הנחת ספר תורה בארגז וטעמי המנהג, אחיזת עמודי הס״ת בידים גלויות, והנחת מזוזה וס״ת באלכסון

הערות שוליים

1. ↑ מומלץ לעיין בהערות השוליים רק בקריאה השניה של המאמר. אשמח לקבל הערות.
2. ↑ השווה גם אדני פז (לג"ר אפרים הקשר, דיין באלטונא, נדפס בשנת תק"ג) על או"ח קנד, א. בכתר שם טוב (לרש"ט גאגין, ח"א, עמ' רע"ה) כתב שיש כמה יתרונות לספר שמונח בארגז: קל יותר לגוללו, הרימונים תחובים בספר ליופי והדר גם בזמן הקריאה, וגם קל יותר לפתוח אותו בזמן שהוא מונח בארון. ראה גם בהצעותיו של הרד"צ הילמן (ישורון כרך כה, אות י, עמ' תרה).
3. ↑ בספר מעשה חושב (לחוקרת ברכה יניב, בעיקר ליד הערה 54, הובא גם בשרשי מנהגי אשכנז ח"ב 322-333) הוצע שההנחה בארגז נועדה לשם שמירת ספר התורה: בקהילות אשכנז ארון הקודש היה עשוי עץ, ולכן ספר התורה נשמר למרות שהיה עטוף במטפחת ומעיל. אולם בקהילות ספרד לא היה ארון קודש מעץ, אלא גומחא בקיר, ולכן הניחו את ספר התורה בתוך ארגז כדי לשמור אותו טוב יותר מפני הלחות וכדו'.
4. ↑ הפניות סתמיות הן לשו"ע חלק או"ח. כאשר שלא צוין הסימן אז ההפניה היא לסימן קמז.
5. ↑ מהר"ש ויטאל (בהגהתו בשער הכוונות דף מט ע"ב) חידש מדעתו וכתב שכל האיסור הוא דוקא בשעה שקוראים בס"ת, שאז מתגלים אורות עליונים. וכדבריו נקט בבא"ח (ש"ב תולדות אות יח) וכה"ח סק"א [וכתב הבא"ח שבשעת הגבהת הס"ת יש איסור אף לשיטת מהר"ש ויטאל, שהרי בשעת ההגבהה מתגלים ג"כ אורות עליונים, ואין ההיתר לשיטתו אלא רק כשאוחז בספר בין גברא לגברא או כשגוללו לפני התפילה וכדו'], וכך נוקטים למעשה הצועדים לאור משנת הבא"ח. אולם, מדברי הראשונים והאחרונים יוצא שהם לא סברו כדברי המהרש"ו, וכמו שכתב בפתח הדביר סק"ב, והגר"ע יוסף בהליכות עולם (ח"ג תולדות יג), ובהלכה ברורה לר"ד יוסף (חלק בירור הלכה אות ב), וכן נקטו להלכה רוב הפוסקים, וכך נקט אף הרי"מ הלל (שו"ת וישב הים ח"ג סי' מ, אות ד). נוסיף ונעיר על דעה ייחודית בנושא (ע"פ מאמרו של הרב נהוראי ירב שמופיע באתר 'נוסח תימן'): בתימן נהגו לגלול את ספר התורה בידיים חשופות. יש חכמים תימנים שהסבירו את המנהג לאור שיטת מהרש"ו הנ"ל וכדו' (הר"י רצאבי בבארות יצחק סק"ד, וכעי"ז שו"ת דברי חכמים לר"ש הלוי סי' מט, ובפירוש שם טוב על הרמב"ם הל' ס"ת י, ו), והרי שלפי דבריהם עצם האיסור עומד במקומו (וכ"כ הרב חיים כסאר בשו"ת החיים והשלום סי' סו). אולם לעומתם יש מחכמי תימן שסברו שמנהג תימן מבוסס על שיטת הרמב"ם, ולדעתם הרמב"ם מתיר נגיעה בקלף בידיים חשופות אף בשעת הקריאה (הרב קאפח בביאורו לרמב"ם הל' ס"ת י, ו, וראה יד פשוטה על הרמב"ם שם). עד כאן מתוך המאמר של הרב ירב. שמעתי מת"ח תימני שמסורת בידו מאבותיו שאכן אין איסור בדבר, אלא שמ"מ נהגו בתימן שלא לגעת ישירות בקלף כדי לא ללכלכו וכדו', ורק כשגוללים את הספר נוגעים בקלף מפני שאז יש צורך בדבר, עכ"ד.
6. ↑ במגן גבורים (אלף המגן קמז, סק"א) מובא שהא"ר התיר בזה, וגם בכה"ח סק"ב כתב ש"נראה" שהא"ר התיר, ובשעה"צ סק"ד כתב שהא"ר מצדד להיתר. אולם לא הבנתי דבריהם, שהרי הא"ר רק דחה את הוכחת המג"א אך לא הכריע בענין זה, ואדרבא נראה יותר מדברי הא"ר שהוא נטה לצד האוסרים. אוסיף שהוא עצמו בספרו אליה זוטא הביא רק את דברי הב"ח שמחמיר בזה, ולפי הנ"ל נראה שלא חזר בו מזה כשכתב את האליה רבה.
7. ↑ בספר אמת ליעקב לרי"י אלגאזי (קצת מנהגים בעת הוצאת ס"ת, אות י) הביא את דברי הלבוש והמג"א שאסרו, ואת דברי הט"ז שכתב שמותר ושאף המדקדקים נהגו להתיר, והכריע האמת ליעקב "והמחמיר תבא עליו ברכה", ואח"כ הביא את דברי המהרי"ט שאסר, ועוד.
8. ↑ בקיצור של"ה (מסכת חולין, דיני ס"ת, מהד' ירושלים ה'תש"ד עמ' ק"מ) נכתב: "יש ליזהר שהגולל והמגביה לא יגעו בס"ת ערום". מזה משמע קצת שהחמיר בעמודים, שהרי המגביה אינו נוגע בקלף, אלא רק הגולל. דבריו הובאו בבית מנוחה (דיני הקמת ס"ת אות א, ובהמשך נביא שבמק"א הבית מנוחה הביא את דברי החיד"א שהקל בנגיעה בעמודים).
9. ↑ הבאנו לעיל את המובא בספר אמת ליעקב (קצת מנהגים בעת הוצאת ס"ת, אות י) לרי"י אלגאזי, שהכריע ש"המחמיר תבא עליו ברכה" וכו'. החיד"א כתב את ספרו לדוד אמת ובו סיכם בקיצור את ספר אמת ליעקב הנ"ל, אולם כאן בסעיף זה (מנהגי עת הוצאת ס"ת, שהוא סימן ג, באות י) שינה מדרכו והשמיט את דברי האמת ליעקב, וכתב רק את המובא במחזיק ברכה ע"פ הנוב"י שהדבר מותר ושהרוצה להחמיר יעשה כן בצנעא. בבית מנוחה (דינים השייכים לעליית ס"ת לתיבה, אות ב) נמשך בזה אחרי החיד"א [בבית עובד לרי"ש אשכנזי (דינים השייכים להולכת הס"ת לתיבה אות ו) כתב כנוסח שנמצא בלדוד אמת וכתב שמקורו ב"אמת ליעקב ולב דוד שם", ומה שכתב לב דוד כוונתו ללדוד אמת (כמצוי הרבה בבית עובד, וכפי שהעיר כבר הגר"ח פלאג'י בספר החיים יא, כ). ומה שכתב שכן הוא באמת ליעקב נראה שהוא טעות (ואולי טעותו נבעה מכך שסבר שמכיון שכך מובא בלדוד אמת, בהכרח שכך הוא העתיק מהאמת ליעקב). רי"ש אשכנזי עמד כנראה על טעותו, שהרי הוא עצמו הדפיס מעט אח"כ את ספרו הנוסף בית מנוחה, ושם העתיק בשם אומרו את המובא בלדוד אמת (ואף שבשאר הסעיפים שם כתב שכך הוא גם באמת ליעקב, בסעיף זה לא כתב כך). שני הספרים נדפסו באותה שנה, ה'תר"ג, אולם בית מנוחה הוא האחרון מהם, וחזר בו שם מכמה דברים (כגון בענין הנחת תפילין אשכנזיות לספרדי, כמובא ביחו"ד ח"ב סי' ג ובצי"א חי"ג סי' ד סק"ה)].
10. ↑ וראה במאמריו הארוכים והמפורטים של הרב טריביץ (ישורון כרכים לח-מ, ובעיקר בכרך לח עמ' תרמד ואילך, וכרך לט, עמ' תתפד ואילך) שהאריך להביא חכמים רבים שהצביעו על הקושי בהבנת דעת הגר"א מתוך ביאורו לשו"ע, וחכמים רבים שנקטו שביאורו הוא להלכה, ועוד. וגם הראה (שם כרך מ' עמ' תשסד-תשסט) כיצד המשנ"ב הרחיב את השיטה, וסבר שגם במקום שהגר"א לא ציין "וכן עיקר" וכדו', מ"מ דבריו בביאור הגר"א הם הכרעה למעשה. נעיר שמחברי המגן גיבורים (שהתירו לאחוז בעמודי הס"ת, כמובא לעיל) לא ציינו שהגר"א הקל בזה, אע"פ שהם מביאים לעיתים את דעתו (ראה ישורון לט, עמ' תתק).
11. ↑ כן נראה, שהרי דעה ראשונה הביא בסתם ודעה שניה בלשון 'ויש מחמירים' (ועיין בכללי הפסיקה בדברי המשנ"ב שהובאו בספר בן ציצית הכסת עמ' 471).הגרמ"מ קארפ (הלכות יום ביום, תפילה כרך ד, פרק ח, טז, הערה 23) כתב: "אין טעם למחמירים גם בעמודים שצריך מפה, דכבר כתב הפרמ"ג (סי' קלט, א"א יג) דבעמודים אין צריך מפה, ואף דהמג"א... מחמיר... כבר כתב המשנ"ב קמז שעה"צ ד' דהעיקר כט"ז... ודלא כמג"א שכן פשט המנהג".
