ישיבת כרם ביבנה
ברוב עם בברכות הבשמים והנר בהבדלה
שאלה: מנהג רוב עדות ישראל בשעת ההבדלה, שהמבדיל מברך את הברכות יבנ"ה, והשומעים עונים אחריו אמן ויוצאים ידי חובתם בברכתו. אולם בחלק מן העדות נהגו שהמבדיל מברך לבדו את ברכת הגפן וברכת ההבדלה, ואילו את ברכות הבשמים והנר מברך כל אחד ואחד אחר ברכתו של המבדיל. ויש לברר טיבו של מנהג זה והיאך יכון על פי ההלכה.♦
א. מבוא
איתא בברכות (נג ע"א): "תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם. בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו; ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר: ברב עם הדרת מלך". וידוע שהלכה כבית הלל, וכ"פ מרן השו"ע (או"ח סי' חצר סי"ד): "היו יושבים בבית המדרש והביאו להם אור, אחד מברך לכולם".ולמרבה הפלא בכמה עדות ישראל נהגו שכל אחד מברך לעצמו, ומנהג זה מובא בכמה מקומות, כגון בספר מטה אפרים בהלכות יוה"כ (סי' תר ס"ד) וז"ל: "נוהגין שאין סומכין על המבדיל ומברכין כ"א לעצמו". וכן מבואר בפשיטות בספר ברית כהונה (או"ח מערכת ה אות א - הבדלה) שכן מנהג ג'רבא: "מה שנוהגים פה כשמבדילין בביהכנ"ס בתוך קהל לאחר שבירך הש"ץ ברכת בפה"ג וברכת הבשמים והנר, שממתין עד שמברך כל אחד על הבשמים והנר ועונים ב"ה וב"ש ואמן על כל אחד ואחד, אי שפיר עבדי" וכו'. ומבואר שעצם המנהג שכאו"א מברך היה פשוט בעיניו, ורק עסק בשאלה אם אפשר לענות בהוב"ש ואמן [ובסוף דברינו נעסוק בזה בס"ד]. וכן המנהג בקהילות נוספות. וצ"ב במנהג זה, העומד בסתירה לכאורה לשיטת בית הלל שהלכה כמותם.
וראשית יש לציין שהרב פנ"י בסוגיא דברכות שם כתב דנראה דדוקא הכא בברכת המאור שאינה לא ברכת הנהנין ולא ברכת המצות אלא ברכת הודאה, מש"ה שייך בה טפי האי טעמא דברב עם הדרת מלך, כדכתיב 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו', וכתיב נמי 'אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו', כדמייתי הש"ס בפרק הרואה (ברכות נד ע"ב). ולפ"ז בברכת הבשמים לית לן בה. אכן יש חולקים בזה, וכפי שיובא להלן.
והנה בספר ערוך השולחן (או"ח סי' רצז ס"ז) מבואר שגם באתריה דמר נהגו שכאו"א מברך, וז"ל: "ודע כי ברכת בשמים לא נהגו השומעים לצאת בברכת המברך אלא מברכין לעצמם וכן בברכת הנר". והאריך יותר בסימן שאחר זה (סט"ז), ושם תמה כנ"ל: "איתא בגמ' היו יושבין בבהמ"ד והביאו לפניהם אור וכו', ומובן שכל הפוסקים פסקו כב"ה, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ולפ"ז יש להתפלא על המנהג שלנו שאין בזה ביטול בהמ"ד וכולם שומעים ההבדלה מפי המברך למה בברכת מאורי האש המנהג שכל אחד מברך לעצמו היפך מדברי ב"ה וכ"ש שאצלינו לא שייך ביטול בהמ"ד".
