תפילת מנחה בספק חשיכה. וצ"ב, דהתם הוא ספק האם חייב בתפילה בשעה זו, ולא דמי לספירת העומר שבלילה ודאי חייב. ושמא כוונתו כיון דכולי יומא זמן תפילה והרי יש לפניו גם את חיוב של תשלומי מנחה. אך כל זה לא שייך לדעת מרן בסי' פ"ט הסובר שלא שייך "שם" תשלומי מנחה לפני שהתפלל ערבית. וגם לחולקים על מרן, הרי כל זה רק בשוגג ששייך תשלומין אבל במזיד שלא שייך תשלומין לא שייך לומר כן).
28. ↑ בתחילת דבריו הביא מהנו"ב כעין סברתו דיש להחמיר לחתום בשם במקום מסופק כדי שהברכה לא תהיה לבטלה, עי"ש שפלפל בזה.לאחמ"כ פלפל בדין שוכח אם הזכיר יעלה ויבוא, מה הדין בספק, ודן בכוונת הירושלמי והפוסקים בזה, עי"ש ברכה. והעולה מבואר שם, שהדרכי משה סי' תכ"ב ס"ל שמי שלא יודע אם אמר יעלה ויבוא בראש חודש לא צריך לחזור, כיון שיש ספק אם הוא אמר יעלה ויבוא או לא. והאחרונים פליגי עליה כיון דס"ל דודאי לא אמר יעלה ויבוא. ומבואר דלכו"ע אם מסופק אם אמר יעלה ויבוא לא צריך לחזור, רק דנחלקו האם בסתמא זה נחשב לספק או לודאי. (אמנם היביע אומר הביא שהצמח צדק דייק בדברי הט"ז שבספק צריך לחזור, וכמדומה דאינו מוכרח בדברי הט"ז עי"ש דהגם שמלשון הט"ז משמע שלדעת הרמ"א בנידון שכח יעלה ויבוא אין ספק שאמר יעלה ויבוא ולכן אינו חוזר, אין הכרח שכוונתו שאין ספק כלל, אלא רק בא לומר שאין ודאות לומר שהוא לא אמר יעלה ויבוא, לאפוקי ממשיב הרוח דודאי לא אמר).אמנם באמת יש לעיין בכל מה שהכריעו הפוסקים לענין משיב הרוח ומוריד הגשם שעד ל' יום חוזר ואחרי זה לא חוזר. האם הכרעה זאת נאמרה בודאי שברור לנו שעד ל' יום לא אמר ואחרי אמר. או שמא עד ל' יום ספק וחוזר מספק, ואחרי ל' ודאי אמר. או שמא להיפך, שעד ל' יום ודאי לא אמר ואחרי זה ספק וגם בספק לא חוזר. והרי לא מסתבר שהדברים מוחלטים ואין זמן מסופק. אלא מסתבר שיש זמן מסופק.ואם נאמר שספק יעלה ויבוא לקולא אתי שפיר, דעד ל' יום ודאי לא אמר מכאן ואילך ספק. ולכן לא צריך לחזור בין עומד באמצע תפילה בין עומד אחרי תפילה. (ונאמר שלא הזקיקו לחזור נדבה בספק הזכרה) אך אם נאמר שספק הזכרה לחומרא, הרי שעד ל' יום ספק ואחרי ל' יום ודאי אמר. אך אינו מובן למה גם אם גמר תפילתו חוזר מספק. ואם כן נוטה לומר שספק יעלה ויבוא לקולא. (ועיין ביבי"א הנ"ל סוף אות ז' שהרגיש בכעי"ז)ולפי מה שביארנו למעלה לחלק בין ספק דין שהולכים לקולא לספק מציאות שהולכים לחומרא, יש להקשות שהיה לנו להחמיר בספק יעלה ויבוא. אך אפשר לומר (כן ביאר בקהילות יעקב ברכות י"ז) שרק לגבי ספק מציאות על עיקר התפילה צריכים להחמיר כיון שהספק דרבנן לקולא לא יכול להכריע שהוא אמר את התפילה, משא"כ לגבי יעלה ויבוא שהוא חיוב דרבנן חיצוני, הרי ספק דרבנן לקולא יכול לומר שהוא לא מחויב עכשיו באמירת יעלה ויבוא. (וכעי"ז דעת האור לציון ד' ו' ד' ראה להלן בסיכום).יש לציין לדברי השו"ע סו"ס קכ"ו שמדויק מדבריו שש"ץ שנמצא באמצע תפילת הלחש שלו וטעה בדבר שחוזרים בו יכול להמשיך את תפילתו ולסמוך על החזרה, מלבד אם טעה בג' ראשונות. (וחזינן שבטעות הזכרה אינו ברכה לבטלה אלא דין להזכיר. והם אמרו לחזור והם אמרו שמשום טורח לא לחזור. וכל שכן לנידון דידן, דאם הדין הוא ספק דרבנן לקולא לא אכפת לנו שאולי האמת אינה כן). אמנם באמת לשונו הוא לשון הרמב"ם לפי גירסת הספרים, אך בגי' המדויקת של כתבי היד הלשון מתוקן וכמש"כ הכסף משנה (וצע"ג למה העתיק בשו"ע את הגי' המשובשת, ושמא דברי הכ"מ הנ"ל נכתבו אחרי השו"ע).