12. ↑ האם יש יוהרא למחמיר בפרהסיא: א - היתרו של המשנ"ב מבוסס על דברי הנודע ביהודה (קמא, או"ח סי' ז) שהתיר לאחוז בעמודים בלי הפסק מטפחת. המשנ"ב מיד מוסיף, וגם זה ע"פ הנודע ביהודה (שם סי' ח), שהיכן שלא נהגו להחמיר אזי הרוצה להחמיר יעשה כן בצנעא משום יוהרא. וכן כתב (ע"פ הנודע ביהודה) החיד"א (מחזיק ברכה סק"ג ובספרו לדוד אמת). ב - אולם, המעיין בדברי הנודע ביהודה רואה שאין הדברים פשוטים כ"כ, שהרי כך היא לשון הנודע ביהודה: "ובנידון אם יכול להפסיק בטלית כשאוחז בעמודי ס"ת, אני אומר: הרשות בידו, רק 'את צנועים חכמה' שלא ירגישו בזה הרבה בני אדם ויחשב כרמות רוחא להחמיר במה שרוב עולם מקילים ומותר ע"פ הדין, כמו שהארכתי בתשובתי הראשונה. ואעפ"כ נלע"ד שאין בזה משום לא תתגודדו, כי הרואה יאמר אולי נגע במקום המטונף ואינו סומך עצמו על מידי דמנקי לאחוז בעמודי ס"ת ושאר העם האוחזים לא נגעו במקום המטונף וסומכים על נטילת שחרית". למה התכוון הנוב"י כשסיים וכתב "ואעפ"כ נלענ"ד שאין בזה" וכו'? האחרונים שהבאנו לעיל הבינו שאין כוונתו להתיר משום 'יוהרא' אלא רק משום 'לא תתגודדו', ואכן כך מדויק מלשון הנוב"י. מאידך, הטעם שהוא הביא בסיום דבריו פותר גם את הבעיה של יוהרא (וכעין מה שאמרו בברכות יז, ע"ב, ונפסק בשו"ע או"ח תקנד, כב). ואכן מצאתי שבעל השואל ומשיב יחד עם חברו הרמ"ז איטינגא הבינו (בספרם מגן גבורים חלק אלף המגן על סי' קמז, סק"א) שבסיום דבריו הנוב"י התיר אף מצד יוהרא (וכמדומני שלפי"ז יתכן לומר שמה שכתב הנודב"י בראשית דבריו שיש בזה 'רמות רוחא' אין כוונתו לאיסור 'יוהרא', אלא לבעיה במידות - גאוה וכדו'). ג - עוד יש להעיר שכה"ח סק"ב כתב שבפתח הדביר (קמו, אות ג) מבואר שכשיש מחלוקת בין הפוסקים אין יוהרא לנהוג כשיטה המחמירה, אף כאשר המנהג הוא כמקלים (ואם כן זה דלא כדברי הנודע ביהודה הנ"ל).ד - עוד כתב כה"ח שם שמהב"ח כאן משמע שמכיון שיש בזה מחלוקת, הרוצה להחמיר אינו חושש ליוהרא. [אעיר שלענ"ד יתכן שדברי הב"ח אינם חולקים על דברי הנודב"י, שהרי הנודב"י סבר שמן הדין מותר לגעת בעמודי הס"ת, וגם כתב בתחילת דבריו שכך המנהג להתיר בזה. מעתה מובן מדוע לדעתו יש בזה יוהרא. לעומתו הב"ח נקט לאסור בדבר, ומסתבר שבימיו לא היה בזה עדיין מנהג נפוץ להקל. לפיכך, יתכן לענ"ד שהב"ח יודה שמי שסובר שהדבר מותר, או מי שעולה לתורה בביכנ"ס בו נהגו להתיר, אין לו לעשות כך בפרהסיא משום יוהרא, אא"כ באותו ביכנ"ס בו הוא עולה לתורה יודעים כולם שבקהילתו של העולה נוהגים לאסור את הדבר]. הבאנו עד כאן את המקורות שראינו בענין יוהרא שמוסבים ישירות על הסוגיא שלנו, אולם כמובן שיש עוד מה להאריך בכלליות בענין גדרי יוהרא, ואכ"מ (ראה לדוגמא אנציקלופדיה תלמודית ערך גאוה עמ' מא ואילך, המעין מח-ד, עמ' 39 ואילך, טל אמרתי לרב דואר, כלל לב-לז, ובעיקר בכלל לג).
13. ↑ לגבי חלק מהמקורות שנביא ניתן לדחוק ולומר שהם לא הזכירו שהספרדים אוסרים בזה משום שאין לכך נפק"מ, שהרי אצל הספרדים הס"ת מונח בארגז.
14. ↑ וראה שם בהקדמה לספר עמ' 12 (שם הובא שהיכן שלא העיר הגרמ"א על דברי הקיצוש"ע הוא אות שהסכים עמו). והשווה לדברי הגר"מ אליהו במאמר מרדכי שבת ח"ב דיני הוצאת ס"ת אות סז עמ' מא, שם משמע מדבריו שאף ספרדים יכולים להחזיק בעמודי הס"ת בעת ההגבהה.
15. ↑ הרב בנציון מוצפי (שיבת ציון, שבת ח"ב עמ' קמג) הביא את דברי האחרונים ופסיקת המשנ"ב, ולא ציין שספרדים צריכים להחמיר יותר בגלל דברי כה"ח ושיטת הב"י. בשו"ת דברי שלום לר"ש מזרחי (ח"א סי' קיא, בסיכום התשובה אות ד) כתב שיש מחלוקת בזה, והמנהג להקל והמחמיר תבוא עליו ברכה ויעשה כן בצנעה.
16. ↑ במשנ"ב מהדורת תפארת הביאו את דברי המשנ"ב, והעירו שבכה"ח כתב שמהב"י נראה להחמיר בדבר. במשנ"ב מהדורת מאורות הביאו את המשנ"ב, והעירו שבכה"ח כתב שנכון להחמיר בזה שהרי כך דעת הב"י [במשנ"ב מהדורת משנת חכמים הביאו את המשנ"ב, והעירו שבכה"ח כתב שמנהג הספרדים לעשות תיק לספר, אך לא ביארו האם הוא משום שכה"ח נקט להחמיר בענין זה].
17. ↑ בשיעורו המוקלט באתר קול הלשון, על השו"ע סימן קמז, א, דקה 13:30.
18. ↑ והוסיף שע"פ קבלה עדיף להחזיק בקלף, ולא בעמודים, ואז לא צריך להצניע את הטלית, שהרי כשנוגע בקלף עצמו, בזה גם האשכנזים מודים שחייב הפסק.
19. ↑ לפי המבואר לעיל אלו הם הפוסקים הספרדים שאסרו נגיעה בעמודי הס"ת: בית יוסף (ר"י קארו נולד בשנת רמ"ח, בגיל 4 גורשה משפחתו מספרד, ובגיל 10 גורשה מפורטוגל והגיעה למצרים, שם שהו לפחות בין השנים רסט-רעא. לבסוף התיישבו בקושטא שבטורקיה. כתיבת הספר ב"י החלה בשנת רפ"ב ככל הנראה, אז התגורר באדריאנופול, השוכנת בטורקיה סמוך לגבול יון ובולגריה. בהמשך התגורר ר"י קארו בניקופול שבצפון בולגריה, ובקושטא וסלוניקי שבטורקיה, ובהן המשיך בכתיבת ספרו. בשנת רצ"ו עלה לא"י, והתגורר בצפת. החיבור נסתיים בשנת ש"ב בצפת, ואח"כ הוגה עד שנת שי"ד); שו"ת מהרי"ט (נולד בצפת בשנת שכ"ט לאביו המבי"ט, ושם גדל ושימש כראש הישיבה וכו', ומשנת שס"ה חי בקושטא עד לפטירתו בשנת שצ"ט); פרי חדש (נולד בליוורנו שבאטליה בשנת תי"ט, ובשנת תל"ט לערך עלה לירושלים, ושם נפטר בערך בשנת תנ"ח); יד אהרן לר"אאלפנדרי (נולד תס"א, חי באזמיר, ובסוף חייו עלה לחברון ושם נפטר בשנת תקל"ד); נהר שלום לר"ש וינטורא (נולד תצ"ב לערך במדינת דלמציה, כיום ביגוסלביה, ושם שימש כאב"ד משנת תקל"ג, ומשנת תקל"ט שימש כאב"ד העיר וידין שבבולגריה); מאמר מרדכי (לר' מרדכי כרמי, חי בדרום צרפת, נפטר בשנת תקפ"ה); ואולי גם אמת ליעקב (לרי"י אלגאזי, נולד באזמיר בשנת ת"מ, ועלה לירושלים לפני שנת תצ"ה ושם נפטר בשנת תקט"ז). המתירים הם: החיד"א (נולד בשנת תפ"ד, ונדד רבות ברחבי העולם), בית מנוחה (לר' יהודה שמואל אשכנזי, נולד בטבריה בשנת תק"מ, יצא כשד"ר לאירופה המערבית ועוד, התגורר לימים בליוורנו, נפטר בשנת תר"ט בליוורנו או באזמיר); השומר אמת לר' אברהם אדאדי (נולד בטריפולי בשנת תק"ס, חי בצפת בשנים תקע"ח-תק"צ ובמהלכה יצא כשד"ר לחו"ל, חי בטריפולי בשנים תק"צ-תר"ל, ואז עלה שוב לצפת שם התגורר עד לפטירתו).וכך קצת נראה מר"ח פלאג'י (נולד באזמיר בשנת תקמ"ח, ושם חי עד לפטירתו בשנת תרכ"ח) ועיקרי הד"ט (נולד באטליה בשנת ת"ק לערך, ושם חי עד לפטירתו בשנת תקע"ד).