וע"ש שביאר, שאולי המנהג נתייסד ע"פ התוספתא פ"ה דברכות (במהדו' ליברמן הלכה ל) דהתם איתא להיפך "ב"ש אומרים אחד מברך לכולן וב"ה אומרים כל אחד מברך לעצמו", ע"ש. אמנם כתב דמ"מ קשה לומר שזהו יסוד המנהג, כיון שהוא נגד הש"ס דידן.[2] ועוד, דבשלמא בביהמ"ד, אבל כשמבדילים בבית הכנסת או בבית ואינם עסוקים בלימודם לא פליגי ב"ש וב"ה ולכו"ע אחד מברך לכולם, ולכן נראה שיש למצוא טעם אחר.
♦
ב.דין הברכות הארוכות
בתשו' הרא"ש (כלל ד סי' יט; והובאה בטור או"ח סי' נט) כתב בזה"ל: "ובברכת יוצר וערבית אני אומר עם שליח צבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה. וגם אם היה אדם מכוין לדברי שליח צבור בשתיקה ובאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה. אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם קרא מקצתה בלא כוונה יצא" וכו'. ובשו"ע סי' קפג ס"ז כתב לענין ברכת המזון: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה" וכו', ולא אמרינן דמוטב דישמעו מפי המברך. והיינו כדברי הרא"ש הנ"ל, שכיון דהברכה ארוכה אין אדם יכול לכוין, וא"כ ה"ה לברכות של ברכת המזון, דכיון שהן ארוכות ראוי שיאמר אותם בפיו.משא"כ ברכות קצרות, לכאורה לא שייך בהן טעם זה, ועדיף שישמע אותן מהש"ץ. וכ"כ בתשו' מהר"י שבאבו [המכונה מהר"י זיין] המובאת בברכ"י (או"ח סי' רצה סק"ד וסק"ה), דמי ששמע מש"ץ את ברכת בפה"ג בהבדלה ונתכוין לצאת בברכה זו, ובשאר הברכות לא רצה לצאת בברכת הש"ץ ואומרם בעצמו, לכתחלה אין לעשות כן, שצריך לאחוז הכוס בידו, ובדיעבד יצא כיון שכיוון להבדיל על היין שלפניו שהוא הכוס שביד הש"ץ. ובהמשך החמיר עוד לומר שאם כל אחד מברך לעצמו יש בזה ברכה שאינה צריכה ונושא ש"ש לבטלה ח"ו. ועוד הוסיף מדברי הרדב"ז בכמה תשובות, שהמנהג הנכון שיאמרו הצבור ק"ש עם ש"ץ מלה במלה כי הן אל כביר לא ימאס. כל שכן וק"ו בנדון דידן שצריך שיצרף אדם עצמו עם הצבור ויצא י"ח עם הצבור. ועוד כתב ראיה מסוגיא דברכות הנ"ל, דקאמר בגמרא טעמא דבית שמאי משום ביטול בית המדרש, ומשמע שלדעת בית הלל שהלכה כמותם, עדיף לבטל בית המדרש כדי לקיים המצוה ברוב עם. עכ"ד מהרי"ז.
והוסיף בברכ"י שם: "והנה בנדון ההבדלה בפרטות דהכוס ביד ש"ץ וזה כיוון לצאת מהש"ץ בברכת פה"ג והשאר בירך לעצמו, ודאי דלכתחילה לא נכון לעשות כן, דבעינן שהכוס יהיה בידו, ועל הכוס יבדיל, כמ"ש הרב הנז'. וכיוצא בזה כתב הרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן קס"ח דאין לאורח נזיר לברך בה"מ והכוס יקח אותו אחד מהמסובין, כיון שצריך שיהיה הכוס בידו ויתן עיניו בו. מלבד שאר טעמים דשייכי בנדון ההוא". אמנם מה שכתב מהרי"ז דהוי ברכה שאינה צריכה ונושא שם שמים לבטלה וכמבואר בסו"ס רטו, דחה הרב חיד"א, דברכה שאינה צריכה היינו כשכבר יצא ואינו חייב כלל בברכה זו, ואז הוא כנושא שם שמים לבטלה, אבל כאן שאינו רוצה לצאת בברכת ש"ץ הוא מחוייב לברך, ואינו בסוג ברכה שאינה צריכה. ועוד האריך בזה מתשו' מהרשד"ם, ושכן מוכח מתשו' הרשב"א (ח"א סי' תנח; מובאת בב"י סי' תפט) לענין ברכת ספירת העומר, שכל אחד מברך אחר ברכתו של הש"ץ, וכן נהגו בברכות לולב והלל, ע"ש.