29. ↑ אמנם לפי המתבאר בנידון דידן, יתכן שלא בכל ספק מציאות אנו מחמירים, אלא רק בספק שגם על ידי ספק דרבנן אי אפשר לומר שיש כאן תפילה אם האמת היא אחרת. אך עכ"פ יש כאן מקור ש"ספק דרבנן" לא משנה את המציאות אלא את ההנהגה כלפינו.
30. ↑ וטעמו של הרב בכל זה, דדרכו תמיד לחשב את ה"ברכה לבטלה" לפני הגדרים דרבנן. ומטעם זה נתקשה מאוד בדין ברכת המזון דספיקו לחומרא, להיכן נעלם הלא תשא, והרחיב ליישב דהוא מצד חזקת חיוב, כדאי' בלוית חן סי' רע"א בענין קידוש בספק חשיכה של מוצ"ש. אבל אם מקדימים את הנידון של החיוב ברכה לנידון הברכה לבטלה, אתי שפיר בשופי, דאין כאן עשה דוחה לא תעשה וכיו"ב, אלא הם תקנו טופס ברכות והם תקנו שיש ספיקות שצריך לברך בהם. והעד - ספק קרא ק"ש דקורא עם ברכותיה אע"פ שכלפי שמיא אפשר שכבר קרא. ואף שיש דרכים לדחוק, להנ"ל אתי בשופי. (ויש להוכיח כן ממשמעות הירושלמי ריש ברכות שהשוו ספק ק"ש לספק ברכת המזון, הגם שבספק ברכת המזון יש חזקת חיוב וק"ש אין חזקת חיוב).אמנם לדינא, עיין ביבי"א ח"ד סי' ג' דפסק שמי שברך ברכת המזון בהרהור חוזר ומברך אע"פ שאין לו חזקת חיוב. ויש לבאר טעמו, שיש לצרף כאן כמה סברות נוספות:א. דעת הסוברים שלא תשא דרבנן, ולדידהו לא צריך להגיע לחזקת חיוב כדי להחמיר בספק ברכת המזון. ב. דברי מרן בסי' תפ"ט שנמשך אחרי האומרים שספק ברכה במצוה דאו' לחומרא. (והגר"א שם העיר על סתירה בדעת מרן) הרי שגם בברכה שהיא רק דרבנן מחמירים מחמת המצוה דאו' כל שכן בברכה דאו'. ג. דעת המגן אברהם בסי' קפ"ד ז' שמי שמסופק בברכת המזון חוזר על הטוב והמטיב. מוכח דס"ל שדין חזרה בברכת המזון הוא תקנ"ח מחודשת שנתקנה על הספק. ואם כן ממילא לא שייך כאן ספק לא תשא.ד. עיקר הדין שהרהור לאו כדיבור דמי כהכרעת מרן (סי' ר"ו סעי' ג) והמשנה ברורה (ביאור הלכה סי' ס"ב, שאם חוזר ומברך לא הפסיד) ולכן לענין ברכת המזון יש להעמידו על עיקר הדין ולא דמי לשאר ספיקות.לעיקר הנידון אם מקדימים לדון את הלא תשא או את חיוב הברכה, נראה דנחלקו בזה המכתם לדוד סי' ג' והפרי מגדים בפתיחה ברכות או' ד'. דדעת המכתם לדוד שספק ספיקא בברכות רשאי להחמיר אע"פ דס"ל שס"ס בדרבנן לקולא. דאע"פ שאין לו חיוב ברכה מכל מקום אין לא תשא. ואילו בפרי מגדים מבואר שכיון שאין לו חיוב ברכה חוזר הלא תשא. אמנם מסתבר שגם המכתם לדוד מודה דבאופן הפוך שיש חיוב ברכה בגדרי חז"ל אין לא תשא אפילו אם כלפי שמיא הברכה לבטלה, אלא דלענין ס"ס (שיש ב' צדדים להחמיר) שדינו לקולא, ס"ל שכיון שהספק ספיקא אומר שיש כאן תקנת חז"ל אע"פ שאינו מחויב להחמיר (כדין ס"ס בדרבנן) הרי שאין כאן לא תשא. והרי הספק ספיקא מחשיב את דין הברכה כמו ברכות של רשות. (כגון תפילת ערבית וכיו"ב) שחז"ל תקנו טופס ברכה ולא חייבו לברכו. והכי נמי כאן שכיון שבגדרי ספק ספיקא רשאי להקל מכל מקום יש לזה "שם ברכה" (עיין עוד בלשון מרן הבית יוסף בסי' ס"ז).