20. ↑ נדון כאן ממתי החל המנהג להניח ס"ת בתוך תיק קשיח, מתי והיכן התפשט מנהג זה, מתי החלו להניח ס"ת בתוך מעיל, ועוד. הסיכום שיובא כאן מבוסס כמעט כולו על שלשת המקורות הבאים: מעשה חושב (ברכה יניב, ירושלים תשנ"ח, סיכום חלקי של המובא בספר זה מובא בספר שרשי מנהגי אשכנז ח"ב 322-333), שיכונה בהמשך הערה זו 'מ"ח', ספר מעשה רוקם (ברכה יניב, ירושלים תשס"ט), שיכונה להלן 'מ"ר', ומאמרו של הרד"צ הילמן (ישורון כרך כה עמ' תקצח ואילך, וכבר נדפס לפני כן פעמיים בסיני לא עמ' רכח ואילך, ובתלפיות שנה ו עמ' 269 ואילך). מפאת קוצר הזמן התקשיתי לעבור בעיון על שני הספרים הארוכים הללו, ולכן הסיכום כאן אינו שלם ומדויק דיו.עטיפת ספרי התורה בימי חז"ל: בימי חז"ל ספרי התורה היו עטופים במטפחת (מפה) הכרוכה סביב הספר, ולא היה לספר את הכיסוי האשכנזי שלנו הנקרא 'מעיל', וגם לא את התיק הקשיח שיש כיום אצל הספרדים. ברש"י מגילה לב, ע"א "כל האוחז ס"ת ערום" הסביר "ערום –בלא מטפחת סביב ספר תורה", כלומר המטפחת מסבבת את הס"ת (ולא רק מולבשת עליו) ומכסה את כולו ובכך מונעת נגיעה בקלף. וכדברי התוספתא "מכרכין תורה במטפחות תורה" (מגילה פ"ג, הי"ב). ובברייתא "ס"ת... כורכו בשיראין נאין" (שבת קלג, ע"ב) וכן "גוללים ס"ת במטפחות חומשים" (מגילה כז ע"א). [והשווה לדברי הנימוק"י שהובאו בב"י או"ח קמז, ב: "ואולי בזמנם (=זמן הגמ') לא היתה הגלילה באזור (=חגורה) ארוך כמנהגנו, אלא ביריעה קצר ורחב... אבל לפי הגלילה הנהוגה בזמננו שהיא באזור ארוך, ומגלגלים אותו על הספר פעמים רבות..."]. הרי שבזמן הגמ' לא היה מעיל לס"ת אלא אזור [= "מטפחת"] שאותו כורכים סביב כל הספר עד שכולו מכוסה [והנימוק"י מעלה אפשרות לפיה מנהג זה שנהג בזמנו היה שונה מעט בזמן הגמרא]. ר' חננאל הביא פירוש לפיו היה בגד פרוש על הס"ת כבר בזמן חז"ל: "פריסא - ... פורשים אותה על ספר תורה" (ר' חננאל, מגילה כו, ע"ב), כלומר "מטפחת שמכסים בו ס"ת, הוא תשמיש לבגד התחתון שגוללים בו הס"ת" (ס' ראבי"ה, מס' מגילה, סי' תק"צ, עמ' 321). אין זה ממש המעיל האשכנזי שלנו, אך יש כאן דבר דומה. אמנם רש"י שם לא פירש כר' חננאל, ולשיטתו כנראה לא היה בזמן חז"ל מעיל אלא רק מטפחת הכרוכה סביב הס"ת.האם בזמן חז"ל היה גם תיק לספר התורה [בנוסף לאותה 'מטפחת']? אנו מוצאים בגמ' דיונים בענין ה'תיק' של ס"ת "תיק הספרים ומטפחות ותיבה של ספר..." (תוספתא ידים ב, ה. ראה מגילה כו, ע"ב; שבת טז ע"א; שבת קיז ע"א–מ"ח עמ' 21), וכן היה 'דלוסקמי' 'זבילי דחומשי' ו'קמטרי דספרי' (מגילה כו, ע"ב). כשהיה צורך להוציא את הס"ת מביהכנ"ס הביאו לביהכנ"ס את התיק שבתוכו היו לעיתים מטבעות, כדי להכניס לתוכו את הס"ת (שבת קיז, ע"א). ומכאן שהתיק לא היה באותה תקופה כלי שמירה קבוע לספר, אלא היה אמצעי לניוד הס"ת כשהיה צורך לניידו (מ"ח 21). אין ראיה היכן היה פתח התיק, ומסתבר שהפתח היה בחלקו העליון, בדומה לתיק הרומאי מאותה התקופה (מ"ח 21). כנראה אין המדובר בתיק קשיח כפי שמצוי כיום אצל הספרדים, אלא בתיק עשוי בד (ע"פ רש"י מגילה כו ע"ב "תיק ונרתיק" ופי' הגר"א לתוספתא ידים ב, ה, ולפי הגר"א פעמים היה התיק מחובר בתפירה לספר התורה) או עור (מאירי מגילה שם), שמתוכו הוציאו את ספר התורה כשרצו לגלול בו. תיק זה שימש לשמירת הס"ת, ולכן ייתכן שבזמן התפילה גללו את הספר רק במטפחת ולא הכניסוהו לתוך התיק אלא לאחר התפילה. וכך נראה שעולה משיטת רש"י (סוטה לט, ע"ב) לפיה סיום הגלילה היא כיסוי ספר התורה ב'מטפחותיו'. [החוקרת ב' יניב טוענת (מ"ח 22) כי במאה השלישית והרביעית נתהוותה מסורת בניה חדשה בבתי הכנסת –חזיתות בתי הכנסת שפנו עד אז לירושלים הועברו לכיוון ההפוך, והקיר הנגדי לכניסה נקבע לכיוון ירושלים. בקיר הקדמי הפונה לירושלים נקבע בשלב מאוחר יותר מקומם של ספרי התורה. מעתה היה צורך להציב את מגילת ספר התורה בתוך תיק, כדי שתחתית ספרי התורה לא תעמוד על הגומחה עצמה, דבר שאינו מכובד ואף עלול להביא לפגיעה בספר בגלל רטיבות (מ"ח 23). ממצאים מהעת העתיקה מלמדים על כך שהיו שני סוגים של ארונות קודש – גומחה בקיר ביהכנ"ס, או ארון עץ. עד סוף המאה השישית התגבשו שני סוגי הארונות ובהתאם נוצרו שני מסורות של עטיפות לספר התורה – תיק העץ והאריג].כיצד נהגו בתקופת הגאונים הראשונים והאחרונים? יש מקורות מהם נראה שהס"ת היה נתון בתוך ארגז גם בזמן הקריאה: רב האי גאון (בתוך שערי שמחה לרי"צ גיאת א, קיז, ח) עוסק בס"ת שגם בעת הקריאה בו הוא נתון בתוך תיק, כמו תיקי הספרדים כיום. (ויתכן שכך ניתן להסיק גם משו"ת הריב"ש סי' ל-לב, ומהר"ן על הרי"ף מגילה סוף פ"ג, שהרי שניהם הזכירו שיש לגלול את הס"ת מחוץ לתיק, ויתכן שלדעתם הקריאה כן נעשתה כשהספר בתוך התיק. והרד"צ הילמן העיר שמדברי הר"ן משמע שהמנהג להניח את הספר בארגז השתנה ולא נהג במקומו). הרד"צ מביא שכך גם נהגו בקהיר עוד לפני שנת ר"מ, ובשנת ת"י ליד דמשק (מסעות א"י עמ' 302), ובשנת ת"ק בצפת (וכך גם לדבריו בירושלים בשנת ד'תתקע"ח, כמובא בהמעמר ג, עמ' 36-46 שהעמידו ס"ת, אולם לענ"ד אין מזה ראיה מוכרחת לאור דברי המנהיג שיובאו להלן). וכן משמע בר' ירוחם (הובא בב"י יו"ד רפב), וממעשה 'פורים סרגוסה' עולה שכך נהגו בסרגוסה שבספרד בשנת ק"פ. ההלכות קטנות ועוד חכמים העידו על מנהג ירושלים לסבב עם ספר התורה מהארון לבימה כשהספר פתוח, ומזה נראה יותר שבזמנם היה הספר נתון בתוך ארגז [שו"ת הלכות קטנות (ח"ב, סי' רנה) למהר"י חאגיז, ודבריו הובאו אצל נינו, הראשל"צ הג"ר רפאל מיוחס בכ"ר שמואל זצ"ל בספרו פרי האדמה (על הרמב"ם הל' תפילה יב, ה, והארכנו בשיטתו במאמרנו 'העברת ס"ת לאחר'), ואצל בנו הראשל"צ הג"ר מרדכי יוסף משה מיוחס (בספרו ברכות מים, הל' קריאת ס"ת סי' קלד), ואצל מוהר"א אלפאנדרי (יד אהרן, או"ח סי' קלד הגהות ב"י), מהרי"י אלגאזי (אמת ליעקב, קצת מנהגים בעת הוצאת ס"ת, אות ג, מהד' תשע"ב עמ' כב), החיד"א (לדוד אמת סי' ג) ודברי החיד"א הובאו בבית עובד (דף צט, ע"ב, דינים השייכים להולכת הס"ת לתיבה אות א), וכן בסידור בית מנוחה (דינים השייכים לעליית ס"ת לתיבה אות ו)]. ממקורות רבים עולה שהס"ת לא היה מונח במקומם בארגז בזמן הקריאה: הנימוק"י שהבאנו לעיל. השואל בשו"ת מהרי"ט (ח"א קלו, והרד"צ מעיר שאולי השואל חי באזור טורקיה). מדברי הראשונים האשכנזים ברור כי בזמנם ובמקומם היה הספר עטוף במעיל (ראה ס' חסידים סי' תתקל"ג, אור זרוע ח"א סי' קטו, תרומת הדשן סי' רעג. הרד"צ הילמן הסיק ממקורות נוספים שבמקומם לא היה הספר נתון בארגז בשעת הקריאה - מחזור ויטרי, מנהיג הל' שבת סי' כו [אודות מנהג מקומו בצרפת, והוא מוסיף לעסוק במנהג בספרד ומדבריו נראה שבספרד לא נהגו להניח את הספר בארגז, ובנוסף לא עשו עצי חיים בצדו התחתון של הספר, והיה להעמיד את הספר על היריעות], מרדכי סוף מגילה, טור או"ח קמז בשם הרא"ש, מהרי"ל, וכך אצל הרמ"א לבוש הב"ח הט"ז והמג"א והאחרונים שלאחריהם). הרד"צ הילמן מסיק כך גם מדברי חכמים שחיו באטליה ודרום צרפת - מהר"י קולון שורש נד {היה מבחינת מוצאו וקהילתו צרפתי}, פחד יצחק ערך גלילת ס"ת, ומאירי מגילה דף כו (ולענ"ד כך עולה גם מהמאירי מגילה לב ע"א). הרד"צ מביא שכך נקטו גם חכמים מהבלקנים ותורכיה - ר"י בן חביב (הובא בב"י סי' קמז, ומשמע מדבריו שבזמן קדום יותר היה המנהג שונה), ושיורי כנה"ג (או"ח קמז, הגב"י ב). [לדעת הרד"צ כך משמע גם מדברי ר' חננאל (מגילה כו ע"ב, ושם דף לב), אך כמדומני שר"ח מסביר את הגמ', ואין ממנו בהכרח ראיה למנהג במקומו]. לענ"ד מדברי השו"ע כמדומה לי שקשה להסיק דבר, שכן הוא מביא גם מפסקי הגמ' (שו"ע קמז, ה), וגם מפסקי ראשונים שבמקומם היה מעיל (שו"ע קמז, ב, ע"פ המרדכי), וגם מפסקי ראשונים שבמקומם היה תיק (שו"ע קמז, ו, בשם הריב"ש). ר"א חיון חי רוב שנותיו בירושלים, היה מתלמידי מהרי"י אלגאזי, ונפטר בשנת תק"ס. מדבריו עולה שסביב הס"ת יש מטפחת ומעליה מעיל (בהגהותיו לספר שלמי חגיגה לרי"י אלגאזי, מהד' אהבת שלום תשס"ג עמ' רכג "היו כורכין אותו במטפחת שלו והיו מלבישים אותו בפרוכת שלו", וכעי"ז שם עמ' קכט ועמ' קפח).מתי התפשט המנהג? חשוב להעיר כי רוב המקורות שהבאנו מצביעים על מנהג נקודתי, אך אין מהם ראיה האם המנהג היה נפוץ, ומתי הוא התפשט וכדו' [כמדומה לי שראיתי במ"ח השערות בענין, אולם לא ראיתי מקורות המכריחים אותן. אצטט רק שני משפטים מהספר העוסקים בהתפשטות המנהג: "אריזת ס"ת בתוך תיק עץ או תיק מתכת היתה למנהג קבוע שהשתרש בא"י ובבבל במהלך העת העתיקה ולאחריה בתקופת הגאונים" (מ"ח 26) "עד סוף המאה השישית התגבשו... שני טיפוסים של ארון קודש ובהתאם לצורתם נוצרו שני מסורות של אריזת ס"ת" (מ"ח 27). אוסיף שנראה כי אין בידינו מספיק ממצאים ומקורות כדי לדעת נתונים ברורים על תפוצת המנהג: "אין כל עדות על תיקי ספר התורה עד סוף תקופת הגאונים. מתקופה זו ועד סוף המאה הי"ב העדויות הספרותיות הן בודדות בלבד... ממצא של ממש יש מן המאה הט"ו ואילך. ידיעותינו על אריזת ספר התורה באירופה מוגבלת עוד יותר... ושוב מחייב מיעוט הנתונים גישה מחקרית המתבססת על היקש מן המאוחר אל המוקדם" (מ"ח 27) "היעדר מידע ספרותי או אחר אודות התיקים מאז ימי הביניים ועד זמנם של התיקים המוקדמים ביותר שבידינו, דהיינו אמצע המאה הי"ח" (מ"ח 34)].המנהג בדור האחרון: הרד"צ הילמן כותב כי בדור האחרון המנהג להחזיק את ספר התורה בארגז נהג אצל יהודי מצרים ולוב שבאפריקה, וכך גם אצל כל יהודי מדינות אסיא מתימן ועד בוכרא, חוץ מיהודי טורקיה. במנהג לעטוף את ספר התורה במעיל אחזו כל יהודי אירופה, בין אשכנזים ובין ספרדים, איטלקים ובני חצי האי קרים, וכן היהודים ה'מערבים' –תושבי צפון אפריקה, טוניס אלג'יר ומרוקו [לאחר עלייתם לא"י במאה השנים האחרונות עברו רבים מהם למנהג השני והחלו להניח את ספרי התורה בארגז (שינוי מנהגם נבע מן הסתם מכך שהתבטלו למנהג המצוי בא"י, אולם יש לבדוק האם יתכן ששינוי המנהג נבע גם מכך שהם התחילו לאסור נגיעה בעמודי ספר התורה)]. קו הגבול של המנהג באפריקה עובר בין יהודי לוב ליהודים ה'מערבים', וקו הגבול התורכי הוא בין מושבות היהודים הנקראים ספרדים-אספניולים ובין היהודים הסורים בדרום והכורדים במזרח (וראה גם ספר מ"ח 27 שהארגז היה מקובל "בקהילות המזרח –עיראק, פרס, תימן, סוריה וא"י, מצרים, לוב, תוניסיה, וכן בקהילות הרומניוטיות בבלקאן", והמעיל "בקהילות אשכנז והפזורה הספרדית").