איברא, שבכל זה עדיין לא הונח לנו ליישב את המנהג שכל אחד מברך ברכות הבשמים והנר, דאע"פ שאין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, מ"מ גם הרב ברכ"י אזיל ומודה לסברת מהרי"ז שאין לעשות כן לכתחילה, שהרי אינן מן הברכות הארוכות, ובפרט שנמנעת בכך מעלת ברוב עם.
♦
ג. גדר 'ברוב עם'
והנה בהמשך דבריו ציין הברכ"י לנידון האחרונים בענין ברכת שהחיינו בליל יוה"כ, שבשו"ע סי' תריט ס"א כתב שהש"ץ מברך שהחיינו, ובמג"א שם סק"ג כתב וז"ל: "כתב הכל בו והכי שפיר לברך כ"א לעצמו ע"כ ואין נוהגין כן אלא הכל סומכין על הש"ץ (ד"מ). ושל"ה כתב דמותר לסמוך על הש"ץ כמ"ש סי' רצ"ח סי"ד, וה"ה בברכת הלל ולולב עכ"ל. ול"נ דעכשיו על הרוב אין הש"ץ מכוין להוציא אחרי' לכן יברך לעצמו וכן נוהגין בהלל ולולב". ומהר"י זיין הנ"ל כתב שמדברי השל"ה ראיה לדבריו דהוי ברכה שאינה צריכה, ולכן הש"ץ מברך לבדו ולא השומעים. ואע"פ שהמג"א כתב דעכשיו על הרוב אין הש"ץ מכוון להוציא, מ"מ לא נהגו כן, שאנו סומכין בכמה דברים על הש"ץ. עכ"ד. אולם בברכ"י דחה, דאדרבה מכאן ראיה לסתור, שהרי השל"ה לא אתי עלה אלא מטעמא דברוב עם ולא מטעם ברכה שאינה צריכה. ובאמת שכן קשה על עצם דברי מהרי"ז, שבגמ' אין זכר לענין ברכה שאינה צריכה, רק שקלו חכמים בדעתם אם משום מעלת ברוב עם מבטלים את ביהמ"ד או לא.[3]ובסו"ד הוסיף הברכ"י דיוק בלשונו של השל"ה שכתב "מוטב" ולא לשון איסור, וביאר בסברתו: "דאף משום ברוב עם ליכא, דכבר הש"ץ מנהגו לברך ברוב עם, אלא שזה בלחש רוצה לברך, ובהא דברוב עם במקומו מונח, וזה לגרמיה הוא דעבד לקיים מצוה בו, ואין נגרע ברוב עם מהצבור, אין כ"כ קפידא". והנה הברכ"י עוסק במנהג שהזכיר, שהשומע מברך יחד עם הש"ץ בלחש, וביאר שבזה אין חסרון, ד"ברוב עם" אין פירושו לצאת ידי חובה בהכרח בברכתו של הש"ץ, אלא שהברכה תיאמר בקול רם בתוך קהל ועדה. וא"כ כאשר אחרים מברכים בלחש וקולו של הש"ץ נשמע ברמה, שפיר מתקיים בכך ברוב עם.