31. ↑ שאפשר להשלים ברכת אשר נתן בברכת המזון אחרי אמירת בונה ירושלים, כיון שכל עוד שלא התחיל הטוב והמטיב לא חשיב עקירה מברכת בונה ירושלים ואם כן הוא הדין לשאר סיומי הברכות דלא חשיב סיום לברכה
32. ↑ עי"ש רש"י ד"ה והדר (שאם סיים בונה ירושלים כבר חשיב עקירת רגלים, וא"כ בהכרח שהטעם שאפשר להשלים דחז"ל תקנו ברכה מיוחדת בברכת המזון להשלים הזכרת שבת ואין זה השלמה לברכת בונה ירושלים) ועי' רא"ש שם.
33. ↑ עוד קשיא לי על היבי"א דידיה אדידיה, דהרב ס"ל בשו"ת (ו' כ"ח) דבסעודה שלישית יזכיר 'אשר נתן' עם שם ומלכות כדי שיוכל לברך הטוב והמטיב לשיטתו כאן דספק דין באמצע ברכות לחומרא. ולכאורה לפי הראבי"ה, דאפשר לצאת ידי חובה בהזכרה בין הברכות גם בלא שם (כמו שמצדד הבאור הלכה סי' קפ"ח) אלא דתקנו חכמים להזכיר ברכה בין הברכות, ובאופן שלא היה תקנה כגון ביעלה ויבוא בשמו"ע יכול להזכיר בלא שם, אם כן באופן שיש לו ספק ודאי שיכול להזכיר אשר נתן גם בלא שם ויוצא יד"ח דעל כרחך הברכה אינה העיקר והעיקר הוא עצם ההזכרה. ובשלמא אם דברי הראבי"ה אינם עיקר, ניחא, דיש לחוש לאידך גיסא שהברכה עיקר, כמו שמוכח לכאורה לדעת רש"י שם, שסיום בונה ירושלים הוא עקירת רגלים רק שתקנו חז"ל נוסח ברכה כדי להשלים את רצה. אבל אם דברי ראבי"ה אינם עיקר, ורק מספק סמכינן עליה, הרי מוכח בשו"ע בסי' קי"ד ו' שפסק את דינו של ראבי"ה, דס"ל לשו"ע שספק דין באמצע תפילה לקולא. וקשיא דידיה אדידיה ממה נפשך. דכדי לקיים דינו שהורה לומר שנתן ימים טובים בשו"מ במקום ספק מוכרחים לומר דדברי הראבי"ה הם ספק ואם כן מוכח בשו"ע שהורה להמשיך מודים גם על ספק.ויש לישב אליביה, דקי"ל כראבי"ה לגמרי וא"כ מדינא באמת סגי באשר נתן ללא שם, אלא דס"ל דמעקה"ד שבכל מקום שמזכיר ברכת אשר נתן מזכיר בשם, אפילו בר"ח. ואפילו למ"ד שבר"ח לא נתקן בשם, בשבת שעיקרו נתקן עם שם, חייב בשם גם בסעודה נוספת שעושה. אלא דחיישינן משום חומר סב"ל, ובכה"ג יש להעמידו על עיקר הדין. הגם דגם ללא שם יצא מכלל הספק.