21. ↑ יש להוסיף שהכתבים של השמונה שערים נחשבים המוסמכים ביותר אף לעומת הפרע"ח, כמו שהבאנו במקום אחר (במאמרנו על השתלשלות ל"ג בעומר, שבספרנו 'אשי ישראל ל"ג בעומר' כת"י), וזו לשוננו שם: "יש שכתבו כי באופן עקרוני בכל מקום בו ישנה סתירה בין השער הכוונות שב'שמונה שערים' ובין הפרע"ח הרי העיקר כדברי השעה"כ, וכמ"ש החיד"א בשם הגדולים חלק ספרים, ערך כוונות, שבכל מקום שיש "חילופים באופן הכוונות בספרים למה שכתב בשער הכוונות... אין ספק שעל שער הכוונות יש לסמוך, כי הוא זה האמת שכתוב מטהרת יד קדש מהרח"ו...", כ"כ הגרב"צ מוצפי בספרו מבשרת ציון עמ' קלב ע"פ המובא בהקדמת מהרח"ו שנדפסה בתחילת ה'עץ חיים', וברש"ש ב'נהר שלום' דל"ד ע"א, ובחיד"א בשם הגדולים ערך מהרח"ו, וכן בשם הגדולים חלק ספרים ערך כוונות שציטטנו לעיל, וכן גם כתב הרב יעקב הלל בספרו כתבוני לדורות עמ' יט ששמונה שערים הוא המנופה ביותר. אולם, יש להעיר לענ"ד שמדברי הבא"ח ברב פעלים סי' יא נראה שלא סבר כן, ויש עוד לעיין בדבר", עכ"ד שם.
22. ↑ מג"א קלט ס"ק יג הביא את הנוסח שבספר הכוונות (באופן מקוצר, וראה להלן), ואח"כ הביא בשם 'כתבים' את הנוסח שבשער הכוונות (כשהמג"א מביא 'כתבים' כוונתו למובא בשו"ע האר"י מהדו"ר שנת ה'ר"כ, כמש"כ ר"י אביבי בספרו קבלת האר"י עמ' 735, או למהדורה שניה ה'ת"כ, ואכן כך מופיע בשו"ע האר"י מהדו"ר עמ' 61). דברי המג"א הועתקו בבאר היטב קלט ס"ק יב, ובא"ר קלט ס"ק יג, וראה פתחי תפילה ומועד לרי"ש שפיגל עמ' 309.
23. ↑ ספר זה מכונה 'ספר הכוונות הישן' (והוא מכתבי המהדורה קמא של כתבי האר"י, וכתב רי"מ הלל שמקורו בספר 'גלי עמיקתא' לר' אפרים פאנצ'ירי). לפי בדיקתי נתחלף להם למדפיסים דף מג, ע"ב, בדף מז, ע"ב (שו"ר שכיוונתי לדברי רי"ש שפיגל בפתחי תפילה ומועד עמ' 309, אלא שנתחלף לו דף מג ע"ב בדף מד, ע"ב). רי"ש שפיגל (שם) כותב שנראה לו שבכל מקום בו המג"א מציין ל'כוונות' כוונתו לספר הכוונות ונציה ש"פ הנ"ל (אלא שהעיר רי"ש שפיגל שלא מצא שם את המובא בשם הכוונות במג"א רצח סק"ה ומג"א ח סק"ו, וראה גם ישורון כרך לא עמ' תכו).
24. ↑ ראה שו"ע מהד' פרידמן, כרך א, הקדמה, עמ' 67 (=שו"ע מהד' מכון ירושלים ועוז והדר, הקדמה עמ' כא).
25. ↑ בישורון לא עמ' תכו מובא שהפרע"ח נדפס רק אחרי שנות ה'תק"מ, והשמונה שערים נדפס רק אחרי שנות ה'ת"ר, ולכן המג"א שסיים את ספרו בשנת ה'תל"א לערך לא יכול היה לראותם, אלא ראה רק את ספר הכוונות מהד' טרינקי שנדפס בשנת ה'ש"פ, ואת שו"ע האריז"ל מהד' ה'ר"כ ומהד' ה'ת"כ. ראיתי שהעטרת זקנים חי בין השנים ה'שפ-ה'תמט. לפי"ז גם הוא לא ראה את הפרע"ח והשמונה שערים הנדפסים. עוד ראיתי שכנראה כאשר העטרת זקנים כתב את ספרו הוא לא ראה את דברי המג"א (ע"פ שו"ע מהד' פרידמן, הקדמה, שם).
26. ↑ ראה גם שערי אפרים ד, ד, דרכי חיים ושלום אות ריד, ושלחן הטהור סעיף ח, הובאו בפסקי תשובות קלט, טז.
27. ↑ הפניות סתמיות הן לשו"ע חלק יו"ד, סימן רפט.
28. ↑ כך דעת רוב הראשונים (כמש"כ הרדב"ז ח"ג סי' תקל, והישועות יעקב לד, סוף סק"א, ועוד חכמים), וכך נמצא כבר בתשובת רב עמרם גאון (שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קנז), וכך פסק הרמב"ם (כמו שכתבו הב"י, והרדב"ז הנ"ל, ועוד חכמים) וכן פסק השו"ע (יו"ד רפט, ו). באדני פז (לג"ר אפרים הקשר דיין באלטונא, נדפס בשנת תק"ג, על או"ח קנד, א) הביא את דברי ר"ת, ותמה לפי"ז מדוע מניחים את ספרי התורה בארון כשהם עומדים ולא שוכבים. ובפתח הדביר (או"ח קנד, ב) תמה עליו וכתב שנשמט מבעל האדני פז לפי שעה דברי הפוסקים שכתבו שהלכה כרש"י ולא כר"ת (כעי"ז תמהנו בהערה להלן על המאמר מרדכי או"ח קמז, סק"ח, שמדבריו נראה קצת שנקט כשיטת ר"ת, עי"ש בהערה שביארנו לבסוף את דבריו באופן אחר. כעי"ז הבאנו בהערה להלן מדברי הגר"מ אליהו, שאף הוא לכאורה כתב שהאשכנזים נקטו כר"ת, וביארנו שם את דבריו באופן אחר. כעי"ז יש לענ"ד לתמוה על התורת חיים סופר סי' לב ס"ק קז שמדבריו נראה שנטה לשיטת ר"ת, ותמה מדוע מעמידים את המזוזה ואת הס"ת שבהיכל. כעי"ז יש לתמוה על דברי הרבנים הלברשטאם שיובאו בהערה הבאה). בבירור הלכה לרב זילבר (חלק יו"ד על סי' רפט, ו) אסף בבקיאותו את שיטות הראשונים בזה, והביא מעט ראשונים שנקטו כר"ת (וראה גם עולת תמיד או"ח לב, ס"ק סה), והביא שבספר שושן סודות שיש שייחסוהו לרמב"ן (ויש שייחסוהו לנכדו, או לרבי משה מקיוב השני שנולד בשנת ה'ר"ט) כתב כר"ת, ושבספר מצת שימורים (למקובל ר' נתן שפירא, הלכות מזוזה, ד"ה 'צריך להניח המזוזה בשכיבה", דף עב טור ב במהדורת ונציה ה'ת"כ) הביא את דברי השושן סודות וכתב שהמדקדקים יעשו כרמב"ן משום ש"נראה שר"ת והרמב"ן כיוונו אל עומק אמיתיות הדבר... והלכתא כר"ת והרמב"ן על דרך החכמה האמיתית".