ומכאן נמצא סמך גדול גם למנהג הדומה לזה, והוא המנהג שהזכרנו [וכמ"ש בברית כהונה ועוד] שכל אחד מברך על הבשמים ועל הנר לאחר ברכתו של הש"ץ, דסברי מרנן דאין זה נגד שיטת בית הלל, היות והש"ץ מברך ראשון בקול רם ושפיר מתקיים בזה ברוב עם הדרת מלך ע"י זה שמתאספים רבים לקיים מצוה ולהלל את השי"ת יחדיו, וכל העם העונים אחריו אינם גורעים ממעלת ברוב עם מאומה, וכנ"ל. ואדרבה, אם כל אחד ואחד מברך בקול וחברים מקשיבים לברכתו, נראה שיש כאן מעלה יתרה של ברוב עם, המתקיימת ע"י כל אחד ואחד.[4] אמנם בנידון הברייתא שהיו יושבים בבית המדרש, נראה שלא יהיה נכון לעשות כן משום ביטול תורה, הואיל ושפיר מתקיים ברוב עם בברכה אחת של הש"ץ, ואם רוצים השומעים יברכו לעצמם יחד לאחר ברכתו של הש"ץ או בלחש עם הש"ץ, כדי למנוע השתקת הקהל לזמן ארוך. [אכן יש להעיר שאם כל אחד מברך בקול יש חשש הפסק בעניית אמן, וכמו שנבאר בסוף דברינו].
והגע עצמך, הרי ב"ש וב"ה פליגי היא האם צריכים להפסיק מלימודם כדי לשמוע ברכת הש"ץ, כמו שפירש רש"י שם (ד"ה מפני ביטול) "שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן". וא"כ בזמננו שמתכנסים יחד לכל ברכות ההבדלה ואין מפסיקים מלימודם [בד"כ גם בציבור, וכ"ש כל איש בביתו[5]], ודאי מודים בית שמאי לבית הלל דאחד מברך לכולם, ואיך יתכן שרבים ושלמים נהגו לבטל מעלת ברוב עם מכל וכל במקום שאין חולק בכך שיש לקיים מעלה זו. אלא מוכרח כנ"ל, שיש בזה מעלת ברוב עם בעצם כינוסם וברכתו של המברך בקול רם, וזה הוא עיקר הקפידא במה שאמרו בית הלל שאחד מברך לכולם, ולא מסתבר כלל שברכת השומעים לאחר ברכתו של הש"ץ תגרע מעלה זו.[6]
ומצאנו ראיה ברורה לכך שמעלת "ברוב עם" מתקיימת כאשר רבים עושים מצוה יחד, אע"פ שאין האחד מוציא את הרבים ידי חובתם, בדברי המשנה במסכת ביכורים (פ"ג מ"ב) "כיצד מעלין את הביכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים". וביאר הרמב"ם בפירושו "ומה שהצריך שיתכנסו ולא ילכו יחידים כדי שיהא להם הדור, ברב עם הדרת מלך", וכ"כ בהלכותיו (פ"ד מהל' ביכורים הט"ז). ויתרה מזו מצינו דין "ברוב עם" גם במצוה השייכת רק לאדם אחד, שאם הוא עושה אותה בציבור יש בכך מעלת ברוב עם, כמבואר ביומא (ע ע"א) שהכה"ג קורא בתורה ויש מצוה של "ברוב עם הדרת מלך" לראותו [וע"ש בפירוש ר"ח שכתב: "ש"מ דמצוה היא לישב בכנסת בשעה שקורין בס"ת שנאמר ברוב עם הדרת מלך"]. ועולה מזה ש"ברוב עם" מצוה בפני עצמה היא להשתתף בעת עשיית מצוה, אף אם אינו יוצא בה ידי חובתו או שאינו צריך לקיימה.
מכל מקום, על אף שביארנו דמנהג זה שכל אחד ואחד מברך על הבשמים והנר מיושב עם דברי חז"ל ואינו מבטל מעלת ברוב עם, עדיין יש מקום להבין מהו הטעם החיובי לקיומו של המנהג, ודלא כמנהג רוב עדות ישראל שאחד מברך לכולם והשומעים יוצאים בברכתו.