34. ↑ ולענין סעודה שלישית אם נזכר אחרי שסיים בונה ירושלים, דעת היבי"א שיאמר אשר נתן עם שו"מ. דאין זה בכלל ספק ברכות כיון שמעיקר הדין סעודה שלישית חייבת פת ועוד שמעיקר הדין גם סעודה שאינה חייבת פת אפשר להזכיר אשר נתן בשו"מ כהכרעת המשנה ברורה בסי' קפ"ח ס"ק כ"ה. ועוד שיש מהראשונים שכתבו שבכל סעודות שסועד בשבת יש עיכוב באמירת רצה. אמנם עי' בדברי היביע אומר ח"ז סי' כ"ח שכתב שבספק אמר יעלה ויבוא יאמר הטוב והמטיב בשו"מ וזה לכאורה מוכיח שבספק הזכרה ס"ל דאפשר להחמיר. כיון שכאן אי אפשר לומר את הסברות הנ"ל. אמנם באמת יש לחלק בין ספק הזכרה לספק דין. (דלולי דברי הקהילות יעקב ברכות סי' י"ז יש לומר ספק הזכרה חשיב ספק מציאות) אמנם פשטות הפוסקים בסי' תכ"ב שגם ספק הזכרה לקולא ויכול להמשיך.
35. ↑ כן כתב הבן איש חי משפטים כ' וכן מבואר מדברי הקהילות יעקב ברכות י"ז והיבי"א ב' ט' אור לציון ח"א סי' ז' ועוד אחרונים שכן עולה מדברי הירושלמי. ודלא כנשמת אדם סי' כ"ד.
36. ↑ סי' תקפ"ב שהורה שלא צריך לחזור בהמלך המשפט מחמת ספק. והוכיח כן מדברי הרשב"א וכל אחרוני אשכנז שנקטו כן לדינא סוברים כמותו. ומדברי מרן שהחמיר אין ראיה כי דעת מרן שאין ספק שצריך לחזור בהמלך המשפט, אבל במקום ספק אפשר שיודע לרמ"א, וכדמוכח מדברי הראשונים.
37. ↑ בשלח י"ט.
38. ↑ קי"ז י'.
39. ↑ קי"ז ח'.
40. ↑ אמנם מסקנת הפוסקים בסימן תכ"ב שמי שלא זוכר אם אמר יעלה ויבוא אין זה נחשב ספק שקול. ועי' ביביע אומר ז' כ"ח.
41. ↑ וכן נראה שהדין בספק אם שהה לגמור את כולה לפי הסוברים שחוזרים בשהה לגמור כולה. ומענין לענין יש נפק"מ למעשה בכל הנ"ל איך להכריע בדין שהה לגמור את כולה בתוך שמו"ע.דהנה דעת הרמ"א סי' ק"ד דאם שהה מחמת אונס חוזר. ודעת מרן בסי' ק"ד דאפילו שלא באונס חוזר מחמת חומר תפילה. (הגם שבשאר דברים אינו חוזר לדעת מרן) ומדבריו בסי' צ' סעי' כ"ז משמע שאינו חוזר והבא"ח פסק (משפטים ח') כרמ"א והכה"ח פסק שאפילו באונס אינו חוזר (סי' צ' קמ"ט), וההליכות עולם (משפטים שם) פסק שבכל אופן חוזר. וצדדי הדיון הם שדעת היבי"א שדעת מרן מוכרעת בסי' ק"ד. אך דעת הבא"ח והכה"ח שאומרים סב"ל נגד מרן בתפילה ועוד שמחמת סתירת הדברים בסימן צ' אין לנו הכרע בדעת מרן ואם כן בטלה בזה הוראת מרן, והדר דינא כדברי האחרונים שספק שקול בתפילה אזלינן לקולא.
42. ↑ כן הוכיח בנשמת אדם כלל כד. ודעת הנשמת אדם גופיה שיש ללמוד מזה לכל ספק באמצע תפילה. ולפי זה דברי הפוסקים הם נגד דברי הירושלמי שיש לחזור למקום שודאי לא אמר. אמנם הקהילות יעקב ברכות י"ז כתב לחלק ביניהם כנ"ל.