29. ↑ היראים (סי' ת') כתב ש"העם נהגו כרש"י" (והוסיף "ונראה הדבר", הובאו דבריו בהגהות מיימוניות הל' מזוזה ה, ח, אות ו), וכ"כ הסמ"ג (הלכות מזוזה, דפוס ונציה ה'ש"ז ח"ב דף קו עמוד ד, שכך נהגו "העולם", הובאו דבריו בהגהות מיימוניות הנדפס הל' מזוזה ה, ח, אות ו), המרדכי (הל' מזוזה סי' תתקסא, ד"ה אר"י "והעולם נהגו כרש"י מעומד, וכן עיקר") ורבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב כא, חלק ז), וכ"כ הרא"ש (הלכות קטנות הלכות מזוזה סי' ט, הובא בטור יו"ד רפט, ו) ש"האידנא נהוג עלמא כרש"י", וכן הובא בשיטמ"ק (מהד' ש"ס וילנא מנחות לג, ע"א, אות יג ד"ה יושבים: "והעולם נהגו כרש"י", ויש לציין שקטע זה אינו מופיע בשיטמ"ק בהעתקת ר"ש עדני שנדפסה ע"י הרב אילן, וראה בתחילת המבוא למהד' הרב אילן, וכן במבוא לשיטמ"ק מהד' מה"ק תשע"ט עמ' 8, שמדובר בשתי גרסאות שיצאו שתיהן מתחת יד בעל השיטמ"ק). ובחלק ממהדורות מחזור ויטרי (סי' תקטו "ומניחה כס"ת בארונו, וכן תפילין תוך הבתים שלהם, וכן עמא דבר", ואינו במהד' המדויקת של הרב גולדשמידט, וכמדומה לי שזהו הוספה שנוספה בכת"י לונדון, ואכמ"ל). אמנם ברבות הימים נשתנה מנהג האשכנזים בזה, והסיבה לזה היא מפני שהתוספות (מנחות שם, וראה קובץ חצי גבורים ח"י עמ' תתמו שהחוקר אורבך טען שהתוס' הנדפסים למנחות הן לר"ש משאנץ אך יש חוקר שחלק עליו) כתבו שאם מניח את המזוזה באלכסון יוצא ידי חובה הן לשיטת רש"י והן לשיטת ר"ת (וכן בשיטמ"ק הנ"ל סיים שכך יעשה מי ש"רוצה לצאת ידי שניהם"), והסמ"ק (סי' קנא) כתב שכך טוב (!) לעשות להניח את המזוזה באלכסון, לצאת ידי שתי השיטות, והובאו דבריו בהגהות מיימוניות (דפוס קושטנטינא להל' מזוזה ה, ו) ובספר האגודה (מנחות שם). בעקבות כך החלו המדקדקים להניחה באלכסון, כפי שמצאנו בר' ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב כא, חלק ז) ובאגודה (שם) שכתבו שכך הם ראו את רבותיהם עושים, והטור (יו"ד רפט, ו) הביא שכך נהגו המדקדקים (שלשתם נפטרו באזור שנת ה'ק לערך. הסמ"ק נפטר כשישים שנה לפניהם, והגה"מ נפטר כארבעים שנה לפניהם). לאחר מכן נתפשט מנהג זה בציבור כולו, כפי שמובא במהרי"ל (מנהגים, הל' מזוזה, מהד' מ"י עמ' תקצג אות ג, שם הסביר מדוע "אנו נוהגים" להניח המזוזה באלכסון, אך שמא יש לפרש ש"אנו" אין כוונתו לכלל הציבור, אלא רק למנהגו הפרטי. המהרי"ל נפטר בשנת ה'קפז), ואחריו בתרומת הדשן (סי' נב, נפטר בשנת ה'רכ, וכן בלקט יושר ח"ב יו"ד עמ' 60), ברמ"א (רפט, ו), במהרש"ל (עמודי שלמה למהרש"ל על הסמ"ג עשה כג הביא את דברי הטור, ובהגהותיו על הטור שנדפסו בטור מהדורת אל המקורות כתב מהרש"ל ש"אנו נוהגים כהמדקדקים", והובאו דבריו בפרישה ס"ק יב), בב"ח (שם סוף אות י), ובפוסקים מאוחרים יותר. [עפ"ז ברור שמה שכתב הרמ"א שנהגו להניח המזוזה באלכסון, אין הטעם מפני שנקטו עיקר כר"ת, אלא רק מפני שרצו להדר לצאת גם ידי דעת ר"ת, וכך הכוונה במה שכתב שם הש"ך סק"ט, ודלא כפי שהבין בדעת הש"ך ר' שלמה הלברשטם (אב"ד וישניצה שבפרובינציית פולין קטן בשנים תר"מ-תרנ"ב, ואח"כ אב"ד ואדמו"ר בובוב), הובאו דבריו בשו"ת כנף רננה לר' נתן נטע לנדא או"ח סי' ו, ודלא כמו שהבין בדעת הש"ך האדמו"ר מצישינוב בברוקלין (ר' שלום יחזקאל שרגא רובין הלברשטם, תשובתו היא משנת תשי"ח), הובאו דבריו בשו"ת איש מצליח יו"ד סי' לג, ז, וסי' לד, ב, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיז, ובעל האיש מצליח העיר עליו שם שכוונת הש"ך היא אחרת וכדברינו לעיל, ונראה שכך גם דעת המנחת יצחק שם אות ד]. [נציין שדעת הגר"א היא להעמיד את המזוזה ללא אלכסון, כפי שנביא בהמשך].נעיר על כמה קהילות שאינן אשכנזיות בהן נהגו כרמ"א: ר' ישמעאל הכהן טאנוג'י, ראש רבני מצרים, כתב בשנת ש"ג: "והמדקדקים קובעים חציה בזקיפה וחציה בשכיבה" (ספר הזכרון, מסכת ברכות הל' תפילין, מהד' לונדון ה'תשל"ד עמ' לא). מהר"י קשטרו (רפ"ה-ש"ע), רב קהילת המוסתערבים בקהיר שבמצרים בדורו של בעל השו"ע, כתב: "ולפי שיש אומרים להניחה שוכבת לרוחב הפתח נהגו להניחה בשיפוע באלכסון" (ערך לחם על השו"ע יו"ד רפט, ו, נדפס גם בשו"ע החדש מהד' עוז והדר. בפני מהריק"ש לא עמדו הגהות הרמ"א, ויתכן שהערך לחם נכתב עוד לפני שנת ש"ל, בה נדפסו לראשונה הגהות הרמ"א לחלק או"ח). ר' מסעוד חי רקח (ת"נ-תקכ"ח), רבה של טריפולי שבלוב, כתב שכרמ"א "כן נוהגים בכל מקומותינו" (מעשה רקח, על הרמב"ם הל' מזוזה ה, ח, ד"ה חפר). ר"י מולכו (תנ"ב-תקכ"ח): "במלכותינו נהגו כרש"י להניחה זקופה, והמדקדקים באלכסון", ונראה לענ"ד שהוא כתב זאת בהיותו בירושלים (שלחן גבוה יו"ד רפט, יח. ר"י מולכו נולד בסלוניקי ונדד בכמה ערים, כגון דוויראן ואדריאני, והגיע עד לקהיר, וכמדומה לי שדבריו הנ"ל נכתבו אחר עלותו לירושלים בשנת תק"ח, ראה 'תולדות רבותינו שבשאלוניקי ויוון' עמ' 496 ואילך. אגב אעיר שלא הבנתי מה שכתב מיד: "ובאשכנז נוהגים שכובה כר"ת כמו שכתב בט"ז", ולא ידעתי היכן מצא כך בט"ז, וצ"ע. דברי השלחן גבוה וכך גם רוב המקורות שבהמשך הערה זו נלקטו בספר מעדני אשר לרב לונצר). לימים התפשט המנהג בירושלים וכל העם נהגו בו, שהרי ר"י אלפיה כתב בפשיטות שמניחים את המזוזה באלכסון (הקונטרס היחיאלי, ח"ג דף ע' ע"ב אות כב. המחבר חי בירושלים ושם הדפיס את ספרו בשנת ה'תרפ"ח), והרב עמרם אבורביע כתב שכרמ"א כך "מנהגנו בירושלם" (נתיבי עם, יו"ד רפט, ו, נדפס ע"י המחבר בשנת תשכ"ד). מדברי ר"א בן שמעון (בספרו נהר מצרים, אותו הדפיס המחבר בשנת תרס"ח, הלכות מזוזה, אות ה) משמע שבימיו נהגו במצרים להניח מזוזה באלכסון. רש"ט גאגין כתב בפשיטות שמניחים מזוזה באלכסון (כתר שם טוב ח"ב עמ' תרלח. המחבר נולד בירושלים בשנת תרמ"ה, ומשנת תרע"ג היה דיין במצרים אצל הספרדים והאשכנזים, ומשנת תר"פ היה רב ודיין באנגליה לספרדים ולאשכנזים. את ספרו הדפיס בשנת תרצ"ד). הג"ר מצליח מאזוז שחי בתוניס כתב בשנת תשי"ט: "גם אצלנו התחילו איזה דקדקנים לשנות ולעשות במזוזה באלכסון, ומי יודע אם לא יתפשטו מעשיהם ויוקבע הדבר חובה" (שו"ת איש מצליח ח"א יו"ד סי' לד, ב, ד"ה ולא זו, מהד' ה'תשע"ה סוף עמ' קסז). הרב משה חפוטא שליט"א כתב שמנהג המגרבים להניח מזוזה באלכסון (שו"ת שפתי דעת ח"ג או"ח סי' נה אות ח').ממצאים מהעבר: נעיר שבמנהגי ישראל (שפרבר, ח"א עמ' נג) הביא ממצא ארכיאולוגי מלפני יותר מאלף שנה, מחרבת סוסיא, שם נמצא חריץ אלכסוני בדלת שכנראה יועד למזוזה, והביא גם ממצאים מכמה בתים בכפר אשתמוע, ככל הנראה מהתקופה הביזנטית או אף לפניה, שבהם החריצים היו מאונכים כשיטת רש"י.
30. ↑ כתבתי טעם זה מדעתי (ושו"ר שכ"כ בשו"ת ברוך שאמר לרב ברוך שרגא חלק יו"ד סי' קסט, בהערות מקור ברוך שם לרב דוד בוסו, אות ב, וכעי"ז כתב הגרי"מ אהרונסון כאחת משלשת התשובות שהוא מציע בשו"ת ישועת משה ח"א סי' כג, וכן כתב בשו"ת איש מצליח יו"ד לד, ב, סוף ד"ה 'אמנם לכשאני'). ושו"ר שהגר"א נבנצאל השיב שאינו יודע למה לא מניחים באלכסון את פרשיות התפילין (ספר שמחת מרדכי לרב מרדכי הגר עמ' תקנב). וראיתי שהגרי"מ אהרונסון (שם) הציע עוד שתי תשובות: האחת - מכיון שהתפילין של רש"י פסולות לפי ר"ת מצד סדר הפרשיות, לכן לא חששו בהם לשיטת ר"ת שפסל בפרשיות מעומדות. השניה - מפני שר"ת מיקל בתפילין יותר מאשר במזוזה, שבדיעבד אם פרשיות התפילין עומדות יצא, וכטעמו זה כתב גם הגרי"מ אהרנברג (שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' ד, וראה שע"ת או"ח לב, מה, ס"ק סז, וביאו"ה ד"ה שתהא על השו"ע שם). ושו"ר שכ"כ אבדק"ק קראס (הובאו דבריו בספר שלחן נגד צוררי אות פא, וכנראה הכוונה לרב שמואל פיהאר אבדק"ק קראס, בעל ספר הר שפר, שנתן הסכמה לספר שלחן נגד צוררי. נוסיף שהמנחת אלעזר ממונקאטש בספרו אות חיים סי' לב ס"ק כג פסק שבתפילין אלכסון אינו כשר, ועל פסק זה תמה בספר שלחן מלכים לרב משה צבי לאנדא, ברגסס ה'תרצ"א, דף ש ע"א, חלק שלום ואמת אות ע, וכנגד ספר שלחן מלכים הנ"ל יצא ספר שלחן נגד צוררי הנ"ל שהצדיק את פסקיו של מורו המנחת אלעזר, ובכלל זה הצדיק גם את הפסק הנ"ל של רבו).