♦
ד. ביסוד דין ברכות הבשמים והנר
ונלע"ד לבאר ביסוד ושורש מנהג זה, ע"פ מה שיש לחקור אם ברכות הנר והבשמים בהבדלה הן ברכות הנהנין או ברכות המצוות או ברכות השבח.ונראה שהדבר שנוי במחלוקת הראשונים, דהנה בחי' הרמב"ן בברכות (נא ע"ב) מבואר להדיא דברכת הנר אינה ברכת הנהנין, וז"ל: "נ"ל דברכת האור אינה ברכת הנהנין, דא"כ כל שעתא ושעתא מחייב בה, שלא תקנו ברכה בהנאות שאינן נכנסות לגוף, כגון רחיצת מים קרים וחמין, וכגון נשבה הרוח ונהנה, וכ"ש באור שאינו נוגע בגוף כלל, לא אמרו אלא בדברים הנכנסין לגוף והגוף נהנה מהן כגון אכילה ושתיה, וריח נמי דבר הנכנס לגוף וסועד הוא וכאכילה ושתיה דמי, אבל ברכת האור כברכת של יוצר המאורות ושתיהן ברכת השבח הן" וכו'. והיינו כדברי הפנ"י שהבאנו בראש אמיר, וזכה לכוון לדברי הרמב"ן. ועי' גם בחי' הריטב"א (פסחים נד ע"א ד"ה וכאן) על הא דרבי מפזרן, שכתב שברכת הבשמים היא ברכת הנהנין, ולא הזכיר ברכת הנר ומשמע דפשיטא ליה שאינה ברכת הנהנין אלא ברכת המצוות או ברכת השבח. וכן בחידושי רבינו דוד בונפיד ובחי' הר"ן (שם נג ע"ב) ועוד ראשונים, ולא עת האסף. וכ"כ בדרך החיים (סי' רצז) מדנפשיה שברכת הנר היא ברכת המצוות, וע"ע בחזו"א (או"ח סי' לה סק"ז).
ברם בספר ארחות חיים (הל' הבדלה סי' יג) מבואר דס"ל שברכת הנר היא ברכת הנהנין, וז"ל: "פורים שחל להיות באחד בשבת שקורין המגילה באחד בשבת לאור הנר, כתב הראב"ד ז"ל שמבדיל קודם קריאתה כדי שיברך על הנר קודם שתמלא עיניו ממנו, וכן נמי כתב הר"ח ז"ל". וכן שם בסי' יד כתב: "וכן בת"ב שחל להיות במוצ"ש שקורין מגילת איכה לאור הנרף מברך בורא מאורי האש קודם וכו', אמנם טעמא דמסתבר הוא שלא יהנה ממנו בלא ברכה, וכן דעת ה"ר יהודה מפריש ז"ל". וכן שם בסי' טז: "וכיון שבירך עליו במוצ"ש שוב אין צריך לברך עליו בכל השבוע כמו שמברכין בכל שאר הנאות ברכת הנהנין, לפי שאין הפסק להנאתו". וכ"ה בכלבו (סי' מא) ובספר המכתם ובספר המאורות (מובא בקובץ שיטות קמאי ברכות נג ע"ב), ע"ש בלשונותיהם.
ולכאורה לפי שיטה זו, אם לא בירך במוצ"ש צריך לברך על הנר אחר כך כשרוצה ליהנות ממנו, שהרי אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ומש"כ בפסחים (נד ע"א) דאין מברכים על האור אלא במוצ"ש הואיל ותחילת ברייתו הוא, הכוונה שמברך עליו במוצ"ש ופוטר הנאת כל אותו שבוע, אבל אם לא בירך במוצ"ש, אה"נ דמברך אח"כ.
ובאמת מבואר כן להדיא בספר המכתם שם, וז"ל: "והשתא דאתינן להכי יש לתמוה על מי שלא נהנה מן האור במוצ"ש ולא בירך עליו, למה לא יברך עליו כשיצטרך לו ויהנה ממנו, קרוב הדבר לומר שודאי יברך עליו" וכו', ע"ש. וכן הביאו בשמו בספר ארחות חיים (הל' הבדלה סי' כב) ובכלבו שם: "אבל אינו מברך על האור אלא במוצאי שבת ובמוצאי יוה"כ כמו שכתבנו, ר"ל אם בירך עליו כשנצרך ליהנות ממנו, אבל אם לא בירך עליו כשנצרך ליהנות ממנו במוצאי שבתות או כשנהנה בו, נרצה לומר שיברך עליו כל עת שיבדיל. כ"כ הר' דוד בר לוי ז"ל".