43. ↑ בקובץ בהתאסף תשרי תש"פ הארכנו שבזמנינו, שנתגלו גרסאות הרמב"ם בענין המלך המשפט, הרי שנוספו צדדים נוספים להקל בהמלך המשפט, וחזר הדבר להיות ספק שקול. והדר דינא דתליא בפלוגתא בין היבי"א לאחרונים בדין ספק בתפילה. (ואפשר שאפילו עדיף מסתם ספק, כיון שהרמב"ם רב מובהק ובגי' המדוייקות הוכיחו שסובר שאינו חוזר אם הזכיר מלך, עי"ש בארוכה. ועוד, דיש ראשונים שסוברים שאפילו בהקל הקדוש אינו חוזר. וא"כ בהמלך המשפט יש ספק ספיקא, אלא דבעלמא קי"ל כמרן, אך בנידו"ד דלא היתה לפני מרן גרסת הרמב"ם המדוייקת, הדר דינא לדון ס"ס). שו"ר שהאריך כדברינו בספר תורת הקדמונים ח"א סי' צ"א לר' עמנואל מלוקדנוב, והביא שם סימוכים רבים לכל זה. ופירסם את מאמריו בענין זה באור תורה תשרי תשע"ד וברב ברכות אלול תשע"ח ובמנורה בדרום תשפ"א. ויל"ע בדעת היבי"א אם היה רואה את גרסת הרמב"ם של הכת"י. דמצד אחד עדיין היא מחלוקת, ויש ראשונים דס"ל שצריך לחזור, אך מאידך יש נטיה יותר לצד המקל. (דהרמב"ם רב מובהק ס"ל שלא חוזר, ודברי הרי"ף סתומים, ובדברי הרא"'ש נחלקו הב"י והמיו"ט, כמו שהרחבנו במאמרנו הנ"ל) והרי לפי מה שנתבאר לעיל מכמה הוכחות גם היביע אומר מודה לדינא לכל האחרונים שספק שקול לקולא גם בתפילה. ואם כן כל מה שהורה למעשה שחוזר בהמלך המשפט יסודו בזה שדעת מרן להחמיר ולא מצד ספק ברכות לחומרא. אם כן בנידון שלפנינו שנתברר שבטלה קבלת מרן בענין המלך המשפט מחמת הגירסאות של כת"י הדר דינא דהו"ל ספק ברכות לקולא. אמנם בלא"ה מסתבר שספק זה של המלך המשפט אינו ספק שקול והעיקר בו לקולא (לבד ממש"כ שיש לומר שהרמב"ם רב מובהק), כמו שהאריך היבי"א גופיה (ח"ב סי' כ"ט) לבסס זאת בענין ש"ץ שטעה במעין ז' ואמר הקל הקדוש, שצרף את סברת האומרים שאפילו הקל הקדוש אינו מעכב. (דרבים וטובים הם עי"ש) ודוק מיניה ואוקי באתרין. וא"כ מסתבר שבהגלות גרסת הרמב"ם המדויקת נפל היסוד נפל הבנין גם לדעת היבי"א. תבנא לדינא, דבענין חזרה על המלך המשפט, אם יוסכם כדברינו שדברי הכת"י המוגהים של הרמב"ם מוכיחים שלא צריך לחזור, הרי דכן יש לפסוק לדינא גם לדעת היבי"א. דודאי דברי הרמב"ם מכריעים את הכף ואמרינן כלפיהם אילו היה רואה מרן הוה הדר ביה. וא"כ בודאי לא נפיק מכלל ספק. אמנם עי' מה שהשיג על דברינו הר' י' מועלם בקובץ בהתאסף כסליו פ"א, ובתשובתי אליו בגליון ניסן פ"א, וגם בדברי התורת הקדמונים הנ"ל.
44. ↑ בא ליישב בזה את דברי השו"ע בסי' תפ"ז שכתב שאם ביום טוב אמר מקדש השבת ותיקן תוכ"ד מקדש ישראל והזמנים יצא כיון שהוא יודע שהוא יום טוב. משמע מדבריו שאם אמר לא ידע שהוא יום טוב אינו יכול לתקן. ואילו בסי' ר"ט פסק שאם ברך הגפן על מים ונזכר שהוא מים תוכ"ד דיבור יכול לתקן. וביאר שכיון שהוא ספק בגמרא שלא נפשט יש להחמיר בתפילה. אמנם שאר האחרונים באמת נתקשו בזה והעמידו זאת כסתירה בשו"ע, שהרי מקור לשון השו"ע בסי' תפ"ז הינו מלשון התוספות שסוברים שגם בכוס צריך לחזור מחמת ספק. (דס"ל ספק ברכות לחומרא) ואפשר לומר שהשו"ע נמשך אחרי לשון התוספות, כדרכו בכמה מקומות לתפוס את לשון הפוסק שמביא.