31. ↑ ראה גם כתר שם טוב (לרש"ט גאגין, ח"א, עמ' רעה) שכתב ש"יותר כבוד והדר לתורה" כאשר קוראים בה כשהיא עומדת, ולא כשהיא שוכבת כמנהג האשכנזים, ולפי"ז יפה המנהג להניח ס"ת בארגז שהרי עי"ז ניתן לקרוא בו כשהוא עומד. יש להעיר כי בדור האחרון המנהג להחזיק את ספר התורה בארגז לא היה של הקהילות המכונות בימינו "ספרדים" (כפי שכתבתי בגוף המאמר, לשם הנוחות), אלא כך נהגו יהודי מצרים ולוב שבאפריקה, כל יהודי מדינות אסיא מתימן ועד בוכרא, חוץ מיהודי טורקיה. המנהג לעטוף את ספר התורה במעיל, לא היה של ה"אשכנזים" (כפי שכתבתי בגוף המאמר), אלא כך נהגו כל יהודי אירופה, בין אשכנזים ובין ספרדים, איטלקים ובני חצי האי קרים, וכן היהודים ה'מערבים' – תושבי צפון אפריקה, טוניס אלג'יר ומרוקו. קו הגבול של המנהג באפריקה עובר בין יהודי לוב ליהודים ה'מערבים', וקו הגבול התורכי הוא בין מושבות היהודים הנקראים ספרדים-אספניולים ובין היהודים הסורים בדרום והכורדים במזרח (ע"פ מאמר הרד"צ הילמן בישורון כרך כה עמ' תקצח ואילך). לפי"ז נראה כי הצעתנו קשה, שהרי אין התאמה בין הקהילות הנ"ל בהן הונח הס"ת בארגז לבין הקהילות שנהגו להניח מזוזה בעמידה, ולא באלכסון (לדוגמא: הבאנו שבספרד איטליה טוניס אלג'יר ומרוקו נהגו להניח ס"ת במעיל, אך לא מצאנו שנהגו שם להניח את המזוזה באלכסון. עוד הבאנו לעיל שהמנהג הנפוץ בטריפולי שבלוב בזמנו של ר' מסעוד חי רקח היה להניח את המזוזה באלכסון, וכך היה מנהג במצרים בזמנו של הר"א בן שמעון, וכך היה המנהג אצל הספרדים בירושלים בזמנם של הרב אלפיה והרב אבורביע, ולמרות זאת לעיל הבאנו שבלוב ומצרים נהגו להניח את הס"ת בארגז, וכידוע כך גם מנהג הספרדים בירושלים). ניתן לתרץ את הדבר, ולדחוק ולטעון כי המנהג התפשט בשלב מסוים שלא בהתאם לשורשו. בנוסף, החלוקה שהבאנו לעיל מתארת את המצב בדור האחרון, אולם בדורות קדומים יותר היתה החלוקה שונה, וכפי שהבאנו לעיל בסוף פרק א, ומעתה יש לברר את הנושא גם לאור מה שהיה נהוג בדורות הקודמים יותר.
32. ↑ אולם בילקוט ביאורים שבמתיבתא ב"ב יד ע"ב העירו שבמדרש (במדבר רבה ד, כ) יש דעה אחרת, שהרי מובא במדרש שהלוחות היו 'על צדיהן' דהיינו שעמדו זקופין [המלבי"ם שמות כה, י, הסביר שלשיטת המדרש היה בזה הכרח, שהרי הלוחות כתובים משני עבריהם, ולכן אם ישכיבום יהיה הכתב מונח כלפי מטה שזה בזיון].
33. ↑ כעי"ז ראיתי במחצית השקל על השו"ע (יו"ד רפט, ו, שם פסק השו"ע להעמיד את המזוזה זקופה): "דהמזוזה צריכה להיות קבועה כמו שהס"ת צריך להיות מונח בארון, והס"ת זקוף ועומד בארון על כן גם המזוזה צריכה להיות זקופה" [וראה בהערתנו הבאה במה שהבאנו מביאור הגר"א]. השווה גם לתשובת רב עמרם גאון (בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קנז): "שמנהג של מזוזה לזוקפה ולהעמידה כספר (!)". מהמקורות שהבאנו כאן יש להקשות על ספר חומות ירושלים (לר"ד קליינרמאן, ריש סי' קמו ד"ה והנה, דף סב טור ד) שכתב שבס"ת לא נחלקו רש"י ור"ת, ולכו"ע דינו להניחו בארון בשכיבה [אלא שמבחינה טכנית קשה להניחם בשכיבה מפני ריבוי ספרי התורה ומפני שאורכם גדול מרוחבם, ולכן מניחים אותם בעמידה]. יש להקשות ע"פ הנ"ל גם על המנהג הקדום בבעלזא (ושמעתי שכך נוהגים היום בחסידות בעלזא רק בבית המדרש הגדול שלהם בירושלים) להניח את ספרי התורה בארון בשכיבה. ולענ"ד הדבר תמוה, שהרי לפי"ז היו גם צריכים להשכיב גם את פרשיות התפילין ואת המזוזה (בשו"ת משנת יוסף לרב ליברמן, ח"ד, סי' לא, אות ב, הביא את מנהג בעלזא, עי"ש, ובהמשך דברינו כאן נעיר על דבריו. ובשו"ת השואל ח"ג עמ' תע הביא שכך נהגו רק בביהכנ"ס של השר שלום מבעלזא, אך לא בביהמ"ד שלו, ובשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סו אות ב הביא שמלבד ביהכנ"ס של האדמו"ר בבעלז כך נהגו גם בעיר סקול, ששם האב"ד היה בנו של האדמו"ר מהר"י מבעלז, ובתורת חיים סופר או"ח סי' לב ס"ק קז כתב ש"יש מקומות במדינת פולין שהס"ת מושכבים בארון"). ושו"ר שבשו"ת דבר יהושע ח"ב סו"ס ד הביא ש"בכמה קהילות בפולניא ובתוכם קהילת בעלז היו הס"ת מונחים בשכיבה", והביא שאע"פ שאינו מובן לפי דברי הראשונים, מ"מ ניתן להסביר מנהגם לפי דברי אחרונים בודדים (מעדני יו"ט, לבוש, ב"ח) שנקטו שהטעם להעמיד בזקיפה במזוזה ותפילין אינו מטעם כבוד, אלא מפני טעמים השייכים רק בתפילין מזוזה, ואינם שייכים בס"ת. לענ"ד יתכן להציע ביאור נוסף: השר-שלום מבעלז רצה לנהוג כר"ת, אך מכיון שבמזוזה ותפילין נפסק בשו"ע כשיטת רש"י לכן בזה לא יכל לנהוג כר"ת, אולם בס"ת לא נפסק כך מפורשות בשו"ע (אע"פ שמצד הסברא שני העניינים תלויים זה בזה), ולכן רק בזה נהג השר-שלום מבעלז כשיטת ר"ת.
34. ↑ בסמ"ק (סי' קנא) כתב לגבי מזוזה שטוב להניחה באלכסון ושם בחלק ה'הגהות' על הסמ"ק (שנדפסו בספר 'הסמ"ק מצוריך' מהד' ירושלים תשל"ז, ולא ידוע מי כתבן, כמובא בהקדמה שם לכרך א עמ' יא) נכתב "כמו שספר תורה מונחת בארון כן". בהוספות לסידור בית יעקב ליעב"ץ (שחרית של חול, בדינים שלאחר 'יהללו' שבהחזרת ס"ת למקומו, סוף אות א) מובא בשם שה"ק (שלחן הקריאה לרב רייפמן, אך לא מצאתי שם דין זה) ש"מניחין אותה בארון באלכסון" (אין הלכה זו מהיעב"ץ עצמו, אלא היא מההוספות שהוסיפו המדפיסים במהדורות המאוחרות יותר). בספר מקראי קודש לרב יעקב יוסט (למברג תרכ"ד, שער לח, יא), כתב להניח את הס"ת בארון באלכסון ע"פ המובא בפסקי התוספות הנ"ל (ופלפל מעט בזה). האגודה מנחות לג ע"א כתב שנהגו להניח המזוזה באלכסון, ובהערות המהדיר הרב אלעזר בריזל (הערה קלז) העיר שם שנחלקו בזה השו"ע והרמ"א, ואז הוסיף וכתב "וכך נוהגים לענין ס"ת –הספרדים מניחים בתוך הארון קודש זקוף, והאשכנזים באלכסון". כך כתב גם האדמו"ר מצישינוב מוהרשי"ש הלברשטאם (הובאו דבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיז, ובשו"ת איש מצליח יו"ד סי' לג, אות ז) שלכן "מנהג ישראל" להניח הס"ת בארון בדרך מדרון (=אלכסון), והסכים עמו המנחת יצחק (שם אות ד), וכ"כ בספר שלחן מלכים (לרב משה צבי לאנדא, דף ש ע"א). ראה גם בביאור הגר"א (יו"ד רפט, ס"ק יד) שהעיר שמה שכתב הרמ"א שנהגו להניח מזוזה באלכסון הוא לא מעיקר הדין אלא כדי לצאת ידי כולם, אבל "לענין דינא קיי"ל כרש"י, וכמש"כ באו"ח סי' לב סעיף מ"ה (ס"ק קט)" [ומזה הסיקו במעשה רב ליקוטי דינים צז, ובפת"ש סק"ח, שלדעת הגר"א "מזוזה קובע בשווה ולא אלכסון"], וסיים הגר"א "וכן עושים בס"ת". ניתן לומר שהמילים "וכן עושים בס"ת" מוסבות על ריש דבריו בענין העמידה באלכסון, וכוונתו לומר שגם בס"ת האשכנזים מניחים ס"ת באלכסון כדי לצאת ידי שניהם [אולם, יתכן שהמילים האחרונות הן המשך למילים שלפניהן, והגר"א הבין שס"ת עומד זקוף ממש בארון, וזה כעיקר הדין במזוזה, וכדברי מחצית השקל שהבאתי בהערה הקודמת. וכן הבין את דברי הגר"א בשו"ת איש מצליח יו"ד לד, ב, ד"ה 'ולא זו בלבד', והביא שכן עולה שהס"ת עומד זקוף בארון גם מדברי העולת תמיד או"ח לב, ס"ק סה]. נציין שבשו"ת משנת יוסף (לרב ליברמן, ח"ד, סי' לא, אות ב) הביא את דברי הב"ח וסידור בית יעקב להניח את הס"ת באלכסון, והקשה איך יוצא בזה ידי שיטת ר"ת, שהרי להבנתו ר"ת סבר שהספר צריך להיות שוכב ממש משום כבודו, ולענ"ד ע"פ מש"כ לעיל דבריו קשים.
35. ↑ לענ"ד הנוקטים כרש"י יכולים לדחות כך את דברי ר"ת כאן: מטעמים טכניים נוח יותר שהקריאה תהיה בשכיבה, ולכן כך נהגו, ומכיון שכך בפועל נהגו לכן עד לרגע בו הס"ת שוכב הוא עדיין לא הגיע למקומו ולכן עדיין יש חובה לעמוד מפניו [שו"ר שבאגר"מ או"ח ח"א סי' לח דן בזה, עי"ש. ולכאורה דבריו צ"ע, שהרי לפי מה שכתבנו רש"י וסיעתו יאמרו שכאשר ספר התורה יושב יכולים הציבור לשבת מפני הטעם שהספר הגיע למקומו, וא"כ לפי"ז הוא הדין כשהניחו את הס"ת במקומו בעמידה בתוך נקבים שבספסל. ולא הבנתי מדוע האגר"מ שם כתב להלכה ע"פ שיטת ר"ת שבכזה מצב הציבור יצטרכו לעמוד. וזאת, אע"פ שהאגר"מ עצמו כתב שם שהעיקר להלכה כשיטת רש"י?! וצ"ע. נראה להסביר שהאגר"מ סבר שהעקרון שהעמיד ר"ת מוסכם על הכל, דהיינו שכאשר הס"ת הגיע למקומו אך אינו במצב מכובד חייבים הקהל לעמוד, ומכיון שהאגר"מ כתב שם שאין זה לכבוד הספר להעמידו בתוך נקבים שבספסל, ממילא הכריע שאם העמידוהו כך חייב הקהל לעמוד].