ולפ"ז מה שאמרו בגמ' (ברכות נג ע"ב) "א"ר יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצוות", היינו שיכול להבדיל בלא נר אם אין לו נר, אבל אח"כ כשרוצה ליהנות מן הנר צריך לברך עליו.
ויש לתלות במחלוקת זו מה שדנו בו הפוסקים האם יש ליהנות בפועל מן הנר או שיהיה רק ראוי ליהנות ממנו, וכן מה שנחלקו אם מברך תחילה ואח"כ מסתכל בצפרניו או להיפך, דאי הוי ברכת השבח צריך ליהנות ואח"כ לברך, שמשבח על הנאתו כמו בשאר ברכות הראיה, אבל אי הוי ברכת הנהנין צריך לברך קודם ההנאה כמובן. והדבר תלוי בביאור דברי המשנה (ברכות פ"ח מ"ו) אמרו "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו", וכבר בגמ' (שם נג ע"ב) וכן בירושלמי שם פליגי אמוראי אי בעינן נהנה ממש או דסגי בראוי ליהנות מן האור. והראשונים הכריעו להלכה לכאן ולכאן, ואכמ"ל.[7]
והנה כמה אחרונים כתבו שבברכות הנהנין נהגו לברך כ"א לעצמו, וכמ"ש בשו"ע הרב (סי' קסז סי"ח): "וכל מקום שקביעותם מועלת לצרפם לברכה אחת מצוה שאחד מברך לכולם ולא כל אחד בפני עצמו משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך, ומכל מקום רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף כמו שיתבאר בסי' רי"ג. ולפיכך נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו, משום שההמון לא היו נזהרים מלהשיח בין שמיעת הברכה להטעימה, לכן הנהיגו לברך כל אחד לעצמו, וכיון שנהגו כן הרי זה כאילו היתה דעתם בפירוש בקביעותם יחד שקובעים על דעת שלא להצטרף ופטורין מהידור זה". וכ"כ במ"ב (סי' ריג סקי"ג) וז"ל: "וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין [שער הציון סקי"ג: "דמן הדין יש הידור מצוה בזה, כדלעיל במשנה ברורה סעיף קטן ג"]. ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא, וכעין זה מבואר בחיי אדם כלל ה". וכ"כ עוד אחרונים.
ומעתה, לפי שיטות הראשונים דברכות הבשמים והנר הוו ברכות הנהנין, מיושב אל נכון המנהג שכל אחד מברך בפני עצמו. ונראה שלזה רמז בערוה"ש בסי' חצר המובא לעיל, שהוסיף שם במוסגר: "אף דגם לפי התוספתא לא אמרו בית הלל רק בבהמ"ד, אפשר לומר דס"ל דגם תמיד ס"ל כן, משום דחשיבא כברכת הנהנין שאין אחד מוציא חבירו כמו שעל הבשמים כל אחד מברך. ואף על פי דגם בברכת הנהנין כשגם המברך נהנה יכול להוציא מ"מ ס"ל דהא עדיפא. והא דנקיט בתוספתא בהמ"ד משום בית שמאי". והיינו דס"ל ברכות הבשמים והנר הוו כברכת הנהנין שנהגו שכ"א מברך לעצמו.[8] ואף שכמה וכמה ראשונים לא סוברים כן [וכן נראה בפשטות דעת הטוש"ע[9]], מ"מ נהגו כן כדי לצאת ידי שיטת החולקים.
♦
ה. חשש הפסק וחשש היסח הדעת
ועוד יש להוסיף שיש עדיפות במנהג זה, שעי"כ אין הפסק גדול בין הברכה להנאה, ובפרט בציבור גדול שמעבירים את הבשמים והנר לכל אחד ואחד. ואע"פ שאפשר לתקן בעיה זו ע"י שישימו כמה נרות או שיחשיכו ויגביהו את הנר וכדו' [וכ"כ ביחו"ד (ח"ב סו"ס טל) לענין הבדלה בביהכנ"ס], יש בזה טורח וגם הפסד, ולכן רבים לא נהגו כן ועשו תקנה אחת לכולם שיברכו כולם. ושו"ר בערוה"ש הנ"ל, שאחר שהביא גרסת התוספתא וכתב שצ"ע שהוא נגד הש"ס, סיים: "ואולי מפני שאין האור שלנו מגיע לכולם בבת אחת והוה הפסק", והיינו כנ"ל.ויתרה מזו, גם במשנה ברורה שכתב שאין לברך כ"א לעצמו, מודה שבאופן כזה יעשו כן, וז"ל (סי' רצז ס"ק יג): "ודע דמה שנוהגין איזה אנשים שאין רוצין לצאת בברכת הנר והבשמים שאומר המבדיל ומברכין אותן לעצמן בשעה שאומר המברך ברכת המבדיל, שלא כדין הם עושין, דכיון שהם יוצאין בהבדלה צריכין להטות אזנם ולשמוע ברכת ההבדלה ולא לברך אז ברכה אחרת. ולבד כ"ז מצוה יותר לצאת כולם בברכתו דברוב עם הדרת מלך ולא לברך כ"א בפני עצמו וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד, אם לא שהוא רחוק אז מן האור ולא יוכל להשתמש לאורה דאינו יוצא אז בברכת המברך וכדלקמן ברצ"ח ס"ד ובאופן זה לא יכוין לצאת בברכת הנר אלא יאחר אותה לאחר הבדלה כשיהיה סמוך אצל האש".
ובר מן דין, הנה מה שכתב המ"ב שכיון שהם יוצאים בהבדלה צריכים להטות אזנם וכו', באמת במקומות שנוהגים שכ"א מברך על הבשמים והנר מקפידים על ענין זה ביותר, שלא יתחיל הש"ץ ברכת המבדיל בין קודש לחול עד שיסיימו כולם לברך את ברכות הבשמים והנר. ואדרבה, נראה שזהו טעם נוסף לשבח, שלעתים הציבור אינם שומעים כראוי את כל הברכות מפי המבדיל, ובפרט בברכות אלו, שעסוקים בחפץ המצוה של הבשמים והנר [ולכן ברכת הגפן וההבדלה שומעים מפי המברך].
ושמא יש לדמות נידון זה לדין ברכות הארוכות שכתב הרא"ש בתשובה שיש לנהוג שכ"א יברך לעצמו, אף שכתבנו לעיל דלא דמי, מ"מ יש סברא לומר דה"נ כיון שיש רצף של ברכות, בחוסר שימת לב עלולים להפסיד איזה תיבות מהברכות.[10]
וכעי"ז באמירת 'הקידוש הארוך' בליל הסדר לנוהגים כן [יוצאי ג'רבא, תימן ועוד], מחמת אורכו נוהגים רבים שכל בני הבית אומרים יחד עם בעל הבית מ"אשר קדשנו מכל עם" עד "ונפלאות רבות לבני ידידיו", אולם את פתיחת הברכה וחתימתה אומר בעל הבית לבדו, ועונים כל העם אמן. וכבר כתבנו בזה במק"א (נדפס בקובץ חמדת נעה ח"ה) דמש"כ בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' כח) שלכתחילה אין ראוי לעשות כן, הוא דוקא על נוסח הקידוש הרגיל שאינו ארוך כ"כ, אבל לא עסק שם כלל בקידוש הארוך. וביארנו בעניותנו שיסוד המנהג שכל בני הבית אומרים את הקידוש, יפה ונכון הוא לכתחילה לנוהגים לומר את הקידוש הארוך דווקא, היות ומחמת אורכו עלולים בנקל להסיח דעתם משמיעת הברכה מפי בעל הבית, לכן תיקנו שיאמרו יחד עם בני הבית, וכך יתנו דעתם לכוון בחתימת הברכה הנאמרת רק ע"י ראש המשפחה. ולא רצו לתקן שכל אחד ואחד יאמר כל נוסח הברכה כולל שם ומלכות [כהצעת הגרע"י שם], שאם יעשו כן, נתת תורת כל אחד ואחד בידו, וכל אחד יקדש בגפו, ואבדה מעלת ברוב עם.[11]