36. ↑ כאן הדבר הכרחי יותר מאשר במזוזה ומאשר בצורת העמדת הס"ת בתוך הארון, שהרי כאן אם לא יעמידוהו באלכסון יישאר הספר שוכב, ואז לא יצאו ידי שיטת רש"י, שהיא העיקר להלכה. שו"ר שבשו"ת משנת יוסף (לרב ליברמן, ח"ד, סי' לא, אות ב) כתב: "מה שהבימה בשיפוע קל באלכסון, מסתמא הוא רק לנוחיות הקורא, דאילו היה זה לפשרה היה צ"ל אלכסון ממש", ובעוניי לא הבנתי מה ההכרח בדבריו.
37. ↑ בשו"ת כנף רננה לר' נתן נטע לנדא (ראב"ד אושפיצין, פרמישלא תרמ"ו, סי' ו) כתב להניח ארון קודש נייד באלכסון כדי לצאת ידי שתי השיטות, והוסיף "לדעתי פשוט כשמעמידים ס"ת בארון יש להעמידו דרך מדרון, כדרך קביעות מזוזה המבואר ביו"ד סו"ס רפט, ומהאי טעמא נראה מנהג ישראל דהשלחנות שמניחים עליהם הס"ת לקרות בו עשוים מדרון. ואמנם כמה פעמים משכיבים הס"ת לקרות בו על שלחן ישר וזה קשה לרש"י..." (והאריך לתרץ את שיטת רש"י). שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' קיז, אות ד) הביא את דברי הכנף רננה, והסכים עמו, וכתב שגם כשאוחז בידו את הס"ת יש לאוחזו באלכסון (וכ"כ בשו"ת מחולת המחניים, אותו הדפיס המחבר הרב ישראל יפה בשנת ה'תרי"ט, סי' ו, דף מא ע"ב, הובא במנהג ישראל תורה סימן קנד, יז, שכשנושאים ס"ת נהגו להחזיקו כשהוא מוטה באלכסון כפי מה שנהגו במזוזה). שו"ר שהג"ר יצחק זילברשטיין (קובץ ווי העמודים, משיעורי הגר"י זילברשטיין, סי' יא) אמר ש"אולי כיון שהבימה היא באלכסון היא הפשרה בין שתי הדעות". הרב משה חפוטא שליט"א כתב (שו"ת שפתי דעת ח"ג או"ח סי' נה אות ח') שמנהג המגרבים להניח מזוזה באלכסון, ולכן הם עוטפים ס"ת במעיל ומשכיבים אותו באלכסון בזמן הקריאה. הגר"מ אליהו (שו"ת הרב הראשי או"ח ח"א סי' לא) נשאל על קהילה ספרדית שבכל שבת מקבלים בהשאלה את ספר התורה של הקהילה האשכנזית לאחר שהאשכנזים קראו בו, ואז קוראים בו הספרדים, והספרדים שואלים האם כדאי להציע לאשכנזים להניח את ספר התורה הזה בתוך ארגז. הגרמ"א השיב שאם יניחו את הספר בארגז "לא יוכלו לקרוא בס"ת בשכיבה (!) כפי מנהג האשכנזים ע"פ ר"ת (!), ועיין בפתח הדביר או"ח קנד, ב, ובתשובות הרדב"ז ח"ג סי' תק"ל", עכ"ד. דברי הגר"מ לכאורה אינם מובנים, שהרי האשכנזים אינם פוסקים כר"ת, ומבואר בפתח הדביר (אליו ציין) שלכו"ע הלכה כרש"י. ולענ"ד בהכרח לומר שכוונת הגר"מ לומר שאע"פ שלכו"ע הלכה כרש"י, וכמובא ברדב"ז שם ובפתח הדביר שם, מ"מ האשכנזים נהגו להדר ולחשוש גם (!) לשיטת ר"ת, ולכן הם קוראים בספר התורה כשהוא גם (!) שוכב, דהיינו כשהוא באלכסון. ממילא אם יניחו את הס"ת בארגז לא יוכלו האשכנזים להניחו באלכסון. אעיר שלפי כל הנ"ל נראה לומר שאם מנין אשכנזי משתמשים בס"ת ספרדי הנתון בארגז, ניתן לקרוא בו כשהוא עומד (כשיטת רש"י שנפסקה מעיקר הדין גם אצל האשכנזים), אך אם הדבר ניתן בקלות אזי טוב להדר ולהשכיבו באלכסון. אולם, הגר"י זילברשטיין (שם) פסק מסברא שבמקרה כזה עדיף לקרוא בספר כשהוא מעומד, משום שס"ת שיש לו ארגז ודרכו לעמוד יש בזה קצת בזיון להשכיבו. עוד אעיר: ר"ח בנבנישתי (שיירי כנה"ג, סי' קמז, הגהות הב"י אות ב, וגם בשו"ת בעיי חיי או"ח ח"ב סי' ב עמ' 6) כתב שבחלק מהקהילות באזמיר גללו את הספר בשכיבה, כדי לצאת מהמחלוקת האם כתב הס"ת צריך להיות כנגד המגביה או כנגד הגולל, ולכן גללו את הספר בשכיבה שהרי אז הכתב נמצא כנגד שניהם. הא"ר והמאמר מרדכי הביאו גם הם את המנהג לגלול את הספר בשכיבה (הא"ר קמז, סק"ה, כתב שכך הוא עצמו נוהג, והמאמר מרדכי או"ח קמז, סק"ח, כתב שכך "המנהג הפשוט בינינו היום", ושניהם הביאו את דברי הר"ח בנבנישתי הנ"ל. אגב, בנתיבי עם לרב אבורביע על או"ח קמז, ו, כתב "איזה הכרח יש לו להשכיב הס"ת בשביל לגוללו... למה לו לבזות הס"ת ולהשכיבו על מגן?!", ונראה שלא ראה את דברי האחרונים הנ"ל, ומ"מ גם הוא מסכים לעקרון שאם שכיבת הס"ת היא לצורך אין בזה בזיון לספר). במאמר מרדכי שם הוסיף וכתב דברים הנראים תמוהים: "ואין לומר דאינו דרך שיהיה הס"ת מושכב, דאדרבא –נראה דעדיף טפי, דהא להרבה פוסקים צריך להניחו מושכב בארון הקודש וכמבואר ביו"ד". דבריו צריכים ביאור, שהרי רק לפי ר"ת צריך להניח את הס"ת מושכב בארון, והרי להלכה נפסק שלא כשיטת ר"ת?! וצ"ע. מחמת חומר הקושיא נראה שבהכרח לומר שהס"ת לא היה שוכב ממש, אלא מוטה קצת באלכסון, ולכן בזה מרוויחים שיטת ר"ת, כפי שכתב המאמר מרדכי, מבלי שמפסידים את שיטת רש"י וסיעתו (מעתה נוכל להציע שגם ר"ח בנבנישתי והא"ר התכוונו לגלילת הספר כשהוא שכוב באלכסון).
38. ↑ כך הוא גם ברשב"א (ב"ב יד ע"ב סוף ד"ה הא) שכתב שהסוגיא שם תתורץ אם נאמר "שאין מניחים ס"ת זקוף אלא שוכב", אולם הוא ממשיך וכותב שלא ניתן לתרץ כך שהרי "אני רואה שכן נהגו בכל המקומות להניחו זקוף בארונו". ראה גם בחלק ממהדורות מחזור ויטרי סי' תקטו "ומניחה כס"ת בארונו, וכן תפילין תוך הבתים שלהם, וכן עמא דבר" (ואינו במהד' המדויקת של הרב גולדשמידט, וכמדומה לי שזו הוספה שנוספה בכת"י לונדון, ואכמ"ל).יש שהעלו כך גם מדברי הרמב"ן (ראה רמב"ן דברים כז, כו, ובביאור הגר"א או"ח קלד, סק"ב, הביאו בשינוי לשון: "החזן... שאינו מקים כתקנו בארון", וכעי"ז פירש בני יונה סי' רפד, והביא בזה כמה מקורות בשו"ת עולת יצחק לרב רצאבי ח"ב סי' נד אות ד). בסמ"ג (עשה כג) הביא את שיטת רש"י לגבי מזוזה, ואת שיטת ר"ת ש"משוכב, כס"ת ולוחות המונחים בארון –כשרה", וכתב מהרש"ל שם (עמודי שלמה על הסמ"ג שם, ובמהד' מכון ירושלים העירו שקטע זה אינו מופיע בשלשה מתוך שבעת כתבי היד): "אבל מושכב כס"ת –פירוש שבימי ר"ת היה ס"ת מונח בארון", ולפי"ז כוונת הסמ"ג היא לס"ת שבביהכנ"ס. אולם לענ"ד מדברי ר"ת וע"פ כל הנ"ל נראה שכוונת הסמ"ג היא לס"ת שבקה"ק.
39. ↑ הסתירה המדוברת הביאה לשיטות מנוגדות: הר"י מלוניל הוכיח שיש להעמיד את המזוזה מצורת הנחת ספרי התורה בארון, ולעומתו ר"ת הוכיח שיש להשכיב את המזוזה מצורת הנחת ספרי התורה בזמן הקריאה.