♦
ו.זאת תורת העולה
הנה כי כן, מכל האמור לעיל מצאנו ראינו כמה טעמי תריצי ליישב המנהג על מכונו, ונתברר כי יסודתו בהררי קודש: א. אין חסרון במעלת 'ברוב עם' כיון שהמבדיל מברך ראשון, וברכת השומעים אחריו אינה גורעת. ב. אם ברכת הנר היא ברכת הנהנין עדיף שכ"א יברך לעצמו כמו שנהגו בכל ברכות הנהנין. ג. למנוע הפסק בין הברכה להנאה. ד. לעתים מסיחים הציבור דעתם ואינם שומעים כהוגן את הברכות מפי המבדיל.אולם יש לעורר שלנוהגים כן, לכתחילה אין נכון לענות אמן על ברכת הבשמים והנר של הש"ץ ושל שאר השומעים, וכן הש"ץ עצמו לא יענה אמן על ברכות השומעים [ואולי עדיף שיברכו בלחש כדי שלא יטעה בזה]. דבשלמא אם כולם יוצאים י"ח בברכתו, עניית אמן שלהם על ברכתו לא הוי הפסק, שהרי היא חלק מן ההבדלה [וכשם שעונים על ברכת הגפן ועל ברכת המבדיל], אבל אם אינם יוצאים בברכות הבשמים והנר אלא מברכים בעצמם, יש סוברים דהוי הפסק, שהרי עניית אמן זו אינה נצרכת להבדלה. ובפרט מי שרוצה לשתות מן היין של ההבדלה על סמך ברכת הגפן של המברך, לא יענה אמן על ברכות הבשמים והנר של המברך, דהוי הפסק בין ברכת הגפן לבין השתייה [אבל אם אינו שותה, יתכן שהדבר תלוי בשאלה אם ברכת היין של הבדלה היא ברכת הנהנין או ברכת המצוות, דאי הוי ברכת הנהנין מותר לענות אמן על ברכות הבשמים והנר, שהרי אינו שותה, אך אי הוי ברכת המצוות לא יפסיק בעניית אמן על ברכות אלו אם אינו יוצא בברכותיו של המבדיל. ודו"ק].
ובברית כהונה הנ"ל הביא דעות בזה וסיכם דאין למחות בנוהגים לענות אמן, אך הרוצה להחמיר לחוש לדעות הסוברים דהוי הפסק רשאי. עכ"ד. ושוא"ת עדיף.[12] וכל שכן בברכותיהם של הקטנים שלא הגיעו לחינוך יש ליזהר טפי שלא לענות אמן אחריהם [עי' מקורות נוספים בפסק"ת סי' רצז סוף הערה 68, וע"ע בשד"ח אסיפת דינים מערכת ה אות י].
עוד יש לשים לב במקום שנוהגים שכ"א מברך, שאם מתארחים אצלם אנשים שנוהגים כמנהג המקובל ברוב הציבור שרק הש"ץ מברך, יש להודיעם על מנהג המקום, או שהמבדיל יתכוון להוציאם י"ח גם בברכות אלו. וה"ה לאידך גיסא, שאחד מבני הבית המעוניין לשנות את המנהג ולצאת י"ח בברכת המבדיל, לא יוכל לעשות כן בלי להודיע למברך [המבדיל או אחד מן השומעים המברכים] שיתכוון להוציאו, ופשוט. ולכן העצה היעוצה למבדיל שיכוון תמיד להוציא י"ח רק את אלה שאינם מברכים אחריו, ולא יכוון להוציא את המברכים אחריו.
♦ ♦ ♦