40. ↑ שו"ר שכיוונתי לדברי הג"ר יצחק זילברשטיין (קובץ ווי העמודים, משיעורי הגר"י זילברשטיין, סי' יא), שכתב שאע"פ שאנו פוסקים כרש"י, מ"מ האשכנזים קוראים בס"ת בשכיבה משום ש"אי אפשר בעמידה, שהעצי חיים אינם יכולים לעמוד" (במאמר שנדפס בירחון הפוסק חוברת פז, סי' תתקצט עמ' תתתקפג, ומשם נלקט בשיבוש קל לשו"ת הלל אומר סי' צו, התקשה הרב הלל פוסק מדוע האשכנזים אינם מעמידים את ספר התורה בעת הקריאה כמנהג הספרדים, כפי שעושים במזוזה ובתפילין, והביא עוד ראיות שעמידה עדיפה, ונשאר בצ"ע). שו"ר שבשו"ת משנת יוסף (לרב ליברמן, ח"ד, סי' לא, אות ב) הציע הסבר אחר: לדבריו כשם שכאשר הרב מוסר שיעור לתלמידיו דרך כבוד היא שהתלמידים יעמדו והרב ישב (רמב"ם הל' ת"ת ד, ב), כך גם בקריאת התורה כבוד הוא לס"ת בזה שהעולים עומדים והס"ת שוכב (ועי"ש שהביא עוד הסבר, שרק במזוזה יש להעמידה, משום שהיא שומרת על הבית, ובעוניי לא הבנתי כיצד יסביר לפי"ז את העמדת פרשיות התפילין). שו"ר הסבר נוסף בשו"ת כנף רננה לר' נתן נטע לנדא (ראב"ד אושפיצין, פרמישלא תרמ"ו, סי' ו). נעיר כי יש שלש קושיות מן המנהג כנגד שיטת רש"י: האחת היא ממה שנהגו לקרוא בס"ת כשהוא שוכב על הבימה (כפי שהערנו בריש ההערה כאן, והצענו לזה כמה תירוצים). השניה היא ממה שקבורה בעמידה היא "קבורת חמור" ובזיון, ונהגו לקבור את המתים בשכיבה (לענ"ד ניתן לתרץ שהבזיון אינו מצד שנקבר בעמידה, אלא מצד שזהו סימן לכך שאין טורחים בקבורתו, וזה כ"קבורת חמור" שנבלתו נזרקת בדרך בדרך ארעי, וכמבואר בירמיהו כב, יט "קבורת חמור" ובמפרשים שם, ובסנהדרין פב, ע"א, וראה בגמ' ב"ב קא, ע"א. עוד תירוץ ראיתי באור הישר לרב הילמן על מנחות לג ע"א, שהסביר שדווקא בקבורה יש בזיון בעמידה, כיון שברבות הזמן יפלו העצמות ויהיו מונחות שלא לפי סדר השלד). השלישית היא מכך שהלוחות שכבו בתוך ארון הברית, וכך גם הס"ת שכתב משרע"ה שהיה מונח בקה"ק (וראיתי בספר אשל אברהם מזוזה לרב ליפשיץ ובעוד ספרים שהציעו לתרץ שארון הברית היה מיטלטל במדבר, ולכן לא שייך להעמיד בתוכו את הלוחות ואת ספר התורה של משרע"ה, שמא יפלו במהלך הטלטולים). לענ"ד ניתן לתרץ את שלשת הקושיות גם יחד באופן הבא, בדרך דרוש: עמידה מבטאת דריכות, ורצון לפעול ולעשות. ישיבה ושכיבה מבטאים מנוחה וחוסר מעש. כאשר אברהם אבינו מארח את המלאכים הוא "עומד עליהם" לשמשם ולשרתם (בראשית יח, ח), ולכן כבוד הרב הוא כשהרב יושב והתלמידים עומדים, כביכול הם באים לשמשו ולשרתו. כעי"ז כבוד הס"ת הוא כשאנשים עומדים בפניו, וכן הלאה. לשיטת רש"י כבוד הס"ת הוא כשמעמידים אותו בארון, משום שכאשר הספר שוכב הוא במצב של מנוחה, וכבוד הס"ת הוא שיקראו בו וישתמשו בו וילמדו ממני, וזהו עיקר כבודו. משל למה הדבר דומה? לרב גדול שאנשים לא מבקשים ממנו להעביר שיעורים, ולא ניגשים אליו לשאול שאלות, שאע"פ שזה כביכול כבוד עבורו, באמת אין בזה כבוד, כי כל עניינו ורצונו של הרב הוא ללמד תורה (לפי"ז אפשר לומר שמה שמשכיבים ס"ת כאשר קוראים בו על הבימה, אין זה רק מחמת הקושי הטכני להעמידו כנ"ל, אלא גם מסיבה נוספת: כעת קוראים בתורה ולומדים בה, וזהו כבודה, ולכן אין עוד צורך לסמל זאת ע"י העמדת הס"ת, ולכן כעת ניתן להשכיבה שבזה יהיה לה יותר כבוד, שהיא תשכב והעולים לתורה יעמדו בפניה, כמי שדרוכים להתאמץ לעיין בה). לעומת ס"ת רגיל שכבודו בעמידה כנ"ל, הרי שהלוחות שבארון הברית וספר התורה של משה היו שכובים, וזאת משום שהם היו מוסתרים בקה"ק, דהיינו שאין עניינם ללמד תורה לישראל, אלא עניינם להראות שכל מה שאנו לומדים בתורה ומשיגים בה ומחדשים בה אינו כלום לעומת עצמותה, שהוא אלוהי ואינסופי ואין לאדם נגיעה בו. מעתה מובן מדוע קבורת המת היא בשכיבה, שהרי אחר פטירתו אין המת יכול עוד לפעול בעולם, ולכן מניחים אותו בשכיבה "ופניו למעלה כאדם שהוא ישן" (שו"ע יו"ד שסב, ב), ואם יעמידו את המת כאילו הוא פועל ועושה הרי זה לעג לרש, שהרי המת כבר אינו יכול לפעול בעולם. לפי"ז יש לומר שמה שמובא שר' מאיר בעל הנס נקבר בעמידה (שער הגלגולים הקדמה לז), הוא "לרמוז כי הוא עמוד גדול עומד לישראל להושיען בעת צרה" (בן יהוידע ר"ה יח ע"א) וקבורתו בעמידה רומזת ש"זכותו מגן על העולם אחר פטירתו כאשר היה מגן בחייו" (בניהו, סוכה מה ע"ב), ולפי"ז יש לומר שמה שר' ירמיה ביקש לקוברו מעומד כדי להמתין למשיח (לפי כמה מקורות וגרסאות שנאספו בשו"ת מרכבות ארגמן ח"ז סי' כד) הכוונה שאף אחרי פטירתו לא ישקוט ולא ינוח ויפעל להבאת המשיח והגאולה [השווה שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקסה = תק"ל, שתירץ מדוע לפי שיטת רש"י הלוחות והס"ת של משרע"ה היו שכובים, וכתב: "לוחות לאו לקריאה קיימי, ולפיכך מושכבות בארון, אבל ס"ת לקריאה עומד ומשום הכי בעינן שיהיה מונח מוכן לקרות בו... וס"ת שבארון... לא היה עומד לקרות בו תמיד אלא פרשת הקהל וכה"ג ביוה"כ". על פי דברי הרדב"ז הללו כתב פתח הדביר (או"ח קנד, ב) שאע"פ שמנהגנו להעמיד את המזוזה ואת הס"ת כשיטת רש"י, ואע"פ שר"ת השווה בין צורת הנחת המת בקבר ובין צורת העמדת המזוזה, מ"מ מנהגנו להניח המת בקבר מושכב ולא מעומד, משום שרק בס"ת העומד לקריאה תדיר מעמידים אותו, אך "המתים שאינן עשוים להכניס ולהוציא וינוחו על משכבותם עד זמן תחיית המתים, ולא דמי לס"ת שלנו - בהא אפילו רש"י וסיעתו מודים שצריך להשכיבם" (נוסיף ונעיר שבשו"ת הרדב"ז הנ"ל כתב ש"בכל גלילות ישראל, ממזרח שמש עד מבואו" ספר התורה בארון שבביהכנ"ס עומד זקוף, והסביר בכמה אופנים מדוע בכל זאת היו הלוחות שבארון הברית מושכבים, ומדוע ספר התורה שכתב משה היה מושכב בארון, והביא שלדעת ר' יהודה הס"ת של משה היה מחוץ לארון, ודן הרדב"ז האם לשיטתו היה הס"ת עומד או שוכב, וראה מה שהעירו בזה בילקוט ביאורים שבמתיבתא ב"ב יד ע"ב)].
41. ↑ כעי"ז ניתן להסביר גם את שיטת ר"ת: לכאורה יש ראיה כנגדו מהמנהג להעמיד את ספרי התורה בארון הקודש [ואכן בחידושי אנשי שם (הל' מזוזה בדפוס וילנא דף ה ע"ב אות א) הביאו מספר דרך תמים (לרב אליהו הלוי, שנדפס בתוך ספר תומת ישרים) שתמה כיצד יסביר ר"ת את מה ש"נהגו כל העולם לסדר כל הספרים בהיכל מעומד"]. אולם מסתבר לומר שר"ת הבין שאין זו קושיא, מפני שדבר זה נבע מסיבה טכנית - משום שקשה לבנות ארון כ"כ עמוק שיוכלו להשכיב בו את הספרים [שו"ר שבשו"ת משנת יוסף לרב ליברמן, ח"ד, סי' לא, אות ב, הציע סיבה אחרת: מכיון שיש ספרי תורה מרובים בארון, הרי אם הספרים יונחו שכובים יהיה קושי להוציא את ספרי התורה שבשורות התחתונות, וגם יש בזה בזיון לספרים התחתונים שמניחים עליהם ס"ת אחרים, ועי"ש שהציע עוד טעם]. יתכן גם לומר שר"ת סבר שכמו שטעו להניח מזוזה כשהיא עומדת, כך טעו גם בזה.נעיר כי מנהג התימנים אינו מתאים לכאורה להצעתנו, שהרי לפי מנהגם ספר התורה מונח בתיק עץ והוא מונח זקוף בארון הקודש, אך למרות זאת בעת הקריאה הספר שכוב במאוזן. חשבתי להציע לתרץ שהשכבת הספר אצלם היא מסיבה טכנית – משום שלפי מנהג תימן ילדים קטנים קוראים בתורה, והילדים מתקשים לקרוא את השורות הגבוהות מהם, וכשהספר שכוב קל להם יותר לקרוא. אמנם העיר לי ידידי הרב אבישלום לוי, הנמנה על יוצאי תימן, שכאשר ילדים קוראים בספר התורה נהגו להעמידם על כסא נמוך ואת הספר להעמיד, כדי להקל על הילד לראות את הספר. שו"ר שהגר"י רצאבי (שו"ת עולת יצחק, ח"ב, סי' נד אות ד) הציע שטעם התימנים שמשכיבים הספר בעת הקריאה הוא משום שכשהספר עומד קשה לקרוא בו, בפרט בשורות התחתונות (ועוד הציע טעם כדי שיהיה קל לעולה לאחוז בקלף בזמן הקריאה), והביאו הרב אלון אבידר (שו"ת אדני פז, או"ח יב, ד). [אעיר כי ר"ח בנבנישתי (שיירי כנה"ג, סי' קמז, הגהות הב"י אות ב, וגם בשו"ת בעיי חיי או"ח ח"ב סי' ב עמ' 6) חי באזמיר, וכתב כמסיח לפי תומו שקוראים בספר התורה כשהוא שוכב (ומשמע שכך נהגו בכל הקהילות שם בטורקיה), וכתב שבחלק מהקהילות באזמיר גם גללו את הספר בשכיבה כדרך קריאתו. המנהג לגלול בשכיבה הוא כדי לצאת מהמחלוקת האם כתב הס"ת צריך להיות כנגד המגביה או כנגד הגולל, ולכן גללו את הספר בשכיבה שהרי אז הכתב נמצא כנגד שניהם. עד כאן דבריו. לכאורה מכאן ראיה שמנהגם היה כמו התימנים, אולם באמת נראה יותר לענ"ד שבזמנו של הר"ח בנבנישתי לא נהגו באזמיר להניח את ספרי התורה בתוך ארגז (וכן משמע מדבריו שם, ויש עוד לעיין בזה, וכבר הבאנו לעיל שהרד"צ הילמן כתב בישורון כה עמ' תקצח שהנחת ס"ת בארגז היא בדור האחרון מנהגם של כל יהודי מדינות אסיא מתימן ועד בוכרא חוץ מיהודי טורקיה, וראה ספר מעשה חושב שם הובא שבקהילות שבטורקיה בדור האחרון היו ספרי התורה במעיל ולא בארגז, ומשערים כי מנהג זה להניחו במעיל החל בעקבות גירוש ספרד)].